היום אני רוצה לספר על טריק שג’ורג’ מרטין השתמש בו כמה פעמים בתקופה בה הפיק את הביטלס, וגם לפני זה למען האמת. הוא קרא לזה Wind Up Piano.
אבל בואו נחזור קצת אחורה בזמן – רעיון ההקלטה על סרט מגנטי חוזר אחורה עד ל-1888. אז חשבו על האופציה הזו אוברלין סמית’ וואלדמר פולסן. אבל לקח הרבה זמן עד שבאמת אפשר היה לעשות עם זה שימוש אמיתי. עד אז מוסיקה הוקלטה על גלילי שעווה. כמו שניתן להבין – לא היתה שום יכולת של מניפולציה לאחר ההקלטה – מה שהוקלט הוא מה שהתקבל.
בשנות ה-30, הגרמנים התפתחו מאוד בכל הקשור לשימוש בסרט טייפ להקלטה, כולל שימוש במלחמת העולם השנייה ככלי תעמולתי וכלי הפחדה. לשאר העולם הוא הגיע רק לאחר המלחמה.
סרט ההקלטה פתח עולם שלם של מניפולוציות – עריכה, שינויי מקצב ועוד, שלפני זה לא חלמו עליהם אפילו.
לס פול, אגדת הגיטרה, התחיל להשתמש בזה כבר בסוף שנות ה-40. ב-1949 התחיל לשחק עם מכונת אמפקס reel to reel, מה שאפשר לו להקליט, ואחר כך לנגן את ההקלטה תוך שהוא מוסיף לה נגינה חיה. את התוצאה הקליט על הסליל השני. הוא התחיל להתעניין בשכבות של סאונד והיה מקליט שירים עם 8 שכבות של גיטרה באופן המתואר. הוא נחשב למעשה לאדם הראשון שהשתמש בשיטה הזו של הקלטה מרובת ערוצים. הבעייה היא שעם כל הקלטה חדשה איכות הסאונד של ההקלטה המקורית היתה יורדת. על מנת לפתור זאת, החליט בשנת 52 להזמין מחברת אמפקס מכשיר בן 8 ערוצים עם קונסולת מיקס.
לס פול ואשתו מרי פורד
הנה דוגמה להקלטה שנעשתה על ידיו בתחילת שנות ה-50. אשתו, מרי פורד, שרה והקליטה קולות רקע, והוא מנגן בכל הגיטרות, חלקן הוקלטו במהירויות שונות. מבריק.
תחשבו על כך שעד שנת 1963 הקליטו ב-EMI על 2 ערוצים ורק אז עברו ל-4 ערוצים, אז אולי תבינו עד כמה היה חלוץ לס פול בתחום ההקלטה, וזה בלי קשר לדברים האחרים שהוא אחראי עליהם.
ועכשיו אנחנו מגיעים לג’ורג’ מרטין חברינו האהוב והיקר. רוב ההתייחסות למרטין מתחילה עם תחילת ההקלטות של הביטלס, אבל אין זה נכון לומר שמרטין לא היה קשור כלל לעולם המוזיקה לפני שהביטלס הגיעו אליו. נכון שעיקר ההצלחה שלו היתה בהקלטת אלבומי קומדיה, אבל מלבד מוסיקה קלאסית, הוא הקליט מספר קטעים שהגיעו למצעדים.
ג’ורג’ מרטין עם פיטר סלרס וסופיה לורן
חשוב לא פחות – מרטין היה הראשון להקליט להקת סקיפל. בעתיד ודאי נפרסם פוסט על מוסיקת הסקיפל, אבל בקצרה ניתן לומר שזה היה סגנון מוסיקלי ששטף את אנגליה וגרם להמוני נערים להקים להקות. הסיבה המרכזית היתה שכדי להקים להקת סקיפל לא היית צריך בהכרח כלים מסורתיים שהיו יקרים מאוד. יכולת לקחת קופסת תה מעץ, לחבר לה מקל מטאטא, למתוח חוטים ויש לך קונטרבס. במקום תופים השתמשו בקרש כביסה וקופסאות. אחת מלהקות הסקיפל האלה היתה הקוורימן שלימים הפכה לביטלס. מרטין הקליט את הוייפרס שהיו, כפי שכתבתי, להקת הסקיפל הראשונה שהוקלטה. זה נתן תקווה לכל הלהקות שאולי גם להן יש סיכוי.
