אהלן! בפרק החדש בסדרת השירים הזנוחים של הביטלס, אדבר הפעם בין היתר על ז'אנר הקאנטרי, שאיתו הביטלס פלירטטו לרגע. אעסוק גם בקאבר נהדר שעשו הביטלס בהובלתו של לא אחר מאשר רינגו סטאר שאהב את הז'אנר והדגים יכולות קאנטרי טבעיות וביצע את השיר שביצע במקור באק אוונס, וכתב ג'וני ראסל, כאילו שזה השיר שהוא כתב לעצמו. אדבר גם על התהוות הקאנטרי במאה העשרים וההגעה שלו לליברפול, מה שהעניק לה את השם 'הנאשויל של הצפון'. ואולי רק אולי, נענה על השאלה, מהו אלבום הקאנטרי של הביטלס. מה נותר עוד לומר? היי הו סילבר! לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

בפוסט הקודם בסדרה, כתבתי על האלבום Egypt Station. אלבום שראה אור ב 2018 ולאחר שיצא, היה נדמה שאלבום חדש נוסף ממקרטני הוא משהו שהוא בגדר משאלת לב ושאולי מקרטני סיכם הכל בתחנות המוסיקליות שלו באלבום הארוך (לעיתים ארוך מדי) והמפוזר הזה. היום הגעתי לסגור הן חוב והן את המעגל של סדרת הפוסטים הזו על קריירת הסולו של מקרטני כי תמיד מוטב מאוחר. הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה ויעסוק באלבום האחרון שהוציא מקרטני לעת הזו, בקריירה הארוכה ובטח תסכימו איתי, המרתקת מאוד. אני מניח שכולכם תצטרפו אליי למשאלת הלב, שיהיה לפחות עוד פוסט אחד בסדרה הזו בעתיד הקרוב לבוא. המרחק של של שנתיים וחצי לערך דווקא מועיל עבורי בפוסט הזה. הוא נותן לי פרספקטיבה מספיקה כדי להבין האם האלבום הזה מחזיק מים. התשובה בגדול היא כן ומרחק הזמן הזה רק מדגיש עד כמה Egypt Station הוא ניגוד שלו. בפוסט האחרון עזבתי את מקרטני אי שם בספטמבר 2018 כשהוא הוציא את האלבום Egypt Station ונכנס לאמוק של יחסי ציבור עבורו שכמותו לא נראה בקריירה הארוכה שלו, כשהוא מגייס לטובתו גם את המדיה החדשה, הרשתות החברתיות ואת ג'יימס קארדן. האלבום אכן כבש את המקום הראשון, כי איך אפשר שלא אחרי בליץ פרומושן שכזה. בחודש אוקטובר הכריז מקרטני על הוצאה של שני אלבומים במסגרת הארכיב קולקשן שלו Wild Life ו Red Rose Speedway. התאריך נקבע לחודש דצמבר. כמובן שפול לא ויתר על סיבוב הופעות עולמי ובחודש נובמבר סיים סיבוב הופעות ביפן ובנקודה הזו זה נראה שהמכונה לא תעצור לעולם. ב 2019, מקרטני התפזר שוב לכל עבר. בסוף ינואר בתאריך שבו צויין 50 להופעה על הגג של הביטלס, הוכרז פרויקט שאפתני מאוד – הסרט Get Back. פיטר ג'קסון קיבל לידיו את כל החומר המתועד של הבמאי מייקל לינדזי הוג ויפיק ממנו סרט חדש, ארוך שיכיל את הסיפור המלא של פרויקט גט בק של הביטלס. מיוזיקל חדש שהוכרז בשם It’s A Wonderful Life שלדעתי לא קרה איתו כלום עד היום, המשיך להופיע, עסק בהוצאה המחודשת לאלבום Abbey Road של הביטלס במיקס חדש של ג'יילס מרטין, שחרר מחדש את האלבום היחיד של לינדה שיצאה לאחר מותה, הוציא ספר ילדים בשם Hey Grandude! והוציא את ספר צילומי הפולארויד של לינדה. אני בטוח שזו רק רשימה חלקית מאוד מהדברים שבם עסק מקרטני בשנה הזו. ואז הגיעה 2020. בתחילת השנה זה נראה שהכל כרגיל והרכבת של מקרטני דוהרת. סיבוב ההופעות שלו Freshen Up נמשך, והתכנון היה שמקרטני יופיע בפסטיבל גלאסטנברי הותיק. במרץ 2020 חילחלה ההבנה שזוהי לא שנה רגילה. לראשונה בחייו ובחיי כולנו, התכניות התבטלו באופן מוחלט והחיים נראו כחוסר ודאות אחד גדול. מגיפת הקורונה אכן טרפה את כל הקלפים ושיבשה את חיי כולנו, אבל העובדה הנוראה מכל היתה שהשיבוש המלא והטוטאלי הזה היה ללא תאריך תפוגה ידוע מראש. האיום הבריאותי לצד הישיבה הממושכת בבתים, הביאו הרבה אנשים לסף ייאוש. שערו בנפשכם, מה עבר על אדם שניזון כל כך מהאהבה והקשר עם הקהל, אלמנטים שבאו לידי ביטוי והובלטו מאוד באלבום Egypt Station ועכשיו נעמדו למבחן. לאחר התאוששות קלה, מקרטני שספג מהלומה, הבין את גודל האירוע. מעז יצא מתוק. הוא ראה בכך הזדמנות פז. במהלך התקופה הראשונה של הסגרים הראשונים, מקרטני בן ה 77 בואכה 78, הסתגר בביתו שבסאסקס. שם ממוקם בין היתר אולפן ההקלטות המפואר שלו שהלך והשתכלל עם השנים והפך למעין אולפן הבית של מקרטני והחליף אט אט את אולפני 'אבי רואד' הותיקים שחלקו צרוב בהיסטוריה שלהם. גם בימים כתיקונם, מקרטני נהג להקליט חלקיקי שירים שכתב כדמואים או כחתיכות קטנות שבהן לא עשה שימוש. הפעם זה היה אחרת. הוא ראה בתקופה הזו את ההזדמנות לעבוד לבדו, בבית, שירים שחלקם נכתבו קודם לכן וזו היתה הזדמנות לסיים אותם ולהתחיל ולשחק עם כמה קטעים נסיוניים, מאולתרים אד הוקים. האם הכוונה היתה מלכתחילה לייצר אלבום מכך? מקרטני טען שלא היתה לו שום כוונה להוציא אלבום בקרוב. כמו באלבום 'מקרטני' מ 1970, שגם בו לרגע אחד לא היה נראה שיכול להתגבש לכדי אלבום, מהר מאוד, מקרטני ויתר על המניירות ודווקא בגלל כך הוא הפך לאלבום נפלא. גם ההקלטות הקורונה הללו יתגבשו בראשו לכדי אלבום. מה גם שהשנה היתה 2020 וההתכתבות עם אותו אלבום ראשוני מ 1970 יחד עם העצירה של הכל, בדיוק כמו אז כשהכל נעצר בחייו, היתה מאוד מתבקשת. למי שאוהב מאוד את האלבום Flaming Pie כמוני יש עוד סיבה מצויינת לאהוב אותו עוד יותר. הוא קיבל על עצמו את התפקיד החשוב של להתניע את פרויקט 'מקרטני 3'. איך אתם שואלים? ובכן בנוסף לכל הפרויקטים האחרים שלקח על עצמו מקרטני, פרויקט ה'ארכיב קולקשן' שלו המשיך במלוא המרץ. על הכוונת היתה האלבום הנפלא הזה מ 1997. כשמקרטני ניצל את הזמן על מנת לבחון חומרים עבורו, הוא נתקל בקטע ישן מ 1992, קטע שקיבל את השם When Winter Comes והוקלט כחלק מסשן עם ג'ורג' מרטין כשמקרטני היה צעיר בן 50. כחלק מהסשן הזה הוקלטו עוד שני שירים Calico Skies ו Great Day. לא נעשה כלום עם השירים הללו וב 1993 ראה אור האלבום Off the Ground. ב 1997, מקרטני נזכר בסשן הזה והשתמש בשניים מתוך השירים שהוקלטו