top of page

Tell Me What You See

עודכן: 31 באוק׳ 2022

האם הייתם מעזים לומר לפול מקרטני ששיר שלו הוא לא מספיק טוב? זה בדיוק מה שעשה ריצ’רד לסטר, במאי הסרט “הצילו”, במרץ 1965. מתוך 4 השירים שהביא לו פול מקרטני הוא דחה שניים כלא טובים מספיק עבור הסרט. הוא כן אהב את “The Night Before” ואת “Another Girl”, אבל לא אהב את “That means a lot” ואת “Tell Me What You See”.

כיון שהביטלס עצמם לא היו בטוחים לגבי That means a lot, הוא נגנז ויצא לבסוף רק באנתולוגיה השנייה, אבל את Tell me what you see הם אהבו מאוד, ולכן הוא יצא באלבום Help בצד השני, שכלל שירים שלא הופיעו בסרט.

ריצ’רד לסטר הוא במאי מבריק (ביים עבור הביטלס גם את “לילה של יום מפרך” וסרטים נפלאים כמו “פטוליה”, “The Knack” ו”רובין ומריאן”), אבל לפי ג’ורג’ מרטין הוא היה קוץ לא קטן בישבן הביטלסי ובכל מקרה, בהקשר של Tell me what you see הוא טעה לחלוטין לטעמי, שכן מדובר בשיר נהדר.

למרות שאני יודע שאנשים רבים אוהבים את האלבום Help, לטעמי זהו אלבומם החלש ביותר של הביטלס, ולו בגלל שהוא האלבום היחיד בקטלוג שלהם שלא מראה התקדמות אלא דריכה במקום, ואולי אפילו נסיגה, מבחינת ההתנסויות המוזיקליות. יש בו כמה שירים נהדרים, אבל רק שני שירים שאני יכול להצביע עליהם כחשובים באמת להתקדמות של הביטלס – Help, שהיה השיר הממש אישי הראשון של לנון ו-Yesterday ששינה את ההבנה של הביטלס לגבי מה אפשר ומה אי אפשר לעשות (המסקנה שלהם היתה שאין משהו שאי אפשר לעשות). חשוב לא פחות, השיר שינה גם את מאזן הכוחות בלהקה מקצה אל קצה.

אבל יש באלבום עוד שיר, שגם אם הוא חשוב פחות, הוא לפחות מראה התקדמות ומנבא את העתיד, וזהו Tell me what you see.

השיר Tell me what you see הוא לא השיר הטוב באלבום. גם Yesterday ו-Help לא. אבל ב-Tell me what you see נמצא פוטנציאל המעבר המוסיקלי שהם יעשו בדרכם לראבר סול. שיר נוסף שהוקלט יחד עם שיר זה בסשנים של “הצילו”, Wait, נשאר נאמן לשמו וחיכה עם יציאתו עד לאלבום “ראבר סול”. שני השירים האלה לוקחים את העיבוד למקום אחר, שהביטלס עדיין לא היו בו קודם לכן.

מכיון שהיום אנו מתרכזים ב-Tell me what you see, בואו נתחיל עם המילים שלו. אז איך הן? סבירות. היו כבר טובות יותר ויהיו טובות יותר. תכף נגיע לייחוד המוסיקלי שלו. אבל בכל זאת, ברשותכם, אתעכב על המילים לרגע, רק כדי להראות שגם כשמקרטני הוא כותב השיר (וזה שיר שגם הוא וגם לנון הסכימו כי הוא כולו, או כמעט כולו, מקרטני), לנון נמצא שם. על הקיר במנדיפס, ביתה של דודה מימי ודוד ג’ורג’ בו התגורר לנון בילדותו, היה תלוי המוטו הדתי הבא:

However black the clouds may be In time they’ll pass away Have faith and trust and you will see God’s light make bright your day

מקרטני כמעט ומצטט את השורות האלה בדיוק מירבי כשהוא כותב את השיר. רק שבמקום אלוהים, גיבור השיר (מקרטני?) נמצא במרכזו של הציטוט:

Big and black the clouds may be Time will pass away If you put your trust in me I’ll make bright your day

נעבור למוסיקה. אז מה כל כך מיוחד בה שגורם לי לאהוב את השיר ולראות אותו כסימן לבאות? זה פחות המוסיקה ויותר העיבוד.

