השיר Savoy Truffle, שכתב ג’ורג’ הריסון, הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר באלבום הלבן הכפול. שיר עמוס אנרגיות עם סאונד דחוס, גיטרה מעולה וכלי נשיפה אגרסיבים. חבל שאין לביטלס עוד שירים כאלה. מצד שני יש את אובלדי אובלדה, שכנראה הזמן הרב (יש שאומרים 42 שעות) שפול הכריח אותם להשקיע בהקלטתו השאיר חותם, כי ג’ורג’ היקר מאזכר אותו בשיר זה בחצי חיוך. זה בכלל שיר מחויך. ג’ורג’ הרציני משתעשע לו עם כאבי השיניים של חברו אריק קלפטון, כי אין כמו לצחוק על כאבם של חברים. פלא שקלפטון החליט להחזיר לו בכך שגנב את אשתו? לפי דברים שסיפר ג’ורג’ בראיונות ולאחר מכן בספרו האוטוביוגרפי I me mine, אריק קלפטון רחש חיבה מוגזמת לשוקולד וממתקים. תחביב זה גרם לכך שהשיניים שלו היו במצב גרוע מאוד. רופא השיניים אליו הלך איים כי אם לא יפסיק לאכול שוקולד הוא יאלץ לעקור את כל שיניו. יום אחד הגיע קלפטון לביתו של ג’ורג’ ועל השולחן נחה לה קופסת שוקולד של חברת Good News. בעוד שקלפטון נאבק ברצונו לאכול את השוקולדים, הריסון המשועשע לקח את העטיפה והחל לבנות את השיר משמות השוקולד הכתובים עליו ושם החברה עצמה – Creme tangerine and Montelimar A ginger sling with a pineapple heart Coffee dessert, yes, you know it’s good news וכאן הוא כבר ממש צוחק על מצב השיניים הרקובות של קלפטון ועל איום הרופא שיאלצו לעקור לו את כולם – But you’ll have to have them all pulled out After the Savoy truffle דרק טיילור כדי להשלים את השיר המציא הריסון שני דברי מתיקה משלו, ועדיין היתה לו שורה חסרה. הוא פנה לעזרתו של דרק טיילור, איש יחסי הציבור של אפל. טיילור נזכר בסרט שחברו הטוב אלן פאריסר היה שותף לעשייתו. שם הסרט היה “You Are What You Eat” והוא דיבר על כך שלא טוב לאכול בשר, כי הגוף שלך מתמלא באדרנלין של חיות מפוחדות. בכל מקרה, טיילור שיחק קצת עם כותרת הסרט כדי להתאים אותה ללחן ומה שיצא הוא You know that what you eat you are, ובא לציון גואל. השיר היה מוכן. בהקלטת השיר השתתפו רק 3 מחברי הביטלס. ג’ון היה כנראה בדיוק עסוק בארבעת התאריכים האלה בחפיפת שערו. את השיר התחילו להקליט שלושת החברים באולפני טרידנט ב-3 באוקטובר 1968 בהרכב הבסיסי שלהם – ג’ורג’ על הגיטרה, פול על הבס ורינגו בתופים. הם החלו בחזרות רבות שהשתלמו, כי השיר לבסוף הוקלט בטייק אחד. יומיים מאוחר יותר חזר לשם ג’ורג’ להקליט שירה. כשחזרו לאולפני אבי רואד עם ההקלטות מאולפני טרידנט, ג’ף אמריק החל להקים מהומה. הוא מספר בספרו הנהדר Here There and Everywhere: “כל ההקלטות שנעשו באולפני טרידנט נשמעו לי מוזר בגלל מה שאני חשדתי שהוא תקלה טכנית. הייתי מאוד קולני בהשמעת דעותי, ולבסוף הדברים הגיעו לאנשים בטרידנט שביקשו ממני להגיע לדבר איתם. הם הבהירו לי שבעתיד הם מעדיפים שאני אשמור את הדעות שלי לעצמי”. קן סקוט וג’ורג’ קן סקוט עזב את EMI זמן קצר לאחר מכן והחל לעבוד בטרידנט. “דבר ראשון שהוא עשה כשהגיע”, כתב אמריק, “היה לטפל בבעיות הטכניות של האולפן ומאותה נקודה והלאה ההקלטות משם נשמעו טוב”. שירים כמו “היי ג’וד”, “פרודנס היקרה” ו”מרתה יקירתי”, שהוקלטו גם הם בטרידנט, עברו תיקונים כדי שהסאונד שלהם ישתווה לסטנדרטים הגבוהים של EMI. “סאבוי טראפל” הוא שיר של ג’ורג’, אז כנראה שהשקעת זמן בתיקוני סאונד עבורו נראו מיותרים. בכל זאת, זה רק שיר של ג’ורג’. זו הסיבה שהסאונד שלו מרגיש כל כך דחוס. לדעתי – השיר רק הרוויח מזה. הוא נשמע נהדר. ב-11 באוקטובר התכנסו באבי רואד 6 נגני סקסופון (2 בריטון ו-4 טנור, אם חשוב לכם לדעת) כדי להקליט את העיבוד היפה שכתב להם כריס תומס. הטכנאי קן סקוט (שכמו שאתם מבינים עדיין לא עזב את EMI, ושלאחר מכן יהפוך למפיק שיפיק בין היתר לדייויד בואי את האלבומים “האנקי דורי”, “זיגי סטארדאסט”‘, “אלדין סיין” ו”פין אפס”) היה מרוצה מאוד מאיכות ההקלטה הנהדרת שהצליח להשיג. הסאונד הזה לא נשאר כך זמן רב, שכן ג’ורג’ ביקש ממנו להפוך אותו למלוכלך על ידי הוספת דיסטורשן שיגרום להם להישמע כיחידה אחת בלתי ניתנת להבחנה. כשהמוזיקאים נכנסו לחדר הבקרה כדי להקשיב לפלייבק ג’ורג’ אמר להם: “לפני שאתם מקשיבים אני חייב להתנצל על מה שעשיתי לסאונד הנפלא שלכם. בבקשה סלחו לי – אבל ככה אני רוצה את זה”. שלושה ימים לאחר מכן ג’ורג’ הוסיף גיטרה נוספת. רינגו בילה עם משפחתו בסרדיניה, כך שמישהו, לא ברור מי, הוסיף טמבורין ובונגוס (שלא נשמע במיקס) וכריס תומס הוסיף אורגן. אין מה לומר, יצא להם מוצלח מאוד. כשהם רוצים הם יכולים. והיום בפינת מסתורי הביטלס – מי העלים את הגיטרה האקוסטית – אם תאזינו טוב, תשמעו ב 00:36 גיטרה אקוסטית שנכנסת למיקס. היא נעלמת לאחר כמה שניות ולא חוזרת. האם היא נשבתה? האם צלצלו אליה מהבית שתבוא מהר כי אחיה שבר את השן וצריך לקחת אותו לרופא השיניים ואין מי שישאר עם אחותה התינוקת? האם תכננו שהיא תופיע למספר שניות בלבד? ואם כן למה? לאלוהי הביטלס הפתרונים. ולמי שמוכרח לטעום סאבוי טראפל – לחצו כאן למתכון. רופא שיניים תוכלו למצוא בקופת החולים הקרובה למקום מגורכם. בזמן שאתם מכינים את הממתק, אתם מוזמנים להאזין לביצוע הנפלא של אלה פיצג’רלד לשיר. #האלבוםהלבןהכפול #גףאמריק #גורגהריסון #קןסקוט #SavoyTruffle #TheBeatles #סאבויטראפל #הביטלס

בשבועות האחרונים כתבנו על הרבה שירים מתוך האלבום הלבן הכפול, שמהדורתו החדשה מגיעה בקרוב. היום רציתי לכתוב עליו מזווית קצת אחרת. האלבום הלבן הכפול היה האלבום האחרון של הביטלס שמוקסס למונו והראשון שמיקס הסטריאו שלו היה משהו שהתייחסו אליו ברצינות. אז בואו נדבר קצת על מונו, סטריאו והלבן הכפול. מהדורת הדלוקס של האלבום הלבן הכפול. בראשית היה המונו. סאונד יחיד שיוצא מרמקול יחיד. ויחליט אלוהי ההיי פיי להפריד בין שמאל לימין וירא כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר, שחר של יום חדש.  אבל בשנות השישים לא ממש ידעו מה לעשות עם זה בכל מה שאינו מוסיקה קלאסית, ולמעשה עד אמצע שנות השישים פטיפונים בפורמט סטריאו היו בביתם של אודיופילים בלבד. כשהאולפנים עשו מיקס, הם קודם כל התאמצו לעשות את מיקס המונו הטוב ביותר שיכלו. זה היה דחוס מאוד, וזה התאים בדיוק לרדיו ה-AM שהיה לכולם בביתם ובמכונית. למעט היצירות הקלאסיות שזכו לעבודה מדוקדקת, שאר המוסיקה שמוקססה בסטריאו לא זכתה ליותר מדי תשומת לב. בנוסף לחוסר בקהל, גם הציוד איפשר עבודה בסיסית ביותר.  כך היה גם אצל הביטלס. ג’ורג’ מרטין והצוות שלו ייחסו חשיבות מועטה ביותר למיקס הסטריאו. לרוב זה לא נעשה באותו יום ולפעמים אפילו לא בנוכחות מרטין. גם כשהביטלס כבר נעשו פעילים יותר בכל הקשור לעבודת האולפן, הם ייחסו חשיבות למיקס המונו ולא למיקס הסטריאו. לרוב השתמשו באותם טייקים, אבל יש שירים שהשתמשו בטייקים שונים ובאפקטים שונים, לפי מה שחשבו שמתאים לסאונד הספציפי של כל פורמט. בספרו The Unreleased Beatles כותב ריצ’י אונטרבר: “חברות תקליטים היו תחת לחץ עצום לייצר מוצרים באופן מהיר עבור אזורים שונים של העולם בשנות ה-60, וזה היה נכון במיוחד במקרה של הביטלס, שהדרישה לאלבומים שלהם היתה חסרת תקדים. יכול מאוד להיות שבחלק מהמקרים, קיימים מיקסים שונים בגלל שהם נאלצו להעשות מהר כשרק ההקלטות הבסיסיות של האולפן קיימות, ללא זמן (ואולי גם חשק) להשוות בינהם לבין מיקסים קודמים כדי לראות אם הם דומים או שחסרים חלקים. כך היו מצבים שהשתמשו בחלקים שונים עבור מיקס הסטריאו כשהאנשים שמיקססו אותם לא האזינו אפילו למיקס המונו של אותו שיר – לא רק באלבומי הביטלס, אלא באלבומיהם של אמנים רבים”.  ידוע, למשל, שכשחברת קפיטול האמריקאית קיבלה את המיקסים של הביטלס, היא הוסיפה כמויות של הד וריברב, כדי להתאים את השירים לטעם הקהל האמריקאי כפי שהם הבינו אותו. רי’צ’י מצטט את לנון שהתלונן בראיון משנת 1974 על מיקס הסטריאו שהשתמשו בו לאלבומי האוסף האדום והכחול שיצאו שנה קודם לכן: “אם אתה עושה למשהו מיקס מונו ואז מנסה לזייף את זה, זה פשוט… אתה מאבד את כל העוצמה שבזה. הרסו את הגירסה המהירה של Revolution (זו שהופיעה בסינגל משנת 1968). אני מתכוון, זה היה שיר כבד והם הפכו אותו לגלידה.” זו תלונה שנשמעת הרבה פעמים. מיקס המונו היה דחוס יותר ולכן נשמע עוצמתי יותר במקרים של רוק. הפרדת הערוצים הפרימיטיבית שאפשרה להשתמש בימין מוחלט, שמאל מוחלט או מרכז, יצרה מצב בו בסטריאו היתה הפרדה חדה מאוד של הסאונד והכלים. האלבום שסבל מזה הכי הרבה הוא סרג’נט פפר. ג’ורג’ מרטין טען במשך שנים כי מי שלא שמע את סרג’נט פפר במונו, לא שמע אותו מעולם, ומיקס המונו של האלבום זכה לזמן עבודה רב בהרבה ממיקס הסטריאו. גם הביטלס, שהיו נוכחים בזמן מיקס המונו, לא היו נוכחים בזמן מיקס הסטריאו. מקרטני סיפר איך במסיבה שהשמיעו בה את סרג’נט פפר הוא קרא למישהו ואמר לו “אתה חייב לשמוע את זה”. הם התקרבו לרמקול, אבל בגלל שזה היה בסטריאו כל כך פרימיטיבי, הקטע הספציפי שהוא רצה להשמיע היה מופרד לערוץ השני בלבד וכך הם רצו מרמקול לרמקול. כשג’יילס מרטין, הבן של ג’ורג’ מרטין ומי שאחראי על המיקסים החדשים של הביטלס, עשה את המיקס החדש לסרג’נט פפר, הוא הגדיר את המטרה שלו כעשיית מיקס סטריאו למיקס המונו. אני יכול להעיד מנסיון שסרג’נט פפר לא ניצב גבוה בדירוג אלבומי הביטלס שלי בעבר. מכלול השירים בו פשוט טוב פחות מבאלבומים אחרים. כששמעתי אותו לראשונה במונו הוקסמתי והתאהבתי לחלוטין. הסאונד שלו כל כך שונה, כל כך אחיד. הוא יוצר משהו שלא שמעתי קודם לכן, ופתאום הבנתי למה הוא אלבום כל כך גדול בעיני אנשים רבים. גרסת הסטריאו שהכרנו כל כך הרבה שנים פשוט סירסה אותו. היום הוא האלבום האהוב עליי ביותר (של הביטלס ובכלל).  עם השנים נעלמו אלבומי המונו של הביטלס, ורק אלבומי הסטריאו היו זמינים באופן קבוע בהדפסות חוזרות. כשהגיע הזמן להוציא את האלבומים של הביטלס בדיסקים, בשנת 1987, ג’ורג’ מרטין היה אחראי על ההחלטות בנוגע לאיך להוציא אותם. את ארבעת האלבומים הראשונים הוא החליט להוציא במונו, כיון שסבר שמיקס הסטריאו איום ונורא ולא היה לו כבר את הזמן על מנת למקסס אותם שנית (היה תאריך יעד ליציאת האלבומים כדי לחגוג 20 שנה לסרג’נט פפר). את Help ו-Rubber Soul מיקסס מחדש והמיקסים האלו הפכו למיקסים הרשמיים. שאר הקטלוג יצא במיקס הסטריאו המקורי.  כשעשו רימסטרד לכל האלבומים בשנת 2009, הוחלט להוציא את כל האלבומים, כולל הראשונים, בסטריאו. אלבומי המונו יצאו במארז משלהם, עבור אספנים, וכך אפשר היה לשמוע אותם סוף סוף שוב ולהתרשם מהעבודה המופלאה שנעשתה במיקסים המקוריים.  כפי שאמרתי, האלבום הראשון שמוקסס בסטריאו מתוך כוונה ולא רק מתוך הכרח, היה האלבום הלבן הכפול. זה גם היה האלבום האחרון של הביטלס שקיבל מיקס מונו. “צוללת צהובה” אמנם יצא גם הוא במונו, אבל במונו שנעשה מתוך קיפול שני ערוצי הסטריאו, ולא כזה שנעשה לו מיקס משלו. זה כשלעצמו מוזר, כי היו מיקסים של מונו לכל שירי האלבום, אבל כך הוחלט.  המעבר המודע הזה ממיקס מונו למיקס סטריאו יצר מצב בו יש שירים באלבום שאני מעדיף את מיקס הסטריאו שלהם, ושירים שאני מעדיף את מיקס המונו שלהם. אני לא אתעסק בהעדפות שלי, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות לשוני במיקסים. חשוב להבין – כל הסאונד בכל שיר נשמע שונה. זה לא רק עניין של “כאן יש תוף וכאן לא”, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות שניתן לשים עליהן את האצבע כדי שתראו שהשוני קיים גם בהחלטות שהם לא רק סאונד אלא במה משתמשים ובמה לא.  