בו. עכשיו כשהגיע החורף היצירתי ואין הופעות מקרטני חשב שזה קטע נפלא לעשות איתו משהו אחר במקום לכלול אותו בקוספת הארכיב עבור Flaming Pie. באופן מאוד סימבולי הקטע הקטן והנפלא הזה התכתב עם 1970 ועם החווה בסקוטלנד. הוא עסק בהכנות של החווה לחורף, אבל באופן ענוג ונעים ובאנתיתזה מוחלטת למצב הכאוטי של תחילת 2020. סביב הקטע הזה, בנה מקרטני קטע נסיוני שעשה שימוש באותה התמה של החורף, רק באספקט אחר. הוא כתב על עצמו כעל אותה 'ציפור חורף ארוכת זנב' הציפור הזקנה שיש לה זנב קריירה ארוכה ונפלאה שהגיעה עכשיו לתקופת חורף לא צפוייה. זו כמובן פרשנות מתבקשת, אבל מקרטני סיפר שהמנגינה הזו היתה חלק מקטע שהיה לו עבור סרט ובעת הזו הוא לקח, פיתח והאריך אותו עוד. לאחר שראה בספר ציפורים שבו הוא קרא ברווז ארוך זנב, הוא החליט לקרוא למנגינה הזו 'ציפור חורף ארוכת זנב'. ובכל זאת, איך מחלחלת ההבנה שמדובר בו, במקרטני? השורה היחידה או המנטרה שמושרת בקטע האינסטרומנטלי הנפלא הזה בעל הנופך האירי עוסקת באהבת הקהל. “האם אתם מתגעגעים אליי”, שואל מקרטני הענק שאיבד בתקופה הזו את הבטחון העצמי שלו. הירידה הכפוייה מגלגל האוגר נטעה בו ספקות שקשה להאמין שאדם כמו מקרטני יכול להפיק ממנו. האם הקהל יזכור אותו אחרי כל זה? אפשר לומר שעל הרעיון הזה מבוסס האלבום 'מקרטני 3'. אם באלבום 'מקרטני', החיפוש היה אחר כיוון חדש לאחר ההודעה הדרמטית של לנון על העזיבה את הביטלס, באלבום הזה, מקרטני לא מחפש דרך חדשה כלל וכלל, אלא תוהה האם הוא ימצא את הדרך הקיימת שהוא בנה והאם הוא ישאיר משהו משמעותי אחריו. מיותר לציין שמקרטני בנה והפיק את הקטע כשהוא מנגן בכל הכלים – גיטרה, תופים, בס, קולות ואורגן הרמוניום ובונה אותו שכבה על גבי שכבה כשהוא נעזר בטכנאי האולפן קית' סמית' וסטיב אורצ'רד. אחד משיאי האלבום לעניות דעתי מגיע לקראת סופו כששני 'קטעי החורף' הללו מתחברים להם יחדיו ו When Winter Comes עם מקרטני הצעיר והרענן יחסית, עם קול צלול, סוגר את האלבום ומזכיר לנו כמה מקרטני מוכשר. הקטע הבא על פי סדר האלבום Find My Way, הוא כבר שיר פופ מהודק יותר, שמביא את מקרטני הסדוק במלוא הדרו, ללא שום תחפושות וממשיך לעסוק ברעיון המרכזי של האלבום. איך מתרוממים מכאן? איך מוצאים חזרה את השביל שהתמסך כולו בערפל הקורונה? בפזמון מכמיר הלב מקרטני מדבר לעצמו ומודה שהוא אבוד, מודה במגבלות הגיל ואולי אפילו לא בטוח באהבה שלו כלפי הדבר הכי דומיננטי בחייו – המוסיקה. מעולם לא פחדת מימים כאלה אבל עכשיו אתה המום מהחרדות שלך תן לי לעזור לך, תן לי להיות המדריך אני יכול לעזור לך להגיע לאהבה שאתה מרגיש בפנים בקטע ההימנוני הזה, מקרטני החליט להשתמש כדי להדגיש את העבודה שלו לבדו על האלבום ולהפיק קליפ מתוך האולפן בו כמו על מסכי זום שאפיינו מאוד את התקופה הוא עובד על כל הכלים. בין היתר הרפסיקורד או הצ'מבלו ומוג סינתיסייזר. בקטע האקפלה הנהדר שמורכב מכמה שכבות של קולות שהקליט מקרטני, הוא מתחזק ומודיע לעצמו במעין מבחן של אמונה עצמית נפלאה. אני מכיר את הדרך שלי אני הולך לכיוון האור אני עובד מסביב לשעון אני לא הולך לאיבוד בלילה ב Pretty Boys, מקרטני חזר לימי ההתחלה של הביטלמניה, כשהוא מתאר מצד אחד חיים של בחורים צעירים ויפים, אבל כאלה שאזוקים בהצלחה שלהם. מקרטני מספר על איך זה להיות objects of desire דרך סיפור כללי של 'דוגמני מצלמות' אבל קשה לי לא להרגיש שיש גם ערגה מסויימת אצל מקרטני לתקופה הזו שהיא מנוגדת לחלוטין לתקופה הזו בחייו. תקופה של אהבת הקהל ללא תנאים רק על היותך צעיר ויפה. לראייה, בקליפ עבור המיקס שעשה בק ל Find My Way, הוא השתמש בטכנולוגיית הדיפ פייק על מנת לשחזר את עצמו הצעיר, חבר העכבות. אני מודה שמוסיקלית זה הקטע באלבום שפחות מלהיב ומרגש אותי ובהאזנות הראשונות נשמע לי כמו משהו תלוש מהאלבום עצמו, אבל יישור הקו של הגעגוע לפעם ותקופת ה'לוקדאון' או ה'רוקדאון', כפי שניסה מקרטני להמתיק את הגלולה, כן מתחבר איכשהו לקו המרכזי של האלבום. הקטע הבא לעומת זאת, מחדד את המצב של מקרטני באופן הרבה יותר מוצלח. ב Woman and Wives, מקרטני הסדוק מדבר מעמדת זקן השבט. בהטפה לא אופיינית הוא פונה לדור הצעיר וחולק ממה שלמד לאורך השנים הארוכות שלו. “בכל דרך בה נפנה, יהיה לנו קשה יותר לנסוע”. קטע עגמומי וקודר מאוד שכמו בקטע הקודם, מקרטני עשה בהם שימוש בקונטרה בס הגדולה של ביל בלאק, הנגן של אלביס שהלך לעולמו ב 1965. הקונטרה בס שרכשה עבורו לינדה כמתנה ליום הולדתו. אחרי העגמומיות של Woman and Wives, מגיע קטע אפביט יחסית בשם Lavatory Lil. כשנשאל מקרטני מי הדמות הזו שעליה שר מקרטני לא בחיבה יתרה בשיר, הוא ענה שזו פארודיה על מישהי שהוא נהג לעבוד איתה ולא חיבב אותה. יותר מכך הוא לא אמר יותר, אבל אני מתחבר ל'האנשה' הזו של מקרטני שמצטייר תמיד כדמות נחמדה שאהובה על כולם. לכל אחד יש את ה Lavatory Lil שלו. גם למקרטני. ההתכתבות עם 'פולית'ן פאם' של לנון מאוד מורגשת בשיר. תיאורים קצרים וחדים על דמות עם שם מצחיק ( Lavatory זה בית שימוש). מוסיקלית, זה הקטע הרוקי המובהק הראשון שאנחנו נתקלים בו באלבום ואולי אפשר לזקוף זאת לזכות גיטרת הטלקאסטר הישנה מודל 1954, שהיתה עוד מתנה שקיבל מקרטני. הפעם מאישתו הנוכחית ננסי. אם כבר ברוק עסקינן, הקטע הבא הוא הרוק הסוחף ביותר באלבום שהתחיל דווקא כקטע 'סרף' בחזרות על הבמה. אם אתם תוהים אז כן, בגרסת הויניל, הקטע הבא באלבום הוא Slidin. רק מטעמי מקום פיסי. הקטע הזה שכאמור התחיל כריף שנוגן על הבמה בחזרות בזמן הסיבוב עבור האלבום Egypt Station, היה קטע רזה ו'סרפי' שנוגן על הבמה בגרמניה וגם הוקלט. מקרטני לקח את הקטע הזה והפך אותו לקטע סוחף ונהדר אבל הוא לא עשה זאת לבדו. באופן חריג באלבום הזה, לקטע הזה