בפוסט הקודם בסדרה, כתבתי על האלבום Egypt Station. אלבום שראה אור ב 2018 ולאחר שיצא, היה נדמה שאלבום חדש נוסף ממקרטני הוא משהו שהוא בגדר משאלת לב ושאולי מקרטני סיכם הכל בתחנות המוסיקליות שלו באלבום הארוך (לעיתים ארוך מדי) והמפוזר הזה. היום הגעתי לסגור הן חוב והן את המעגל של סדרת הפוסטים הזו על קריירת הסולו של מקרטני כי תמיד מוטב מאוחר. הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה ויעסוק באלבום האחרון שהוציא מקרטני לעת הזו, בקריירה הארוכה ובטח תסכימו איתי, המרתקת מאוד. אני מניח שכולכם תצטרפו אליי למשאלת הלב, שיהיה לפחות עוד פוסט אחד בסדרה הזו בעתיד הקרוב לבוא. המרחק של של שנתיים וחצי לערך דווקא מועיל עבורי בפוסט הזה. הוא נותן לי פרספקטיבה מספיקה כדי להבין האם האלבום הזה מחזיק מים. התשובה בגדול היא כן ומרחק הזמן הזה רק מדגיש עד כמה Egypt Station הוא ניגוד שלו. בפוסט האחרון עזבתי את מקרטני אי שם בספטמבר 2018 כשהוא הוציא את האלבום Egypt Station ונכנס לאמוק של יחסי ציבור עבורו שכמותו לא נראה בקריירה הארוכה שלו, כשהוא מגייס לטובתו גם את המדיה החדשה, הרשתות החברתיות ואת ג'יימס קארדן. האלבום אכן כבש את המקום הראשון, כי איך אפשר שלא אחרי בליץ פרומושן שכזה. בחודש אוקטובר הכריז מקרטני על הוצאה של שני אלבומים במסגרת הארכיב קולקשן שלו Wild Life ו Red Rose Speedway. התאריך נקבע לחודש דצמבר. כמובן שפול לא ויתר על סיבוב הופעות עולמי ובחודש נובמבר סיים סיבוב הופעות ביפן ובנקודה הזו זה נראה שהמכונה לא תעצור לעולם. ב 2019, מקרטני התפזר שוב לכל עבר. בסוף ינואר בתאריך שבו צויין 50 להופעה על הגג של הביטלס, הוכרז פרויקט שאפתני מאוד – הסרט Get Back. פיטר ג'קסון קיבל לידיו את כל החומר המתועד של הבמאי מייקל לינדזי הוג ויפיק ממנו סרט חדש, ארוך שיכיל את הסיפור המלא של פרויקט גט בק של הביטלס. מיוזיקל חדש שהוכרז בשם It’s A Wonderful Life שלדעתי לא קרה איתו כלום עד היום, המשיך להופיע, עסק בהוצאה המחודשת לאלבום Abbey Road של הביטלס במיקס חדש של ג'יילס מרטין, שחרר מחדש את האלבום היחיד של לינדה שיצאה לאחר מותה, הוציא ספר ילדים בשם Hey Grandude! והוציא את ספר צילומי הפולארויד של לינדה. אני בטוח שזו רק רשימה חלקית מאוד מהדברים שבם עסק מקרטני בשנה הזו. ואז הגיעה 2020. בתחילת השנה זה נראה שהכל כרגיל והרכבת של מקרטני דוהרת. סיבוב ההופעות שלו Freshen Up נמשך, והתכנון היה שמקרטני יופיע בפסטיבל גלאסטנברי הותיק. במרץ 2020 חילחלה ההבנה שזוהי לא שנה רגילה. לראשונה בחייו ובחיי כולנו, התכניות התבטלו באופן מוחלט והחיים נראו כחוסר ודאות אחד גדול. מגיפת הקורונה אכן טרפה את כל הקלפים ושיבשה את חיי כולנו, אבל העובדה הנוראה מכל היתה שהשיבוש המלא והטוטאלי הזה היה ללא תאריך תפוגה ידוע מראש. האיום הבריאותי לצד הישיבה הממושכת בבתים, הביאו הרבה אנשים לסף ייאוש. שערו בנפשכם, מה עבר על אדם שניזון כל כך מהאהבה והקשר עם הקהל, אלמנטים שבאו לידי ביטוי והובלטו מאוד באלבום Egypt Station ועכשיו נעמדו למבחן. לאחר התאוששות קלה, מקרטני שספג מהלומה, הבין את גודל האירוע. מעז יצא מתוק. הוא ראה בכך הזדמנות פז. במהלך התקופה הראשונה של הסגרים הראשונים, מקרטני בן ה 77 בואכה 78, הסתגר בביתו שבסאסקס. שם ממוקם בין היתר אולפן ההקלטות המפואר שלו שהלך והשתכלל עם השנים והפך למעין אולפן הבית של מקרטני והחליף אט אט את אולפני 'אבי רואד' הותיקים שחלקו צרוב בהיסטוריה שלהם. גם בימים כתיקונם, מקרטני נהג להקליט חלקיקי שירים שכתב כדמואים או כחתיכות קטנות שבהן לא עשה שימוש. הפעם זה היה אחרת. הוא ראה בתקופה הזו את ההזדמנות לעבוד לבדו, בבית, שירים שחלקם נכתבו קודם לכן וזו היתה הזדמנות לסיים אותם ולהתחיל ולשחק עם כמה קטעים נסיוניים, מאולתרים אד הוקים. האם הכוונה היתה מלכתחילה לייצר אלבום מכך? מקרטני טען שלא היתה לו שום כוונה להוציא אלבום בקרוב. כמו באלבום 'מקרטני' מ 1970, שגם בו לרגע אחד לא היה נראה שיכול להתגבש לכדי אלבום, מהר מאוד, מקרטני ויתר על המניירות ודווקא בגלל כך הוא הפך לאלבום נפלא. גם ההקלטות הקורונה הללו יתגבשו בראשו לכדי אלבום. מה גם שהשנה היתה 2020 וההתכתבות עם אותו אלבום ראשוני מ 1970 יחד עם העצירה של הכל, בדיוק כמו אז כשהכל נעצר בחייו, היתה מאוד מתבקשת. למי שאוהב מאוד את האלבום Flaming Pie כמוני יש עוד סיבה מצויינת לאהוב אותו עוד יותר. הוא קיבל על עצמו את התפקיד החשוב של להתניע את פרויקט 'מקרטני 3'. איך אתם שואלים? ובכן בנוסף לכל הפרויקטים האחרים שלקח על עצמו מקרטני, פרויקט ה'ארכיב קולקשן' שלו המשיך במלוא המרץ. על הכוונת היתה האלבום הנפלא הזה מ 1997. כשמקרטני ניצל את הזמן על מנת לבחון חומרים עבורו, הוא נתקל בקטע ישן מ 1992, קטע שקיבל את השם When Winter Comes והוקלט כחלק מסשן עם ג'ורג' מרטין כשמקרטני היה צעיר בן 50. כחלק מהסשן הזה הוקלטו עוד שני שירים Calico Skies ו Great Day. לא נעשה כלום עם השירים הללו וב 1993 ראה אור האלבום Off the Ground. ב 1997, מקרטני נזכר בסשן הזה והשתמש בשניים מתוך השירים שהוקלטו בו. עכשיו כשהגיע החורף היצירתי ואין הופעות מקרטני חשב שזה קטע נפלא לעשות איתו משהו אחר במקום לכלול אותו בקוספת הארכיב עבור Flaming Pie. באופן מאוד סימבולי הקטע הקטן והנפלא הזה התכתב עם 1970 ועם החווה בסקוטלנד. הוא עסק בהכנות של החווה לחורף, אבל באופן ענוג ונעים ובאנתיתזה מוחלטת למצב הכאוטי של תחילת 2020. סביב הקטע הזה, בנה מקרטני קטע נסיוני שעשה שימוש באותה התמה של החורף, רק באספקט אחר. הוא כתב על עצמו כעל אותה 'ציפור חורף ארוכת זנב' הציפור הזקנה שיש לה זנב קריירה ארוכה ונפלאה שהגיעה עכשיו לתקופת חורף לא צפוייה. זו כמובן פרשנות מתבקשת, אבל מקרטני סיפר שהמנגינה הזו היתה חלק מקטע שהיה לו עבור סרט ובעת הזו הוא לקח, פיתח והאריך אותו עוד. לאחר שראה בספר ציפורים שבו הוא קרא ברווז ארוך זנב, הוא החליט לקרוא למנגינה הזו 'ציפור חורף ארוכת זנב'. ובכל זאת, איך מחלחלת ההבנה שמדובר בו, במקרטני? השורה היחידה או המנטרה שמושרת בקטע האינסטרומנטלי הנפלא הזה בעל הנופך האירי עוסקת באהבת הקהל. “האם אתם מתגעגעים אליי”, שואל מקרטני הענק שאיבד בתקופה הזו את הבטחון העצמי שלו. הירידה הכפוייה מגלגל האוגר נטעה בו ספקות שקשה להאמין שאדם כמו מקרטני יכול להפיק ממנו. האם הקהל יזכור אותו אחרי כל זה? אפשר לומר שעל הרעיון הזה מבוסס האלבום 'מקרטני 3'. אם באלבום 'מקרטני', החיפוש היה אחר כיוון חדש לאחר ההודעה הדרמטית של לנון על העזיבה את הביטלס, באלבום הזה, מקרטני לא מחפש דרך חדשה כלל וכלל, אלא תוהה האם הוא ימצא את הדרך הקיימת שהוא בנה והאם הוא ישאיר משהו משמעותי אחריו. מיותר לציין שמקרטני בנה והפיק את הקטע כשהוא מנגן בכל הכלים – גיטרה, תופים, בס, קולות ואורגן הרמוניום ובונה אותו שכבה על גבי שכבה כשהוא נעזר בטכנאי האולפן קית' סמית' וסטיב אורצ'רד. אחד משיאי האלבום לעניות דעתי מגיע לקראת סופו כששני 'קטעי החורף' הללו מתחברים להם יחדיו ו When Winter Comes עם מקרטני הצעיר והרענן יחסית, עם קול צלול, סוגר את האלבום ומזכיר לנו כמה מקרטני מוכשר. הקטע הבא על פי סדר האלבום Find My Way, הוא כבר שיר פופ מהודק יותר, שמביא את מקרטני הסדוק במלוא הדרו, ללא שום תחפושות וממשיך לעסוק ברעיון המרכזי של האלבום. איך מתרוממים מכאן? איך מוצאים חזרה את השביל שהתמסך כולו בערפל הקורונה? בפזמון מכמיר הלב מקרטני מדבר לעצמו ומודה שהוא אבוד, מודה במגבלות הגיל ואולי אפילו לא בטוח באהבה שלו כלפי הדבר הכי דומיננטי בחייו – המוסיקה. מעולם לא פחדת מימים כאלה אבל עכשיו אתה המום מהחרדות שלך תן לי לעזור לך, תן לי להיות המדריך אני יכול לעזור לך להגיע לאהבה שאתה מרגיש בפנים בקטע ההימנוני הזה, מקרטני החליט להשתמש כדי להדגיש את העבודה שלו לבדו על האלבום ולהפיק קליפ מתוך האולפן בו כמו על מסכי זום שאפיינו מאוד את התקופה הוא עובד על כל הכלים. בין היתר הרפסיקורד או הצ'מבלו ומוג סינתיסייזר. בקטע האקפלה הנהדר שמורכב מכמה שכבות של קולות שהקליט מקרטני, הוא מתחזק ומודיע לעצמו במעין מבחן של אמונה עצמית נפלאה. אני מכיר את הדרך שלי אני הולך לכיוון האור אני עובד מסביב לשעון אני לא הולך לאיבוד בלילה ב Pretty Boys, מקרטני חזר לימי ההתחלה של הביטלמניה, כשהוא מתאר מצד אחד חיים של בחורים צעירים ויפים, אבל כאלה שאזוקים בהצלחה שלהם. מקרטני מספר על איך זה להיות objects of desire דרך סיפור כללי של 'דוגמני מצלמות' אבל קשה לי לא להרגיש שיש גם ערגה מסויימת אצל מקרטני לתקופה הזו שהיא מנוגדת לחלוטין לתקופה הזו בחייו. תקופה של אהבת הקהל ללא תנאים רק על היותך צעיר ויפה. לראייה, בקליפ עבור המיקס שעשה בק ל Find My Way, הוא השתמש בטכנולוגיית הדיפ פייק על מנת לשחזר את עצמו הצעיר, חבר העכבות. אני מודה שמוסיקלית זה הקטע באלבום שפחות מלהיב ומרגש אותי ובהאזנות הראשונות נשמע לי כמו משהו תלוש מהאלבום עצמו, אבל יישור הקו של הגעגוע לפעם ותקופת ה'לוקדאון' או ה'רוקדאון', כפי שניסה מקרטני להמתיק את הגלולה, כן מתחבר איכשהו לקו המרכזי של האלבום. הקטע הבא לעומת זאת, מחדד את המצב של מקרטני באופן הרבה יותר מוצלח. ב Woman and Wives, מקרטני הסדוק מדבר מעמדת זקן השבט. בהטפה לא אופיינית הוא פונה לדור הצעיר וחולק ממה שלמד לאורך השנים הארוכות שלו. “בכל דרך בה נפנה, יהיה לנו קשה יותר לנסוע”. קטע עגמומי וקודר מאוד שכמו בקטע הקודם, מקרטני עשה בהם שימוש בקונטרה בס הגדולה של ביל בלאק, הנגן של אלביס שהלך לעולמו ב 1965. הקונטרה בס שרכשה עבורו לינדה כמתנה ליום