היום נמשיך במה שהתחלנו ביום ראשון עם הפוסט הזה – צלילה לתוך פרוייקט Get Back באופן מפורט עד מאוד, בעזרתו של הספר Get Back – The Unauthorized Chronicle of The Beatles Let It Be Disaster. כל יום הקלטה שנדבר עליו יתחיל בסיכום קצר ואחריו פירוט של כל מה שהוקלט באותו היום. יש משהו מעט טרחני ויבשושי בהצגה המפורטת של ההקלטות, לכן אני מאמין שרבים יוותרו על הפוסטים האלה, ועדיין אני חושב שמי שבאמת מעוניין לדעת מה קרה שם בימים ההם ימצא בפוסטים האלה עניין רב. אשמח גם לשמוע את דעתכם והאם יש לכם עניין בהמשך הפוסטים האלה. הבה נתחיל עם הפוסט הראשון שמתייחס לחלקו הראשון של היום הראשון של הפרוייקט. ————————————————————————————————- יום שלישי, 2 בינואר, 1969 מכינים את הבמה לתחילת יום הצילומים הראשון הסשנים מתחילים באולפן צילום גדול באולפני טוויקנהאם בלונדון. חשוב לציין שבשלב הזה הביטלס מתייחסים לסשנים האלה כחזרות לקראת הופעה לטלוויזיה ולא כהכנות לאלבום חדש. כתוצאה מכך הביצועים שלהם חסרי ארגון ולא מהודקים. כל מה שעבדו עליו ביום הזה יצא לאור. Don’t Let Me Down, Two Of Us ו- I’ve Got A Feeling הוצגו ואלה השירים המרכזיים עליהם נערכו חזרות ביום זה. קטעים אחרים שניגנו ביום הזה כללו את On The Road To Marrakesh (שהוקלט עם מילים אחרות תחת השם Jealous Guy לאלבום שלנון הוציא ב-1971 Imagine), וגרסאות ראשונות של Let It Down ,Dig A Pony, Sun King, ו- All Things Must Pass (השניים האחרונים הוקלטו לבסוף על ידי ג’ורג’ לאלבום הסולו הראשון שלו שיצא ב-1970). מכינים את הבמה לתחילת יום הצילומים הראשון למעט Don’t Let Me Down, ג’ון לא מרוצה מהשירים שיש לו ומקווה שהביטלס יוכלו ליצור כמה קטעי רוקנרול טובים. הנושא המרכזי שנדון באותו היום הוא הרעיון של המופע החי (או המופעים). פול, אולי מתוך מחשבה על הקליפים שצילמו לקידום “היי ג’וד” ו- Revolution, ושצולמו כמה חודשים לפני כן באותו מקום, מעדיף שהמופע יערך בטוויקנהאם, למרות שהוא גם חושב בשלב מסוים על האפשרות לקיים אותו בחוץ. ג’ון מרגיש שקיום החזרות באולפן הענקי הזה לא ממש הגיוני, ומציע לעבור למקום קטן יותר. ג’ורג’ נראה חסר עניין באופן כללי לגבי הפרוייקט ומתלונן על האקוסטיקה בחלל הגדול. למרות כל הדיונים האלה לא נראה שמישהו מהם מתכנן לקחת החלטה כדי לקבוע משהו. אני מביא פה את מספור ההקלטות כפי שהן מופיעות הן בספר והן בבוטלג. פירוט הקלטות היום: 2.1 הקלטות היום הראשון לפרוייקט מתחילות ב-10:30 בבוקר עם נסיון אינסטרומנטלי קצר של לנון לנגן את Don’t Let Me Down. זה נשמע יותר כמו חימום מאשר חזרה. רק ג’ון, יוקו וג’ורג’ נמצאים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-08-Dont-Let-Me-Down-2.01.mp3 2.2 ג’ורג’ מתחיל לנגן לרגע את All Things Must Pass המעולה שלו, שיר שיעשו עליו הרבה חזרות במהלך החודש הזה, אבל לא יוקלט על ידי הביטלס ולבסוף יופיע באלבומו הראשון. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-12-All-Things-Must-Pass-2.02.mp3 2.3 והנה הדבר הראשון שנשמע כמו שיר. שוב ביצוע של Don’t Let Me Down. הפעם גם ג’ון וגם ג’ורג’ שרים ובאמצע מגיע רינגו שמצטרף בתופים. אחרי סיום הנגינה החברים מאחלים אחד לשני שנה טובה, ג’ורג’ מזהה נציג של הארי קרישנה ומברך אותו (יחד עם ג’ון) וניתן לשמוע את ג’ון אומר שעדיף לעשות את החזרות במקום קטן יותר ואת ג’ורג’ מתלונן על האקוסטיקה במקום. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-14-Dont-Let-Me-Down-2.03.mp3 2.4 ג’ון מחליט להשמיע שיר חדש. הוא מנגן ושר את Dig A Pony. בשלב מסוים ג’ורג’ שואל אותו לשם השיר, כך שכנראה לא שמע אותו עדיין. מכאן גולשים חברי הלהקה לשיחה על הופעת האיחוד של אריק ברדון עם האנימלס בחודש שלפני. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-15-Dig-A-Pony-2.04.mp3 2.5 ג’ון שר כמה שורות של Everybody Got Song לפני שעובר שוב ל- https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-16-Everybody-Got-Song-2.05.mp3 2.6 ביצוע של Don’t Let Me Down. במהלך הביצוע ג’ון צוחק על זה שלכל השירים שלו יש את אותם אקורדים. ג’ורג’ אומר שעדיף היה שצוות הצילום יתחיל לצלם אחר הצהריים, אחרי שהם יספיקו להכיר את השירים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-17-Dont-Let-Me-Down-2.06.mp3 2.7 ג’ורג’ מבצע בצורה נהדרת את Let It Down , למרות ההתעקשות של ג’ון “להרוס” את הביצוע עם הנסיונות שלו להצטרף בגיטרה. בשלב מסוים ג’ון צוחק שהוא מקווה להצליח ללמוד את האקורדים תוך שלושה שבועות, הזמן המשוער למופע המדובר שעדיין לא נקבע. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-18-Let-It-Down-2.07.mp3 2.8 ג’ורג’ ממשיך לנגן עוד כמה אקורדים של השיר כשהוא מפזם את הכותרת Don’t Let Me Down. ג’ורג’ לא מרוצה מהצליל של הגיטרה שלו. הוא מבקש מברג ומתחיל לעבוד. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-19-Let-It-Down-2.08.mp3 2.9 ג’ון באימפרוביזיה חוזר על ריף גיטרה שוב ושוב. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-20-Improvisation-2.09.mp3 2.10 כמו שיקרה באופן תדיר במהלך הקלטות הפרוייקט, הביטלס חוזרים לשירים שאהבו בעברם. ג’ון וג’ורג’ מתחילים עם קטע מהשיר Brown-Eyed Handsome Man של צ’אק ברי. לא שומעים אותם כי הם מתרחקים מהמיקרופון, ומהר מאוד השיר הופך לכיוון גיטרות בזמן שרינגו מעשן לו. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-21-Brown-eyed-Handsome-Man-2.10.mp3 2.11 ביצוע מעניין, גם אם הגיטרה של ג’ורג’ שלא יודע מה לנגן הורסת קצת, ל-I’ve Got A Feeling. פול עדיין לא נמצא ולנון מתחיל בחלק שלו של השיר, כשהוא משתמש בחלק מהקטע של פול כפזמון. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-22-Ive-Got-A-Feeling-2.11.mp3 2.12 הקטע A Case of the Blues של לנון, מעולם לא הוקלט או התפתח, וגם כאן מקבלים רק חלקיק אינסטרומנטלי ברובו ממנו. הוא מזכיר את Drive My Car. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-23-A-Case-Of-The-Blues-2.12.mp3 2.13 ג’ון מנגן וריאציה על I’ve Got A Feeling. אפשר לוותר. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-24-Improvisation-2.13.mp3 2.14 ושוב בפינתינו – ניתן לוותר – ג’ורג’ וג’ון בבלוז אינסטרומנטלי שגרתי, אם אפשר בכלל לקרוא לזה קטע אינסטרומנטלי. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-25-Improvisation-2.13.mp3 2.15 זהו השיר שמאוחר יותר לנון יתייחס אליו כ-Child of Nature, אבל במהלך ההקלטות של הסשנים האלה השם On The Road To Marrakesh היה השם בו השתמשו. שומעים שהשיר מוכר טוב גם להריסון שמנגן עם ג’ון ומצטרף אליו, זאת כיון שהשיר נכתב עוד בתקופת הודו ואף הוקלט כדמו בהקלטות שנעשו באשר, כמועמד לכניסה לאלבום הלבן הכפול. לבסוף השיר יכנס לאלבום הסולו השני של לנון, Imagine, שיצא בשנת 1971 שם יהיו לו מילים שונות לגמרי ושמו יהיה Jealous Guy. בסוף ההקלטה ג’ורג’ מבחין בחוסר ציוד הקלטה אליו הם רגילים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-26-On-The-Road-To-Marrakesh-2.15.mp3 2.16 כמה שניות מתוך Revolution. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-27-Revolution-2.16.mp3 2.17 ג’ורג’ מבצע את I Shall Be Released של בוב דילן. לפחות את מה שהוא זוכר. את המילים ששכח הוא שר ב”נה נה נה”. זה לא מפריע להנות מהביצוע. כשהוא מסיים את השיר הוא מציין את הרשימה שמופיעה על הבס של פול, ומכילה את הסטליסט של השירים מהופעתם האחרונה של הביטלס, שנערכה בסאן פרנסיסקו ב-1966. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-28-I-Shall-Be-Released-2.17.mp3 2.18 ג’ון מנגן שוב ושוב את הליווי של Sun King שיופיע רק באלבום הבא של הביטלס, “אבי רואד”. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-29-Sun-King-2.18.mp3 2.19 ההמשך של Sun King מתחבר ל-Don’t Let Me Down בביצוע שכולל בעיקר את הפזמון החוזר על השורה הזו שוב ושוב. בינתיים פול מגיע וג’ורג’ מאחל לו שנה טובה. בסיום השיר ג’ורג’ מקריא שמות שירים מהסטליסט שעל ההופנר של פול. פול מציין שהגיטרה היא ימנית, כלומר לא לשמאליים כמוהו. בתחילת הדרך ניגן מקרטני על גיטרה רגילה שאותה הפך. על ההופנר לא ניגן מקרטני כבר הרבה זמן. החזירו אותה לשימוש, כערך נוסטלגי, עבור הפרוייקט הזה כיון שזוהי גיטרת ההופעות של פול. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-30-Sun-King-Dont-Let-Me-Down-2.19.mp3 בנקודה הזו מייקל לינדסי הוג, הבמאי, מבקש מהלהקה לסגור את האמפליפיירים שלהם, כיון שהמיקרופון שלו שניצב מעל הלהקה לא יכול להקליט כך בצורה טובה את השיחות בינהם. ג’ורג’ מופתע כי הוא לא הבין שהשיחות גם מוקלטות. 2.20 עוד ביצוע של Don’t Let Me Down. מעניין לראות את הנסיון של לנון להביא את השיר לשלמות סופית. אבל הוא עדיין לא שם. הוא מנסה תוך כדי לעבוד על המילים. בינתיים פול מתחבר עם הבס. כנראה כדי לנסות את המיקרופון שלו הוא מתחיל לשיר את השיר כשהוא משנה את ה-Me ל-Him. ג’ון מתחיל לשיר איתו כך. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-31-Dont-Let-Me-Down-2.20.mp3 2.21 אלתור רוקנרולי קצרצר, אולי כדי לבדוק שהכלים שלהם מכוונים, שהופך לכמה שניות של “ג’וני בי גוד”. ג’ון מפנה את תשומת ליבו של פול לאיש ה”הארי קרישנה” שנמצא באולפן, והם משחזרים על חשבונו בדיחה מהסרט “לילה של יום מפרך”. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-32-The-Teacher-Was-A-lookin-2.21.mp3 החל מהקטע הזה ועד קטע 2.25 מתבצעת שיחה, כשתוך כדי הם מנגנים רסיסי שירים. 2.22 Don’t Let Me Down https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-33-Dont-Let-Me-Down-2.22.mp3 2.23 Don’t Let Me Down https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-34-Dont-Let-Me-Down-2.23.mp3 2.24 Sun King https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-35-Sun-King-2.24.mp3 2.25 Mailman, Bring Me No More Blues https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-36-Mailman-Bring-Me-No-More-Blues-2.25.mp3 השיחה משקפת בעיקר את חוסר הנוחות שהם חשים במקום. ג’ון מאוד לא מרוצה מהמרחק בו רינגו הוצב משאר חברי הלהקה, במקום בו אין אפשרות ליצור איתו קשר אמיתי. הוא גם לא מבין למה צריך שאנשי צוות יסתובבו סביבו ויבדקו זוויות צילום למשהו שיקרה עוד שלושה שבועות. פול מסביר (שהרי הוא זה שארגן את הדברים כך) שהוא חשב שיש תועלת בכך שיעשו חזרות לפני אנשים, כדי שירגישו נוח יותר. ג’ון חושב שכדאי שימצאו מקום קטן יותר לחזרות. ג’ורג’ מסכים, לפחות עד שיהיו להם כמה שירים מוכנים, הוא אומר. ג’ון אומר שכשיעשו חזרה פתוחה יוכלו להשתמש במערכת הגברה וג’ורג’ מתלהב מהאפשרות להשתמש במערכת בה השתמשו כשהופיעו ב-Top Ten Club בהמבורג. הם עדיין לא מרוצים מהאקוסטיקה שיש לאולפנים להציע. פול שר את המשפט האחרון בשיחה תוך כדי שהוא מבצע את שורת הבס מתוך שירו של באדי הולי Mailman, Bring Me No More Blues. הם מסיימים את השיחות וממשיכים בחזרות מבלי שממשהו ממשי הוחלט או הושג, מלבד העובדה שעמדת התופים של רינגו התקרבה ללהקה. ג’ון שואל את פול אם הוא רוצה לנגן כמה שירים שלו (של פול). פול מוותר והם חוזרים לעבוד על I’ve Got A Feeling. 2.26 – 2.30 I’ve Got A Feeling https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-37-Ive-Got-A-Feeling-2.26.mp3 הם מתחילים לנגן את השיר. ג’ון מתחיל בעיבוד קודם כשפול מזכיר לו מה צריך לעשות בעיבוד החדש. הם מבצעים את השיר ובשלב מסויים פול צועק לג’ון וג’ורג’ את האקורדים של השיר. השיר מתחיל ומפסיק מספר פעמים, וגם אם הוא לא שלם הם נשמעים נהדר. הם ממשיכים לעבוד על הריפים של הגיטרות. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-39-Ive-Got-A-Feeling-2.27.mp3 https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-40-Ive-Got-A-Feeling-2.28.mp3 https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-41-Ive-Got-A-Feeling-2.29.mp3 בקטע האודיו הארוך הבא הם עובדים ברצינות על השיר ותענוג לשמוע אותם. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-42-Ive-Got-A-Feeling-2.30.mp3 2.31 אחרי שהם מסיימים פול מבקש לשמוע את הביצוע האחרון דרך הרמקולים, אבל אי אפשר כי לא הכינו אופציה כזו. מציעים לו להקשיב להקלטה באוזניות, וזה כנראה קורה כי ההקלטה נקטעת. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-43-Ive-Got-A-Feeling-2.31.mp3 2.32 ג’ון, ג’ורג’ ורינגו מנגנים, בהתחלה את I’ve Got A Feeling ואחר כך קטע לא מוכר, בזמן שפול, מייקל, ג’ורג’ מרטין ודניס אודל דנים ביתרונות של מעבר לחלל קטן יותר. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-44-Unknown-2.32.mp3 העובדה שרק פול משתתף בשיחה הזו, בזמן שהשאר מנגנים, מדגישה את העניין והמעורבות של כל אחד מהם בפרוייקט. בשלב מסויים מייקל מנסה למשוך את הדיון לבחירת מקום להופעה החיה, אבל השאר מעוניינים יותר בארוחת צהריים. כאן יש הפסקה של זמן ניכר בהקלטות. מי יודע. אולי החליטו לחפש חלל קטן יותר להקלטות ונכשלו, כי כשיחזרו, כמו גם בימים הבאים, ישארו באולפנים הגדולים. בפוסט הבא נחזור לנקודה בה חוזרת ההקלטה. #LetitBe #DontLetMeDown #getback #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #AllThingsmustPass #DigAPony #LetItDown #IveGotAFeeling #הביטלס