תרמו חברי הלהקה שלו, ראסטי אנדרסון גיטרה וואייב לאבוראיל ג'וניור בתופים ואשפר לשמוע שאלו תופים וגיטרות גדולות, מתוחכמות ומנופחות שיחד עם התופסות של מקרטני על גיטרה חשמלית נוספת ובס ייצרו קטע נהדר וסוחף שבו מקרטני באופן מרומז מקונן ותוהה האם הוא אי פעם יזכה לחזור ולהתפוצץ על הבמות ו'לגלוש על אוויר', אותה הרגשת האדרנלין שהבמה מעניקה. אם הייתי צריך לבחור קטע אחד ויחיד מהאלבום הזה, כנראה שהייתי בוחר ב Deep Deep Feeling. קטע ארוך בין כמעט 8 וחצי דקות שממצה בו אולי את כל הרעיון של האלבום והתקופה ואולי אגזים ואומר שגם את ההוויה המוסיקלית של מקרטני. אם חלילה זה יהיה האלבום האחרון של מקרטני, זה עבורי המנון סגירת הקריירה שלו. המושג השחוק 'קטע נסיוני' מתלבש יפה על הקטע הארוך הזה שבו מקרטני משחק באולפן כשהוא לא ממציא שום דבר מחדש, אלא רותם את כל מה שלמד עד כה כדי לייצר קטע שהוא גם מקרטני הרגיל וגם מקרטני האלטרנטיבי שנשמע כמו משהו שנוטה לאיזור ה'פיירמן' אבל כל הכלים בו הם כלים מסורתיים לגמרי. מלוטרון, סינתיסייזר, גיטרות שיחד עם משחקי הקונסולה מצליחים לייצר נופך נסיוני. השימוש במנטרה שעליה חוזר מקרטני כמו בתחילת האלבום, deep pain of feeling – הכאב שבלהרגיש מרגש מאוד. הצורך הזה בלרצות מאוד את אהבת הקהל מכמיר לב מאוד. וזה מרגש עוד יותר יחד עם השורה המרגשת: 'לפעמים אני רוצה שזה ישאר, לפעמים אני רוצה שזה יעלם". משכנע וכואב. זה כואב להיות אדם כזה שאהבת הקהל כל כך משנה לו ונמצא בתקופה של חוסר ודאות משוועת. מקרטני שפך את עצמו לתוך הקטע הזה וכשהוא החל לשחק עם המהירויות והאט את עצמו כשהוא חוזר על המנטרה, לי זה צובט חזק בלב אבל באופן מוזר כזה שבו אני יכול להאזין למנטרה חוזרת על עצמה עוד ועוד. הקונפליקט ממשיך, מתחזק ומהדהד: "לך", “תשאר", אבל בסוף מקרטני מרים את הגיטרה האקוסטית, מעלה מקצב ונותן קצת מ האופטימיות שלו. הכל עוד יסתדר ויחזור לעצמו. מאסטרפיס. הקטע השני שאני פחות מחבב באלבום הוא The Kiss of Venus .אני יודע, זה קטע ענוג, מולחן היטב ואמור להכנס לאוסף הבלדות הענוגות של מקרטני, אבל משהו בו גנרי מדי עבורי. כיום לאחר שנתיים וחצי מצאת האלבום הדבר היחיד שמוצא חן בו בעיניי הוא הקלטה שנשמעת על סף הביתית מאוד, כמעט דמו של מקרטני עם הגיטרה שלו ואכן את הדמו הקליט מקרטני על מכשיר האייפון שלו. לאחר מכן באולפן הוא נשא עם אותו הפורמט שלו ושל הגיטרה והוסיף נגיעות הרפסיקורד. הסיפור של השיר הוא השראה מתוך ספר על התנועות הקבועות של כוכבים ושל ונוס בפרט ואולי מקרטני ראה בתנועות הקבועות הללו, גם את התנועות הקבועות של בני האדם ושלו בפרט. לא משנה במה נבחר נגיע לאותו המקום. ב Seize The Day ברח למקרטני קצת ה Egypt Station. בקטע הזה הוא ניסה לייצר מעין אמירה פילוסופית או קטע עידוד שנכתב בשיא הסגר של הקורונה. 'לתפוס את היום'. הבעייה היא שחוץ מהכותרת עצמה, שום דבר אחר לא מתחבר בשיר הזה לכדי משהו קוהרנטי ואם צריך ליישר קו עם הרעיון המרכזי של האלבום, אז הנה הדגמה מצויינת לאיך נשמע מקרטני כשהוא מתאמץ, מנסה להתחבב ולעשות דברים שהוא עצמו לא מתחבר אליהם. הקטע הזה הוא האנתיתזה המוחלטת לפתיחות העצומה עד כה של האלבום ובמיוחד ל Deep Deep Feeling המרגש. ב Deep Down מקרטני מצליח להתעלות ולחזור לדרך המלך. שוב המילה Deep ומקרטני ממשיך בחפירה הארכיאולוגית ברגשותיו, אבל הפעם כשהוא רואה את הסוף לתקופה המדכדכת הזו סטייל 'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם' של אביתר בנאי. 'אני אעשה את הכל נכון ואני אערוך מסיבה בכל ערב'. ושוב עולה מקרטני השברירי. “אני צריך לדבר איתך" כשהדמות שהוא פונה אליה יכולה להיות כל אחד, כולל הקהל הגדול שלו שהוא רוצה כל כך לפגוש ולקבל ממנו את האהבה שהוא כל כך רגיל אליה. האלבום כאמור מסתיים כמו שמקרטני אוהב לעשות, עם קטע הפתיחה שהופך למעין מחרוזת קטנה לתוך הסיום האופטימי של When Winter Comes, סיום שזורק אותנו לחווה בסקוטלנד של 1970 אבל גם מתחבר מוסיקלית עם הגיטרה האקוסטית לפתיחה של האלבום מקרטני עם Lovely Linda, ובמעגליות הזו מקרטני סוגר מעגל של קריירה ענקית שעליה דיברתי בסדרת הפוסטים הזו. קריירה שכולנו רוצים וחפצים שלא תסתיים ושמקרטני יפתיע ויפציע עם עוד יצירה יפה ונהדרת, אבל אנחנו יודעים שככל שנוקפים הימים, הסיכוי לכך הולך ויורד. בגרסאות הארכיב קולקשן הנותרות ננוחם. אם חלילה זה יהיה האלבום שצריך לסיים את הקריירה של מקרטני - אתם יודעים מה. אני יכול לחיות עם זה. תודה לכל מי שקרא, הגיב, והתפלמס. תודה לכל מי שגילה את מקרטני והעמיק בקריירה שלו ותודה לאיש ולאגדה ששינה לי את החיים. “כשהקיץ יסתיים נעוף הרחק מכאן כדי למצוא את השמש"

מה כבר אפשר לומר שלא נאמר על הצלע השלישית הכל כך מוכשרת בהרכב שהכיל בו גם כך את צמד הכותבים לנון ומקרטני? כשאני חושב על הריסון בביטלס, האסוציאציה הכמעט מיידית שלי היא על סבל, אדם שרצה לפרוץ ולא הצליח, חיפוש דרך, רצון להתבלט, רצון לכתוב שירים טוב יותר וצאת מהצל של צמד הכותבים המוכשר, ועוד ועוד כהנה וכהנה רגשות פחות חיוביים, אבל היה זמן כזה שהחדווה לעשות מוסיקה היתה ראשונית ועצם ההשתייכות להרכב שעומד לפרוץ היתה מרגשת ואני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לרגשות הללו הראשוניים והחיוביים. כהרגלי באירועים שכאלה, ניגשתי לספר מעולה, הפעם אחד הנהדרים בשם Behind the Locked Door, שכתב גרמה ת'ומפסון. הכותרת של הספר על שם השיר הנפלא של הריסון, אולי מרמזת על המופנמות שלו ועל הצדדים הפחות שמחים שהיו בו, אבל הפרק מתוך הספר שממנו בחרתי להביא קטע, מדבר דווקא על חדוות ההתחלה שמתכתבת באופן יפה גם עם ציון 60 שנה לסינגל ולאלבום הראשון של הביטלס, תקופה שבה הריסון היה צעיר מוכשר