הולדתו. אחרי העגמומיות של Woman and Wives, מגיע קטע אפביט יחסית בשם Lavatory Lil. כשנשאל מקרטני מי הדמות הזו שעליה שר מקרטני לא בחיבה יתרה בשיר, הוא ענה שזו פארודיה על מישהי שהוא נהג לעבוד איתה ולא חיבב אותה. יותר מכך הוא לא אמר יותר, אבל אני מתחבר ל'האנשה' הזו של מקרטני שמצטייר תמיד כדמות נחמדה שאהובה על כולם. לכל אחד יש את ה Lavatory Lil שלו. גם למקרטני. ההתכתבות עם 'פולית'ן פאם' של לנון מאוד מורגשת בשיר. תיאורים קצרים וחדים על דמות עם שם מצחיק ( Lavatory זה בית שימוש). מוסיקלית, זה הקטע הרוקי המובהק הראשון שאנחנו נתקלים בו באלבום ואולי אפשר לזקוף זאת לזכות גיטרת הטלקאסטר הישנה מודל 1954, שהיתה עוד מתנה שקיבל מקרטני. הפעם מאישתו הנוכחית ננסי. אם כבר ברוק עסקינן, הקטע הבא הוא הרוק הסוחף ביותר באלבום שהתחיל דווקא כקטע 'סרף' בחזרות על הבמה. אם אתם תוהים אז כן, בגרסת הויניל, הקטע הבא באלבום הוא Slidin. רק מטעמי מקום פיסי. הקטע הזה שכאמור התחיל כריף שנוגן על הבמה בחזרות בזמן הסיבוב עבור האלבום Egypt Station, היה קטע רזה ו'סרפי' שנוגן על הבמה בגרמניה וגם הוקלט. מקרטני לקח את הקטע הזה והפך אותו לקטע סוחף ונהדר אבל הוא לא עשה זאת לבדו. באופן חריג באלבום הזה, לקטע הזה תרמו חברי הלהקה שלו, ראסטי אנדרסון גיטרה וואייב לאבוראיל ג'וניור בתופים ואשפר לשמוע שאלו תופים וגיטרות גדולות, מתוחכמות ומנופחות שיחד עם התופסות של מקרטני על גיטרה חשמלית נוספת ובס ייצרו קטע נהדר וסוחף שבו מקרטני באופן מרומז מקונן ותוהה האם הוא אי פעם יזכה לחזור ולהתפוצץ על הבמות ו'לגלוש על אוויר', אותה הרגשת האדרנלין שהבמה מעניקה. אם הייתי צריך לבחור קטע אחד ויחיד מהאלבום הזה, כנראה שהייתי בוחר ב Deep Deep Feeling. קטע ארוך בין כמעט 8 וחצי דקות שממצה בו אולי את כל הרעיון של האלבום והתקופה ואולי אגזים ואומר שגם את ההוויה המוסיקלית של מקרטני. אם חלילה זה יהיה האלבום האחרון של מקרטני, זה עבורי המנון סגירת הקריירה שלו. המושג השחוק 'קטע נסיוני' מתלבש יפה על הקטע הארוך הזה שבו מקרטני משחק באולפן כשהוא לא ממציא שום דבר מחדש, אלא רותם את כל מה שלמד עד כה כדי לייצר קטע שהוא גם מקרטני הרגיל וגם מקרטני האלטרנטיבי שנשמע כמו משהו שנוטה לאיזור ה'פיירמן' אבל כל הכלים בו הם כלים מסורתיים לגמרי. מלוטרון, סינתיסייזר, גיטרות שיחד עם משחקי הקונסולה מצליחים לייצר נופך נסיוני. השימוש במנטרה שעליה חוזר מקרטני כמו בתחילת האלבום, deep pain of feeling – הכאב שבלהרגיש מרגש מאוד. הצורך הזה בלרצות מאוד את אהבת הקהל מכמיר לב מאוד. וזה מרגש עוד יותר יחד עם השורה המרגשת: 'לפעמים אני רוצה שזה ישאר, לפעמים אני רוצה שזה יעלם". משכנע וכואב. זה כואב להיות אדם כזה שאהבת הקהל כל כך משנה לו ונמצא בתקופה של חוסר ודאות משוועת. מקרטני שפך את עצמו לתוך הקטע הזה וכשהוא החל לשחק עם המהירויות והאט את עצמו כשהוא חוזר על המנטרה, לי זה צובט חזק בלב אבל באופן מוזר כזה שבו אני יכול להאזין למנטרה חוזרת על עצמה עוד ועוד. הקונפליקט ממשיך, מתחזק ומהדהד: "לך", “תשאר", אבל בסוף מקרטני מרים את הגיטרה האקוסטית, מעלה מקצב ונותן קצת מ האופטימיות שלו. הכל עוד יסתדר ויחזור לעצמו. מאסטרפיס. הקטע השני שאני פחות מחבב באלבום הוא The Kiss of Venus .אני יודע, זה קטע ענוג, מולחן היטב ואמור להכנס לאוסף הבלדות הענוגות של מקרטני, אבל משהו בו גנרי מדי עבורי. כיום לאחר שנתיים וחצי מצאת האלבום הדבר היחיד שמוצא חן בו בעיניי הוא הקלטה שנשמעת על סף הביתית מאוד, כמעט דמו של מקרטני עם הגיטרה שלו ואכן את הדמו הקליט מקרטני על מכשיר האייפון שלו. לאחר מכן באולפן הוא נשא עם אותו הפורמט שלו ושל הגיטרה והוסיף נגיעות הרפסיקורד. הסיפור של השיר הוא השראה מתוך ספר על התנועות הקבועות של כוכבים ושל ונוס בפרט ואולי מקרטני ראה בתנועות הקבועות הללו, גם את התנועות הקבועות של בני האדם ושלו בפרט. לא משנה במה נבחר נגיע לאותו המקום. ב Seize The Day ברח למקרטני קצת ה Egypt Station. בקטע הזה הוא ניסה לייצר מעין אמירה פילוסופית או קטע עידוד שנכתב בשיא הסגר של הקורונה. 'לתפוס את היום'. הבעייה היא שחוץ מהכותרת עצמה, שום דבר אחר לא מתחבר בשיר הזה לכדי משהו קוהרנטי ואם צריך ליישר קו עם הרעיון המרכזי של האלבום, אז הנה הדגמה מצויינת לאיך נשמע מקרטני כשהוא מתאמץ, מנסה להתחבב ולעשות דברים שהוא עצמו לא מתחבר אליהם. הקטע הזה הוא האנתיתזה המוחלטת לפתיחות העצומה עד כה של האלבום ובמיוחד ל Deep Deep Feeling המרגש. ב Deep Down מקרטני מצליח להתעלות ולחזור לדרך המלך. שוב המילה Deep ומקרטני ממשיך בחפירה הארכיאולוגית ברגשותיו, אבל הפעם כשהוא רואה את הסוף לתקופה המדכדכת הזו סטייל 'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם' של אביתר בנאי. 'אני אעשה את הכל נכון ואני אערוך מסיבה בכל ערב'. ושוב עולה מקרטני השברירי. “אני צריך לדבר איתך" כשהדמות שהוא פונה אליה יכולה להיות כל אחד, כולל הקהל הגדול שלו שהוא רוצה כל כך לפגוש ולקבל ממנו את האהבה שהוא כל כך רגיל אליה. האלבום כאמור מסתיים כמו שמקרטני אוהב לעשות, עם קטע הפתיחה שהופך למעין מחרוזת קטנה לתוך הסיום האופטימי של When Winter Comes, סיום שזורק אותנו לחווה בסקוטלנד של 1970 אבל גם מתחבר מוסיקלית עם הגיטרה האקוסטית לפתיחה של האלבום מקרטני עם Lovely Linda, ובמעגליות הזו מקרטני סוגר מעגל של קריירה ענקית שעליה דיברתי בסדרת הפוסטים הזו. קריירה שכולנו רוצים וחפצים שלא תסתיים ושמקרטני יפתיע ויפציע עם עוד יצירה יפה ונהדרת, אבל אנחנו יודעים שככל שנוקפים הימים, הסיכוי לכך הולך ויורד. בגרסאות הארכיב קולקשן הנותרות ננוחם. אם חלילה זה יהיה האלבום שצריך לסיים את הקריירה של מקרטני - אתם יודעים מה. אני יכול לחיות עם זה. תודה לכל מי שקרא, הגיב, והתפלמס. תודה לכל מי שגילה את מקרטני והעמיק בקריירה שלו ותודה לאיש ולאגדה ששינה לי את החיים. “כשהקיץ יסתיים נעוף הרחק מכאן כדי למצוא את השמש"

הפרק השני בסדרת 'אתה חייב להסתיר את אהבתך' על חייו של בריאן אפשטיין בפודקאסט ביטלמניקס, התפרסם ממש עכשיו. בפרק השני אעסוק בהתלכדות של כל מה שלמד בריאן לכדי נקודה קריטית אחת. לאחר שחזר לליברפול מובס מההרפתקה הקצרה שלו כשחקן, בריאן נטמע בעסק המשפחתי והצליח להתעלות מעל הכשלונות שלו ולגרום לחנויות שעליהן היה אמון, להמריא. הוא יצר קשרים עם חברות התקליטים והחל להתעניין מאוד במוזיקה הפופ החדשה שאפפה את ליברפול. השיא הגיע כשבריאן גילה את סצנת להקות הביט שהיו ממש תחת אפו. הגילוי הזה, הביא אותו אל להקת הביטלס שבקסמה הוא נשבה. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

יום הרצחו של ג'ון הוא יום לא קל עבורנו הביטלמניקים. הוא לא קל במיוחד בתקופה הזו שהיא גם ככה מייסרת ועצובה מנשוא שעוברת על כולנו. הפער בין טרגדיה עצומה שכזו לבין החיות והמוזיקה המופלאה של הביטלס ושל ג'ון כל כך גדול, כואב ולא נתפס. חור גדול שנפער בהיסטוריה המפוארת שלהם. ביום הזה אני אוהב להזכר בג'ון האינטימי, המשפחתי והרך. הספר The John Lennon Letters בדרך כלל מספק עבורי רגעים קטנים כאלה שבהם ג'ון תיקשר עם חבריו ומשפחתו דרך הכתב – שם הוא היה פתוח, חומל ואוהב. דוגמא מצויינת הוא מכתב תשובה שכתב ג'ון לבת דודתו ליילה בינואר 1979. ג'ון אהב את ליילה שהיתה גדולה ממנו ב 4 שנים והיה לו 'קראש' עליה כילד. כשאימו נהרגה, לילה ביקרה אותו ונחמה אותו. ג'ון זכר את זה ואם במכתבים לחברים ומכרים הוא בדרך כלל היה ציניקן והשתמש בחידודי הלשון שלו, במכתב הזה לא תמצאו ציניות ובדיחות, אלא נוסטלגיה, ערגה וגעגועים אליה ולמשפחה שם באנגליה. אנגליה שהוא 'הגלה' את עצמו ממנה לתקופה ארוכה. ג'ון וליילה במכתב הזה, ג'ון עידכן את ליילה על המתרחש בחייו. הוא סיפר לה על הכוונה לטייל במצרים [אביה היה ממוצא מצרי], התלונן בצחוק על הדודה מימי והרגיע את כעסה על משהו שהיא קראה באחד הראיונות שלו. הדברים הכי מרגשים ועצובים במכתב הזה, הם העיסוק שלו בשנה הבאה ובגיל 40 ובפחד להגיע לאנגליה. הנה התרגום שלי למכתב של ג'ון לליילה. ליילה היקרה. עכשיו מחוץ לחלון, יורד שלג בסנטראל פארק. אני יכול לראות את מלון פלאזה בהמשך הדרך – זה יפהפה. אני מותש (עדיין), אחרי חג המולד וחגיגות השנה החדשה. יש להם אפילו דבר כזה שנקרא 'חג ההודיה' כמה שבועות לפני חג המולד (דרך אגב, אני פגאני – או Zen Pagan ליתר דיוק – אבל זה סיפור אחר!). ג'ון והמשפחה ב'חג ההודיה' בנובמבר 1979 זה נראה שיש לנו חוסר הבנה לגבי 'סיפור בעיתון' – מימי (מי עוד!) אמרה לי שהתעצבנת על משהו שאמרתי בעיתון (לכאורה אמרתי) על עצמי – בכל מקרה מספיק עם זה – זה שום דבר, אז בואי נשכח ממשהו שגם ככה אנחנו לא מצליחים להזכר בו! אין לי מושג למה הופתעת ממה שכתבתי לך לגבי “רומן רוסי” - אני חושב שהבהרתי לך שהמילים היו של קורא בקלפי טארוט. אלה המילים שלו. המילים הגיעו ממנו. רק כתבתי לך את מה שהוא חזה.(וואטאבר). אתה רואה? אז אל תירי בשליח שהביא את החדשות. שון הוא ילד יפהפה בן 3 (נולד ב 9 באוקטובר! למקרה שלא ידעת). כמה עבודה זו – אני לא יודע איך את מסתדרת עם שלך- כל הכבוד! העובדה שיש להם [לילדים באופן כללי], את כל הגפיים ואת כל היכולות זה הישג בפני עצמו! זה נשמע רעיון מצויין שתתני לעצמך קצת זמן 'לשחק' – 8 ימים לא נשמעים כמו משהו שתהפכי בעקבותיהם לצועניה. עדיף שתתני לנו אזהרה הגונה אם את רצינית לגבי הרעיון 'לקפוץ' לכאן. תוודאי שאני כאן. מחר אנחנו עוזבים (יוקו ואני) לקהיר, מצרים (מצלצל מוכר?), דרך ג'נבה במחלקת ביזניס למשך שבוע. הלוואי ויכולתי לבקר כמה מקרובי המשפחה שלך. את מכירה שם מישהו? דודים/דודות? אני אשלח לך גלויה משם. בשנה הבאה אחגוג 40. אני מקווה שהחיים מתחילים בגיל הזה. אני רוצה קצת פחות 'צרות' ומה עוד? לא יודע. שלחתי לסטן [בן הדוד סטנלי פארקס] גלויית חג מולד לצפון. אני לא יודע מה קורה איתו. הוא כל כך מתרעם עליי. זה כי אני לא טיפש או מה? אני מניח שהוא תמיד קינא בך. בכל מקרה אני חושב שזה די מרושע מצידו. שמעתי ממנו המון כשהייתי עני. אני לא צריך להיות מופתע אחרי כל הממזרים שפגשתי ב 40 השנים האחרונות. בני הדודים. מימין, ג'ון בן ה-7, ליילה בת ה-11 וסטן בן ה-15 אם תהיי בצפון וויילס, תחפשי את ג'וליאן הוא לומר בבית הספר Ruthin. מסכן חסר מזל. חשבתי עליך המון בחג המולד הזה. על הבקתה, על נגן התקליטים, Good Ship Lollipop, 'מצאתי את אהובתי על אי מטמון' [שמות של שירים ישנים], הצללים על התקרה כשהמכונית נסעה בלילה, כשתלינו את שרשראות הנייר. אפילו נורמן שהתחפש לסנטה קלאוס בזכרון שלי! (כשהוא ממלמל על הכיסא ליד האח). מספיק גם עם זה! המון אהבה לכולכם, אני בטוח שנתראה בקרוב בדרך זו או אחרת. אני מפחד להגיע לאנגליה כי אני יודע שזו תהיה הפעם האחרונה שבה אראה את מימי. אני פחדן בכל הנוגע לפרידות. להתראות שתהיה לך שנה טובה תשמרי על הבריאות ג'ון אהבה משון ויוקו xx המכתב של ג'ון לליילה

