היום נמשיך לצלול אל נבכי האלבום הלבן שהגיע לגיל העמידה (כאילו שקודם לכן הוא ישב בשקט), והיום נעסוק באירוע נדיר. בדירוג האלבום הלבן שפרסמנו אך לפני פחות משבועיים, ובו כל אחד מאתנו שטח את משנתו לגבי שירי האלבום הלבן, קרה דבר שאסור שיקרה בכל בלוג דמוקרטי פלורליסטי שמכבד את עצמו.הייתה הסכמה אחת חד משמעית בדירוג בין שנינו – שנינו דרגנו את I’m So Tired הנפלא של לנון במקום ה 4. השיר הזה הוא 2 דקות מזוקקות של כנות ומדוייקות של לנון שעטופות בצורה גאונית ממש כמו כריך טוב ב 2 שירים עולצים של מקרטני. לנון שהיה חסיד נלהב מאוד של שינה ואפילו תיעד את התחביב בשיר I’m Only Sleeping, לא מקבל את מנת השינה המספיקה לו במחנה של המהרישי ברישיקש שבהודו, וזאת מכיוון שסדר היום במחנה היה גדוש ואינטנסיבי בעשייה של בעצם כלום. “כתבתי אותו בהודו. לא יכולתי לישון, הייתי במדיטציה כל היום, ואז לא יכולתי לישון בלילה, לא היינו אמורים לעזוב את החדר ובגלל זה נשארתי בחדר אחד למשך 5 ימים, אז הייתי כל כך עייף שלא הצלחתי להירדם”. למרות כל זאת , העייפות בשיר הזה היא אחרת. היא עייפות שנובעת מייאוש, מאותה הבטחה שטופחת על הפנים שכשנהיה גדולים אז יהיה אחרת וטוב יותר, ואז אנחנו מגלים שאנחנו רוצים לחזור ולהיות ילדים. כבר ב 2 השורות הראשונות בשיר, לנון משתמש במשחק המילים האופייני לו ובו הוא לוקח זוג מילים שפרושם ‘למצמץ’ והם ‘wink’ ו ‘blink’ ומחבר אחת מהן לעיניים שלא מצליחות להיעצם ולישון ואת השנייה למוח שדווקא כן מתחיל למצמץ ולהבהב מרוב עייפות. המהרישי אסר על אורחי המחנה להשתמש בחומרים משני תודעה כמו סמים ואלכוהול ועל כך כותב לנון בשיר: “אני תוהה אם כדאי לי לקום ולהכין לעצמי משקה… לא לא לא…” אבל לנון המתוחכם לא יוותר על משחקי המילים החביבים עליו גם כאן, והוא משתמש בביטוי fix myself a drink על מנת לשלב גם מילה מז’רגון השימוש בסמים. הוא אגב משתמש ב fix גם ב Happiness is a Warm Gun. חוץ מעניין האינסומניה, עוד משהו מטריד את מנוחתו של לנון. הייתה זו יוקו אונו. לנון שכבר התיידד עם האמנית היפנית אך עדיין לא פצח איתה ברומן, מבין שהוא ממש מתגעגע אליה ורוצה להיות איתה, אבל אין לו עם מי לדבר ולחלוק על כך בוודאי כשסינתיה אשתו נמצאת אתו במחנה. בחוסר ברירה הוא “מתכתב” איתה על דף הנייר ופורס את התהיות חסרות הביטחון שלו: “התודעה שלי מכוונת אלייך. אני תוהה אם להתקשר אבל אני יודע מה תעשי. את תגידי שאני מותח אותך…”. משמאל לימין: מורין, סינתיה, ג’ון, פול, ג’ויין אשר ומל אוונס ברישקש בהודו. נשארנו עם הבית האחרון שכתב לנון שמכיל בו עניין לא פתור: I’m so tired, I’m feeling so upset Although I’m so tired, I’ll have another cigarette And curse Sir Walter Raleigh He was such a stupid get מי הוא אותו סר וולטר ראלי שלנון מבקש לקלל ומוסיף וקורא לו גם טיפש ? סר וולטר ראלי חי באנגליה ומאוחר יותר באירלנד במאה ה 16. הוא שירת בצבא הוד מלכותה של המלכה אליזבת הראשונה והתחבב עליה מאוד. כשמתה הוא נחשד במעורבות בקנוניה לרצוח את המלך החדש ג’יימס, קנוניה שקיבלה את השם ‘קנוניית ה 5 בנובמבר’ שאותה בצירוף מקרים או שלא, יזכיר לנון באלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band בשיר Remember. על כך אגב סר וולטר מסיים את חייו ללא ראשו. סר וולטר ראלי עוד לפני כן, וולטר ראלי עסק גם בהקמת מושבות חדשות מעבר לים ובאחד ממסעותיו הביא אתו עלי טבק לאנגליה שעדיין לא נחשפה לכך ולכן הוא נחשב למפיץ הבשורה שם. לנון שמכור בין היתר גם לסיגריות מבקש לקלל את סר וולטר ראלי על ה”חידוש” הזה או הקללה הזו שהביא אתו לאנגליה. הוא משתמש בביטוי get שהיה גרסה ליברפולית למילה האנגלית git שיש לה פירושים שונים, כולם לא מתכוונים לטוב, כמו שפל, נבלה, עכברוש וכו’. מה היה למקרטני לומר על כך ? “השורה המיוחדת הזו על סר וולטר ראלי, היא כל כך ג’ון. אין ספק שהוא כתב את זה. העייפות הייתה ממש קטע אצלו. בעצם כולנו היינו דיי עייפים אבל הוא בחר לכתוב על כך”. הביטלס חוזרים ומתקבצים בביתו של הריסון ב 28 במאי 1968 על מנת לעשות סדר במסת החומר שהביאו איתם, רובו מהודו ולתעד לו הקלטות. לנון מגיע עם השיר כשכל המילים כבר כתובות. את הדמו חסר הברק הוא מקליט כשקולו מוכפל והוא חוזר פעמיים על הבית הראשון. בדמו הוא כולל עוד שורה שתעבור שינוי ותיכנס לבסוף ל Happiness is a Warm Gun. When I hold you in your arms, when you show me each one of your charms, I wonder should I get up and go to the funny farm. בסופו של הדמו נשמע לנון כשהוא אומר I will give you all I got Derek שכנראה היה ממוען לדרק טיילור קצין העיתונות של הביטלס, שאולי והיה נוכח באותו היום בביתו של ג’ורג’. מסיבה לא ברורה השיר לא מוקלט לאלבום עד לשבוע לפני סיום ההקלטות (ההקלטות של האלבום ארכו מעל ל 4 חודשים). באותו היום ב 8 באוקטובר, יום לפני יום הולדתו ה 28 של הלנון, מוקלטים 2 שירים חדשים שלו לאלבום: I’m So Tired שעל ניסיונות ההקלטה שלו מיד ארחיב ו The Continuing Story Of Bungalow Bill. יום העבודה מתחיל בפינישים אחרונים ל Long Long Long של הריסון שהוקלט יום לפני כן. לנון שלא השתתף בהקלטת השיר של הריסון ביום הקודם לא טורח להגיע גם לסיום העבודה. כשהוא מגיע הוא מאיץ בשלושת הביטלס האחרים לסיים את העבודה ומכריז: “מהר מהר, האור האדום כבר דולק, קדימה בואו נלך להקליט”. ההקלטות ל I’m So Tired מתחילות בשעה 6 בערב בהרכב קלאסי: ג’ון וג’ורג’ בגיטרות, פול על הבס ורינגו על התופים. הם מקליטים את השיר לתוך מכונת הקלטה חדישה של 8 ערוצים בעוד רוב האלבום הלבן הוקלט לזו הותיקה של 4 ערוצים. לאחר 14 ניסיונות מגיעים ל 4 ערוצים משביעי רצון מה שמשאיר עוד 4 פנויים. בחלקה השלישי של האנתולוגיה תוכלו להקשיב לגרסה מיוחדת שהורכבה מטייקים 3, 6 ו 9. הגיע הזמן למלא עוד 4 ערוצים. בשלב זה מקליטים ג’ון ופול קולות רקע שבסופם מלמל ג’ון למיקרופון בצורה בלתי ברורה: Monsieur, monsieur, monsieur, how about another one……? את המלמול הזה יחליט צוות הטכנאים בראשותו של ג’ורג’ מרטין להשאיר, מה שיעזור ללבות את האש סביב תאוריית מותו של פול מקרטני עליה דיברנו בסדרת פוסטים יעודית. רינגו מחזק את התופים בפזמון, ג’ורג’ מוסיף סולו גיטרה חשמלית מובילה בקטעים שונים בשיר, פול מוסיף פסנתר חשמלי ולנון אורגן. נגינת האורגן של לנון והסולואים שניגן הריסון בגיטרה המובילה יורדים לבסוף במיקס. תוכלו לשמוע אותם מבודדים כאן: לאחר כשבוע מושלמים גם המיקסים בגרסת הסטריאו והמונו כשבמיקס המונו אפשר לשמוע את קולו של פול נוכח הרבה יותר בקולות הרקע בפזמון מה שלדעתי מוסיף יופי. את הפוסט נסיים עם הגרסה המשעשעת לשיר שהביטלס מבצעים עם מקרטני על הקולות המובילים שהוקלטה במהלך הג’אם סשנים בפרויקט get back. שימו לב למקרטני בסופו של הקטע שמנסה לחקות את המלמולים של לנון. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #הלבןהכפול #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #סינתיהלנון

היום היה אמור לחגוג ג’ון לנון את יום הולדתו ה 78. עבורי זהו יום שתמיד מהול בעצב על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות. כשהתחלתי להקשיב לביטלס בסביבות גיל 12, דווקא סגנון השירה הלעיתים מחוספס יחד עם השירים המבריקים שחיבר ועם הכריזמה הנוטפת הם אלו שמשכו אותי להעמיק ולחקור את הלהקה המופלאה הזו. בהמשך כשהגעתי לקרוא על שלב ה”מרד” שלו בכל מה שהכיר, קצת קינאתי בו על התעוזה לעמוד מול כל העולם למרות המחירים הכבדים ששילם. היום אחזור ליום הולדתו האחרון שחגג בעודו בחיים. יום הולדת 40. לנון אמר אז: “החיים מתחילים בגיל 40”, והוא צדק זה גיל כל כך צעיר למות בו. עבור משפחת אונו-לנון זו היתה שמחה כפולה – שון שנולד באותו היום חגג את יום הולדתו ה 5. יוקו הנרגשת שכרה מטוס על מנת לכתוב להם ברכה בשמיים. בסביבות השעה 17:00 החל הכיתוב להופיע בשמי הדקוטה שם נכתב 9 פעמים: “יום הולדת שמח ג’ון ושון – באהבה יוקו”. למה 9 ? ללנון היה קטע לא פתור עם המספר 9. הוא התעקש שלמספר הזה יש קשר מיסטי אליו ושהוא מלווה אותו בחייו בצמתים מרכזיים כמו למשל תאריך ושעת לידתו ב 6:30 בבוקר (סכום הספרות הוא 9) ועוד סיבות שונות ומשונות. מדי פעם הוא שילב את המספר 9 ביצירותיו כמו ב’מהפכה 9′ ו’בחלום מספר 9′ הנהדר שנכלל באלבום Walls and Bridges. הברכה של יוקו בשמיים דווחה כמובן בחדשות הטלוויזיה האמריקאית בהרחבה. מי שאגב פספס את האירוע בזמן אמת היה ג’ון עצמו שבחר לישון אחרי ליל הקלטות אינטנסיבי לאלבום “פנטזיה כפולה”. ג’ון שהיה בתקופה מצויינת, תכנן לצאת יחד עם יוקו למסע הופעות באביב 1981 עם האלבום החדש ובאותו היום ממש יצאה הודעה לעיתונות בה נאמר שבאביב הבא יצאו ג’ון ויוקו להופעות ביפן, ארה”ב ואירופה כולל באנגליה אליה תכנן לחזור לאחר 9 שנים שלא היה בה. (זוכרים? 9?) חודשיים אחר כך בדיוק נרצח ג’ון ב 8 בדצמבר ולפי שעון אנגליה, התחלף כבר היום ל 9 בדצמבר… לא אעלה מטוסים לשמיים ולא אחרוט בעננים דבר. רק שמח שהיית. תודה גיבור.