בן 20 שהכל פתוח בפניו. התהילה הגיעה כחברה. מאוחר יותר היא תדגים שוד ושבר ופגיעות, אבל לאחר שחרור והצלחה מינורית של הסינגל Love Me Do, הריסון בתקופה שטופת שמש בחייו כביטל. הריגוש בלעשות מוסיקה וכסף וההתנסויות השונות היו רחוקות שנות אור מכל פוטנציאל שלילי. החלק שלו בהקלטה של Love Me Do, יצירה צנועה להתחיל איתה קריירה, היה זניח. ג'ורג' מרטין שבר לחלקים את השיר באולפן וחיבר אותם בחזרה כשהוא מבקש מסטאר לשבת בצד בזמן ההקלטה המחודשת שלו. החלק של הריסון היה מינימלי. לשיר קולות רקע ולפרוט על אחת משתי גיטרות הגיבסון J-160E שהוא רכש יחד עם לנון לאחרונה מ Hessy's. ג'ורג' וג'ון רוכשים את גיטרות הגיבסון התואמות שלהם הדבר האמיתי בשיר הגיע במכת המפוחית המעורפלת ומהמלודיה ששר מקרטני בפזמון. ג'ורג' מרטין הלך והשתכנע ביכולות של הריסון כמוסיקאי. התקרית המפורסמת ביותר שהחלה את הקשר בניהם היתה דווקא במובן אחר. כשהמפיק הותיק ניסה לתת ללהקה הרגשה נוחה יותר באולפן ואמר: “תיידעו אותי אם יש משהו שלא מוצא חן בעינכם", הריסון השיב, “בתור התחלה אני לא אוהב את העניבה שלך". המשפט הזה החל את מה שתהיה מערכת יחסים יוצאת דופן שתחזיק כ 7 שנים. ההתחלה ההומוריסטית הזו הבהירה שמדובר בפגישה בין שווים. הביטלס לא יהיו כפופים לאף אחד ומרטין היה שם כדי להיות יותר מאשר מי שלוחץ על הכפתורים. בתחילת אוקטובר 1962, הריסון נשאר ער עד מאוחר כדי להאזין ל Love Me Do ברדיו לוקסמבורג וכדבריו קיבל 'צמרמורת של החיים' כשהושמע השיר. הוא היה בתקופה השמחה ביותר בחייו שהוגדרה כאוסף של התנסויות ראשונות. תקופה שהוגדרה בתחושה הנדירה של חוסר עייפות וששום דבר לא מאוס ואף אחד לא תשוש האחד מהשני. זו היתה ההפצעה הראשונה של ההצלחה ותשומת הלב. התקליטון הראשון, הראיונות הגדולים הראשונים ושידור הרדיו הראשון. בחודשי בפברואר ומרץ 1963, הביטלס הגיעו לציון דרך נוסף. סיבוב ההופעות הארצי הראשון שלהם כשהם משמשים כמופע חימום להלן שפירו הצעירה, בת ה 16 בהופעות ברחבי אנגליה. הריסון בילה את יום הולדתו ה 20 בהופעה ב'קזינו באוולרום' בלאנקשייר וכנראה שהוא לא היה רוצה להיות בשום מקום אחר ביום ההולדת הזה שלו. לקראת סוף סיבוב ההופעות, שפירו היתה זו שעדיין סוגרת את המופע, אבל המומנטום התחלף. בתחילת מרץ היו אלה הביטלס שסגרו את החלק הראשון של המופע והפכו לכותרת המופע בכל אספקט חוץ מהשם שהתנוסס על המודעות. לנון וסטאר עם הלן שפירו הסינגל השני שלהם Please Please Me הגיע למקום הראשון ב 22 בפברואר וקיבע את מעמדם ככוכבי פופ מקומיים וההרכב שמדברים עליו הכי הרבה בסצנת הביט הבריטית. כבר בתקופה הזו הגיעה גם ההרגשה עלייה במפלס הלחץ: הקהל שהלך וגדל בהתמדה, הצורך להמתין במכונית עד שהקהל שצבא על דלתות הכניסה למופע יתרחק. הביקור בערי בריטניה השונות השאיר לעיתים קרובות נזקים בזמן שהצעקות והצרחות שקידמו את פניהם בזמן שהופיעו, הלכו והתגברו והיו חסרי עכבות. בהשוואה ל Love Me Do, הריסון היה הרבה יותר נוכח ב Please Please Me. ריף הגיטרה שלו נכתב על פי בקשה כשמרטין סבר שצריך לבוא עם משהו יותר חזק שיחזיק את הכל יחד בשיר. הריסון ניגן על אחת מגיטרות ה'גרטץ' קאנטרי ג'נטלמן' שלו שהפכו לסימן ההכר הכלי שלו בתקופה הזו. יחד עם מקרטני הם תרמו את ה Come on הפאנצ'י שמביא את הבתים לשיא עוצר נשימה בפזמון הזה. השיר הזה העניק לאלבומם הראשון את שמו. אלבום שהוקלט באולפני EMI ב 11 בפברואר 1963 במהלך הפסקה מסיבוב ההופעות של שפירו. התרומות הגדולות של הריסון לאלבום היו הובלת קולות בשני קטעים: Chains ו Do You want to Know a Secret המקורי של לנון. ג'ון העניק לו אותו מכיוון שסבר ש'יש בו רק 3 תווים והוא לא היה הזמר הגדול ביותר בעולם'. למרות היום הארוך, האולפן היווה מעיין עצירה קטנה מסיבובי ההופעות. לאחר שהביטלס סיימו את הסיבוב עם שפירו, הם יצאו לאחד נוסף כבר בחודש מרץ עם כריס מונטז וטומי רו. הריסון שר שם את Please Please Me במשך 3 הופעות מכיוון שלנון סבל משפעת. עד לסיבוב ההופעות עם רוי אובירסון במאי, בחלון הזמני הזה, שוחרר אלבום הבכורה של הביטלס כשהוא נשאר בעשרייה הראשונה במשך כ 62 שבועות. הסינגל הבא From Me To You, הפך למקום הראשון השני שלהם. מסע ההופעות עם רוי אוברסון היה הפעם הראשונה בה התוודע הריסון לחבר הווילבריז העתידי שלו. שניהם חיבבו את מוסיקת הקאנטרי ודיברו עליה רבות. “פיפסנו את האוטובוס המון פעמים והם עזבו בלעדינו", סיפר אוברסון. סביב התקופה הזו, התהדק ה'מגן האנושי' סביב הלהקה. מל אוונס, הדורמן הענק מהקאברן, נשכר על ידי ניל אספינל לשמש כ'רואדי' ושימש גם בעוד תפקידים כמו למשל נהג. יחד עם אספינל שניהם הפכו למגן של הביטלס. בין סיבוב ההופעות עם מונטז לזה עם אוברסון, הריסון הצליח לחלץ חופשה בטנריף יחד עם מקרטני, סטאר, אסטריד קירשהר וקלאוס פורמן כשהם שוהים בבית שהיה שייך להוריו של פורמן. בתמונות מהחופשה הזו מהטירוף, אפשר לראות את הריסון, חופשי מדאגות, בחולצה לבנה, משקפי שמש ורגליים רזות שמצבצות מבגד הים שלו כשהוא אולי מנסה את מזלו עם אסטריד היפה והבלונדית. הריסון נהנה מכל מה שהיה לחיים להציע לו. דה פקטו הוא חי עדיין עם הוריו ומשפחתו כשהוא חולק חדר עם פיטר אחיו, אבל כמות ההופעות בהן לקחו חלק הביטלס והצורך שלהם להגיע ללונדון להקלטות וראיונות, דרשו שהביטלס יעתיקו את מקומם ויקימו את המפקדה שלהם בלונדון. עכשיו הריסון היה חופשי מליברפול. אם חשקה נפשכם להעמיק יותר בג'ורג' ביום הזה, אני מציע לכם צלילה לנבכי העבודה על האלבום המשולש של הריסון שהוקלט במהלך 1970, אלבום שבו ג'ורג' 'התפוצץ' ושחרר שנים של עכבות בביטלס. לפרק 'כל הדברים הם בני חלוף', על All Things Must Pass, תוכלו להאזין כאן. יום הולדת שמח לך ג'ורג' באשר תהיה.