בשנת 1998 טסתי לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. כמובן, שיחד עם שלל המוסיקה שלקחתי איתי, היה הרבה מאוד ביטלס. כשהגעתי לארגנטינה גם התחדשתי בבוטלגים נאים ובספר עב כרס שהכיל את כל הפרטיטורות המדוייקות של שירי הביטלס (איתו הסתובבתי בתוך תיק מוצ’ילרים במשך חודשים). ואז, כשהגעתי לבוגוטה בקולומביה, מצאתי ספר חדש שיצא והיה בעצם מעין תמליל עם פרשנות של הקלטות הסשנים של Get Back. ההתרגשות שלי היתה בשיאה. כזכור, מדובר בעולם נטול שיתוף קבצים, וכדי למצוא בוטלג ספציפי היית צריך הרבה מזל, כך שהרגשתי כמי שמצא אוצר. מאז כבר השגתי את הבוטלג המלא, אבל עדיין יש לי חיבה רבה לספר. לכן החלטתי שבעזרת הספר ומקורות נוספים, נעקוב ביחד אחר הימים האחרונים של הביטלס. יהיה עצוב, אבל אלה החיים. שם הספר הוא Get Back – The Unauthorized Chronicle Of The Beatles’ Let It Be Disaster והוא נכתב על ידי דאג סלפי וריי שוויגהארדט. כדי להתחיל, הנה תרגום של ההקדמה שלו, כדי שנסתנכרן כולנו על המקום בו חברי הביטלס נמצאים. מוכנים? יצאנו לדרך. ינואר 1969, החודש בו נערכו הסשנים של Get Back של הביטלס, הוא החודש הכי פחות מובן והכי פחות מוצג בקריירה שלהם. בראיונות ל”אנתולוגיה”, אפילו שלושת חברי הלהקה הנותרים הוכיחו כי הם לא באמת זוכרים באופן נכון את המאורעות שארעו באותה תקופה. באופן אירוני, זהו החודש המתועד ביותר של הלהקה מרגע קיומה, כשכמעט כל רגע במהלך השהות המשותפת שלהם תועד באודיו, שעכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי (הספר חגג עשרים שנה בשנה שעברה), מאפשר לנו להרגיש כזבוב על הקיר, ולראות את נקודת הזמן החשובה הזו בהיסטוריה של הביטלס. נכון, לא כל הרגעים שמתוארים בספר הזה מגלים פרטים חדשים, אבל בינות לשיחות הקלילות ולחזרות המתישות קבורות התשובות לשאלה “למה הביטלס התפקרו?” לפני שנתחיל, בואו נציג את המשתתפים. רינגו סטאר כבר עזב את הלהקה באופן זמני בתקופת הסשנים לאלבום הלבן הכפול. לסשנים האלה הגיע כשהוא עייף ואומלל. מעבר לכך שהוא מביע את מורת רוחו מהרעיון להופיע מחוץ לאנגליה, הוא לא מביע שום דיעה חשובה בנוגע ללהקה. למרות כל הטענות הרויזיוניסטיות שמנסות לטעון אחרת, למערכת היחסים ההדוקה מאוד של ג’ון ויוקו היתה השפעה מזיקה מאוד על היחסים שלו עם שאר חברי הביטלס. “מודעות גבוהה”, אחת הקונספציות הרבות שג’ון ויוקו חלקו, יצרה מחיצה בתוך הלהקה, כשג’ון היה משוכנע שתקשורת מילולית אינה הכרחית בשביל אנשים שהם “מחוברים לעצמם” כפי שהוא ויוקו היו. השימוש הכבד של ג’ון ויוקו בסמים בתקופה הזו, גם היא גרמה לניכור מכל האחרים, כשג’ון נע בין שיעמום שקט לבין אנרגיה מבעבעת ועצבנית, לפי המרחק מלקיחת הסם האחרונה. היצירתיות שלו היתה בשפל והיכולת (או הרצון) שלו לתקשר כמעט ולא היתה קיימת. את רוב הסשנים הוא בילה בנסיון להסתתר מאחורי הדימוי של “הביטל השנון”. הויתור הלא מדובר של ג’ון על תפקיד מנהיג הלהקה (שהתפתח עם הזמן ועכשיו הושלם), יחד עם מותו של המנהל שלהם בריאן אפשטיין, אילצו את פול לקבל על עצמו את התפקיד הלא נעים של מקבל ההחלטות עבור הלהקה. למרות זאת, פול היה היחיד שבאמת שמח על היותו ביטל והיה מוכן ללכת רחוק מאוד על מנת להציל את הלהקה. ההצגה הרווחת של פול כבוסי במיוחד וכבריון אגוצנטרי בתקופה הזו היא פשוט לא נכונה ולא הוגנת. ההתנהגות האדישה וחסרת העניין של שאר חברי הביטלס היא שהופכת את האסרטיביות של פול לבולטת. למרות המרירות וחוסר ההנאה שלהם, ג’ורג’, ג’ון ורינגו עדיין שאפו להשאיר את הלהקה בחיים, אבל נראה כי הגורל היה נגדם וככל שהסשנים נמשכו, הסוף נראה יותר ויותר בלתי נמנע. מה הוביל את להקת הרוק הפופולרית והמהוללת ביותר בהיסטוריה להתפוררות? איך זה קרה? איך זה התפרק? ברוכים הבאים לסשנים של Get Back. הוא ראה בעיני רוחו את הלהקה מופיעה 3 הופעות בדצמבר ב-Roundhouse בלונדון. בנובמבר 1968 הם אף הודיעו על ההופעות האלה. כשתוכניות אלו לא התממשו, הוא החליט שהלהקה צריכה להופיעה בהופעה אחת בינואר (במקום שלא נקבע עדיין) במופע שיועבר בשידור חי בטלוויזיה ברחבי העולם. הוא גם החליט שהחזרות למופע יצולמו וישמשו לסרט דקומנטרי שיקדים (ויקדם) את המופע החי. כתוצאה מכך, הביטלס מצאו עצמם עורכים חזרות באולפן ענק באולפני טוויקנהאם בלונדון – אותו המקום בו צילמו את A Hard Day’s Night חמש שנים קודם לכן. רוב הצוות שנשכר כדי לצלם ולהקליט את הסשנים האלה עבד יחד לאחרונה על הפקה ראוותנית טלוויזיונית אחרי, Rock and Roll Circu של הרולינג סטונס. מייקל לינדסי-הוג, אמריקאי עם רזומה מרשים, נשכר כבמאי. מייקל עבד עם הביטלס קודם לכן על כמה קליפים לקידום, שהאחרונים שבהם היו “היי ג’וד” ו-Revolution. למרות שהרעיונות של מייקל לסרט הדקומנטרי היו שונים מאלו של פול, הוא הבין את החשיבות של הארועים שהתרחשו לפניו והקליט הרבה יותר אודיו משהיה צריך עבור הסרט. גלין ג’ונס, שתפקידו הראשוני היה להיות אחראי לסאונד של השידור הטלוויזיוני, מצא את עצמו מתפקד כטכנאי הסאונד של הביטלס, כשהוא מקליט את החזרות ומנגן אותן כדי שיוכלו להעריך את מה שהוקלט. כשחזרו להקליט באפל, ג’ורג’ מרטין (שתפקידו המקורי היה למקסס את הערוצים השונים של מופע הטלוויזיה החי) חזר לעמדתו הישנה כמפיק הביטלס (למרות שגלין החליף אותו מדי פעם). טוני ריצ’מונד ואיתן ראסל, שני אנשי צוות נוספים שעבדו על Rock and Roll Circus, משמשים כצלם ראשי וצלם סטילס. דניס אודל, מפיק הפרוייקט, מדי פעם מגיע לסשנים, כמו גם ניל אספינול ודרק טיילור, חברים ועובדים של הביטלס מזה שנים רבות. מל אוונס, שהיה מנהל הבמה של הלהקה כמעט מתחילת דרכה, כמעט תמיד נוכח. מל מתפקד יותר כסוג של משרת מאשר כחבר, ומבצע כל משימה מוטרפת בכל פעם שביטל קורא בשמו. קווין הרינגטון זכה בתפקיד של עוזר המשרת. יוקו נמצאת תמיד לצידו של ג’ון. אשתו של רינגו, מורין, מגיעה במספר ימים, וכך גם חברתו של פול, לינדה איסטמן. בתה של לינדה, התר, מגיעה גם היא לאחד הסשנים באפל. לבסוף, ישנו בילי פרסטון, קלידן אמריקאי שמנגן עם הלהקה ברוב הסשנים האחרונים של הפרוייקט. —————————————————————————————————– עד כאן ההקדמה. בשנת 1970 אמר לנון בראיון: לפול היה את הרעיון שאנחנו הולכים לעשות חזרות או… אתה מבין, זה היה יותר כמו סיימון וגרפונקל, לחפש מושלמות כל הזמן. אז יש לו את הרעיונות האלה שאנחנו נעשה חזרות ואז נעשה את האלבום. וכמובן שאנחנו עצלנים מזוינים וניגנו כבר עשרים שנה, לעזאזל, אנחנו אנשים מבוגרים, אחנו לא הולכים לשבת ולעשות חזרות. אני לא, בכל מקרה. ולא הצלחנו להיכנס לזה. וניסינו להקליט כמה קטעים, אבל אף אחד לא היה בעניין. זה היה נורא, הרגשה נוראית בטוויקנהאם, להיות מצולמים כל הזמן. אני רק רציתי שהם ילכו, והיינו מגיעים בשמונה בבוקר. אי אפשר ליצור מוסיקה בשמונה בבוקר, או בעשר או מתי שזה היה, במקום זר תוך כדי שאנשים מצלמים אותך ופנסים מאירים אותך” —————————————————————————— מכאן מתחילים ימי החזרות, ההקלטות וההופעה המפורסמת על הגג. ועל מה שקרה שם – בפעם הבאה. בתמונות – עטיפת הספר והביטלס נהנים #LetitBe #getback #רינגוסטאר #דניסאודל #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #מייקללינדסיהוג

ב 23 במאי 1968, מתראיין מקרטני עבור תכנית דוקומנטרית בשם All My Loving – A Film of Pop Music שמביים טוני פאלמר. הסרט סוקר את מצב המוסיקה ב 1968 כשהוא משלב ראיונות וקטעי מוסיקה והופעות של אמנים שונים או אנשים שקרובים אליהם כמו הביטלס, הנדריקס, זאפה, The Who ועוד טובים ורבים, ומשתמש בשיטת עריכה יחודית בה הוא משלב קטעי חדשות ממלחמת ויאטנם שמשתלבים עם המוסיקה של התקופה ומנסות לייצר איזשהו קשר בין התקופה למוסיקה. הסרט שודר ב BBC ב 3 בנובמבר 1968. הנה הטריילר לסרט: זה מה שאמר פול בסרט כשהוא מתראיין בחדר הבקרה באולפני אבי רואד, עם הצהרה גורפת על המוסיקה העכשווית: “תמיד פחדתי ממוסיקה קלאסית, ומעולם לא רציתי להקשיב לה כי זה היה מרתיע: בטהובן וצ’ייקובסקי, מילים גדולות כאלו … ושנברג … לנהג מונית שנסעתי איתו היו כמה דפי תווים של מוצרט, ושאלתי ‘מה זה?’ והוא אמר ‘אה, זה חומר ברמה גבוהה, לא ימצא חן בעיניך, לא, לא תאהב את זה’. אני אמרתי, ‘טוב, מה זה?’ הוא אמר ‘לא, זה לא ימצא חן בעיניך, זה ברמה גבוהה’. כך אני תמיד חשבתי על זה, פעם חשבתי – זו מוסיקה מתוחכמת מאוד, והיא לא, זה בדיוק מה שקורה בפופ כרגע, מוסיקת הפופ היא המוסיקה הקלאסית של היום. אנחנו האנשים האחרונים שיודעים משהו על השירים שלנו, כי עולם הפופ מעולם לא שמע את עולם הפופ ככזה, זה כאילו שאתה מסתכל על תצלום של עצמך, ומסתכל על איזו עניבה לבשת או אם אתה נראה טוב בתצלום, אבל כל אחד אחר פשוט יצלם את התמונה ויגיד ‘הו, זה טוב, זה תצלום של טוני’, אתה יודע, אנחנו תמיד רק חושבים על עצמנו כעל כותבי שירים קטנים ומאושרים, רק רוקרים קטנים, אתה יודע, רק מנגנים בלהקת רוק, אבל זה נהיה חשוב יותר מזה, במיוחד אחרי שהגענו לאמריקה …וקיבלנו תארים מהמלכה. כשהיינו בסיבובי הופעות, כולם היו במעין פיק של היסטריה, במקום לחשוב רק ‘או, זה נחמד …’. יכולנו להשתמש בהיסטריה הזו, אבל אין לנו ולא היה לנו שום רצון איפשהו בראש להשתלט על העולם. זה היה היטלר – זה מה שהוא רצה לעשות. קיימת תשוקה לקבל כוח על מנת להשתמש בו לטובה. כאשר יש לך כוח, אתה חייב להשתמש בו לטובה! כמו כל אחד אחר, אנחנו קוראים את העיתונים … אנחנו עוברים את כל הדברים שרוב האנשים עוברים, אז כשרוצים להגיד משהו בזמן מסוים, זה נוח להיות כותב שירים, אתה יכול לשים את האצבע שלך על העניין”. הנה אוסף של כל הקטעים בהם מופיע מקרטני: יום לפני כן, הושק הבוטיק השני של חברת אפל ובמסיבת ההשקה נראים בציבור לראשונה הזוג הטרי ביותר ג’ון ויוקו שרק 3 ימים קודם לכן, ב 19 במאי,בילו את ליל ההקלטות הקדחתני שהניב את האלבום Two Virgins ועוד כמה דברים. גם פאטי בויד וג’ורג’ הריסון הגיעו להשקה. יום לאחר הראיון של מקרטני, ב 24 במאי 1968, נפגשים ארבעת חברי הביטלס בביתו של ג’ורג’ הריסון על מנת להקליט דמואים לאלבום החדש שלהם. הוקלטו בו 27 דמואים לשירים שנכתבו חלקם בהודו, מתוכם 19 עלו לגמר ונכללו באלבום הלבן. עבור סרטו של טוני פאלמר, התראיינה בנוסף גם לואיז, אמו של ג’ורג’: “אנחנו כבר לא רואים את ג’ורג’ כמו פעם, הוא בנסיעות כל הזמן. ברור שברגע שהוא חוזר הוא ישר מגיע לבקר אותנו, ואנחנו אותו. אנחנו ממש קרובים. אנחנו מקבלים מכתבים עכשיו מכל מיני חלקים בעולם, לא מעט מיפן ואמריקה כמובן מדינות “מסך הברזל” החלו גם לכתוב לאחרונה. משהו כמו 200 – 250 מכתבים לשבוע. ג’ורג’ אומר שאני יותר פופולרית ממנו עכשיו , הוא ממש צוחק על זה, במיוחד כשהוא קורא אותם ורשום שם “אמא יקרה.., הוא תוהה מי אלה..” ג’ון עם לואיז אימו של ג’ורג’ בפרמיירה לסרטם הראשון של הביטלס – 1964 רינגו התראיין לסרט, כשהוא נמצא באולפן ההקלטות גם כן: “יותר כיף לשמוע תקליט שיש בו סאונד שאתה לא מכיר שנובע מכל מיני כלים. משהו שקורה כאן באולפן, אני לא ממש יכול לומר איך כי יש לנו איש מיוחד שעושה את זה, ואז הגיטרה הופכת לפסנתר, ואז תשאל למה לא להשתמש בפסנתר במקום? בגלל שהפסנתר נשמע כמו גיטרה”. ג’ורג’ מרטין אמר בסרט: “אתה יכול לחתוך, לערוך, או כמובן להאיץ או להאט את ההקלטה, להכניס קטעים מהופכים, להכניס קולות אלקטרונים שאולי תוכל לשחזר בהופעה חיה. תוכל להשתמש בקומבינציות של כלים שלגמרי לא מאוזנים, אתה כבר תאזן אותם. תוכל לשים חליל עדין לצד כלי נשיפה דרמטי ואז לחתוך את הסליל, לזרוק באוויר את החתיכות, לסדר אותם מחדש כמו טלאים, וזה אחד הדברים שאפשר לעשות בהקלטות, ואת זה אי אפשר לבצע לייב כי זה להמציא מוסיקה תוך כדי תזוזה”. דרק טיילור בסרט: “המנהל (אפשטיין), בא אליי ואמר ‘הנכים מוכנים’, שאלתי ‘מוכנים למה? עבור הביטלס?’ הוא אמר ‘כן’. ‘מה הם רוצים? ‘, ‘הם לא יכולים לזוז, אז אולי אם הביטלס יטפחו עליהם, זה יהיה מספיק’, יפרסו את ידיהם עליהם או משהו. משהו כמו תריסר אנשים ישובים בכיסאות גלגלים חיכו שם והם פשוט צעדו ונגעו בהם ואמרו “נתראה…”. הנה כל הקטעים שקשורים לביטלס: למעמיקים, הנה כל הסרט לא באיכות הכי טובה, אך זה מה שמצאנו. #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #זאפה #TheWho #יוקואונו #apple #BBC #פאטיבויד