חטיבת הקצב שונה בשיר הזה. רינגו וג’ורג’ אחראים לכך. רינגו מנגן על קלווס, כלי המכונה גם “קסילופון קובני”, ובנוי משתי חתיכות עץ שיוצרות צליל ייחודי. זהו אחד מהכלים הפופולריים ביותר בנגינת הרומבה. רינגו עושה איתו כאן משהו פשוט מאוד – הוא יוצר סאונד מעניין שמגיע בין הביט השלישי לרביעי בכל תיבה ויוצר תבנית מעניינת.

זה קלווס –

ג’ורג’ מנגן על גוארו, כלי הקשה פורטו ריקני מסורתי שהגיע במקור מדרום אמריקה (ויש שאומרים מאפריקה). זהו כלי שמיוצר על ידי גילוף חריצים לאורכה של דלעת יבשה. מנגנים עליו בעזרת מקל עץ דק שמגרד את החריצים.


גם אם זה לא בולט באופן ישיר, כי השימוש בכלים האלה הוא יחסית מעונב, מדובר עדיין בשימוש בכלים לא שגרתיים, בטח לא ללהקת רוק. השאיפה לסאונד מיוחד יותר מתחילה. אין כלי שנמצא מחוץ לכלים המותרים לשימוש, להקת רוק או לא להקת רוק.

ואז מגיעים למעבר של השיר. פה יש משהו מעניין בשילוב בין המילים והמוסיקה. כל השיר הוא סוג של ברברת של בחור מאוהב שמנסה לשכנע בחורה כי הוא האדם הנכון עבורה. השימוש ב”מבט” נוכח לאורך כל השיר. הבחור מבקש מהבחורה שתפקח את עיניה ותראה כי רק הוא האדם המושלם בשבילה. מה את רואה? הוא שואל אותה, ומבלי לאפשר לה לענות, עונה בשבילה – את רואה אותי. הוא בחור די מעיק ולוחץ ולא ממש נותן לה לדבר.

ואז אנו מגיעים אל המעבר, אליו מובילה שורת הרמוניה קולית מופלאה, שמושרת בגרון ניחר ובחצי תחינה. השורה עוצרת את מהלך השיר עם המשפט Tell me what you see וכאילו מבקשת לבצע הפסקה על מנת להניח לבחורה להשיב סוף סוף. כאשר היא לא משיבה, ועל מנת לעצור את השקט המביך, מגיח מיד הפסנתר החשמלי עליו מנגן מקרטני, שמקבל את מלוא המקום, ואליו מצטרף רינגו עם סט התופים המלא והנפלא שלו. אבל אל חשש. המבוכה לא גורמת לבחור להפסיק ללהג והוא, מיד אחרי המעבר, ממשיך בשלו.

רגעים כאלה הופכים את שירי הביטלס לגדולים כל כך. זה עוד לא המורכבות של העיבודים שיגיעו שנה מאוחר יותר, אבל גם בפשטות הזו יש חופשיות מוחלטת ויציאה מהתבנית.

ליצירת טרק המוסיקה הבסיסי נדרשו 4 טייקים בהם מקרטני ניגן בס, רינגו תופים, ג’ורג’ גוארו ולנון גיטרה.

לאחר מכן הוסיפו ערוץ שירה – וגם כאן יש משהו נסיוני חדש. פול וג’ון שרים אוף ביט. כלומר מעט אחרי הביט. שימו לב שבעוד שלמקרטני אין שום בעיה עם זה, נראה שלנון נאבק עם זה מעט.

עוד תוספות מעטות והשיר מושלם, ממוקסס ונדחה על ידי לסטר. כעונש, לסטר לעולם לא יבצע את השיר מול קהל. אבל בריאן מאי וקרי אליס כן. ואם תסתכלו עליהם תוכלו לראות שגם הם, כמוני, מתמוגגים מהרמוניית המעבר ומהמעבר עצמו.

הסאונד והאווירה הכוללת של השיר נשמעת שונה משאר השירים שבאלבום והיא לחלוטין מבשרת על הסאונד והאווירה של “ראבר סול”, אותו יתחילו להקליט מיד כשיצא האלבום “Help”.


4 צפיות0 תגובות
bottom of page