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! פרק 74, הוא גם פרק 5 במיני הסדרה 'מריבולבר לפפר', סדרה שהולכת את הדרך המהפכנית של הביטלס שהם עשו במשך כשנה וחצי, מתחילת 1966 ועד לאמצע 1967. בפרקים הקודמים הבנו יחד מה הרקע לאלבום ריבולבר ולשינוי שעובר על הביטלס כמעט בכל החזיתות. התחלנו יחד להקליט איתם את האלבום החדש עם הטרילוגיה הפילוסופית שלהם, המשכנו להקלטה של סינגל חדש שחברות התקליטים דרשו ולמרות הכל קיבל טוויסט מהפכני גם כן, והמשכנו לסיומו של חודש אפריל עם הרוח החדשנית והנסיונית באולפן ושיתוף פעולה פנומנלי של ג'ורג' מררטין ופול מקרטני. היום בפרק החדש, חלק 5 במיני הסדרה, נסיים להקליט את האלבום ריבולבר יחד עם הביטלס. הרוח הנסיונית אמנם תמשיך לרחף מעל ההקלטות, אבל נראה גם את הצד האישי, נוסטלגי של לנון שמתגעגע לילדותו בליברפול, מה שיגיע לשיא בסופה של 1966 בסינגל המושלם של הביטלס. נצרף עוד נגן חיצוני שיקבל על עבודתו קרדיט באלבום ונראה את היסודות לנסיעה של הריסון להודו בספטמבר, קורמים עור וגידים כבר ביוני. מה השיר שכמעט נשאר מחוץ לאלבום? באיזה אירוע מרד לנון בבריאן אפשטיין ? מי האורחים שהשתתפו בהקלטה ל'צוללת צהובה' ומי זה זה ש'יודע איך זה להיות מת' ? כל התשובות ועוד המון המון דברים בפרק החדש - 'אני יודע מה זה להיות עצוב', פרק 5 במיני הסדרה 'מריבולבר לפפר'. איך מאזינים לפרק החדש? לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט הזה ולדעת מה חשבתם על הפרק החדש. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

לואיז הריסון, אחותו הגדולה של ג'ורג' הלכה לעולמה בגיל 91. בזכותה של לואיז, ג'ורג' היה הביטל הראשון לדרוך על אדמת אמריקה ב 1963, רגע לפני הפריצה הגדולה בתחילת 1964 כשהגיע לבקר אותה בביתה באלינוי ועל הדרך ביקר גם בניו יורק. ג'ורג' עם לואיז ומשפחתה בביקור בארה"ב ב 1963 לואיז היתה מעריצה נלהבת של הלהקה של אחיה הצעיר וקידמה אותה בכל הזדמנות אפשרית. היה לה תפקיד חשוב בפריצה של הביטלס בארה"ב, כשהיא שלחה מכתבים לתחנות רדיו וטלוויזיה על מנת שישמיעו אותם ובד בבד, תקשרה עם בריאן אפשטיין ונתנה לו עצות כיצד לפרוץ את השוק האמריקאי שהיא הכירה מקרוב. כשסוף סוף זה קרה והביטלס הגיעו לארה"ב, ג'ורג' נפל למשכב ובאחד הימים נשאר בבית המלון בזמן ששלושת חברי הלהקה האחרים הסתובבו ודגמנו למצלמות. לואיז הגיעה למלון בו הוא שהה וטיפלה בו. את הסיפור המופלא שלה על 'הלהקה של אחיה הקטן ג'ורג' ', היא תיעדה בספר מעניין שנקרא My Kid Brother's Band... a.k.a. The Beatles ובו היא תיארה ופירטה על המאמצים שלה לעזור לקדם את הביטלס באמריקה ועל העבודה שלה מאחורי הקלעים עם בריאן אפשטיין וג'ורג' מרטין במטרה לסייע להם להפיץ את הביטלמניה בארה"ב - בין היתר בעזרה ביצירת קשרים שם ובעזרה לבריאן להשיג הסכם עם Capitol Records ופגישה עם אד סאליבן. לואיז חזרה בספר גם לימים המוקדמים בליברפול ומספרת על הסביבה התומכת שהוריה סיפקו סביבה לג'ורג' ובין היתר גם לביטלס האחרים, מה שהיה מתכון בטוח להצלחה.

בפרק החדש בסדרת 'מריבולבר לפפר' בביטלמניקס, הזכרתי את האלבום הקטן, הנסתר והיפהפה של ג'ורג' מרטין - Beatles to Bond and Bach - או בקיצור BBB. עבור כל מי ששאל, הנה עוד קצת פרטים עליו. בערך שנה לאחר עבודת התזמור יוצאת הדופן שלו על Live and Let Die, שוחרר האלבום הזה שהיווה מעין סיכום או חגיגה של העבודה של מרטין עד כה, שחייבים להודות עד לנקודה זו היתה מוכרת בעיקר סביב הביטלס באופן עקיף או ישיר. מכיוון שג'ורג' מרטין גדל והתחנך על ברכי המוסיקה הקלאסית, הצירוף של הביטלס, באך והעבודה האחרונה שלו על השיר עבור ג'יימס בונד השתלבו יפה באלבום ובעיקר גרמו למוסיקה של הביטלס בעזרת התזמורים שלו ליישר קו ולא ליפול מאותה מוסיקה 'תרבותית' ולעשות את הלא יעשה. לומר, לא שום היסוס את שמם של הביטלס באותה הנשימה עם באך. ג'ורג' מרטין וה'אורקסטרה שלו', סוגרים באלבום הזה מעגל עם 'קריירת' כתיבת השירים של מרטין בעיקר עבור סרטים. קריירה שלא היתה ענפה למדי. האלבום נפתח עם סוויטת בונד שמביאה קטעים נפלאים שכתב ותזמר קן ת'רון עבור הסרט Help. ת'רון המוכשר שכתב מוסיקה עבור סרטים עבד מאוחר יותר גם על המוסיקה עבור How I Won The War של ריצ'ארד לסטר, סרט שבו השתתף ג'ון, וגם עבור ה Magic Christian שבו השתתף רינגו. סוויטת בונד לא תהיה שלמה ללא גרסה נהדרת ל Live and Let Die. כדי להצדיק את שם האלבום ואת החיבור לבאך, הקטע הבא שביצעו ג'ורג' והתזמורת הוא Air on the G String, שכתב באך והפכה לאחת היצירות המוכרות שלו. זו גם אחת היצירות הקלאסיות האהובות על מרטין. עבור האלבום הזה יצר מרטין סוויטה חדשה נוספת, הפעם משירי הביטלס ובה הוא לקח ועיבד מחדש 3 שירים מסרג'נט פפר, האלבום הכי סימפוני של הביטלס. העיבוד הכי יפה הוא עבור A Day In The Life, שהופך את השיר ליצירה קלאסית שלמה, דרמטית שאולי אפילו לא נופלת מדברים שכתב באך. הקטע הבא הוא אחד הנפלאים באלבום. ב 1967 כתב מרטין קטע אינסטרומנטלי בשם Theme One, קטע שהפך לאות וזוהה מאוד עם רדיו BBC 1 ו 2. גם הקטע הזה מתקשר איכשהו לביטלס. רובין סקוט, מנהל בכיר ב BBC, פנה לחברת נורת'רן סונגז כדי לבקש שפול מקרטני יכתוב קטע עבור התחנה. מסיבותיו, מקרטני דחה את ההצעה ואז עלה שמו של ג'ורג' מרטין. התוצאה היא קטע שמגשר בין עולמות. בין עולם המוסיקה הקלאסית לבין עולם הרוק, קטע שיש בו כלי נשיפה נהדרים שמזכירם מאוד את פני ליין, אבל גם תופים עכשוויים וצלילים על גבול האלקטרונים. קטע נוסף שכתב ג'ורג' מרטין נקרא Elizabeth And Essex והוא כבר קטע קלאסי לכל דבר ועניין שחזר לתחילת העשור הקודם ב 1961 כשניסה מרטין לכתוב יצירה רומנטית קלאסית. אם יש עבודה קלאסית של ג'ורג' מרטין שרוב מעריצי הביטלס מכירים, אבל לא תמיד הבינו את ההקשר לקטלוג של הביטלס, זה פס הקול הקלאסי שכתב מרטין לפסקול הסרט Yellow Submarine. ישנם מעריצים שבעקבות כך לא מחשיבים אפילו את האלבום Yellow Submarine כחלק מהקטלוג של הביטלס. אני רואה את זה מעט אחרת. בקטלוג שיש בו את 'אלינור ריגבי' ו 'Yesterday', זה רק טבעי שהמוסיקה שכתב האדריכל שמאחורי המוסיקה שלהם עצמם בהשראה מהשיר Yellow Submarine תכנס באופן רשמי לקטלוג שלהם. מה גם שזו מוסיקה פשוט פנטסטית. כאן באלבום הזה של ג'ורג' מרטין, אוגד פס הקול לסוויטה נוספת של Yellow Submarine שקיבלה כאן הזה מקום של כבוד והיא נפלאה וענוגה עד מאוד. את האלבום סוגרת עוד גרסה של מרטין לבאך. הפעם ל Prelude For Strings, קטע דרמטי, מהורהר ועגמומי שסוגר באופן נפלא את האלבום הקטן והיפהפה הזה שתוכלו להאזין לו בשלמותו כאן: לפרק החדש בביטלמניקס - חלק 4 בסדרת 'מריבולובר לפפר', שמכיל בו בין היתר את סיפור ההקלטה והתזמור שכתב ג'ורג' מרטין עבורו, תוכלו להאזין כאן.

