top of page

ג’ון לנון בראיון לניוזוויק – 1980

עודכן: 2 בנוב׳ 2022

שלום חברים. מה שלומכם? מקווים שטוב.

היום אנחנו רוצים להביא תרגום לראיון עם אחד, ג’ון לנון שמו.

כנראה שהראיון המפורסם ביותר של לנון הוא הראיון הנרחב מאוד שנתן לפלייבוי בסוף 1980. אבל היום תרגמנו ראיון מפורסם פחות, שיצא בגליון המגזין Newsweek מה-29 בספטמבר 1980. זהו ראיון מקיף פחות מהראיון בפלייבוי, אבל מעניין מאוד מתוקף היותו הראיון הגדול הראשון שנתן לנון מאז נעלם מעיני התקשורת באמצע שנות ה-70.

את הראיון ערכה ברברה גרייסטארק לקראת יציאת האלבום המשותף והנהדר של ג’ון ויוקו, Double Fantasy שיצא ב-17 בנובמבר.

————————————————————————————–

בתשע השנים מאז שהביטלס התפרקו, ג’ון לנון, חבר הלהקה המבריק ביותר אך גם השנוי במחלוקת ביותר, עבר תקופת התבגרות סוערת מאוד. אחרי רצף אלבומים שהוציא לאחר הביטלס, שכללו ברובם חומרים לא אחידים באיכותם, 4 שנות מאבק עם שרותי ההגירה על מנת להישאר בארצות הברית, 15 חודשי פרידה מאשתו יוקו אונו, והולדת בנם שון, לנון נעלם מהעין הציבורית ב-1975. עכשיו, ערב יום הולדתו ה-40, הוא חוזר עם האלבום המצופה ביותר של השנה. Double Fantasy הוא “תמונות מחיי הנישואין” ב-14 שירים – שבע של לנון ושבע של אונו. כשהוא נע בין סגנונות שונים – מהבוגי רוק של (Just Like) Starting Over של לנון לגוספל של יוקו Hard Times Are Over, מהעיניים החולמניות שלו ב-Beautiful Boy אל הדיסקו רוק הארסי שלה ב- Kiss Kiss Kiss, האלבום ממלא את המאזין בהתלהבות וסביר להניח שיקלע לטעם רחב מאוד.

לפני שנים מספר, הזוג החליף תפקידים: לנון הפך לעקר בית – מטפל בילד ואופה לחם, בזמן שאונו הפכה למנהלת העסקים של המשפחה. כמות הנכסים שלהם היא גדולה – דירות בבניין דקוטה האגדי במנהטן, חצי תריסר בתי מגורים המפוזרים מפאלם ביץ’ פלורידה ועד להרים של צפון מדינת ניו יורק, ובנוסף גם 4 חוות לייצור חלב.

לאחרונה ישבו לנון ואונו עם כתבת ניוזוויק ברברה גריסטארק לראיון הגדול הראשון שלו מזה 5 שנים. רזה מאוד, לבוש בליוויס וחולצת עבודה, מעשן סיגריות צרפתיות ואוכל סושי, הביטל לשעבר דיבר באופן נרחב על עצמו, כשהוא לא מראה שום סימן לשדים הפנימיים שרדפו פעם את שיריו.

ש: למה ירדת למחתרת ב-1975? האם נמאס לך ליצור מוסיקה, או שנמאסה עליך כל התעשייה?

ת: זה היה קצת משני הדברים. הייתי תחת חוזה מאז גיל 22 ותמיד הייתי “אמור לעשות” משהו. הייתי אמור לכתוב מאה שירים עד יום שישי, הייתי אמור להוציא סינגל עד יום שבת, אמור לעשות את זה או את ההוא. הפכתי לאמן בגלל שאהבתי את החופש – לא התאמתי לכיתה או משרד. חופש היה היתרון שגבר על כל החסרונות בהיותי שונה!!! אבל פתאום הייתי מחויב למדיה, מחויב לקהל. לא היה שם חופש כלל!!!

הרבה פעמים ביצעתי נסיגה מהמחויבות הזו. חלק ממני הוא נזיר, וחלק הוא פרעוש קרקסי. הפחד בתעשיית המוסיקה הוא שלא תתקיים אם לא תגיע לקזנון (מועדון ניו יורקי) עם אנדי וורהול. כפי שגיליתי, החיים לא מסתיימים כשאתה מפסיק להיות מנוי על “בילבורד”.