אנחנו יודעים שאתם קוראים את הבלוג שלנו בגלל המאמרים, אבל היום בכל זאת נתרכז בתמונות של נערי האמצע האהובים עלינו. בחיפוש אחר חומר על נושא מסוים, מצאתי כתבה באתר הMirror ובה תמונות מהממות של ארבעת המופלאים. הייתי משוכנע שתאהבו אותם אז הנה הם לפניכם. אז הבה נתחיל: 1) ג’ון הפרחח מנסה לפתות את גברת הריסון בתמונה הזו מיולי 1964. מזל שג’ורג’ ילד טוב והזהיר אותה מפניו מבעוד מועד. 2) ג’ון ופול עם מודל התפאורה לתוכנית שיוחדה להם “המוסיקה של לנון ומקרטני”. 3) גם לוחמי שלום צריכים שיתפיחו להם את הכריות. 4) ג’ון וג’ורג’ נלחמים למוות במהלך טיול לטירת דרומולנד באירלנד במרץ 1964. 5-6) מעודדים שתייה בכמויות מופרזות. מזל שלא נתנו להם להגיע לארץ ולהשחית את הנוער הנפלא שלנו. 7) לרינגו נמאס להיכנס שוב ושוב לכלא במשחק המונופול השבועי, אז הוא פרש והלך לעשן. ככה זה כשלא יודעים להפסיד בכבוד. 8) ג’ורג’ מודאג מהגידולים הבלונדיניים שצמחו לג’ון על הראש. הוא כנראה מודאג כל כך עד שלא שם לב שהוא עדיין בפיג’מה. 9) דיוקן האמן כמי שהולך להכניס אגרוף לליצן שלשמאלו. 10) פול, מרתה ולהקת Black Dyke Mills Band, מקליטים ב30 ביוני 1968 סינגל שיצא בלייבל של אפל. בצד הראשון לחן של לנון ומקרטני. כלומר של מקרטני. בצד השני גרסה אינסטרומנטלית של “צוללת צהובה”. 11) האם זהו העולם אחרי שואה גרעינית? ברור שלא. אתם לא רואים שיש שם אשה שנראית בריאה לחלוטין? זה בסך הכל נמל התעופה בסן פרנסיסקו אחרי שלמעלה מ-1000 מעריצים באו לקבל את פני הביטלס ב-21 באוגוסט 1964. 12) סר פרנסיס דרייק בהומא’ז לרינגו סטאר, המתופף המפורסם של להקת החיפושיות. מתוך תוכנית הטלוויזיה Around The Beatles שצולמה ב28 לאפריל, 1964. 13) “ידעתי שהייתי צריך להישאר שוליית חשמלאי.” 14) עם מייק וברני וינטרס וצ’יטה ריברה במהלך חזרות ל-Blackpool Night Out Show ב-19 ביוני, 1964 15) 17 בנובמבר 1963 יזכר תמיד כיום בו החלה האיבה בין ג’ורג’ לג’ון ופול, לאחר ששניים אלה המליצו לו להמר את כל כספו על מכונית מספר 7, בעוד שהם הימרו על מכונית 13. המהלך הוביל לפשיטת רגל של ג’ורג’ שגררה פרישה מהלהקה והידרדרות לתפקיד השעון הדובר הבריטי. 16) מקרטני מקבל קצת עזרה, כשהוא נכנס מכניסה צדדית לתאטרון העתיד בסקרבורו ב-9 באוגוסט 1964. 17) במהלך איסוף צעצועים לבית יתומים, 2 בנובמבר 1964. פול, כרגיל, אלים כשלא מנגנים בדיוק כמו שהוא רוצה. 18) ג’ורג’ מבקר את אביו ב-7 בדצמבר 1963, כשפתאום הוא מבחין במצלמה ומתחיל לתת את המונולוג הקבוע שלו – האם אין לביטל עיניים? אין לביטל ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו ג’רי והפוסעים, מאותו הלחם אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותו – לא יזוב דם? אם תדגדגו אותו – לא יצחק? אם תרעילו אותו – לא ימות? ואם תתעללו בו – האם לא יקום ויעזוב את הלהקה באמצע הקלטת הלבן הכפול, יחזור מלא טינה וייחל למותה של הלהקה הזו כבר? End Scene. 19) הצילו, קר לי. 20) מיאמי ביץ’, 18 בפברואר 1964. פול בודק אם באמריקה העיניים נמוכות יותר. 21) חיי משפחה למופת עם אבא ג’ון, אמא יוקו, הבן ג’וליאן והבת קיוקו. 22) 10 בדצמבר 1968. ג’ון ויוקו זורקים על עצמם משהו והולכים לאולפן טלוויזיה שעוד לא נמאס לו מהשטויות שלהם. 23) איזה חברה לייצים 1 – 10 ביולי 1964. לוקחים לתזמורת המשטרה את כלי הנגינה שלהם. איך הם חושבים על הדברים המצחיקים האלה? 24) איזה חברה לייצים 2 – 10 ביוני 1963 בברמינגהם. זה מצחיק כי הביטלס חובשים קסדות משטרה. קסדות!!! איך הם חושבים על הדברים המצחיקים האלה? 25) פברואר 1964 בסנטרל פארק. מפחדים שהפאה תעוף. 26) אמא של ג’ורג’ ממרקת את מכוש הדלת, כדי שפעם הבאה שג’ורג’ יבוא לשאת את נאום שיילוק, כניסת הבית לא תראה מוזנחת כל כך בעיתונות. 27) רינגו חולק סיגריה. הכי נעים זה למות ביחד. 28) אודישן מה-28 באפריל 1964, לערוץ לולי. 29) מסדרים את הביטלס לאחר שהוקפאו בשעווה, רגע לפני שמעבירים אותם כדי שיקשטו את קירותיו של ג’אבה. 30-31) רינגו וג’ורג’ נהנים בזמן המדידות שנעשות עבור בובות השעווה שמכינים למוזיאון מאדם טוסו ב-12 במרץ 1964. 32) I used to be cruel to my woman I beat her and kept her apart from the things that she loved . 33) הביטלס נבחנים לתפקיד חניבל לקטר. אבל גם יכול להיות שאלה פשוט מסכות נגד זיהום אוויר שהם לבשו לפני ההופעה במנצ’סטר ב-7 בדצמבר, 1965. וזהו להיום. נהנתם? שתפו אותנו בתגובות. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס

ב 1959 פול התחיל לכתוב מנגינה אינסטרומנטלית על גיטרת הזנית’ הראשונה שלו. המנגינה בסגנון הצרפתי, נכתבה בעיקר כדי להרשים בנות במסיבות תוך כדי מלמול מילים חסרי משמעות שנשמעות כאילו בשפה הצרפתית. “היה בחור בשם אוסטין מיטשל שהיה אחד המורים של ג’ון בבית הספר לאמנות. הוא היה עורך מסיבות מדי פעם בביתו וזו הייתה הזדמנות מעולה להתחיל עם בחורות – מה שהיתה המטרה העיקרית של כל שנייה באותם שנים. ישבתי שם בפינה מהורהר, מנגן את המנגינה הצרפתית הזו. נהגתי להעמיד פנים שאני יודע לדבר צרפתית, מפני שכולם רצו להיות כמו סשה דיסטל או ז’ולייט גרקו … אז נהגתי לשבת ולמלמל. ניסיתי להיות חידתי כדי לגרום לבחורות לחשוב, ‘מי הבחור הצרפתי המעניין הזה שבפינה?’ וג’ון ידע שזו אחת מהתחבולות שלי”. פול הצעיר עם גיטרת האפיפון זנית’ סגנון הפריטה בה משתמש מקרטני הצעיר בקטע הזה נלקח ישירות מקטע של צ’ט אטקינס הגיטריסט האגדי האמריקאי שבין היתר היה יועץ לחברת גרטץ’ שעיצבה כמה ליינים של גיטרות בהשראתו בניהן הגרטץ’ ג’נטלמן עליה ניגן ג’ורג’ הריסון. הקטע ששמע מקרטני נקרא “טרמבון” והחידוש מבחינתו היה לשמוע נגינת ליין בס יחד עם המנגינה על הגיטרה, משהו שהשתייך יותר לעולם הנגינה הקלאסי ולא לעולם הרוקנ’רול. הנה הקטע “טרומבון” בכיתוב באנגלית Trambon: באחד הבוטלגים מופיע קטע שנטען כי הוא הקלטה של מקרטני מ 1963 ובה הוא נשמע כביכול מנגן את הקטע האינסטרומנטלי שכתב.גם אם הקטע לא אותנטי (כולי תקווה שכן) אפשר להבין ממנו מהו סגנון הפריטה שהשפיע וסחף את מקרטני בכתיבת הקטע האינסטרומנטלי הזה. הקטע נזנח בצד ומקרטני וחבריו היו עסוקים בלכבוש את העולם. ב 1965 נזכר מקרטני בקטע הקטן הזה עם מעט עזרה מידיד. פול סיפר: “ג’ון בא אליי ואמר, ‘אתה זוכר את הקטע הצרפתי שהיית עושה במסיבות של מיטשל?’, אמרתי שכן. הוא אמר, ‘טוב, זו מנגינה טובה. אתה צריך לעשות איתה משהו’. תמיד חיפשנו מנגינות, כי אז עשינו הרבה אלבומים ובכל אלבום היו 14 שירים ועוד סינגלים, אז היינו צריכים הרבה חומר”. כשמבקר מקרטני יחד עם חברתו דאז ג’יין אשר בפורטוגל ביוני 1965, הוא עדיין נאבק עם המילים שיתאימו למנגינה. מיוריאל יאנג, שדרנית ברדיו לוקסמבורג הבריטי, אצלה ביקרו פול וג’יין בבית החופשה שלה בפורטוגל סיפרה: “הוא ישב על הספה שלנו עם ג’יין וניסה למצוא את המילים. זה לא היה Michelle, ma belle בהתחלה. הוא שר Goodnight sweetheart ואחר כך Hello my dear. הוא כל הזמן חיפש משהו שיתאים לקצב”. פול וג’יין ביוני 1965 בחופשה בפורטוגל כשהם חוזרים מהחופשה בת השבועיים, נזכר מקרטני שאשתו של איוון ווהאן חברו הטוב מבית הספר,הזכור לטובה על כך שהציג את מקרטני לראשונה בפני לנון ב 1957, היא מורה לצרפתית. בשבוע שעבר חגגנו את יום הולדתו של מקרטני, איוון חברו, נולד בדיוק באותו היום ואילו היה חי היה חוגג גם הוא יום הולדת 76, אך לצערנו הוא נפטר ב 1993 ממחלת הפרקינסון. באסופת שירה שהוציא מקרטני בספר Blackbird Singing ב 2001 הוא הקדיש לאיוון פואמה מרגשת בשם Ivan. Two doors open On the eighteenth of June Two babies born On the same day In Liverpool One was Ivan The other—me We met in adolescence And did the deeds They dared us do Jive with Ive The ace on the bass פול ואיוון ווהאן ב 1968 He introduced to me At Woolton fete A pal or two And so we did A classic scholar he A rocking roller me As firm as friends could be Cranlock naval Cranlock pie A tear is rolling Down my eye On the sixteenth of August Nineteen ninety-three One door closed Bye bye Ivy הספר Blackbird Singing מ 2001 בחזרה ל 1965. אשתו של איוון, ג’אן נזכרה: “הוא שאל אותי אם אני יכולה לחשוב על שם של ילדה צרפתיה עם שתי הברות, ואחר כך תיאור של הילדה שיתחרז עם שמה.הוא ניגן לי את המקצב על הגיטרה, ואז באתי עם ‘מישל, מא בל’ (מישל יפה שלי), שלא היה ממש קשה לחשוב על כך. אני חושבת שכמה ימים מאוחר יותר הוא התקשר אלי ושאל אם אני יכולה לתרגם את הביטוי ‘אלה מילים שיכולות ללכת יחד טוב’ ואמרתי לו שזה צריך להיות sont les mots qui vont tres bien ensemble”. פול אגב שלח לה כסף לאחר כמה שנים על עזרתה בשיר. עכשיו כשהשיר כמעט ועומד במקום, לפול עדיין חסר משהו. לנון טען בראיון ב 1980 שפול שאל אותו ,’איך אני מתקדם מכאן?’, לנון מציע להכניס משהו מעט בלוזי בסגנון השיר של נינה סימון I put a spell on you כדי שיהווה סוג של מידל אייט לשיר. מקרטני מוסיף את הקטע בו הוא שר: I love you, I love you, I love you והשאר היסטוריה. ב 3 בנובמבר 1965, כשמחצית ממכסת ההקלטות לאלבום Rubber Soul כבר מאחוריהם, מגיעים הביטלס לאולפן כדי להקליט את יצירתו הותיקה של פול Michelle. הליין אפ לחלק הראשון של סשן הקלטות היה:פול באקוסטית, לנון בגיטרה קלאסית ספרדית תוצרת יד שרכש בספרד,הריסון בגיטרת 12 מיתרים אקוסטית ורינגו בתופים. למזלנו מסיבה לא ברורה צולמו תמונות רבות באותו היום באולפן מה שהשאיר תיעוד הולם ויפה לעבודה על השיר באולפן. עושים חזרה באולפן על מישל – או סתם פוזות למצלמה ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן הפסקת האוכל גררה גם משחק קלפים הביטלס לאחר לא מעט חזרות, מצליחים לבצע בטייק אחד את הטרק הבסיסי לשיר שכלל את התופים והגיטרות האקוסטיות והקלאסית. הטרק הזה נדחף לערוץ הראשון מתוך הארבעה שהיו בקונסולה, ומהר מאוד מתמלאים גם 3 הערוצים האחרים יחד עם השירה של פול בערוץ השני, ובהרמוניות שאירגן ג’ורג’ מרטין – לערוץ השלישי. ההרמוניות הוכפלו לערוץ הרביעי כדי לקבל יותר נפח וסאונד עשיר. זהו אגב השיר היחידי ב Rubber Soul שהצריך את כל ארבעת הערוצים. לאחר הפסקה לארוחת הערב שהביא מל אוונס, חוזר פול לעבוד ומקליט את ליין הבס לשיר – הסתכלו בתמונות מהאולפן ותיווכחו שגיטרת הבס עליה מנגן מקרטני היא לא ההופנר המיתולוגית אלא גיטרה מסוג ריקנבאקר שקאפו (מכשיר המקצר את צוואר הגיטרה ובכך מעלה את סולם הנגינה) נמצא על השריג החמישי שלה. פול סיפר: “מעולם לא ניגנתי את קטע הבס הזה עד שהייתי צריך להקליט אותו. בס לא היה כלי שישבת ושרת אתו. אני זוכר שלנגן את ששת התווים הראשונים בבס על האקורדים היורדים של מישל היה רגע גדול בחיי.אני חושב שהיה לי מספיק ניסיון מוסיקלי אחרי שנים של נגינה והבנתי שאני יכול לעשות את זה. זה טריק מוכר למדי. אני בטוח שנגני ג’אז עושים את זה”. ג’ורג’ תרם גם הוא לשיר כשחיבר את קטע הסולו המוביל של הגיטרה והקליט אותו על מנת לסגור את השיר. כחודש בדיוק לאחר מכן, יוצא לאור האלבום Rubber Soul בבריטניה ושלושה ימים אחר כך בארה”ב בגרסתו המוזרה.השיר הפך להיט בתחנות הרדיו בארה”ב, מה שגרם לחברת קפיטול למהר ולסחוט את הלימון עד תומו – הם הדביקו על גבי התקליטים מדבקה בה נאמר: “הקשיבו לפול שר את מישל בביצוע המקורי של הביטלס”. עטיפת האלבום האמריקאי עם המדבקה בטח חשבתם שאת הפוסט נסגור עם הקטע הבנאלי של פול עומד ושר את השיר בבית הלבן מול אובמה ואשתו מישל. אין לנו שום כוונה לעשות דבר כזה. #גורגמרטין #איווןווהאן #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #גייןאשר #אדיקוקרן #צטאוקינס