אנשים נוטים לזלזל ב-Good Night, השיר המקסים שמסיים את האלבום הלבן הכפול. הרוב גם לא מגיעים אליו, כי הם פשוט מפסיקים מיד אחרי המשפט “מספר 9. מספר 9. מספר 9…” לדעתי מדובר בשיר נפלא, כזה ששרתי לילדים שלי לפני השינה ואחד השירים הראשונים של הביטלס שהם אהבו. בנוסף, זהו לטעמי הביצוע הקולי הטוב ביותר של רינגו לשיר בתקופת הביטלס. אז היום אכתוב עליו. ב-1980 סיפר לנון בראיון המפורסם לפלייבוי שאת השיר כתב לבנו, ג’וליאן, אבל לפי הסיפור המקובל, ג’וליאן גילה זאת רק בראיון שערך איתו סטיב טרנר במהלך הכתיבה של ספרו המוצלח “A hard day’s write”. ג’וליאן היה אז בן בסביבות גיל 30 וזה נשמע קצת תמוה. ההסבר יכול לנבוע מכך שבערך בזמן כתיבת השיר, ג’ון וסינתיה נפרדו, כך שהוא לא שר לו באופן ישיר את השיר. הוא גם נתן את השיר לרינגו ולא שר אותו בעצמו. רינגו סיפר ב-1968: “כולם חושבים שפול כתב את ‘Good Night’ עבורי, אבל ג’ון כתב את השיר בשביל שאשיר אותו. יש לו הרבה נשמה, בג’ון!” סינתיה, לעומת זאת, מספרת בספרה “ג’ון”: “שמעתי את השיר כשג’ון נתן אותו לרינגו כדי שישיר באלבום, ובמשך הרבה זמן לאחר הפרידה שלנו לא יכולתי להביא את עצמי להאזין לו או להשמיע אותו לג’וליאן. בסופו של דבר עשיתי את זה, סיפרתי לו שאבא שלו כתב לו שיר, מתוך תקווה שזה יספק לו מעט נחמה”. מקרטני סיפר “אפשר כמעט לסלוח לך על שחשבת ש’Good Night’ היה שלי, כי זה שיר כל כך רך ומלודי וכל כך לא ג’ון. אני מאמין שג’ון כתב את זה כשיר ערש לג’וליאן, וזה היה שיר כל כך יפה שרינגו שר אותו כשהוא מלווה בתזמורת כלי מיתר גדולה. אני חושב שג’ון הרגיש שזה לא יהיה טוב עבור התדמית שלו לשיר את השיר, אבל זה היה פשוט נפלא לשמוע אותו עושה את זה, הוא שר אותו נהדר. שמענו אותו שר את זה כשהוא לימד את רינגו את השיר, והוא שר אותו ברכות גדולה. לעיתים נדירות ג’ון הראה את הצד הרך שלו, אבל הזכרונות החזקים ביותר שלי ממנו הם כאלה בהם היה רך ורגיש, זה מה שנשאר איתי, הרגעים האלה בהם הוא חשף את עצמו כאדם אוהב ונדיב. אני תמיד מצטט את השיר הזה כדוגמה לג’ון שמתחת לפני השטח, זה שראינו רק לעיתים רחוקות… אני לא חושב שהגרסה של ג’ון הוקלטה אי פעם” אם בכל זאת תרצו לשמוע משהו מג’ון מבצע את השיר הזה, אפשר לשמוע זאת באלבומם של ג’ון ויוקו Wedding Album ב- 23:10. אבל הוא מבצע קטע קצרצר ממנו וכבדיחה. בספר Revolutionn in the head מציין איאן מקדונלד את השיר True Love של קול פורטר כמשפיע על כתיבת השיר. זהו שיר שהביטלס ביצעו בהופעות חיות ב-1960, כשהם מחקים את הביצוע שאלביס הוציא לשיר ב-1957. ב-28 ביוני נכנסו הביטלס עם השיר לאולפן. הוקלטו חמישה טייקים בהם ג’ון ליווה את רינגו בגיטרה. מארק לואיסון מציין בספר The Beatles Recording Sessions ששלושה מתוך הטייקים האלה כללו הקדמות. זו אחת מהן: אחר כך ג’ורג’ מרטין החליף את ג’ון וליווה את רינגו בפסנתר. ג’ף אמריק מספר בספרו: “במהלך החזרות, ג’ון ויוקו נשארו למעלה בחדר הבקרה בשעה ששלושת חברי הביטלס הנותרים נשארו למטה באולפן עם ג’ורג’ מרטין, שניגן בפסנתר בשעה שפול וג’ורג’ הריסון אימנו את המתופף שלהם בהגיה ופיץ’. נוצרה שם אחדות שלעיתים רחוקות שררה בסשנים ההם. נראה היה שמספיק להוציא את יוקו מהאולפן כדי שהאווירה תהפוך קלילה יותר באופן משמעותי”. מעניין אם אמריק חיבב את יוקו. בשני ביולי חזרו הביטלס לאולפן. טייק 5 עם ג’ון בגיטרה נבחר לטייק הטוב ביותר, ועליו רינגו הקליט שירה נוספת ופול וג’ורג’ הוסיפו קולות רקע. כך הגיעו לטייק 15. מרטין, על בסיס ההקלטות של יום זה כתב את הליווי התזמורתי. ב-22 ביולי חזרו לעבוד על השיר כש-26 נגני כלי מיתר הגיעו להקליט את העיבוד של מרטין. מרטין החליט לגנוז את טייק 15, שכלל את ג’ון על גיטרה ופול וג’ורג’ בקולות רקע. לאחר הקלטת התזמורת הוקלטו 8 מחברי ההרכב “זמרי מייק סאמס”, 4 גברים ו-4 נשים, בקולות רקע. 4 מתוכם כבר עבדו בעבר עם הביטלס בהקלטות השיר I am the walrus. לאחר מכן הגיע תורו של רינגו להקליט מחדש את השירה. רעיון ההקדמה ירד ורינגו ביצע את השיר בצורה מושלמת. כפי שכבר הבנתם, מדובר בשיר נפלא בעיני וכסיום לאלבום הכאוטי הזה, מדובר בבחירה מבריקה. זהו להיום חברים. כל שנשאר לי לומר הוא לילה טוב, לילה טוב לכולם, לכולם בכל מקום. לילה טוב. אלא אם כן השמש עוד זורחת, ואז תחזרו לשורה הזו מאוחר יותר. ואלה תמונות יפות מיום ההקלטה. #האלבוםהלבןהכפול #רינגוסטאר #גוןלנון #גוליאןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #קולפורטר #goodnight #אלביס #הביטלס #סינתיהלנון

בשבוע שעבר כתבתי על I’m So Tired שהקלטותיו התחילו והסתיימו ב 8 באוקטובר 1968. באותו יום פורה לפחות מבחינתו של לנון, הוא מביא 2 משיריו לקו הגמר עבור האלבום הלבן. נראה לי אך טבעי לכתוב את הפוסט הבא, כלומר זה, על אחיו ליום ההקלטות, The Continuing Story Of Bungalow Bill שכמוהו, התחיל והסתיים באותו יום. הקטע הזה הוא לא פסגת היצירה של לנון ולא פסגת ההקלטה של הביטלס, אבל אני רואה בו חלק בלתי נפרד וסמל לקסם של חוסר הקוהרנטיות של האלבום הלבן. האלבום הוא לא רק ג’ונגל מוסיקלי. בתיאום או שלא, חברי הביטלס הכותבים הביאו לא מעט חיות אל האלבום: ג’ורג’ מביא את החזרזירים, פול את הרקון, הבלקבירד ואת הכלבה מרת’ה, ג’ון מביא את הקוף, הנשר שמנקר את עיניו, התולעים שמלקקים את עצמותיו, הלטאה על החלון ומזכיר גם את סוס הים. לדעתי אין אצל הביטלס משהו שהוא יד המקרה. אם מסתכלים על אחת מהאופציות שהם שקלו עבור עטיפת האלבום עוד לפני שהיא הלבינה, רואים את הביטלס מצוירים ביצירה של האמן הסקוטי פטריק (ג’ון פטריק ביירן) כשסביבם חיות מזנים שונים. האלבום עצמו נשא לתקופה קצרה את השם A Doll’s House – בית הבובות, אבל Family האנגלים הפרוגרסיביים מקדימים אותם ומוציאים אלבום ביולי 1968 בשם Music in a Doll’s House. כך אולי היה נראה האלבום A Doll’s House אם נחבר את מה שצייר פטריק יחד עם השיר של הריסון Piggies בו הוא מדמה את המעמד הגבוה בחברה לחזרזירים וניקח גם את Blackbird של מקרטני שמדמה כביכול בחורה שחורה, אפשר אולי ללמוד שהביטלס ניסו ליצור משהו בסגנון הספר “חוות החיות” של ג’ורג’ ארוול שמספר על חוות חיות אנגלית שמתוארת כמשטר בו לכל חיה יש תפקיד בהיררכיה. הביטלס אולי חשבו להרחיב את הרעיון שהתחילו בסופו של Good Morning Good Morning בסרג’נט פפר. ב The Continuing Story Of Bungalow Bill, הפיל והנמר שמוזכרים בשיר יכלו להתאים בצורה מושלמת לקונספט המדומיין הזה שלי. אז מי הוא באנגלו ביל? אחד מחברי קבוצת המדיטציה ששהה עם הביטלס במחנה של המהרישי ברישקש היה בחור אמריקאי צעיר בן 27 בשם ריצ’רד קוק השלישי או ריק שהגיע לבקר את אמו ננסי ששהתה במחנה של המהרישי. בשלב מסוים שניהם עולים על פילים ויוצאים למסע צייד של נמרים במרחק כמה שעות מהמחנה. כשהם חוזרים למחנה לאחר הצייד, ג’ון ופול נקלעים לשיחה בין ריק למהרישי. ריק מספר למהרישי שהוא מרגיש רע ומתחרט על מסע הצייד. ג’ון שסולד מהבחור לא מתאפק ושואל אותו “אתה לא חושב שסוג כזה של חיים הוא הרסני?”. אמו של ריק ננסי מתערבת ועונה: “ובכן, ג’ון, זה היה הנמר או אנחנו. הנמר היה בדיוק במקום שבו היינו”. ריק ואימו ננסי יחד עם חבר ג’ון סיפר על כך בראיון המפורסם לפלייבוי ב 1980: “השיר נכתב על בחור במחנה המדיטציה של המהרישי שלקח הפסקה קצרה כדי ללכת לירות בכמה נמרים מסכנים, ואז חזר לקהילת האלוהים. פעם היה טיפוס כזה בשם ג’אנגל ג’ים ואני הרכבתי מזה את באפלו ביל. זה סוג של שיר נעורים עם ביקורת חברתית וגם קצת בדיחה.”. לנון שרוצה לטשטש מעט את הישירות הבוטה בשיר מוסיף בבית השני את קפטן מארוול דמות בדיונית חדשה יחסית לאותה תקופה שהופיעה בחוברות הקומיקס של Marvel . ב Revolution in the Head המצוין, מספר איאן מקדונלדס שהשיר הוא בעצם 2 קטעים שכתב לנון והורכבו אחר כך יחדיו . מקדונלדס מציין גם שאת הלחן של הפזמון משאיל לנון (בבוטות לדעתי) מקלאסיקה ישנה משנות ה 30 בשם Stay As Sweet As You Are. הנה הגרסה של סאם בראון לשיר מ 1934: כמו לעוד שירים שנכתבו ברישיקש, גם לשיר הזה ישנה גרסת דמו מהסשן שנערך בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי ואותה תוכלו לשמוע כאן שימו לב לצלילי החיות שמפיקים שאר הביטלס מדי פעם. ב 8 באוקטובר, לאחר שסיימו עם I’m So Tired, מגיעים הביטלס בסביבות השעה 4 לפנות בוקר לעבוד על באנגלו ביל. כשג’ון וג’ורג’ חמושים בגיטרות אקוסטיות, פול על בס הריקנבקר שלו ורינגו על התופים, מקליטים הביטלס רק 4 ניסיונות לשיר מפאת קוצר בזמן. הם בוחרים את הטייק השלישי כמוצלח ביותר ומתחילים להקליט שכבות נוספות של קולות מעליו. בהקלטות קולות הרקע בפזמון משתתפים כמעט כל מי שהיה נוכח באולפן באותו הרגע בניהן מורין סטארקי אשתו של רינגו וכמובן יוקו אונו הבלתי נפרדת מג’ון שגם מקבלת את תפקידה של אימו של באנגלו ביל. לנון כפי שצולם ב 8 באוקטובר 1968 ג’ון מוסיף אורגן, פול מוסיף עוד טרק של גיטרת בס וכריס תומס, טכנאי הסאונד מוסיף נגינת מלטרון. שימו לב להלמות התופים שמחברות בין הבתים לפזמון, מצלצל לכם מוכר ? את הטריק השאיל לנון, הפעם מ Lucy in the Sky With Diamonds של עצמו מסרג’נט פפר. בטח שאלתם את עצמכם מי מנגן את קטע הגיטרה הספרדית הנהדר שבתחילתו של השיר באלבום ? התשובה היא אף אחד. ג’ף אמריק יבוא לעזרתנו: “זה היה רעיון מהפכני לזמנו. כל קליד על המלטרון הפעיל הקלטה של כלי אמיתי שניגן את התו הרצוי. 3 סטים של כלים היו מותקנים, כך שהיית יכול לקבל חליל, מיתרים, או מקהלה בלחיצת כפתור. לנון התענג על זה והשתמש במה שייצר צלילים של גיטרת פלמנקו שבהם הוא השתמש כדי להציג את השיר על באנגלו ביל באלבום הלבן”. אגב את החיבור הזה של המלטרון עם כלים אחרים, הם כבר ניסו להכניס לקטע האינסטרומנטלי Flying אבל הקטע לא שרד ונחתך החוצה בעריכה. השיר מסתיים בקריאת ה”אה או” האלמותית של לנון שמובילה אותנו היישר לפתיחה המרשימה בעיניי למאסטרפיס של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps. הפיל שלי הגיע ולכן אני חייב לסיים. מישהו בבית הזה צריך לצאת ולצוד נמרים. #blackbird #Piggies #גוןלנון #הלבןהכפול #lucyintheskywithdiamonds #מוריןסטארקי #הודו #ImSoTired #RevolutionintheHead #יוקואונו #איאןמקדונאלד