ש: למה חמש שנים?

ת: אם את מכירה את ההיסטוריה, לקח לנו הרבה זמן כדי ללדת ילד ורציתי לתת לשון 5 שנים מלאות. לא ראיתי כלל את ג’וליאן, הבן הראשון שלי, גדל. ועכשיו פתאום יש בחור בן 17 שמדבר איתי בטלפון על אופנועים. אני קורא נלהב, בעיקר של היסטוריה, ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה. ישנן תרבויות בהן הילדים לא עוזבים את הגב של האם עד שהם בני שנתיים. אני חושב שרוב בתי הספר הם בתי כלא – חשיבתו של ילד היא פתוחה לגמרי ולצמצם אותה כדי שיתאים לתחרות שמיוצרת בכיתה זו בדיחה בעיני. שלחתי את שון לגן ילדים. כשהבנתי שאני שולח אותו לשם כדי להיפטר ממנו, נתתי לו לחזור הביתה… אם אני לא אתן לו יחס בגיל 5, אז אצטרך לתת לו כמות כפולה כשיהיה נער. זו חובתי.

ש: התאוריה של פול מקרטני היא שהפכת מתבודד כי כבר עשית הכל – מלבד להיות אתה עצמך.

ת: מה לעזאזל זה אומר? פול לא ידע מה אני עושה – הוא סקרן לדעת כמו כל אחד אחר. עברו 10 שנים מאז שבאמת תקשרתי איתו. אני יודע עליו כפי שהוא יודע עלי, שזה כלום. בערך לפני שנתיים, הוא הופיע בפתח הדלת. אמרתי לו: “תראה, אכפת לך להתקשר לפני? בדיוק היה לי יום קשה עם התינוק. אני גמור ואתה צועד פנימה עם גיטרה מזויינת!”


ש: מהו יום טיפוסי בחייהם של ג’ון ויוקו?

ת: יוקו הפכה למפרנסת, דואגת לבנקאים ולעסקאות. אני הפכתי לעקרת בית. זה היה כמו באחת הקומדיות בהן מתרחשות החלפות. אני אומר (בטון אלגנטי): “ובכן, איך היה במשרד היום, יקירתי? את רוצה קוקטייל? לא הבאתי לך את נעלי הבית והחולצות שלך לא חזרו מהכביסה”. לכל עקרות הבית, אני עכשיו מבין על מה אתן מתמרמרות. החיים שלי סבבו סביב הארוחות של שון – “האם אני מגביל את הדיאטה שלו מדי?” (הלנונים שומרים על סגנון חיים מיקרוביוטי, שכולל התנזרות ממוצרי חלב, אלכוהול ובשר). “האם היא תדבר על העבודה כשתחזור הביתה?”. אני עקרת בית עשירה – אבל הדאגה עדיין קיימת בתפקיד.

ש: יוקו, למה החלטת לקחת את תפקיד מנהלת העסקים?

ת (יוקו): יש שיר של ג’ון באלבום שנקרא Clean-Up Time וזה באמת מה שזה היה עבורנו. היינו מקושרים לאפל ולכל עורכי הדין והמנהלים שרצו חתיכות מאיתנו, לא היינו עצמאים מבחינה כלכלית – אפילו לא ידענו כמה כסף היה לנו. אנחנו עדיין לא יודעים! עכשיו אנחנו מוכרים את המניות שלנו באפל (25 אחוז) כדי לפנות אנרגיה לדברים אחרים. אנשים המליצו לנו להשקיע במניות ובנפט אבל אנחנו לא מאמינים בזה. אתה צריך להשקיע בדברים שאתה אוהב. כמו פרות, שהן חיות קדושות בהודו. קניית בתים היתה החלטה פרקטית – ג’ון התחיל להרגיש תקוע בדקוטה, ובבתי מלון מציקים לנו. כל בית שקנינו נבחר כי היה מקום ייחודי שנזקק לשיפוץ.

ש: ג’ון, כמה קשה היה לא לעשות שום דבר מוסיקלי?

