בשבוע שעבר כתבתי על I’m So Tired שהקלטותיו התחילו והסתיימו ב 8 באוקטובר 1968. באותו יום פורה לפחות מבחינתו של לנון, הוא מביא 2 משיריו לקו הגמר עבור האלבום הלבן. נראה לי אך טבעי לכתוב את הפוסט הבא, כלומר זה, על אחיו ליום ההקלטות, The Continuing Story Of Bungalow Bill שכמוהו, התחיל והסתיים באותו יום. הקטע הזה הוא לא פסגת היצירה של לנון ולא פסגת ההקלטה של הביטלס, אבל אני רואה בו חלק בלתי נפרד וסמל לקסם של חוסר הקוהרנטיות של האלבום הלבן. האלבום הוא לא רק ג’ונגל מוסיקלי. בתיאום או שלא, חברי הביטלס הכותבים הביאו לא מעט חיות אל האלבום: ג’ורג’ מביא את החזרזירים, פול את הרקון, הבלקבירד ואת הכלבה מרת’ה, ג’ון מביא את הקוף, הנשר שמנקר את עיניו, התולעים שמלקקים את עצמותיו, הלטאה על החלון ומזכיר גם את סוס הים.
לדעתי אין אצל הביטלס משהו שהוא יד המקרה. אם מסתכלים על אחת מהאופציות שהם שקלו עבור עטיפת האלבום עוד לפני שהיא הלבינה, רואים את הביטלס מצוירים ביצירה של האמן הסקוטי פטריק (ג’ון פטריק ביירן) כשסביבם חיות מזנים שונים. האלבום עצמו נשא לתקופה קצרה את השם A Doll’s House – בית הבובות, אבל Family האנגלים הפרוגרסיביים מקדימים אותם ומוציאים אלבום ביולי 1968 בשם Music in a Doll’s House.
כך אולי היה נראה האלבום A Doll’s House
אם נחבר את מה שצייר פטריק יחד עם השיר של הריסון Piggies בו הוא מדמה את המעמד הגבוה בחברה לחזרזירים וניקח גם את Blackbird של מקרטני שמדמה כביכול בחורה שחורה, אפשר אולי ללמוד שהביטלס ניסו ליצור משהו בסגנון הספר “חוות החיות” של ג’ורג’ ארוול שמספר על חוות חיות אנגלית שמתוארת כמשטר בו לכל חיה יש תפקיד בהיררכיה. הביטלס אולי חשבו להרחיב את הרעיון שהתחילו בסופו של Good Morning Good Morning בסרג’נט פפר.
ב The Continuing Story Of Bungalow Bill, הפיל והנמר שמוזכרים בשיר יכלו להתאים בצורה מושלמת לקונספט המדומיין הזה שלי.
אז מי הוא באנגלו ביל?
אחד מחברי קבוצת המדיטציה ששהה עם הביטלס במחנה של המהרישי ברישקש היה בחור אמריקאי צעיר בן 27 בשם ריצ’רד קוק השלישי או ריק שהגיע לבקר את אמו ננסי ששהתה במחנה של המהרישי. בשלב מסוים שניהם עולים על פילים ויוצאים למסע צייד של נמרים במרחק כמה שעות מהמחנה. כשהם חוזרים למחנה לאחר הצייד, ג’ון ופול נקלעים לשיחה בין ריק למהרישי. ריק מספר למהרישי שהוא מרגיש רע ומתחרט על מסע הצייד. ג’ון שסולד מהבחור לא מתאפק ושואל אותו “אתה לא חושב שסוג כזה של חיים הוא הרסני?”. אמו של ריק ננסי מתערבת ועונה: “ובכן, ג’ון, זה היה הנמר או אנחנו. הנמר היה בדיוק במקום שבו היינו”.