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! הסדרה 'מריבולבר לפפר' מגיעה לפרק מספר 4 שבו נסיים עם הביטלס את חודש אפריל 1966 שבו הם הקליטו חצי מהאלבום החדש, המתגבש והמהפכני שלהם ריבולבר. בפרק החדש, נפגוש את הביטלס שוב באולפן ההקלטות, רגע אחרי שהקליטו את הסינגל החדש שלהם Paperback Writer/Rain כשהם מורידים מעט הילוך מהנסיוניות האולפנית, אבל לומדים לשלב את מה שלמדו עד כה בשירים החדשים. לקראת סוף החודש הגיע מקרטני סוף סוף ליצירה הסיפורית שהוא כתב - אלינור ריגבי. עבור יצירה שכזו הוא חשב שיהיה מתאים תזמור של האחד והיחיד, המאסטרו ג'ורג' מרטין שכתב פס קול עבור ה'סרט' הקטן של מקרטני. התוצאה היא יצירת מופת. נהיה עדים בפרק הזה לעוד תהליך שמתחיל לתפוס תאוצה. חברי הביטלס הולכים והופכים לאינדיוודואלים ובכל אחד מהם רואים את הניצנים לדברים או התופעות שראינו באופן ברור בסדרת '1969 של הביטלס', שתלטנות של פול, מרמור של הריסון ובדידות אפטית של לנון. איך מאזינים לפרק החדש? פשוט מאוד. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט הזה ולדעת מה חשבתם על הפרק החדש. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

באיחור אופנתי הגיע הסרט 'אם הקירות האלה יכלו לשיר' של מרי מקרטני, לדיסני פלוס בארץ. אפשר להתנחם בכך שגם לבריטניה עצמה, מקום מושבם של האולפנים, הסרט הגיע רק בימים אלה. אני מודה שחטאתי בהמון ציפיות מהסרט הזה. מה שבאמת רציתי זה סרט שיסביר את הקסם ההיסטורי של האולפנים בני כמעט ה 100 הללו, הקדמה הטכנולוגית, צוות הטכנאים האגדי ולהבין באמת את חשיבותם ולא לפטור את הכל בתשובה 'הביטלס' ועוד כמה אמנים. בשורה התחתונה, לצערי התבדתי. לטובתו של הסרט, צריך לזכור שהוא נעשה מהפוזיציה של מרי, הילדה שכביכול גדלה באולפנים ואי אפשר להסתיר את הזהות של אביה והאמת שאף אחד גם לא מנסה בסרט הזה. לאחר הצפייה בו תהיתי האם זה בעצם סרט בתוך סרט שבו מרי מספרת בעצם על הגדילה שלה על רקע האולפן ותוך כדי גם מספרת על האולפן עצמו כבדרך אגב. כיאה לפורמט הדוקו המוסיקלי הרגיל, מצעד האמנים הכמעט קבועים הגיע גם לכאן והתיישב לספר את מרכולתם. כמובן האב מקרטני ששמח לספר (ולשדרג לעיתים) את הסיפורים הרגילים שלו, רינגו, אלטון ג'ון שהרגיש כמו סייד-קיק לא שייך, ג'ימי פייג' ועוד. זה באמת נחמד לשמוע את אותם הסיפורים שוב ושוב, אבל זה הרגיש יותר כמו פגישת מחזור של כל הדמויות המוכרות ולא כדוקו מעמיק. אי אפשר לדבר על אולפני אבי רואד בלי להעלות באוב את ג'ורג' מרטין, האב הרוחני, אבל צריך וראוי לומר שהכוכב העולה ג'יילס בנו שנכנס היטב לנעליו כמפיק של הביטלס 2.0, נכנס היטב לנעליו גם כמדגים הלאומי של הדוקו ואני מודה שאני מחבב אותו מאוד. כמעט כמו את אביו. כשהתחילה הסקירה הממש קצרה על ההיסטוריה של האולפנים וההקלטה הראשונה שנעשתה שם, הרגשתי לרגע אחד קטן אושר לראות את הסדרה על ג'ורג' מרטין שעשינו בזמנו בפודקאסט הופכת לסרט. האושר היה קצר מאוד מכיוון שהמחקר לא היה מעמיק ולקוני מאוד. משם התאווה או חוסר האיפוק לקפוץ לביטלס גברו על הכל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחצי מהסרט באופן מצטבר הוקדש לביטלס וחצי באופן מאוד שטחי לאמנים אחרים ששימשו כמעין ניצבים לביטלס שהזרקור באופן מובהק היה עליהם. אם כבר ביטלס, אז שוב נקודת האור הוא ג'יילס מרטין עם ההסברים הנפלאים שלו, כשהוא משחק בקונסולה ומדגים את פשטות ההקלטות של אלבומם הראשון של הביטלס עם 'טוויסט אנד שאואט' וגרם לי לתהות ולפנטז האם הוא שלח רמז עבה לגבי המיקס הבא שהוא עובד עליו ומתוכנן עבור הביטלס? מרי מקרטני על רקע הכניסה לאולפנים כשכן סופרו סיפוריהם המעטים של אמנים אחרים זה היה מרתק. ג'ימי פייג' בהקלטה של גולד פינגר, הגילוי האמנם מעט תלוש, אבל מרתק על כך שפלה קוטי שנמשך לסאונד המתקדם שלהם, הקליט באולפני אבי רואד עוד לפני שהגיע מקרטני לניגריה, כדי 'לפלוש' לטריטוריה שלו. צילומי הוידאו מההקלטה של סילה בלאק היו פנומנלים והדגימו איך ג'ורג' מרטין עבד באולפן כאילו היה הממלכה שלו. החסרון הגדול מאוד או הפספוס הכואב של הסרט בעיניי, חוץ מהחוסר בהסבר על ההתפתחות ההיסטורית/טכנולוגית שלהם, הוא חוסר ההתייחסות המשווע לאנשים הכי חשובים שהסתובבו שם - אנשי הצוות הטכני המופלאים שעברו, גדלו וגידלו את האולפנים הללו, כי הרי מה הם האולפנים ללא האנשים? הגאפ ההיסטורי בסרט, ממש לפני סופו הופר כשבלקוניות לא קוהרנטית מפליאה מאוד, סופר על המשבר והתקופה הקשה שעברו האולפנים ב 1979. האולפנים היו בתקופה הזו בצניחה חופשית והדיבורים היו על כך שאולפן 1 הגדול שהקליט בו תזמורות, יהפוך לחניון לרכבים. מכאן התחיל החיפוש של קן טאונסנד שהפך למנהל האולפנים, אחר פעילויות שיכניסו כסף. הישועה הגיעה משני פסי קול נהדרים שהצילו את המצב. באופן מוזר, דווקא האחים גאלאגר לבית אואזיס שהקליטו שני אלבומים באולפנים, קצת הצילו את המצב. הם היוו הייצוג הכפול לדור הצעיר יחסית שבא אחרי הסערה הגדולה של האולפנים וגם את דור הבריט רוק. דווקא הדמויות הפרועות הללו בעברן הקלילו את האווירה ה'ממלכתית' ולמרות גילויי הערצה לא מוסתרים לאולפן ולביטלס, העלו חיוך עם הסיפור שהצביע שהם כמעט גורשו משם בעת ההקלטות בסוף שנות התשעים. האב והבן בהיכל הקודש ממש לקראת הסוף, העלה ניל רוג'רס תהיה מעניינת. האם יש קשר בין המוסיקה הנפלאה שנעשתה באולפן לבין האולפנים עצמם. כלומר האם יש בו קסם שיצר כל כך הרבה תקליטים נהדרים? שאלה חשובה שלטעמי הסרט נכשל להסביר ולענות עליה, אבל בדבר אחד הוא כן הצליח. להדגיש את העובדה שמגיע לאולפנים המופלאים הללו סדרה נרחבת שתסקור את ההיסטוריה הנהדרת שלהם באופן רציני ומעמיק. למיני הסדרה על ג'ורג' מרטין ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט שעסקה במאסטרו וגם באולפנים תוכלו להאזין בלינק הזה.