אתמול הלך דני ליין לעולמו. כשמישהו דומיננטי שכזה הולך לעולמו בעולם הביטלס, התחושה שלי היא של עוד פרק שנסגר בהיסטוריה של הלהקה ובמקרה הזה בהיסטוריה של קריירת הסולו של מקרטני. זה נכון שהשניים לא שיתפו פעולה כבר הרבה שנים מאז חוסר ההסכמות בתחילת שנות השמונים, אבל הסופיות והפרידה, תוחמים את הגבולות ואפשר לרגע אחד להסתכל על הכל ממעוף הציפור ולהבין את התרומה של ליין, כמובן כגיטריסט נהדר, אבל גם ככותב שירים לא רע, לסיפור של מקרטני. השירים של דני ליין בקטלוג של ווינגז לא רבים, אבל כמו ג'ורג' הריסון בזמנו, ויש הרבה דמיון בהקבלה של שתי הדמויות הללו, הוא 'הורשה' להכניס פה ושם שירים כשזה שירת את הצורך של מקרטני. כשמקרטני רצה, דני ליין היה ג'ורג' וכשבא לו הוא היה ג'ון ובימים שהוא היה במצב רוח פחות עולץ, ליין היה רינגו. ליין נשא על כתפיו את כל התסכול של פול מהביטלס וזה היה חתיכת משא לשאת. ווינגז בתחילת דרכם ב 1971 התרומה של ליין הגיעה רק באלבום השלישי והמצליח ביותר של ההרכב של מקרטני. בשני האלבומים הראשונים מקרטני הפגוע והחשדן מתקופת הביטלס, לא רצה לשמוע על שותפים לכתיבה. גם באלבום הבכורה Wild Life שהיה כמעט חסר תוכן ממשי ונשען על האנרגיות של ההרכב הצעיר, מקרטני העדיף להכניס קאבר ולא לקבל שירים מאף אחד שלא קוראים לו פול, ג'יימס או מקרטני. כשליין התריע בפני מקרטני שהסינגל Mary Had a Little Lamb לא משרת את רוח ההרכב החדש, הוא כמובן זכה להתעלמות, אבל באלבום השני החשדנות התרככה מעט וכשהרעיון היה לייצר אלבום כפול שיכיל את כל המנעד של ההרכב, דני ליין הורשה להביא שיר אחד. להקלטות הוא הביא את I Would Only Smile. שיר חביב שמשלב רוק עם ווסטרן, נישה שליין חיבב מאוד. הרעיון לאלבום הכפול נגנז בסופו של דבר מסיבות שיווקיות וכלכליות גרידא – אף אחד לא האמין שאלבום כפול של פול מקרטני ימכור. באלבום הבא, Band on the Run, ליין קיבל את שכר הנאמנות שלו למקרטני עבור ההגעה שלו איתם עד ניגריה לעבוד על האלבום, בזמן ששני חברים אחרים פרשו בדרך לשם. בתחילת 1973 ליין התחיל לכתוב שיר בשם No Words. בלאגוס, ניגריה, מקרטני עזר לליין לסיים את השיר וניצל את ההזדמנות להוסיף בית שיכיל בו קריצה לשותף המשמעותי ביותר שהיה לו – ג'ון לנון. פול השתמש במשפט It’s only me, ביטוי אישי שהם נהגו להשתמש בו אי שם בתחילת דרכם. הקטע הקטן, הקצר היפה והעדין הזה, פרי שיתוף הפעולה הראשון בין מקרטני לליין, נמצא כרגע קטן של שפיות בהמולה של האלבום ה'גדול' מסך חלקיו הזה של Wings. מקרטני לא הסכים לוותר על ההובלה של השיר ויחד עם הרמונית הקולות היפה בין פול לדני, הוא מסמן שיש סיכוי שיש לו שותף חדש לכתיבה ויצירת שירים. העבודה על האלבום הבא Venus and Mars שהתחילה בנאשויל, הביאה עוד שיתוף פעולה בין פול לדני כשהם ניסו לכתוב שיר קאנטרי יחדיו בשם Send me the heart. קטע זניח מאוד שמקרטני לא ראה בו ראוי אפילו לביסייד וליין בסופו של דבר הקליט אותו עבור אלבום הסולו שלו Japanese Tears. למרבה ההפתעה, ליין לא קיבל את האפשרות להכניס שיר שלו לאלבום החדש Venus and Mars. האכזבה היתה עצומה כשג'ימי, הגיטריסט החדש והצעיר בהרכב, כן הצליח להכניס את Medicine Jar שלו לאלבום. כפרס ניחומים, קיבל ליין להוביל ווקאלית את Spirits of Ancient Egypt שכתב פול. הפרד ומשול בסגנון מקרטני. בניגריה, 1973 השיטה הזו חזרה על עצמה גם באלבום הבא Wings at the Speed of Sound שבו קיבל ליין להוביל את The Note You Never Wrote של מקרטני בביצוע מרגש. הפעם ברוח הדמוקרטיה ששררה באלבום שבו הביא ג'ימי מקולוך הגיטריסט עוד שיר שלו והמתופף ג'ו אנגליש הורשה לשיר את Must Do Something About It של מקרטני, גם ליין הביא ממרכולתו. את Time to Hide שנשמע כמו הבלחה מימיו במודי בלוז, אבל אני מודה קטע לא זכיר כל כך. שני האלבומים הבאים של Wings, מהווים שינוי מסלול עבור מעמדו של ליין בהרכב. בעקבות הבית הצף שלו, הרעיון להקליט ביאכטה או ב'אולפן צף' אומץ בחום והחלום שלו התגשם כשהוא חלק קרדיט על לא פחות מחמישה(!) שירים באלבום עם מקרטני. אולי נכמרו רחמיו של פול על דני ליין המסכן שהתגורר מבחירה באותה תקופה ב’סירת בית’ שעגנה על נהר התמזה, אבל המאמץ של מקרטני לייצר שותפות כתיבה עם דני ליין ראוי מאוד להערכה בעיניי באלבום הזה. דני ליין וזוגתו גרו בתקופת שקדמה לתחילת העבודה על האלבום בבית שהיה ממוקם בשטח החווה של המקרטנים בסקוטלנד. הכוונה היתה ששניהם יוכלו לכתוב שירים משותפים יחדיו. חוץ מקרדיט משותף לשיר הנושא באלבום, היה עוד שיר משותף מקסים באלבום. את Children, Children, מעיין שיר ילדים קטן, נכתב כמו אגדת ילדים מסתורית עם נופך אירי מעט, אבל דני ליין כתב לילדים שלו. הוא מאוד התגעגע אליהם וכתב את המשפט קורע הלב Children children where are you. כששואלים אותי איזה שירים אני הכי אוהב ב London Town שהוא אלבום נהדר באופן כללי, Deliver You Children יהיה אחד מהם. לטעמי זה השיר השני הכי יפה שבו דני ליין היה מעורב בקריירה של Wings. השיר נכתב בשיתוף עם מקרטני עוד בתקופת ‘ונוס ומארס’. הוא אחד השירים היפים באלבום שמעיד גם על התקדמות ביחסי הכתיבה של דני ופול. חוץ מהגיטרות האקוסטיות הפולקיות הנפלאות, תוכלו למצוא בו גם גיטרה ספרדית משובבת נפש שעליה מנגן ליין. ההרמוניות בינו לבין מקרטני נהדרות ולרגע מזכירות נשכחות מלהקה אחרת שמקרטני היה שותף לה. שיתוף הפעולה הפולקי הנהדר בניהם המשיך גם בDon’t Let it Bring You Down כשהיוצרות התהפכו והפעם היה זה ליין שליווה את הקול המוביל של מקרטני. ליין היה שותף לקטע נוסף באלבום שהוקלט גם הוא על סיפונה של ה Fair Carol. את Morse Moose and the Grey Goose הנסיוני מקרטני ודני ליין כתבו אד הוק על הסיפון ורמת הנסיוניות שהלכה וגאתה, גרמה לכך שהפסנתר החשמלי שפתח את הקטע הארוך הזה, היה נסיון להתחקות אחר אותו המורס במערכת הקשר של היאכטה. את הרעיון קיבל פול כשהוא ניגן כמה אקורדים על הפסנתר החשמלי במהלך ג’אם סשן, אליו הצטרף דני ליין בפסנתר.אפקט המורס הלהיב מאוד את שניהם ולרגע אחד ליין היה לנון שחוקר באולפן עם פול מרקמים של צלילים ויחד הם מגלים עולמות. זה הלהיב אותם מאוד. מתקופת London Town הדובדבן בקצפת ביחסים בין ליין למקרטני הגיעו עם קרדיט משותף שקיבל ליין על השיר שהיה הסינגל המצליח ביותר של Wings. בזמן המגורים ליד המקרטנים בחווה בסקוטלנד, הוא סייע לפול לסיים את ההמנון הסקוטי שהוא התאווה לכתוב כבר כמה שנים טובות ולא צלח. התוצאה כאמור היא Mull of Kintyre. האלבום Back to the Egg היה האלבום האחרון ש Wings הוציאו. זה לא היה מכוון אבל התנאים בשלו לכך יחד עם מעצרו של מקרטני ביפן והרצון שלו להתנסות בדברים אחרים. אחרי אלבום שיתוף הפעולה האולטימטיבי יחד עם מקרטני, זה היה הצ'אנס האחרון של ליין להכנס עמוק יותר להיכל התהילה ולהתבשם מניחוחו של מקרטני. באלבום ה‘punk’ הזה או זה שהיה אמור להחזיר פייט להרכבים החדשים, הקטע הכי ‘קלאשי’ לטעמי הוא דווקא הקטע היחיד בו של דני ליין. לייןכתב שני שירים קטנים, האחד Little Woman והשני Again and Again and Again, ובעצתו של מקרטני הוא איחד אותם להיות שיר אחד. אני אוהב בקטע הזה הכל. שילובי הקולות, המילים, הלחן, הגיטרות והשירה העדינה של ליין במעברים וכשליין שר 'אהבה זה משחק שאני אף פעם לא מנצח בו. הייתי בסיטואציות מאוד דומות שוב ושוב ושוב' אני מאמין לו ותוהה האם בתת המודע שלו הוא מסכם את התקופה עם מקרטני. מבחינתי זה שיתוף הפעולה הליין-מקרטני היפה ביותר והתרומה הכי יפה של ליין לקטלוג של Wings. ב 1979 מקרטני עבד על אלבום חדש, הראשון שלו לבדו מאז RAM. אלה לא היו חדשות מבשרי טובות עבור ליין. מקרטני ניסה לשדר עסקים כרגיל וכינס את שארית ההרכב ביולי ובאוקטובר 1980 בקנט על מנת לעבוד על שירים חדשים ולרגע זה נראה אופטימי. בזמן העבודה באולפני AIR עם ג'ורג' מרטין, לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהאלבום הופך להיות אלבום סולו של מקרטני ושהקונספט של ווינגז מאבד תוכן. למרות הכל, דני ליין היה היחיד שנשאר מההרכב המקורי והמשיך עם מקרטני בעבודה. נאמנות שאין שניה לה. יום לאחר הרצחו של ג'ון לנון, שניהם עוד עבדו על Rainclouds שהיה שיר משותף שלהם. במהלך ההקלטות למה שיהפוך להיות Tug of War שבהם ליין היה מאוד דומיננטי, הסתיימו במפתיע יחסיהם של פול ודני ליין. השמועה אומרת שליין העיר הערה על המילים של Somebody who cares ופול בתגובה פשוט פיטר אותו. האם מקרטני הרגיש מאויים או שרצה לפתוח דף חדש בקריירה שלו? מי יודע. דני ליין הלך אתמול לעולמו מקרטני כתב לו כך: אני מאוד עצוב לשמוע שהחבר שלי לשעבר ללהקה, דני ליין, מת. יש לי הרבה זיכרונות טובים מהתקופה שלי עם דני: מהימים הראשונים שבהם הביטלס ערכו סבבי הופעות עם המודי בלוז. לשתי הלהקות שלנו היה הרבה כבוד הדדי והרבה חוויות כיפיות יחדיו. דני הצטרף ל Wings כבר בהתחלה. הוא היה סולן ונגן גיטרה מצויין. הביצוע המפורסם ביותר שלו הוא כנראה ל 'Go Now' שיר ישן של בסי בנקס שהוא ביצע באופן מבריק. הוא ואני כתבנו כמה שירים ביחד שהכי מצליח בניהם היה 'Mull of Kintyre' שהיה להיט גדול בשנות השבעים. התרחקנו אבל בשנים האחרונות הצלחנו לבסס מחדש את הידידות שלנו ולחלוק זיכרונות מהזמנים שלנו יחד. דני היה כישרון גדול עם חוש הומור משובח ותמיד היה מוכן לעזור לאנשים אחרים. הוא יחסר לכל מעריציו וייזכר בחיבה רבה על ידי חבריו. אני שולח תנחומים ואיחולים לאשתו אליזבת ולמשפחתו. שלום ואהבה דני. היה תענוג להכיר אותך. כולנו הולכים להתגעגע אליך. באהבה, פול.