אחת הטכניקות האהובות על מרטין היתה ההקלטה במהירויות שונות. הוא התנסה בה רבות בתקופת העבודה על אלבומי הקומדיה שלו. דוגמה לשימוש בזה ניתן לשמוע בשיר “Volare” שהוקלט על ידי צ’רלי דרייק והופק על ידי מרטין ב-1958. קולות הרקע הוקלטו במהירות נמוכה ואז הואצו כדי לגרום לאפקט שנוצר.
היופי הגדול עם ג’ורג’ מרטין היה שהוא מעולם לא הפסיק לחפש ולהתנסות, גם אחרי שהביטלס כבר היו הלהקה הגדולה בעולם. נכון שבשלב מסויים היו אלה הביטלס שבאו בדרישות משל עצמם, אבל מרטין והטכנאים שלו היו אלה שלימדו את הלהקה שהכל אפשרי.
כבר באלבום הראשון של הביטלס משתמש מרטין בWind-up piano שלו. לכאורה זה נדמה כמיותר. להקה עם להיט במצעד זה יפה. אבל ההשקעה של EMI בה היתה של יום הקלטה אחד לכל שירי האלבום, מעבר לכמה שירים שכבר הוקלטו. נשמע כסיפור פשוט – למקסס בקלילות ולהוציא. אבל מרטין היה פרפקציוניסט. כשהוא חשב שהוא יכול להועיל לשיר, הוא לא היה מסוגל לוותר.
ב-20 בפברואר התיישבו ג’ורג’ מרטין יחד עם ג’ף אמריק וסטיוארט אלטם, שהיה שותף ותיק לעבודה על אלבומי הקומדיות המצליחים שהפיק מרטין, כדי למקסס את האלבום הראשון של הלהקה. הביטלס עצמם כלל לא שהו באולפן. מרטין רצה להקליט תוספות לשני שירים שלדעתו יכלו להנות מכך. אחד מהם היה Misery. הבעיה נשארה אותה בעיה שהיתה גם ללס פול בהתחלה – בגלל שעבדו על 2 ערוצים, כל תוספת כזו גרמה לירידה באיכות, כיון שבעצם יצרו דור נוסף להקלטה המקורית שהכיל אותה ואת התוספת.
מרטין התווכח כבר זמן רב עם המנהלים של EMI בקשר לציוד ההקלטה באולפן. מכשיר 4 ערוצים היה קיים כבר באולפנים, אך הותר לשימוש בהקלטת מוסיקה קלאסית בלבד. מרטין לא הבין את ההגיון שבמגבלה הזו, כשברור כשמש שניתן להשיג סאונד טוב יותר בשירי הפופ והרוק אם יוכל להשתמש בו. המאבק שלו בסופו של דבר הצליח רק כשהביטלס הפכו לסנסציה. אז הוא כבר קיבל מה שרצה, רק שידאג שהלהקה תוציא עוד ועוד להיטים. אבל זה קרה רק בסוף 1963. כרגע אנחנו עדיין לא שם.
המיקסים החשובים מבחינת מרטין היו מיקסי המונו (סטריאו היה שגעון של אודיופילים שרצו לשמוע מוסיקה קלאסית באיכות טובה יותר. מיקסי הסטריאו לסגנונות אחרים נעשו כלאחר יד). זו הסיבה שהחלוקה של שני ערוצי ההקלטה היתה חדה – על ערוץ אחד הוקלטה השירה ועל הערוץ השני הוקלט טרק המוסיקה. כך מרטין ידע שאין הוא צריך לדאוג בקשר לבאלנס בין המוסיקה לשירה (בלאנס שהולך לחלוטין לאיבוד בגרסאות הסטריאו של האלבומים הראשונים של הביטלס).
כשאמריק, שהיה טכנאי צעיר מאוד, צפה במרטין עובד, הוא היה המום. הנסיון הרב שצבר מרטין במהלך השנים בהן עבד על אלבומי הקומדיה, סיפקו לו שלל טכניקות אולפן שהיו שונות לחלוטין מהאופן בו השתמשו באולפן מפיקים אחרים. אחת הטכניקות האהובות עליו ביותר היתה משחק עם מהירויות הקלטה.