השיר Savoy Truffle, שכתב ג’ורג’ הריסון, הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר באלבום הלבן הכפול. שיר עמוס אנרגיות עם סאונד דחוס, גיטרה מעולה וכלי נשיפה אגרסיבים. חבל שאין לביטלס עוד שירים כאלה. מצד שני יש את אובלדי אובלדה, שכנראה הזמן הרב (יש שאומרים 42 שעות) שפול הכריח אותם להשקיע בהקלטתו השאיר חותם, כי ג’ורג’ היקר מאזכר אותו בשיר זה בחצי חיוך. זה בכלל שיר מחויך. ג’ורג’ הרציני משתעשע לו עם כאבי השיניים של חברו אריק קלפטון, כי אין כמו לצחוק על כאבם של חברים. פלא שקלפטון החליט להחזיר לו בכך שגנב את אשתו? לפי דברים שסיפר ג’ורג’ בראיונות ולאחר מכן בספרו האוטוביוגרפי I me mine, אריק קלפטון רחש חיבה מוגזמת לשוקולד וממתקים. תחביב זה גרם לכך שהשיניים שלו היו במצב גרוע מאוד. רופא השיניים אליו הלך איים כי אם לא יפסיק לאכול שוקולד הוא יאלץ לעקור את כל שיניו. יום אחד הגיע קלפטון לביתו של ג’ורג’ ועל השולחן נחה לה קופסת שוקולד של חברת Good News. בעוד שקלפטון נאבק ברצונו לאכול את השוקולדים, הריסון המשועשע לקח את העטיפה והחל לבנות את השיר משמות השוקולד הכתובים עליו ושם החברה עצמה – Creme tangerine and Montelimar A ginger sling with a pineapple heart Coffee dessert, yes, you know it’s good news וכאן הוא כבר ממש צוחק על מצב השיניים הרקובות של קלפטון ועל איום הרופא שיאלצו לעקור לו את כולם – But you’ll have to have them all pulled out After the Savoy truffle דרק טיילור כדי להשלים את השיר המציא הריסון שני דברי מתיקה משלו, ועדיין היתה לו שורה חסרה. הוא פנה לעזרתו של דרק טיילור, איש יחסי הציבור של אפל. טיילור נזכר בסרט שחברו הטוב אלן פאריסר היה שותף לעשייתו. שם הסרט היה “You Are What You Eat” והוא דיבר על כך שלא טוב לאכול בשר, כי הגוף שלך מתמלא באדרנלין של חיות מפוחדות. בכל מקרה, טיילור שיחק קצת עם כותרת הסרט כדי להתאים אותה ללחן ומה שיצא הוא You know that what you eat you are, ובא לציון גואל. השיר היה מוכן. בהקלטת השיר השתתפו רק 3 מחברי הביטלס. ג’ון היה כנראה בדיוק עסוק בארבעת התאריכים האלה בחפיפת שערו. את השיר התחילו להקליט שלושת החברים באולפני טרידנט ב-3 באוקטובר 1968 בהרכב הבסיסי שלהם – ג’ורג’ על הגיטרה, פול על הבס ורינגו בתופים. הם החלו בחזרות רבות שהשתלמו, כי השיר לבסוף הוקלט בטייק אחד. יומיים מאוחר יותר חזר לשם ג’ורג’ להקליט שירה. כשחזרו לאולפני אבי רואד עם ההקלטות מאולפני טרידנט, ג’ף אמריק החל להקים מהומה. הוא מספר בספרו הנהדר Here There and Everywhere: “כל ההקלטות שנעשו באולפני טרידנט נשמעו לי מוזר בגלל מה שאני חשדתי שהוא תקלה טכנית. הייתי מאוד קולני בהשמעת דעותי, ולבסוף הדברים הגיעו לאנשים בטרידנט שביקשו ממני להגיע לדבר איתם. הם הבהירו לי שבעתיד הם מעדיפים שאני אשמור את הדעות שלי לעצמי”. קן סקוט וג’ורג’ קן סקוט עזב את EMI זמן קצר לאחר מכן והחל לעבוד בטרידנט. “דבר ראשון שהוא עשה כשהגיע”, כתב אמריק, “היה לטפל בבעיות הטכניות של האולפן ומאותה נקודה והלאה ההקלטות משם נשמעו טוב”. שירים כמו “היי ג’וד”, “פרודנס היקרה” ו”מרתה יקירתי”, שהוקלטו גם הם בטרידנט, עברו תיקונים כדי שהסאונד שלהם ישתווה לסטנדרטים הגבוהים של EMI. “סאבוי טראפל” הוא שיר של ג’ורג’, אז כנראה שהשקעת זמן בתיקוני סאונד עבורו נראו מיותרים. בכל זאת, זה רק שיר של ג’ורג’. זו הסיבה שהסאונד שלו מרגיש כל כך דחוס. לדעתי – השיר רק הרוויח מזה. הוא נשמע נהדר. ב-11 באוקטובר התכנסו באבי רואד 6 נגני סקסופון (2 בריטון ו-4 טנור, אם חשוב לכם לדעת) כדי להקליט את העיבוד היפה שכתב להם כריס תומס. הטכנאי קן סקוט (שכמו שאתם מבינים עדיין לא עזב את EMI, ושלאחר מכן יהפוך למפיק שיפיק בין היתר לדייויד בואי את האלבומים “האנקי דורי”, “זיגי סטארדאסט”‘, “אלדין סיין” ו”פין אפס”) היה מרוצה מאוד מאיכות ההקלטה הנהדרת שהצליח להשיג. הסאונד הזה לא נשאר כך זמן רב, שכן ג’ורג’ ביקש ממנו להפוך אותו למלוכלך על ידי הוספת דיסטורשן שיגרום להם להישמע כיחידה אחת בלתי ניתנת להבחנה. כשהמוזיקאים נכנסו לחדר הבקרה כדי להקשיב לפלייבק ג’ורג’ אמר להם: “לפני שאתם מקשיבים אני חייב להתנצל על מה שעשיתי לסאונד הנפלא שלכם. בבקשה סלחו לי – אבל ככה אני רוצה את זה”. שלושה ימים לאחר מכן ג’ורג’ הוסיף גיטרה נוספת. רינגו בילה עם משפחתו בסרדיניה, כך שמישהו, לא ברור מי, הוסיף טמבורין ובונגוס (שלא נשמע במיקס) וכריס תומס הוסיף אורגן. אין מה לומר, יצא להם מוצלח מאוד. כשהם רוצים הם יכולים. והיום בפינת מסתורי הביטלס – מי העלים את הגיטרה האקוסטית – אם תאזינו טוב, תשמעו ב 00:36 גיטרה אקוסטית שנכנסת למיקס. היא נעלמת לאחר כמה שניות ולא חוזרת. האם היא נשבתה? האם צלצלו אליה מהבית שתבוא מהר כי אחיה שבר את השן וצריך לקחת אותו לרופא השיניים ואין מי שישאר עם אחותה התינוקת? האם תכננו שהיא תופיע למספר שניות בלבד? ואם כן למה? לאלוהי הביטלס הפתרונים. ולמי שמוכרח לטעום סאבוי טראפל – לחצו כאן למתכון. רופא שיניים תוכלו למצוא בקופת החולים הקרובה למקום מגורכם. בזמן שאתם מכינים את הממתק, אתם מוזמנים להאזין לביצוע הנפלא של אלה פיצג’רלד לשיר. #האלבוםהלבןהכפול #גףאמריק #גורגהריסון #קןסקוט #SavoyTruffle #TheBeatles #סאבויטראפל #הביטלס

בשבועות האחרונים כתבנו על הרבה שירים מתוך האלבום הלבן הכפול, שמהדורתו החדשה מגיעה בקרוב. היום רציתי לכתוב עליו מזווית קצת אחרת. האלבום הלבן הכפול היה האלבום האחרון של הביטלס שמוקסס למונו והראשון שמיקס הסטריאו שלו היה משהו שהתייחסו אליו ברצינות. אז בואו נדבר קצת על מונו, סטריאו והלבן הכפול. מהדורת הדלוקס של האלבום הלבן הכפול. בראשית היה המונו. סאונד יחיד שיוצא מרמקול יחיד. ויחליט אלוהי ההיי פיי להפריד בין שמאל לימין וירא כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר, שחר של יום חדש.  אבל בשנות השישים לא ממש ידעו מה לעשות עם זה בכל מה שאינו מוסיקה קלאסית, ולמעשה עד אמצע שנות השישים פטיפונים בפורמט סטריאו היו בביתם של אודיופילים בלבד. כשהאולפנים עשו מיקס, הם קודם כל התאמצו לעשות את מיקס המונו הטוב ביותר שיכלו. זה היה דחוס מאוד, וזה התאים בדיוק לרדיו ה-AM שהיה לכולם בביתם ובמכונית. למעט היצירות הקלאסיות שזכו לעבודה מדוקדקת, שאר המוסיקה שמוקססה בסטריאו לא זכתה ליותר מדי תשומת לב. בנוסף לחוסר בקהל, גם הציוד איפשר עבודה בסיסית ביותר.  כך היה גם אצל הביטלס. ג’ורג’ מרטין והצוות שלו ייחסו חשיבות מועטה ביותר למיקס הסטריאו. לרוב זה לא נעשה באותו יום ולפעמים אפילו לא בנוכחות מרטין. גם כשהביטלס כבר נעשו פעילים יותר בכל הקשור לעבודת האולפן, הם ייחסו חשיבות למיקס המונו ולא למיקס הסטריאו. לרוב השתמשו באותם טייקים, אבל יש שירים שהשתמשו בטייקים שונים ובאפקטים שונים, לפי מה שחשבו שמתאים לסאונד הספציפי של כל פורמט. בספרו The Unreleased Beatles כותב ריצ’י אונטרבר: “חברות תקליטים היו תחת לחץ עצום לייצר מוצרים באופן מהיר עבור אזורים שונים של העולם בשנות ה-60, וזה היה נכון במיוחד במקרה של הביטלס, שהדרישה לאלבומים שלהם היתה חסרת תקדים. יכול מאוד להיות שבחלק מהמקרים, קיימים מיקסים שונים בגלל שהם נאלצו להעשות מהר כשרק ההקלטות הבסיסיות של האולפן קיימות, ללא זמן (ואולי גם חשק) להשוות בינהם לבין מיקסים קודמים כדי לראות אם הם דומים או שחסרים חלקים. כך היו מצבים שהשתמשו בחלקים שונים עבור מיקס הסטריאו כשהאנשים שמיקססו אותם לא האזינו אפילו למיקס המונו של אותו שיר – לא רק באלבומי הביטלס, אלא באלבומיהם של אמנים רבים”.  ידוע, למשל, שכשחברת קפיטול האמריקאית קיבלה את המיקסים של הביטלס, היא הוסיפה כמויות של הד וריברב, כדי להתאים את השירים לטעם הקהל האמריקאי כפי שהם הבינו אותו. רי’צ’י מצטט את לנון שהתלונן בראיון משנת 1974 על מיקס הסטריאו שהשתמשו בו לאלבומי האוסף האדום והכחול שיצאו שנה קודם לכן: “אם אתה עושה למשהו מיקס מונו ואז מנסה לזייף את זה, זה פשוט… אתה מאבד את כל העוצמה שבזה. הרסו את הגירסה המהירה של Revolution (זו שהופיעה בסינגל משנת 1968). אני מתכוון, זה היה שיר כבד והם הפכו אותו לגלידה.” זו תלונה שנשמעת הרבה פעמים. מיקס המונו היה דחוס יותר ולכן נשמע עוצמתי יותר במקרים של רוק. הפרדת הערוצים הפרימיטיבית שאפשרה להשתמש בימין מוחלט, שמאל מוחלט או מרכז, יצרה מצב בו בסטריאו היתה הפרדה חדה מאוד של הסאונד והכלים. האלבום שסבל מזה הכי הרבה הוא סרג’נט פפר. ג’ורג’ מרטין טען במשך שנים כי מי שלא שמע את סרג’נט פפר במונו, לא שמע אותו מעולם, ומיקס המונו של האלבום זכה לזמן עבודה רב בהרבה ממיקס הסטריאו. גם הביטלס, שהיו נוכחים בזמן מיקס המונו, לא היו נוכחים בזמן מיקס הסטריאו. מקרטני סיפר איך במסיבה שהשמיעו בה את סרג’נט פפר הוא קרא למישהו ואמר לו “אתה חייב לשמוע את זה”. הם התקרבו לרמקול, אבל בגלל שזה היה בסטריאו כל כך פרימיטיבי, הקטע הספציפי שהוא רצה להשמיע היה מופרד לערוץ השני בלבד וכך הם רצו מרמקול לרמקול. כשג’יילס מרטין, הבן של ג’ורג’ מרטין ומי שאחראי על המיקסים החדשים של הביטלס, עשה את המיקס החדש לסרג’נט פפר, הוא הגדיר את המטרה שלו כעשיית מיקס סטריאו למיקס המונו. אני יכול להעיד מנסיון שסרג’נט פפר לא ניצב גבוה בדירוג אלבומי הביטלס שלי בעבר. מכלול השירים בו פשוט טוב פחות מבאלבומים אחרים. כששמעתי אותו לראשונה במונו הוקסמתי והתאהבתי לחלוטין. הסאונד שלו כל כך שונה, כל כך אחיד. הוא יוצר משהו שלא שמעתי קודם לכן, ופתאום הבנתי למה הוא אלבום כל כך גדול בעיני אנשים רבים. גרסת הסטריאו שהכרנו כל כך הרבה שנים פשוט סירסה אותו. היום הוא האלבום האהוב עליי ביותר (של הביטלס ובכלל).  עם השנים נעלמו אלבומי המונו של הביטלס, ורק אלבומי הסטריאו היו זמינים באופן קבוע בהדפסות חוזרות. כשהגיע הזמן להוציא את האלבומים של הביטלס בדיסקים, בשנת 1987, ג’ורג’ מרטין היה אחראי על ההחלטות בנוגע לאיך להוציא אותם. את ארבעת האלבומים הראשונים הוא החליט להוציא במונו, כיון שסבר שמיקס הסטריאו איום ונורא ולא היה לו כבר את הזמן על מנת למקסס אותם שנית (היה תאריך יעד ליציאת האלבומים כדי לחגוג 20 שנה לסרג’נט פפר). את Help ו-Rubber Soul מיקסס מחדש והמיקסים האלו הפכו למיקסים הרשמיים. שאר הקטלוג יצא במיקס הסטריאו המקורי.  כשעשו רימסטרד לכל האלבומים בשנת 2009, הוחלט להוציא את כל האלבומים, כולל הראשונים, בסטריאו. אלבומי המונו יצאו במארז משלהם, עבור אספנים, וכך אפשר היה לשמוע אותם סוף סוף שוב ולהתרשם מהעבודה המופלאה שנעשתה במיקסים המקוריים.  