מיני סדרה חדשה בביטלמניקס יוצאת לדרך והפרק הראשון כבר זמין להאזנה בכל הפלטפורמות. בפרק הראשון בסדרה "אתה חייב להסתיר את אהבתך" על חייו של בריאן אפשטיין, ננסה להבין יחד את תקופת ילדותו ונערותו של בריאן כבן למשפחה יהודית בליברפול ועד לחייו כבחור צעיר בתחילת שנות העשרים שלו. נראה את היסודות לבריאן המנהל הדגול של הביטלס, את החלומות להיות חלק מתעשיית השואו ביזנס, כאמן וכשחקן ואיך החיים ניווטו אותו לעסוק בכך, אבל מהצד השני של המתרס. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

האם ישנה פתיחה יותר קורעת לב לאלבום מאשר זו ? Mother, you had me but I never had you I wanted you, you didn’t want me האלבום הישיר ביותר של אדם שנאבק עם כל החסמים והצלקות שליוו את חייו. בראש ובראשונה נטישתם של הוריו וכנראה שנטישתה של אמו פעמיים – בפעם הראשונה כשהשאירה אותו לגדול אצל הדודה מימי ובפעם השנייה כשנדרסה למוות, היוותה השפעה גדולה יותר שכן השיר הפותח את האלבום נקרא Mother למרות שהצעקה המדהדת של לנון אומרת Mamma, don’t go Daddy, come home והיא מראה עד כמה היו לאירועים האלו השפעה על חייו של לנון הבוגר. במהלך 1969, ג’ון ויוקו מתכנסים בתוך עצמם ומתבודדים באחוזת טיטנהארסט. לאחר 2 הפלות של יוקו, הצמד החליט להפסיק את השימוש בהרואין שהחל לתת את אותותיו ולעבור להשתמש במתודאין כתחליף. ברקע יוקו נאבקה לקבל משמורת על בתה קיוקו. לנון מהצד השני התמודד עם הדעיכה של הביטלס, הריבים עם שאר חברי הלהקה וההתעסקויות המשפטיות עם חברת אפל. בתחילת 1970 ג’ון ששיער ארוך וזקן עבות עיטרו את פניו, החליט במהלך ביקור בדנמרק אצל ביתה של יוקו שגרה עם אביה וזוגתו שם, להסתפר בתספורת קצוצת שיער. גם יוקו הלכה בעקבותיו ושניהם עשו זאת כשאת שערם הגזור הם הניחו בשק שאותו החליפו במכנסיי איגרוף מוכתמים בדם של מוחמד עלי. וכל זה למה? על מנת למכור אותם במכירה פומבית למען השלום. את קטע ההחלפה אפשר לראות כאן: באותו הזמן נחשף לנון לספרו של ד”ר ארתור ינוב The Primal Scream והוקסם ממנו עד כדי כך שהזמין את ד”ר ינוב לאחוזה כדי לעזור לו להתמודד עם כל טראומות העבר שלו. המצב באחוזה היה קטסטרופלי ומבולגן מה שלא איפשר לד”ר ינוב להתקדם. הסשנים הועברו למקום אחר בלונדון (שם שהו ג’ון ויוקו בחדרי מלון נפרדים) ולבסוף הוטסו השניים לקליניקה של ד”ר ינוב בלוס אנג’לס. בסשנים עם ד”ר ינוב לנון חוזר ומספר שהוא גדל אומלל ומבודד בידיעה שהוריו לא רצו אותו ופורץ בבכי לעיתים קרובות. ב-24 בספטמבר 1970, לאחר כ 4 חודשים בלוס אנג’לס, חוזרים הזוג לאנגליה והחלו בעבודה על 2 אלבומים בו זמנית. האחד של ג’ון והשני של יוקו עם אותו ההרכב: קלאוס פורמן על הבס, רינגו סטאר בתופים ובילי פרסטון ופיל ספקטור לסירוגין על פסנתר. קלאוס פורמן סיפר על הלך הרוח באולפן: “הם צחקו, בכו ואחזו זו בזו. מחזיקים אחד את השנייה כל כך קרוב. שני אנשים מבוגרים, ובכל זאת הם היו כאילו ילדים. לא בגלל שהם אמרו דברים מטופשים, אלא בגלל הרגשות שלהם. הם בכו, אחר כך צרחו בצחוק, ואז בכו שוב”. לנון עובד מהר ובמשך כחודש מושלמת עבודת ההקלטה של שני האלבומים, כשהשירים מוקלטים בצורה בסיסית ביותר. אמנם האלבום משקף את הטראומות של לנון אך הוא בא גם להשאיר אותן מאחור, וברגע של אופטימיות, נכתב השיר Hold On לנון הסביר “‘Hold on, John, it’s going to be alright.’ – Otherwise, I won’t hold on.” בטייק 32 האחרון של השיר, לנון שר ובו זמנית ניגן בגיטרה ואפשר לשמוע בהקלטה את לנון אומר Cookie שהתייחס בעצם ל…מפלצת העוגיות (או עוגיפלצת כמו שאנחנו בישראל מכירים אותו), מתוך התכנית רחוב סומסום שעלתה כשנה לפני כן למרקע. רינגו התייחס להקלטות של האלבום ולתקרית ה Cookie בשיר Early 1970 שיצא כביסייד לשיר It Don’t Come Easy ב-71. Laying in bed, watching tv, cookie! With his mama by his side, she’s japanese. They scream and they cried, now they’re free… כאן אפשר לשמוע את טייק 32 לשיר: בשיר I Found Out חוזר לנון לנושא המכאיב של נטישת הוריו: I heard something ’bout my Ma and my Pa They didn’t want me so they made me a star שום נושא לא נשאר במגירה וגם יחסיו עם פול מקרטני עולים בשיר. אפשר להגדיר את השורה הבאה כהשתלחות הראשונה של ג’ון בפול באלבומים: I seen through junkies, I been through it all I seen religion from Jesus to Paul כאן אפשר לשמוע את גרסת הדמו הביתי לשיר: When they’ve tortured and scared you for 20 odd years Then they expect you to pick a career When you can’t really function, you’re so full of fear.. חלק מהטראומות איתן התמודד לנון, היו הכללים הנוקשים איתם התמודד בילדותו – בבית הספר, בבית הדודה מימי ובכללי החינוך האנגלי הנוקשה. ב Working Class Hero הוא בז לדת, לפוליטקאים ולאותם כללי בית ספר ומשפחה שהגבילו אותו. השיר, שהיה שיר פשוט מאוד עם סך הכל שלושה אקורדים, היה חלק משורת שירים פוליטיים שהחלו באותה תקופה עם המהפכה של 1968 ומלחמת ויאטנם ברקע, והגיעה לשיא אצל לנון עם האלבום Some Time In New York City מ-72. People say we got it made Don’t they know we’re so afraid ? תחושת הבידוד ניכרה היטב בתקופת הטיפול אצל ד”ר ינוב וב-Isolation לנון מתאר את שניהם כנגד כל העולם. Just a boy and a little girl, trying to change the whole wide world. את קטע האמצע בשיר I don’t expect you to understand, after you’ve caused so much pain. לקח לנון מתוך שיר משנת 1959 שהקליט ברט סטרונג שנקרא Oh I Apologize שהיה בעצם הביסייד לשיר יותר מפורסם Money שנכנס לאלבומם השני של הביטלס. אפשר לשמוע את השיר כאן: ביום הולדתו ה 30, לנון מבלה באולפן בהקלטות של Remember. שוב לנון חוזר בעצת ד”ר ינוב לשורש הבעיות שלו, לילדות ולאביו ואימו: Remember your ma and pa Just wishing for movie stardom Always , Always playing a part… בסוף השיר לנון שר שורה מתוך הפואמה Remember, Remember, The Fifth of November שנכתבה על “ליל המזימה” שנחגג כמדי שנה ב-5 בנובמבר בבריטניה בו מציינים את כשלון המזימה של קבוצת קתוליים לרצוח את המלך האנגלי ג’ימס הראשון על ידי פיצוץ ארמונו. אותו פיצוץ נשמע היטב גם בסוף השיר. הנה הטייק הראשון מתוך הסשנים של Remember: “את Love כתבתי ברוח האהבה. בכל החרא שהייתי בו מצאתי כוח לכתוב אותו. הוא עבור יוקו, יש לו מלודיה יפהפייה ואני אפילו לא כזה טוב בכתיבת מלודיות”. הנה גרסת הדמו לשיר: את טכניקת הצעקות של ד”ר ינוב אפשר לשמוע היטב ב well well well, השיר הארוך ביותר באלבום בו צורח לנון את נשמתו. המילים פחות או יותר מתארות חיי יום יום של הזוג עם השורה המטרידה: We both were nervous feeling guilty And neither one of us knew just why כאן אפשר לשמוע גרסה אקוסטית עירומה לשיר השיר Look At Me נכתב ב 68 בהודו, ולא מצא את דרכו לאלבומי הביטלס עד שהגיע לאלבום הזה. השאלות הקיומיות שעולות בשיר כנראה שכוונו כלפי סינתיה באותה התקופה: “Who am I supposed to be?” “What am I supposed to do?” “Who am I?” “Who are we?” הנה גרסה אקוסטית לשיר: השיר God – לטעמי, הוא החשוב באלבום. זהו שיר המסקנות של לנון שסוגר בעצם את ה”טיפול” ומתאר את לנון המפוכח שמתעורר מהחלום והאשליות בהם היה כל השנים. על פי שיטתו של ד”ר ינוב הוא מקלף את השכבות החוסמות מעליו אחת אחרי השנייה כמו שכבות של בצל ונותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו. לאחר שהוא מתנער מכל מה שהוא לא מאמין בו יותר, כולל אלביס, דילן והביטלס, המסקנה היא אחת: I just believe in me, Yoko and me, and that’s reality. ועוד הוא מוסיף כדי שלא תהיה אי הבנה לגבי הביטלס: I was the walrus But now I’m John And so, dear friends, You’ll just have to carry on The dream is over. רינגו שמפליא לתופף בשיר, הסביר באחד הראיונות שבין “אני לא מאמין” אחד למשנהו הוא לא חזר על אותו מבנה תיפוף וכל אחד מהם היה ייחודי לגמרי. הנה גרסה מרטיטה מתוך האנתולוגיה של לנון: לבסוף, בדמות אפילוג קצרצר, מגיעה ההשלמה הסופית: My Mummy’s Dead I can’t get it through my head Though it’s been so many years My Mummy’s Dead It’s hard to explain So much Pain I could never show it My Mummy’s Dead.