ריק ואימו ננסי יחד עם חבר
ג’ון סיפר על כך בראיון המפורסם לפלייבוי ב 1980: “השיר נכתב על בחור במחנה המדיטציה של המהרישי שלקח הפסקה קצרה כדי ללכת לירות בכמה נמרים מסכנים, ואז חזר לקהילת האלוהים. פעם היה טיפוס כזה בשם ג’אנגל ג’ים ואני הרכבתי מזה את באפלו ביל. זה סוג של שיר נעורים עם ביקורת חברתית וגם קצת בדיחה.”.
לנון שרוצה לטשטש מעט את הישירות הבוטה בשיר מוסיף בבית השני את קפטן מארוול דמות בדיונית חדשה יחסית לאותה תקופה שהופיעה בחוברות הקומיקס של Marvel .
ב Revolution in the Head המצוין, מספר איאן מקדונלדס שהשיר הוא בעצם 2 קטעים שכתב לנון והורכבו אחר כך יחדיו . מקדונלדס מציין גם שאת הלחן של הפזמון משאיל לנון (בבוטות לדעתי) מקלאסיקה ישנה משנות ה 30 בשם Stay As Sweet As You Are.
הנה הגרסה של סאם בראון לשיר מ 1934:
כמו לעוד שירים שנכתבו ברישיקש, גם לשיר הזה ישנה גרסת דמו מהסשן שנערך בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי ואותה תוכלו לשמוע כאן שימו לב לצלילי החיות שמפיקים שאר הביטלס מדי פעם.
ב 8 באוקטובר, לאחר שסיימו עם I’m So Tired, מגיעים הביטלס בסביבות השעה 4 לפנות בוקר לעבוד על באנגלו ביל. כשג’ון וג’ורג’ חמושים בגיטרות אקוסטיות, פול על בס הריקנבקר שלו ורינגו על התופים, מקליטים הביטלס רק 4 ניסיונות לשיר מפאת קוצר בזמן. הם בוחרים את הטייק השלישי כמוצלח ביותר ומתחילים להקליט שכבות נוספות של קולות מעליו. בהקלטות קולות הרקע בפזמון משתתפים כמעט כל מי שהיה נוכח באולפן באותו הרגע בניהן מורין סטארקי אשתו של רינגו וכמובן יוקו אונו הבלתי נפרדת מג’ון שגם מקבלת את תפקידה של אימו של באנגלו ביל.
לנון כפי שצולם ב 8 באוקטובר 1968
ג’ון מוסיף אורגן, פול מוסיף עוד טרק של גיטרת בס וכריס תומס, טכנאי הסאונד מוסיף נגינת מלטרון.
שימו לב להלמות התופים שמחברות בין הבתים לפזמון, מצלצל לכם מוכר ? את הטריק השאיל לנון, הפעם מ Lucy in the Sky With Diamonds של עצמו מסרג’נט פפר. בטח שאלתם את עצמכם מי מנגן את קטע הגיטרה הספרדית הנהדר שבתחילתו של השיר באלבום ? התשובה היא אף אחד. ג’ף אמריק יבוא לעזרתנו: “זה היה רעיון מהפכני לזמנו. כל קליד על המלטרון הפעיל הקלטה של כלי אמיתי שניגן את התו הרצוי. 3 סטים של כלים היו מותקנים, כך שהיית יכול לקבל חליל, מיתרים, או מקהלה בלחיצת כפתור. לנון התענג על זה והשתמש במה שייצר צלילים של גיטרת פלמנקו שבהם הוא השתמש כדי להציג את השיר על באנגלו ביל באלבום הלבן”. אגב את החיבור הזה של המלטרון עם כלים אחרים, הם כבר ניסו להכניס לקטע האינסטרומנטלי Flying אבל הקטע לא שרד ונחתך החוצה בעריכה.
השיר מסתיים בקריאת ה”אה או” האלמותית של לנון שמובילה אותנו היישר לפתיחה המרשימה בעיניי למאסטרפיס של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps.
הפיל שלי הגיע ולכן אני חייב לסיים. מישהו בבית הזה צריך לצאת ולצוד נמרים.