top of page

Get Back Sessions – חלק 1

עודכן: 2 בנוב׳ 2022


בשנת 1998 טסתי לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. כמובן, שיחד עם שלל המוסיקה שלקחתי איתי, היה הרבה מאוד ביטלס. כשהגעתי לארגנטינה גם התחדשתי בבוטלגים נאים ובספר עב כרס שהכיל את כל הפרטיטורות המדוייקות של שירי הביטלס (איתו הסתובבתי בתוך תיק מוצ’ילרים במשך חודשים). ואז, כשהגעתי לבוגוטה בקולומביה, מצאתי ספר חדש שיצא והיה בעצם מעין תמליל עם פרשנות של הקלטות הסשנים של Get Back. ההתרגשות שלי היתה בשיאה. כזכור, מדובר בעולם נטול שיתוף קבצים, וכדי למצוא בוטלג ספציפי היית צריך הרבה מזל, כך שהרגשתי כמי שמצא אוצר. מאז כבר השגתי את הבוטלג המלא, אבל עדיין יש לי חיבה רבה לספר.

לכן החלטתי שבעזרת הספר ומקורות נוספים, נעקוב ביחד אחר הימים האחרונים של הביטלס. יהיה עצוב, אבל אלה החיים.

שם הספר הוא Get Back – The Unauthorized Chronicle Of The Beatles’ Let It Be Disaster והוא נכתב על ידי דאג סלפי וריי שוויגהארדט.

כדי להתחיל, הנה תרגום של ההקדמה שלו, כדי שנסתנכרן כולנו על המקום בו חברי הביטלס נמצאים. מוכנים? יצאנו לדרך.

 

ינואר 1969, החודש בו נערכו הסשנים של Get Back של הביטלס, הוא החודש הכי פחות מובן והכי פחות מוצג בקריירה שלהם. בראיונות ל”אנתולוגיה”, אפילו שלושת חברי הלהקה הנותרים הוכיחו כי הם לא באמת זוכרים באופן נכון את המאורעות שארעו באותה תקופה. באופן אירוני, זהו החודש המתועד ביותר של הלהקה מרגע קיומה, כשכמעט כל רגע במהלך השהות המשותפת שלהם תועד באודיו, שעכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי (הספר חגג עשרים שנה בשנה שעברה), מאפשר לנו להרגיש כזבוב על הקיר, ולראות את נקודת הזמן החשובה הזו בהיסטוריה של הביטלס. נכון, לא כל הרגעים שמתוארים בספר הזה מגלים פרטים חדשים, אבל בינות לשיחות הקלילות ולחזרות המתישות קבורות התשובות לשאלה “למה הביטלס התפקרו?”

לפני שנתחיל, בואו נציג את המשתתפים.


רינגו סטאר כבר עזב את הלהקה באופן זמני בתקופת הסשנים לאלבום הלבן הכפול. לסשנים האלה הגיע כשהוא עייף ואומלל. מעבר לכך שהוא מביע את מורת רוחו מהרעיון להופיע מחוץ לאנגליה, הוא לא מביע שום דיעה חשובה בנוגע ללהקה.

למרות כל הטענות הרויזיוניסטיות שמנסות לטעון אחרת, למערכת היחסים ההדוקה מאוד של ג’ון ויוקו היתה השפעה מזיקה מאוד על היחסים שלו עם שאר חברי הביטלס. “מודעות גבוהה”, אחת הקונספציות הרבות שג’ון ויוקו חלקו, יצרה מחיצה בתוך הלהקה, כשג’ון היה משוכנע שתקשורת מילולית אינה הכרחית בשביל אנשים שהם “מחוברים לעצמם” כפי שהוא ויוקו היו. השימוש הכבד של ג’ון ויוקו בסמים בתקופה הזו, גם היא גרמה לניכור מכל האחרים, כשג’ון נע בין שיעמום שקט לבין אנרגיה מבעבעת ועצבנית, לפי המרחק מלקיחת הסם האחרונה. היצירתיות שלו היתה בשפל והיכולת (או הרצון) שלו לתקשר כמעט ולא היתה קיימת. את רוב הסשנים הוא בילה בנסיון להסתתר מאחורי הדימוי של “הביטל השנון”.

הויתור הלא מדובר של ג’ון על תפקיד מנהיג הלהקה (שהתפתח עם הזמן ועכשיו הושלם), יחד עם מותו של המנהל שלהם בריאן אפשטיין, אילצו את פול לקבל על עצמו את התפקיד הלא נעים של מקבל ההחלטות עבור הלהקה. למרות זאת, פול היה היחיד שבאמת שמח על היותו ביטל והיה מוכן ללכת רחוק מאוד על מנת להציל את הלהקה. ההצגה הרווחת של פול כבוסי במיוחד וכבריון אגוצנטרי בתקופה הזו היא פשוט לא נכונה ולא הוגנת. ההתנהגות האדישה וחסרת העניין של שאר חברי הביטלס היא שהופכת את האסרטיביות של פול לבולטת.