בשבוע שעבר כתבתי על הצד הראשון של האלבום. לאלבום הזה ווינגז מגיעים בהרכב חסר, אבל הרי מקרטני הוא איש רב מעללים ולכן הוא כותב ומלחין את השירים, מנגן בס, גיטרה ובזמנו הפנוי מתופף ביד אחת. לא באמת. הוא לא משתמש בכל היד. באלבום הזה שהוקלט בלאגוס שבניגרה, אפריקה, מקרטני מפיק את לקחי האלבום הקודם Red Rose Speedway וכבר בשיר הפותח של האלבום אנחנו מקבלים שיא עם קטע קונספט מחולק ל 3 מקטעים שלא מביישים. הסקסופוניסט הנפלא האווי קייסי מייצר רגעי קסם ב 2 שירים בצד א’ ועד עכשיו הכל נחמד. כשצד ב’ של האלבום נפתח, אנחנו מרחיקים למרוקו, לא ממש רחוק מהיכן שהוקלט האלבום, צפונית לניגריה באותה יבשת אפריקה שהייתה אמורה להביא צלילים חדשים לאלבום אבל מסיבות שונות זה לא ממש התממש. בתחילת השנה, באזור פברואר 1973, מבקרים חברי ווינגז במאראקש שבמרוקו ומתאכסנים במלון ששמו בתרגום חופשי: “מקום מפלט” או בערבית: מאמוניה – Mamunia , אם לדייק המלון נקרא sumptuous mamounia hotel והוא נחשב לאחד המלונות היוקרתיים בעולם. עבור אדם כמו מקרטני, כל מילה או ביטוי יכולים לשמש השראה מצוינת כדי לכתוב שיר או מנגינה וכנראה שפינוקים של מלון יוקרתי גם כן לא מזיקים, ואכן את ההשראה למנגינה מקבל פול מהווייבים של מאראקש יחד עם שמו של המלון שמסתובב לו בראש. כשמגיעים החברים ללאגוס, זה יהיה השיר הראשון עליו יתחילו לעבוד. מקרטני מגבש שם אט אט את המילים וממשיך את הקו הרוחני של Bluebird (שהיה הוותיק ביותר של מקרטני שנכנס לאלבום ונכתב בחופשה בג’מייקה – ממש קיבוץ גלויות יש באלבום הזה), כשהוא כותב שוב על יציאה לחופשי ועל לידה מחודשת – כן כנראה גם מהביטלס. צריך לזכור שהפצע עדיין פתוח, אנחנו קצת יותר מ 3 שנים לאחר הוצאת האלבום הראשון שלו שפירק את הכל והעניינים מתחילים להירגע ולתפוס צורה רק בתקופה זו. עוד עדות לנוכחות של הביטלס בשיר, הוא השימוש באותו mac שמופיע בשיר penny lane כשבשיר ההוא, מתאר מקרטני את הבנקאי שאף פעם לא עושה שימוש במעיל הגשם שלו גם בגשם הסוער, וזה very strange. אותו ה mac, הוא קיצור של ה mackintosh, מעיל גשם שדוחה מים עתיק יומין. כן כן חברים, מקינטוש, אותו שם שנתנו אפל ל”מחשב העל” שלהם. ב Mamunia משתמש מקרטני באותו mac בבית הזה: So lay down your umbrellas Strip off your plastic macs You’ve never felt the rain my friend Till you’ve felt it running down your back תוך כדי העבודה על השיר באולפן מתחילה סופת גשמים טרופית סוערת ולא ברור מה קדם למה, אבל גשם הוא הדמות הראשית במילים שכתב מקרטני לשיר. הוא “ממלא את הים”, “משקה את כולם” וגם “נותן חיים לזרע שממתין לו באדמה”, ויחד עם העצה שנותן מקרטני: “בפעם הבאה שתראו את הגשם, אל תתלוננו שגשום”, זה נשמע מקסים. ההקלטה תחת הסופה כנראה עשתה ללהקה רק טוב. הגיטרות האקוסטיות נשמעות רעננות ונפלאות, ואם עד עכשיו חיפשנו את הצליל האפריקני באלבום, אז בפזמון אם עוצמים את העיניים ממש חזק ומפעילים את הדמיון על טורבו אפשר לשמוע שבט יושב במעגל ומתופף בכלי ההקשה שלו. קטע ראוי לציון הוא זה לקראת סוף השיר בו מנגנת לינדה במוג סינתיסייזר וברקע נשמע פול בקול עמום ברקע כשהוא אומר: “בכל מקום בו אני מביט יש את אותו סאונד ישן, אני מת על זה!“. בלונדון מתווספים משחק הקולות היפה שהופך אט אט לחלק מצליל ההיכר של האלבום בפרט ובכלל של ווינגז החדשים. צלילי האורגן של לינדה מתחברים בצורה כל כך חלקה וטבעית ל No Words, הקטע הקצר הבא באלבום כאילו נולדו האחד לשני. בתחילת השנה כותב דני ליין את No Words. זה לא אחד הקטעים החזקים או המאפיינים את האלבום אבל גם בו יש קטעים בלתי נשכחים כפי שמיד ניווכח והוא שיתוף הפעולה הראשון בין פול לדני ליין. כשהלהקה מגיעה ללאגוס, מקרטני עוזר לליין לסיים את השיר וככל הנראה הוא אחראי על הבית האחרון או לפחות על הקטע האחרון שבו: You wanna turn your head away And someone’s thinking of you I wish you’d see, it’s only me I love you על המשפט הקטן אבל החשוב הזה מבחינתו של מקרטני – It’s only me אתן למשורר וחורז החרוזים מקרטני לספר: “הייתה לג’ון ולי איזו אי הסכמה ואני זוכר איך הוא הסיר את משקפי ה”סבתא” שלו. אני עדיין יכול לראות אותו בדמיון. הוא הניח אותם ואמר: ‘זה רק אני פול’. ואז הוא הרכיב אותם שוב והמשכנו לריב…הביטוי הזה ממשיך לחזור אליי כל הזמן. ‘זה רק אני’, הוא הפך למנטרה בראש שלי. לא משנה איזה דברים רעים ג’ון אמר עליי, הוא היה יכול להוריד את משקפיו עד לקצה החוטם ולומר לי ‘אני אוהב אותך’. זה באמת משהו שאני נתלה בו”. מיד לאחר הקטע הזה, יש קטע גיטרות משובב נפש שממשיך אל תוך סולו גיטרות שמנגנים הן דני והן פול ומסתיים ודועך אל תוך הפייד אאוט. ישנה שמועה שאומרת ששני ה’רואדיז’ של ווינגז, טרבר ג’ונס ואיאן הורן (איאן היה נשוי לאחותו של טרבר אז הוא למעשה גיסו) השתתפו בהקלטת קולות הרקע. לא משהו שאפשר להבחין בו כל כך בשיר. בלונדון מקבל טוני ויסקונטי את הפיקוד על התזמור בשיר, ומגייס רביעיית מיתרים עבורו. זה ממש מוזר שכל הטוב הזה נכנס לשיר של 2 וחצי דקות. בגרסה האמריקאית של האלבום, הטראק הבא יהיה Helen Wheels. למזלנו אנחנו נאחז בגרסת הבמאי. את הטריגר לכתיבת השיר הבא באלבום הצית במוחו של פול לא אחר מאשר השחקן והבמאי דסטין הופמן. אתם שואלים מה הקשר בינו לבין פול, אז אמרנו אלבום חוצה מדינות ומלכד לבבות ובזמן חופשה בג’מייקה מסבים 2 הזוגות המקרטנים וההופמנים יחד עם משפחותיהם לארוחת ערב בביתם של האחרונים בג’מייקה. כשדסטין הופמן מסתקרן לגבי שיטת כתיבת השירים של פול, הוא גם מציע רעיון: פול עם דסטין הופמן מקרטני סיפר: “הוא אמר: ‘חשבתי על כך. ראיתי מאמר קטן במגזין טיימס על פיקאסו והיא הכתה אותי בפואטיות שלה. אני חושב שזה יהיה מעולה לצרף לזה מוסיקה’. במאמר הוא [פיקאסו] אמר כביכול ‘שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שלא אוכל לשתות יותר’, הוא הלך לצייר קצת ונכנס למיטה ב 3 לפנות בוקר. הוא לא התעורר בבוקר שלמחרת והם מצאו אותו מת. דסטין חשב ש ‘Drink to me, drink to my health, you know I can’t drink anymore’ הוא משפט פרידה נהדר. אלו המילים האחרונות של פיקאסו. אז הוא אמר ‘אתה יכול לכתוב על זה משהו?’ “. מקרטני כמובן לוקח את המשימה, תופס גיטרה ומתחיל לפרוט ולשיר את מילותיו האחרונות של פיקאסו. הופמן מזנק מכיסאו וצועק לאשתו כשהוא לא מאמין: “אנני!, אנני!, הוא עושה זאת!, זה יוצא!