בואו נתחיל:  Back In The U.S.S.R. יש שוני בחלק שהשתמשו בו מאפקט רעש המטוס בשתי הגרסאות. בנוסף – בגרסת המונו הפסנתר חזק יותר. בסוף השיר בגרסת המונו ניתן לשמוע מכת תוף מתחת לרעש המטוס שסוגר את השיר. בגרסת הסטריאו יש צעקות במהלך סולו הגיטרה שלא מופיעות בגרסת המונו. דוגמה להחלטות שמעניין להבין למה הם נעשו. האם במקרה? כנראה. מונו: סטריאו: Ob-La-Di Ob-La-Da בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים במהלך ההקדמה שלא מופיעות בגרסת המונו, אבל חשוב יותר ומשנה את הגוון של השיר – במיקס המונו קולו של מקרטני לא מוכפל. מונו: סטריאו: While My Guitar Gently Weeps בגרסת המונו הגיטרה של קלפטון נשארת ברורה יותר במיקס גם לאחר שהסולו נגמר. לקראת הסוף רק בסטריאו יש את קריאת Yeah Yeah Yeah למרות שגרסה זו קצרה בכמה שניות. מונו: סטריאו: Happiness Is A Warm Gun מושלם במונו. גרסת המונו כוללת הקשת אורגן על הביט מהתחלה ועד שהתופים נכנסים, במונו יש בס חזק יותר, ובקטע השיר של I need a fix משהו בהכפלה מפוקשש בסטריאו, ונשמע מצוין במונו. מונו: סטריאו: I’m So Tired ההבדל העיקרי הוא שבמיקס המונו קולות הרקע של מקרטני חזקים בהרבה. וכן, זה עושה את ההבדל. מונו: סטריאו: Blackbird הבדל זניח – האפקטים של הציפורים מגיעים במקומות מעט שונים בשתי הגרסאות. מונו: סטריאו: Piggies כמו ב-Blackbird – קולות החזירים נמצאים במקומות שונים בשתי הגרסאות. הגיטרה חזקה יותר במיקס המונו. מונו: סטריאו: Don’t Pass Me By דוגמא לגירסת סטריאו שעדיפה בהרבה על גרסת המונו. גרסת המונו מהירה יותר מגרסת הסטריאו, ולכן קצרה יותר. הכינור ממשיך בה לאחר המקום שהוא מסתיים במיקס הסטריאו. בגלל שהגירסה נשמעת מואצת ולא טבעית, גרסת הסטריאו נשמעת הרבה יותר טוב, בעיקר כיון שקולו של רינגו נשמע אמיתי יותר, אך זה נכון גם לכלי הנגינה. מונו: סטריאו: Why Don’t We Do It In The Road בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים בהקדמה. במונו רק כלי הקשה. מונו: סטריאו: I Will ה”בס” שמקרטני מבצע עם הקול שלו מתחיל מאוחר יותר במיקס המונו, רק לאחר הבית הראשון. זה נשמע אולי זניח, אבל זה נותן לשיר איזון נפלא. הבונגוס חזקים יותר במיקס הסטריאו. מונו: סטריאו: Mother Nature’s Son אפקטים שונים על הקול של מקרטני מהבית השני והלאה הופכים את גרסת המונו לאחידה יותר. מונו: סטריאו: Sexy Sadie בגרסת הסטריאו יש שתי הקשות על הטמבורין במהלך ההקדמה, במונו יש רק אחת. מסוג הדברים שאתה שואל למה פה ככה ופה ככה? חוץ מזה האפקטים על הכלים שקיימים בגרסת הסטריאו חזקים וכבדים יותר בגרסת המונו. מונו: סטריאו: Helter Skelter בגרסת הסטריאו יש את הפייד אאוט/פייד אין של הסוף עם הצעקה המפורסמת של רינגו – “יש לי יבלות על האצבעות”. במיקס המונו זה לא קיים! זה הופך את מיקס הסטריאו לארוך כמעט בדקה. השיר הבסיסי ממשיך עד 3:10. גרסת המונו חותכת שם להמשך אותו טייק עד שמתבצע פייד אאוט ב3:36. גרסת הסטריאו חותכת באותו מקום, 3:10, לחלק אחר לגמרי בטייק, מבצעת פייד אאוט ואז חוזרת לסיום המוכר שכולל את הצעקה. הגיטרה המובילה פחות דומיננטית במיקס של המונו וזה רק הופך אותו לאחיד יותר ובסך הכל לטוב בהרבה. רק חבל שאין את משפט היבלות של רינגו שלנו. מעניין איך שמים טבעת על אצבע עם יבלת. מונו: סטריאו: Long, Long, Long האם במיקס המונו הכפלת הקול של הריסון לא בסינק או שפשוט מדובר בטרק שירה אחר מאשר בסטריאו וזה מכוון? תשפטו בעצמכם. מונו: סטריאו: Revolution 1 מכיון שהשיר הוקלט בדיסטורשן כבר במהלך ההקלטה, מיקס המונו נשמע מעוות ודחוס אף יותר וזה תורם לשיר. הגיטרה של ג’ון חזקה יותר במיקס המונו. בנוסף, הפייד אאוט של המונו ארוך יותר ומאפשר לשמוע קולות שלנון ישתמש בהם אחר כך ל-Revolution 9 מונו: סטריאו: Savoy Truffle הגיטרה המובילה ממשיכה במיקס המונו מעבר לסולו בניגוד לגרסת הסטריאו. האורגן לא נמצא בכלל בחלק האחרון במיקס המונו, וכך אנחנו נשארים רק עם הגיטרה המלוכלכת וכלי הנשיפה, דבר שיוצר אווירה דחוסה אף יותר. מונו: סטריאו: זהו. מקווה שהצלחתם להתרשם מהקטעים, ולשמוע שמעבר לשינויים שאפשר להצביע עליהם, מדובר בסאונד אחר.  מה אהבתם יותר? #האלבוםהלבןהכפול #רינגוסטאר #גוןלנון #מונו #גורגהריסון #פולמקרטני #סטריאו #האלבוםהלבן #הביטלס

אלבום הבכורה עבור ההרכב החדש של מקרטני, Wings שכלל בו את לינדה, המתופף דני סווייל שניגן באלבום “ראם” והרכש החדש דני ליין שהיה חבר בעברו בלהקת המודי בלוז, הוקלט במהירות תוך שבוע באולפני אבי רואד שבלונדון לאחר חזרות שעשו בחווה בסקוטלנד. האלבום יצא ב 7 בדצמבר 1971 ללא כל סינגל שיקדם אותו וקיבל ביקורות נוראיות. היום אמשיך את הסקירה בפרויקט הנהדר שלנו על קריירת הסולו של מקרטני ובפוסט הזה נעבור עם מקרטני את 1972 הזוועתית עבורו. את השנה פתח מקרטני כשהוא נמצא בצומת דרכים לא פשוט כלל וכלל – שנתיים לאחר פירוק הביטלס והוא לא הביטל הכי חד באולפן. לפחות לא מבחינת אהדת הקהל. האלבום השני של לנון והראשון של הריסון הביסו אותו בתחרות הנכספת לאלבום המצליח ביותר של יוצאי הביטלס. האלבום הראשון של ווינגז נקטל על ידי הביקורות וזה הזמן מבחינתו לעשות חשבון נפש ולהבין איך הוא שאהבת הקהל היא משהו שהוא לא יכול לוותר עליו, יכול להסיט אותה אליו ולנפץ את תקרת הזכוכית אליה הגיע. שאלה נוספת שמעסיקה אותו היא איך למען השם הופכים את ווינגז להיות להקת אצטדיונים ענקית ומצליחה? כצעד ראשוני ומתבקש הוא מחליט לעבות את ההרכב בעוד גיטריסט. “כשהתחלנו לחפש גיטריסט שני, היה זה דני ליין שהציע את הנרי מקולוך האירי. אף פעם לא פגשתי אותו עד לאותו היום. דיברנו על להוסיף עוד גיטריסט כדי לעבות את ההרכב מעט ודני הכיר את הנרי ואמר ‘יש את הבחור הזה…’, אמרנו שיביא אותו כדי שנראה עד כמה הוא טוב. אז הוא הגיע והוא היה טוב מאוד”. הנרי מקולוך ההרכב החדש מתחיל להופיע כבר בסוף ינואר, ולאט לאט משלב מקבל בטחון לשלב שירים חדשים בהופעה כמו My Love, The Mess, ושיר פוליטי חדש שכתב מקרטני, מה שמביא אותנו לצעד השני של מקרטני להצלחת הלהקה. יחסי ציבור. מה הדרך המהירה והפשוטה ביותר לייצר יחסי ציבור סביב הלהקה ולהביא אותה לתודעת הקהל? סקנדל כמובן. מקרטני שעד אז היה חף מכל אמירה פוליטית בשיריו (לפחות לא באופן ישיר, ראה ערך Blackbird), מחליט לכתוב שיר על אירועי הדמים שהתרחשו בצפון אירלנד ב 30 בינואר 1972. אירועים קשים בהם הצבא הבריטי ירה למוות ב 14 אנשים לא חמושים. הם קיבלו את הכינוי Bloody Sunday או יום ראשון הארור (או המדמם אם תרצו). מקרטני שלעניות דעתי התבונן בהצלחת אלבומו השני של לנון שכמובן לא בחל בשימוש פוליטי בשיריו, החליט שזהו צעד שיכול להקפיץ את ההרכב החדש שלו קדימה. הוא כתב את Give Ireland Back to the Irish בידיעה ברורה שהוא יעורר מחלוקות והדים וייעד אותו להיות הסינגל הראשון של הלהקה. צעד יוצא דופן ואמיץ. חשוב לומר שבניגוד ללנון שכתב את המחאות שלו בציניות, סאטירה ודימויים של מוותרים לאף אחד, מקרטני דווקא כתב את השיר בישירות ובתמימות האופייניים לו, לפחות לאותה תקופה. ב 1 בפברואר 1972 מוקלט השיר המדובר ושימו לב למהירות של ההתרחשויות. האירוע עליו כתב מקרטני אירע ב 30 בינואר, מה שהשאיר למקרטני משהו כמו יום לעבוד על כתיבת והלחנת השיר והבאתו ללהקה. וכך זה התרחש. את השיר כתב פול על הפסנתר בביתו שבקאבנדיש מיד אחרי שהוא קורא בבוקרו של היום על האירועים בעיתון. למחרת הוא כינס את הלהקה באולפני אבי רואד עבור מה שיהיה סשן ההקלטה הראשון עם הגיטריסט החדש הנרי. טכנאי הסאונד טוני קלארק הוקפץ בדחיפות לאולפן, פול הציג ללהקה את השיר וההקלטות התחילו. בימים הבאים סיים פול את העבודה על השיר יחד עם גלין ג’ונס, מי שנבחר על ידי הביטלס להפיק את האלבום מתוצרי ‘גט בק’ ונחל כשלון, אבל עבור מקרטני במלחמה על אותו אלבום, גלין היה עדיף בהרבה על פיל ספקטור. מכיוון שהכל זה אגו בחיים, בסופו של יום ספקטור ניצח בגדול. הוא הביא את Let it Be לקו הגמר וניצח על האלבומים המצליחים של ג’ון וג’ורג’. הפינישים על השיר החדש של ווינגז יחד עם ג’ונס התרחשו באולפני אפל שהיו ממוקמים במרתפי משרדי אפל בסביל רואו ועדיין עמדו על תילם. עוד לפני יציאת השיר כסינגל ב 25 בפברואר, יצאה הלהקה למה שכונה “סיבוב האוניברסיטאות” בו הם נסעו מיעד אל יעד וחיפשו מקומות קטנים כמו אוניברסיטאות בהן יוכלו להופיע ללא תיאום מראש לתדהמת קהל הסטודנטים. מסע ההופעות הקטן הזה התחיל ב 9 בפברואר באוניברסיטת נוטניגהאם והסתיים ב 23 בפברואר באוניברסיטת אוקספורד. לא רק שמקרטני בחר להתחיל מלמטה, מה שמזכיר את הנסיעות בואן הלבן בתחילת ימי הביטלס, הוא גם הגדיר חוק בלתי כתוב. לא מבצעים שירים של הביטלס. במקום לנצל את להקת האם, בוחר מקרטני להתחיל הכל מההתחלה. טוב הוא גם קצת כעס על חבריו ללהקה. ההחלטה הזו לא הותירה יותר מדי חומרים עבורם לנגן וקרה שהם הצטרכו לחזור על שירים יותר מפעם אחת בהופעה. מקרטני ידע גם שהשיר החדש שהקליטו יוחרם בחלק מתחנות הרדיו, והוא ניצל את ההזדמנות על מנת להחדיר אותו לקהל הסטודנטים ולייצר מין שיר מחתרת. מקרטני ב”סיבוב האוניבסיטאות”. הנה חזרה שערכו ווינגז בפברואר 1972 ב Institute of Contemporary Arts הטלפון מיושב ראש חבר המנהלים של EMI, סר ג’וסף לוקווד לא איחר להגיע. הוא ביקש ממקרטני בדחילו ורחימו לבוא לקראת החברה ולא להוציא את הסינגל. מקרטני הנחוש הסביר לו שאין על מה לדבר ומבחינתו זה ייהרג ובל יעבור. הסינגל חייב לצאת. יומיים לאחר סיום סיבוב ההופעות האוניברסיטאי, ב 25 בפברואר, יצא לאור הסינגל החדש בבריטניה. ה BBC כמובן הכניס אותו לרשימת המוחרמים שלו עוד אפילו לפני ששוחרר, מה שבטח לא תרם להצלחתו. הסינגל נכשל בסטנדרטים של מקרטני והגיע למקום ה 16 במצעדים בבריטניה. היכן לדעתכם הוא כן הגיע למקום הראשון? נכון באירלנד. בצדו השני של הסינגל נמצאת גרסה אינסטרומנטלית לשיר בשם (Give Ireland Back To the Irish (Version שכנראה נשארה מניסיונות ההקלטה ואני חייב לומר שאותי היא יותר עניינה מוסיקלית ממה שנמצא בצד הראשון. מבחינתי מקרטני לא טוב כשהוא מנסה לעשות פוליטיקה ומחאה בשיריו. לדעתי גם הוא הבין זאת מכייון שלא תוכלו למצוא המון כאלה בקטלוג שלו. זה לא ממש הולך לו למקרטני עד עכשיו. גם הסינגל הבא, השני במספר של ווינגז לא היה שוס גדול. הוא כתב אדפטציה משלו לשיר הילדים הידוע והישן Mary Had a Little Lamb, כשהוא שאב השראה מבתו הבכורה מרי. “אני סוג של ג’ימיני, אני יודע שברגע אחד אני יכול לכתוב את ‘אירלנד’ וברגע הבא את ‘מרי’. אני מבין איך זה יכול להראות מהצד, אבל העניין הוא שאנחנו אף אחד מהתקליטונים האלו אבל אנחנו גם שניהם יחדיו”. הביקורות טענו שמקרטני החליט לשחרר את השיר כתגובה סאטירית על כך שה BBC החרימו את הסינגל הקודם וזה בהחלט יכול להיות, אבל לטעמי מקרטני פשוט נבהל מגל הביקורות שהביא הסינגל וניסה להתנחמד עם שיר ילדים שמצורף אליו פזמון סוחף סטייל היי ג’וד. כל זאת על מנת לאזן את הרושם שנוצר בתחנות הרדיו ובציבור. הרי לנון הוא המורד ולא הוא. מקרטני טען שהוא בסך הכל ניסה לכתוב שיר רוק לילדים. השיר או גרסתו של מקרטני לשיר הוותיק, נכתבה למען האמת כבר כמה חודשים לפני כן. בדצמבר 1971 ביצע פול יחד עם לינדה גירסה על הפסנתר בראיון שערכו בניו יורק לרגל הוצאת האלבום Wild Life. הגרסה הראשונה שהקליטו ווינגז במרץ 1972 הייתה דווקא יותר בועטת ורוקית מהגרסה שיצאה לבסוף. היא הכילה תופים וגיטרות כבדות הרבה יותר ואת מקרטני בקול רובסטי יותר. בגרסאות הבאות מקרטני כבר עידן את הכלים ואת קולו וכדי לרכך עוד יותר, שיתף בפזמון בשירה את מרי והת’ר בנותיו. דני ליין לא התחבר לשיר: “זה היה שיר חביב לילדים אבל זה היה כיוון מוטעה עבור הלהקה”. בצד השני של הסינגל היה עוד שיר קטן בשם Little Woman Love שנכתב בהשראתה של לינדה. שוב שיר מהסשנים עבור האלבום “ראם” שהוקלט בניו יורק. בהמשך נראה עוד שירים כאלה שיצופו ויעלו ואפילו יכנסו לאלבום הבא, השני של ווינז. הסינגל תוכנן לצאת ב 5 במאי בבריטניה כפי שהופיע על הכרזות שהופקו לרגל הוצאתו, אך התאריך הוסט אל ה 12 במאי. בסופו של דבר הסינגל הגיע למקום 9 בבריטניה. שיפור קל לעומת הסינגל הבעייתי הקודם. הכרזה שפרסמה את הסינגל השני של Wings הלהקה התחילה לעבוד על הקלטת האלבום הבא שעליו נדבר בהרחבה בפוסט הבא. בקיץ 1972 הם יצאו לסיבוב הופעות באירופה על מנת לקדם את 2 הסינגלים שיצאו עד כה, סיבוב שכונה Wings Over Europe. הוא התחיל בצרפת ב 9 ביולי והסתיים בברלין ב 24 באוגוסט וכלל בו 26 הופעות ב 9 מדינות. כלי התחבורה שנייד אותם מיעד ליעד היה אוטובוס קומתיים צבעוני עליו התנוסס הכיתוב Wings Over Europe. קטעים מהמופע יצאו לא מזמן וזו פשוט הופעה נפלאה. אנרגיות מטורפות של להקה צעירה ומבטיחה. מתניידים במסע ההופעות באירופה רעיון שהיה למקרטני, ליצור סרט אנימציה עלילתי על משפחת עכברים שגרה מתחת לבמה עליה מופיעים ווינגז, החל קורם עור וגידים. חברי הלהקה נאלצו למורת רוחם להצטלם עבור סצנות בהן הם מדברים אל דמויות מצויירות בלתי נראות.