כפי שאמרתי, האלבום הראשון שמוקסס בסטריאו מתוך כוונה ולא רק מתוך הכרח, היה האלבום הלבן הכפול. זה גם היה האלבום האחרון של הביטלס שקיבל מיקס מונו. “צוללת צהובה” אמנם יצא גם הוא במונו, אבל במונו שנעשה מתוך קיפול שני ערוצי הסטריאו, ולא כזה שנעשה לו מיקס משלו. זה כשלעצמו מוזר, כי היו מיקסים של מונו לכל שירי האלבום, אבל כך הוחלט.  המעבר המודע הזה ממיקס מונו למיקס סטריאו יצר מצב בו יש שירים באלבום שאני מעדיף את מיקס הסטריאו שלהם, ושירים שאני מעדיף את מיקס המונו שלהם. אני לא אתעסק בהעדפות שלי, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות לשוני במיקסים. חשוב להבין – כל הסאונד בכל שיר נשמע שונה. זה לא רק עניין של “כאן יש תוף וכאן לא”, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות שניתן לשים עליהן את האצבע כדי שתראו שהשוני קיים גם בהחלטות שהם לא רק סאונד אלא במה משתמשים ובמה לא.  בואו נתחיל:  Back In The U.S.S.R. יש שוני בחלק שהשתמשו בו מאפקט רעש המטוס בשתי הגרסאות. בנוסף – בגרסת המונו הפסנתר חזק יותר. בסוף השיר בגרסת המונו ניתן לשמוע מכת תוף מתחת לרעש המטוס שסוגר את השיר. בגרסת הסטריאו יש צעקות במהלך סולו הגיטרה שלא מופיעות בגרסת המונו. דוגמה להחלטות שמעניין להבין למה הם נעשו. האם במקרה? כנראה. מונו: סטריאו: Ob-La-Di Ob-La-Da בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים במהלך ההקדמה שלא מופיעות בגרסת המונו, אבל חשוב יותר ומשנה את הגוון של השיר – במיקס המונו קולו של מקרטני לא מוכפל. מונו: סטריאו: While My Guitar Gently Weeps בגרסת המונו הגיטרה של קלפטון נשארת ברורה יותר במיקס גם לאחר שהסולו נגמר. לקראת הסוף רק בסטריאו יש את קריאת Yeah Yeah Yeah למרות שגרסה זו קצרה בכמה שניות. מונו: סטריאו: Happiness Is A Warm Gun מושלם במונו. גרסת המונו כוללת הקשת אורגן על הביט מהתחלה ועד שהתופים נכנסים, במונו יש בס חזק יותר, ובקטע השיר של I need a fix משהו בהכפלה מפוקשש בסטריאו, ונשמע מצוין במונו. מונו: סטריאו: I’m So Tired ההבדל העיקרי הוא שבמיקס המונו קולות הרקע של מקרטני חזקים בהרבה. וכן, זה עושה את ההבדל. מונו: סטריאו: Blackbird הבדל זניח – האפקטים של הציפורים מגיעים במקומות מעט שונים בשתי הגרסאות. מונו: סטריאו: Piggies כמו ב-Blackbird – קולות החזירים נמצאים במקומות שונים בשתי הגרסאות. הגיטרה חזקה יותר במיקס המונו. מונו: סטריאו: Don’t Pass Me By דוגמא לגירסת סטריאו שעדיפה בהרבה על גרסת המונו. גרסת המונו מהירה יותר מגרסת הסטריאו, ולכן קצרה יותר. הכינור ממשיך בה לאחר המקום שהוא מסתיים במיקס הסטריאו. בגלל שהגירסה נשמעת מואצת ולא טבעית, גרסת הסטריאו נשמעת הרבה יותר טוב, בעיקר כיון שקולו של רינגו נשמע אמיתי יותר, אך זה נכון גם לכלי הנגינה. מונו: סטריאו: Why Don’t We Do It In The Road בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים בהקדמה. במונו רק כלי הקשה. מונו: סטריאו: I Will ה”בס” שמקרטני מבצע עם הקול שלו מתחיל מאוחר יותר במיקס המונו, רק לאחר הבית הראשון. זה נשמע אולי זניח, אבל זה נותן לשיר איזון נפלא. הבונגוס חזקים יותר במיקס הסטריאו. מונו: סטריאו: Mother Nature’s Son אפקטים שונים על הקול של מקרטני מהבית השני והלאה הופכים את גרסת המונו לאחידה יותר. מונו: סטריאו: Sexy Sadie בגרסת הסטריאו יש שתי הקשות על הטמבורין במהלך ההקדמה, במונו יש רק אחת. מסוג הדברים שאתה שואל למה פה ככה ופה ככה? חוץ מזה האפקטים על הכלים שקיימים בגרסת הסטריאו חזקים וכבדים יותר בגרסת המונו. מונו: סטריאו: Helter Skelter בגרסת הסטריאו יש את הפייד אאוט/פייד אין של הסוף עם הצעקה המפורסמת של רינגו – “יש לי יבלות על האצבעות”. במיקס המונו זה לא קיים! זה הופך את מיקס הסטריאו לארוך כמעט בדקה. השיר הבסיסי ממשיך עד 3:10. גרסת המונו חותכת שם להמשך אותו טייק עד שמתבצע פייד אאוט ב3:36. גרסת הסטריאו חותכת באותו מקום, 3:10, לחלק אחר לגמרי בטייק, מבצעת פייד אאוט ואז חוזרת לסיום המוכר שכולל את הצעקה. הגיטרה המובילה פחות דומיננטית במיקס של המונו וזה רק הופך אותו לאחיד יותר ובסך הכל לטוב בהרבה. רק חבל שאין את משפט היבלות של רינגו שלנו. מעניין איך שמים טבעת על אצבע עם יבלת. מונו: סטריאו: Long, Long, Long האם במיקס המונו הכפלת הקול של הריסון לא בסינק או שפשוט מדובר בטרק שירה אחר מאשר בסטריאו וזה מכוון? תשפטו בעצמכם. מונו: סטריאו: Revolution 1 מכיון שהשיר הוקלט בדיסטורשן כבר במהלך ההקלטה, מיקס המונו נשמע מעוות ודחוס אף יותר וזה תורם לשיר. הגיטרה של ג’ון חזקה יותר במיקס המונו. בנוסף, הפייד אאוט של המונו ארוך יותר ומאפשר לשמוע קולות שלנון ישתמש בהם אחר כך ל-Revolution 9 מונו: סטריאו: Savoy Truffle הגיטרה המובילה ממשיכה במיקס המונו מעבר לסולו בניגוד לגרסת הסטריאו. האורגן לא נמצא בכלל בחלק האחרון במיקס המונו, וכך אנחנו נשארים רק עם הגיטרה המלוכלכת וכלי הנשיפה, דבר שיוצר אווירה דחוסה אף יותר. מונו: סטריאו: זהו. מקווה שהצלחתם להתרשם מהקטעים, ולשמוע שמעבר לשינויים שאפשר להצביע עליהם, מדובר בסאונד אחר.  מה אהבתם יותר? #האלבוםהלבןהכפול #רינגוסטאר #גוןלנון #מונו #גורגהריסון #פולמקרטני #סטריאו #האלבוםהלבן #הביטלס

אלבום הבכורה עבור ההרכב החדש של מקרטני, Wings שכלל בו את לינדה, המתופף דני סווייל שניגן באלבום “ראם” והרכש החדש דני ליין שהיה חבר בעברו בלהקת המודי בלוז, הוקלט במהירות תוך שבוע באולפני אבי רואד שבלונדון לאחר חזרות שעשו בחווה בסקוטלנד. האלבום יצא ב 7 בדצמבר 1971 ללא כל סינגל שיקדם אותו וקיבל ביקורות נוראיות. היום אמשיך את הסקירה בפרויקט הנהדר שלנו על קריירת הסולו של מקרטני ובפוסט הזה נעבור עם מקרטני את 1972 הזוועתית עבורו. את השנה פתח מקרטני כשהוא נמצא בצומת דרכים לא פשוט כלל וכלל – שנתיים לאחר פירוק הביטלס והוא לא הביטל הכי חד באולפן. לפחות לא מבחינת אהדת הקהל. האלבום השני של לנון והראשון של הריסון הביסו אותו בתחרות הנכספת לאלבום המצליח ביותר של יוצאי הביטלס. האלבום הראשון של ווינגז נקטל על ידי הביקורות וזה הזמן מבחינתו לעשות חשבון נפש ולהבין איך הוא שאהבת הקהל היא משהו שהוא לא יכול לוותר עליו, יכול להסיט אותה אליו ולנפץ את תקרת הזכוכית אליה הגיע. שאלה נוספת שמעסיקה אותו היא איך למען השם הופכים את ווינגז להיות להקת אצטדיונים ענקית ומצליחה? כצעד ראשוני ומתבקש הוא מחליט לעבות את ההרכב בעוד גיטריסט. “כשהתחלנו לחפש גיטריסט שני, היה זה דני ליין שהציע את הנרי מקולוך האירי. אף פעם לא פגשתי אותו עד לאותו היום. דיברנו על להוסיף עוד גיטריסט כדי לעבות את ההרכב מעט ודני הכיר את הנרי ואמר ‘יש את הבחור הזה…’, אמרנו שיביא אותו כדי שנראה עד כמה הוא טוב. אז הוא הגיע והוא היה טוב מאוד”. הנרי מקולוך ההרכב החדש מתחיל להופיע כבר בסוף ינואר, ולאט לאט משלב מקבל בטחון לשלב שירים חדשים בהופעה כמו My Love, The Mess, ושיר פוליטי חדש שכתב מקרטני, מה שמביא אותנו לצעד השני של מקרטני להצלחת הלהקה. יחסי ציבור. מה הדרך המהירה והפשוטה ביותר לייצר יחסי ציבור סביב הלהקה ולהביא אותה לתודעת הקהל? סקנדל כמובן. מקרטני שעד אז היה חף מכל אמירה פוליטית בשיריו (לפחות לא באופן ישיר, ראה ערך Blackbird), מחליט לכתוב שיר על אירועי הדמים שהתרחשו בצפון אירלנד ב 30 בינואר 1972. אירועים קשים בהם הצבא הבריטי ירה למוות ב 14 אנשים לא חמושים. הם קיבלו את הכינוי Bloody Sunday או יום ראשון הארור (או המדמם אם תרצו). מקרטני שלעניות דעתי התבונן בהצלחת אלבומו השני של לנון שכמובן לא בחל בשימוש פוליטי בשיריו, החליט שזהו צעד שיכול להקפיץ את ההרכב החדש שלו קדימה. הוא כתב את Give Ireland Back to the Irish בידיעה ברורה שהוא יעורר מחלוקות והדים וייעד אותו להיות הסינגל הראשון של הלהקה. צעד יוצא דופן ואמיץ. חשוב לומר שבניגוד ללנון שכתב את המחאות שלו בציניות, סאטירה ודימויים של מוותרים לאף אחד, מקרטני דווקא כתב את השיר בישירות ובתמימות האופייניים לו, לפחות לאותה תקופה. ב 1 בפברואר 1972 מוקלט השיר המדובר ושימו לב למהירות של ההתרחשויות. האירוע עליו כתב מקרטני אירע ב 30 בינואר, מה שהשאיר למקרטני משהו כמו יום לעבוד על כתיבת והלחנת השיר והבאתו ללהקה. וכך זה התרחש. את השיר כתב פול על הפסנתר בביתו שבקאבנדיש מיד אחרי שהוא קורא בבוקרו של היום על האירועים בעיתון. למחרת הוא כינס את הלהקה באולפני אבי רואד עבור מה שיהיה סשן ההקלטה הראשון עם הגיטריסט החדש הנרי. טכנאי הסאונד טוני קלארק הוקפץ בדחיפות לאולפן, פול הציג ללהקה את השיר וההקלטות התחילו. בימים הבאים סיים פול את העבודה על השיר יחד עם גלין ג’ונס, מי שנבחר על ידי הביטלס להפיק את האלבום מתוצרי ‘גט בק’ ונחל כשלון, אבל עבור מקרטני במלחמה על אותו אלבום, גלין היה עדיף בהרבה על פיל ספקטור. מכיוון שהכל זה אגו בחיים, בסופו של יום ספקטור ניצח בגדול. הוא הביא את Let it Be לקו הגמר וניצח על האלבומים המצליחים של ג’ון וג’ורג’. הפינישים על השיר החדש של ווינגז יחד עם ג’ונס התרחשו באולפני אפל שהיו ממוקמים במרתפי משרדי אפל בסביל רואו ועדיין עמדו על תילם. עוד לפני יציאת השיר כסינגל ב 25 בפברואר, יצאה הלהקה למה שכונה “סיבוב האוניברסיטאות” בו הם נסעו מיעד אל יעד וחיפשו מקומות קטנים כמו אוניברסיטאות בהן יוכלו להופיע ללא תיאום מראש לתדהמת קהל הסטודנטים. מסע ההופעות הקטן הזה התחיל ב 9 בפברואר באוניברסיטת נוטניגהאם והסתיים ב 23 בפברואר באוניברסיטת אוקספורד. לא רק שמקרטני בחר להתחיל מלמטה, מה שמזכיר את הנסיעות בואן הלבן בתחילת ימי הביטלס, הוא גם הגדיר חוק בלתי כתוב. לא מבצעים שירים של הביטלס. במקום לנצל את להקת האם, בוחר מקרטני להתחיל הכל מההתחלה. טוב הוא גם קצת כעס על חבריו ללהקה. ההחלטה הזו לא הותירה יותר מדי חומרים עבורם לנגן וקרה שהם הצטרכו לחזור על שירים יותר מפעם אחת בהופעה. מקרטני ידע גם שהשיר החדש שהקליטו יוחרם בחלק מתחנות הרדיו, והוא ניצל את ההזדמנות על מנת להחדיר אותו לקהל הסטודנטים ולייצר מין שיר מחתרת. מקרטני ב”סיבוב האוניבסיטאות”. הנה חזרה שערכו ווינגז בפברואר 1972 ב Institute of Contemporary Arts הטלפון מיושב ראש חבר המנהלים של EMI, סר ג’וסף לוקווד לא איחר להגיע. הוא ביקש ממקרטני בדחילו ורחימו לבוא לקראת החברה ולא להוציא את הסינגל. מקרטני הנחוש הסביר לו שאין על מה לדבר ומבחינתו זה ייהרג ובל יעבור. הסינגל חייב לצאת. יומיים לאחר סיום סיבוב ההופעות האוניברסיטאי, ב 25 בפברואר, יצא לאור הסינגל החדש בבריטניה. ה BBC כמובן הכניס אותו לרשימת