“. מאוחר יותר הוא התוודה שזהו אחד הרגעים הגדולים בחייו, אחרי לידתו כמובן. כמובן שאפנק אתכם בהקלטה מאותו ערב אצל ההופמנים. כבונוס ממשיך מקרטני לגרסה מוקדמת מאוד של Getting Closer שתצא רק באלבום האחרון של ווינגז Back to the Egg. זה לא הפלירטוט הראשון של מקרטני עם פאבלו פיקאסו. כשלינדה ילדה את בתם הבכורה מרי, הסתובב פול במסדרונות בית החולים כשהוא חוזר ובוהה בתמונה של פיקאסו שנקראה “הגיטריסט הזקן”. בתמונה נראה גיטריסט והוא זקן, אבל הדבר שעניין את פול הוא, מהו האקורד אותו הוא מנגן ולאחר שפענח אותו והבין שמדובר באקורד בו משתתפות רק 2 אצבעות, הוא ניסה לכתוב שיר שלם עם אקורדים כאלו וקרא לו “When the Wind is Blowing”, אותו הציג לראשונה ב 1999 בתכנית של מייקל פרקינסון, שיש לו קשר הדוק לעטיפת האלבום Band on the Run. בלאגוס עת הגיע זמנו של השיר להיות מוקלט, מדירים חברי הלהקה את רגליהם ומקליטים ליום אחד בלבד באולפן אחר. אולפני ARC היו שייכים למתופף להקת Cream לשעבר ג’ינג’ר בייקר שהתעקש שהלהקה תקליט את כל האלבום באולפן שלו. מסיבותיו הוא מקרטני התעקש להקליט באולפני EMI, וכמנחת שלום הוא מציע שיבואו להקליט יום אחד באולפנים שלו. ג’ינג’ר בייקר יחד עם קוטי פלה בניגריה השיר שעלה בגורל הוא Picasso’s Last Words ובמהלך ההקלטות משתתף ג’ינג’ר בייקר גם כן בהקלטות כשהוא משקשק בסוג של מאראקס שהיו מין פחיות מלאות בחצץ. פול מחליט להתייחס לשיר ממש כמו בד קנבאס עליו הוא יצייר בסגנונות שונים. “פיקאסו היה קיצוני בציורים שלו. הוא עשה שימוש בכל מיני סגנונות: קיטועים, קוביזם ועוד. אני חושב שזה יהיה נחמד שיהיה קטע כזה באלבום שיעבור בין מצבי רוח שונים, לחתוך אותו במקומות שונים, לערוך ולהתעסק אתו קצת – כמו שהוא עשה בציורים שלו”. טוני ויסקונטי האחראי על התזמורים באלבום, שנתבקש להפיק משהו מיוחד, או במילותיו של מקרטני ‘תעשה את הדבר שלך רק בסגנון מוטאון’, נכונה עבודה לא פשוטה והוא כותב תזמור שהושפע מהמלחין ג’ק ניטשה (שעבד בתחילת הדרך עם הרולינג סוטנז). השיר מתחיל בצורה הבנאלית של גיטרה אקוסטית וזולג לאיטו לקטע דיבור צרפתי שנלקח מתכנית הרדיו Le Flash Touristique ושודרה ב BBC – אולי כדי להדגיש שפיקאסו מת בצרפת ואת מילותיו האחרונות אמר בצרפתית. לדבריו של ויסקונטי, פול היה אובססיבי בהקלטת קטע הבסון שמלווה את הצרפתית וביקש כל הזמן מנגן הבסון לנגן בצורה “עשירה” יותר. תוסיפו על כל זה גם רפרנסים לשירים אחרים מהאלבום כמו מ Jets ומ Mrs. Vandebilt ותקבלו מישמש שהוא אולי מעניין אך מייגע לפרקים. בכל זאת השיר הארוך באלבום. אבל הנה מגיעה נגינת הפסנתר הנפלאה בשיר האחרון באלבום, “1985”, שמעירה אותי מיד. מקרטני התחבט עם השיר הזה במשך כמה חודשים ולא ידע מה לעשות עם השורה היחידה שהייתה לו: “אף אחד לא יצא חי/ באלף תשע מאות שמונים וחמש”. אפוקליפטי מעט ויש האומרים שהושפע מספרו של ג’ורג’ ארוול 1984 (דיוויד בואי כתב על כך אלבום שלם בשם Diamond Dogs). השיר הוקלט באולפני אייר שבלונדון ומקרטני עדיין התחבט והוסיף מילים לשיר גם ביום ההקלטה. בשיר נשמע שמקרטני ‘נותן את הנשמה’ בשירה וזהו בהחלט ביצוע מצוין שנע בין הטווח שבין Oh Darling לליידי מדונה. הנה הביצוע היפה של מקרטני מתוך תכנית הטלוויזיה One Hand Clapping ששודרה ב 1974 ותיעדה את החזרות של ווינגז באולפני אבי רואד. הקודה של השיר היא בעצם סיכום כל האלבום כולו והיא מכילה בה תזמור יוצא מן הכלל של ויסקונטי שמביא את הכל לשיא אחד גדול רגע לפני הסיום ממש כמו התפקיד של התזמורת ב”יום בחיים”. טוני ויסקונטי עם אשתו מרי הופקין בתחילת שנות ה 70 איך נסיים את האלבום? בצורה הכי טבעית לאלבום שמנסה לחקות את סרג’נט פפר – כמו שהתחלנו, חזרה למנוסה, עם קטע מתוך השיר הראשון באלבום. זהו הגענו לסופו של האלבום. ב 28 באוקטובר 1973, מתכנסים חברי הלהקה יחד עם הצלם קלייב ארוסמית’ אותו הכיר מקרטני מליברפול, בפארק אוסטורלי שבלונדון על מנת לצלם את עטיפת האלבום. הקונספט שהסכימו עליו היה שאם “הלהקה במנוסה” הדרך הטובה ביותר להעביר זאת היא כמו בסרט הוליוודי שהאסירים באור הזרקורים נגד קיר הכלא ולתפקיד האסירים יחד עם הלהקה גויסו עוד 6 דמויות מוכרות, הפעם בשר ודם ולא דמויות מקרטון או שעווה ואלו הם: ידידנו מתחילת הפוסט השדרן, העיתונאי והסופר מייקל פרקינסון. הזמר וכותב השירים קני לינץ’ ואתם הרי יודעים שבסיפור של הביטלס הכל מעגלי ומתחבר – אותו קני לינץ’ הקליט ב 1963 את הקאבר הראשון אבר לשיר של הביטלס Misery שלנון קיווה שהלן שפירו תקליט ושחרר אותו כסינגל. השחקן האמריקאי ג’יימס קוברן, העיתונאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד (נכדו של זיגמונד פרויד), השחקן הבריטי כריסטופר לי והמתאבק הבריטי ג’ון קונטה. קלייב ארוסמית’ הצלם סיפר: “שכרתי זרקור מחברת תאורה שלמרבה הצער לא היה חזק מספיק. זה אומר שכל אחד היה צריך להיות יציב ושקט מאוד למשך 2 שניות כדי שהתמונה תהיה חדה. 2 שניות אולי לא נשמע כמו הרבה זמן, עם זאת, הם עשו מסיבה לפני הצילומים וכולם היו במצב גרוע בלשון המעטה. ניסיתי לגרום לכולם להיות בשקט ולשחק את הקטע של אסירים נמלטים. זה היה קשה מאוד. סדרתי את כולם כדי שישענו זה על זה ועל הקיר. דני ליין נפל כמה פעמים צוחק בהיסטריה. הייתי צריך להשתמש במגפון כדי למשוך את תשומת לבם, אפילו עליתי לראש סולם, ליד הזרקור ונבחתי הוראות שמרובן הם התעלמו. הצלחתי לצלם 2 פילמים של 24 תמונות כל אחד. הדאגה האמתית הייתה שלא תהיה תמונה שבה כולם חדים. הצרות שלי לא נגמרו שם, אחרי שהפילם חזר, היה לו גוון צהוב חם חזק, למרבה המזל היו ארבע תמונות שבהן כולם היו חדים. הראיתי אותם לפול והוא אהב אותם. מעולם לא הזכרתי את הגוון הזהוב. סיפרתי לו כמה שנים לאחר מכן, כשצילמתי את העטיפה האחורית ל Wings at the speed of sound”. הצלם קלייב ארוסמית’ הנה קטע וידאו מצילומי העטיפה: האלבום ראה אור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973 ואי אפשר לומר שהוא היה להיט עם יציאתו. כנראה שהקהל היה מעט חשדן לאחר 2 האלבומים הראשונים של ווינגז שלא בדיוק ענו על הציפיות שהוערמו על יוצא ביטלס ובמיוחד אם קוראים לו מקרטני. האלבום מגיע בבריטניה למקום ה 9 ואפילו מדשדש מעט כלפי מטה. מצב דומה קרה גם במצעד הבילבורד האמריקאי. מחלקות השיווק של חברות התקליטים כבר לא בוחלות באמצעים ומשחררות סינגלים מתוך אלבומים ללא הבחנה ולכל עבר וזאת למרות שיצאו כבר באלבומים. הראשון להשתחרר בצורה שכזו מהאלבום הזה היה Jet עם Let Me Roll It בצידו השני ב 18 בפברואר 1974 בבריטניה ובארה”ב וזה כבר עושה את העבודה והאלבום מתחיל לתפוס תאוצה. פרסומת לסינגל Jets ב 8 באפריל שוחרר השיר Band on the run כסינגל בארה”ב עם השיר 1985 כביסייד ושוב קצר הצלחה עם המקום הראשון. בבריטניה שוחרר השיר כסינגל ב 28 ביוני והגיע למקום השלישי. בביסייד של הסינגל הזה, שיר חדש בשם Zoo Gang ששייך יותר לפוסט הבא על האלבום הבא. האלבום מסיים את השנה כאחד האלבומים הנמכרים ביותר ב 1974 בבריטניה ואחד הנמכרים ביותר של שנות ה 70. רוצים עוד תואר? האלבום המצליח ביותר של יוצא ביטלס, תואר שהיה שהשתייך עד לפני כן לג’ורג’ הריסון עם אלבומו המשולש. טוני ויסקונטי המתזמר של האלבום תוגמל (ברשימה יחד עם הצלם והרואדיז ) עם “תודה מיוחדת” מעל עטיפת האלבום האחורית. זה כבר היה הרבה יותר ממה שקיבל ג’ימי סקוט על אובלדי אובלדה – אולי הקרדיט האמופרי הזה הוא נקמה על כך שויסקונטי נשא את מרי הופקין בת טיפוחיו לאישה. ב 1999 עת יצאה גרסת חצי היובל לאלבום תיקן מקרטני את הטעות ונתן את הקרדיט המגיע באלבום ולא שכח לשלוח לויסקונטי מכתב “יש לך קרדיט“. הקרדיט או חוסר הקרדיט לויסקונטי זהו חברים. הגענו לסוף הפוסט האחרון על האלבום ואני עדיין מתחבט במחשבה מי היא אותה להקה במנוסה. ווינגז או שמא אלו הם הביטלס והאם שניהם בורחים מאותו הדבר.