הפרוייקט קיבל את השם The Bruce McMouse Show ונגנז לבסוף. עם שחרור הגרסה המחודשת ל Red Rose Speedway, יצא גם הסרט הגנוז שנתן עוד הצצה ללהקת ההופעות הנהדרת שהם היו אז. הנה הטריילר החדש עבורו: ב 10 באוגוסט, תוך כדי סיבוב ההופעות כשהם נמצאים בשבדיה, נעצרו פול, לינדה, ודני סוויל המתופף באשמת אחזקה של מריחואנה. פקידי המכס גילו חבילה שהייתה ממוענת עבור מקרטני והכילה 7 אונקיות מן העשב המיובש הזה. כשנחקרו, הכחישו השלושה כל קשר לחבילה, אבל לאחר 3 שעות חקירה אינטנסיבית הם נשברו והודו שחבילות כאלו מגיעות אליהם על בסיס קבוע על מנת שלא יצטרכו לעבור איתן במכס. מקרטני תירץ את השימוש בסמים באותה תקופה ברצון לחקור ולגלות האם הם מנגנים טוב יותר תחת השפעת סמים מאשר בפיכחות. התירוץ הזה של מקרטני בא להסתיר את העובדה שצריכת הסמים והאלכוהול שלו באותה תקופה הרקיעה שחקים. פחות מחודש אחר כך, המשטרה ערכה חיפוש בחווה בסקוטלנד ומצאה כמה שתילי מריחואנה. הפעם הוזמן פול לבית המשפט שם הוא טוען שהזרעים נשלחו אליו בכלל ממעריץ והוא לא ידע מה הוא שתל. הוא נקנס ב 100 פאונד וביציאה מבית המשפט הוא התבדח: “תכננתי לכתוב כמה שירים בכלא”. קצת לפני מסע ההופעות באירופה, בחודש יוני, פול נפש בספרד והתחיל לכתוב שיר חדש שייקרא לבסוף Hi Hi Hi. בכל זאת חסרים שירים בסט ליסט שלהם עבור מסע ההופעות האירופאי. אני מניח שלמעצרים היה קשר לאווירת ה “היי” אבל זה נראה כאילו מקרטני התאושש מחוויית אירלנד שלו וחיפש שוב פרובוקציה עם שיר שלא רק רמז לחוויות עם סמים אלא הכיל גם רמיזות מיניות כמו “אני רוצה שתשכבי על המיטה, ותתכונני לרובה הגוף שלי”. מקרטני טען אחרת. בזמן שאתם שומעים body gun מקרטני טען שבכלל התכוון ל polygon, מצולע. בנובמבר החליט פול להקליט את השיר וכינס את חברי הלהקה להשתתף ב”ניסוי” באולפני אבי רואד בלונדון. ההקלטות לא עברו חלק ולקח להם משהו כמו 50 ניסיונות כדי לסיים אותו. מה לדעתי עדיין לא סיפק תוצאה טובה. אם מקרטני כבר החליט לכתוב שיר על אורחות חיי הרוקנרול, עדיף שהוא יהיה מחוספס ודחוס. במקום זה אנחנו מקבלים אווירת קייטנה. השיר יצא בסינגל כשהוא חלק את הצד הראשון עם C Moon, שיר באווירת רגאיי שהיה אהוב מאוד על הזוג מקרטני שנדלקו על הסטייל בחופשה בג’מייקה ב 1971. מקרטני כבר החל לחקור את הסגנון באובלדי אובלדה, אבל כאן הוא לקח אותו צעד קדימה וייצר פופ רגאיי לא רע. מה הכוונה בסי מון? פול הסביר שסי מון זה ההפך מהסלנג שמוזכר בשיר L7 שהוא כינוי לריבוע (ה L ו ה 7 סוגרים יחד ריבוע) או למישהו מקובע. C שהוא בצורת חצי ירח ייתן את ההיפך מהריבוע – ז”א מישהו שהוא קול. את השיר מקרטני כתב בסגנון הסיפורי שהוא אוהב, הפעם על זוג האוהבים בובי ופאטי ועל פער הדורות בינם לבין אביה של פאטי. חברי הלהקה לא ניגנו בכלים המסורתיים שלהם וכך מצאו עצמם דני ליין מנגן בבס, הנרי מקולוך בתופים, דני סווייל בקסילופון, פול בפסנתר ולינדה בטמבורין. בנות מקרטני, מרי והת’ר שוב תרמו קולות רקע. הסינגל עם הצד הראשון הכפול שהכיל את Hi, Hi, Hi ו C Moon יצא ב 1 בדצמבר 1972 וכמובן הוחרם על ידי ה BBC, אך בכל זאת הוא הצליח להגיע למקום 5 במצעד הבריטי ולראשונה לווינגז היה גם סינגל בעשרת הראשונים במצעד האמריקאי, כשהוא התמקם במקום 10. הסינגל השלישי איך תראה 1973 עבור מקרטני? בקצב האירועים הזה, מי יודע? יש לי הרגשה שהבחורצ’יק הזה עוד ימצא את דרכו. #אובלדיאובלדה #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הנרימקולוק #אולפניאבירואד #לינדהמקרטני #דניליין

מחר יצא סוף סוף המארז החדש של האלבום הלבן של הביטלס וטבלת הייאוש שלי תסתיים (ואז תתחיל טבלת ייאוש חדשה שתסתיים כשיגיע העותק שהזמנתי, אבל זה כבר פחות מעניין אתכם). 50 קטעי אאוטייק יגיעו עם המארז, רובם לא יצאו בעבר. ההתרגשות בשיאה. אז מה עושים בינתיים? קוראים ביקורות וכתבות על הלבן הכפול (כולן חיוביות מאוד מאוד). אחת כזאת תרגמתי לכם כאן. לא משהו עמוק במיוחד, אבל ז’אק שונפלד מניוזוויק הוציא מספר פרטים מספריים על האלבום הלבן ואני אוהב שטויות כאלה. מקווה שתהנו. ————————————————————————– האלבום, ששוחרר חודש לאחר מכן, יקרא בפשטות כ-The Beatles, ונודע, מסיבות מובנות, כאלבום הלבן. האלבום הופק על ידי ג’ורג’ מרטין וניסה בשאפתנות למזג רוק, בלוז, מוסיקת עם, קאונטרי, מיוזיק הול ואוונגרד. ההפקה הפשוטה יחסית והעטיפה החד גונית נועדו להיות עזיבה דרמטית של הפסיכדליה של שנת 1967 והאלבום “מועדון הלבבות השבורים של הסמל פפר”. כשהאלבום יצא, כמה מבקרים חשבו שהגישה מפוזרת מדי ושאיכות השירים אינה אחידה באופן דרמטי. אבל רוב המבקרים שיבחו. טוני פאלמר מה”אובזרוור” כינה את לנון ומקרטני כותבי השירים הטובים ביותר מאז שוברט. דרק גוול מ”הסנדיי טיימס” כתב “מבחינה מוסיקלית, יש פה יופי, אימה, הפתעה, כאוס, סדר. וזהו העולם, ועל זה הביטלס מדברים”. האלבום המשיך לרגש כל השנים. בשנת 2009 צ’אק קלוסטרמן מav club קרא לאלבום “כמעט מעבר לציון Aּ+”. ועדיין, האלבום הלבן הוא גם הסאונד של להקה גדולה מתפוררת, עם שלושה פרוייקטי סולו שמתנגשים ורבים על מציאת מקומם באותו אולפן. “כל קטע הוא קטע אינדיבידואלי”, אמר לנון בראיון לרולינג סטון מ-1970. “אין בו שום מוסיקה של הביטלס”. לנון ומקרטני מצאו את עצמם מבחינה יצירתית ואישית בשני צדדים מנוגדים. מכל הבחינות הנסיון היה מאתגר מאוד – טעון יותר, מקרטני ציין מאוחר יותר, מכל הקלטה של כל אלבום ביטלס אחר. בסך הכל בסביבות 53 מוזיקאים, מפיקים וטכנאים תרמו להקלטות שלו – אחד מהם, הטכנאי ג’ף אמריק שעבד איתם רבות, עזב עקב האווירה המדרדרת, היחס בין חברי הלהקה והיחס שלהם למרטין. (הוא חזר בסופו של דבר לעבוד איתם על “אבי רואד” ב-1969). הסדקים בין ארבעת חברי הלהקה המשיכו להתרחב. ב-1970, אחרי עוד שני אלבומים, הביטלס התפרקו. עכשיו החברים שנשארו חוגגים 50 שנים ליצירת המופת שלהם על ידי הוצאת מארז מיוחד בעל 7 דיסקים, שכולל אאוטייקים, דמואים אקוסטים, תמונות נדירות ומילים בכתב יד. הנה המדריך המספרי לאלבום הלבן. 30 – מספר השירים באלבום הלבן, מה שהופך אותו לאלבום הביטלס הארוך ביותר. 16 – מספר השירים בהם כל ארבעת חברי הביטלס משתתפים. (השיר “ג’וליה”, שנכתב על ידי לנון לאמו, הוא הפעם היחידה בקטלוג של הביטלס בו לנון מבצע שיר לבד ללא ליווי של מישהו מחברי הלהקה האחרים). 9.5 מליון – מספר העותקים שהאלבום הלבן מכר בארצות הברית נכון ל2014 (יותר משלושה מליון עותקים נמכרו בארבעת הימים הראשונים לצאתו). הוענקו לו 19 אלבומי פלאטינה. 155 – מספר השבועות שהאלבום שהה במצעד Billboard’s 200 (מתוכם 9 שבועות במקום הראשון). 15 – מספר הפעמים בהם מקרטני שר Why don’t we do it in the road? במהלך השיר בעל אותו שם שנמשך פחות משתי דקות. (הרעיון לשיר הגיע לאחר שהוא ראה שני קופים בהודו כשהם, ובכן, “עושים את זה” בדרך). 103 – מספר הנסיונות הכושלים להקליט את Not Guilty, שירו של הריסון שלבסוף לא נכנס לאלבום. בסופו של דבר הוא יצא ב-1996 בחלק השלישי את האנתולוגיה. (הריסון גם הקליט גרסה משלו לאלבום George Harrison שיצא שנת 1979). 3 – מספר הקרדיטים של יוקו אונו באלבום, כולל מחיאות כף ב”The Continuing Story of Bungalow Bill”. 8.22 – אורכה של היציאה הארוכה ביותר של הביטלס, Revolution 9, בדקות ושניות. קולאז’ הסאונד של לנון שאב בכוונה מהשראות לא מסחריות, כמו המלחין האקספרימנטלי שטוקנהאוזן. נכללו בה גם קטעים מתוך “סימפוניה מס’ 7” של סיבליוס, Choral Fantasy של בטהובן ו Symphonic Studies של שומאן. לנון אמר מאוחר יותר שניסה ליצור באופן לא מודע “ציור של מהפכה”. 52 – אורכו, בשניות, של השיר הקצר ביותר באלבום Wild Honey Pie. 14 – מספר הימים שרינגו לא היה נוכח בהם אחרי שעזב זמנית את הלהקה במהלך הקלטה מתוחה במיוחד של Back in the U.S.S.R. המתופף הסכים לחזור לאחר שחבריו ללהקה התחננו שיחזור. הריסון כיסה את מערכת התופים שלו בפרחים כדי להביע את חרטתם. כל הארוע נשמר בזמן אמת כסוד מהמעריצים. 0 – מספר הסינגלים שיצאו מהאלבום הלבן באנגליה ואמריקה. (Hey Jude שכתב מקרטני הוקלט במהלך הסשנים לאלבום ושוחרר באוגוסט 1968 כסינגל, אבל לא נכנס לאלבום). 9 – מספר האנשים שנרצחו על ידי המאמינים של מנהיג הכת צ’ארלס מנסון, שהאמין ש”הלטר סקלטר” הכיל מסר מוצפן על מלחמת גזע אפוקליפטית. לא היה שום דבר אפל בכוונת השיר. זו היתה תגובתו של מקרטני להאשמתו על ידי מבקר, כי הוא כותב יותר מדי בלדות. 1 – מספר הפרודיות באלבום – Back in the U.S.S.R., המבט הסאטירי של מקרטני על Back in the U.S.A. ושירי הביץ’ בויז הפך ללהיט מחתרתי בברית המועצות. 52 – שנים מאז שמקרטני האמיתי מת והוחלף על ידי כפיל – לפחות על פי תאוריות הקונספירציה שמזהות פרטים משכנעים באלבום הזה. Paul is dead now? Miss him, Miss him, Miss him —————————————————————————– זהו. האם גם אתם מחכים להוצאה המיוחדת? או למיקס החדש? או למשהו שקשור ללבן הכפול? שתפו אותנו אם כן. וגם אם לא. #האלבוםהלבן #הביטלס

את ההשראה לשיר שעליו נדבר היום קיבל מקרטני מהרצאה שקיים המהרישי בפברואר 1968 במחנה ברישקש הודו בו שהו הביטלס. המהרישי שנהג לערוך לא מעט הרצאות, דיבר בהרצאה זו על טיבו של הטבע. ההרצאה הספציפית הזו השפיעה רבות גם על ג’ון וגם על פול לכתוב שירים עם מוטיב הטבע בם. לנון כותב את “ילד של הטבע” Child of Nature ומקרטני מתחיל וכותב את “בן של אמא טבע” Mother Nature’s Son. מקרטני ברישיקש לדעתי זו הפעם הראשונה בה אנחנו מקבלים פרשנות נפרדת של לנון ומקרטני לאותו אירוע, ומדהים לשמוע איך כל אחד מהם פירש זאת. השיר של לנון הופך כמובן ברבות השנים (שלוש), ל Jealous Guy ויוצא לאור באלבום הסולו השני והמצליח שלו Imagine ואם ממש תרצו תוכלו להקשיב לו מבצע אותו בביתו של ג’ורג’ הריסון במסגרת הדמואים באישר. למקרטני יש כבר את הרעיון ברישיקש אבל את החלק הארי של כתיבת השיר הוא מבצע דווקא בבית אביו בליברפול. זהו אותו בית מרווח שרכש מקרטני לאביו ב 1964 וכונה Rembrandt, ואת חלקו ב We Can Work it Out כתב מקרטני גם כן שם. “אני זוכר שכתבתי את Mother Nature’s Son בבית של אבא שלי בליברפול. לעתים קרובות נהגתי לעשות זאת אם הייתי מגיע לבקר אותו. בביקורי המשפחה הייתי תמיד במצב רוח טוב, אז זו הייתה הזדמנות טובה לכתוב שירים”. פול מקבל השראה משיר שאהב של נט קינג קול בשם Nature Boy שיצא ב 1948 והכיל את השורות הבאות: There was a boy A very strange, enchanted boy They say he wandered very far Very far, over land and sea A little shy and sad of eye But very wise was he הוויכוח הנצחי בין ג’ון לפול על מי כתב מה ומתי לא יפסח גם על השיר הזה, הפעם ג’ון טען שזהו שיר של פול ברמ”ח אבריו ואין לו שום נגיעה בו. פול מצידו לא ממש היה נחרץ ובטוח וחשב שאולי ג’ון עזר פה ושם. מה שבטוח הוא שאין לנו שום מושג. ההקלטה הראשונית, לפחות זו הידועה לנו, נעשתה כמיטב המסורת של האלבום הלבן במסגרת הדמואים שהוקלטו בביתו של ג’ורג’ באישר וזאת במסגרת גיבוש השירים להקלטות האלבום החדש המשמשות ובאות. ההקלטות האלו באישר בוצעו בסוף מאי 1968 ואני יכול לחשוב שאולי ההחלטה להכניס את שירו של מקרטני על אמא טבע, מן הסתם פסלה את כניסתו של שירו של ג’ון על אותו הנושא שלדעתי היה גם פחות אפוי משירו של מקרטני. ב 11 ביוני, בעת הקלטת Blackbird נשמע פול לראשונה כשהוא מבצע חזרות באולפן על Mother Nature’s Son. ההקלטה הזו חשובה מפני שבה ניטע הרעיון לשלב בשיר להקת כלי נשיפה. ומי אתם מנחשים שמציע את הרעיון ? לנון כמובן. ג’ון מושפע מאוד מאלבומו השלישי של האומן החביב עליו באותה תקופה, הארי נילסן שהוציא באותו שנה אלבום בשם Ariel Ballet ובו שילב קטעי כלי נשיפה. שנה אחר כך יקליט נילסן גרסה משלו ל Mother Nature’s Son עבור אלבומו הבא, הרביעי שנקרא בפשטות Harry ובצחוק הגורל, יחליף את כלי הנשיפה בכלי מיתר. האמת? גרסה יפה יצאה לו. הנה תקציר השיחה שמתנהלת באולפן בתחילה: מקרטני: “…הקטע הוא שדמיינתי כלי מיתר אחרי הקטע השני, או משהו דומה..”. ג’ורג’ מרטין: “חשבתי על משהו מורכב שמגיע ממרחק, כמו קישוט על גב של ציור”. לנון מתערב מחדר הבקרה: “…להקה קטנה של כלי נשיפה… להקה נחמדה של כלי נשיפה…” פול: “…כן זה יהיה נחמד…” לא חשבתם שאשאיר אתכם ללא הקלטה של החזרה המוקדמת הזו נכון? בלינק הבא תוכלו גם לראות את מקרטני ביום הזה בחזרות על Blackbird הפעם הבאה בה אנחנו פוגשים את Mother Nature’s Son תהיה באולפן ההקלטות ב 9 באוגוסט. באותו היום מקליטים הביטלס את Not Guilty המתיש בפעם המי יודע כמה וב 22:00, שעה מוקדמת יחסית לשאר הסשנים, מתפזרים שאר חברי הביטלס לביתם כשמקרטני נשאר לבדו באולפן על מנת להקליט את Mother Nature’s Son. טוב הוא לא לבדו באופן מוחלט, בחדר הבקרה איתו ג’ורג’ מרטין וקן סקוט. אזכיר שג’ף אמריק שהלך לעולמו לאחרונה, החליט באותה תקופה לפרוש מהעבודה עם הביטלס ב 16 ביולי עקב מה שהוא הגדיר “אווירה מתוחה” – אולי כך קוראים באנגלית בריטית נימוסית להצעת עבודה עם שכר גבוה יותר. בכל מקרה, מקרטני מקליט באותו ערב/לילה, 25 ניסיונות בהם התחבט עם נגינת השיר כשהוא מנגן באקוסטית ומטופף ברגליו על מנת לשמור על הקצב. באנתולוגיה 3 זכינו לשמוע את הניסיון השני שמסתיים עם השתטות קלה של מקרטני: “Next item on this evening’s agenda, I’d like to give you my version of ‘London Derriere!’” עכשיו עם ההוצאה המחודשת לאלבום הלבן, קיבלנו לא מעט טייקים חדשים שלא שמענו קודם ובניהם גם טייק 15 ל Mother Nature’s Son שאותי ריגש מ 2 סיבות: האחת, מקרטני מנסה לצאת קצת מגבולות השיר עם השירה וזה ממש מרענן, השנייה, מכיוון שאני סאקר של שיחות האולפן שלהם ובקטע החדש/ישן קיבלנו שיחת אולפן משעשעת מאוד בין פול וג’ורג’ מרטין. הנה קטע מהשיחה ההזויה: מקרטני: “סליחה. מה קורה עד עכשיו מר מרטין ?” מרטין: “עשית אחד או שניים נחמדים…אממ… “ מקרטני: “יש צ’אנס שמישהו מקשיב שם למעלה ?” מרטין: “אנחנו מקשיבים כל הזמן…” טייק 24 הוא הטייק שמקרטני וצוות ההפקה מרוצים ממנו, אבל ליתר בטחון הם ממשיכים לעוד טייק אחד. בגלל השעה המאוחרת העבודה נפסקת וממשיכה שוב ב 20 באוגוסט. באותו היום מגיעים ג’ון ורינגו להמשיך ולעבוד על Yer Blues של ג’ון, פול מגיע על מנת להקליט את הקטע של כלי הנשיפה עבור Mother Nature’s Son וג’ורג’ הריסון נמצא בחופשה ביוון יחד עם פאטי ומל אוונס. עוד לפני שמגיעה תזמורת כל הנשיפה הקטנה, פול מספיק להקליט עוד כמה תוספות עבור השיר. קודם כל הוא מעוניין להכניס תופים אבל שישמעו בצליל פתוח כמו תופי בונגו. ערכת התופים מוצבת בסופו של דבר במסדרון על מנת לקבל הד כשהמיקרופונים מרוחקים ממנה. פול מוסיף גם תופי טימפני כדי לקבל את האפקט הדרמטי בסופו של השיר. הוא מספיק גם להקליט טרק שני של גיטרה אקוסטית. אלן בראון אחד המהנדסים שנכחו נזכר: “השעה הייתה מאוחרת מאוד בלילה, כל הבניין היה שקט, ופול ניגן את השיר הקסום הזה. אני אוהב את הביטוי ‘יושב בשדה העשב שלי’. יש לזה תחושה של שלמות. זה לא סתם שדה ישן, זה שדה של עשב. כולנו התרגשנו. במקביל לסשן הזה, רוסיה בדיוק פלשה לצ’כוסלובקיה. כמובן שלא ידענו זאת באותו הרגע, אבל זה היה כל כך מנוגד למה שחווינו”. ארבעת נגני כלי הנשיפה בהם 2 נגני חצוצרה ו 2 טרומבוניסטים, מגיעים על מנת להקליט את מה שכתב ותזמר ג’ורג’ מרטין שדווקא לא נכח באותו היום. באמצע העבודה עם נגני כלי הנשיפה נכנסים לפתע ג’ון ורינגו לחדר ולטענת קן סקוט האווירה העולצת הפכה ברגע אחד לכבדה ומתוחה. בשעת לילה מאוחרת, לאחר שסיימו את עבודתם, עוזבים נגני כלי הנשיפה את האולפן ומתחילה מלאכת המיקס לשיר. מיקס מונו בסיסי מוכן כבר באותו הלילה אך לא באופן סופי. הוא ימתין עד ל 12 באוקטובר על מנת לקבל מיקס מונו וסטריאו סופיים שבוצעו על ידי ג’ורג’ מרטין, קן סקוט וג’ון סמית’ כשהביטלס יושבים לידם ומעורבים בכל חלק. הבוס באולפן קן סקוט סיפר: “הביטלס הלכו לאקסטרים ב ‘אלבום הלבן’. הם ישבו במיקסים והיו אומרים, ‘בסדר, בואו נוסיף המון טרבל והמון בס’. לפעמים זה נשמע טוב, לפעמים לא. רוב האנשים ניסו לשמור על הצליל טבעי ככל האפשר. הביטלס לא היו בהכרח רצו צליל טבעי”. #גורגמרטין #גףאמריק #גוןלנון #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #נטקינגקול #YerBlues #גיימסמקרטני #Wecanworkitout #notguilty #הארינילסן