המוחרמים שלו עוד אפילו לפני ששוחרר, מה שבטח לא תרם להצלחתו. הסינגל נכשל בסטנדרטים של מקרטני והגיע למקום ה 16 במצעדים בבריטניה. היכן לדעתכם הוא כן הגיע למקום הראשון? נכון באירלנד. בצדו השני של הסינגל נמצאת גרסה אינסטרומנטלית לשיר בשם (Give Ireland Back To the Irish (Version שכנראה נשארה מניסיונות ההקלטה ואני חייב לומר שאותי היא יותר עניינה מוסיקלית ממה שנמצא בצד הראשון. מבחינתי מקרטני לא טוב כשהוא מנסה לעשות פוליטיקה ומחאה בשיריו. לדעתי גם הוא הבין זאת מכייון שלא תוכלו למצוא המון כאלה בקטלוג שלו. זה לא ממש הולך לו למקרטני עד עכשיו. גם הסינגל הבא, השני במספר של ווינגז לא היה שוס גדול. הוא כתב אדפטציה משלו לשיר הילדים הידוע והישן Mary Had a Little Lamb, כשהוא שאב השראה מבתו הבכורה מרי. “אני סוג של ג’ימיני, אני יודע שברגע אחד אני יכול לכתוב את ‘אירלנד’ וברגע הבא את ‘מרי’. אני מבין איך זה יכול להראות מהצד, אבל העניין הוא שאנחנו אף אחד מהתקליטונים האלו אבל אנחנו גם שניהם יחדיו”. הביקורות טענו שמקרטני החליט לשחרר את השיר כתגובה סאטירית על כך שה BBC החרימו את הסינגל הקודם וזה בהחלט יכול להיות, אבל לטעמי מקרטני פשוט נבהל מגל הביקורות שהביא הסינגל וניסה להתנחמד עם שיר ילדים שמצורף אליו פזמון סוחף סטייל היי ג’וד. כל זאת על מנת לאזן את הרושם שנוצר בתחנות הרדיו ובציבור. הרי לנון הוא המורד ולא הוא. מקרטני טען שהוא בסך הכל ניסה לכתוב שיר רוק לילדים. השיר או גרסתו של מקרטני לשיר הוותיק, נכתבה למען האמת כבר כמה חודשים לפני כן. בדצמבר 1971 ביצע פול יחד עם לינדה גירסה על הפסנתר בראיון שערכו בניו יורק לרגל הוצאת האלבום Wild Life. הגרסה הראשונה שהקליטו ווינגז במרץ 1972 הייתה דווקא יותר בועטת ורוקית מהגרסה שיצאה לבסוף. היא הכילה תופים וגיטרות כבדות הרבה יותר ואת מקרטני בקול רובסטי יותר. בגרסאות הבאות מקרטני כבר עידן את הכלים ואת קולו וכדי לרכך עוד יותר, שיתף בפזמון בשירה את מרי והת’ר בנותיו. דני ליין לא התחבר לשיר: “זה היה שיר חביב לילדים אבל זה היה כיוון מוטעה עבור הלהקה”. בצד השני של הסינגל היה עוד שיר קטן בשם Little Woman Love שנכתב בהשראתה של לינדה. שוב שיר מהסשנים עבור האלבום “ראם” שהוקלט בניו יורק. בהמשך נראה עוד שירים כאלה שיצופו ויעלו ואפילו יכנסו לאלבום הבא, השני של ווינז. הסינגל תוכנן לצאת ב 5 במאי בבריטניה כפי שהופיע על הכרזות שהופקו לרגל הוצאתו, אך התאריך הוסט אל ה 12 במאי. בסופו של דבר הסינגל הגיע למקום 9 בבריטניה. שיפור קל לעומת הסינגל הבעייתי הקודם. הכרזה שפרסמה את הסינגל השני של Wings הלהקה התחילה לעבוד על הקלטת האלבום הבא שעליו נדבר בהרחבה בפוסט הבא. בקיץ 1972 הם יצאו לסיבוב הופעות באירופה על מנת לקדם את 2 הסינגלים שיצאו עד כה, סיבוב שכונה Wings Over Europe. הוא התחיל בצרפת ב 9 ביולי והסתיים בברלין ב 24 באוגוסט וכלל בו 26 הופעות ב 9 מדינות. כלי התחבורה שנייד אותם מיעד ליעד היה אוטובוס קומתיים צבעוני עליו התנוסס הכיתוב Wings Over Europe. קטעים מהמופע יצאו לא מזמן וזו פשוט הופעה נפלאה. אנרגיות מטורפות של להקה צעירה ומבטיחה. מתניידים במסע ההופעות באירופה רעיון שהיה למקרטני, ליצור סרט אנימציה עלילתי על משפחת עכברים שגרה מתחת לבמה עליה מופיעים ווינגז, החל קורם עור וגידים. חברי הלהקה נאלצו למורת רוחם להצטלם עבור סצנות בהן הם מדברים אל דמויות מצויירות בלתי נראות.הפרוייקט קיבל את השם The Bruce McMouse Show ונגנז לבסוף. עם שחרור הגרסה המחודשת ל Red Rose Speedway, יצא גם הסרט הגנוז שנתן עוד הצצה ללהקת ההופעות הנהדרת שהם היו אז. הנה הטריילר החדש עבורו: ב 10 באוגוסט, תוך כדי סיבוב ההופעות כשהם נמצאים בשבדיה, נעצרו פול, לינדה, ודני סוויל המתופף באשמת אחזקה של מריחואנה. פקידי המכס גילו חבילה שהייתה ממוענת עבור מקרטני והכילה 7 אונקיות מן העשב המיובש הזה. כשנחקרו, הכחישו השלושה כל קשר לחבילה, אבל לאחר 3 שעות חקירה אינטנסיבית הם נשברו והודו שחבילות כאלו מגיעות אליהם על בסיס קבוע על מנת שלא יצטרכו לעבור איתן במכס. מקרטני תירץ את השימוש בסמים באותה תקופה ברצון לחקור ולגלות האם הם מנגנים טוב יותר תחת השפעת סמים מאשר בפיכחות. התירוץ הזה של מקרטני בא להסתיר את העובדה שצריכת הסמים והאלכוהול שלו באותה תקופה הרקיעה שחקים. פחות מחודש אחר כך, המשטרה ערכה חיפוש בחווה בסקוטלנד ומצאה כמה שתילי מריחואנה. הפעם הוזמן פול לבית המשפט שם הוא טוען שהזרעים נשלחו אליו בכלל ממעריץ והוא לא ידע מה הוא שתל. הוא נקנס ב 100 פאונד וביציאה מבית המשפט הוא התבדח: “תכננתי לכתוב כמה שירים בכלא”. קצת לפני מסע ההופעות באירופה, בחודש יוני, פול נפש בספרד והתחיל לכתוב שיר חדש שייקרא לבסוף Hi Hi Hi. בכל זאת חסרים שירים בסט ליסט שלהם עבור מסע ההופעות האירופאי. אני מניח שלמעצרים היה קשר לאווירת ה “היי” אבל זה נראה כאילו מקרטני התאושש מחוויית אירלנד שלו וחיפש שוב פרובוקציה עם שיר שלא רק רמז לחוויות עם סמים אלא הכיל גם רמיזות מיניות כמו “אני רוצה שתשכבי על המיטה, ותתכונני לרובה הגוף שלי”. מקרטני טען אחרת. בזמן שאתם שומעים body gun מקרטני טען שבכלל התכוון ל polygon, מצולע. בנובמבר החליט פול להקליט את השיר וכינס את חברי הלהקה להשתתף ב”ניסוי” באולפני אבי רואד בלונדון. ההקלטות לא עברו חלק ולקח להם משהו כמו 50 ניסיונות כדי לסיים אותו. מה לדעתי עדיין לא סיפק תוצאה טובה. אם מקרטני כבר החליט לכתוב שיר על אורחות חיי הרוקנרול, עדיף שהוא יהיה מחוספס ודחוס. במקום זה אנחנו מקבלים אווירת קייטנה. השיר יצא בסינגל כשהוא חלק את הצד הראשון עם C Moon, שיר באווירת רגאיי שהיה אהוב מאוד על הזוג מקרטני שנדלקו על הסטייל בחופשה בג’מייקה ב 1971. מקרטני כבר החל לחקור את הסגנון באובלדי אובלדה, אבל כאן הוא לקח אותו צעד קדימה וייצר פופ רגאיי לא רע. מה הכוונה בסי מון? פול הסביר שסי מון זה ההפך מהסלנג שמוזכר בשיר L7 שהוא כינוי לריבוע (ה L ו ה 7 סוגרים יחד ריבוע) או למישהו מקובע. C שהוא בצורת חצי ירח ייתן את ההיפך מהריבוע – ז”א מישהו שהוא קול. את השיר מקרטני כתב בסגנון הסיפורי שהוא אוהב, הפעם על זוג האוהבים בובי ופאטי ועל פער הדורות בינם לבין אביה של פאטי. חברי הלהקה לא ניגנו בכלים המסורתיים שלהם וכך מצאו עצמם דני ליין מנגן בבס, הנרי מקולוך בתופים, דני סווייל בקסילופון, פול בפסנתר ולינדה בטמבורין. בנות מקרטני, מרי והת’ר שוב תרמו קולות רקע. הסינגל עם הצד הראשון הכפול שהכיל את Hi, Hi, Hi ו C Moon יצא ב 1 בדצמבר 1972 וכמובן הוחרם על ידי ה BBC, אך בכל זאת הוא הצליח להגיע למקום 5 במצעד הבריטי ולראשונה לווינגז היה גם סינגל בעשרת הראשונים במצעד האמריקאי, כשהוא התמקם במקום 10. הסינגל השלישי איך תראה 1973 עבור מקרטני? בקצב האירועים הזה, מי יודע? יש לי הרגשה שהבחורצ’יק הזה עוד ימצא את דרכו. #אובלדיאובלדה #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הנרימקולוק #אולפניאבירואד #לינדהמקרטני #דניליין

מחר יצא סוף סוף המארז החדש של האלבום הלבן של הביטלס וטבלת הייאוש שלי תסתיים (ואז תתחיל טבלת ייאוש חדשה שתסתיים כשיגיע העותק שהזמנתי, אבל זה כבר פחות מעניין אתכם). 50 קטעי אאוטייק יגיעו עם המארז, רובם לא יצאו בעבר. ההתרגשות בשיאה. אז מה עושים בינתיים? קוראים ביקורות וכתבות על הלבן הכפול (כולן חיוביות מאוד מאוד). אחת כזאת תרגמתי לכם כאן. לא משהו עמוק במיוחד, אבל ז’אק שונפלד מניוזוויק הוציא מספר פרטים מספריים על האלבום הלבן ואני אוהב שטויות כאלה. מקווה שתהנו. ————————————————————————– האלבום, ששוחרר חודש לאחר מכן, יקרא בפשטות כ-The Beatles, ונודע, מסיבות מובנות, כאלבום הלבן. האלבום הופק על ידי ג’ורג’ מרטין וניסה בשאפתנות למזג רוק, בלוז, מוסיקת עם, קאונטרי, מיוזיק הול ואוונגרד. ההפקה הפשוטה יחסית והעטיפה החד גונית נועדו להיות עזיבה דרמטית של הפסיכדליה של שנת 1967 והאלבום “מועדון הלבבות השבורים של הסמל פפר”. כשהאלבום יצא, כמה מבקרים חשבו שהגישה מפוזרת מדי ושאיכות השירים אינה אחידה באופן דרמטי. אבל רוב המבקרים שיבחו. טוני פאלמר מה”אובזרוור” כינה את לנון ומקרטני כותבי השירים הטובים ביותר מאז שוברט. דרק גוול מ”הסנדיי טיימס” כתב “מבחינה מוסיקלית, יש פה יופי, אימה, הפתעה, כאוס, סדר. וזהו העולם, ועל זה הביטלס מדברים”. האלבום המשיך לרגש כל השנים. בשנת 2009 צ’אק קלוסטרמן מav club קרא לאלבום “כמעט מעבר לציון Aּ+”. ועדיין, האלבום הלבן הוא גם הסאונד של להקה גדולה מתפוררת, עם שלושה פרוייקטי סולו שמתנגשים ורבים על מציאת מקומם באותו אולפן. “כל קטע הוא קטע אינדיבידואלי”, אמר לנון בראיון לרולינג סטון מ-1970. “אין בו שום מוסיקה של הביטלס”. לנון ומקרטני מצאו את עצמם מבחינה יצירתית ואישית בשני צדדים מנוגדים. מכל הבחינות הנסיון היה מאתגר מאוד – טעון יותר, מקרטני ציין מאוחר יותר, מכל הקלטה של כל אלבום ביטלס אחר. בסך הכל בסביבות 53 מוזיקאים, מפיקים וטכנאים תרמו להקלטות שלו – אחד מהם, הטכנאי ג’ף אמריק שעבד איתם רבות, עזב עקב האווירה המדרדרת, היחס בין חברי הלהקה והיחס שלהם למרטין. (הוא חזר בסופו של דבר לעבוד איתם על “אבי רואד” ב-1969). הסדקים בין ארבעת חברי הלהקה המשיכו להתרחב. ב-1970, אחרי עוד שני אלבומים, הביטלס התפרקו. עכשיו החברים שנשארו חוגגים 50 שנים ליצירת המופת שלהם על ידי הוצאת מארז מיוחד בעל 7 דיסקים, שכולל אאוטייקים, דמואים אקוסטים, תמונות נדירות ומילים בכתב יד. הנה המדריך המספרי לאלבום הלבן. 30 – מספר השירים באלבום הלבן, מה שהופך אותו לאלבום הביטלס הארוך ביותר. 16 – מספר השירים בהם כל ארבעת חברי הביטלס משתתפים. (השיר “ג’וליה”, שנכתב על ידי לנון לאמו, הוא הפעם היחידה בקטלוג של הביטלס בו לנון מבצע שיר לבד ללא ליווי של מישהו מחברי הלהקה האחרים). 9.5 מליון – מספר העותקים שהאלבום הלבן מכר בארצות הברית נכון ל2014 (יותר משלושה מליון עותקים נמכרו בארבעת הימים הראשונים לצאתו). הוענקו לו 19 אלבומי פלאטינה. 155 – מספר השבועות שהאלבום שהה במצעד Billboard’s 200 (מתוכם 9 שבועות במקום הראשון). 15 – מספר הפעמים בהם מקרטני שר Why don’t we do it in the road? במהלך השיר בעל אותו שם שנמשך פחות משתי דקות. (הרעיון לשיר הגיע לאחר שהוא ראה שני קופים בהודו כשהם, ובכן, “עושים את זה” בדרך). 103 – מספר הנסיונות הכושלים להקליט את Not Guilty, שירו של הריסון שלבסוף לא נכנס לאלבום. בסופו של דבר הוא יצא ב-1996 בחלק השלישי את האנתולוגיה. (הריסון גם הקליט גרסה משלו לאלבום George Harrison שיצא שנת 1979). 