בשבוע שעבר דיברנו על אלבום הסולו הראשון של מקרטני שיצא ב 1970 שחלקו השני שהיה אמור להתפרסם היום מתעכב מעט ונפרסם אותו ברגע שיהיה מושלם. האלבום ההוא כאמור הוקלט כל כולו על ידי מקרטני שניגן בכל הכלים כשהוא מאלתר ומדביק פיסות של מנגינות וקטעים שכתב, הכל לכדי יצירה אחת. כבר בסוף 1966 אחרי שעבד עם ג’ורג’ מרטין על פסקול הסרט The Family Way אמר מקרטני: “אני אוהב את הרעיון של לעשות משהו לבד, סולו, רק לשם שינוי, כי כל מה שעשינו עד עכשיו היה יצירה של מפלצת בעלת ארבע ראשים”. את הרעיונות האלו שהביא מקרטני לשיא באלבום “מקרטני”, הוא כבר מתחיל לעבד במוחו שנה וחצי לפני תחילת ההקלטות של האלבום. את הניצנים אפשר לראות כבר בזמן ההקלטות לאלבום הלבן וליתר דיוק בערב אחד מוזר ב 20 באוגוסט 1968, בו מנצל מקרטני שעת כושר לניסוי כלים ולרעיונות חדשים. בואו נתחיל את התכנית “לילה באולפן” עם פול מקרטני. ב 20 באוגוסט 1968 נקבע סשן הקלטות מבעוד מועד. למרות זאת מחליט הביטל השקט ג’ורג’ הריסון, בהחלטה רגעית, שקטה ומהירה לצאת לכמה ימים של חופשה בלתי מתוכננת ביוון יחד עם פאטי כשאליהם מתלווה המלווה הקבוע מל אוונס. הסשן שהיה אמור להתרחש יום קודם ב 19 באוגוסט בוטל עכב כך, אך ג’ון מחליט למרות העדרותו של ג’ורג’ להתכנס באולפן למחרת ולסיים את העבודה על Yer Blues שלו ומצרף אליו את רינגו להשלמות הנדרשות. לאחר כחצי שעה מצטרף גם פול והם צופים יחדיו ביצירת מיקס המונו ל Revolution 9 עליה עומל קן סקוט. לאחר מכן בשעה 8 בערב, נשאר פול באולפן לבדו וממשיך בעבודה על Mother Nature’s Son הנפלא שלו שהוקלט בתחילת החודש ב 8 באוגוסט. הוא מוסיף עוד גיטרות, תוף טימפני ואת תוף הבס. לשיר הזה מגיע פוסט נפרד ולכן לא ארחיב עליו יותר מדי. ארבעה נגני כלי נשיפה הוזמנו על ידי ג’ורג’ מרטין שלא נכח באולפן באותו היום על מנת לנגן את התזמור שכתב לשיר. מקרטני שממתין להם באולפן, מתחיל לנגן קטע על הפסנתר שקיבל את הכינוי Etcetera או “וכולי” בעברית צחה. לאחר מכן הוא מקליט אותו בעזרת הטכנאי קן סקוט וכשהוא מסיים הוא נכנס לחדר הבקרה כדי לשמוע את התוצאה. אלן בראון, טכנאי שנכח גם כן באולפן סיפר: “זה היה שיר יפה מאוד. אני זוכר שזו היתה בלדה עם המילה etcetera שחזרה כמה פעמים. שמעתי את הקטע רק פעמיים: כשהוא הקליט אותו ובפלייבק. ההקלטה נלקחה משם ומעולם לא שמעתי עליה יותר”. פול עצמו זכר שהוא כתב את השיר כשהוא חשב שמריאן פית’פול תקליט אותו: “הכרתי את מריאן כך שזה היה טבעי שאצטרך לכתוב לה שיר בשלב מסוים. כתבתי שיר אבל הוא לא היה ממש טוב.אני חושב שזה טוב שהוא לא יצא. אפילו אז נדמה לי שאני זוכר שחשבתי שזה לא ממש טוב. אחרי הלהיט שלה “As Tears Go By” חשבתי שאולי היא מחפשת משהו כמו Yesterday, משהו קצת יותר נוקב, יותר בארוקי. חשבתי, טוב, זה באמת כל מה שיש לי כרגע, אני אשלח אותו ואני מקווה שהכול יסתדר, ואולי הם יכניסו לזה משהו בסגנון בארוק וזה יעשה את זה בסדר. היא בסוף הקליטה את Yesterday, הם בטח חשבו, טוב, לפחות זה יותר טוב ממה שהוא שלח”. 1965 בחנות הספרים של גלריית האינדיקה – משמאל לימין – בארי מיילס שיכתוב את הביוגרפיה של מקרטני many years from now), האמן ג’ון דונבר, מריאן פית’פול, פיטר אשר ופול מקרטני. הנה מריאן פייתפול עם Yesterday: אצל מקרטני תמיד יש עוד צד לסיפור. כמה חודשים אחורה, ב 30 ביוני 1968 מפיק פול סינגל להרכב כלי נשיפה ותיק מיורקשיר בשם Black Dyke Band. הוא נותן להם מנגינה שכתב בעלת השם המוזר Thingumybob. הגרסה הרווחת היא שלמעשה באותו סשן בזמן שהמתין לנגנים, פול ניגן בעצם גרסה של Thingumybob עם עוד תוספות של מילים וזהו בעצם etcetera. עטיפת הסינגל Thingumybob שיצא באפל בספטמבר 1968 מתוך הפקת הסינגל Thingumybob ל Band Black Dyke ב 30 ביוני 1968 הסינגל הזה שהוקלט ל Black Dyke Band היה הרביעי בסה”כ שיצא בחברת אפל ותוייג כ APPLE 4. מצדו השני של התקליטון הוקלטה גרסה שלהם ל yellow submarine: קצת לפני סיום העבודה על Mother Nature’s Son נכנסים שוב ג’ון ורינגו לאולפן ועל כך סיפר הטכנאי קן סקוט: “פול היה למטה במסדרון עם נגני כלי הנשיפה. הכול היה נהדר, כולם היו במצב רוח מרומם. זה הרגיש ממש טוב. פתאום נכנסו ג’ון ורינגו פנימה, והייתה הרגשה שהיית יכול לחתוך את המתח בסכין.פשוט שינוי מיידי. זה היה ככה במשך עשר דקות ואז ברגע שהם עזבו זה הרגיש נהדר שוב. זה היה מוזר מאוד”. בטח חשבתם שאחרי סשן מוצלח בו הוא מסיים את העבודה על שיר נפלא כמו Mother Nature’s Son ילך פול שמח וטוב לב לביתו. ברור שלא. כבר לפנות בוקר באולפן ופול נזכר בקטע שטות שהמציא ברישיקש שאותו היו כולם שרים יחדיו.הוא מחליט לצאת מהראש של עצמו ולנסות לעבוד בצורה קצת אחרת. רישיקש 1968 “הייתי במצב רוח ניסיוני, ולכן אמרתי, ‘מה אני יכול לעשות ?’.,ניגנתי על הגיטרה והתחלתי לשחק עם הערוצים. זה היה ביתי מאוד, זו לא היתה הפקה גדולה בכלל. פשוט המצאתי את הקטע הקצר הזה ואז לאט לאט התחלתי להוסיף עליו כל מיני שכבות ותופים והתחלתי למשוך במיתרים בפראות ולהקליט את זה. קראתי לקטע “Wild Honey Pie”, סתם כרפרנס לשיר השני שכתבתי עבור האלבום הלבן שנקרא Honey Pie. זה היה קטע ניסיוני קטן לחלוטין”. למה הוא נכנס לאלבום הלבן? זה ההסבר של פול: “זה היה רק קטע אינסטרומנטלי שלא היינו בטוחים מה לעשות אתו, אבל פאטי בויד אהבה את זה מאוד, אז החלטנו להשאיר אותו באלבום”. 53 השניות הללו שובצו מיד אחרי Ob-La-Di, Ob-La-Da, ומהוות סוג של פילר בינו ובין השיר הבא באלבום The Continuing Story Of Bungalow Bill. נסיים עם גרסה של הפיקסיז שב 1988 הקליטו קאבר רוקי לקטע הזה של מקרטני. #MotherNaturesSon #TheFamilyWay #Yesterday #מריאןפיתפול #mccartney #Etcetera #BlackDykeBand

בסביבות ספטמבר 1963 כשהביטלס נמצאים בעיצמו של סיבוב הופעות כותב לנון את This Boy. כך הוא סיפר עליו. “…היתה תקופה שחשבתי שאני לא יודע לכתוב מלודיות, שפול מיטיב לכתוב אותם ואני ידעתי לכתוב רק רוקנ’רול בועט. אבל כשאני חושב על כמה מהשירים שכתבתי כמו למשל A Day in the Life או את In my Life או את This Boy – דווקא כתבתי אחלה מנגינות. ב This Boy ניסיתי לכתוב סוג של הרמוניה עם 3 קולות ממש כמו שסמוקי רובינסון עשה בשירים שלו. שום דבר מיוחד במילים בשיר הזה רק הסאונד וההרמוניות”. כשלנון מדבר על סמוקי רובינסון הוא כנראה מתכוון ל I’ve been good to you שבו תוכלו לשמוע את האקורדים של This Boy. מקרטני סיפר על כתיבת השיר: “זה היה עוד שיר של חדר מלון איפשהו באחר צהריים אחד. הגענו בסביבות השעה אחת. היו לנו כמה שעות להרוג, אז חשבנו, טוב, בואו נכתוב משהו. ממש כמו שכתבנו את She Loves You. זה מצחיק, אני זוכר את החדר ואת המצעים על המיטות. ג’ון ואני יושבים על שתי מיטות נפרדות, במלון בריטי עם צבעי ירוק זית וכתום בכל מקום, שילוב ממש מופלא, צבעים בצבע של קיא”. לנון ומקרטני כותבים את השיר באותו היום עם הרמוניה של 2 קולות. קולו של ג’ורג’ ישולב מאוחר יותר בהקלטות כהרמוניה שלישית. ג’ורג’ הריסון הסביר: “תמיד היו ברוקנ’רול המוקדם קטעי הרמוניות כמו ה Everely Brothers וה Platers, לכולם היו הרמוניות”. את ההסבר המדוייק כיצד לבצע מול המראה את ההרמוניות של הביטלס בשיר, תוכלו לקבל בלינק הבא: למבקר המוסיקה של הלונדון טיימס וויליאם מאן, היה מה להגיד על הביטלס ובין היתר גם על ההרמוניות ב This Boy וכך הוא כתב במאמר שהתפרסם ב 27 בדצמבר 1963: “המלחינים האנגלים הבולטים ב 1963 היו כנראה ג’ון לנון ופול מקרטני, המוסיקאים הצעירים המוכשרים מליברפול, ששיריהם סחפו את המדינה מאז חג המולד האחרון. אני לא עוסק כאן בתופעה החברתית של הביטלמאניה, המתבטאת בתיקים, בלונים או בצרחות היסטריות של נערות צעירות בכל פעם שרביעיית הביטלס מופיעה בציבור, אלא בתופעה המוסיקלית. במשך כמה עשורים, למעשה מאז נפילתו של ה”מיוזיק הול”, נטלה אנגליה את שיריה הפופולריים מארצות הברית, בין אם במישרין ובין אם בחיקוי. אבל השירים של לנון ומקרטני הם ייחודיים באופיים, הדוגמאות החדשניות ביותר של סגנון זה כבר התפתחו במרזי סייד במהלך השנים האחרונות ויש אירוניה יפה ומחמיאה למדי בחדשות שהביטלס הפכו עכשיו לאהובים באמריקה. הכוח באופי של שירי פופ נקבע בדרך כלל על ידי מספר מלחינים מעורבים, כאשר שלושה או ארבעה אנשים נדרשים לעשות את העבודה של כתיבת השיר. המעלה של הביטלס היא שהם עצמם במלאכת כתיבת השירים. שלושה מתוך ארבעתם הם כותבים ומלחינים, הם נגנים ורסטילים, וכאשר הם מלווים שיר מתוך רפרטואר אחר, הטיפול שלהם הוא אידיוסינקרטי – למשל כאשר פול מקרטני שר את Till there was you מ”איש המוסיקה”, הוא נותן גרסה קלילה בטוב טעם של הבלדה הזו, ללא רגשנות מלאכותית. הקטעים הרועשים שלהם הם אלה המעוררים את ההתרגשות של בני הנוער. פזמונים דביקים הם בדרך כלל כבר מחוץ לאופנה בימים אלה, ואפילו שיר כמו Misery נשמע די עליז ביסודו. השיר האיטי והעצוב This Boy המופיע באופן בולט בהופעות של הביטלס, הוא יוצא דופן בצורה יוצאת מן הכלל בגלל המוסיקה העגומה שלו, אך באופן הרמוני הוא אחד המסקרנים ביותר שלהם, עם שרשרות האשכולות הפנדאטונים שבו, וזה מקובל משום שהוא מושמע נקי וחד. אבל העניין ההרמוני אופייני גם לשירים המהירים יותר שלהם, ואפשר לקבל את הרושם שהם חושבים בו זמנית על ההרמוניה והמנגינה, השביעיות והתשיעיות שמובנות בתוך המנגינות שלהם כל כך החלטיות, כמו גם השינויים במפתח הסובמדיאנטי השטוח. המקצב האיאולי בסוף Not A Second Time נשמע כל כך טבעי”. נהדר נכון? הביקורת של וויליאם מאן מתוך הלונדון טיימס בזמן הביקור בארה”ב, התפרסמה כתבה ב 10 בפברואר 1964, של מבקר מוסיקה אחר, מטעם הניו יורק טיימס שכתב על ההופעה אצל אד סאליבן ששודרה בערב הקודם: “לביטלס יש נטייה לבנות ביטויים סביב טונים מובילים בלתי פתורים. זה משקיע את האוזן לתוך מסגרת מודאלית שקרית שבאופן זמני הופך את החמישי בקנה המידה לתוך טוניקה, ולרגע מציע מצב מקסלידאן. אבל הכל תמיד מסתיים בצורה דיאטונית רגילה. כלומר, התוצאה היא תוספת של מגע קל מאוד של נוסטלגיה כפרית בריטית, עם עקבות של ווהאן וויליאמס, אל המרכיבים המוכרים של האב טיפוס הרוקנ’רולי”. כל מילה בסלע. ביום פרסום הכתבה, אזכיר, יום לאחר הופעתם הראשונה אצל אד סאליבן, עורכים הביטלס מסיבת עיתונאים במלון פלאזה בניו יורק. כתב של רשת CBS שהחזיק בידו עותק של העיתון עם הביקורת, שואל לדעתם על כך. בתגובה מוחה רינגו: “אוי לא שוב!!!”. הכתב מקריא קטע מהביקורת ותשובתו של ג’ון לא מאחרת להגיע: “אנחנו נצטרך לראות רופא לגבי זה…”. מקרטני ענה: “הוא רק העתיק את הבחור מהלונדון טיימס שכתב ביקורת כזו. ההבדל היחיד הוא, שאני לא יודע אם היא חיובית או לא, אבל בלונדון היא הייתה חיובית”. רינגו תהה: “מדוע פשוט לא אומרים אם זו ביקורת טובה או רעה ?”. הנה הריאיון בפלאזה: כשבוע לאחר ההופעה הראשונה אצל אד סאליבן, מופיעים הביטלס שוב בתוכניתו ב 16 בפברואר והפעם מבצעים גם את This Boy. בקטע הזה של ההופעה השנייה אצל אד סאליבן תמיד הטריד אותי איך רינגו השמין כל כך מאז ההופעה האחרונה אצל סאליבן שנערכה שבוע לפני כן. כנראה המון ג’אנק פוד אמריקאי. נחזור מעט אחורה. ב 17 באוקטובר 1963, מגיעים הביטלס לאולפן על מנת להקליט את הסינגל הבא שלהם. בין היתר הם מקליטים עוד כמה קטעים בניהם קאבר לשיר שביצע סמוקי רובינסון בשם You really got a hold on me ואת הודעת הכריסטמס השנתית עבור התקליטון למועדון המעריצים. השיר שנבחר להיות הבי סייד של הסינגל היה This Boy, וכשהם מסיימים את העבודה על האיי סייד הם עוברים אליו. הם מקליטים 15 טייקים לשיר. קצת לפני תחילת טייק 12 תוכלו לשמוע את ג’ון מבקש “שיעיפו את המיקרופון הארור מהדרך..” ואת פול מרגיע אותו: “אל תהיה עצבני ג’ון…”. את טייקים 12 ו 13 תוכלו לשמוע בלינק הבא: 2 הטייקים מופיעים בצורה רשמית בדיסק הסינגל ל Free as a Bird שיצא ב 1995 על מנת לקדם את חלקו הראשון של אלבום ופרויקט האנתולוגיה. ב 25 בנובמבר 1963, מצטלמים הביטלס לתכנית בשם Late Scene Extra באולפני גרנדה במנצ’סטר, כשהם “מבצעים” שם את הסינגל החדש ואת הביסייד שלו עם פלייבק מלא. בתכנית משתתף גם הקומיקאי קן דוד בראיון משותף ומבדר יחד עם הביטלס. שווה מאוד לראות. התכנית משודרת יומיים אחר כך והסינגל יוצא ב 29 בנובמבר 1963. הנה קטע מעולה 13 שנים אחר כך, מה 18 בנובמבר 1976, מתוך ראיון שנערך עם ג’ורג’ הריסון לקידום אלבומו החדש Thirty Three & 1/3. קטע מעולה ומרגש הוא כשהריסון צופה בקטע מהתכנית בו מבצעים הביטלס את This Boy ומעלה זכרונות נעימים כמו: “…ג’ון לא הרכיב את המשקפיים והיה עיוור כמו עטלף..” . הנה קטע הראיון עם הריסון: והקטע בו הוא צופה ב This Boy ב 2 בדצמבר 1963 מופיעים הביטלס בתכנית Morecambe and wise show של הקומיקאים אריק מורקמבה וארני וויס, שם הם מבצעים את השיר הפעם בלייב יחד עם עוד כמה שירים ומשתתפים בקטע קומי יחד עם המארחים. הנה התכנית במלואה: עבור אלבום פס הקול האמריקאי עבור הסרט A Hard Day’s Night, מכין ג’ורג’ מרטין כמה גרסאות אינסטרומנטליות מתוזמרות של שירים מתוך הסרט שישובצו גם בסרט עצמו. הגרסה האינסטרונטלית עבור This Boy משובצת באלבום בשם (Ringo’s Theme (This Boy. שמו של רינגו השתרבב לשיר כנראה כתוצאה משיבוצו של הקטע האינסטרומנטלי הזה בסצנת השוטטות המפורסמת של רינגו בסרט. הנה הקטע האינסטרומנטלי מתוך האלבום כך נראית הסצנה מתוך הסרט הראשון של הביטלס, שמאוחר יותר הודה רינגו שאל הסצנה הנפלאה הזו אליה הצטלם לבדו באותו היום, הגיע לאחר ליל שתיה ותחת האנג אובר לא קל. “נראיתי כל כך קר ומדוכא, כי הרגשתי ממש חרא. בכלל לא שיחקתי. הרגשתי כל כך רע.” עוד כמה תמונות נהדרות של רינגו מתוך הסט: ב 3 ביוני 1964, כשיחפשו הביטלס מחליף קצר מועד לרינגו החולה, הם ישתמשו בשיר הזה על מנת לבחון את כישורי התיפוף של ג’ימי ניקול יחד עם עוד שירים. את הפוסט נסיים עם גרסה של שון לנון שיחד עם חבריו רופוס וויינרייט ורוברט שוורצמן מבצעים את This Boy בערב המחווה שנערך לזכרו של לנון האב ב 2001 בשם Come Together: A Night for John Lennon’s Words and Music. #גורגמרטין #IWanttoHoldYourHand #רינגוסטאר #AHardDaysNight #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #אדסאליבן #ביטלס