ת: בהתחלה זה היה קשה מאוד. אבל מבחינה מוסיקלית, מוחי היה ערבוביה אחת גדולה. זה גלוי ב-Walls and Bridges (אלבומו משנת 1974), שהיה עבודתו של בעל מלאכה חצי חולה. לא היתה השראה וזה יצר אווירה של אומללות. לא יכולתי לשמוע את המוסיקה בגלל הרעש ששרר בראשי. על ידי הנטישה שלה, התחלתי לשמוע אותה שוב. זה כמו ניוטון, שלעולם לא היה מבין מה משמעות נפילת התפוח אלמלא ישב חולמני מתחת לעץ. עבור זה אני חי… ההנאה בנפילת התפוח על ראשי פעם בחמש שנים.

ש: האם הפסקת לשמוע מוסיקה?

ת: אני מאזין בעיקר למוסיקה קלאסית או מוסיקת מעליות. אני לא מתעניין בעבודה של אנשים אחרים, אלא אם זה נוגע לי. יש לי את הכבוד הגדול בכך שמעולם לא הייתי ב”סטודיו 54″ (מועדון) ולא הייתי בשום מועדון רוק. זה כמו לשאול את פיקאסו אם הוא היה לאחרונה במוזיאון.

ש: למה החלטת שוב להקליט?

ת: כי עקרת הבית הזו מעוניינת בקצת קריירה! ב-9 באוקטובר אהיה בן 40 ושון יהיה בן 5 ואני יכול להרשות לעצמי להגיד – “אבא עושה משהו אחר בנוסף”. הוא לא רגיל לזה – במשך חמש שנים בקושי לקחתי לידיים גיטרה. בחג המולד האחרון השכנים שלנו הראו לו את “צוללת צהובה” והוא חזר בריצה ואמר “אבא, אתה שרת… האם היית ביטל?”. אמרתי לו “ובכן, כן. נכון.”


ש: למה החלטת לשתף פעולה עם יוקו באלבום הזה?

ת: זה כמו מחזה, ואנחנו משתתפים בו. זה ג’ון ויוקו – אתה יכול לקחת את זה או לא. אחרת (צוחק) נשאר פרות וגבינה, יקירי. להיות עם יוקו הופך אותי שלם. אני לא רוצה לשיר אם היא לא שם. אנחנו כמו מדריכים רוחניים אחד לשני. כשיצאתי לראשונה מהביטלס, חשבתי “הו, נהדר. אני לא צריך יותר להקשיב לפול ורינגו וג’ורג'”, אבל זה משעמם לעשות יודל לבדך באולפן. אני לא צריך את כל המקום הזה יותר.

ש: עברת כברת דרך מהאדם שכתב בגיל 23 Women should be obscene rather than heard. איך זה קרה?

ת: הייתי מאצ’ו ממעמד הפועלים שהיה רגיל שישרתו אותו ויוקו לא קנתה את זה. מהיום בו פגשתי בה, היא דרשה זמן שווה, מרחב שווה, זכויות שוות. אמרתי “אל תצפי שאשתנה בשום צורה. אל תפגעי במרחב שלי”. היא ענתה “אז אני לא יכולה להיות כאן. כי אין מרחב במקום בו אתה נמצא. הכל סובב סביבך ואני לא יכולה לנשום באטמוספירה הזו”. אני אסיר תודה לה על החינוך הזה.

ש: אנשים האשימו את יוקו בכך שסחבה אותך מהלהקה והרסה את הביטלס. איך זה באמת נגמר?

ת: כל הזמן ניסיתי למצוא סיבה לצאת מהביטלס, מהתקופה בה הצטלמתי ל-How I Won The War (ב-1966). פשוט לא היה לי את האומץ לעשות את זה. הזרע נשתל כשהביטלס הפסיקו להופיע ולא יכולתי להתמודד עם לא להיות על הבמה. אבל פחדתי מכדי לעזוב את הארמון. זה מה שהרג את (אלביס) פרסלי. המלך תמיד נהרג על ידי אנשי החצר שלו. הוא מואבס במזון, מואבס בשתייה, מהללים כל דבר שהוא עושה וכך שומרים עליו קשור לכתר שלו. רוב האנשים שנמצאים במצב הזה לא מתעוררים לעולם. יוקו הראתה לי מה זה להיות ביטל אלוויס, ולהיות מוקף בעבדים חנפנים שכל מטרתם היא להשאיר את המצב כפי שהוא, זה סוג של מוות. וככה הביטלס סיימו את דרכם – לא כי היא “פירקה” את הביטלס, אלא כי היא אמרה לי “אתה עירום”.

ש: איך אתה מסתכל היום על הרדיקליות הפוליטית שלך בתחילת שנות ה-70?