3 – מספר הקרדיטים של יוקו אונו באלבום, כולל מחיאות כף ב”The Continuing Story of Bungalow Bill”. 8.22 – אורכה של היציאה הארוכה ביותר של הביטלס, Revolution 9, בדקות ושניות. קולאז’ הסאונד של לנון שאב בכוונה מהשראות לא מסחריות, כמו המלחין האקספרימנטלי שטוקנהאוזן. נכללו בה גם קטעים מתוך “סימפוניה מס’ 7” של סיבליוס, Choral Fantasy של בטהובן ו Symphonic Studies של שומאן. לנון אמר מאוחר יותר שניסה ליצור באופן לא מודע “ציור של מהפכה”. 52 – אורכו, בשניות, של השיר הקצר ביותר באלבום Wild Honey Pie. 14 – מספר הימים שרינגו לא היה נוכח בהם אחרי שעזב זמנית את הלהקה במהלך הקלטה מתוחה במיוחד של Back in the U.S.S.R. המתופף הסכים לחזור לאחר שחבריו ללהקה התחננו שיחזור. הריסון כיסה את מערכת התופים שלו בפרחים כדי להביע את חרטתם. כל הארוע נשמר בזמן אמת כסוד מהמעריצים. 0 – מספר הסינגלים שיצאו מהאלבום הלבן באנגליה ואמריקה. (Hey Jude שכתב מקרטני הוקלט במהלך הסשנים לאלבום ושוחרר באוגוסט 1968 כסינגל, אבל לא נכנס לאלבום). 9 – מספר האנשים שנרצחו על ידי המאמינים של מנהיג הכת צ’ארלס מנסון, שהאמין ש”הלטר סקלטר” הכיל מסר מוצפן על מלחמת גזע אפוקליפטית. לא היה שום דבר אפל בכוונת השיר. זו היתה תגובתו של מקרטני להאשמתו על ידי מבקר, כי הוא כותב יותר מדי בלדות. 1 – מספר הפרודיות באלבום – Back in the U.S.S.R., המבט הסאטירי של מקרטני על Back in the U.S.A. ושירי הביץ’ בויז הפך ללהיט מחתרתי בברית המועצות. 52 – שנים מאז שמקרטני האמיתי מת והוחלף על ידי כפיל – לפחות על פי תאוריות הקונספירציה שמזהות פרטים משכנעים באלבום הזה. Paul is dead now? Miss him, Miss him, Miss him —————————————————————————– זהו. האם גם אתם מחכים להוצאה המיוחדת? או למיקס החדש? או למשהו שקשור ללבן הכפול? שתפו אותנו אם כן. וגם אם לא. #האלבוםהלבן #הביטלס

את ההשראה לשיר שעליו נדבר היום קיבל מקרטני מהרצאה שקיים המהרישי בפברואר 1968 במחנה ברישקש הודו בו שהו הביטלס. המהרישי שנהג לערוך לא מעט הרצאות, דיבר בהרצאה זו על טיבו של הטבע. ההרצאה הספציפית הזו השפיעה רבות גם על ג’ון וגם על פול לכתוב שירים עם מוטיב הטבע בם. לנון כותב את “ילד של הטבע” Child of Nature ומקרטני מתחיל וכותב את “בן של אמא טבע” Mother Nature’s Son. מקרטני ברישיקש לדעתי זו הפעם הראשונה בה אנחנו מקבלים פרשנות נפרדת של לנון ומקרטני לאותו אירוע, ומדהים לשמוע איך כל אחד מהם פירש זאת. השיר של לנון הופך כמובן ברבות השנים (שלוש), ל Jealous Guy ויוצא לאור באלבום הסולו השני והמצליח שלו Imagine ואם ממש תרצו תוכלו להקשיב לו מבצע אותו בביתו של ג’ורג’ הריסון במסגרת הדמואים באישר. למקרטני יש כבר את הרעיון ברישיקש אבל את החלק הארי של כתיבת השיר הוא מבצע דווקא בבית אביו בליברפול. זהו אותו בית מרווח שרכש מקרטני לאביו ב 1964 וכונה Rembrandt, ואת חלקו ב We Can Work it Out כתב מקרטני גם כן שם. “אני זוכר שכתבתי את Mother Nature’s Son בבית של אבא שלי בליברפול. לעתים קרובות נהגתי לעשות זאת אם הייתי מגיע לבקר אותו. בביקורי המשפחה הייתי תמיד במצב רוח טוב, אז זו הייתה הזדמנות טובה לכתוב שירים”. פול מקבל השראה משיר שאהב של נט קינג קול בשם Nature Boy שיצא ב 1948 והכיל את השורות הבאות: There was a boy A very strange, enchanted boy They say he wandered very far Very far, over land and sea A little shy and sad of eye But very wise was he הוויכוח הנצחי בין ג’ון לפול על מי כתב מה ומתי לא יפסח גם על השיר הזה, הפעם ג’ון טען שזהו שיר של פול ברמ”ח אבריו ואין לו שום נגיעה בו. פול מצידו לא ממש היה נחרץ ובטוח וחשב שאולי ג’ון עזר פה ושם. מה שבטוח הוא שאין לנו שום מושג. ההקלטה הראשונית, לפחות זו הידועה לנו, נעשתה כמיטב המסורת של האלבום הלבן במסגרת הדמואים שהוקלטו בביתו של ג’ורג’ באישר וזאת במסגרת גיבוש השירים להקלטות האלבום החדש המשמשות ובאות. ההקלטות האלו באישר בוצעו בסוף מאי 1968 ואני יכול לחשוב שאולי ההחלטה להכניס את שירו של מקרטני על אמא טבע, מן הסתם פסלה את כניסתו של שירו של ג’ון על אותו הנושא שלדעתי היה גם פחות אפוי משירו של מקרטני. ב 11 ביוני, בעת הקלטת Blackbird נשמע פול לראשונה כשהוא מבצע חזרות באולפן על Mother Nature’s Son. ההקלטה הזו חשובה מפני שבה ניטע הרעיון לשלב בשיר להקת כלי נשיפה. ומי אתם מנחשים שמציע את הרעיון ? לנון כמובן. ג’ון מושפע מאוד מאלבומו השלישי של האומן החביב עליו באותה תקופה, הארי נילסן שהוציא באותו שנה אלבום בשם Ariel Ballet ובו שילב קטעי כלי נשיפה. שנה אחר כך יקליט נילסן גרסה משלו ל Mother Nature’s Son עבור אלבומו הבא, הרביעי שנקרא בפשטות Harry ובצחוק הגורל, יחליף את כלי הנשיפה בכלי מיתר. האמת? גרסה יפה יצאה לו. הנה תקציר השיחה שמתנהלת באולפן בתחילה: מקרטני: “…הקטע הוא שדמיינתי כלי מיתר אחרי הקטע השני, או משהו דומה..”. ג’ורג’ מרטין: “חשבתי על משהו מורכב שמגיע ממרחק, כמו קישוט על גב של ציור”. לנון מתערב מחדר הבקרה: “…להקה קטנה של כלי נשיפה… להקה נחמדה של כלי נשיפה…” פול: “…כן זה יהיה נחמד…” לא חשבתם שאשאיר אתכם ללא הקלטה של החזרה המוקדמת הזו נכון? בלינק הבא תוכלו גם לראות את מקרטני ביום הזה בחזרות על Blackbird הפעם הבאה בה אנחנו פוגשים את Mother Nature’s Son תהיה באולפן ההקלטות ב 9 באוגוסט. באותו היום מקליטים הביטלס את Not Guilty המתיש בפעם המי יודע כמה וב 22:00, שעה מוקדמת יחסית לשאר הסשנים, מתפזרים שאר חברי הביטלס לביתם כשמקרטני נשאר לבדו באולפן על מנת להקליט את Mother Nature’s Son. טוב הוא לא לבדו באופן מוחלט, בחדר הבקרה איתו ג’ורג’ מרטין וקן סקוט. אזכיר שג’ף אמריק שהלך לעולמו לאחרונה, החליט באותה תקופה לפרוש מהעבודה עם הביטלס ב 16 ביולי עקב מה שהוא הגדיר “אווירה מתוחה” – אולי כך קוראים באנגלית בריטית נימוסית להצעת עבודה עם שכר גבוה יותר. בכל מקרה, מקרטני מקליט באותו ערב/לילה, 25 ניסיונות בהם התחבט עם נגינת השיר כשהוא מנגן באקוסטית ומטופף ברגליו על מנת לשמור על הקצב. באנתולוגיה 3 זכינו לשמוע את הניסיון השני שמסתיים עם השתטות קלה של מקרטני: “Next item on this evening’s agenda, I’d like to give you my version of ‘London Derriere!’” עכשיו עם ההוצאה המחודשת לאלבום הלבן, קיבלנו לא מעט טייקים חדשים שלא שמענו קודם ובניהם גם טייק 15 ל Mother Nature’s Son שאותי ריגש מ 2 סיבות: האחת, מקרטני מנסה לצאת קצת מגבולות השיר עם השירה וזה ממש מרענן, השנייה, מכיוון שאני סאקר של שיחות האולפן שלהם ובקטע החדש/ישן קיבלנו שיחת אולפן משעשעת מאוד בין פול וג’ורג’ מרטין. הנה קטע מהשיחה ההזויה: מקרטני: “סליחה. מה קורה עד עכשיו מר מרטין ?” מרטין: “עשית אחד או שניים נחמדים…אממ… “ מקרטני: “יש צ’אנס שמישהו מקשיב שם למעלה ?” מרטין: “אנחנו מקשיבים כל הזמן…” טייק 24 הוא הטייק שמקרטני וצוות ההפקה מרוצים ממנו, אבל ליתר בטחון הם ממשיכים לעוד טייק אחד. בגלל השעה המאוחרת העבודה נפסקת וממשיכה שוב ב 20 באוגוסט. באותו היום מגיעים ג’ון ורינגו להמשיך ולעבוד על Yer Blues של ג’ון, פול מגיע על מנת להקליט את הקטע של כלי הנשיפה עבור Mother Nature’s Son וג’ורג’ הריסון נמצא בחופשה ביוון יחד עם פאטי ומל אוונס. עוד לפני שמגיעה תזמורת כל הנשיפה הקטנה, פול מספיק להקליט עוד כמה תוספות עבור השיר. קודם כל הוא מעוניין להכניס תופים אבל שישמעו בצליל פתוח כמו תופי בונגו. ערכת התופים מוצבת בסופו של דבר במסדרון על מנת לקבל הד כשהמיקרופונים מרוחקים ממנה. פול מוסיף גם תופי טימפני כדי לקבל את האפקט הדרמטי בסופו של השיר. הוא מספיק גם להקליט טרק שני של גיטרה אקוסטית. אלן בראון אחד המהנדסים שנכחו נזכר: “השעה הייתה מאוחרת מאוד בלילה, כל הבניין היה שקט, ופול ניגן את השיר הקסום הזה. אני אוהב את הביטוי ‘יושב בשדה העשב שלי’. יש לזה תחושה של שלמות. זה לא סתם שדה ישן, זה שדה של עשב. כולנו התרגשנו. במקביל לסשן הזה, רוסיה בדיוק פלשה לצ’כוסלובקיה. כמובן שלא ידענו זאת באותו הרגע, אבל זה היה כל כך מנוגד למה שחווינו”. ארבעת נגני כלי הנשיפה בהם 2 נגני חצוצרה ו 2 טרומבוניסטים, מגיעים על מנת להקליט את מה שכתב ותזמר ג’ורג’ מרטין שדווקא לא נכח באותו היום. באמצע העבודה עם נגני כלי הנשיפה נכנסים לפתע ג’ון ורינגו לחדר ולטענת קן סקוט האווירה העולצת הפכה ברגע אחד לכבדה ומתוחה. בשעת לילה מאוחרת, לאחר שסיימו את עבודתם, עוזבים נגני כלי הנשיפה את האולפן ומתחילה מלאכת המיקס לשיר. מיקס מונו בסיסי מוכן כבר באותו הלילה אך לא באופן סופי. הוא ימתין עד ל 12 באוקטובר על מנת לקבל מיקס מונו וסטריאו סופיים שבוצעו על ידי ג’ורג’ מרטין, קן סקוט וג’ון סמית’ כשהביטלס יושבים לידם ומעורבים בכל חלק. הבוס באולפן קן סקוט סיפר: “הביטלס הלכו לאקסטרים ב ‘אלבום הלבן’. הם ישבו במיקסים והיו אומרים, ‘בסדר, בואו נוסיף המון טרבל והמון בס’. לפעמים זה נשמע טוב, לפעמים לא. רוב האנשים ניסו לשמור על הצליל טבעי ככל האפשר. הביטלס לא היו בהכרח רצו צליל טבעי”. #גורגמרטין #גףאמריק #גוןלנון #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #נטקינגקול #YerBlues #גיימסמקרטני #Wecanworkitout #notguilty #הארינילסן