למרות המרירות וחוסר ההנאה שלהם, ג’ורג’, ג’ון ורינגו עדיין שאפו להשאיר את הלהקה בחיים, אבל נראה כי הגורל היה נגדם וככל שהסשנים נמשכו, הסוף נראה יותר ויותר בלתי נמנע. מה הוביל את להקת הרוק הפופולרית והמהוללת ביותר בהיסטוריה להתפוררות? איך זה קרה? איך זה התפרק?

ברוכים הבאים לסשנים של Get Back.


הוא ראה בעיני רוחו את הלהקה מופיעה 3 הופעות בדצמבר ב-Roundhouse בלונדון. בנובמבר 1968 הם אף הודיעו על ההופעות האלה. כשתוכניות אלו לא התממשו, הוא החליט שהלהקה צריכה להופיעה בהופעה אחת בינואר (במקום שלא נקבע עדיין) במופע שיועבר בשידור חי בטלוויזיה ברחבי העולם. הוא גם החליט שהחזרות למופע יצולמו וישמשו לסרט דקומנטרי שיקדים (ויקדם) את המופע החי.

כתוצאה מכך, הביטלס מצאו עצמם עורכים חזרות באולפן ענק באולפני טוויקנהאם בלונדון – אותו המקום בו צילמו את A Hard Day’s Night חמש שנים קודם לכן.

רוב הצוות שנשכר כדי לצלם ולהקליט את הסשנים האלה עבד יחד לאחרונה על הפקה ראוותנית טלוויזיונית אחרי, Rock and Roll Circu של הרולינג סטונס. מייקל לינדסי-הוג, אמריקאי עם רזומה מרשים, נשכר כבמאי. מייקל עבד עם הביטלס קודם לכן על כמה קליפים לקידום, שהאחרונים שבהם היו “היי ג’וד” ו-Revolution. למרות שהרעיונות של מייקל לסרט הדקומנטרי היו שונים מאלו של פול, הוא הבין את החשיבות של הארועים שהתרחשו לפניו והקליט הרבה יותר אודיו משהיה צריך עבור הסרט.

גלין ג’ונס, שתפקידו הראשוני היה להיות אחראי לסאונד של השידור הטלוויזיוני, מצא את עצמו מתפקד כטכנאי הסאונד של הביטלס, כשהוא מקליט את החזרות ומנגן אותן כדי שיוכלו להעריך את מה שהוקלט. כשחזרו להקליט באפל, ג’ורג’ מרטין (שתפקידו המקורי היה למקסס את הערוצים השונים של מופע הטלוויזיה החי) חזר לעמדתו הישנה כמפיק הביטלס (למרות שגלין החליף אותו מדי פעם).

טוני ריצ’מונד ואיתן ראסל, שני אנשי צוות נוספים שעבדו על Rock and Roll Circus, משמשים כצלם ראשי וצלם סטילס. דניס אודל, מפיק הפרוייקט, מדי פעם מגיע לסשנים, כמו גם ניל אספינול ודרק טיילור, חברים ועובדים של הביטלס מזה שנים רבות. מל אוונס, שהיה מנהל הבמה של הלהקה כמעט מתחילת דרכה, כמעט תמיד נוכח. מל מתפקד יותר כסוג של משרת מאשר כחבר, ומבצע כל משימה מוטרפת בכל פעם שביטל קורא בשמו. קווין הרינגטון זכה בתפקיד של עוזר המשרת.

יוקו נמצאת תמיד לצידו של ג’ון. אשתו של רינגו, מורין, מגיעה במספר ימים, וכך גם חברתו של פול, לינדה איסטמן. בתה של לינדה, התר, מגיעה גם היא לאחד הסשנים באפל.

לבסוף, ישנו בילי פרסטון, קלידן אמריקאי שמנגן עם הלהקה ברוב הסשנים האחרונים של הפרוייקט. —————————————————————————————————–

עד כאן ההקדמה.

בשנת 1970 אמר לנון בראיון:


לפול היה את הרעיון שאנחנו הולכים לעשות חזרות או… אתה מבין, זה היה יותר כמו סיימון וגרפונקל, לחפש מושלמות כל הזמן. אז יש לו את הרעיונות האלה שאנחנו נעשה חזרות ואז נעשה את האלבום. וכמובן שאנחנו עצלנים מזוינים וניגנו כבר עשרים שנה, לעזאזל, אנחנו אנשים מבוגרים, אחנו לא הולכים לשבת ולעשות חזרות. אני לא, בכל מקרה. ולא הצלחנו להיכנס לזה. וניסינו להקליט כמה קטעים, אבל אף אחד לא היה בעניין. זה היה נורא, הרגשה נוראית בטוויקנהאם, להיות מצולמים כל הזמן. אני רק רציתי שהם ילכו, והיינו מגיעים בשמונה בבוקר. אי אפשר ליצור מוסיקה בשמונה בבוקר, או בעשר או מתי שזה היה, במקום זר תוך כדי שאנשים מצלמים אותך ופנסים מאירים אותך”

——————————————————————————

מכאן מתחילים ימי החזרות, ההקלטות וההופעה המפורסמת על הגג.

ועל מה שקרה שם – בפעם הבאה.

בתמונות – עטיפת הספר והביטלס נהנים

5 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page