ת: הרדיקליות הזו היתה מזויפת, באמת, כי היא נבעה מתוך תחושת אשמה. תמיד חשתי אשמה על כך שאני מרוויח כסף, אז הייתי חייב לתת אותו או לאבד אותו. אני לא מתכוון שהייתי צבוע. כשאני מאמין, אני מאמין בחוזקה עד לשורשים. אבל בהיותי זיקית, הפכתי להיות למי שהייתי לידו באותו הזמן. כשאתה עוצר לחשוב, אתה שואל למה לעזאזל נאבקתי בממשלת ארצות הברית רק בגלל שג’רי רובין לא יכול היה לקבל את מה שהוא תמיד הכי רצה – משרה מרופדת ונוחה.

ש: האם אתה לעיתים מתגעגע לימים הישנים והטובים?

ת: לא! מה שהפך את הביטלס לביטלס הוא גם מה שהפך את שנות ה-60 לשנות ה-60. וכל מי שחושב שאם ג’ון ופול יפגשו עם ג’ורג’ ורינגו, הביטלס יחזרו להתקיים, יצא מדעתו. הביטלס נתנו את כל שהיה להם לתת, ויותר מזה. ארבעת הבחורים שהיו הלהקה הזו לעולם לא יוכלו לחזור להיות הלהקה הזו שנית, גם אם הם ירצו. מה אם פול ואני ניפגש? זה יהיה משעמם. אם ג’ורג’ או רינגו יצטרפו זה חסר משמעות, כי פול ואני יצרנו את המוסיקה. או. קיי.? יש הרבה קטעים של הביטלס שהייתי עושה מחדש – הם מעולם לא יצאו כפי שרציתי שיהיו. אבל לחזור בחזרה לביטלס יהיה כמו לחזור בחזרה לבית הספר… מעולם לא אהבתי פגישות מחזור. הכל נגמר.

ש: מכל השירים החדשים, רק I’m Losing You מכיל את אותם שדים לנוניים ידועים. איך הוא נכתב?

ת: הוא הגיע מתחושה אדירה של אובדן שחזרה אחורה אל הרחם. לילה אחד לא הצלחתי להשיג את יוקו בטלפון והרגשתי מנותק לחלוטין… אני חושב שזו היתה המטרה של 5 השנים האחרונות – להחזיר לעצמי את הקשר עם עצמי. הרגע הממשי של המודעות, כשנזכרתי מי אני, הגיע בחדר בהונג קונג כי יוקו שלחה אותי מסביב לעולם כדי להיות לבד עם עצמי. לא עשיתי שום דבר לבדי מאז גיל 20. לא ידעתי כיצד לבצע צ’ק אין למלון… אם מישהו קורה את זה הוא בטח חושב “כוכבי הפופ המזויינים האלה!”. הם לא מבינים את הכאב שבלהיות פריק. כל פעם שהתחלתי להרגיש חרדה בגלל זה, הייתי עושה אמבטיה. בהונג קונג עשיתי בערך 40 אמבטיות. השקפתי אל המפרץ כשלפתע משהו קרה. זו היתה ההבנה –”אלוהים! האדם הרגוע הזה הוא אני מזמנים רחוקים. הוא ידע איך לעשות דברים. הוא לא נסמך על חנופה מוגזמת או על להיט ברדיו. וואו! אז התקשרתי ליוקו ואמרתי “נחשי מי זה? זה אני!”.

הסתובבתי ברחבי הונג קונג בזריחה, לבד, וזה היה מרגש. זה היה גילוי של תחושה שהיתה לי בעבר, כשהייתי צעיר והסתובבתי בהרי סקוטלנד עם דודתי. שיחי האברש, הערפל… חשבתי לעצמי – אה אה! זו ההרגשה שגורמת לך לכתוב או לצייר… זה היה איתי כל חיי! וזו הסיבה שאני חופשי מהביטלס, כי לקח לי זמן לגלות שהייתי ג’ון לנון לפני הביטלס, ושאהיה אחרי הביטלס. וכך זה צריך להיות.

————————————————————-

בתמונות – תמונות שצילמה הצלמת היפנית קישין שינויאמה עבור האלבום Double Fantasy. התמונות יצאו בספר ותמורת 700 דולר תוכלו לרכוש עותק ממוספר שלו עם חתימת הצלמת ויוקו.

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page