היום יום השנה למותו של ג’ורג’ הריסון. זה לא ייאמן שעברו כבר 20 שנה ואני לא חושב שאי פעם הפנמתי את העלמו אלא יותר הדחקתי. הקופסא החדשה לאלבום המשולש שלו שיצאה השנה והציפה את כל החומרים והדמואים מעל לפני השטח, רק המחישה לי עד כמה אני מתגעגע. הרגשתי את זה במיוחד בפרק הפודקאסט שעשיתי על האלבום הנהדר הזה של ג’ורג’ ובנבירה בחומרים הרגשתי שאני ממש מבין אותו ואת המעמד הבעייתי בו הוא היה בביטלס ובאופן כללי אוהב אותו יותר. לפרק הפודקאסט על האלבום המופלא תוכלו כמובן להאזין בכל זמן כאן. לפני עשור בדיוק, בציון עשור למותו של ג’ורג’, יצא סרט נפלא דוקומנטרי על חייו. זה רק סימבולי שהסרט הזה חוגג עשור בדיוק עכשיו כשבמאי ידוע ואיכותי אחר כמו פיטר ג’קסון הוציא את הסרט המופלא שלו על פרויקט ‘גט בק’. כנראה שלבמאים מעולים יש טעם מעולה. הבמאי שהיה אחראי לפני עשור על Living in the Material World, הוא כמובן מרטין סקורסזה האדיר וכשהוא יצא חשבתי אז שמעל לשלוש שעות זה דבר מוגזם מאוד עבור סרט. היום גם שמונה שעות נראות לי מעטות כשמדובר בהם. החברים של ג’ורג’ עם סקורסזה בפרמיירה לסרט לפני עשור כשיצא הסרט, כתב רוג’ר ארברט מאמר עליו שהכיל את הכותרת “סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג’. היום בציון יום מותו ה 20 של הריסון אביא תרגום של המאמר הקצר והנהדר הזה של רוג’ר ארברט. עם הסימבוליזם הידוע שסובב סביב הביטלס, הוא התחיל את המאמר בציטוט מתוך היומן של ג’ורג’ מיום העשרה בינואר 1969. יום העזיבה שלו את פרויקט ‘גט בק’. “התעוררתי ונסעתי לטוויקנהאם, עשיתי חזרות עד ארוחת הצהריים – עזבתי את הביטלס – הלכתי הביתה, בערב עשיתי את Kink of Fuh באולפני טריידנט. אח”כ אכלתי צ’יפס“. המלך פו היתה יצירה שכתב האמן ברוס פורס (סטפן פרדינלנד) והריסון ממש אהב אותה כששמע את הגרסה של השיר שעשה ההרכב The Tokens. הריסון כל כך אהב את השיר שהוא רצה שפורס יקליט לו גרסה באפל. הוא עבד על השיר איתו ואפילו גייס את הפילהרמונית של לונדון לנגן בו יחד עם המתזמר ג’ון ברהאם. על פי היומן של הריסון בזה הוא עסק באחה”צ של יום העזיבה שלו את הביטלס. אכן יום עמוס. חברת אפל לא האמינה שהשיר הז היכול להיות הצלחה מסחרית והדפיסה רק 1000 עותקים ממנו ואכן ללא הפצה מתאימה, השיר הלך לאיבוד וכיום עותקים מהסינגל הזה שקיבל את המיספור אפל 8 יקרים ונדירים. רוג’ר ארברט כתב על הסרט של סקורסזה ועל ג’ורג’ בקצרה אבל בעדינות יפה ונעימה. “סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג'” מאת רוג’ר ארברט – אוקטובר 2011. קריאה נעימה. ג’ורג’ הריסון תמיד נראה כבחור הכי לא שמח בביטלס. כמובן שאין ערך לדיעה שכזו. הביטלס הם מסך שעליו אנו מקרינים את הרעיונות שלנו וג’ורג’ נראה כמו אחד שממש לא רצה שיקרינו עליו. בלהיות חבר בלהקה ההיא, בלהיות חלק מהיצירה של מוסיקת הפופ של זמננו שכנראה עדיין יאזינו לה גם במאות הבאות, יש סכנה בלאבד את עצמך. ג’ורג’ היה האינדיבדואל המוחלט. בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזה “ג’ורג’ הריסון: חיים בעולם החומרני”, המסע של הריסון עוקב אחר החיפוש שלו אחר עצמו במהומה של הסחות דעת. זה ברור כמו שכתב פול ת’רו במאמר האחרון שלו, שסקורסזה ראה בחייו של הריסון השתקפות של חייו שלו. הם התחילו כילדים בודדים ומנוכרים. הם מצאו שמחה ובריחה במוסיקה ובקולנוע. הם מיקדו את חייהם באומנויות הללו והם התנגדו לאפשרות בה אפשר יהיה לצרוך אותם במאת האחוזים. זה סרט ארוך והטלוויזיה בכבלים מתאימה לו. בסרט שיעלה במהלך שני ערבים ב HBO ויכיל 208 דקות, סקורסזה השיג כנראה את הדוקמנטרי הטוב ביותר שאפשר. יחד עם אשתו השנייה הנאמנה של ג’ורג’, אוליביה כמפיקה שותפה שלו, הוא אסף את קטעי הארכיון, כל התמונות וקטעי הוידאו. יחד עם היוקרה שלו ובגלל האהבה שלהם לג’ורג’, סקורסזה הצליח לקרוא לכל מי שהכיר את הריסון בכל מזגי האוויר שלו: בנו דאהני, רינגו, פול, יוקו אונו, אריק איידל וטרי גיליאם, אריק קלפטון, ג’קי סטיוארט ועוד רבים אחרים. “ההתחלה שלי היא הסוף שלי” כתב ט.ס אליוט . ג’ורג’ הריסון גדל במעמד הפועלים בליברפול שלאחר המלחמה. אחת ההתחלות הללו היתה גינת הירק של אביו. הגינות הללו קיבלו אז ברחבי בריטניה של לאחר המלחמה, את השם ה Victory Garden. גם לאבי היתה גינה כזו. לאורך כל חייו כשהגיעו התהילה והכסף, הוא מצא עונג בחיפוש אחר בתים עם גינה. בתים בכפרים אנגליים ידועים בגנים שלהם, אבל בעליהם אף פעם לא לכלכלו את ידיהם. ג’ורג’ היה אובססיבי לפעולת הגנון הפיסית ועבד את אדמתו מתי שרק היה יכול. כשאתה מגנן, אתה מדמיין את האפקט של כך על מי שיראה את הגינה שלך – עבור דור העתיד וזרים. זו מתנה שאתה מעניק לאדמה ולאחרים והיא מראה על אהבה ויופי בצורתם הטהורה. חייו המקצועיים של ג’ורג’ נקלעו למערבולת כמעט מהיום הראשון בו הוא עשה אודישן לראשונה עבור ג’ון ופול, כשהוא ניגן עבורם את ‘ראנצ’י’ בקומה העליונה באוטובוס. הסרט של סקורסזה עוסק במלואו בזריחת הביטלס כשהכוכבות הפכה להיות לביג דיל ולהרבה יותר כי מהר מאוד התברר שהביטלס היו יוצאי דופן. פול וג’ון היו הכותבים של רוב להיטי הביטלס הגדולים. ג’ורג’ כתב מאות שירים אבל איכשהו הם נדחקו כל הזמן מהאלבומים ולא נכללו בהופעות. יש בסרט סצנה שלא תסולא בפז בה הוא מתווכח עם פול. השירים שלו לא זכו להערכה כמו שהוא חשב שצריך להיות ואחרי שהצליח בכוחות עצמו, שמענו יותר מעבודתו. בחיפוש אחר שקט פנימי בכאוס של הכוכבנות, ג’ורג’ מצא את עצמו נמשך לדת המזרחית והיה גורם מרכזי בהחלת ההשפעה של המהרישי על הביטלס. הוא הצטרף לחבורת הארי קרישנה והיה צמחוני מ 1968 ועד ליום מותו. ג’ורג’ האמין שתכלית החיים היא להכין את עצמך למוות. הוא עשה זאת בעזרת מדיטציות ומילמולים. השלווה שלו אותגרה כאשר אשתו והוא הותקפו על ידי פולש לביתם. הוא נדקר בזמן שנלחם באיש מופרע הנפש הזה. המחשבות על הרצח של ג’ון לנון בוודאי היכו בו. ב 1997 הוא אובחן כחולה בסרטן הגרון שהתפשט מאוחר יותר לראותיו ולמוחו. הוא הלך לעולמו ב 2001. כל זאת ועוד מכוסים בסרט המכובד הזה. זהו סרט תיעודי אובייקטיבי ופחות אישי ממה שסקורסזה עשה בדרך כלל. בהתחשב באורכו אין בו יותר מדי קטעי הופעות והוא מתמקד בראיונות ארכיוניים עם ג’ורג’, קטעי חדשות ומבחר מרשים של ‘ראשים מדברים’. אלה שהכירו את ג’ורג’ ואהבו אותו. השימוש שלו ב LSD ובסמים אחרים נדון בסרט, אבל כנראה שהוא חיפש אמת, לא התמסטלות ועד מהרה הוא היה נקי מסמים ומצא את ה’היי’ שלו בתרגולים רוחניים והוא נטש את המוסיקה שלו. גם עכשיו יש בו משהו קצת נסתר ופרטי. אני חושד שאם אנחנו רוצים לחוש את נוכחותו, נצטרך לבקר בגנים שלו. עד כאן תרגום המאמר של רוג’ר ארברט. שתפו אותי איך אתם זוכרים את ג’ורג’. אולי הביטלס השקט? אולי לוחם הצדק בלנון ומקרטני? אולי האיש הרוחני שהביא את המוסיקה ההודית לפרונט? כותב שירים מחונן? ואולי כולם יחדיו, כי כזה היה ג’ורג’.

האלבום הלבן הוא תמונת המצב של התקופה שעברה על הביטלס – חוסר סדר ואירגון ויציאה מהגבולות המוכרים של להקה ומהגבולות של עצמם כאינדיבידואלים. אין בו קו עלילה אחיד ובעיקר ישנה אנדרלמוסיה מוסיקלית שמרחפת מעל הכל. הנה לכם פוסט מסכם שעוקב אחר הדרך הפתלתלה להקלטתו יום אחרי יום. הביטלס הגיעו לאולפן על מנת להקליט אלבום. הם לא תכננו את מה שיהיה האלבום הלבן הכפול שלהם שיהווה אלבום חדש לביטלס אחרי סרג’נט פפר. התוצאה היתה אלבום מנוגד מאוד לפפר הצבעוני. עטיפתו תהיה לבנה לגמרי, הוא יכיל 30 קטעים חדשים לגמרי של הביטלס בשלל סגנונות וחוסר ההקפדה בו היא הקונספט הבולט. ב 29 במאי 1968 הביטלס הגיעו לאולפן ההקלטות. שבוע בערך לפני כן, הם התכנסו בביתו של ג’ורג’ הריסון שבבעלותו היה מכשיר הקלטה רציני והקליטו 27 הקלטות דוגמא לשירים שצברו עבור האלבום. השיר הראשון עליו הם התחילו לעבוד באולפן היה Revolution 1 של ג’ון. 31 במאי 1968 – מקליטים את Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ב 5 ביוני 1968, התחילו הביטלס לעבוד על השיר הבא Don’t Pass Me By שכתב לא אחר מאשר רינגו. יומיים אחר כך טסו רינגו וג’ורג’ לארה”ב כשהתרוץ העיקרי היה השתתפותו של הריסון בסרט “ראגה” של ראבי שאנקר. ב 8 ביוני השתתפו פול וזוגתו דאז ג’יין אשר בחתונתו של אחיו של פול, מייק. 8 ביוני 1968 – פול בחתונתו של מייק מקרטני בהעדרם של רינגו וג’ורג’, ג’ון ופול לא לוקחים חופשה ועובדים כל אחד על היקר לו: ב 10 ביוני מוצא לנון זמן להמשיך ולשחק עם הבייבי החדש שלו Revolution 9 ולמחרת מקליט פול את Blackbird ומקדם את בת טיפוחיו מרי הופקין. ג’ורג’ ורינגו חוזרים ב 18 ביוני לאנגליה, אבל אבוי, יומיים אחר כך טס לו מקרטני לארה”ב על מנת לקדם את חברת אפל החדשה בכנס של קפיטול בלוס אנג’לס. שם הוא מקדם גם את אהבתו הלוהטת והחדשה לא פחות לגברת לינדה איסטמן. לנון מנצל את ההזדמנות ומגביר הילוך על Revolution 9. הריסון מנצל את הזמן גם הוא וב 24 ביוני מתחיל להפיק לג’קי לומאקס, הטאלנט החדש של חברת אפל. הריסון גם תרם לו שיר שכתב ולא זכה להכנס לאלבום הלבן Sour Milk Sea. מקרטני חזר ללונדון והאלבום הלבן שוב עלה על המסלול. ב 26 ביוני התחילה העבודה על עוד שיר של ג’ון, זה עם השם הכי ארוך בתולדות הביטלס: Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey. ב 27 ביוני התחילה העבודה על Good Night שכתב ג’ון לבנו ג’וליאן ובוצע על ידי רינגו. הוא יזכה לסגור את האלבום הלבן. עובדים על Good Night ב 28 ביוני 1968 ב 3 ביולי התחילה סאגת Ob-La-Di, Ob-La-Da שבסופו של דבר תדיר את ג’ף אמריק מהאולפן ומדעתו. ותחילת העבודה על הגרסה החשמלית והבועטת ל Revolution החלה ב 9 ביולי. ממקססים ב 11 ביולי 1968 ב 15 ביולי התחילה העבודה על Cry Baby Cry היפה והנוגה של לנון וב 18 ביולי על שיר חדש של פול Helter Skelter. למחרת התחילו הביטלס לעבוד על השיר העוקצני של לנון כלפי המהרישי מאהש יוגי שקיבל את השם Sexy Sadie. 