ישבתי וחשבתי קצת על התרומה של ג’ורג’ מרטין לביטלס ועם כל הכבוד לארבעת המופלאים והם באמת מופלאים, לדעתי המוסיקה והיצירות הנפלאות שכתבו היו כנראה הולכות לאיבוד בלעדיו. זה נושא לדיון ארוך על מה היה קורה עם הביטלס ללא ג’ורג’ מרטין, כנראה שלא הרבה ואז נזכרתי במאמר שקראתי על איך מרטין שינה את עולם המוסיקה ואז קראתי בו שוב. את המאמר כתב בוב שפילד עבור מגזין הרולינג סטון ב 2016. הנה התרגום לפניכם: “איך ג’ורג’ מרטין שינה את עולם המוסיקה”. גישתו המחוכמת אך עדיין חסרת האנוכיות של המפיק, עזרה לביטלס לעצב מחדש את מוסיקת הפופ. היום החשוב ביותר בקריירה של ג’ורג‘ מרטין – היום שבו הוכיח את עצמו הגאון היחיד שיכול היה להפיק את הביטלס – היה ה 11 בפברואר 1963, כאשר הם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me, במרתון אחד של 13 שעות. זו היתה מחווה קיצונית של אמונה מצדו – הוא הניח לארבעת הבחורים האלה מליברפול לשיר את השירים שלהם, ובחר את גרסאות הכיסוי שלהם.הוא הניח להם לנגן בכלי הנגינה שלהם ולשמור על המבטא הצפוני של מעמד הפועלים. אף מפיק אחר בעסק לא היה מטורף מספיק כדי לשים את הביטלס מול המגברים שלהם ולתת להם לנגן לייב, ישר למכשיר 2 הערוצים. לא היה לו אפילו את ה’קומון סנס’ כדי להכניס את עצמו לקרדיט הכתיבה שלהם. אבל כל מה שמרטין המשיך להשיג עם הביטלס – כל הרגעים שבהם הוא היה החייה את הרעיונות המטורפים ביותר שלהם, ממציא טריקים שאמנים אחרים בזבזו קריירה שלמה לחקות, ומרוויח את שמו כמפיק הנערץ ביותר של הרוק – הכל נובע מהרגע הזה. כאשר ג’ורג’ מרטין גילה את הביטלס, הוא היה המומחה, המקצוען שידע את הכללים של איך העסק של המוסיקה עובד, אבל כששמע את הביטלס, היתה לו חוכמה כמעט בלתי נתפסת להשליך את כל המומחיות הצידה, ולהניח לביטלס ליצור מוסיקה משלהם – החלטה שהשפיעה על איך ששאר העולם שומע מוסיקה מאז. הוא היה זה שסמך על רעיונותיהם. (עד כמה שבריאן אפשטיין אהב את הבחורים, הוא היה נותן להם להמשיך לשיר את “Besame Mucho”).כל מה שהביטלס השיגו אי פעם היה בזכות האמונה והחזון של ג’ורג’ מרטין. כפי שתיאר אותו רינגו, ג’ורג ‘מרטין היה “12 אינץ’ טהור” – איש אלבומים קלאסי, ולא איזה מכונה ליצירת סינגלי רוקנ’רול. הביטלס קראו לו “מר. מרטין” – או יותר בחוצפה, “הדוכס מאדינבורו”, הם לעולם לא חשדו שהוא נער ממעמד הפועלים מצפון לונדון, שנטש את המבטא הקוקני שלו כשהתגייס לצבא בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנות השישים, בזמן שהוא עזר לביטלס לחולל מהפכה בעולם, הוא היה לבוש כמנהל בית ספר יוקרתי. “אני לא איש רוקנ’רול”, הודה פעם. “אהבתי סוודרים עם צווארון פולו. ואני נוטה לבלייזרים מוזרים. היה מאמץ מודע מצדי לא להסתגל, בכך שלא הצטרפתי אליהם. לא גידלתי את השיער עד שהביטלס נגמרו”. אינספור לייבלים וחברות תקליטים עברו על קלטת הדמו של הלהקה, לפני שמרטין הוציא אותה מהערמה ושמע איזו הבטחה אצל הנערים מליברפול. רשימת חברות התקליטים שדחו את הביטלס, ככל הנראה, גדלה בכל פעם שבריאן אפשטיין סיפר את הסיפור. קלטת הדמו היתה חומר מאולף – מוטה לחומר הכי קורן שלהם, “Besame Mucho”, בהתאם לטעמו של אפשטיין, אבל מרטין התקשר אליהם לקבוע אודישן בפרלופון ב 6 ביוני 1962, שם עשו הבחורים כמה נסיונות ל “Besame Mucho”, לפני שדחקו אותו הצידה בתבונה לטובת “Love Me Do”. כששאל אם יש משהו שהם לא אהבו, אמר ג’ורג’ הריסון את המשפט המפורסם, “טוב, קודם כל אני לא אוהב את העניבה שלך”. הם הוציאו את “Love Me Do” באותו החודש, אבל מרטין אפילו לא תכנן לתת להם להקליט אותו. כמקובל, היה לו שיר שבחר עבורם לשיר – פיסת כתיבה מקצועית שנקראה “How Do You Do It”. הביטלס, שהיה להם הרבה מה להפסיד בפגישה הראשונה שלהם, החזיקו מעמד והתעקשו על השיר המקורי שלהם. כשניגנו את “How Do You Do It” הם חיבלו בו, וניגנו בבוטות כה רבה עד שלא ניתן היה להוציא אותו כסינגל. (הוא הפך להיות להיט על על ידי ג’רי והקוצבים). מרטין כבר שינה את דעתו לגבי הרבה דברים, כמו לבחור מי מהלהקה יהיה הפרונט מן, כפי שאנדרו לוג אולדם החליט שמיק ג’אגר עומד לפני בריאן ג’ונס. אחרי שהשקיע קצת מחשבה, ובילה זמן מה עם הבחורים, החליט מרטין שזה בסדר לאפשר ללהקה להיות ללא פרונטמן אחד. זה היה מהלך נועז כשלעצמו – אבל בסשנים ל “Love Me Do”, החליט מרטין באותה החלטה נועזת להפסיק לדחוף את “How Do You Do It” ולסמוך על הלהקה, למרות ש “Love Me Do” היה עדיין במצב לא הכי טוב. למרות שהשיר היה בן 4 באותה תקופה – היה זה מרטין שהוסיף את תרועת המפוחית, שעכשיו אנחנו חושבים עליה כעל השיר כולו. ג’ון תמיד עשה את הסולו של “Love Me Do” ווקלי, אבל עכשיו, ברגע שהוא מנגן במפוחית, פול קיבל את הסולו – בפעם הראשונה הוא שר אותו וזה היה באולפן. שבוע לאחר מכן, מרטין הביא אותם כדי לעשות שוב את השיר עם מתופף אחר באולפן – רינגו המסכן ישב בצד כדי לחבוט בטמבורין. ג’ורג’ מרטין היה אדם שטעה לעתים קרובות. הוא טעה לחשוב שרינגו לא יכול לתופף. הוא טעה לחשוב ש “How Do You Do It” היה השיר שהם צריכים להקליט.הוא טעה להציע לביטלס לקרוא לאלבום הראשון שלהם Off The Beatle Track. (כותרת שאהב כל כך הרבה, שהוא השתמש בה עבור האלבום שלו, ובו ביצועים תזמורתיים לשירי הביטלס). האלבום שהוציא ג’ורג’ מרטין ב 3 באוגוסט 1964 בברטיניה בשם Off the Beatle Track. דמיינו לכם שכך היה נראה האלבום הראשון של הביטלס המרכיב המכריע באמת בגאונותו של מרטין הוא שעד מהרה שינה את דעתו כשהבחין שהוא טועה. בכל המקרים הללו, חשיבתו של מרטין היתה עולה בקנה אחד עם המציאות של עסקי המוסיקה. (“How Do You Do It” היה אכן הלהיט שהוא חשב שיהיה, רק לא עבור הלהקה הזו). הוא היה בעל יכולת זריזה להפליא, להתאים את החשיבה שלו למיומנות של הביטלס, מה שהיה מעבר לכל דבר שמפיק יכל לצפות לו, כולל את הדרישות ההולכות וגוברות באולפן, כאשר הם החלו לבקש ממנו באופן שגרתי ליצור צלילים שמעולם לא יצאו משום אולפן הקלטות. כל תקליט שהוא עשה עם הלהקה היה מסמך לגאונות שלו כמו גם לשלהם, אבל לתת לביטלס לכתוב שירים משלהם הוא ההחלטה החכמה ביותר שג’ורג’ מרטין עשה אי-פעם. (ובלי לקבל קרדיט, למרות מה שהיה מקובל באותה העת, כישלונו של ג’ורג’ מרטין לרמות אותם נשאר אחד מהדברים הבלתי מוסברים של הסיפור שלהם). הכל נמצא שם ב Please Please Me. אפשר לשמוע שהביטלס מצוננים, אבל מרטין חשב שהקולות שלהם יכולים להחזיק מעמד במשך 10 שעות. הם מוצצים תרופות לגרון ומעשנים בשרשרת. דבר ראשון, הם מבצעים את “There’s a Place” ו”I Saw Her Standing There”, שאותו הם מכנים ” Seventeen”. בזמן ארוחת הצהריים, עובדי הסטודיו יוצאים לפאב לפאי ועוגה, אבל להפתעתם, הביטלס לא מצטרפים אליהם – הם אומרים למר מרטין שהם מעדיפים להישאר באולפן ולעשות חזרות, כשהם שותים חלב. “לא יכולנו להאמין”, אומר הטכנאי ריצ’רד לנגהם. “אף פעם לא ראינו חבורה שעובדת על חשבון הפסקת הצהריים שלה”. אין זמן לבזבז – מחר הם חוזרים לדרכים עם 2 הופעות בלילה אחד, אחת בשפילד ועוד אחת באולדם. רינגו ביצע את “Boys” של השיראלס בטייק אחד – זו הפעם הראשונה שהוא שר באולפן הקלטות בחייו, אבל זו הגירסה באלבום, עם ה “all right George” שמוביל ישר לסולו הגיטרה. השעה מתקרבת ל 10 – זמן הסגירה, על פי הכללים המחמירים ב EMI Studios, אבל כאשר כולם מתכנסים לקפה בקפיטריה של האולפנים, ג’ון מדווח שעדיין יש נותר לו מספיק קול עבור שיר אחרון. הוא מגרגר חלב ומוריד את חולצתו. הלהקה מבצעת את “Twist & Shout”, כשג’ון קורע את מה שנשאר ממיתרי הקול שלו.מר מרטין גורם להם לנגן את זה בפעם השנייה, אבל קולו של ג’ון נעלם. כולם מקשיבים לפלייבק, ואז הביטלס מפתיעים את הצוות כשהם מבקשים לשמוע אותו שוב, מכריחים אותם להישאר מעבר לשעות הסגירה. עכשיו הם סיימו לעשות אלבום. הוא מגיע לראש המצעד בבריטניה ונשאר שם למשך 30 שבועות ואז הוא מוחלף על ידי With the Beatles, שנשאר שם במשך 22 שבועות. אם דחפור היה מתנגש בקיר אולפני אבי רואד בשעה 11 בבוקר באותו היום, ומוחק את כל ארבעת הביטלס יחד עם ג’ורג’ מרטין, ומשאיר רק את מכונת ההקלטה כש “There’s a Place” הוא השיר האחרון שהם הקליטו, זה עדיין היה שיא היסטורי עבור הרוקנ’רול של דרך תקשורת, דרך של הרגשה, דרך חיים. זה היה מדהים שהביטלס הגיעו כל כך רחוק. כבר היה להם צליל חדש כל כך עצום שהעולם התכופף והתמתח כדי לפנות לו מקום. ג’ורג’ מרטין היה היחיד בעסקי המוסיקה שחשב שאלבום כזה היה אפשרי. לכן הוא המפיק היחיד שיכול היה לעשות את זה. בגלל זה העולם תמיד יהיה אסיר תודה על ג’ורג’ מרטין.  מפיק הביטלס ג’ורג’ מרטין נפטר ב 9 במרץ 2016. #PleasePleaseMe #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #BesameMucho #פולמקרטני #howdoyoudoit #LoveMeDo #ביטלס

העובדה שלנון היה אדם מורכב מאוד ידועה לכל. לכן מעניין בעיני להיחשף למכתבים אישיים שכתב. מצד אחד יש בזה משהו מרתיע ומציצני, אבל זה גם מאפשר לנסות ולבנות דמות שלמה יותר. היום נביא תרגום למכתב שכתב לנון לסינתיה באפריל 1962, כששהה עם חבריו ללהקה בהמבורג. המכתב לקוח מתוך הספר הנהדר שערך האנטר דייויס, The John Lennon Letters: Star Club 39 Grosse Freiheit Altona Hamburg סין היקרה אני אוהב אוהב אוהב אותך ואני מתגעגע אלייך כמו משוגע. איפה את קטנה שלי. אני תוהה למה כל העיתונים כתבו על סטו – במיוחד People – ואיך לעזאזל הם גילו את זה, מי סיפר להם. תוך כדי שכתבתי את זה, פתאום נזכרתי שיש בחור ב”ג’קרנדה” שעובד כעיתונאי עצמאי. יכול להיות שזה הוא, כי אלן וויליאמס תמך בגברת סאת’קליף או משהו כזה. לא ראיתי את אסטריד מהיום בו הגענו. חשבתי ללכת לבקר אותה, אבל אני אהיה כל כך מוזר, ובטח האחרים יבואו גם כן וזה יהיה אפילו גרוע יותר. אני לא אכתוב על זה יותר בגלל שזה לא מהנה במיוחד. אני אוהב אותך – אני לא אוהב את הרעיון שדוט תעבור לגור איתך בקביעות – כי זה אומר שאף פעם לא נוכל להיות באמת לבד – אני מתכוון כשאחזור הביתה – היא לא יכולה לקחת את החדר השני, או למצוא דירה אחרת – תדמייני לך אותה נמצאת שם כל הזמן כשאנחנו במיטה – ודמייני את פול מגיע כל הזמן – ובמיוחד כשאני לא נמצא. אני אשנא את הרעיון הזה. אני אוהב אותך סין. המועדון הוא ענקי, ואנחנו מנגנים רק 3 שעות ערב אחד, ו-4 בערב שלאחר מכן – ואנחנו מנגנים למשך שעה – ואז יש לנו שעה הפסקה כך שזה לא מרגיש ארוך בכלל למען האמת. הבוס של המקום הזה הוא בחור טוב – יש לנו חופש מחר כי זה Good Friday [יום חג המציין את צליבתו של ישו] ואי אפשר להופיע, אז הבוס – (מנפרד) לוקח אותנו ואת הלהקה השנייה ליום חופש במכונית שלו, וכל היתר כמו הורסט מגיעים גם כן, כך שנהיה חבורה גדולה בחמש המכוניות שלנו. אנחנו נוסעים למקום בריא כלשהו, כמו Ost Sea (שוב סטיוארט). אלוהים, אני מותש, עכשיו 6 בבוקר ואני רוצה אותך. (גיליתי עכשיו שאין דואר מחר, אז אני אסיים לעכשיו. אני אוהב אותך, בוו! הוו! אני שונא את המקום הזה). זה היה חמישי בלילה, עכשיו יום ראשון אחר הצהריים. בדיוק התעוררתי ואין דואר היום או מחר (Easter Monday אני חושב). בכל מקרה, חג פסחא שמח סין. אני אוהב אותך. יצאנו, אבל כל מה שעשינו היה לאכול ולאכול ולאכול (Good Friday) הכל היה בחינם אז זה היה בסדר. נסענו למקום שנמצא במרחק 80 מייל ואכלנו. נעלם לי הקול מאז שהגענו לכאן (אם אני זוכר נכון הוא נעלם כבר לפני). אני לא מוצא אותו – נו, שיהיה! אני אוהב אותך סין פאואל. הלוואי והייתי בדרכי לדירתך עם עיתוני יום ראשון ו- choccies [שוקולד] ו- throbber! הו, כן! שכחתי לספר לך שקניתי מעיל זמש עם חגורה, אז אני נראה ממש כמוך עכשיו! פול זז לי על הראש (הוא על המיטה שמעליי והוא נוחר!) אני בקושי מצליח להתמקם בעמדת כתיבה. כל כך צפוף מתחת למדרגות, קפטן. שקט, מקרטני! נהמה, אנקה. אני לא יכול לחכות לראות את החדר החדש שלך. זה יהיה נהדר לראות אותו בפעם הראשונה ולאכול צ’יפס והכל וסיגריה (אל תתני לי בבקשה לחזור הביתה למעשנת קבועה, מיס פאואל). המממ אני ממש יכול לראות אותך ואת דוט מעשנות. אני מניח שזו הדאגה הקטנה ביותר שלי. אני אוהב אותך סין, אני מתגעגע מתגעגע מתגעגע אליך מיס פאואל [I miss miss miss you miss Powell] – אני כל הזמן נזכר בכל החלקים של המבורג בהם בילינו יחד. למען האמת אני לא מצליח לברוח ממך – במיוחד בדרך ובתוך Seaman’s Mission בוו! הוו! אני אוהב אוהב אוהב אותך. סיפרתי לך שיש לנו חדר אמבטיה טוב עם מקלחת? האם סיפרתי לך? ובכן, עשיתי לי מקלחת אחת שלמה, האין אני ילדון נקי? Hee! Hee!. אני אוהב אותך. לא כתבתי למימי עדיין, אבל אני יודע איך לשלוח לה כסף כך שזה יגיע תוך שעתיים. אני לא יכול לחשוב על משהו נוסף לכתוב עליו עכשיו אז אסיים להיום ואכתוב עוד מחר, כיון שבין כה אני לא יכול לשלוח את זה, אז אחר צהרים טובים סין, אני אוהב אותך. Yum Yum. את יכולה בבקשה לשלוח לי את המילים של A Shot of Rhythm and Blues [של ארתור אלכסנדר]? אין שם יותר מדי. עכשיו ליל יום שני וסיימנו לנגן בערך לפני 45 דקות (השעה 2 בלילה). אני גמור מעייפות, מתוקתי, אז אני מקווה שזה בסדר שאסיים עכשיו ואשן שינה נעימה (בלעדייך אבל היא עדיין תהיה נעימה – אל תפגעי – אבל אני כל כך כל כך עייף). אני אוהב אותך סין – אני מקווה שאת מבינה למה לקח למכתב הזה כל כך הרבה זמן להישלח, יקירתי, אבל לא היה דואר בשישי, שבת, ראשון, שני – והמכתב הזה ישלח בדואר המוקדם של שלישי בבוקר כי אני הולך לשלוח אותו פה בתיבת הדואר למטה (שימושי, לא?). אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. בבקשה חכי לי, אל תהיי עצובה, עבדי בחריצות ותהיי סין פאואל הקטנה והחכמה. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. כתבי בקרוב, הוו, זוהי המבורג הישנה והשובבה שאנחנו גרים בה!! כל אהבתי לנצח נצחים מג’ון נ.ב. אלה תחתוני עור, לא מכנסים (למקרה ש, את יודעת!) אני אוהב אותך לילה טוב. #גוןלנון #הביטלס #סינתיהלנון