בפרק החדש בפודקאסט, דיברתי בין היתר על Paperback Writer שהושפע גם ממכתבי התחנונים שנהגו הביטלס לקבל והזכירו למקרטני מאוד את מכתבי התחנונים מתחילת דרכם שהם עצמם היו כותבים, או ליתר דיוק סטיוארט, לאמרגנים או פורמוטרים כדי להשיג הופעות. אחד הרעיונות שמאחורי חברת אפל התיישב בדיוק על הנקודה הזו. הביטלס בעידן שאחרי בריאן, חשבו שהם יוכלו לפתור בעזרת אפל את הבעייה הזו עבור אמנים צעירים. לייבל התקליטים שהם ייסדו Apple Records, היה פתוח להחתים כמעט כל אמן, אבל כשהשטפון של בקשות ודמואים הציף אותם, הם נאלצו לסגת אחורה ולהתחיל לסנן את האמנים לאלה שהם הכי התחברו אליהם ושהם עצמם, חברי הביטלס, יוכלו לממש את עצמם מהצד השני של המתרס בתעשיית המוסיקה, כמעבדים, כותבים ומפיקים. ההרכב Grapefruit, היה יוצא דופן. חברת אפל לא רק החתימה אותם, אלא ממש הרכיבה אותם. ההרכב הלונדוני הזה הורכב בסוף 1967 על ידי לא אחר מאשר טרי דוראן שניהל את זרוע ה'פאבלישינג' של חברת אפל. מי שהעניק להם את שמם, Grapefruit, היה לא אחר מאשר ג'ון לנון וכנראה המחווה הזו נעשתה על שם הספר Grapefruit של יוקו אונו שהוא קרא ללא הפסקה בתקופה הזו. אמנם יש דמיון באקט הזה של הרכבת להקה למקרה של ה'מאנקיז' בארה"ב, אבל חברי Grapefruit היו מוסיקאים מוכשרים שאוגדו יחדיו. בהרכב היו חברים בין היתר, ג'ורג' אלכסנדר הבסיסט וכותב השירים הסקוטי ששמו המקורי היה אלכס יאנג ושני אחיו מלקלום ואנגוס הם ממקימי הרכב ההארד רוק AC/DC, ג'ון פרי הגיטריסט ופיט סוויטנהאם, שב 1973 היה עוזר טכנאי בעבודה על Band on the Run של ווינגז. בנובמבר 1967, ההרכב החדש נכנס לאולפן כדי להקליט שירים וככה סיפר ג'ון פרי: "עוד לפני שממש הכרנו כבר היינו באולפני IBC בלונדון, וזה היה בבת אחת גםן פנטסטי וגם מפחיד. בסשן הראשון שלנו ג'ון ופול היו ואנחנו ניסינו להכיר האחד את השני ואת השירים של ג'ורג' אלכסנדר. אני חושב שזה היה במפגש האולפן הזה, שם פגשתי לראשונה את מל אוונס הגדול וגיליתי איזה בחור נחמד ועדין הוא היה". על סשן אחר אליו גם כן הגיעו חברי הביטלס סיפר ג'ון פרי: התחלנו בהקלטות לאלבום הראשון ואחד או כמה מהביטלס פשוט היו מופיעים ומסתובבים שם. יש לי זיכרונות של פול מנגן את 'היי ג'וד' לג'ון על פסנתר מאחורי וילון (אולי זו היתה הפעם הראשונה שבה ג'ון שמע אותו), זיכרון של לנון צורח עליי ומנסה להפיק ולגרום לי לנגן בצורה מסוימת : "אני רוצה שזה יישמע כמו מטוס שנוחת!!!". ב 17 בינואר 1968, קצת לפני העזיבה לרישיקש, חברת אפל והביטלס, השיקו את 'הלהקה' החדשה ואת סינגל הבכורה שלהם Dear Delilah. במסיבת ההשקה הזו, השתתפו רק שלושה מחברי הביטלס. ג'ון, פול ורינגו. ההשקה התרחשה בצהרי היום במלון גראנד האנובר בלונדון וכיאה לאירוע שכזה, עוד חברים וקולגות מהתעשייה הגיעו לקחת בו חלק כמו למשל סילה בלק, בריאן ג'ונס מהסטונס ודונבן. פרסונה נוספת שהיתה שם היה לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס. ככה סיפרה קת'י אטצ'נהאם שהיתה זוגתו של הנדריקס באותו הזמן: "בינואר 1968 ג'ימי ואני הוזמנו להשקה של להקה בשם Grapefruit, שהיתה קשורה לג'ון לנון ונקראה על שם ספרה של יוקו אונו Grapefruit. ג'ימי ואני לא התכוונו ללכת, אבל ברגע האחרון בריאן ג'ונס הופיע בדירה שלנו ועשה מאמצים רבים כדי לשכנע אותנו להשתתף. לא הייתי מרוצה כי השיער שלי היה מבולגן ולא חפפתי אותו אבל בריאן כל כך רצה שנלך שהחלטתי לשים פאה ולגרום לו להיראות הכי טוב שאני יכולה. עלינו על מונית והלכנו לחדרי הקבלה ממש ליד כיכר הנובר. בריאן, ג'ימי ואני ישבנו בכיסאות לא ממש נוחים. לא רציתי להיות שם והפאה, הוציאה אותי מדעתי והמשיכה להחליק למטה ונאלצתי שוב ושוב לנסות ליישר אותה. כל כך שנאתי את הפאה הזו שמעולם לא לבשתי אותה שוב". ג'ון פרי סיפר בהתלהבות על מסיבת ההשקה:" יש לי אימג' מדהים בראש של אמא שלי מסתכלת על ג'ון לנון ולוחצת לו יד". במאי 1968, כשהגיעה העת לשחרר את הסינגל הבא של ההרכב שנקרא Elevator, החליט מקרטני שהוא רוצה לביים את הקליפ עבורו. ככה פורסם ב Beatles Monthly: "להקת 'החסות' של הביטלס, "Grapefruit", הוציאה זה עתה את הסינגל החדש שלהם "Elevator". פול החליט שהם צריכים לעשות וידאן מיוחד כדי לקדם את התקליט בטלוויזיה, אז הוא לקח אותם להייד פארק וביים קליפ ברצף של שלוש דקות. המון אנשים הגיעו עם התגובה הרגילה שלהם כשראו את פול - "האם זה הוא? – לא, זה לא יכול להיות! כן, אני בטוח שכן", וכו'. בסופו של דבר, כ-50 מעריצים איגפו אותו סביב אנדרטת אלברט, אז פול נכנע וחתם לכמה מהם". העתיד של ההרכב לא היה מזהיר. כבר בדצמבר 1968 עברה הלהקה שינוי כשג'ון פרי עבר לבס וג'ורג' אלכסנדר עבר לגיטרה. מיק פאולר התווסף בקלידים והם הוציאו סינגל רביעי, "Someday Soon", שגם הוא לא קצר הצלחה יתרה. לאחר שני אלבומים שהקליטו, Grapefruit התפרקו ב 1969. בתמונות - מסיבת ההשקה בינואר 1968, הספר של יוקו ומקרטני בצילומי הקליפ יחד עם הלהקה וחותם למעריצים.