אמריק סיפר אח”כ בספרו: “הסשן ההוא היתה החשיפה הראשונה שלי לאחת הטכניקות המפורסמות שלו – Wind-up piano – פסנתר שמוקלט במהירות הנמוכה בחצי, יחד עם הגיטרה שהוקלטה, אבל מנוגן באוקטבה אחת נמוך יותר. השילוב יצר צליל קסום, וזו היתה התבוננות לתוך צורה חדשה של הקלטה – יצירת גווני צליל חדשים על ידי שילוב בין כלים שונים, ועל ידי נגינתם כשהסרט מואץ או מואט. ג’ורג’ מרטין פיתח את הצליל הזה שנים לפני שפגשתי בו, והוא השתמש בו בהרבה מאוד מהתקליטים שיצר”.
הרעיון של מרטין ב”מיזרי” היה להדגיש את הגיטרה של הריסון על ידי הוספת שכבה של פסנתר שמנגן את אותם תווים. אבל לסנכרן בין שני הכלים לא היה דבר פשוט. אמריק מספר: “להוסיף פסנתר שמנגן במהירות איטית בחצי מהמהירות הרגילה הוא לא הדבר הקל ביותר לעשות. כשאתה משמיע את ההקלטה בחצי מהמהירות, קשה להשאיר את הקצב יציב. היו יותר מכמה קללות שיצאו מפיו של ג’ורג’ כשהוא נאבק להגיע לטיימינג הנכון במהלך הקלטת התוספת לשיר Misery.”
הפסנתר המדובר מגיח לראשונה לאחר 45 שניות
הסיבה שמרטין קרא לשיטה הזו Wind-up piano היא כי הצליל שהתקבל הזכיר לו את הצליל של תיבות נגינה כגון זו –
ככה עובדות על תיבות נגינה –
מרטין חזר לשיטה הזו בהקלטת A Hard Day’s Night. אז כבר השתמשו במכשיר הקלטה של 4 ערוצים. מרטין יצא מחדר הבקרה והצטרף אל הביטלס באולפן. הפעם גם הגיטרה של הריסון וגם הפסנתר של מרטין הוקלטו במהירות איטית פי 2. הריסון שמח מאוד על ההזדמות לנגן את הסולו בצורה איטית. זה אפשר לו להיות מדוייק במיוחד. אמריק סיפר: “התבקשתי להריץ את הסרט בחצי מהמהירות הרגילה בזמן שג’ורג’ ירד לאולפן והכפיל את גיטרת הסולו בנגינה על פסנתר לא מכוון. שני החלקים היו צריכים להיות מנוגנים באופן סימולטני כי היה רק טרק פנוי אחד וזה היה מרתק לראות את שני הג’ורג’ים – הריסון ומרטין – עובדים זה לצד זה באולפן, מקמטים את מצחם בריכוז כשהם מנגנים את הסולו באחדות מופלאה.”
מעבר ליופי של הסאונד, ההקלטה הזו היתה ייחודית עבור הביטלס. לראשונה הם יצרו סאונד משמעותי בשיר שלהם, אותו לא ניתן לחקות על הבמה. בהמשך זה כמובן ילך ויגבר.
במקביל לעבודה של מרטין עם הביטלס הוא היה מעורב בהפקות אחרות. גם שם, לעיתים, השתמש בשיטת ה-Wind-up piano. למשל, כשהיתה בעיה באופן שבילי ג’יי קריימר שר בחלק מסויים במהלך הביצוע שלו לשירם של הביטלס Do you want to know a secret, מרטין פשוט הכניס על קטע הקול הבעייתי את הפסנתר המואץ שלו, שבשילוב עם השירה חיפה על הבעיה.
כשהתבקש להפיק את שיר הנושא לסרט ג’יימס בונד השני, From Russia with Love, אותו ביצע מאט מונרו, החליט להשתמש באותה שיטה, כשהוא מנסה לשוות לפסנתר המואץ סאונד של בללייקה. אפשר לשמוע אותו ממש מההתחלה, בערך מהשניה ה-10
הקטע המפורסם ביותר שעבורו השתמש מרטין בשיטה זו, היה הסולו של In My Life המופתי. ב-22 באוקטובר הביטלס היו אמורים להגיע לאבי רואד כדי לעבוד על Nowhere man. מרטין הגיע הרבה לפניהם כשהתוכניות שלו היו לשנות את הסולו בשיר In My Life. הסולו בשיר נוגן בהתחלה על ידי ג’ורג’ הריסון, אבל לא הוא ולא חבריו ללהקה היו מרוצים. בסופו של דבר הוחלט שמרטין ינגן סולו על אורגן וכך אכן היה 4 ימים לפני כן.