היום נמשיך עם חלק 2 של הנושא השנוי במחלוקת: תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966. בחלק הראשון סקרנו את התפתחות הקונספרציה בארה”ב על ידי בחור בשם טום ועוד כמה שדרני רדיו מקומי שנפעמו ממה שגילו. הספר The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994, הוקדש לנושא ומביא את התאורייה במלואה עם ההסתייגות והשאלות המתבקשות שכל העניין היה תעלול יחסי ציבור מבריק של הלהקה – מה שיתחזק בסקירה של היום. בספר מוקדשים 2 פרקים מרתקים על תפקידו של האלבום סרג’נט פפר בסיפור, אותם תמצתנו היום. ב 1 ביוני 1967, הביטלס שיחררו את האלבום Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band. כנראה ששום אלבום בהיסטוריה לא הביא לכזה שינוי בכיוון מוזיקלי של להקה. האלבום הוביל לתקופה חדשה, וגירה את דמיוננו בצלילים פסיכדליים ומלאים צבעים ומקצבים נפעמים. לאחר שבוע האלבום מכר 250 אלף יחידות בבריטניה. בארה”ב המכירות הסתכמו בכמיליון עותקים, ולאחר כ 3 חודשים המכירות בארה”ב, הגיעו למספר מדהים של כ 2.5 מיליון יחידות. עד לאמצע 1987, חגיגות ה 20 לאלבום, סרג’נט פפר מכר כ 15 מיליון עותקים. פול מקרטני היה משוכנע שסרג’נט פפר היה אלבום אומנותי נפלא , ועמד על כך שעטיפתו צריכה להיות אמירה אמנותית מופלאה גם כן. בכל זאת הושקעו יותר מ 700 שעות אולפן על מנת להקליט את האלבום בעלות של 75 אלף דולר. פיטר בלאק, מעצב עטיפת האלבום (שלוב ידיים עם חולצה לבנה במרכז) עם צוות ההפקה של העטיפה. פיטר בלאק שיצר את העטיפה סיפר: “פול הסביר שהקונספט הוא כמו לראות להקה מופיעה בפארק. העטיפה תכיל צילום של הלהקה כאילו שהיו להקת עיירה שסיימה קונצרט והיא עומדת על הבמה עם סידור הפרחים העירוני וכל האנשים מתאספים סביבה. הגענו להחלטה שהאנשים בקהל יכולים להיות כל אחד”. הביטלס לא רצו סתם אנשים בקהל. הם רצו דמויות חשובות ומפורסמות שאמרו להם משהו. הקהל כלל לבסוף את מרלין מונרו, אליסטר קרואלי, אדגר אלן פו, קארל מארקס שירלי טמפל ועוד. כשהנהלת הביטלס פנתה אל השחקנית מיי ווסט, זו השיבה: ומה חלקי יהיה בתזמורת הלבבות הבודדים?” מיי ווסט על עטיפת האלבום כל ארבעת הביטלס כתבו לווסט מכתבים אישיים בהם הם מפרטים עד כמה הם רוצים שהיא תהיה על העטיפה. לבסוף היא נעתרה והופיעה על עטיפת האלבום. לא כל הבחירות של הביטלס הגיעו לעטיפה. לנון הציע את גאנדי, ישו והיטלר. לאחר התערבותם של בריאן אפשטיין והנהלת EMI ההצעות ירדו מהשולחן. הם זכרו את ההערות של לנון על ישו רק כשנה לפני כן ואת הרעש התקשורתי שהן חוללו – לכן היה חשוב לא לפגוע לא בנוצרים, לא בהודים ולא ביהודים – ולכן הדמויות הוסרו מסט הצילומים. היטלר (בצד שמאל) בזמן שעוד היה חלק מעטיפת האלבום השחקן ליאו גורסי שהיה חלק מחבורת ה Bowery Boys, דרש תשלום עבור הופעתו על עטיפת האלבום – גם דמותו הוסרה מן הסט. על העטיפה הביטלס לבושים במדי תזמורת, כולם בצבעים שונים ומכונסים סביב תוף הבס עליו מתנוססת כותרת האלבום. כל חבר להקה מחזיק כלי נגינה אחר. הכלים הוברקו במשך 4 שעות לפני שעשו בהם שימוש. עבור עטיפה של אלבום כזה נדרשה מחשבה בכל פרט ופרט. בחקירת רמזי המוות על עטיפת האלבום, עלו כמה דברים מפתיעים. הלהקה עומדת במרכזו של מונטג’ התמונות. מיידית אפשר לזהות את דמויות השעווה של הלהקה שהוצבו דרך קבע במוזיאון השעווה מאדאם טוסו שבלונדון. הבובות, לבושות בסגנון שנות השישים המוקדמות: עניבות, חליפות ותספורות המופטופ המפורסמות של הביטלס – אבל משום מה התספורת שעוררה הדים אז, נראית עכשיו שמרנית. התרבות האמריקנית השתנתה באופן דרמטי וכאלו שעברו את גיל 30 כבר היו בעלי שיער ארוך יותר מהתספורת שהיו לביטלס בתחילה וגרמו לביטלס של 1964 להראות מרובעים. בובות השעווה הועמדו ליד דמותו של המתאגרף סוני ליסטון, ומבטם היה מושפל למטה כלפי הקבר הטרי שנחפר שהיה מעוטר פרחי יקינתון אדומים שהיו מסודרים בצורה של המילה Beatles. הביטלס עם אדם בנו של הצלם מייקל קופר על סט הצילומים לפיטר בלאק היה את הרעיון לכלול את בובות השעווה של הביטלס המוקדמים כחלק מהקהל שבא לראות את לידת הכיוון החדש שסרג’נט פפר מוביל אליו. בלאק סיפר שהחולצה בעלת הכיתוב Welcome The Rolling Stones הגיעה מאדם הבן הקטן של מייקל קופר הצלם. מקורה של הגיטרה הצהובה הקטנה עשויה מיקינתון, היה מתנה ממעריץ ביטלס צעיר שרצה מאוד לתרום לעטיפת האלבום. הביטלס הגיעו לצילומי העטיפה בערב ה 20 במרץ ותוך 3 שעות העבודה שכללה את העטיפה הקדמית האחורית, וצילומי האמצע, נסתיימה. כנשאל על עלות פרויקט הצילום, השיב בלאק שהוא קיבל 200 פאונד על מנת העמיד את הסט ושהצלם רוברט פרייזר קיבל 150 פאונד. למרות שזה לא נשמע כמו סכומים גדולים עבור פרויקט היסטורי שכזה, בלאק שמח שהוא יכול היה להשתתף ביצירת ההיסטוריה של הרוק. על גבי העטיפה היו מספר רמזים מבשרי רעות. הצופים, כאילו מייצגים את מתאבלים בהלוויה. לא לוקח זמן רב להבחין שאותה גיטרה שמאלית עשוייה פרחים היתה בצורה של גיטרת בס – כמו הכלי שניגן עליו מקרטני. נוכחותו של סטיוארט סטאטקליף בקהל מרמזת על כך שאותו כלי שמונח על הקבר אולי בעצם שייך אליו. סטאטקליף שהיה נגן הבס הראשון של הלהקה וחברו הטוב של לנון, מת משטף דם במוח בגרמניה, רגעים לפני הצלחת הלהקה. צופים בעלי דמיון יוכלו לראות את ההודעה “?Paul” שמורכבת מאותה גיטרה. חדי העין גם יבחינו שישנם רק 3 מיתרים לגיטרה – האם זה סימן לשלושת הביטלס המתאבלים שנשארו ? היו כאלו שהבחינו שלפני סידור הפרחים בצורת Beatles ישנו סידור הדומה לספרה 3 – שוב רמז לאלו שנותרו מאחור ? היו מעריצים שחשבו שהשימוש במילה Beatles במקום The Beatles מעיד על שינוי בלהקה – או שינוי בהרכב הלהקה. מעניין לראות שבאלבומים מסע הקסם המסתורי, אבי רואד ו Let it Be נעשה גם כן שימוש ב Beatles. אייסי בון, שחקן בריטי יהודי , היה חלק מהקהל, ידו הימנית מונפת מעל לראשו של מקרטני. למרבה הפלא, בתרבויות מזרחיות, הנפת יד מעל ראשו של אדם היא סמל למוות. מקרטני סומן והוצא אל מחוץ ללהקה. שאר שלושת חברי הלהקה מחזיקים כלים בהירים נוצצים, מקרטני מחזיק בקלרינט שחורה. שחור תמיד היווה את צבע העצב, המוות והיגון. רמז נוסף נצפה על העטיפה כדמותה המתולתלת של שירלי טמפל (שמופיעה על העטיפה 3 פעמים!) שמוקמה לשמאלו של ג’ורג’ הריסון ומסתכלת למטה על הקבר. היא לובשת את אותה חולצה עם הכיתוב “ברוכים הבאים הרולינג סטונס”. הרולינג סטונס החזירו מחווה על גבי אלבומם Their Satanic Majesties Request בה שתלו תמונות של ארבעת הביטלס. עטיפת האלבום Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונס עם המחווה לביטלס. אבל אם מסתכלים קרוב יותר אפשר לראות מודל מוקטן של מכונית שנחה על גבי רגלה של הבובה. המודל מזכיר מאוד את האוסטין מרטין עליה נהג מקרטני, גם באותו ליל הרה גורל של ה 9 בנובמבר 1966 – התאריך המשוער של התאונה הקטלנית. המכונית נראית כאילו היא דוהרת אל תוך הקבר. הבובה נמצאת בחיקה של דמות סבתא מקאברית, שנראה שעונדת על ידה השמאלית כפפות נוטפות דם. פול הוא שמאלי. הבובה בדמותה של שירלי טמפל הביטלס ולנון במיוחד, אהבו את לואיס קרול שחיבב את להטוטי המילים בעבודותיו. אחד מספריו של קרול היה “מבעד למראה”, וניסיון לשחק עם מראה קטנה על גבי עטיפת האלבום ובמיוחד על תוף הבס היכן שמתנוססת כותרת האלבום אותו עיצב ג’ו אפגרייב המסתורי, מעלה משהו מפעמים. התוף נראה תמים למראה בתחילה אך אפשר לשים לב כי הפונט של Lonely Hearts שונה משאר הפונט המעוגל וזה קצת מוזר. מדוע הפונט שונה מהשאר ? במחקר שערכתי התברר כי היו 2 גרסאות לתוף הבס שעוצבו עבור העטיפה, השנייה הייתה בעלת מוטיב אחר, חוץ מהמיקום של המילים Lonely Hearts שמוקמו גם כן במרכז התוף. האקדח המעשן הזה חייב להכיל עוד רמז. ההודעה המוסתרת על “מצבת” הקבר כשמחזיקים מראה באמצעו של הכיתוב Lonely Hearts השונה, מתגלה כיתוב חדש עם הודעה: “I One IX He ^ Die”. החץ בין המילים he ו die מצביע על מקרטני. בתחילה הספרה 9 (IX) הייתה תעלומה – בתחילה חשבתי שהכוונה שהביטל עם 9 אותיות בשמו הוא זה שמת. לא הייתי מסופק מן ההסבר, קראתי את ההודעה שוב ושוב “1 1 9 הוא מת..”….אולי 1 ו 1 הם 11אז “ב 11 9 הוא מת”…. התשובה עכשיו ברורה, תוף הבס הוא המצבה שעליה נכתב תאריך המוות: ה 9 בנובמבר. מה שמפתיע הוא שמישהו באמת רצה שהעולם יחשוב שמקרטני מת וניסה להציג זאת על העטיפה. בתמונת האמצע של האלבום, מופיעים הביטלס במדי התזמורת. על גבי זרועו השמאלית של מקרטני אפשר לראות תג עם האותיות OPD. בארה”ב אדם שמת והובהל לבית החולים מוכרז DOA שפירושן dead on arrival. באנגליה המושג המקביל הינו OPD שפירושו Officially Pronounced Dead. התג על זרועו השמאלית של פול פול הגיב לאחר מכן וטען שקיבל את התג בקנדה ופירושו Ontario Police Department. למעשה התג בקנדה הוא OPP שפירושו Ontario Provincial Department – מוזר שפול ישכח כך את ראשי התיבות של התג על התצלום המפורסם. על גבי העטיפה האחורית, מופיע מקרטני כשגבו אל המצלמה כששאר הביטלס מיישירים אליה מבט. שוב מקרטני מובדל מהשאר. כמו בעטיפה הקדמית בה נראה מקרטני שטוח כאחת דמויות הקרטון בניגוד לשלושה שנראים תלת ממדים. היו שסברו שמתחזה נאלץ לפנות עם גבו על מנת שלא יזהו את הזיוף. זו גם הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמילות השיר צורפו אל האלבום. מילות השיר שהופיעו על גבו של פול בעטיפה האחורית היו של השיר within you without you – אתך ובלעדיך, השיר שנכתב על ידי ג’ורג’ הריסון שהכיל את המילים הבאות: “דיברנו כל החלל בין כולנו / ועל האנשים שהחביאו עצמם מאחורי חומה של אשליות / לעולם לא קרצו לאמת – עכשיו זה מאוחר מדי כשהם כבר אינם”. מי הם אותם אנשים שלא רואים את האמת ושמו עצמם מאחורי קיר של אשליות ? מהי האמת המסתורית? ומי כבר איננו ? מכיוון שזהו השיר של ג’ורג’, זה רק מתאים שהוא יחשוף את הרמז החבוי הבא. הריסון ניצב לימינו של מקרטני כשהוא מישיר פנים למצלמה ומצביע על שורה מתוך She’s Leaving Home שאומרת: “יום רביעי בשעה 5, מיד כשהיום התחיל…” היום והשעה עליהם מצביע ג’ורג’. על מנת לאשר את תאריך התאונה, פיתחו נא את לוח השנה ב 9 בנובמבר 1966. תיווכחו לדעת כי מדובר ביום רביעי… ב Beatles Book Monthly של פברואר 1967 הופיע מאמר מטריד שדיבר על שמועה שהתפשטה בלונדון לאחר שבינואר שהיה קר מהרגיל, הכבישים קפאו והתכסו קרח והיו מסוכנים מאוד לנסיעה. במאמר נכתב כי דווח כי פול מקרטני נהרג בתאונה על כביש M1. הכותב ציין כי קצין העיתונות של הביטלס התקשר לביתו של פול בסיינט ג’ון ווד ופול בעצמו ענה לטלפון ואישר ששהה בביתו כל אותו היום. מכיוון שלא היה עוד על מה לדווח הסיפור גווע. צריך לזכור שהעבודה על פפר היתה בתחילתה באותה תקופה. האם הידיעה הזו היוותה את הקטליזטור לביטלס להתחיל לשתול רמזים באלבום ? לאחר לא מעט שיחות טלפון שהם קיבלו כדי לברר על העניין, הבינו הביטלס את הפוטנציאל השיווקי שגלום בעניין. כל שהיו צריכים הוא לשתול ולהצפין רמזים. זיכרו שפפר יצא רק ביוני והיה להם המון זמן כדי לרקוח את המתיחה הגדולה בהיסטוריה. איך התפתחה לה תאוריית המתחזה ? (“תנו לי להציג לכם את האחד והיחיד. בילי שירז…”) אז אם לפי התאוריה, מקרטני מת בתאונת דרכים ב 9 בנובמבר 1966. מי הוא הפול המסתורי שעל גבי עטיפת האלבום ? כשהתחילו הרמזים לחלחל החוצה והגיעו גם לעיתונות, החלה להתגבש תאורייה לגבי מתחזה שתפס את מקומו של מקרטני בלהקה. חלק טענו כי הוא היה שחקן בשם וויליאם קמבל. השמועה סיפרה כי קמבל שהיה יתום מאדינברו, זכה במקום הראשון בתחרות כפילים לפול מקרטני. קמבל הלך עד הסוף ועבר סדרה של ניתוחים פלסטיים על מנת לשוות לעצמו מראה דומה ככל האפשר לפול. כמובן לא יזיק גם להניח שקמבל ידע לכתוב שירים מעולים כמו מקרטני ושיש להם את אותו הקול. התאוריה גורסת כי הביטלס הפסיקו את הופעותיהם מכיוון שלקמבל היה לקח המון זמן ללמוד כיצד להופיע כפול מקרטני ואף אחד מהם לא רצה שהסיפור יתגלה במהלך סיבובי ההופעות. בסוף השיר הפותח את האלבום מכריז מקרטני: “תנו לי להציג לכם את האחד והיחיד. בילי שירז…”. בילי שירס יכול להיות הכינוי למתחזה וויליאם. מקרטני טען שהביטלס השתמשו בשם הזה בגלל ה”צליל הפואטי” שלו. כשהביטלס שרים את השורה “בילי שירזזזז…” היו כאלו שטענו שהם שרים Billy’s Here – בילי כאן, כאילו מכריזים על הגעתו של המתחזה. כשמתחיל השיר הבא ששר רינגו With a Little Help From My Friends אחת השורות אומרת: “הטו אוזן ואשיר לכם שיר / ואנסה שלא לזייף“. מדוע אחד מהביטלס שר על דאגתו מזיוף ?