שלום חברים, שבוע חדש אבל האלבום הלבן הכפול עדיין מתנגן באזניים. והיום – ביקורת שהופיעה בניו יורק טיימס ב-8 בדצמבר 1968. מה שמעניין במיוחד הוא לראות את האופן בו השינוי של הביטלס – במראה ובמוסיקה – מתקבל. אנחנו כבר מכירים אותם היום בכל האופנים, אבל מי שקיבל לידו את האלבום הלבן הכפול בזמן אמת קיבל משהו אחר ממה שהביטלס הרגילו אותו שנה קודם לכן. מעניין לראות גם שהמבקר מתייחס להריסון כמי שרק גורע מהיצירה של הביטלס. אבל במקום שאני אברבר, בואו ניתן לריצ’רד גולדסטין שיברבר הוא. “הביטלס”: גרוב מעורר השראה הביטלס יכולים לעשות פרודיות, להתעמק, לשדר קור רוח, אבל הם גם מייצגים את היומרה של התרבות שלהם. יותר מכל אחד אחר בהגמוניה של הפופ, הביטלס מעורבים בתקופה עצמה. שלא כמו דילן, שנע ונד כצליין במרחבים הבוערים של דמיונו, הביטלס הם יוצרי גרוב שמרגישים בבית באופן דומה הן בחברה הגבוהה (שאוהבת אותם על חוכמתם) והן בקרב אנשי מוסיקת המחתרת (שאוהבים אותם על היותם מורדים קסומים). המשיכה הכפולה הזו שהם גורמים למחנות שונים, הפכה את הביטלס לפילוסופים/מלכי הפופ. הנתינים שלהם מגוונים יותר מכל מונרכיה אחרת והם למדו להגיב לקהל שלהם על ידי הכנסת חוסר בהירות ודו משמעות למוסיקה שלהם, כזו שתאפשר למאזין להסיק בעצמו את המסקנות. החמקמקות הזו – שכל כך מרכזית בחווית הרוק – היא שמשאירה את יצירתם של הביטלס פופולרית ועדכנית. אפילו כשהם מופיעים במלוא ההדר הרהבתני שלהם (לבושים בתווים מלאי חסד ומעוטרים באבני חן נוצצות) השירים שלהם לעולם לא נשמעים מיושנים כיון שהם לא ספציפיים. אם הביטלס החלו את דרכם כשאמאנים מיניים, הם פרחו והפכו לקוסמי מחשבות, כאלו שהתרגלו כל כך להטיל את לחשי הקסם שלהם, עד שכולנו התחלנו למדוד את האמנות של זמננו כמסע קסם מסתורי. האלבום החדש שלהם נקרא בפשטות “הביטלס”. על ידי אריזתם של 30 שירים חדשים בעטיפה לבנה פשוטה, מעוצבת בצורה כל כך דלילה כאילו לרמוז לצנזורה כלשהי, הביטלס מבקשים מאיתנו לזנוח את התפיסה המוקדמת שלנו לגבי ה”התפתחות” שלהם ולהיזכר בעבר. בתוך העטיפה יש 4 תמונות ישירות (תמונתו של פול מקרטני הלא מגולח היא שוברת התדמית הגדולה מבינהן) ופלקט נייר גדול שמכיל חלקי תצלומים על צד אחד ומילים על צידו השני. הביטלס, שבוודאי מכירים בערכו המיתי של צילום יחסי הציבור, החליטו להציג לנו אוסף מחוספס מאוד כממורביליה. כניגוד לג’קטים של “סרג’נט פפר” ו”מסע הקסם המסתורי”, שהיו מצועצעים ורשמיים ביותר, זהו מארז לא רשמי ומאוד אישי. למעשה, לבחון אותו זה כמו לקבל חבילה ובה מכתב ארוך ופטפטני מהביטלס – ויקר: מחירו לצרכן הוא 12$. כל זה נועד לרמוז על מצב רוח שהוא בין נוסטלגיה וחדשנות. אם בוחנים אותו תחת המטרה הזו שהוא הציב לעצמו, צריך להכיר באלבום כהצלחה גדולה. עבורי זהו האוסף המספק ביותר של שירי ביטלס מאז ש”ריבולבר” יצא לפני יותר משנתיים. במונחים של מגוון רחב של מלודיות ומילים, הוא בעל דמיון רב יותר מאשר “סרג’נט פפר” או “מסע הקסם המסתורי”. שני האלבומים האלה נסמכו על הקסם המוסף של טכניקות אולפן, כשהם זונחים את הבסיס של כתיבת שיר. הפעם הביטלס החליטו לרסן את עצמם. יש סוג של שקט שחודר אל כל האלבום, גם ברגעיו הקשוחים ביותר. העיבודים בנויים על הבסיס של הרוק – גיטרה, בס ותופים. למרות שיש מדי פעם מעוף על גבי תזמורים מגונדרים, השירים עצמם חזקים מספיק לעמוד במשא של התוספות התזמוריות. הביטלס נראים עכשיו בטוחים בתפקידם כמנהלי המופע. אולי הם כבר לא נזקקים להסתמך על עטיפה מוסיקלית כבדה כדי להעביר את המסר שלהם. המבנה המדוקדק של “סרג’נט פפר” – שהוביל לכל כך הרבה ניתוחים – נזנח כאן לפורמט הפשוט יותר של שירים אקראיים. אך למרות שאין כיוון לאלבום, המגוון העצום של אווירה ומצבי רוח שהוא חוקר (מגסות קשוחה לבחינה עצמית, מהתרפקות על העבר ועד דקדוק היסטורי, מבדיחה ועד עומק) היא הרבה יותר אפקטיבית כוודוויל מאשר התחושה הסטטית של עבודותיהם הקודמות. הביטלס תמיד ביקשו לערב אותנו בשירים שלהם, על ידי טריק או שטיק. הם עדיין מערבים אותנו, אבל הפעם הם בחרו (על ידי אסטרטגיה מעודנת של הצעה) לפשט ולא להמם. כמה האלבום הזה מקסים באופן מיידי. שירים כמו “אובלדי – אובלדה”, “The Continuing Saga of Bungalow Bill”, ו-“Why Don’t we do it in the road?” מקרינים שובבות קונדסית. “Blackbird” ו”ג’וליה” רגועים ומדוייקים. “רוקי ראקון” ו”Good Night” הם עליזות יצירתית. בסך הכל לא נראה שיש במוסיקה הזו משהו שהוא מסובך או בלתי מובן. הביטלס – יכול אדם להסיק לאחר שמיעה ראשונה – כותבים שוב לכולם. הנגישות של האלבום הזה הובילה כמה אנשים להציע שהוא מייצג את זכרון העבר. נוסטלגיה בהחלט קיימת בהרמוניות, מדגישה שנית את הבאקביט ואת המלודיות הפשוטות שהביטלס שרים עכשיו. להעלות באוב את “ראבר סול” יהיה מהלך מאוד אופנתי בשנה בה כל כוכב פופ חופר בגנו בחיפוש אחר שורשיו. אבל הדמיון בין האלבום הזה לבין אלבומי הביטלס המוקדמים הוא שטחי – ובאופן מכוון. מה שהביטלס באמת מנסים להחיות כאן הוא את החיוניות הספונטנית של שיריהם המוקדמים. הם מעוניינים להקרין את תחושת המיידיות וחוסר הליטוש עד הסוף שחסרה בעבודות האחרונות שלהם. כפי שג’ון לנון אומר: “אני כותב מילים שאני לא מבין עד שלב מאוחר יותר… זה למעשה כמו אומנות אבסטרקטית… כשאתה חושב על זה, זה פשוט אומר שאתה עובד בזה”. אבל פשטות יכולה להיות מתעתעת, במיוחד כשלנון מגלם את השוטה. לאורך השנים, הביטלס שכללו את היצירתיות שלהם לכלי אומנותי אפקטיבי מאוד. אף שיר לא משקף את האמביוולנטיות שלהם טוב יותר מ”ג’וליה”. זה נשמע כשיר קינה עטוף במלודיה מכשפת. אבל המשמעות שלו היא אישית להכאיב לא פחות משהיא אוניברסלית. מי שקראו את הביוגרפיה של הביטלס שפורסמה לאחרונה יגלו ששמה של אמו של ג’ון לנון, שמתה כשהיה נער, הוא ג’וליה. “Half of what I say is meaningless”, לנון מציין בתחילת השיר. “But I say it just to reach you, Julia”. לא מעט לבלדה פשוטה. “הביטלס” עולה על גדותיו עם אינטימיות מעורפלת כזו. לעיתים ההתייחסויות הן ערמומיות, למשל ב”מרתה יקירתי” שכתב פול מקרטני לכלבה שלו. לפעמים הם מכוונים פנימה להוצאת האוויר. ב”Glass Onion” לנון מצהיר: “I told you about the walrus and me, man You know we’re as close as can be, man Well here’s another clue for you all The walrus was Paul.” אפילו יותר אפקטיבי הוא הבורלסק של סוגי מוסיקה שמציג האלבום. מהפן הזה, “הביטלס” הוא כמעט היסטוריה הומוריסטית של הפופ. Back to the U.S.S.R” הוא רוק ראשוני שמצטט את ג’פרסון אירפליין, הבי’ץ בוייז, ג’רי לי לואיס וריי צ’ארלס. יש גם מחוות מוסתרות לטים הארדין וטייני טים. בוב דילן מוזכר באופן מפורש ב”Yer Blues”, שיר כל כך מנופח שאני מעדיף להקשיב לו כשיר פארודי על בלוז לבן (“The eagle picks my eye The worm he licks my bone I feel so suicidal Just like Dylan’s Mr. Jones”) אבל בורלסק ביטלסי תמיד מגיע מתובל בחיבה. “רוקי ראקון” עם הקסם הקאובואי שלו יכול היה כמעט להיכתב על ידי דילן, כשהוא אופטימי. “Happiness is a Warm Gun” הוא היזכרות במיניות האלימה מימי הרוק הראשונים. אפילו הגינויים ב-Revolution, שנראים כל כך חד משמעיים, מרוככים עם ידי המשפט המרגיע “It’s gonna be all right”. לעיתים – כשהמשחק הופך לשופע חיים מדי והבורלסק למסתורי מדי – הביטלס נכשלים. יש כמה קטעים לא ראויים ומבאסים באלבום הזה. ארבעת השירים של ג’ורג’ הריסון הם סאכריניים ככל השירים שכתב עד היום. “Revolution 9″ הוא נדנוד. ו”האני פיי” הוא אותנטי כמנורת גז בבניין Pan Am. אבל האלבום הזה הוא כל כך נרחב בהקף שלו, כל כך אינטימי בפרטים שלו וכל כך מיומן בגישה שלו, שאפילו הפגמים מוסיפים לטעם. #הביטלס #הלבןהכפול

היום אכתוב על השיר הפותח את האלבום הלבן – Back in the USSR. שיר שמצד אחד היווה סמן ל’חזרה לשורשים’ לאחר סרג’נט פפר הפסיכדלי והמורכב ומצד שני כפי שנראה גם לגלג מעט על הרוקנ’רול השורשי הזה. על החזרה לרוק הבסיסי אמר לנון ב 1968: “אנחנו מנסים לעשות רוק’נרול…זה מה שאנחנו באמת, רוקרים. כולם אומרים שאנחנו צריכים לעשות כך או כך, אבל הקטע שלנו הוא רוק, בדיוק על זה מדבר התקליט החדש”. מקרטני הוסיף: “זה חזרה לסאונד רוקנרולי יותר, הרגשנו שהגיע הזמן לצעוד לאחור כי זה מה שרצינו לעשות”. השיר הזה נכתב כמיטב המסורת של האלבום הלבן ברישיקש שבהודו כשגם הפעם ממציא מקרטני סיפור קטן: “זהו סיפור על רוסי שמטייל וטס חזרה ממיאמי ביץ’. הוא לא יכול לחכות כדי לחזור להרים בג’ורג’יה: ‘ג’ורג’יה תמיד בראשי’. יש שם כל מיני בדיחות קטנות … אני זוכר שניסיתי לשיר אותו בקולו של ג’רי לי לואיס, כדי שהראש שלי יכנס למוד מסוים. אחר כך הוספנו הרמוניות בסגנון הביץ’ בויז.” בשיר היחסית פשוט וקליל הזה, מסתתרות להן כמה וכמה פארודיות שרקח מקרטני. בתחילה קורא מקרטני לקטע I’m Backing The UK וזאת כפרודיה על הקמפיין הפטריוטי שהריץ בתחילת 1968 ראש ממשלת בריטניה, הארולד ווילסון שנקרא I’m Backing Britain – אני תומך בבריטניה. הקמפיין הזה בא עקב 1967 הקשה שעברה על בריטניה מבחינה כלכלית. הקמפיין קרא לכולם לתת חצי יום עבודה נוסף בשבוע כתרומה להבראת כלכלת המדינה וכמובן נתקל במתנגדים שקראו לכך גימיק זול. הנה כתבה על הקמפיין: בשלב מאוחר יותר ממיר מקרטני את שמו של השיר להיות I’m Backing The USSR ולאחר מכן הוא משתמש ב Back In The USA של צ’אק ברי ומחליף את השם להיות Back in the USSR. מקרטני משאיל גם את גישת הגעגועים האמריקאית שמתעד ברי ב Back In The USA: ניו יורק, לוס אנג’לס, הו, כמה השתוקקתי אליכם דטרויט, שיקגו, צ’אטאנוגה, באטון רוז’ שלא לדבר על להיות בביתי בסנט לו האם התגעגעתי לגורדי השחקים, האם התגעגעתי לכביש המהיר? מחוף קליפורניה לחופי מפרץ דלאוור אתם יכולים להיות בטוחים שכן עד שחזרתי לארה”ב. מקרטני שגדל בבית מוסיקלי, זכר את התקליטים אליהם הקשיב אביו ונזכר ב Georgia on My Mind שחיבר וביצע הוגי קרמייקל ב 1930, שבו חלוקות הדעות האם נכתב על אחותו של קרמייקל, ג’ורג’יה או על המדינה ג’ורג’יה שבארה”ב. מקרטני משאיל את חוסר הודאות הזו, וגם הוא שותל את ג’ורג’יה ספק כבחורה ספק כמדינה בארה”ב ספק כמדינה שאנו מכירים כיום כגאורגיה וחוסר הזהות הזו היא גאונית בעיניי. מקרטני כבר הזכיר את הביץ’ בויז ולא במקרה. חבר הביץ’ בויז מייק לאב, בן דודם של בריאן, קארל ודניס ווילסון, היה נוכח גם הוא ברישיקש והוא נזכר: “ישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר ומקרטני ירד עם הגיטרה האקוסטית שלו והוא ניגן את Back in the USSR, אמרתי לו שמה שהוא צריך לעשות זה לדבר על הבנות בכל רחבי רוסיה, אוקראינה וג’ורג’יה. הוא ממש יצירתי ולא היה צריך שום עזרה ממני אבל נתתי לו את הרעיון עבור הקטע הקטן הזה … אני חושב שזה היה קליל והומוריסטי מצדם לעשות פרודיה על ה Beach Boys”. השיר עובר במסלול הרגיל של שירי האלבום הלבן, לפחות של רובם, ומוקלט גם הוא במסגרת הדמואים עבור האלבום הלבן בביתו של ג’ורג’ באישר. הנה לכם ההקלטה משם כשמקרטני ברוב התפקידים עם שינויים קלים במילות השיר כמו למשל הטיסה שעדיין awful במקום dreadful . ב 22 באוגוסט 1968, הביטלס מגיעים ב 