אבל מרטין לא הצליח להניח להקלטה הזו, כשהוא משוכנע שהוא יכול לספק סולו טוב בהרבה ושלשיר גדול כל כך מגיע יותר. כשהגיע בבוקר, בזמן שחיכה לביטלס, ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות ובאיזו שיטה. הפעם הוא ניגן את הסולו על פסנתר הכנף של אולפן 2. זה לא היה פשוט. מרטין חזר על ההקלטה שוב ושוב כשהוא מתקשה לשמור על הקצב האיטי כל כך באופן שיתחבר אחר כך לשיר. המאמץ השתלם והתוצאה היא ללא ספק אחד הסולואים הגדולים ביותר בשירי הביטלס.
כאן תוכלו לשמוע ראשית את הקטע כפי שאנו מכירים אותו, ואח”כ כפי שהוא נשמע כשהוא הוקלט בחצי מהירות:
שנים אחר כך אמר כי השתמש בטכניקה הזו כדי “לקבל סאונד של הרפסיקורד על ידי קיצור זמן הattack (הזמן שלוקח מהרגע הראשון שאתם שומעים את הסאונד ועד לנקודה הרועשת ביותר שלו) של כל הצלילים, אבל גם כי לא יכולתי לנגן את זה בקצב רגיל בכל מקרה. אז ניגנתי את זה על פסנתר בדיוק בחצי מהמהירות ובאוקטבה נמוכה יותר. כשאתה מחזיר את המהירות לקצב המקורי זה נשמע מבריק. זו דרך לעבוד על כולם כדי שיחשבו שאתה יכול לעשות משהו בצורה ממש טובה”.
האם להאמין לו? ג’ורג’ מרטין החל לנגן על פסנתר בגיל 5. כשהיה נער, הנהיג הרכב ג’ז, אבל רצה להתפתח אז שילם בעצמו על שיעורי פסנתר שיאפשרו לו לנגן יצירות קלאסיות. ב-1941 זכה בפרס על ביצוע היצירה “ווארשה קונצ’רטו”. הוא הצטרף לחיל האוויר ב-1943 ונשאר שם עד שנת 1947. עם המענק שקיבל עם השחרור שילם את שכר הלימוד של בית ספר גבוה למוסיקה, שם למד פסנתר ואבוב ותכנן להיות נגן קלאסי. על פניו נשמע שגם אם היה חלוד מעט בנגינה על פסנתר, עדיין יכול היה לנגן את הסולו אם רצה. זה בטוח היה פשוט יותר להקלטה מכל משחקי ההתאמות.
אולי זה נכון. מי אני שאפקפק בג’ורג’ מרטין הגדול. אבל מרטין ללא ספק ידע משהו חשוב בתחום ההקלטה – כשאתה מנגן מהר, חלק מהתווים מפסידים את העומק של הסאונד שלהם. הקלטה איטית אפשרה שמירה על פרטים והסולו שהוקלט ברור וחד. מרטין לקח את הידע הקלאסי שלו ובעזרתו יצר סולו בהשראת באך – בשיר פופ של 3 דקות! – ובכך שינה לחלוטין את השיר והעניק לו מרחב גדול יותר. על כך הביטלס ואנחנו מודים לו מאוד.
ג’ורג’ חיכה בחוסר סבלנות עד שהביטלס יגיעו. הוא כל כך רצה להשמיע להם את הסולו הנפלא שלו. חברי הביטלס הקשיבו, התלהבו, אהבו מאוד והקטע נשאר.
גם בהמשך דרכם של הביטלס הטכניקה הזו תופיע. זה יקרה פעמיים – בפסנתר של “רוקי ראקון” ובחלק השני של “You never give me your money”. אבל בשלב הזה תעלולי ההפקה של מרטין את אמריק כבר הגיעו לשחקים חדשים. ולחשוב שהביטלס היו עלולים לפספס אותו. מזלנו ומזלם שדקה לא החתימה אותם.