למיני הסדרה 'מריבולבר לפפר' ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט, הצטרף עכשיו עוד פרק - חלק 3 בסדרה. אחרי כל ההתרגשות באולפן בסשני ההקלטה הראשונים עבור האלבום החדש שלהם, ג'ון ופול חזרו לקרקע המציאות כשבריאן הודיע להם חגיגית שצריך להוציא סינגל חדש של הביטלס. חברת קפיטול ששחררה סינגל 'מומצא', בפברואר, כבר לחצה מאוד לקבל סינגל חדש. מה שהוקלט עד כה, בטח לא היה שמיש עבור סינגל מסחרי. בפגישה בביתו של ג'ון, השניים כתבו את הסינגל הבא של הלהקה. פול התקדם עם שירי הסיפורת שלו וג'ון המשיך עם רעיונות מתוך הספר של טימותי לירי. את ההתקדמות שלהם הם הסוו בעיבוד רוק יחסית סטנדרטי, אבל שניהם לא יכלו להתאפק. מקרטני רצה מאוד לשכלל את יכולות הבס שלו ועל הדרך הלווה הרמוניות נפלאות מהסינגל האחרון של הביץ' בוייז. לנון מאוד רצה ללכת קדימה ולקחת את הטכניקות האולפניות שהתגלו בעבודה על Tomorrow Never Knows לאקסטרים. בסופו של דבר נכנס מעט ממה שהוא באמת רצה עבור השיר שלו, אבל עדיין הקטע הפך למשהו נסיוני ומיקם אותו כביסייד. על העבודה על הסינגל הזה באמצע אפריל 1966, ההשפעות עליו, הביקור של מיק ג'אגר ועוד ענייניים בפרק החדש 'סינגל מהופך' - חלק 3 במיני הסדרה 'מריבולבר לפפר'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט הזה ולדעת מה חשבתם על הפרק החדש. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

צפיתי בסופ"ש האחרון בסרט נהדר שאני מודה לקח לי קצת זמן לחשוב ולעכל. הסרט Accidental Studio, מביא את סיפורה של חברת הסרטים hand made שהקים ג'ורג' הריסון אחרי ששמע ש Life of Brian, או 'בריאן כוכב עליון' כמו שאוהבים לעברת אותו, הסרט שעליו עבדה חבורת מונטי פייתון, נקלע לבעייה אחרי שחברת EMI, שהיתה אחת משתי החברות הגדולות שהפיקה סרטים, סירבה לעמוד מאחוריו ולהפיק אותו, מחשש להסתבכות דתית והאשמה בכפירה בדת. הריסון שנטען שאהב מאוד את התסריט, ביקש להפיק את הסרט. הוא ניגש למנהל שלו באותה העת דניס אובריין שהחליף את אלן קליין שהריסון והביטלס קצו בו ושכנע אותו לממן את הפקת הסרט. דניס שהיה טיפוס מוזר לא פחות מקליין, לא היה צריך הרבה כדי להשתכנע. הריסון משכן את ביתו ואת המשרד שלו וצילומי הסרט יצאו לדרך. הריסון קיבל גם תפקיד קטן ודיבוב בקול של שחקן אחר כדי לא להסגיר אותו. התוצאה היתה מוצלחת מאוד והסרט אפילו הוכתר כסרט הקומי הבריטי הטוב ביותר וזה באמת סיפור מדהים, אבל המחשבה שלא מניחה לי היא עד כמה רחוק היה מוכן הריסון ללכת כדי להתעמת עם העבר שלו ובמקרה הזה עם EMI. המהלך הזה הוביל להקמת חברת הסרטים שההתנהלות שלה מזכירה מאוד את זו של חברת אפל בתחילת דרכה. פזרנות, חוסר התעמקות והוצאה לאור של כל תסריט שהגיע אליהם כשעל השאלטר התיישב המנהל של הריסון, אובריין שהתפזר ואישר מיליונים לכל דורש ובאופן כללי, חוסר היכולת הזו של הריסון ולנון להתחבר לאנשים מתאימים הוא נושא למחקר מדעי. כמו באפל, החברה הפכה לבית עבור כל אלה שלא הצליחו לעניין את החברות הגדולות. דוגמא טובה היא שלשחקן טרי גיליאן היה רעיון משוגע שילד שוכב במיטה ולפתע פורץ מארון הבגדים שלו אביר שעובר בין זמנים. זהו. ללא שום תסריט ועם הרעיון הזה הוא הלך לדניס אובראין ששאל בפשטות 'כמה?'. אף אחד לא ידע מה לומר אז נאמר לו 3 מליון פאונד. דניס ענה: 'אוקיי, לכו לצלם'. הריסון הנאיבי תאר את זה כ'כל מה שידעתי הוא שטרי הגיע עם שני דפים ורעיון שנשמע טוב'. הרעיון הזה הפך לסרט time bandits שראה אור ב 1981, הפך להצלחה גדולה והתמקם במקום הראשון כ 4 שבועות. במידה מסויימת ג'ורג' הוכיח שאפשר לעשות סרטים אחרת ולהשתחרר של מהעול המקובע של חברות גדולות, יחד עם זאת היה בו את הצורך הילדותי לממש כל רעיון שעלה בראשו וחבורת מונטי פייתון שהיתה חלק מהקבוצה שעמדה מאחורי חברת הסרטים הזו והוציאה את הרעיונות אל הפועל. ההצלחה והגדילה שהלכה ונבנתה או כמו שצוטט דניס שהלך והפך הדמות הדומיננטית בחברה: 'עשינו את הוליווד בלונדון', הביאה גם את הסוף על חברת הסרטים הזו. כוכבים כמו מדונה גויסו כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל בעיית התסריטים התלושים הלכה והחמירה והסרט Shanghai Surprise הוכתר כאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים. ג'ורג' אולי קיבל את הנצחון הקטן שלו כש EMI, החליטה שהיא מפסיקה להפיק סרטים, אבל הוא היה מפוקח. בנאום שהוא נשא במסיבת העשור לחברה, הוא אמר: 'זה תענוג להעמיד פנים שאנחנו בעסקי הסרטים'. עשור לאחר ההקמה הספונטנית של hand made, הסוף של חברת הסרטים הקטנה של ג'ורג' כמובן לא היה טוב. הריסון החליט לפרק את החברה בתחילת שנות ה 90 לאחר שהוא הבין שהמצב הזה בו החברה מדממת כסף לא יוכל להימשך. היחסים בין ג'ורג' לדניס אובריין גם הם עלו על שרטון והלכו לערכאות משפטיות באמצע שנות התשעים. הריסון תבע 16 מליון פאונד על ניהול כושל ובית המשפט קבע שאכן היתה בעיתיות בניהולו של אובריין את חברת הסרטים. הריסון זכה במשפט, אבל כל סכום הכסף בושש להגיע כשדניס הכריז על פשיטת רגל. גם סמוך למותו ב 2001, הריסון עדיין עסק בדרישת הכסף מדניס, אבל מצב בריאותו לא איפשר לו להגיע לדיונים בבית המשפט ולכן התיק נדחה. הסרט המומלץ הזה מדגיש מאוד את האימפולסיביות של הריסון יחד עם התעוזה ללכת למקומות לא ידועים, אבל גם מאוד מאוד את החוש העסקי ובחירת השותפים הלקויים מאוד שלו. כשזה קורה פעם אחת זו טעות, בפעם השנייה זו כבר תבנית מחשבה.

פרק חדש בפודקאסט פורסם עכשיו. ארתור אלכסנדר היה אמור להצליח. תחילת הקריירה של הבחור הצעיר מאלבמה דווקא נראתה מבטיחה מאוד והסינגל השני שלו You Better Move On אפילו טיפס במצעדים והביא תמונה מעניינת, בהסתכלות פמיניסטית על יחסי אהבה ביוגרפים ועיבודים שנעו סביב רית'ם אנד בלוז, סול והשפעות ווסטרניות עליהן הוא גדל. כשהוא שיחרר את השיר Anna הביוגרפי מאוד, בחור צעיר מליברפול בשם ג'ון לנון שעקב אחרי הסינגלים שהוציא אלכסנדר, אימץ אותו ללהקה שלו הביטלס שהחלו לבצע אותו על הבמות. כשהגיע הזמן להקליט שירים עבור האלבום הראשון של הביטלס, לנון שלף את השיר הזה והביטלס הקליטו ביצוע מרשים וסוחף אליו. הביצוע הזה כמעט והשכיח לחלוטין שהשיר הזה הוא של ארתור. הקריירה של ארתור הלכה ודישדשה כמו היחסים שלו עם אשתו אן. הביטלס הלכו ופרחו ובהקלטות עבור אלבומם השני, המעריץ של ארתור, ג'ון לנון, כבר כתב שיר משלו בנוסח 'אנה', שיר שנקרא All I've Got To Do שהצדיע לשיר של ארתור. בפרק החדש, אדבר על שני השירים הללו - 'אנה' ו All I've Got To Do, אבל גם על הקריירה המתעתעת של ארתור אלכסנדר. האיש והאמן שהלך לאיבוד. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!