7 בערב לאולפני אבי רואד על מנת לעבוד על השיר. רינגו הדייקן מגיע כהרגלו אבל הוא לא כתמול שלשום. הוא מצוברח ממעמדו בלהקה. במהלך העבודה מקרטני שידע בדיוק מה הוא רוצה, מעיר הערות על התיפוף של רינגו בשיר ובשלב מסוים אף מתיישב על הערכה על מנת להדגים את רצונו. רינגו שגם כך הגיע טעון לסשן הזה, נוטש והולך. למעשה הוא מוציא לפועל החלטה שגמל בליבו, הוא מחליט לפרוש מהביטלס. על הסיבות להחלטה הזו ומה הוא עשה לאחר מכן תוכלו לקרוא כאן. שאר הביטלס החליטו לנצל את היום ולהמשיך לעבוד על השיר. פול שכאמור ידע כבר מה הוא רוצה שיהיה סגנון התופים בשיר, מחליף את רינגו ומתופף בעצמו. ג’ון מחליף אותו בתפקיד הבס ומנגן על גיטרת בס בעלת 6 מיתרים, וג’ורג’ הריסון על הגיטרה החשמלית. הם מקליטים כך 5 טייקים. טייק 5 מונח בצד להמשך עבודה והם מתפזרים הביתה. הם חוזרים למחרת בערב ומתחילים להקליט אוברדאבים על גבי טייק 5: הם מקליטים עוד תופים והשמועה מספרת שהפעם שלושתם תרמו נגינת תופים בקטע זה או אחר, גם תוספות בס מוקלטות הפעם גם על ידי פול וג’ורג’ ושניהם מוסיפים עוד גיטרות חשמליות. פול מוסיף נגינת פסנתר ושלושתם יחדיו מקליטים הרמוניות קוליות כטייק אוף על הביץ’ בוייז. לאחר ש”טייק 6″ מושלם, מוכן במידית מיקס מונו על ידי צוות האולפן בראשותו של ג’ורג’ מרטין ומתווסף לו קול המטוס הממריא בתחילתו ונוחת בסופו של השיר. אם ממש רציתם לדעת מהיכן הם השיגו אפקטים של מטוס, אז תנוח דעתכם, הם לא יצאו לשדה התעופה על מנת להקליט את קולות המטוסים, אלא ניגשו לארכיון הקולות של האולפנים והוציאו את האפקט מתוך Volume 17: Jet and Piston Engine Aeroplane. מאוחר יותר באוקטובר, מתקבל מיקס הסטריאו שכאמור הלך ותפס תאוצה ולראשונה היה חשוב באלבום הזה והכיל בו שינויים קלים מאוד באפקטים ובפסנתר. אבל אתם בטח יודעים זאת כי קראתם את הפוסט הנהדר של גיא על ההבדלים בין 2 המיקסים עבור האלבום הלבן. tם לא אז הגיע הזמן. ומה עם רינגו? אל דאגה. לאחר טיול התרעננות קצר הוא חוזר לביטלס ב 3 בספטמבר. “קיבלתי מברק שאמר, ‘אתה מתופף הרוקנרול הכי טוב בעולם, בוא הביתה, אנחנו אוהבים אותך’, אז חזרתי. כולנו היינו זקוקים לטלטול הקטן הזה”. ג’ורג’ הריסון מציע ומל אוונס מבצע ומקשט את ערכת התופים של רינגו בפרחים והנה המשבר מאחורינו. עד הפעם הבאה. השיר של מקרטני עורר הדים בארה”ב והביטלס הואשמו בעידוד קומוניזם, מצד שני בברה”מ, הפך השיר לאהוב מאוד והיה בין השירים המוברחים ביותר על ידי מעריצי הביטלס. שלושה חברים הקליטו שיר. בים בם בום #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #מייקלאב #הוגיקרמייקל #צאקברי #ביטלס

היום נמשיך את סאגת עזיבתו של רינגו סטאר את הלהקה, אי שם ב 22 באוגוסט 1968 וההשפעות שלה על הקלטת האלבום הלבן. תקציר הפרק הקודם: מקרטני שלחץ קצת יותר מדי, דוחף את רינגו לקצה והשני מחליט לנטוש את הלהקה לאלתר. הוא טס עם משפחתו לסרדיניה ומשם יוצא לו לשייט תענוגות במזרח התיכון ביאכטה של פיטר סלרס ידידו. בינתיים באנגליה באולפני אבי רואד, הביטלס הנותרים ממשיכים לעבוד על האלבום הלבן והתוצר הראשון ללא מגע אצבעותיו ענודות הטבעות של רינגו הוא Back in the USSR. היום נהיה עם התוצר השני של הלהקה באלבום הלבן שלא קיבל את טיפולו המסור של רינגו והוא השיר הנפלא של ג’ון Dear Prudence. בסביבות החודש מרץ, כתב ג’ון את השיר ברישיקש שבהודו. הוא חיבר אותו כמו את יתר השירים על גיטרת המרטין האקוסטית שהביא עמו למחנה. גם בשיר הזה, עשה ג’ון שימוש בשיטת הפריטה שדיברנו והזכרנו לא מעט. סגנון פריטה פולקי ייחודי שלמד ג’ון מהמבצע הבריטי דונבן, אתו כתב את Julia ואת הפתיחה של Happiness is a Warm Gun. חברה נוספת במחנה המהרישי, הייתה העלמה פרודנס פארו שעל פי שם משפחתה בטח ניחשתם שהיא קשורה איכשהו לשחקנית הנודעת מיה פארו ואכן, פרודנס בת ה 19, מגיעה למחנה יחד עם אחיה פיליפ ואחותה הגדולה השחקנית מיה פארו (שעל פי הספקולציות, אחראית ל Sexy Sadie שכתב ג’ון שכנראה הוקסם מצמד האחיות). למרות הליווי המשפחתי של אחותה הגדולה, בכל זאת נשאלת השאלה מה עשתה שם בחורה בת 19 בין המהרישי וכל הסלבים שהסתובבו שם. היא הסבירה: “עשיתי מדיטציה מאז 1966 וניסיתי להצטרף למחנה כבר ב 1967, אז בשבילי זה היה כמו חלום שהתגשם. להיות שם היה הדבר החשוב ביותר בעולם עבורי. הייתי מאוד ממוקדת במדיטציה שם ככל שיכלתי, כך שיהיה לי מספיק ניסיון על מנת ללמד מדיטציה בעצמי. תמיד מיהרתי ישר בחזרה לחדר שלי אחרי הרצאות וארוחות, כך שאוכל לעשות מדיטציה. זה היה כל כך מרתק עבורי. ג’ון, ג’ורג’ ופול רצו לשבת לג’מג’ם ולהנות, ואני תמיד עפתי בחזרה לחדרי… השיר שג’ון כתב פשוט קרא לי, “צאי החוצה ונגני אתנו. בואי ליהנות”. פרודנס פארו מתרגלת יוגה יחד עם סוואמי סאטצ’לדאנדה ב 24 בנובמבר 1967 לנון לא סתם כתב את שיר העידוד הזה עבור פרודנס. ההתמדה במדיטציה הביאה אותה למצב נפשי מוזר. היא הסתובבה חיוורת מאוד וזיהתה אך ורק את המהרישי. כולם במחנה החלו להיות מודאגים והמהרישי אף ציוות לה אחות שתשגיח עליה. בשלב מסוים היא ננעלה בחדרה בבניין בו לנו גם הביטלס ולא יצאה ממנו כמה ימים. ג’ון הסביר: “בשלב מסוים בחרו בי ובג’ורג’ לנסות ולהוציא אותה כי היא בטחה בנו. הוצאנו אותה מהבית – היא הייתה נעולה בתוכו שלושה שבועות ולא יצאה. היא ניסתה למצוא את אלוהים מהר יותר מכל אדם אחר. זו הייתה התחרות במחנה של המהרישי: מי יהיה קוסמי ראשון. מה שלא ידעתי אז הוא שאני כבר קוסמי…”. את השיר סיים ג’ון במחנה והכניס אליו את המוטיבים הרוחניים שספג שם: עיניים עצומות כמו במדיטציה, הטבע בחוץ, השמש שלמעלה יחד עם השמיים הכחולים, העננים שמסתדרים להם בשרשרת של חרציות וכמובן הציפורים ששרות רוחניות: “את חלק מהכל…“. פרודנס פארו הברונטית לימינו של רינגו – ברישיקש הם חוזרים מהודו ומתכנסים בביתו של ג’ורג’ ב 28-29 במאי עם מכונת הקלטה של 4 ערוצים על מנת לעשות מעבר על מלאי השירים שכתבו ולברור ממנו שירים עבור האלבום החדש אותו הם מתעדים להקליט. כבר למחרת ב 30 במאי, נערך סשן ההקלטות הראשון עבור האלבום באולפני EMI. בביתו של ג’ורג’ מוקלט גם הדמו היפה עבור Dear Prudence בו שר ומנגן לנון מוכפל הקול לבדו. בסופו של הקטע נושא לנון נאום הסבר קטן: “איש לא ידע כי במוקדם או במאוחר היא תהיה מטורפת לחלוטין תחת חסותו של המהרישי מאהש יוגי. כל האנשים סביבה היו מאוד מודאגים מהילדה הזו כי היא הייתה יצאה מדעתה. אז שרנו לה”. בפוסט על Back in the USSR רינגו כאמור עזב ביום ההקלטות ב 22 באוגוסט. ההקלטות ל USSR הסתיימו יום אחר כך ב 23 באוגוסט. רינגו חזר ב 3 בספטמבר. יום למחרת ב 24 באוגוסט, היום השלישי של הביטלס ללא רינגו, התארחו יוקו וג’ון בתכנית האירוח החדשה של דיויד פרוסט Frost On Saturday. לשניים הייתה זו הפעם הראשונה בה הם מתארחים בתכנית טלוויזיה כזוג ורוב השיחה התמקדה בתערוכה המשותפת שלהם שנקראה You Are Here ועל הדרך בה נפגשו. שום מילה על המשבר שפוקד את להקת האם. יוקו וג’ון ב 24 באוגוסט בתכנית האירוח החדשה של דיוייד פרוסט יום למחרת ב 26 באוגוסט, היום הרביעי להעדרו של רינגו מהלהקה, משתחרר הסינגל הבא של הביטלס Hey Jude בארה”ב (הוא יצא ב 30 באוגוסט בבריטניה) כשבצדו השני השיר Revolution. הביטלס בהרכב החסר נפגשים שוב באולפן ב 28 באוגוסט, הפעם באולפני טרידנט שבלונדון – זהו היום השישי שלהם ללא מתופף בלהקה. השיר היחידי בו מתמקדים שלושת החברים הוא Dear Prudence. הם מקליטים במכונת ההקלטה החדישה של אולפני טרידנט בעלת שמונה הערוצים, מה שאפשר להם מרחב תמרון ולכן הם עבדו לאט ומתודי והקליטו כל ערוץ בנפרד, וזאת בניגוד לשיטת ה”טייקים” המקובלת בה כולם מנגנים ומקליטים יחד עד לתוצאה הרצויה – לכן נרשם בעצם רק טייק 1 לשיר באותו היום. לנון ניגן את הפריטה הבלוזית שלמד מדונבן על גיטרה חשמלית, הריסון ניגן גם הוא בחשמלית מובילה ומקרטני הלם בתופים. בואו נתעכב רגע על תיפופו הבוסרי של מקרטני בקטע הזה. איאן מקדונלד מחבר הספר הנחשב Revolution in the head כתב כך: “זהו הקטע השני שהקליטה החבורה בהעדרו של סטאר. כשהוא ממלא את מקומו, מקרטני לא יציב בחצי הראשון של השיר ועבודת ההיי האט שלו דיי נוקשה, אבל המילוי לאורך הקטע האחרון מביא את הביצוע שלו לשיא קתרטי”. הוא צודק. אין פעם שלא התרגשתי כשהקשבתי לקטע הזה, לא משנה באיזה מיקס. בקטע הבא תוכלו להתרשם מעבודת התופים של מקרטני ג’ון הכפיל את קטע הפריטה על הגיטרה החשמלית וג’ורג’ הוסיף עוד קטע של גיטרה מובילה בסגנון הודי שלדעתו של מקדונלד הוא ה “המרכיב העשיר ביותר” בסידור המוסיקלי של השיר. הפעם האחרונה שהשתמש הריסון במוטיב הודי בשיר של הביטלס הייתה ב The Inner Light חצי שנה קודם לכן. כל הקלטה כזו לוקחת כמה ניסיונות והחברים שהגיעו בשעה 5 אחה”צ לאולפנים מוצאים את עצמם עדיין מקליטים בשעה 7 בבוקר ונאלצים לעזוב. למחרת ב 7 בערב הם חוזרים וממשיכים לעבוד על השיר – אזכיר שזהו ה 29 באוגוסט – היום השביעי להיעדרותו של רינגו. בשצף קצף הם מסתערים על העבודה וג’ון מקליט את הקולות הראשיים ומכפיל אותם. בבונוסים שיצאו ממש עכשיו בגרסה המורחבת לאלבום הלבן אפשר לשמוע את הגרסה העירומה לשיר שמכילה את לנון והריסון בגיטרות ומקרטני בתופים יחד עם קולו של ג’ון. פול מוסיף את טרק הבס ועכשיו הגיע תורם של קולות הרקע ואורחים שנמצאים באולפן מגויסים גם הם לעזרה עבור המשימה. תורמים קולות רקע ומחיאות כפיים: ג’ון מקרטני, בן דוד של פול שמבקר באולפנים, מל אוונס וג’קי לומקס האמן החדש שהחתימה חברת אפל. העבודה על השיר לאותו היום מסתיימת ב 6 בבוקר. הריסון עם ג’קי לומקס מקרטני עם ג’קי לומקס למחרת ה 30 באוגוסט, היום השמיני להיעדרותו של המכה בתוף של הביטלס, הם חוזרים לסיים את מה שהתחילו. פול מוסיף פסנתר וכשהוא רואה חצוצרת פלוגלהורן מונחת באולפן הוא משתמש בה עבור קטע הגשר בשיר שבאמת קשה מאוד לשמוע וצריך לא מעט דמיון מודרך (דקה ארבעים לערך). ביום המיוחד הזה, הביטלס בהרכב החסר מסיימים את העבודה על השיר היפה הזה. מדוע יום מיוחד ? ביום זה חגגה חברת אפל את יציאתם של לא פחות מ 4 סינגלים ראשונים בבריטניה: הסינגל Hey Jude, סינגל הבכורה של מרי הופקין Those Were the Days, הסינגל שכתב והפיק מקרטני ל Black Dyke Mills Band בשם Thingumybob, וסינגל הבכורה של ג’קי לומקס באפל, Sour Milk Sea. הפגישה הבאה נערכת ב 3 בספטמבר ובה מתאחדים כל ארבעת הביטלס באולפני אבי רואד על מנת להקליט את יצירת המופת של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps. אסיים את הפוסט הזה עם גרסתה המקסימה של אלאניס מוריסט לשיר שבוצעה ב 2001 במסגרת ה A Night for John Lennon’s Words and Music שמוכר בזכות הביצועים של שון לנון ל This Boy ו Julia. #מיהפארו #פרודנספארו #רינגוסטאר #גוןלנון #גקילומקס #דונבן #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #מלאוונס #julia #דיוידפרוסט #יוקואונו #מריהופקין #happinessisawarmgun

בוקר טוב חברים. בהמשך לציון יום פטירתו של ג’ורג’ הריסון ולציון יום צאת אלבום הסולו הראשון שלו (שניהם צוינו בשבוע שעבר), נקדיש את פינתנו “ביקורות מהעבר” לתרגום הביקורת של בן גרסון על האלבום. הביקורת התפרסמה ברולינג סטון ב-21 בינואר 1971. הנה היא לפניכם. בימים המאושרים ההם, כשלביטלס עוד לא היה גורל, רק אישיות, ולכל מעריץ ביטלס היה את הביטל האהוב עליו, ג’ון הציג בצורה סטירית את חבריו כ”פול התמים, רינגו הידידותי וג’ורג’ השלד”. ג’ורג’, שצל שני אגואים גדולים האפיל עליו, ושהיה חסר את הפתיחות של רינגו, היה הביטל הקשה ביותר לפיצוח. אני זוכר אותו כביישן, מרוחק, Don’t bother me ג’ורג’, שעם המזל שלו הגיע לסיבוב הראשון של הביטלס בארה”ב עם דלקת גרון, מקרקר בקושי בתוכנית של Murray the K בעוד ג’ון מפליא בשנינות שלו. ג’ורג’ הצעיר והפגיע, האמן, גחן אל הגרטש שלו בהופעות, דואג שכל צליל יהיה מדוייק כמו בתקליט. הפרפקציוניסט שמאוחר יותר ביטל את רוב המוסיקה של הביטלס כקשקוש. לזמן קצר ג’ורג’ של הייט-אשבורי, עם משקפיים, כמו של לוליטה, בצורת לב. ג’ורג’ הצנוע, תלמידו של ראווי שנקר. ג’ורג’ הקדוש. עד עכשיו, ג’ורג’ היה אולי מוסיקאי האולפן המוביל מבין הגיטריסטים של להקות הרוק. מהיבבה האלקטרונית שבתחילת “I Feel Fine”, לשבירת האקורד ב”Hard Day’s Night” ועד לטירוף מושפע הסיטאר שפרץ ב”Taxman”, ג’ורג’ הציג דמיון אוונגרדי וטכניקה מושלמת, כמו גם את היכולת להישאר בתוך גבולות השיר באופן שאין דומה לו. באופן לא מפתיע, השאיפות שלו נשארו בלתי ממומשות בעקבות התפקיד הזה ומה שככל הנראה נבע ממנו לפחות מאז Let It Be, אולי אפילו מאז Meet The Beatles, מגיע כמבול בAll Things Must Pass. האלבום הוא בו זמנית הצהרה אישית אינטנסיבית ומחווה גרנדיוזית, ניצחון על הצניעות האמנותית, אפילו תסכול. באקסטרווגנזה הזו של דת, הקרבה ואושר, שבעקבות החשיבות והשאיפות שנמצאות בו, ניתן אולי לקרוא לו ה”מלחמה ושלום” של הרוק אנד רול, המוסיקה עצמה אינה המסר היחידי יותר. המילים הן מרכזיות. הן מוצגות