האם חוסר הבטחון הזה הוא מפני החשש שהקהל לא יקבל את המחליף בלהקה הפופולרית הזו ? האם השיר מסביר כי בעזרת עזרה מחבריו ללהקה והנהלת הביטלס, יצליח המחליף להיכנס לנעליו של פול ? סרג’נט פפר לא היה רק אלבום גדול ששינה את הכל, אלא גם הראה שהביטלס לא איבדו את חוש ההומור החד שלהם. בסופו של האלבום התווסף תו בתדר גבוהה של 18 קילו סיבובים לשנייה – משהו שאוזן אנושית לא יכולה לשמוע אבל כלבים כן. מקרטני הציע את הרעיון עבור כאלו שהיה להם פטיפון שהמחט לא עוצרת בסופו של התקליט. המחט הייתה ממשיכה ונתקעת שוב ושוב על אותה הרצועה. חלק חשבו שהביטלס אומרים He’s found heaven – הוא מצא גן עדן, אבל כששמעו את הקטע לאחור הם שמעו we’ll all be back here soon. פול הסביר על הקטע בראיון בדצמבר 1973: “הקלטנו את הקטע באולפן ואז הפכתי את הקטע עם האגודל שלי על המנוע של המכשיר, שמענו מה יצא ואז אמרנו את מה שיצא הפוך והקלטנו את זה. מה שיצא בהפוך על הפוך הוא: we’ll fuck you like superman חשבתי, ‘טוב מה אפשר לעשות?'”. ההקלטה של קטע הג’יבריש לקחה ערב שלם – מ 7 בערב ועד 3 לפנות בוקר, יותר מחצי הזמן בו לקח לביטלס להקליט את אלבום הבכורה שלהם. ג’ורג’ מרטין וג’ף אמריק חישבו שלקח להקליט את פפר כ 700 שעות אולפן כשאת אלבום הבכורה לקח 585 דקות. בחלק הבא – מקומו של מסע הקסם המסתורי בתאוריית הקונספירציה. #רגאריפטרסון #רולינגסטונס #פולמקרטני #BeatlesBookMonthly #פיטרבלאק #סרגנטפפר #ביטלס

היום נמשיך לחלק השלישי של סדרת הפוסטים “תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966”. תקציר הפרקים הקודמים: בחלק הראשון הראנו איך מתפתחת לה קונספירציה בארה”ב של 1969 וזאת ללא אינטרנט או פייסבוק. בחלק השני חיזקנו את ההשערה שהביטלס רתמו שמועה אכזרית שהסתובבה לזמן קצר מאוד בתחילת 1967 על מותו של מקרטני בתאונה בחורף הקשה ששרר באנגליה באותה תקופה – שמועה שהופרכה מהר מאוד. הגאונים מחליטים לקחת את השמועה ולשתול רמזים לאורכה ולרוחבה של עטיפת האלבום סרג’נט פפר. היום נמשיך הלאה, כשאנחנו כמובן נעזרים בספר המצוין The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994 ונפליג לתקופת “מסע הקסם המסתורי” ונראה כיצד הביטלס מסרבים להרוג את הסיפור וממשיכים במקום זאת “להרוג” את פול. המסתוריות של “מסע הקסם המסתורי” או “מה? הוא מת? גו גו גוג’וב”. המשך המסע לעוד רמזים לתאוריה שלנו ממשיך עם שחרור “מסע הקסם המסתורי” ב 8 בדצמבר 1967 בבריטניה, כפס הקול לסרט שהביטלס שחררו באותו השם. האי פי כלל חוברת בת 24 עמודים בה שובצו תמונות סטילס מהסרט. האלבום שיצא בארה”ב ב 27 בנובמבר 1967 כלל עוד סינגלים מ 1967 כמו Hello Goodbye ו Strawberry Fields Forever. כמה מהשירים ה”חדשים” באלבום נכתבו בעצם עבור סרג’נט פפר כמו Strawberry Fields Forever והונחו באלבום הזה כלאחר יד. התקליטון שיצא בבריטניה הסרט “מסע הקסם המסתורי” שודר בטלוויזיה הבריטית ב 26 בדצמבר. המבקרים הבריטים קטלו את הסרט והשתמשו בביטויים כמו “ככל שהם מתאמצים ככה הנפילה גדולה יותר”, או “אני לא מצליח להיזכר שראיתי אי פעם זבל שכזה” ו “סרט כאוטי”. אלו הביקורות שקידמו את פני הביטלס בעיתוני הבוקר יום למחרת שידור הסרט. עכשיו נראה שהביטלס יכולים להיכשל – הם נפלו ממרום מושבם. מקרטני תלה את כישלון הסרט בהחלטת ה BBC לשדרו בשחור לבן. נראה שההסבר האמיתי לכישלון הסרט היה דווקא מותו של מנהלם בריאן אפשטיין ממנת יתר של סמים ב 27 באוגוסט 1967. אפשטיין היה הדבק שהחזיק את הלהקה שעכשיו יצאה משליטה. בלעדיו הלהקה פשוט נסחפה. נחזור לתאוריה שלנו. שיר הנושא כבר מייעץ לנו “לזרום למסע מסתורי”. מה המסתוריות ? בשורה האחרונה בשיר נאמר: “מסע הקסם המסתורי ‘מת’ לקחת אתכם מכאן, ‘מת’ לקחת אתכם מכאן והיום”. שוב נרמז שהמסתוריות קשורה במוות. ייתכן וכל הפרויקט הזה הוא תצוגה של עוד רמזים לחיזוק תאוריית המוות של מקרטני. עטיפת האלבום מכילה תמונה של הביטלס לבושים בתחפושות של חיות. במרכז ישנו ניבתן שחור. בחלק מהמדינות הסקנדינביות, ניבתן הוא מבשר המוות. מיד כל חוקרי התאוריה היו בטוחים כי הכפיל של פול הוא זה שנמצא בחליפת הניבתן. בספרו The Beatles Forever המחבר ניקולס שפנר ציין שהמילה walrus נגזרה מיוונית ומשמעותה “גוויה”. הספר Beatles forever של ניקולס שפנר מילון וובסטר משייך את המילה דווקא לסקנדינבית במקור ולא ליוונית. זה לא ממש שינה לחוקרים שג’ון לנון טען בשיר שהוא היה האחד בחליפת הניבתן כי בבדיקה מדוקדקת של השיר על העטיפה, האמת הופכת לראייה. הכותרת השלמה של השיר על העטיפה היא “(I am the Walrus (‘No You’re Not!’ Said little Nicola”. לנון טוען להיות הניבתן אבל כותרת השיר שלו עצמו מפריכה את הטענה. צילומי עטיפת התקליטון אם לנון לא היה הגווייה אז מי כן ? באלבום מאוחר יותר של הביטלס – האלבום הלבן, לנון בוחר לגלות את זהות הניבתן בשיר Glass Onion – “הנה עוד רמז עבורכם ,הניבתן היה פול…”. בנוסף על עטיפת האלבום הייתה דמות דומה לציפור שעמדה לשמאלו של הניבתן. הדמות חבשה את סימן ההיכר של לנון – משקפיים עגולות – עוד רמז לכך שג’ון בהחלט לא היה הניבתן. או שמא זוהי הטעייה? אחד מהרמזים המוזרים ממסע הקסם המסתורי היה כיסוי תוף הבס של רינגו. היה כתוב עליו “Love the 3 Beatles”. האם זה מרמז שנשארו רק 3 ביטלס לאהוב ? בחוברת שנלוותה לאלבום (בעמודים שמצוינים כ 10 ו 13) מופיע פול כשהוא ללא נעליו רק בגרביים. כמו באלבום אבי רואד, היו שראו בכך סימן למותו מכיוון שבתרבויות שונות היה נקבר המת ללא נעליו. בעמוד 13, תוכלו להבחין בנעליו המיותמות של פול, כאילו מוכתמות בדם. כיסוי התוף האדום החדש ופול היחף כשנעליו בצד מוכתמות דיוויד שף שראיין את ג’ון ויוקו עבור מגזין הפלייבוי, שאל את ג’ון על השורה שכתב ב Glass Onion. לנון טען שכל העניין היה בדיחה ולא הייתה כוונה לדבר. הוא אמר שמילות השיר כוונו לחברו ושותפו לאורך השנים. לג’ון עכשיו הייתה את יוקו והוא היה בתהליך עזיבה את פול. הוא עוד טען שהשיר היה בכלל מועמד לזריקה והשורה הספציפית הזו נועדה רק כדי לבלבל את מעריצי הלהקה. “יכולתי באותה מידה לומר שהפוקס טרייר היה פול”. לנון השיג את מטרתו – עכשיו כולנו מבולבלים! ג’ון ויוקו עם מנהל המגזין פלייבוי בארי גולסון מימינם והמראיין דיוויד שף משמאלם בספרו של ג’יימס ג’וייס Finnegans Wake שהיווה גם כן השפעה על כתיבתו של לנון את I am the Walrus, הדמות הראשית טים פיינגן משתכר ונופל מסולם. כולם חושבים שהוא מת מהנפילה, חבריו נשארים ערים ליד גופתו כדי לוודא את מותו. הסופר ג’יימס ג’וייס הישיבה הזו הופכת למסיבת שיכורים, ובשלב מסוים אחד מהמשתתפים שופך בטעות וויסקי על גופו של טים. טים אזי מתעורר ומצטרף למסיבה. חבריו של טים לא מקבלים את חזרתו, ומחזרים אותו לארון הקבורה. הם מודיעים לו כי מתחזה יתפוס את מקומו מעתה. לנון ומקרטני בוודאי התפקעו מצחוק לכל ניסיונות הפרשנות של הרמזים ששתלו. לנון ניסה ב I am the Walrus לתעתע ולבלבל את כל האינטלקטואלים שניסו להבין ולחקור את שיריו ולחפש בהם משמעויות נסתרות. בסופו של השיר שתולים קטעים מתוך “המלך ליר” של שייקספיר שנלקחו מהרדיו: אסוולד: עבד, הרוג אותי: נבל, קח את ארנקי. אם אי פעם תשגשג, תקבור את גופי; ותן את האותיות אשר תמצא עליי לאדמונד רוזן גלאסטר; חפש אותו בנשף הבריטי: הו, מוות בטרם עת! אדגר: אני מכיר אותך היטב: נבל שמיש; כחובת הרוע של פילגשו כמו שהרוע היה חפץ. גלוסטור מה, הוא מת? אדגר: שב אבי; תנוח. זה מפתיע שלנון בחר את השורות הללו במקרה. “המלך ליר” נחשב בעיניי רבים ליצירת מופת של שייקספיר ובה מסופר על המלך שבטיפשותו חילק את ממלכתו בין בנותיו על פי אהבתם אליו. בצורה טראגית הוא גילה שקורדליה, הצעירה שבבנות הייתה המסורה ביותר ואהבה את אביה בצורה תמימה ולא לפי כמה תקבל מהממלכה. “המלך ליר” הכיל גם מחזה בתוך המחזה. “הרוזן של גלאסטר” בדיוק כמו ליר, מהר לשפוט ובשל כך סבל רבות. פשעו של הרוזן היה שהוא הונה על ידי מתחזה. בנו הלא חוקי של גלאוסטר, אדמונד נחוש לקחת את הירושה מאדגר אחיו למחצה, והוא עושה זאת על ידי החלפת מכתבים. המעשה הזה מוביל לכך שאדגר מנושל מהירושה מה שמוביל לתוצאה טראגית. השורה: “עבד, הרוג אותי: נבל, קח את ארנקי”, יכולה להתקשר לכך שמתחזה לקח את מקומו של מקרטני לאחר מותו הטראגי. השורות “תקבור את גופי” ו “מה, הוא מת?” מוסיפות למיסתורין – משהו מעבר למקרה או צירוף מקרים. רפרנס למלך ליר ניתן למצוא שנה קודם לכן בשיר של הביטלס Paperback Writer: “…זה מבוסס על רומן שנכתב על ידי אדם בשם ליר…”, מה שמחזק את הטענה שהביטלס הכירו את המחזה, אך בהחלט יכול להיות שהכוונה בשיר הייתה לאדוארד ליר, סופר הנונסנס הבריטי. מסע הקסם המסתורי הכיל עוד עדויות ורמזים לסופו הטראגי של מקרטני. בסופה של החוברת המצורפת ישנה תמונה של מקרטני עומד בין קהל האנשים כשידיהם מונפות למעלה כשיד אחת מתנוססת מעל ראשו של מקרטני. כפי שאנחנו זוכרים מעטיפת האלבום סרג’נט פפר בתרבויות המזרח זהו סמל למוות. כף היד המונפת מעל ראשו ולא בפעם הראשונה בתמונה אחרת נראה מקרטני כשהוא ישוב מאחורי שלט בו נכתב I Was – “הייתי”. הדגלים הבריטים מאחוריו מונחים באותה צורה כמו בהלוויות צבאיות. ומקרטני כמובן לבוש כחייל. הייתי בתמונה אחרת הביטלס לבושים בחליפות ערב לבנות. ג’ון, ג’ורג’ ורינגו עונדים פרח ציפורן אדום על דש חליפותם, מקרטני עונד ציפורן שחורה. שוב מקרטני מובדל מהאחרים. מקרטני תירץ זאת בכך שלצוות הצילום אזלו האדומים. מזל שנשארה אחת שחורה. חלק מחוקרי התאוריה טוענים שהציפורן האדומה נצבעה בשחור על מנת ליצור את המסתוריות. פול עם הציפורן השחורה רמז עבה וכבד נמצא בשיר Strawberry Fields Forever שכאמור התווסף לאלבום בגרסתו האמריקאית. בסופו של השיר המזיקה נעלמת לאיטה רק כדי לחזור שוב – בקטע זה אפשר לשמוע את לנון אומר משהו כמו I Buried Paul – אני קברתי את פול. “קארנברי סאוס (רוטב חמוציות), זה כל מה שאמרתי…” – הגן על כך לנון בראיון לדיוייד שף. מקרטני בספר The Beatles in Their Own Words של בארי מיילס, תמך בגרסתו של לנון. באנתולוגיה 2 ניתן לשמוע את השיר בטייק 7 ובסופו אפשר בבירור לשמוע שלנון ממלמל את צמד המילים כמה פעמים: בצורה טבעית, עוד ועד מעריצים החלו לחקור את תאוריית הקונספירציה הגיעו לעוד ועוד רמזים. אחד מהם התגלה בעת השמעה לאחור של Blue Jay Way של הריסון. הקטע “please don’t be long, please don’t you be very long” הופך ל: “Paul is bloody, Paul is very very bloody”. הנה לכם השיר במהופך: שמועה נוספת גרסה שאם הופכים את עטיפת האלבום, הכוכבים המציינים את שם הלהקה הופכים לספרות. השמועה אמרה שזהו מספר טלפון בו תוכלו לקבל את הפרטים האמיתיים על פרשת מותו של מקרטני. למעשה היה זה מספר טלפון של עיתונאי הגארדייאן שהיה מופתע לקבל את מבול השיחות. אחרים נשבעו כי הם הגיעו לבית לוויות. עטיפת האלבום ההפוכה חושפת מספר טלפון בתמונה אחרת בחוברת ניתן לראות את לנון מסצנת הפתיחה של הסרט כשהוא מעוטר שפם ומופיע כמוכר הכרטיסים למסע הקסם המסתורי. משמאלו, לוח שאומר מה הנסיעה הבאה ומתחתיו כיתוב: The best way to go is by M&D Company. (ראשי תיבות MDC). התקליטון כאמור יצא בבריטניה ב 8 לדצמבר 1967, 13 שנים אחר כך, באותו היום בדיוק בצירוף מקרים מצמרר, ירצח לנון על ידי מארק דיוויד צ’פמן (MDC). לנון כמוכר הכרטיסים בפוסט הבא נראה את תפקידו של האלבום הלבן הכפול סיפור הלא ייאמן הזה. #גוןלנון #בריאןאפשטיין #Iamthewalrus #גורגהריסון #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #BlueJayWay #glassonion