שלום חברים, שבוע חדש אבל האלבום הלבן הכפול עדיין מתנגן באזניים. והיום – ביקורת שהופיעה בניו יורק טיימס ב-8 בדצמבר 1968. מה שמעניין במיוחד הוא לראות את האופן בו השינוי של הביטלס – במראה ובמוסיקה – מתקבל. אנחנו כבר מכירים אותם היום בכל האופנים, אבל מי שקיבל לידו את האלבום הלבן הכפול בזמן אמת קיבל משהו אחר ממה שהביטלס הרגילו אותו שנה קודם לכן. מעניין לראות גם שהמבקר מתייחס להריסון כמי שרק גורע מהיצירה של הביטלס. אבל במקום שאני אברבר, בואו ניתן לריצ’רד גולדסטין שיברבר הוא. “הביטלס”: גרוב מעורר השראה הביטלס יכולים לעשות פרודיות, להתעמק, לשדר קור רוח, אבל הם גם מייצגים את היומרה של התרבות שלהם. יותר מכל אחד אחר בהגמוניה של הפופ, הביטלס מעורבים בתקופה עצמה. שלא כמו דילן, שנע ונד כצליין במרחבים הבוערים של דמיונו, הביטלס הם יוצרי גרוב שמרגישים בבית באופן דומה הן בחברה הגבוהה (שאוהבת אותם על חוכמתם) והן בקרב אנשי מוסיקת המחתרת (שאוהבים אותם על היותם מורדים קסומים). המשיכה הכפולה הזו שהם גורמים למחנות שונים, הפכה את הביטלס לפילוסופים/מלכי הפופ. הנתינים שלהם מגוונים יותר מכל מונרכיה אחרת והם למדו להגיב לקהל שלהם על ידי הכנסת חוסר בהירות ודו משמעות למוסיקה שלהם, כזו שתאפשר למאזין להסיק בעצמו את המסקנות. החמקמקות הזו – שכל כך מרכזית בחווית הרוק – היא שמשאירה את יצירתם של הביטלס פופולרית ועדכנית. אפילו כשהם מופיעים במלוא ההדר הרהבתני שלהם (לבושים בתווים מלאי חסד ומעוטרים באבני חן נוצצות) השירים שלהם לעולם לא נשמעים מיושנים כיון שהם לא ספציפיים. אם הביטלס החלו את דרכם כשאמאנים מיניים, הם פרחו והפכו לקוסמי מחשבות, כאלו שהתרגלו כל כך להטיל את לחשי הקסם שלהם, עד שכולנו התחלנו למדוד את האמנות של זמננו כמסע קסם מסתורי. האלבום החדש שלהם נקרא בפשטות “הביטלס”. על ידי אריזתם של 30 שירים חדשים בעטיפה לבנה פשוטה, מעוצבת בצורה כל כך דלילה כאילו לרמוז לצנזורה כלשהי, הביטלס מבקשים מאיתנו לזנוח את התפיסה המוקדמת שלנו לגבי ה”התפתחות” שלהם ולהיזכר בעבר. בתוך העטיפה יש 4 תמונות ישירות (תמונתו של פול מקרטני הלא מגולח היא שוברת התדמית הגדולה מבינהן) ופלקט נייר גדול שמכיל חלקי תצלומים על צד אחד ומילים על צידו השני. הביטלס, שבוודאי מכירים בערכו המיתי של צילום יחסי הציבור, החליטו להציג לנו אוסף מחוספס מאוד כממורביליה. כניגוד לג’קטים של “סרג’נט פפר” ו”מסע הקסם המסתורי”, שהיו מצועצעים ורשמיים ביותר, זהו מארז לא רשמי ומאוד אישי. למעשה, לבחון אותו זה כמו לקבל חבילה ובה מכתב ארוך ופטפטני מהביטלס – ויקר: מחירו לצרכן הוא 12$. כל זה נועד לרמוז על מצב רוח שהוא בין נוסטלגיה וחדשנות. אם בוחנים אותו תחת המטרה הזו שהוא הציב לעצמו, צריך להכיר באלבום כהצלחה גדולה. עבורי זהו האוסף המספק ביותר של שירי ביטלס מאז ש”ריבולבר” יצא לפני יותר משנתיים. במונחים של מגוון רחב של מלודיות ומילים, הוא בעל דמיון רב יותר מאשר “סרג’נט פפר” או “מסע הקסם המסתורי”. שני האלבומים האלה נסמכו על הקסם המוסף של טכניקות אולפן, כשהם זונחים את הבסיס של כתיבת שיר. הפעם הביטלס החליטו לרסן את עצמם. יש סוג של שקט שחודר אל כל האלבום, גם ברגעיו הקשוחים ביותר. העיבודים בנויים על הבסיס של הרוק – גיטרה, בס ותופים. למרות שיש מדי פעם מעוף על גבי תזמורים מגונדרים, השירים עצמם חזקים מספיק לעמוד במשא של התוספות התזמוריות. הביטלס נראים עכשיו בטוחים בתפקידם כמנהלי המופע. אולי הם כבר לא נזקקים להסתמך על עטיפה מוסיקלית כבדה כדי להעביר את המסר שלהם. המבנה המדוקדק של “סרג’נט פפר” – שהוביל לכל כך הרבה ניתוחים – נזנח כאן לפורמט הפשוט יותר של שירים אקראיים. אך למרות שאין כיוון לאלבום, המגוון העצום של אווירה ומצבי רוח שהוא חוקר (מגסות קשוחה לבחינה עצמית, מהתרפקות על העבר ועד דקדוק היסטורי, מבדיחה ועד עומק) היא הרבה יותר אפקטיבית כוודוויל מאשר התחושה הסטטית של עבודותיהם הקודמות. הביטלס תמיד ביקשו לערב אותנו בשירים שלהם, על ידי טריק או שטיק. הם עדיין מערבים אותנו, אבל הפעם הם בחרו (על ידי אסטרטגיה מעודנת של הצעה) לפשט ולא להמם. כמה האלבום הזה מקסים באופן מיידי. שירים כמו “אובלדי – אובלדה”, “The Continuing Saga of Bungalow Bill”, ו-“Why Don’t we do it in the road?” מקרינים שובבות קונדסית. “Blackbird” ו”ג’וליה” רגועים ומדוייקים. “רוקי ראקון” ו”Good Night” הם עליזות יצירתית. בסך הכל לא נראה שיש במוסיקה הזו משהו שהוא מסובך או בלתי מובן. הביטלס – יכול אדם להסיק לאחר שמיעה ראשונה – כותבים שוב לכולם. הנגישות של האלבום הזה הובילה כמה אנשים להציע שהוא מייצג את זכרון העבר. נוסטלגיה בהחלט קיימת בהרמוניות, מדגישה שנית את הבאקביט ואת המלודיות הפשוטות שהביטלס שרים עכשיו. להעלות באוב את “ראבר סול” יהיה מהלך מאוד אופנתי בשנה בה כל כוכב פופ חופר בגנו בחיפוש אחר שורשיו. אבל הדמיון בין האלבום הזה לבין אלבומי הביטלס המוקדמים הוא שטחי – ובאופן מכוון. מה שהביטלס באמת מנסים להחיות כאן הוא את החיוניות הספונטנית של שיריהם המוקדמים. הם מעוניינים להקרין את תחושת המיידיות וחוסר הליטוש עד הסוף שחסרה בעבודות האחרונות שלהם. כפי שג’ון לנון אומר: “אני כותב מילים שאני לא מבין עד שלב מאוחר יותר… זה למעשה כמו אומנות אבסטרקטית… כשאתה חושב על זה, זה פשוט אומר שאתה עובד בזה”. אבל פשטות יכולה להיות מתעתעת, במיוחד כשלנון מגלם את השוטה. לאורך השנים, הביטלס שכללו את היצירתיות שלהם לכלי אומנותי אפקטיבי מאוד. אף שיר לא משקף את האמביוולנטיות שלהם טוב יותר מ”ג’וליה”. זה נשמע כשיר קינה עטוף במלודיה מכשפת. אבל המשמעות שלו היא אישית להכאיב לא פחות משהיא אוניברסלית. מי שקראו את הביוגרפיה של הביטלס שפורסמה לאחרונה יגלו ששמה של אמו של ג’ון לנון, שמתה כשהיה נער, הוא ג’וליה. “Half of what I say is meaningless”, לנון מציין בתחילת השיר. “But I say it just to reach you, Julia”. לא מעט לבלדה פשוטה. “הביטלס” עולה על גדותיו עם אינטימיות מעורפלת כזו. לעיתים ההתייחסויות הן ערמומיות, למשל ב”מרתה יקירתי” שכתב פול מקרטני לכלבה שלו. לפעמים הם מכוונים פנימה להוצאת האוויר. ב”Glass Onion” לנון מצהיר: “I told you about the walrus and me, man You know we’re as close as can be, man Well here’s another clue for you all The walrus was Paul.” אפילו יותר אפקטיבי הוא הבורלסק של סוגי מוסיקה שמציג האלבום. מהפן הזה, “הביטלס” הוא כמעט היסטוריה הומוריסטית של הפופ. Back to the U.S.S.R” הוא רוק ראשוני שמצטט את ג’פרסון אירפליין, הבי’ץ בוייז, ג’רי לי לואיס וריי צ’ארלס. יש גם מחוות מוסתרות לטים הארדין וטייני טים. בוב דילן מוזכר באופן מפורש ב”Yer Blues”, שיר כל כך מנופח שאני מעדיף להקשיב לו כשיר פארודי על בלוז לבן (“The eagle picks my eye The worm he licks my bone I feel so suicidal Just like Dylan’s Mr. Jones”) אבל בורלסק ביטלסי תמיד מגיע מתובל בחיבה. “רוקי ראקון” עם הקסם הקאובואי שלו יכול היה כמעט להיכתב על ידי דילן, כשהוא אופטימי. “Happiness is a Warm Gun” הוא היזכרות במיניות האלימה מימי הרוק הראשונים. אפילו הגינויים ב-Revolution, שנראים כל כך חד משמעיים, מרוככים עם ידי המשפט המרגיע “It’s gonna be all right”. לעיתים – כשהמשחק הופך לשופע חיים מדי והבורלסק למסתורי מדי – הביטלס נכשלים. יש כמה קטעים לא ראויים ומבאסים באלבום הזה. ארבעת השירים של ג’ורג’ הריסון הם סאכריניים ככל השירים שכתב עד היום. “Revolution 9″ הוא נדנוד. ו”האני פיי” הוא אותנטי כמנורת גז בבניין Pan Am. אבל האלבום הזה הוא כל כך נרחב בהקף שלו, כל כך אינטימי בפרטים שלו וכל כך מיומן בגישה שלו, שאפילו הפגמים מוסיפים לטעם. #הביטלס #הלבןהכפול

היום אכתוב על השיר הפותח את האלבום הלבן – Back in the USSR. שיר שמצד אחד היווה סמן ל’חזרה לשורשים’ לאחר סרג’נט פפר הפסיכדלי והמורכב ומצד שני כפי שנראה גם לגלג מעט על הרוקנ’רול השורשי הזה. על החזרה לרוק הבסיסי אמר לנון ב 1968: “אנחנו מנסים לעשות רוק’נרול…זה מה שאנחנו באמת, רוקרים. כולם אומרים שאנחנו צריכים לעשות כך או כך, אבל הקטע שלנו הוא רוק, בדיוק על זה מדבר התקליט החדש”. מקרטני הוסיף: “זה חזרה לסאונד רוקנרולי יותר, הרגשנו שהגיע הזמן לצעוד לאחור כי זה מה שרצינו לעשות”. השיר הזה נכתב כמיטב המסורת של האלבום הלבן ברישיקש שבהודו כשגם הפעם ממציא מקרטני סיפור קטן: “זהו סיפור על רוסי שמטייל וטס חזרה ממיאמי ביץ’. הוא לא יכול לחכות כדי לחזור להרים בג’ורג’יה: ‘ג’ורג’יה תמיד בראשי’. יש שם כל מיני בדיחות קטנות … אני זוכר שניסיתי לשיר אותו בקולו של ג’רי לי לואיס, כדי שהראש שלי יכנס למוד מסוים. אחר כך הוספנו הרמוניות בסגנון הביץ’ בויז.” בשיר היחסית פשוט וקליל הזה, מסתתרות להן כמה וכמה פארודיות שרקח מקרטני. בתחילה קורא מקרטני לקטע I’m Backing The UK וזאת כפרודיה על הקמפיין הפטריוטי שהריץ בתחילת 1968 ראש ממשלת בריטניה, הארולד ווילסון שנקרא I’m Backing Britain – אני תומך בבריטניה. הקמפיין הזה בא עקב 1967 הקשה שעברה על בריטניה מבחינה כלכלית. הקמפיין קרא לכולם לתת חצי יום עבודה נוסף בשבוע כתרומה להבראת כלכלת המדינה וכמובן נתקל במתנגדים שקראו לכך גימיק זול. הנה כתבה על הקמפיין: בשלב מאוחר יותר ממיר מקרטני את שמו של השיר להיות I’m Backing The USSR ולאחר מכן הוא משתמש ב Back In The USA של צ’אק ברי ומחליף את השם להיות Back in the USSR. מקרטני משאיל גם את גישת הגעגועים האמריקאית שמתעד ברי ב Back In The USA: ניו יורק, לוס אנג’לס, הו, כמה השתוקקתי אליכם דטרויט, שיקגו, צ’אטאנוגה, באטון רוז’ שלא לדבר על להיות בביתי בסנט לו האם התגעגעתי לגורדי השחקים, האם התגעגעתי לכביש המהיר? מחוף קליפורניה לחופי מפרץ דלאוור אתם יכולים להיות בטוחים שכן עד שחזרתי לארה”ב. מקרטני שגדל בבית מוסיקלי, זכר את התקליטים אליהם הקשיב אביו ונזכר ב Georgia on My Mind שחיבר וביצע הוגי קרמייקל ב 1930, שבו חלוקות הדעות האם נכתב על אחותו של קרמייקל, ג’ורג’יה או על המדינה ג’ורג’יה שבארה”ב. מקרטני משאיל את חוסר הודאות הזו, וגם הוא שותל את ג’ורג’יה ספק כבחורה ספק כמדינה בארה”ב ספק כמדינה שאנו מכירים כיום כגאורגיה וחוסר הזהות הזו היא גאונית בעיניי. מקרטני כבר הזכיר את הביץ’ בויז ולא במקרה. חבר הביץ’ בויז מייק לאב, בן דודם של בריאן, קארל ודניס ווילסון, היה נוכח גם הוא ברישיקש והוא נזכר: “ישבתי ליד שולחן ארוחת הבוקר ומקרטני ירד עם הגיטרה האקוסטית שלו והוא ניגן את Back in the USSR, אמרתי לו שמה שהוא צריך לעשות זה לדבר על הבנות בכל רחבי רוסיה, אוקראינה וג’ורג’יה. הוא ממש יצירתי ולא היה צריך שום עזרה ממני אבל נתתי לו את הרעיון עבור הקטע הקטן הזה … אני חושב שזה היה קליל והומוריסטי מצדם לעשות פרודיה על ה Beach Boys”. השיר עובר במסלול הרגיל של שירי האלבום הלבן, לפחות של רובם, ומוקלט גם הוא במסגרת הדמואים עבור האלבום הלבן בביתו של ג’ורג’ באישר. הנה לכם ההקלטה משם כשמקרטני ברוב התפקידים עם שינויים קלים במילות השיר כמו למשל הטיסה שעדיין awful במקום dreadful . ב 22 באוגוסט 1968, הביטלס מגיעים ב 7 בערב לאולפני אבי רואד על מנת לעבוד על השיר. רינגו הדייקן מגיע כהרגלו אבל הוא לא כתמול שלשום. הוא מצוברח ממעמדו בלהקה. במהלך העבודה מקרטני שידע בדיוק מה הוא רוצה, מעיר הערות על התיפוף של רינגו בשיר ובשלב מסוים אף מתיישב על הערכה על מנת להדגים את רצונו. רינגו שגם כך הגיע טעון לסשן הזה, נוטש והולך. למעשה הוא מוציא לפועל החלטה שגמל בליבו, הוא מחליט לפרוש מהביטלס. על הסיבות להחלטה הזו ומה