באופן בולט על מעטפות הנייר של התקליטים ונראה שהן נכתבו לפני המוסיקה. לעיתים קרובות יש יותר הברות מתווים, וצריך לשיר במהירות שורות על מנת להספיק להכניס את הכל. לעיתים קרובות גם יש שברירי משפטים בלתי פתורים (“Eyes that shining full of inner light”), שימושים מצחיקים במילים (“Another day for you to realize me”) ונסיונות מודעים להשתמש באפקט של שירה (“beware of soft shoe shufflers/dancing down the sidewalks”). המילים שלו לעיתים מתאמצות מדי, הוא לוקח את עצמו או את הנושא ברצינות גדולה מדי או, אם בלתי אפשרי לקחת את הנושא יותר מדי ברצינות, אין לו תמיד את הכלים להעביר את הרושם הזה בצורה משכנעת. ההפקה היא במיימדים ספקטוריים קלאסיים, ואגנריים, ברוקנריים, מוסיקה של פסגות הרים ומרחבים עצומים. הסאונד לפעמים הוא כל כך נוצץ ודרמטי שקשה שלא להתפתות על ידו, ואתה מנסה לשווא לגלות מה המוסיקה של ג’ורג’ היתה בלעדיו – תרגיל שהוא בין כה חסר תועלת והרסני. הסיידמנים המועדפים על כולם – וויטלוק, גורדון, ראדל וקלפטון – יחד עם קלאוס פורמן ואלן ווייט, חלקים מהפלסטיק אונו בנד – מנגנים באופן שכמעט שלא ניתן להבדילו מחותמת הסאונד של ההפקות המוקדמות יותר של ספקטור: לארי קנטצ’ל, ג’ו אוסבורן והאל בליין ברבים מהקטעים. במיטבה, ההפקה של ספקטור היא קולו של כלי אחד, מוחו של המפיק. כלים אינדיבידואלים, אפילו קולות, אולי כי ג’ורג’ הוא לא זמר חזק, לא נחשבים במיוחד במוסיקה הזו. יש סאונד עשוי מקשה אחת, שבאופן מוזר מצליח לחזק את המסר של רבים מהשירים. הדתיות של ג’ורג’, המסע שלו אחר הפחתת האגו, מתאימים לצליל בו אלמנטים אינדיבידואלים נכנעים לכלל. אם האולפן של פול הוא ביתו, האולפן של ג’ורג’ הוא הקתדרלה שלו. בקונטקסט הזה, שני צידי אלבום הג’אם נמצאים מחוץ לקונטקסט. זה היה מעניין לשמוע את ג’ורג’ מאלתר. פה, הוא מנגן עם קלפטון ודייב מייסון ועוד הרבה אנשים אחרים. אריק משתלט על תפקיד הגיטרה המובילה רוב הזמן, אבל למען האמת לעיתים קרובות זה בלתי אפשרי לדעת מי מנגן מה. רוב מה שיש שם הם 3 האקורדים, 4 הרבעים הקבועים שמנוגנים שוב ושוב ולרוב משעממים. השירים עצמם הם בעלי מגוון רחב מאוד. יש את מנגינות שנות השישים המוקדמות; שירים שנכתבו על ידי, נכתבו עם או הושפעו מבוב דילן; מוסיקת ביטלס ואת המוסיקה הקדושה ההריסונית החדשה. השיר “What Is Life” הוא קטע דו משמעי בו הריסון לא באמת שואל מהם החיים במובן הגדול של השאלה, אלא “What is life / without your love?”. המוסיקה היא מתוקה וקלילה, “שירלז” טהור, עד שהוא זורק לנו פתאום את השורה “But if it’s not love that you need then I’ll / Try my best to make everything succeed.”. או “My Sweet Lord”, שכתוב ברור של “He’s So Fine” של ה”שיפונז”. כאן ה“doo-lang” מוחלף ב”הארי קרישנה” – מסימני הזמן. “Awaiting On You All” הוא מסיבה בסגנון לסלי גור בה ג’ורג’ מצליח לחרוז “visas” עם “Jesus”. החומרים הקשורים לדילן הם לא אחידים. הריסון ודילן כתבו יחד את “I’d Have You Anytime”, השיר הפותח את האלבום, אבל האיחוד של שניהם יחד לא הצליח במיוחד. יש גם את “If Not For You” ואת שיר הקאונטרי הנחות באופן שלא ניתן להסבירו “Behind That Locked Door” (על אף שיש בו קולות רקע קלילים ומקסימים) . אחד הקטעים הטובים ביותר באלבום, הוא בכל זאת בהשראתו של דילן, ” Apple Scruffs”. עם מפוחית וגיטרה אקוסטית, הוא נשמע כאילו הוקלט כשספקטור יצא לשתות קפה. השיר עצמו הוא על החיבה וההערכה של ג’ורג’ למעריצות המפורסמות, והשיר הראשון בשנות השבעים שמצליח לשחזר את שנות השישים דרך העיניים המצועפות. שני השירים שמזכירים את הביטלס הם “Run of the Mill”, שיר עם מילים חריפות שכתובות עם איכות מקרטנית ו”Wah Wah”, קאקפוניה גדולה של צלילים בה חצוצרות נשמעות כמו גיטרות ולהפך. לבסוף, את הגרעין המוסיקלי של האלבום מגדירים החיבורים המהורהרים של ג’ורג’ על החיים, האהבה והמוות. השיר ” Ballad of Sir Franky Crisp (Let It Roll)” עם הרבה “Ye’s” כדי להזכיר לנו שזו בלדה, הוא גם דליל כמים וגם עמוק כאוקינוס. “All Things Must Pass” עם החצוצרות הדהויות שלו והמקצב שלו, הוא באופן משכנע גם אופטימי וגם מקבל את מה שאין בידו לשנות: Sunrise doesn’t last all morning A cloudburst doesn’t last all day Seems my love is up, and has left you with no warning But it’s not always going to be this grey All things must pass, all things must pass away. השיר “Beware of Darkness” הוא ככל הנראה השיר הטוב באלבום. חידתי מבחינה מוסיקלית ובאופן מוזר לא מרגיש גמור, הוא בו זמנית גם אזהרה וגם אישור: Beware of sadness It can hit you; it can hurt you– Make you sore and what is more, that is not what you are here for. יש שיר על גלגול נשמות, “The Art of Dying”, שהמלודיה שלו מושאלת מ“Paint It Black” ושיר קינה “Isn’t it a Pity” שהפתיחה שלו היא עיבוד של ” I am the Walrus” של ג’ון והסיום שלו הוא הוא הגרסה הדקדנטית לחצי האחרון והצוהל של “היי ג’וד” של פול. לכל אורכו של All Things Must Pass, ג’ורג’ מתנהג כעד הראייה המוסרי ומסיונר של דרך חיים, כשהוא שר שורות כמו ” You’ve been polluted so long” או ” not too many people can see we’re all the same”. משורות אלה, כמו משורות של שירים קודמים כמו ” While My Guitar Gently Weeps” ו” Piggies”, נושב משב רוח צדקני ועליונות מוסרית שהם מעליבים. במידה ניכרת הוא מצליח להגן על עצמו ועל המעידות האלה. כשהוא מציית לצורה של סרג’נט פפר, ישנה חזרה על השיר ” Isn’t it a Pity”, שמקדים את ההצהרה הגדולה “Hear Me Lord”. כאן ג’ורג’ מפסיק להטיף ומדבר רק לאלוהיו, מעביר תחינה פשוטה אבל מפוארת: Help me Lord please To rise a little higher Help me Lord please To burn out this desire. מעבר להערכה ספציפית, זה אלבום של כנות מפתיעה וכח רב, והוא גדול יותר מסכום חלקיו. מבחינת סגנון, הוא ישפיע מאוד – הצליל ה”גדול” עלול להציף אותנו – אבל מעבר לזה הוא מציע את המבנים התומכים, את הפילוסופיה והטקסים, שעד עכשיו היו חסרים בכל כך הרבה מהמוסיקה העכשווית. הביקורת של ג’ורג’ מפורשת: “now I don’t need no wah-wah / and I know how sweet life can be. / So I’ll keep myself free of wah-wah.” או ב”Awaiting on you all”: “You don’t need a love-in … to see/the mess you’re in.” כפי שלאון ראסל ציין באחד מהראיונות האחרונים שלו: “אבל בהודו (המוסיקה היא) דת, וההגבלות ידועות לכולם והם יודעים מה מקומם בה וזוהי פשוט דרך החיים”. ג’ורג’ מודע לחלוטין למוטיב הזה. All Things Must Pass הוא הנסיון שלו להקדיש את המוסיקה שלו לזה. #אריקקלפטון #גורגהריסון #פילספקטור #קלאוספורמן

הסיפור של כתיבת והקלטת השיר Ob-La-Di, Ob-La-Da שיצא באלבום הלבן, הוא אחד המוזרים והשנויים במחלוקת שפחות מחמיאים לפול מקרטני. זה מוזר ששיר עולץ כזה מחביא מאחוריו לא מעט מתח ומהומה במחנה הביטלס. “היה לי חבר בשם ג’ימי סקוט שהיה נגן קונגה ניגרי, שאיתו הייתי נפגש במועדונים בלונדון. היו לו כמה ביטויים, שאחד מהם היה, ‘אובלדי אובלדה, החיים ממשיכים ברה’. אהבתי את הביטוי הזה, בכל פעם שנפגשנו הוא היה אומר, ‘אובלדי אובלדה, החיים ממשיכים ברה’. או שאם מישהו היה אומר ‘יותר מדי’, הוא היה אומר ‘שום דבר הוא לא יותר מדי, רק מחוץ לטווח הראייה’ … הוא היה אחד מאותם בחורים שהיו להם ביטויים ענקיים. למעשה, הביטוי הזה ‘אובלדי אובלדה’ אומר “החיים ממשיכים” בניב ניגרי שנקרא יורגה”. כך סיפר מקרטני על ההשראה לשורה בשיר Ob-La-Di, Ob-La-Da. אותו ג’ימי סקוט או בשמו המלא ג’ימי אנונמוגארן סקוט אמואקפור, נולד בניגריה, והגיע לאנגליה בתחילת שנות ה 50, שם החל לעבוד כנגן ג’אז ולאט לאט הפך לנגן כלי הקשה מבוקש. הוא ניגן עם Georgie Fame and the Blue Flames וליווה את סיבוב ההופעות של סטיבי וונדר בבריטניה ב 1965. מקרטני שמאז ומתמיד נמשך למוסיקה שונה מזו שהכיר, רצה לעשות גרסה משלו לסקא הג’מייקני החדש מה שהיווה את הגלגול המוקדם לרגאיי. הוא כותב בהודו שיר את המנגינה בסגנון הזה סביב אותו ביטוי של ג’ימי סקוט ומשלים את הבתים כשהוא חוזר. “זה מאוד אני, השיר הזה, מפני שזו פנטזיה על זוג שלא ממש קיים, דזמונד ומולי. אני מת על שמות. דזמונד זה שם כל כך קאריבי” ג’ימי סקוט עם Georgie Fame and the Blue Flames העובדה שפול השתמש בביטוי הזה כבסיס לשיר הפכה מאוחר יותר למחלוקת עם ג’ימי סקוט ומראה גם את הצד הקצת אחר של מקרטני: הספר של סטיב טרנר – A Hard Day’s Write “הוא התרגז כש עשיתי שיר על זה כי הוא רצה חלק מהרווחים. אמרתי לו ‘ג’ימי, זה רק ביטוי. אם היית כותב את השיר, היית יכול לקבל נתח’. לבסוף שלחתי לו צ’ק על כך, כי למרות שכתבתי את כל השיר והוא לא עזר לי, זה היה הביטוי שלו”. סופר המוסיקה סטיב טרנר הביא צד קצת יותר מעניין לסיפורו של מקרטני כשכתב בספרו A Hard Day’s Write: The Stories Behind Every Beatles Song, את הדבר הבא: “ב 1969 לערך, נעצר ג’ימי והועבר לבית הכלא בבריקסטון כדי להמתין למשפט באשמת אי תשלום מזונות לאשתו לשעבר. הוא ביקש מהמשטרה לפנות למשרדי הביטלס כדי לבדוק האם פול יוכל לשלם את חובו. פול עשה זאת, אבל בתנאי שסקוט ‘יסגור את התיק’ שלו נגדו על השיר.” עוד עובדה שגורמת לי באופן אישי להרגיש תחושת אי נוחות היא שג’ימי ניסה בכל כוחו לנכס לעצמו את הביטוי בדמות תקליטון שהוא מוציא בדצמבר 1968 (חודש אחרי יציאת האלבום הלבן). בצידו האחד קטע שנקרא Ob-La-Di Ob-La-Da Story Alullo ובתרגום “הסיפור של אובלדי אובלדה – חלק 1, ובצד השני Ob-La-Di Ob-La-Da Story Doh – בטח כבר ניחשתם שמדובר בחלק השני. הנה לכם חלק 1 וחלק 2 סופו של ג’ימי היה טראגי. לאחר שהמשיך לעסוק בתחום המוסיקה, בשנת 1986 הוא חלה בדלקת ריאות כשהוא היה בסיבוב הופעות בארה”ב עם להקה בשם Bad Manners. בחזרה לבריטניה הוא נעצר בשדה התעופה בגלל חזותו הניגרית ומושאר עירום במעצר. למחרת הוא נלקח לבית חולים ומת כשהוא בן 64. בסוף מאי 1968, הביטלס בביתו של ג’ורג’ מקליטים גרסאות עירומות לשירים שהם מתעדים להכניס לאלבום הלבן. גם Ob-La-Di, Ob-La-Da מוקלט ביום הזה ובתחילת ההקלטה שומעים את לנון ומקרטני משתעשעים עם השמות דזמונד ומולי. פול מנגן ושר לבדו כשהוא משתמש בציוד ההקלטה בעל 4 הערוצים בביתו של ג’ורג’ על מנת להכפיל את עצמו ולהוסיף עוד קולות ותיפוף על הגיטרה כדי להביא את הניחוח הג’מייקני להקלטה. ב 3 ביולי 1968, מתחילה העבודה על השיר באולפן. למעשה החברים הפעילים בהקלטה ביום הזה היו פול עצמו באקוסטית וקולות ורינגו בתופים וכך הם מקליטים 7 טייקים. הנה טייק 3 מאותו היום: כשסיימו את טייק 7, חשבו בתחילה כי זהו הטייק שאיתו ימשיכו לעבוד ופול אפילו מספיק להקליט עליו קול מוביל ועוד גיטרה אקוסטית. לאחר חשיבה, פול מחליט שדווקא טייק 4 הוא טוב יותר ומקליט עליו שוב גיטרה שנייה. למחרת היום, ממשיכה העבודה על השיר כשעוד תוספות מוקלטות כמו הקול המוביל של פול ועוד קולות רקע של ג’ון וג’ורג’. למחרת, ב 5 ביולי, מגיעים לאולפן לא פחות מ 3 נגני סקסופון על מנת להקליט קטע עליו עבדו פול וג’ורג’ מרטין עבור השיר. בואו נעשה את הסיפור מוזר עוד יותר ? ביום הזה מגיע גם חברנו ג’ימי סקוט יוצר המושג “אובלדי אובלדה” לאולפן כדי להקליט קטע על תופי בונגו עבור השיר. לאחר מכן מגיע לאולפן נגן פיקולו כדי להקליט קטע פיקולו לשיר שפול מחליט בסופו של דבר לא לכלול בו. ג’ף אמריק שהיה נוכח בסשנים של אובלדי אובלדה, סיפר שהתארכות העבודה על השיר החלה לתת את אותותיה: “זה נמשך עוד ועוד ונגרר מעל ל 3 לילות. פול לא היה מרוצה מהקצב של ערוץ זה או אחר או מהדרך שבה נשמע קולו. הוא רדף אחרי איזו תחושה של רגאיי מג’מייקה שרצה להשיג, והוא לא היה מרוצה מכך שהלהקה רצתה לסיים. הבעיה החריפה בשל העובדה שאפילו פול עצמו לא ידע בדיוק איך להשיג זאת, ולכן הוא נעשה די מתוסכל. פול היה פרפקציוניסט בשלב זה, אבל אולי הוא עשה זאת רק כדי להרגיז את ג’ון, וללמד אותו שיעור. הבחנתי שהתנהגותו של ג’ון הולכת ונעשית בלתי יציבה – תנודות מצב הרוח שלו היו חמורות יותר, והן התרחשו לעתים תכופות יותר. זה בהחלט קרה גם בהקלטות של השיר הזה. רגע אחד הוא היה ממש בתוך זה, מתנהג כמו שוטה ועושה חיקוי ג’מייקני, וכעבור רגע הוא היה זועף על שהשיר הוא “מוזיקת סבתא” של פול. אף פעם לא ידעת בדיוק איפה אתה עומד עם לנון בכל זמן נתון, הדברים בהחלט החריפו”. התוצאה של שלושת ימי העבודה על השיר יצאה בפרויקט האנתולוגיה ובה תוכלו לשמוע גם את תופי הבונגו של ג’ימי סקוט וגם את הסקסופונים. הגרסה הזו נפתחת עם הצעקה של ג’ון:Yes sir, Take one of the’ Mighty Jumbo Band שמסיים אותה עם ‘obladiblada brother’. פול הלא מרוצה בלשון המעטה, יושב עם עצמו, חושב וחושב. הוא מודע לכך שהשיר עלה על העצבים של כולם ועדיין מגיע למסקנה הקשה: הוא רוצה לזרוק את כל העבודה שנעשתה עד כה ולהתחיל מחדש. בפגישה הבאה ב 8 ביולי 1968, מקרטני מבשר את החלטתו לגבי השיר. כשג’ון שומע על כך, הוא אוחז ביוקו ויוצא מהאולפן. אחרי זמן מה הוא חוזר וצועק: “אני פאקינג מסטול!!!”