היום נמשיך לחלק הרביעי של סדרת הפוסטים בנושא תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966. תקציר הפרקים הקודמים. ב 1969 התפתחה תאוריה מוזרה ומעניינת שאותה חשף סטודנט בשם טום בשעה שהתקשר אל תחנת רדיו בדטרויט ושטח בפני השדרן ההמום את מה שחשב שגילה – פול מקרטני מת בשנת 1966 והוחלף בידי כפיל. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, ראינו איך הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה, ומייצרים תאוריה חדשה משלהם כשהם שותלים רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי”, ונוכחנו שהביטלס מסרבים לתת לסיפור לגווע. היום, בחלק הרביעי, נלווה את הביטלס אל תקופת האלבום הלבן, בו הם ממשיכים עם הסיפור המוזר גם אל עבר האלבום הזה וממשיכים לשתול רמזים לתאוריה הן בשירים והן בתמונות המצורפות לאלבום. אנחנו כמובן ממשיכים להיעזר בספר The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994. “האלבום הלבן” או “הנה עוד רמז עבורכם, סוס הים היה פול ! “ בפעם הראשונה בקריירה שלהם, הביטלס משוכנעים שזהו התזמון לשחרר אלבום כפול. האלבום ייצג את פול ואת ג’ון בנפרד, כאינדיבידואלים שמבצעים את השירים שלהם כשהאחרים ממלאים את תפקיד המוזיקאים המלווים. אכן זמנים לא קלים. רוב המתח נגרם עקב סיפור רומן האהבה של לנון עם יוקו אונו. בביוגרפיה “לנון”, ריי קולצמן מגלה כי הביטלס האחרים התייחסו ליוקו בצורה מחפירה. הספר “לנון” של ריי קולצמן. “ג’ון הפר כלל קשיח לא כתוב של הלהקה: לנשים שלהם אסור היה להיכנס לאולפנים. הוא הופיע לכל סשן של האלבום הלבן יחד עם יוקו לצידו. המסר הלא מדובר שלו לכולם היה ברור: הם בלתי נפרדים. היא ישבה על הרמקולים, הציעה הצעות וגם בצורה בלתי יאמנת – היו לה ביקורות”. וויכוחים מרירים לא איחרו להגיע מג’ורג’, רינגו ופול. פול היה ביקורתי יתר על המידה על התרומה המוזיקלית של חבריו ללהקה. כשהיה לו מה לומר על תיפופו של רינגו, האחרון עזב את הלהקה. הוא נעלם לכמה ימים, אך חזר לאחר שחבריו ללהקה הבטיחו לו שהוא המתופף המושלם עבור הביטלס. ג’ורג’ הפך אט אט לכותב שירים הישגי, ועכשיו החל מתנגד למונופול של לנון ומקרטני. למרבה הצער, הביטלס כיחידה אחת המשיכו להתפצל לכיוונים שונים. האלבום הלבן של הביטלס שוחרר בבריטניה ב 22 בנובמבר 1968. ההזמנות המוקדמות בארה”ב בלבד עמדו על 1.9 מליון עותקים. עד לסוף 1970, האלבום מכר 6.5 מליון עותקים, מה שהפך אותו לאלבום הכפול הנמכר בכל הזמנים. האמן האנגלי ריצ’ארד המילטון שהופקד על עיצוב עטיפת האלבום, הגיע לעיצוב פשוט ומופשט עבור האלבום הזה. הביטלס ראו בעטיפה של האלבום פיסת אומנות יחודית. העטיפה המקורית כללה את שם הלהקה באותיות בולטות מקדימה, מה שהפך בהוצאות מאוחרות רק לכיתוב אפור. לפי פיט שוטון, חברו הטוב של ג’ון מתקופת הקוורימן, הרעיון למספר כל עותק היה דווקא של פול. היתה שמועה שהביטלס מתכננים הגרלה, בה יגרילו בין רוכשי האלבום כרטיסים להופעה שלהם במקום אקזוטי כלשהו. מקרטני עם ריצ’ארד המילטון מבשלים לנו תאורייה בעיצוב הפוסטר לאלבום הלבן לאחר בחינה מדוקדקת של כל פיסת תמונה שמצורפת לאלבום, חוקרים שוב מצאו רמזים שנשתלו עבור המעריצים, שמפיחים חיים בתאוריית הקונספירציה למותו של פול. האלבום הכיל תמונות אינדיבידואליות של פרצופי חברי הלהקה. לאלבום מצורפות 4 תמונות פורטרט נפרדות של חברי הלהקה שצולמו על ידי הצלם ג’ון קלי – שצילם למרבה האירוניה באותה השנה תמונות של רומן פולנסקי וזוגתו שרון טייט בביתם שבלונדון. כאמור שרון טייט נרצחה בארה”ב על ידי צ’ארלס מנסון שטען בכל תוקף כי הרציחות נעשו בגלל מסרים שקיבל בין היתר מהאלבום הלבן של הביטלס. תמונות אלטרנטיביות מסשן הצילומים לאלבום הלבן נחזור לתמונות הפורטרט: 3 חברים, ג’ון, ג’ורג’ ורינגו נראים באותו גודל – שוב מקרטני מובדל. תמונתו של פול מצולמת בקלוז-אפ מפורט יותר מאשר שלושת האחרים ובהסתכלות מקרוב ניתן לראות צלקת מעל לשפתו של פול שלא הייתה קיימת בתמונות מוקדמות יותר. האם הצלקת הזו נגרמה עקב התאונה או עקב ניתוח פלסטי ? האם זה מצביע על כך שהביטלס החליפו את פול ? תמונה אחרת שמוקמה בפוסטר שצורף לאלבום – אותו עיצב גם כן ריצ’ארד המילטון, בה זוג ידיים שילדיות של מה שנראה כמו רוח רפאים, כמו מנסות לאחוז ולקחת את פול. בתמונה אחרת נראה פול כשראשו טבול באמבטיה, מה שחוקרי התאוריה שיוו לראש ערוף. התקשורת הבריטית הייתה בעיקר מזועזעת כשהם הבחינו בתמונה קטנה של מקרטני העירום שהוסתר בצורה פיקחית מאחורי עמוד לבן. באלבום, בשיר Glass Onion, השורה “הנה עוד רמז עבורכם, סוס הים היה פול..”, יכולה להתפרש כהכרזה שהמתחזה הוא פול. היה זה סוס הים שרימה את הצדפות כמו שסופר בפואמה בספר Through the looking glass של קרול לואיס: “O Oysters, come and walk with us!” The Walrus did beseech. “A pleasant walk, a pleasant talk, Along the briny beach: We cannot do with more than four, To give a hand to each. במקרה זה, אם סוס הים הוא פול אזי לנון הוא הנגר וביחד הם מרמים את כולם. ב Glass Onion היו הפניות גם לשירים אחרים של הביטלס. לנון שר: “סיפרתי לכם על שדות התות , אתם יודעים המקום בו שום דבר לא אמיתי…”. הכוננה היא כמובן ל Strawberry Fields Forever שם נחשד ג’ון שאמר I buried Paul. רפרנס לשיר נוסף שמופיע ב Glass Onion, הוא לשיר Lady Madonna בו מופיעה השורה: “יום רביעי בבוקר, העיתונים עדיין לא הגיעו..” שוב רביעי בבוקר, היום בו התרחשה התאונה בה נהרג פול. הביטוי “בצל מזכוכית” אולי מזכיר לנו רמז ישן נושן. הוא מעודד אותנו לקלף את שכבות הבצל מתוף הבס של סרג’נט פפר, בעזרת מראה (ה looking glass). בשיר היחיד אותו תרם רינגו לאלבום, Don’t Pass Me By, מופיע הקטע הבא: I’m sorry that I doubted you I was so unfair You were in a car crash And you lost your hair השורה: “היית מעורב בתאונה ואיבדת את השיער…” – מתאימה לתאוריית עריפת הראש שהוזכרה קודם. המילים doubt ו unfair יכולים לרמז על המתח ששרר בין חברי הביטלס ובמיוחד בין פול לרינגו. השיר הרודף ביותר באלבום בבחינת התאוריה למותו של פול הוא While My Guitar Gently Weeps שכתב ג’ורג’ הריסון. הדימוי של גיטרה בלוזית, מתאמצת ומתייפחת ממש משכנע. בשיר כותב ג’ורג’: “אני מבחין בעולם ושם לב שהוא מסתובב…” כאומר החיים המשיכו גם אחרי מותו של פול. בסופו של השיר, נשמע הריסון נאנח בקול, כשהוא זועק “פול, פול…” בעצבות עמוקה לחברו שמכבר הימים שנעלם ביחד עם השיר שלאט לאט נעלם לו. טכניקת הקלטת הקולות לאחור, הופיעה לראשונה אצל הביטלס בשיר Rain. לנון תמיד הכריז שהביטלס היו החלוצים להשתמש בשיטת ההקלטות הזו. ג’ון טען שכשהוא ניגן את אחת הגרסאות המוקדמות של Rain במכשיר אצלו בבית, הוא הפך את הסלילים בטעות, מה שהוביל אותו להציע שהקולות שלו יושמעו במהופך וימוקססו להקלטה הסופית. שימוש אחר בטכניקת ההיפוך היה בשיר Strawberry Fields Forever בו הופכו המצילות של רינגו. בשלב הזה ג’ורג’ מרטין הסביר כי הביטלס התעייפו מעט מהטכניקה הזו ועברו לחקור טכניקות אחרות באולפן. כשהטכניקה נשחקה והריגוש ממנה נגמר, היא הפכה לדבר שבשגרה. ואז החלו הביטלס להשתמש בה עבור פרויקט “רמזי המוות” שלהם ולשתול קטעים באלבום הלבן. את המופע הראשון אפשר למצוא מיד אחרי השיר I’m So Tired ורגע לפני Blackbird. זה נראה מתאים שהמסר יופיע במיקום הספציפי הזה, מאחר שהציפור השחורה – העורב – תמיד סימל בספרות את המוות המתקרב. הנוצות השחורות, הקול המקרקר, דיאטה מבוססת על נבלות – העורב נחשב כבר מזמן לציפור מבשרת רעות… במקבת של שייקספיר, לדוגמא, העורב הוא שבישר על התקרבותו של המלך דאנקן. בפואמה “העורב” של אדגר אלן פו, העורב גורם להרהורים על נצחיותו של המוות “שלעולם לא ירומם יותר…”. אדגר אלן פו לאדגר אלן פו יש כמה מופעים בהיסטוריה של הביטלס: ראשית הוא נמצא בקהל המשתתפים בעטיפת האלבום סרג’נט פפר. מופע נוסף הוא בשיר I am the Walrus בו לנון שר: “בנאדם היית צריך לראות איך הם בועטים באדגר אלן פו…”. פו כתב סדרה של טורים העוסקים בפתרונות של צפנים סודיים עבור העיתון של פילדלפיה שנקרא Alexander’s Weekly Messenger. אם ממש בא לכם, תוכלו להתעמק בכתביו עבור העיתון כאן: https://www.eapoe.org/works/editions/mawm001c.htm כשהפך פו למפורסם, כך גם כתביו עבור העיתון. העבודה הנסתרת ביותר שלו נקראה The Gold-Bug, שהכילה בתוכה מסרים נסתרים שהיו חייבים להיות מפוענחים על ידי הקוראים. המוטיבים בכתיבה התרכזו סביב נושאים קריפים כמו קבורה חיה וחזרה מעולם המתים. הקונספט מסתדר יפה עם הרמזים ששתלו הביטלס על עטיפת האלבום סרג’נט פפר. עם כל הטכנולוגיה האולפנית היחסית מתקדמת לתקופתה, יכלו הביטלס ליצור רמזים נסתרים בשימוש בעוד חושים ממה שהשתמש פו. ההודעה המוסתרת של לנון, באה מיד אחרי המשפט אותו הוא שר: “אתן לך כל מה שיש לי עבור שקט נפשי…” – ואז מלמול מוזר שברור לכל שמושמע במהופך. לפי ספרו של מארק לואיסון The Beatles Recording Sessions, לנון שנשאל על המלמול המוזר טען שהוא רק לחש: “?Monsieur , Monsieur, how about another one” ובתרגום – “מסייה, מסייה, מה דעתך על עוד אחת?”. לאחר אין ספור האזנות לקטע, מה שלנון טען נשאר מוטל בספק. כשמשמיעים את הקטע לאחור הוא נשמע כמו: Paul is dead man, miss him, miss him ,miss him – פול הוא איש מת, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו… הנה הקטע רגיל ובמהופך – לעולם הקטע המהופך יעורר בי צמרמרות…. אכן מטריד ומוזר, אבל אי אפשר להשוות זאת לגילויים המצמררים בקטע האוונגרדי Revolution 9, שנבחר כקטע הלא פופולרי ביותר של הביטלס. ג’ורג’ הריסון הודה שהוא בקושי הקשיב לקטע הזה, ג’ורג’ מרטין יחד עם פול ורינגו ניסו להוציא את הקטע מהאלבום הלבן. ללנון הייתה דעה אחרת: הוא הכריז בהתלהבות כי זו היא “המוסיקה של העתיד”. כשהקטע מתחיל להתנגן, נשמע טכנאי ההקלטה עם מבטא אנגלי מוזר, חוזר בצורה מונוטונית על צירוף המילים Number Nine – מספר 9, שוב ושוב ושוב, עד שקולו נעלם אל תוך מערבולת של צלילים. כנראה שמישהו רוצה שנחשוב שברמז הזה ישנו קשר לספרה 9… הספרה 9 היא הסוף של סקלת המספרים, רגע לפני האיפוס מחדש או אולי המוות והלידה מחדש. האם זהו שוב אזכור ל 9 בנובמבר, בוקר מותו של פול ? אולי זה קשור לכך שמקרטני הוא הביטל היחיד ששם משפחתו באנגלית מכיל 9 אותיות ? לספרה 9 ישנה אובססיה לגביו של לנון דווקא. היא הייתה שחקן מרכזי בחייו החל מלידתו ב 9 באוקטובר 1940 בשעה 6:30 בבוקר והמשיכה עד למותו בטרם עת ב 8 בדצמבר 1980 בשעה 11:07 בלילה. אם נחבר את ספרות שעת הלידה נקבל 9 (6+3), אותו הדבר לגבי שעת המוות: (1+1+7). אם ניקח בחשבון את 5 שעות ההבדל בין ניו יורק לאנגליה, נקבל שלנון הוכרז מת כשבאנגליה מולדתו היה כבר ה 9 בדצמבר 1980. הביטלס התגלו על ידי בריאן אפשטיין ב 9 בנובמבר 1961, צירוף מקרים מוזר שמתחבר עם “יום מותו” של פול 5 שנים אחר כך, ועוד יותר מוזר כשמגלים שבאותו היום בדיוק פוגש לנון את יוקו אונו בגלריית אינדיקה. כשמושמע הקטע של טכנאי הקול לאחור, Number Nine הופך לו ל Turn Me on Dead Man. האם זוהי תזכורת לתרומתו של מקרטני עם המשפט I`d Love to Turn you on בשיר A Day in the Life ? 5 דקות לערך אל תוך Revolution 9, נשמע קול שאומר משהו כמו: ….So the wife called me and we’d better go to see a surgeon So, any at all, we went to see the dentist instead who gave him a pair of teeth which wasn’t any good at all ובתרגום: “אשתו התקשרה אליי ואמרה שעדיף שנלך לראות מנתח הלכנו לראות רופא שיניים במקום שנתן לו זוג שיניים שלא התאימו כלל…” מיד אחר כך נאמר: “My Wings are broken and so is my hair” מה שאולי משמש כרפרנס ל Don’t Pass Me By של רינגו…. מצמרר… מי שכן לקח את האלבום הלבן ברצינות תהומית היה מי שהזכרנו כבר קודם – צ’ארלס מנסון, שהכריז על עצמו כישו ופיתח תאוריה מצמררת שנשענה על מה שהבין מהאלבום. הוא האמין שהביטלס הם מלאכים שנשלחו על ידי אלוהים על מנת לגלות לו סודות לגבי האפוקליפסה הממשמשת ובאה. לגבי Revolution 9 מנסון האמין שכל הקולות המוזרים והמחרידים שנשמעו שם הם קולות הארמגדון עצמו. הוא האמין ש Revolution 9 מפנה אותו ל Revelation (ספר ההתגלות של יוחנן) לפרק 9. בפרק הזה מסופר על 4 מלאכים שיצאו מתוך נהר הפרת כדי לזמן את סופו של האדם. מנסון האמין שהארמגדון הזה יכלול מלחמה בין לבנים ושחורים ושהביטלס הם ארבעת המלאכים…. רומן פולנסקי ושרון טייט ב 1968 בלונדון באחת מהתמונות שצילם ג’ון קלי. בפוסט הבא – האלבום אבי רואד. #blackbird #revolution9 #גורגמרטין #רינגוסטאר #מארקלואיסון #גוןלנון #DontPassMeBy #גורגהריסון #פולמקרטני #ImSoTired #StrawberryFieldsForever #אדגראלןפו #WhileMyGuitarGentlyWeeps #סרגנטפפר #ביטלס #צארלסמנסון