הוא עשה לאחר מכן תוכלו לקרוא כאן. שאר הביטלס החליטו לנצל את היום ולהמשיך לעבוד על השיר. פול שכאמור ידע כבר מה הוא רוצה שיהיה סגנון התופים בשיר, מחליף את רינגו ומתופף בעצמו. ג’ון מחליף אותו בתפקיד הבס ומנגן על גיטרת בס בעלת 6 מיתרים, וג’ורג’ הריסון על הגיטרה החשמלית. הם מקליטים כך 5 טייקים. טייק 5 מונח בצד להמשך עבודה והם מתפזרים הביתה. הם חוזרים למחרת בערב ומתחילים להקליט אוברדאבים על גבי טייק 5: הם מקליטים עוד תופים והשמועה מספרת שהפעם שלושתם תרמו נגינת תופים בקטע זה או אחר, גם תוספות בס מוקלטות הפעם גם על ידי פול וג’ורג’ ושניהם מוסיפים עוד גיטרות חשמליות. פול מוסיף נגינת פסנתר ושלושתם יחדיו מקליטים הרמוניות קוליות כטייק אוף על הביץ’ בוייז. לאחר ש”טייק 6″ מושלם, מוכן במידית מיקס מונו על ידי צוות האולפן בראשותו של ג’ורג’ מרטין ומתווסף לו קול המטוס הממריא בתחילתו ונוחת בסופו של השיר. אם ממש רציתם לדעת מהיכן הם השיגו אפקטים של מטוס, אז תנוח דעתכם, הם לא יצאו לשדה התעופה על מנת להקליט את קולות המטוסים, אלא ניגשו לארכיון הקולות של האולפנים והוציאו את האפקט מתוך Volume 17: Jet and Piston Engine Aeroplane. מאוחר יותר באוקטובר, מתקבל מיקס הסטריאו שכאמור הלך ותפס תאוצה ולראשונה היה חשוב באלבום הזה והכיל בו שינויים קלים מאוד באפקטים ובפסנתר. אבל אתם בטח יודעים זאת כי קראתם את הפוסט הנהדר של גיא על ההבדלים בין 2 המיקסים עבור האלבום הלבן. tם לא אז הגיע הזמן. ומה עם רינגו? אל דאגה. לאחר טיול התרעננות קצר הוא חוזר לביטלס ב 3 בספטמבר. “קיבלתי מברק שאמר, ‘אתה מתופף הרוקנרול הכי טוב בעולם, בוא הביתה, אנחנו אוהבים אותך’, אז חזרתי. כולנו היינו זקוקים לטלטול הקטן הזה”. ג’ורג’ הריסון מציע ומל אוונס מבצע ומקשט את ערכת התופים של רינגו בפרחים והנה המשבר מאחורינו. עד הפעם הבאה. השיר של מקרטני עורר הדים בארה”ב והביטלס הואשמו בעידוד קומוניזם, מצד שני בברה”מ, הפך השיר לאהוב מאוד והיה בין השירים המוברחים ביותר על ידי מעריצי הביטלס. שלושה חברים הקליטו שיר. בים בם בום #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #מייקלאב #הוגיקרמייקל #צאקברי #ביטלס

היום נמשיך את סאגת עזיבתו של רינגו סטאר את הלהקה, אי שם ב 22 באוגוסט 1968 וההשפעות שלה על הקלטת האלבום הלבן. תקציר הפרק הקודם: מקרטני שלחץ קצת יותר מדי, דוחף את רינגו לקצה והשני מחליט לנטוש את הלהקה לאלתר. הוא טס עם משפחתו לסרדיניה ומשם יוצא לו לשייט תענוגות במזרח התיכון ביאכטה של פיטר סלרס ידידו. בינתיים באנגליה באולפני אבי רואד, הביטלס הנותרים ממשיכים לעבוד על האלבום הלבן והתוצר הראשון ללא מגע אצבעותיו ענודות הטבעות של רינגו הוא Back in the USSR. היום נהיה עם התוצר השני של הלהקה באלבום הלבן שלא קיבל את טיפולו המסור של רינגו והוא השיר הנפלא של ג’ון Dear Prudence. בסביבות החודש מרץ, כתב ג’ון את השיר ברישיקש שבהודו. הוא חיבר אותו כמו את יתר השירים על גיטרת המרטין האקוסטית שהביא עמו למחנה. גם בשיר הזה, עשה ג’ון שימוש בשיטת הפריטה שדיברנו והזכרנו לא מעט. סגנון פריטה פולקי ייחודי שלמד ג’ון מהמבצע הבריטי דונבן, אתו כתב את Julia ואת הפתיחה של Happiness is a Warm Gun. חברה נוספת במחנה המהרישי, הייתה העלמה פרודנס פארו שעל פי שם משפחתה בטח ניחשתם שהיא קשורה איכשהו לשחקנית הנודעת מיה פארו ואכן, פרודנס בת ה 19, מגיעה למחנה יחד עם אחיה פיליפ ואחותה הגדולה השחקנית מיה פארו (שעל פי הספקולציות, אחראית ל Sexy Sadie שכתב ג’ון שכנראה הוקסם מצמד האחיות). למרות הליווי המשפחתי של אחותה הגדולה, בכל זאת נשאלת השאלה מה עשתה שם בחורה בת 19 בין המהרישי וכל הסלבים שהסתובבו שם. היא הסבירה: “עשיתי מדיטציה מאז 1966 וניסיתי להצטרף למחנה כבר ב 1967, אז בשבילי זה היה כמו חלום שהתגשם. להיות שם היה הדבר החשוב ביותר בעולם עבורי. הייתי מאוד ממוקדת במדיטציה שם ככל שיכלתי, כך שיהיה לי מספיק ניסיון על מנת ללמד מדיטציה בעצמי. תמיד מיהרתי ישר בחזרה לחדר שלי אחרי הרצאות וארוחות, כך שאוכל לעשות מדיטציה. זה היה כל כך מרתק עבורי. ג’ון, ג’ורג’ ופול רצו לשבת לג’מג’ם ולהנות, ואני תמיד עפתי בחזרה לחדרי… השיר שג’ון כתב פשוט קרא לי, “צאי החוצה ונגני אתנו. בואי ליהנות”. פרודנס פארו מתרגלת יוגה יחד עם סוואמי סאטצ’לדאנדה ב 24 בנובמבר 1967 לנון לא סתם כתב את שיר העידוד הזה עבור פרודנס. ההתמדה במדיטציה הביאה אותה למצב נפשי מוזר. היא הסתובבה חיוורת מאוד וזיהתה אך ורק את המהרישי. כולם במחנה החלו להיות מודאגים והמהרישי אף ציוות לה אחות שתשגיח עליה. בשלב מסוים היא ננעלה בחדרה בבניין בו לנו גם הביטלס ולא יצאה ממנו כמה ימים. ג’ון הסביר: “בשלב מסוים בחרו בי ובג’ורג’ לנסות ולהוציא אותה כי היא בטחה בנו. הוצאנו אותה מהבית – היא הייתה נעולה בתוכו שלושה שבועות ולא יצאה. היא ניסתה למצוא את אלוהים מהר יותר מכל אדם אחר. זו הייתה התחרות במחנה של המהרישי: מי יהיה קוסמי ראשון. מה שלא ידעתי אז הוא שאני כבר קוסמי…”. את השיר סיים ג’ון במחנה והכניס אליו את המוטיבים הרוחניים שספג שם: עיניים עצומות כמו במדיטציה, הטבע בחוץ, השמש שלמעלה יחד עם השמיים הכחולים, העננים שמסתדרים להם בשרשרת של חרציות וכמובן הציפורים ששרות רוחניות: “את חלק מהכל…“. פרודנס פארו הברונטית לימינו של רינגו – ברישיקש הם חוזרים מהודו ומתכנסים בביתו של ג’ורג’ ב 28-29 במאי עם מכונת הקלטה של 4 ערוצים על מנת לעשות מעבר על מלאי השירים שכתבו ולברור ממנו שירים עבור האלבום החדש אותו הם מתעדים להקליט. כבר למחרת ב 30 במאי, נערך סשן ההקלטות הראשון עבור האלבום באולפני EMI. בביתו של ג’ורג’ מוקלט גם הדמו היפה עבור Dear Prudence בו שר ומנגן לנון מוכפל הקול לבדו. בסופו של הקטע נושא לנון נאום הסבר קטן: “איש לא ידע כי במוקדם או במאוחר היא תהיה מטורפת לחלוטין תחת חסותו של המהרישי מאהש יוגי. כל האנשים סביבה היו מאוד מודאגים מהילדה הזו כי היא הייתה יצאה מדעתה. אז שרנו לה”. בפוסט על Back in the USSR רינגו כאמור עזב ביום ההקלטות ב 22 באוגוסט. ההקלטות ל USSR הסתיימו יום אחר כך ב 23 באוגוסט. רינגו חזר ב 3 בספטמבר. יום למחרת ב 24 באוגוסט, היום השלישי של הביטלס ללא רינגו, התארחו יוקו וג’ון בתכנית האירוח החדשה של דיויד פרוסט Frost On Saturday. לשניים הייתה זו הפעם הראשונה בה הם מתארחים בתכנית טלוויזיה כזוג ורוב השיחה התמקדה בתערוכה המשותפת שלהם שנקראה You Are Here ועל הדרך בה נפגשו. שום מילה על המשבר שפוקד את להקת האם. יוקו וג’ון ב 24 באוגוסט בתכנית האירוח החדשה של דיוייד פרוסט יום למחרת ב 26 באוגוסט, היום הרביעי להעדרו של רינגו מהלהקה, משתחרר הסינגל הבא של הביטלס Hey Jude בארה”ב (הוא יצא ב 30 באוגוסט בבריטניה) כשבצדו השני השיר Revolution. הביטלס בהרכב החסר נפגשים שוב באולפן ב 28 באוגוסט, הפעם באולפני טרידנט שבלונדון – זהו היום השישי שלהם ללא מתופף בלהקה. השיר היחידי בו מתמקדים שלושת החברים הוא Dear Prudence. הם מקליטים במכונת ההקלטה החדישה של אולפני טרידנט בעלת שמונה הערוצים, מה שאפשר להם מרחב תמרון ולכן הם עבדו לאט ומתודי והקליטו כל ערוץ בנפרד, וזאת בניגוד לשיטת ה”טייקים” המקובלת בה כולם מנגנים ומקליטים יחד עד לתוצאה הרצויה – לכן נרשם בעצם רק טייק 1 לשיר באותו היום. לנון ניגן את הפריטה הבלוזית שלמד מדונבן על גיטרה חשמלית, הריסון ניגן גם הוא בחשמלית מובילה ומקרטני הלם בתופים. בואו נתעכב רגע על תיפופו הבוסרי של מקרטני בקטע הזה. איאן מקדונלד מחבר הספר הנחשב Revolution in the head כתב כך: “זהו הקטע השני שהקליטה החבורה בהעדרו של סטאר. כשהוא ממלא את מקומו, מקרטני לא יציב בחצי הראשון של השיר ועבודת ההיי האט שלו דיי נוקשה, אבל המילוי לאורך הקטע האחרון מביא את הביצוע שלו לשיא קתרטי”. הוא צודק. אין פעם שלא התרגשתי כשהקשבתי לקטע הזה, לא משנה באיזה מיקס. בקטע הבא תוכלו להתרשם מעבודת התופים של מקרטני ג’ון הכפיל את קטע הפריטה על הגיטרה החשמלית וג’ורג’ הוסיף עוד קטע של גיטרה מובילה בסגנון הודי שלדעתו של מקדונלד הוא ה “המרכיב העשיר ביותר” בסידור המוסיקלי של השיר. הפעם האחרונה שהשתמש הריסון במוטיב הודי בשיר של הביטלס הייתה ב The Inner Light חצי שנה קודם לכן. כל הקלטה כזו לוקחת כמה ניסיונות והחברים שהגיעו בשעה 5 אחה”צ לאולפנים מוצאים את עצמם עדיין מקליטים בשעה 7 בבוקר ונאלצים לעזוב. למחרת ב 7 בערב הם חוזרים וממשיכים לעבוד על השיר – אזכיר שזהו ה 29 באוגוסט – היום השביעי להיעדרותו של רינגו. בשצף קצף הם מסתערים על העבודה וג’ון מקליט את הקולות הראשיים ומכפיל אותם. בבונוסים שיצאו ממש עכשיו בגרסה המורחבת לאלבום הלבן אפשר לשמוע את הגרסה העירומה לשיר שמכילה את לנון והריסון בגיטרות ומקרטני בתופים יחד עם קולו של ג’ון. פול מוסיף את טרק הבס ועכשיו הגיע תורם של קולות הרקע ואורחים שנמצאים באולפן מגויסים גם הם לעזרה עבור המשימה. תורמים קולות רקע ומחיאות כפיים: ג’ון מקרטני, בן דוד של פול שמבקר באולפנים, מל אוונס וג’קי לומקס האמן החדש שהחתימה חברת אפל. העבודה על השיר לאותו היום מסתיימת ב 6 בבוקר. הריסון עם ג’קי לומקס מקרטני עם ג’קי לומקס למחרת ה 30 באוגוסט, היום השמיני להיעדרותו של המכה בתוף של הביטלס, הם חוזרים לסיים את מה שהתחילו. פול מוסיף פסנתר וכשהוא רואה חצוצרת פלוגלהורן מונחת באולפן הוא משתמש בה עבור קטע הגשר בשיר שבאמת קשה מאוד לשמוע וצריך לא מעט דמיון מודרך (דקה ארבעים לערך). ביום המיוחד הזה, הביטלס בהרכב החסר מסיימים את העבודה על השיר היפה הזה. מדוע יום מיוחד ? ביום זה חגגה חברת אפל את יציאתם של לא פחות מ 4 סינגלים ראשונים בבריטניה: הסינגל Hey Jude, סינגל הבכורה של מרי הופקין Those Were the Days, הסינגל שכתב והפיק מקרטני ל Black Dyke Mills Band בשם Thingumybob, וסינגל הבכורה של ג’קי לומקס באפל, Sour Milk Sea. הפגישה הבאה נערכת ב 3 בספטמבר ובה מתאחדים כל ארבעת הביטלס באולפני אבי רואד על מנת להקליט את יצירת המופת של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps. אסיים את הפוסט הזה עם גרסתה המקסימה של אלאניס מוריסט לשיר שבוצעה ב 2001 במסגרת ה A Night for John Lennon’s Words and Music שמוכר בזכות הביצועים של שון לנון ל This Boy ו Julia. #מיהפארו #פרודנספארו #רינגוסטאר #גוןלנון #גקילומקס #דונבן #גורגהריסון #הלבןהכפול #הודו #פולמקרטני #מלאוונס #julia #דיוידפרוסט #יוקואונו #מריהופקין #happinessisawarmgun