. הוא יורד במדרגות מחדר הבקרה לאולפן כשהוא ממלמל בזעם: “אני יותר מסטול ממה שתהיו אי פעם…”, הוא ממהר אל הפסנתר כשהוא מוסיף: “כך צריך לנגן את השיר הזה” והחל לתת מכות בקלידים בכל הכוח. מה שיצא לו היא פתיחת הפסנתר של אובלדי אובלדה כפי אנחנו מכירים אותה אחרי שהואצה. כך אגב זכר ג’ף אמריק את התרחשות האירועים. פול כמובן זוכר אחרת לגמרי, וכך הוא סיפר את הסיפור לשדרן הרדיו הווארד סטרן רק לפני כחודש: מה אגיד. גם הדחקה היא אומנות. הקלטות השיר מתחילות מחדש כשג’ון על הפסנתר, מקרטני על בס עם אפקט פאז, ג’ורג’ באקוסטית ורינגו בתופים. 12 טייקים מוקלטים בפורמט הזה ולאחר מכן מוקלטים קולות הרקע ומאראקס ועוד תוספות פסנתר שנוגנו על ידי פול. טכנאי האולפן ממהרים להכין מונו מיקס כדי שפול ייקח לביתו וגם כדי לסגור כבר את הסשן. כולם מברכים הגומל על סיום העבודה על השיר ומתפזרים לביתם. למחרת, ב 9 ביולי, פול חוזר לאולפן ומכריז שהוא רוצה להקליט את השיר מחדש. למרות שרינגו עדיין לא הגיע, פול עולה על סט התופים ומגייס את ג’ון וג’ורג’ כדי להקליט עוד 2 נסיונות, עד שהוא נכנע סופית. כשרינגו לבסוף מגיע הם מחליטים לעבוד על הגרסה הקודמת ומצליחים לשים מאחור את כל המתח ולנסות לשפר אותה. הם מקליטים שוב את קולות הרקע ומוסיפים עוד קולות כמו צחוקים ועוד שטויות מקסימות כמו למשל כשפול שר lend a hand ג’ון שר arm וג’ורג’ שר leg (תוכלו לשמוע זאת בשיר באלבום ב 1:40 לערך). לאחר מכן ארבעתם מקליטים מחיאות כפיים. חשבתם שסיימנו ? לא ולא. ב 11 ביולי, מגיעים שוב שלושת הסקסופוניסטים כדי להקליט מחדש את הקטע שלהם עבור הגרסה החדשה. הביטלס בסשן נפרד עברו לעבוד חזרה על רבולושן. הנה כמה תמונות מהסשן על רבולושן באותו היום: סיימנו ? לא. ב 15 ביולי, מגיע מקרטני לאולפן כדי לנסות ולשפר את הקולות שלו בשיר. ג’ורג’ מרטין שמנסה לכוון אותו כיצד לשיר, חוטף את אש הגיהינום ממקרטני שצועק באוזניות לחדר הבקרה: “אם אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה טוב יותר, למה אתה פאקינג לא בא הנה ושר את זה בעצמך ???” מרטין לא נשאר חייב וצעק חזרה לפול: “אז תשיר זאת שוב לעזאזל. אני מוותר. אני לא יודע איך לעזור לך”. זה היה הקש ששבר את גב הג’ף אמריק. הוא מחליט להפסיק לעבוד עם הביטלס על האלבום הלבן. הוא יחזור לעבוד איתם רק עוד 9 חודשים על האלבום אבי רואד. סיימנו ? לא. אחרי שסיים מקרטני להקליט שוב את הקולות, כולם התכנסו על מנת להקשיב למה שהוקלט ואז קלט מקרטני שעשה טעות במילים. “אתם לא שומעים ?” הוא התפלא. “שומעים מה?” ענו האחרים. “שרתי Desmond stays at home and does his pretty face זו הייתה אמורה להיות מולי!!!”. פול המותש, הפטיר: “נעזוב את זה. זה נשמע מצוין. מקסימום יחשבו שדזמונד הוא דו מיני…”. #גימיסקוט #גורגמרטין #הווארדסטרן #גףאמריק #הלבןהכפול #הודו #GeorgieFameandtheBlueFlames

מה לדעתכם השיר המוקדם ביותר שנכתב או לפחות החל להכתב וזכה להכלל באלבום הלבן ? רמז. זה לא שיר של ג’ון. זה לא שיר של פול. זה לא שיר של ג’ורג’. השיר Don’t Pass Me By של רינגו החל להיכתב עוד ב 1962 ברחוב אדמירל גרוב 10 בליברפול, בית הוריו של מתופף הביטלס. למעשה זהו השיר הראשון שרינגו כתב אי פעם. רינגו הצעיר חובב המערבונים ומוסיקת הווסטרן, שאב השראה מאלבום קאנטרי בשם Midnight Jamboree שיצא שנתיים קודם לכן, של זמר הקאנטרי ארנסט טאב. באלבום מופיע שיר בשם Pass Me By (If You’re Only Passing Through) אבל הוא לא מושר על ידי ארנסט טאב אלא על ידי לינדה פלאנגן, אחת מהאורחות שמשתתפות באלבום. תוכלו לשמוע את הביצוע שלה כאן: לינדה שרה על האהוב לשעבר וקוראת לו לא לעצור לרגע אפילו לא כדי לומר לה שלום על מנת שלא ישבור שוב את ליבה: don’t you stop and make me cry. רינגו למעשה הופך את המשמעות בשיר וקורא לאהובה שלא לחלוף על פניו: Don’t pass me by, don’t make me cry, don’t make me blue. למעשה האלבום היה של חברו הטוב של רינגו רוי טאפורד, שניהם חברים בלהקת הסקיפל The Eddie Clayton Skiffle Group (רינגו כמתופף ורוי כנגן בס תיבת התה), שלמד לנגן ולשיר את השיר וביצע אותו במסיבה שנערכה בביתו של רינגו – השיר שבה את ליבו של רינגו שלנו. רינגו ב The Eddie Clayton Skiffle Group תמונה פחות ברורה מאותה להקה ובצד שמאל תוכלו לראות גם את חברו הטוב של רינגו רוי טאפורד. רינגו ופול עם הוריו של רינגו בחצר הבית שלהם בליברפול. “כתבתי אותו כשהייתי בבית. ניגנתי רק שלושה אקורדים על הגיטרה ושלושה על הפסנתר – סתם שיחקתי על הפסנתר ואז הגיעה המנגינה וכמה מילים…”. ב 14 ביולי 1964 ,הביטלס מתראיינים עבור ה BBC לתכנית Top Gear ורינגו נשאל על ידי בריאן מת’יו על כתיבת השירים שלו. מת’יו: רינגו מה לגבי כתיבת השירים שלך ? איך זה מתקדם ? רינגו: כתבתי אחד טוב אבל אף אחד לא רוצה להקליט אותו – כן פול! הבטחת! פול: כתבתי אחד כדי שאתה תשיר… רינגו: אני לא רוצה לשיר אותו. תשיר אותו אתה. פול: מתחיל לשיר מתוך don’t pass me by מת’יו: הוא ממש הדילן תומס של ליברפול נכון ? הנה הקטע להאזנה: ביוני 1968, תחילת העבודה על האלבום הלבן, רינגו המאושר מקבל סוף סוף את ההזדמנות להקליט את השיר שהחל בכתיבתו 6 שנים לפני כן. זה לא שלנון ומקרטני היו כל כך נדיבים פתאום (יכול להיות שכן), אלא שהקונספט של אלבום כפול החל דורש שירים וכל שיר שהיה בארסנל השירים נבחן. רינגו באולפן יום לפני תחילת העבודה על השיר שלו – ה 4 ביוני 1968 העבודה על האלבום הלבן מתחילה רשמית ב 30 במאי יום לאחר שסיימו להקליט את הדמואים בביתו של ג’ורג’ – לשיר של רינגו אגב אין דמו. הם מתחילים לעבוד על Revolution 1 וב 5 ביוני הם מתחילים לעבוד על Don’t Pass Me By ולמעשה זהו השיר השני שמוקלט לאלבום הלבן ולא ממש ברור מה הייתה הדחיפות להקליט שיר של רינגו. ובכן אני לא היחיד שמעלה את השאלה, גם צוות ההפקה לא ממש הצליח להבין. כך כתב ג’ף אמריק בספרו Here, There And Everywhere: “הסשנים לאלבום הלבן היו מלאי הפתעות עבורי. בדרך כלל, אלבום חדש של הביטלס יתחיל בהקלטה של אחד משיריו של ג’ון, וזה לא היה יוצא מן הכלל גם הפעם. אבל השיר השני היה תמיד אחד של פול – אחרי הכל, הם היו כותבי השירים העיקריים בלהקה. לרינגו יוקצה שיר אחד באלבום, וזה נעשה בדרך כלל קרוב לסוף … אבל הפעם הם החליטו לעשות את השיר של רינגו מיד … ועוד יותר מכך, זה היה בעצם שיר שהוא בעצמו כתב”. ההשערה היא שג’ון ופול רצו להעלות לרינגו את המורל הירוד, מה שאנחנו כבר יודעים שלא ממש יעזור כשרינגו יחליט לנטוש באמצע הקלטות האלבום הלבן ל 10 ימים . למרות שהיה לשירו של רינגו כבר שם, מסיבה לא ברורה ביום העבודה הזה הוא תויג כ (Ringo’s Tune (Untitled. העבודה החלה כשלמעשה פול הוא היחיד שעובד עם רינגו על השיר. הוא מלווה את רינגו שרק מצופף באותו היום בפסנתר ושניהם מקליטים דרך מגבר הלזלי כדי לקבל את הצליל המהדהד. בטייק השלישי נשמע רינגו כשהוא אומר לג’ורג’ מרטין: “אני חושב שיש לנו כאן משהו ג’ורג’ “. ואכן עם טייק 3 ממשיכים. פול מקליט טרק נוסף של פסנתר ורינגו מוסיף פעמונים. לאחר מכן מוכפלים התופים. למחרת היום, ממשיכה העבודה כשהפעם מקליט רינגו את קולו ופול מוסיף בס. את התוצאה של היום הזה תוכלו לשמוע בפרויקט האנתולוגיה ותיווכחו שהטייק הזה קצר יותר מאשר הגרסה שהגיעה לאלבום וזאת מכיוון שהפזמון חוזר רק פעמיים ולא שלוש. ביום הזה השיר מתויג בשם המוזר This Is Some Friendly. באותו הזמן באולפני אבי רואד מתראיין לנון עבור רדיו לונדון ובמהלך ראיון הזוי ומפורע הוא גם מספר על תהליך ההקלטה של האלבום ועל כך שיש להם רק 2 שירים לא גמורים ואחד מהם של רינגו. השיר מאופסן בצד והביטלס ממשיכים להקליט את האלבום הלבן. ב 12 ביולי, מגיע לאולפן הכנר ג’ק פאלון על מנת להקליט את קטע הכינור שהוגים פול וג’ורג’ מרטין על מנת לתת לשיר קצת וייב ווסטרני. למעשה הקטע שהקליט פאלון היה ארוך יותר מהשיר ולמרות זאת הוחלט להשאיר את הקטע שזלג החוצה. לאחר מכן מקליט מקרטני עוד טרק של בס ורינגו מוסיף טרק פסנתר משל עצמו. ב 22 ביולי, יום העבודה האחרון על השיר, מגיעה לאולפן תזמורת גדולה על מנת להקליט את קטע התזמור עבור Good Night שכתב ג’ון והושר על ידי רינגו. ביום הזה מקליט מקרטני את קטע הפתיחה המוכר של Don’t Pass Me By על הפסנתר שעבר דרך מגבר הלזלי המהדהד – לוקח לו 4 ניסיונות תמימים כדי לפגוע במטרה. עם התזמורת ב 22 ביולי – יום העבודה האחרון על שירו של רינגו לג’ורג’ מרטין יש רעיון אחר כיצד לפתוח את Don’t Pass Me By של רינגו. הוא מנצל את נוכחות התזמורת ומקליט עוד קטע קצרצר שנקרא A Beginning שנכתב ואורגן על ידו ומזכיר קצת את הקטעים שיצאו בפסקול הסרט צוללת צהובה. לבסוף הוחלט שלא לעשות שימוש בקטע הזה וכשעבד על פרויקט האנתולוגיה, שיבץ אותו ג’ורג’ מרטין כקטע הפתיחה לחלקה השלישי אותו תוכלו לשמוע כאן. האם ישנה דרך טובה יותר לסגור את הפוסט הזה מביצוע של רינגו לשיר כאן בישראל השנה ביוני ? לא חושב. #Revolution1 #הלבןהכפול #סקיפל #בריאןמתיו #לינדהפלאנגן #ABeginning #ארנסטטאב #BBC

חברי להקת הביטלס שנאו אוספים. בסוף שנת 1966 EMI הכריחו אותם להוציא אוסף, כיון שלא עמדו בתנאי החוזה שדרש 2 אלבומים בשנה. שנה לאחר מכן, כשחידשו את החוזה לתשע שנים נוספות, הביטלס הוסיפו סעיף שמחייב את הסכמתם בשביל להוציא אוסף. אפילו קפיטול האמריקאית, שתמיד היתה חמדנית יותר (בשנת 1964 רצתה כבר להוציא אוסף כפול של הביטלס שיכיל שירים מהאלבומים שכבר הספיקה להוציא באותה שנה) נאלצה לעמוד בחוקים, ולמעט Hey Jude, אלבום שאסף סינגלים שלא מצאו את דרכם לאלבומים, לא הוציאה שום אלבום אוסף בארה”ב. היום אפרסם את החלק הראשון מתוך מספר סקירות על האלבומים הרשמיים, אוספים והופעה חיה, שיצאו לביטלס בעשור שלאחר פירוקם. לאף אחד לא היתה כוונה להוציא אלבומי אוסף שלהם זמן קצר כל כך אחרי הפירוק. ב-1973 חברי הביטלס היו פעילים מאוד כאמני סולו ולא הרגישו שום צורך לחזור להתעסק בלהקה האם. מי שזיהה את הרעב של הקהל למוצר חדש של הביטלס היתה דווקא חברה בניו ג’רסי בשם אודיוטייפ בע”מ. ב-1972 הוציאה החברה אוסף בן 4 תקליטים בשם “אלפא אומגה” ושיווקה אותו כמוצר לגיטימי תוך שהיא מפרסמת בעיתונות ובטלוויזיה. כפי שאתם מבינים, זכויות יוצרים לא היו ממש חשובים בניו ג’רזי בתקופה ההיא. האוסף הכיל שירים מכל התקופות, כולל כמה מקריירת הסולו ולמען האמת הוא מעניין למדי. העריכה שלו מפוקפקת. לעיתים נראה שהוא מסודר לפי סדר הא’-ב’, אבל אז הוא שובר את הנוסחה. הוא לא ערוך כרונולוגית, לא על פי רעיון וגם אין לו זרימה עריכתית ברורה. גם השיר Sgt Pepper וגם “עם מעט עזרה מחבריי” מופיעים באוסף, אך לא אחד אחרי השני, כך שהאחד מסתיים בחיתוך כעור והשני מתחיל מאותה נקודה. עם זאת, הוא נותן תמונה רחבה ומרשימה על הקריירה של הלהקה. האוסף הכיל 60 שירים: Record 1, Side 1 1. Act Naturally 2. All I’ve Got to Do 3. All My Loving 4. And I Love Her 5. Baby’s in Black 6. Yesterday 7. The Ballad Of John And Yoko 8. Bangladesh [live version from The Concert For Bangladesh] Record 1, Side 2 1. Can’t Buy Me Love 2. Come Together 3. Day Tripper 4. Do You Want to Know a Secret 5. Eight Days a Week 6. Eleanor Rigby 7. Uncle Albert Record 2, Side 3 1. I Should Have Known Better 2. It Won’t Be Long 3. I Want to Hold Your Hand 4. Lady Madonna 5. Ticket to Ride 6. Lucy in the Sky with Diamonds 7. Michelle 8. Mr. Moonlight Record 2, Side 4 1. I Feel Fine 2. If I Fell 3. I’ll Be Back 4. Hey Jude 5. I’m a Loser 6. I’m Happy Just to Dance with You 7. I Saw Her Standing There Record 3, Side 5 1. Nowhere Man 2. Obladi Oblada [sic] 3. Paperback Writer 4. Penny Lane 5. Help [sic] 6. Roll Over Beethoven 7. She’s a Woman 8. Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band Record 3, Side 6 1. Get Back 2. Hello Goodbye 3. Revolution #1 [sic] 4. Here Comes the Sun 5. I’ll Follow the Sun 6. Imagine 7. Honey Don’t Record 4, Side 7 1. We Can Work It Out 2. With a Little Help from My Friends 3. Yellow Submarine 4. Baby You’re a Rich Man 5. You Can’t Do That 6. You’ve Got to Hide Your Love Away 7. Maybe I’m Amazed 8. A Hard Day’s Night Record 4, Side 8 1. She Loves You 2. Something 3. Strawberry Fields Forever 4. Tell Me Why 5. The Long and Winding Road 6. Let It Be 7. Everybody’s Trying to Be My Baby שימו לב למקצוענות – בכל כותרת שיר שכתוב לידה Sic – הכותרת הכתובה אינה הכותרת של השיר כפי שהיא מופיעה בהקלטות הביטלס אלא כיתוב שגוי. מכיון שלא היתה בידי אודיוטייפ בע”מ גישה למסטרים, האלבומים יוצרו מאלבומי הויניל האמריקאים של קפיטול עם המיקס האמריקאי שהכיל דחיסה גדולה, הנמכת בס ותוספות רוורב. בהתחשב בכך שהמאסטרים שקפיטול קיבלו מ-EMI היו בעצמם דור שני, שלישי ולעיתים אף רביעי, אתם יכולים לנחש מה היתה איכות האלבומים האלה. כל הקטעים הכילו את הרעשים האהובים של התקליט כשהם כבר מובנים. לעיתים לא הרימו בכלל את המחט כשהם מעבירים אל האוסף שירים עוקבים מאותו אלבום ויצרו רצועות ארוכות מאוד על הויניל שהכילו כמה שירים. האוסף נמכר בדואר בלבד ותומחר ב-13.95$ כולל משלוח. זה היה סכום מדהים לכמות כזו של מוסיקה. אלבום חדש בודד נמכר אז ב-5.98$. כשאתה לא צריך לשלם תמלוגים אז התמחור גמיש יותר. אז איך בעצם הם הרשו לעצמם לעשות דבר כזה? לפני שנת 1972 הקלטות סאונד לא נכללו בחוקים הפדרלים האמריקאים הנוגעים לזכויות יוצרים. במקום זה, הם היו כפופים לחוקי כל מדינה באופן ספציפי. בשנת 1971 נקבע כי הקלטות סאונד שיצאו החל מה-15 בפברואר 1972 יעברו להיות נתונים לחוקים הפדרלים אבל כל מה שיצא לפני ישאר תחת חוקי המדינה. החוקים של מדינת ניו ג’רסי, בה פעלה חברת אודיוטייפ, היו מאוד מעורפלים והעובדה שהיא מכרה את האוסף רק דרך הדואר איפשרה לה להמשיך ולפעול תחת החוקים מעודדי הפיראטיות של המדינה. מכיון שהחוק הפדרלי החדש לא נאכף עדיין, ומכיון שאודיוטייפ לא התחרו עם אף מוצר עכשווי של הביטלס, הם פשוט החליטו לנסות למתוח את הגבולות החדשים. אם תחשבו על זה, העובדה שהאוסף הזה נמכר בחופשיות בכל כך הרבה עותקים היא מדהימה. זה כמו שאתם תפרסמו בעיתונות ובטלוויזיה שאתם מוכרים את ההורדה של האוסף “1” של הביטלס ובמחיר טוב יותר מהמוצר. האוסף נמכר כל כך טוב, שבתחילת ינואר 1973 יצא סט נוסף ומיד עוד אחד. שניהם נקראו “חלק 2” אך הכילו שירים אחרים לגמרי. ככה זה כשאתם מתעסקים עם מקצוענים. חלק 2 הראשון הכיל גם הוא 4 תקליטים והכיל גם הוא 60 שירים. Disc 5, Side 9 1. Twist And Shout 2. It Don’t Come Easy 3. Being For The Benefit Of Mr. Kite [sic] 4. Getting Better 5. Goodnight [sic] 6. Because 7. Why Don’t We Do It In The Road [sic] 8. What You’re Doing Disc 5, Side 10 1. Love Me Do 2. In My Life 3. It’s Only Love 4. She’s Leaving Home 5. A Day In The Life 6. You’re Gonna Lose That Girl [sic] 7. Another Girl Disc 6, Side 11 1. My Sweet Lord 2. Komm, Gib Mir Deine Hand 3. Don’t Bother Me 4. Till There Was You 5. Taxman 6. Here, There And Everywhere 7. Good Day Sunshine 8. Got To Get You Into My Life Disc 6, Side 12 1. I’ll Cry Instead 2. Rocky Racoon 3. Helter Skelter 4. Back In The USSR 5. While My Guitar Gently Weeps 6. Heart Of The Country 7. All Together Now Disc 7, Side 13 1. Crippled Inside 2. The Lovely Linda 3. And I Love Her 4. Every Little Thing 5. Ringo’s Theme (This Boy) 6. Wah Wah 7. Long Tall Sally 8. Please Mr. Postman Disc 7, Side 14 1. If I Needed Someone 2. Don’t Let Me Down 3. Rain 4. Old Brown Shoe 5. I’ve Got A Feeling 6. Kansas City [sic] 7. Tell Me What You See Disc 8, Side 15 1. Maxwell’s Silver Hammer 2. Oh Darling [sic] 3. Octopus’s Garden 4. You Never Give Me Your Money 5. She Came In Through The Bathroom Window 6. Golden Slumbers 7. Across The Universe 8. Maggie Mae Disc 8, Side 16 1. The Fool On The Hill 2. All You Need Is Love 3. I Am The Walrus 4. Rock And Roll Music 5. No Reply 6. I’m Only Sleeping 7. Dr. Robert [sic] חלק 2 השני הכיל אף הוא 4 תקליטים, הפעם עם 56 שירים שחלקם כבר הופיעו באוסף הקודם. Disc 1, Side 1 1. No Reply 2. Rock N Roll Music [sic] 3. Too Many People 4. Heart Of The Country 5. Back Of My Car 6. Magical Mystery Tour 7. The Fool On The Hill Disc 1, Side 2 1. Lovely Rita 2. When I’m Sixty-Four 3. A Day In The Life 4. Getting Better 5. You’ve Got To Hide Your Love Away 6. Good Day Sunshine Disc 2, Side 3 1. Taxman 2. She Said She Said 3. All Together Now 4. Pepper Land 5. Crippled Inside 6. Oh Yoko 7. I’m Looking Through You Disc 2, Side 4 1. I’ve Just Seen A Face 2. Norwegian Wood [sic] 3. You Won’t See Me 4. The Lovely Linda 5. Drive My Car 6. Doctor Robert 7. What Goes On 8. My Sweet Lord Disc 3, Side 5 1. All Things Must Pass 2. Apple Scruffs 3. Baby It’s You 4. A Taste Of Honey 5. She Came In Through The Bathroom Window 6. Maxwell’s Silver Hammer 7. Golden Slumber [sic] Disc 3, Side 6 1. Mean Mr. Mustard 2. Love Me Do 3. Twist And Shout 4. Please Please Me 5. Dizzy Miss Lizzie [sic] 6. Rocky Raccoon 7. Helter Skelter Disc 4, Side 7 1. Kansas City [sic] 2. Tell Me What You See 3. I Don’t Want To Spoil The Party 4. Birthday 5. Goodnight [sic] 6. Why Don’t We Do It In The Road [sic] 7. Across The Universe Disc 4, Side 8 1. Maggie Mae 2. Two Of Us 3. I’ve Got A Feeling 4. I Dig A Pony [sic] 5. All You Need Is Love 6. I Am A Walrus [sic] 7. Being For The Benefit Of Mr. Kite [sic] בפברואר 1973 החליטו הביטלס להגיב ואלן קליין, בשם ג’ורג’ הריסון, תקליטי קפיטול וחברת אפל, הגיש תביעה נגד החברה ונגד כל מי ששידר את הפרסומת, על סך 15 מליון דולר בעבור הנזקים שנגרמו להם. הוא כמובן אף דרש את הפסקת השיווק של האוספים. ההצלחה הגדולה של האוספים הפיראטיים הבהירה ל-EMI כי יש שוק גדול לאלבום רטרוספקטיבה של הלהקה, וכך נולדו בעצם האלבומים האדום והכחול. מודעות הפרסום שלהם הבהירו כי הם האוספים הרשמיים היחידים של המוסיקה של הלהקה. בהחלטה החשובה האחרונה שלו כמנהל הביטלס, קליין הוציא לפועל במהירות גדולה מאוד את שני אלבומי האוסף האלה. המהירות הורגשה בתוצאה. ההצלחה הגדולה של אלבומי האוסף, מקורה בבחירת שירים מוצלחת (כל הלהיטים הגדולים של הביטלס בפנים) ושיווק אגרסיבי ומוצלח מאוד. הביטלס עצמם קיבלו זכות וטו על רשימת השירים שבחר קליין, אבל נראה היה שבשלב הזה זה לא באמת עניין אותם. את העטיפה, בה נראים הביטלס מצולמים בחדר המדרגות של משרדי EMI ב-1962 (כפי שהופיעו בעטיפת אלבומם הראשון) וב-1969, הציע לנון. לאחר יציאת האלבומים היו לאנשים רבים בעיות איתם. ראשית, בהתחשב בכך שמדובר באוסף של חומרים שהיו כבר קיימים, עלות האלבום היתה יקרה מאוד. אלבום בודד עלה 5.98$. כשלנון הוציא בשנה הקודמת אלבום כפול, הוא מכר אותו ב6.98$. עלות אלבומי האוסף היתה 9.98$. שנית, לאן נעלם ג’ורג’ הריסון, שאלו רבים, שכן באלבום האוסף הראשון הוא לא הופיע בכלל. האם לא היה מקום להכניס את Taxman או אפילו את Do you want to know a secret, אם רצו לשמור על טהרת לנון/מקרטני (הריסון אמנם לא כתב את השיר, אך שר אותו באלבום הראשון). בנוסף, האריזה היתה סתמית וחסרת מחשבה ולא הוסיפה שום ערך מוסף שיצדיק את המחיר. אמנם הופיעו המילים לשירים, אבל בכך זה נגמר. מה שכבר הוסיפו – את רשימת הדיסקוגרפיה של הלהקה וחבריה ומאיזה אלבום לקוח כל שיר, הכיל שגיאות (אלא אם כן מישהו הכניס את From me to you לאלבום “הלפ” ולא עדכנו אותי. מקור הטעות אגב, נבע ככל הנראה מכך שהאלבום “הצילו” יצא בארה”ב כפסקול שהכיל רק את שירי הסרט, בתוספת מוסיקה שעיבד ג’ורג’ מרטין משירי הלהקה. אחד השירים אותם עיבד היה From me to you, אך כמובן שלא זה היה הביצוע שיצא באוסף). אבל הדבר המרגיז ביותר באוספים הללו היה השימוש החובבני בכל מסטר שהיה בנמצא, בלי קשר לאיכותו. ידוע שבשנות ה-60 המוקדמות EMI וקפיטול השתמשו בכל מה שהיה בהישג יד, מבלי מאמץ מיוחד, כדי להוציא הקלטות, אבל עכשיו עולם המוסיקה בכל זאת השתנה. זה לא הפריע להם באוסף הזה. בעוד שהגרסה הבריטית נשארה נאמנה פחות או יותר לגרסאות המקור, בגרסה האמריקאית היו דברים מוזרים ביותר. למשל Hello Goodbye הופיע בגרסת מונו בעוד ש-A Hard Day’s Night הופיע בסטריאו מזוייף שנוצר ממיקס המונו. כך היה הדבר גם לגבי שירים נוספים. השיר Help למשל, הופיע עם ההקדמה בסגנון ג’יימס בונד כפי שהופיע באלבום הפסקול האמריקאי. ועדיין, למרות כל התלונות, העובדה שהאלבומים אספו כל כך הרבה שירים אהובים של הביטלס באריזה אחת, היה בה די כדי להפוך אותם לרבי מכר. בבילבורד הם נכנסו לחמשת הגדולים כש-1962-1966 הגיע למקום השלישי ו-1967-1970 הגיע לפסגה (שם שהה שבוע, עד ש-Red rose speedway של מקרטני ווינגס הדיח אותו). באופן אישי האלבומים האלה מעולם לא קסמו לי, אין לי אותם ומעולם לא הקשבתי להם. למה להקשיב לאוסף כשיש את האלבומים? אבל ברור לי למה הוא קוסם גם היום להרבה אנשים שהם לא משוגעי ביטלס. זו רשימת השירים שבאלבומים אלה. ליד כל שיר כתוב איזו גרסה נכנסה לאלבום האמריקאי, למקרה שזה מעניין אתכם. 1962-1966 – (Red album) “Love Me Do” 1963 fake stereo mix from The Early Beatles “Please Please Me” 1963 stereo mix from The Early Beatles “From Me to You” 1963 stereo mix same as UK Collection Of Beatles Olides except reversed channels “She Loves You” 1964 Duophonic stereo mix from Beatles’ Second Album “I Want to Hold Your Hand” 1964 duophonic stereo mix from Meet The Beatles “All My Loving” 1963 stereo mix from Meet The Beatles “Can’t Buy Me Love” 1964 stereo mix same as Hey Jude LP “A Hard Day’s Night” 1964 mono single mix – slight fake stereo, does not sum “And I Love Her” 1964 stereo mix from stereo version of Something New “Eight Days a Week” 1964 stereo mix from Beatles VI “I Feel Fine” 1964 US mono single mix “Ticket to Ride” 1965 US mono single mix (NOT the US mono LP mix) “Yesterday” 1965 stereo mix from stereo version of Yesterday and Today “Help!” 1965 stereo mix from US stereo version of Help! (James Bond intro) “You’ve Got to Hide Your Love Away” 1965 stereo mix from US stereo version of Help! “We Can Work It Out” 1965 US stereo mix from Yesterday and Today “Day Tripper” 1965 US stereo mix from Yesterday and Today “Drive My Car” 1965 US stereo mix from Yesterday and Today “Norwegian Wood (This Bird Has Flown)” 1965 stereo mix from US stereo version of Rubber Soul “Nowhere Man” 1965 US stereo mix from Yesterday and Today “Michelle” 1965 stereo mix from US stereo version of Rubber Soul “In My Life” 1965 stereo mix from US stereo version of Rubber Soul “Girl” 1965 stereo mix from US stereo version of Rubber Soul “Paperback Writer” 1966? stereo mix from Hey Jude with reversed channels “Eleanor Rigby” 1966 stereo mix from US stereo version of Revolver “Yellow Submarine” 1966 stereo mix from US stereo version of Revolver 1967-1970 – (Blue album) “Strawberry Fields Forever” 1966 stereo mix from US stereo version of Magical Mystery Tour “Penny Lane” 1967 US mono single mix “Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band” 1967 stereo mix from US stereo version of Sgt Pepper “With a Little Help from My Friends” 1967 stereo mix from US stereo version of Sgt Pepper “Lucy in the Sky with Diamonds” 1967 stereo mix from US stereo version of Sgt Pepper “A Day in the Life” 1967 stereo mix from US stereo version of Sgt Pepper “All You Need Is Love” 1968 stereo mix from Yellow Submarine “I Am the Walrus” 1967 stereo mix from US stereo version of Magical Mystery Tour “Hello, Goodbye” 1967 US mono single mix “The Fool on the Hill” 1967 stereo mix from US stereo version of Magical Mystery Tour “Magical Mystery Tour” 1967 stereo mix from US stereo version of Magical Mystery Tour “Lady Madonna” 1969 stereo mix from Hey Jude “Hey Jude” 1969 stereo mix from Hey Jude “Revolution” 1969 stereo mix from Hey Jude “Back in the U.S.S.R.” 1968 stereo mix from the US White Album “While My Guitar Gently Weeps 1968 stereo mix from the US White Album “Ob-La-Di, Ob-La-Da” 1968 stereo mix from the US White Album “Get Back” 1969 US stereo single mix “Don’t Let Me Down” 1969 US stereo single mix “The Ballad of John and Yoko” 1969 US stereo single mix (with drum at end) “Old Brown Shoe” 1969 US stereo single mix “Here Comes the Sun” 1969 stereo mix from US Abbey Road “Come Together” 1969 stereo mix from US Abbey Road “Something” 1969 stereo mix from US Abbey Road “Octopus’s Garden” 1969 stereo mix from US Abbey Road “Let It Be” 1970 US stereo single mix “Across the Universe” 1970 stereo mix from US Let It Be “The Long and Winding Road” 1970 stereo mix from US Let It Be #אוסףביטלס #רינגוסטאר #גוןלנון #האלבוםהאדום #גורגהריסון #אלןקליין #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס #האלבוםהכחול