19 ביולי 1968 19 ביולי 1968 – פול עם ג’ורג’ מרטין ומל אוונס למחרת, ב 20 ביולי, נפרדות דרכיהן של פול וג’ין אשר סופית. ב 22 ביולי הגיעה תזמורת לאולפן על מנת להקליט את קטע התזמור עבור Good Night ועוד קטע שכתב ג’ורג’ מרטין עבור הפתיחה של Don’t Pass Me By שכונה – A Beginning. ג’ון עם התזמורת ב 22 ביולי 1968 ב 25 ביולי הגיע סוף סוף תורו של ג’ורג’ הריסון והעבודה על While My Guitar Gently Weeps התחילה. ב 28 ביולי 1968, יצאו חברי הלהקה לסיבוב צילומים ברחבי העיר בסשן מרענן שכונה ה Mad Day Out. הוא צולם בלא פחות מ 7 לוקיישנים שונים. ה 28 ביולי 1968 – הביטלס וחבר ב Mad Day Out למחרת התחילה העבודה על מה שיהיה הסינגל הבא של הביטלס – Hey Jude. ה 30 ביולי 1968 – עובדים על Hey Jude ה 1 באוגוסט 1968 – עדיין Hey Jude ה 1 באוגוסט – מתגודדים סביב המאסטר ב 7 באוגוסט החלה העבודה על Not Guilty של ג’ורג’ הריסון ולמרות כמות השעות שהושקעה בו, הוא לא עבר את האודישנים ולא זכה להכנס לאלבום. ב 9 באוגוסט הקליט מקרטני את Mother Nature’s Son וב 13 באוגוסט התחילה העבודה על Yer Blues של ג’ון ועל עוד קטע שלא נכנס לאלבום בשם What’s The New Mary Jane. Rocky Raccoon הווסטרני של פול הוקלט ב 15 באוגוסט וב 20 באוגוסט, ביום השלמות, הקליט מקרטני באישון לילה את קטע האוננגרד הקטן שלו Wild Honey Pie. יומיים אחר כך, ב 22 באוגוסט, הביטלס התפרקו. ובכן כמעט. רינגו החליט שנמאס לו והוא נטש את הלהקה וטס עם משפחתו לחופשה בסרדיניה. רינגו והמשפחה מגיעים לסרדיניה מכיוון שסשני הקלטה באולפן כבר נקבעו מראש, הלהקה פשוט המשיכה בלעדיו והם הקליטו באותו היום את Back in the USSR. השיר הבא שהוקלט בהעדרו של רינגו הוא Dear Prudence והעבודה עליו החלה ב 28 באוגוסט. בשני השירים האחרונים, המתופף הוא לא אחר מאשר פול מקרטני. ב 3 בספטמבר חזר רינגו לחיק הלהקה האוהבת ואפשר היה לצלם את הקליפים עבור Hey Jude ו Revolution ביום שלמחרת. מצלמים ב 4 בספטמבר באולפני טוויקנהאם ב 11 בספטמבר 1968 התחילה העבודה על Glass Onion של ג’ון ששילב בו רפרנסים לשירים אחרים של הביטלס. בתוך כך הצליח פול להתחיל לעבוד על I Will הקטן והיפה שלו ב 16 בספטמבר. ב 18 בספטמבר הוקלט Birthday הספונטני ביום אחד ולמחרת התחילה העבודה על Piggies של ג’ורג’ הריסון. ב 23 בספטמבר התכנסה הלהקה על מנת להקליט את Happiness Is A Warm Gun המורכב והאדיר של ג’ון לנון. העבודות על Happiness Is A Warm Gun ב 1 באוקטובר כינס מקרטני שוב את כולם על מנת להקליט את שיר המחווה ל’בית אבא’ – Honey Pie. ה 1 באוקטובר – מקליטים את Honey Pie יומיים אחר כך ב 3 באוקטובר, הוקלט Savoy Truffle של הריסון ללא לנון. ה 3 באוקטובר 1968 השיר Martha My Dear הנהדר של פול התחיל את דרכו האולפנית ביום שלמחרת וקיבל גם את עבודת התזמור הראוייה לו. ה 4 באוקטובר 1968 ב 7 וב 8 באוקטובר הקליטו הריסון, מקרטני וסטאר את השיר המרטיט של הריסון Long Long Long. ה 7 באוקטובר 1968 ה 8 באוקטובר 1968 לחלק השני של היום, הגיע לנון כדי להקליט עם הלהקה שני שירים שלו. האחד I’m So Tired והשני The Continuing Story Of Bungalow Bill. לנון ב 8 באוקטובר 1968 יום המחרת, ה 9 באוקטובר, יום הולדתו ה 28 של לנון – היה יום של מיקסים והשלמות באולפן. מקרטני ניצל את השעות הריקות, תפס אולפן ריק והקליט את Why Don’t We Do It In The Road עם רינגו. ה 12 באוקטובר היה יום של ציון דרך. זה היה היום האחרון בו התחיל מישהו מהם להקליט שיר חדש. בשאר הימים הבאים יהיו רק סגירות של שירים שכבר הוקלטו. אם התחלנו את עבודות ההקלטה על האלבום עם שיר של לנון, מן הראוי שגם נסיים אותו כך. Julia האמוציונאלי והאישי סוגר את הקלטות האלבום הלבן. אז מה נשאר? לבחור את סדר השירים ולעצב פוסטר. מקרטני מקבל עליו (או לוקח) את העבודה מול מעצב הפוסטר, ריצ’ארד האמילטון. פול עם ריצ’ארד האמילטון מעצבים פוסטר אמצע אוקטובר – עובדים על סדר השירים באלבום פירות העמל של תקופת ההקלטות בשמחה רבה, 4 וחצי חודשים של עבודה קשה הגיעו אל סיומם. האלבום הלבן הכפול של הביטלס יצא לאור ב 22 בנובמבר 1968.

האלבום 'רינגו' מציין 50 שנה לצאתו! פרק חדש בביטלמניקס התפרסם זה עתה כדי לציין את התאריך העגול הזה ולדבר על רינגו. הפרק יעסוק ברינגו שלאחר פירוק הביטלס, באיבוד ומציאת הדרך שלו מתוך המסגרת שהיוותה עבורו הלהקה. כשהמסגרת התנפצה, רינגו ניסה להבין מה היא הדרך. הוא הקליט והוציא 2 אלבומים 'איזוטרים' יחסית - האחד קאברים לסטנדרטים ישנים והשני מחווה לקאנטרי ווסטרן, אבל החלום לייצר מוזיקה פופלארית כמו חבריו ללהקה כל הזמן היה שם. הוא שיחרר סינגלים לאוויר כדי לבדוק האם הקהל מעוניין בכך. התשובה היתה חיובית. שנתיים תמימות בהן רינגו עסק במוזיקה, משחק בסרטים, עיצוב ואפילו תפקיד ניהולי כמנהל חטיבת הסרטים של אפל, הוא הצליח למצוא את הדרך לאלבום 'האמיתי' הראשון שלו. בעזרת חברים טובים והמפיק ריצ'ארד פרי, במהלך 1973 הוא גיבש את האלבום שהפך ל'אלבום איחוד הביטלס' היחיד לאחר הפירוק. על רינגו שלאחר הפירוק, הדרך לאלבום וגיבוש והקלטת השירים ו'איחוד' הביטלס הרגעי שהיה שם, אדבר בפרק החדש בביטלמניקס שחוגג 50 לאלבום 'רינגו'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל האלבום של רינגו. האזנה נעימה!

האלבום Driving Rain של מקרטני יציין ממש עכשיו ב 12 בנובמבר, 20 שנה לצאתו וזו סיבה מספיק טובה להעיר חזרה את סדרת הפוסטים על קריירת הסולו של פול מקרטני ולכתוב על האלבום הנפלא הזה. בפוסט הקודם בסדרה, פול מקרטני שיחרר לאוויר העולם את האלבום הנהדר Flaming Pie, בו הוא חזר לעשות מוסיקה מרגשת כמו שרק הוא יודע לעשות ורכב על תחושת הנוסטלגיה הציבורית לביטלס שהגיעה לשיא עם פרויקט האנתולוגיה שהביא את הלהקה שוב למרכז לאחר 25 שנה שחלפו מאז הפירוק. באלבום הוא סגר גם מעגלים וקצוות עם קולוגות ויצר שיתופי פעולה נהדרים. במאי 1997, האלבום ראה אור, קיבל ביקורות נהדרות ונמכר היטב ויחד עם קבלת תואר ה’סר’ בחודש מרץ, המסע הושלם. מקרטני בן ה 55 היה בלב הקונצנזוס. לאחר שהתנסה בפרויקט מוסיקה קלאסית אחד, ה Liverpool Oratorio שהוקלט ב 1991 בקתדרלה המפוארת בליברפול ושוחרר באותה השנה, מקרטני הרגיש בטחון לגשת לפרויקט שני. ההרפתקאות הבלתי ידועות שבהן  ניסה מקרטני להטביע חותם, הצריכו מדריכים. ב 1991 היה זה קראל דיוויס שעבד באופן צמוד עם מקרטני על כתיבת המוסיקה, הפעם בחר מקרטני לגייס לעזרתו מחשב עם תוכנת קיובייס. לצידו היה גם המלחין דיוויד מת’יוס שעזר וריצ’ארד רודני בנט שפיקח על כל הפרויקט ולא חשש לבקר את מקרטני. מקרטני ‘תיזמר’ על המחשב על מנת לייצר פלט שאותו יוכלו נגני התזמורת לנגן. “לעיתים קרובות נהגתי לשלוח אליו פקס עם קטעי מוסיקה מהמחשב. הייתי בטוח שזה טוב. כמה דקות אחר כך קיבלתי פקס חזרה עם המילה FEEBLE [חלש] על מה ששלחתי“. מקרטני הודה שמוסיקה קלאסית לא היתה הטריטוריה שלו: “לא האזנתי להרבה מוסיקה קלאסית. האזנתי לבאך ולאחרונה למונטוורדי שאני חושב שיש לו הרבה במשותף עם המוסיקה של הביטלס המוקדמים. אני בר מזל כי אני לא ממש יודע על מוסיקה קלאסית וזה טוב כי מה שאני כותב הוא מקורי. זה יתרון לא לדעת הרבה. הבורות היא ברכה במקרה שלי”. דיוויד מת’יוס הוסיף: “התרשמתי מיכולת האינסטינקט התזמורתית והדמיון שלו. זה לא היה דמיון תזמורתי, וזו גם לא היתה מוסיקת רוקנרול שתורגמה לתזמורת זו היתה מוסיקה תזמורתית אמיתית“. הרעיון המרכזי שפיתח מקרטני בפרויקט היה מעגל החיים מתחילת ימיו של היקום והוא בחר לכתוב פאומה שתלווה את הפרויקט. הפואמה הוקדשה לחבר הטוב שלו איוון ווהאן שהלך לעולמו ב 1993. איוון היה זה שהציג את פול לג’ון ביום הגורלי ההוא ב 1957. ההקלטה נערכה בסוף אפריל 1997 באולפן 1 הגדול באבי רואד. לקחו בה חלק התזמורת והמקהלה הסימפונית של לונדון. באולפן הסמוך הקליטה להקת אואזיס את האלבום Be Here Now, עתיר הדיסטורשן. הסאונד הגבוה שהגיע מהם הפריע להקלטת התזמורת. כשנתבקשו חברי אואזיס להנמיך את הסאונד, הם הגיבו בכעס ויצאו בסערה מהאולפן. האלבום Standing Stone ראה אור בספטמבר 1997. בתחילת 1998 חזר מקרטני לפרויקט נסיוני בטריטוריה אחרת שגם בה הוא הרגיש בשל לקחת צעד קדימה. הוא חזר לעבוד עם יות’ על הפרויקט הבא של ההרכב הפיקטיבי הפיירמן. אם בפרויקט הראשון לקח יות’ את תוצרי ההקלטה של האלבום Off the Ground ויצר מהם יצירה חדשה, הפעם החליט מקרטני שהוא יכול לכתוב קטעי אמביינט חדשים ומקוריים. שמונה מתוך עשרה היצירות שכתב נכללו באלבום Rushes שהוקלט בפברואר 1998 באולפן של מקרטני. פול ניגן על כל הכלים כשיות’, הלוא הוא מרטין גלובר, פיקח על העבודה . אני חוזר ומודה שהז’אנר הזה הוא לא כוס התה עם הביסקוויט הנמס שלי, אבל כדאי לשים לב לשני דברים באלבום הזה. הוא מתכתב יותר עם מוסיקת עולם ופחות קודר ממה שרקח יות’ באלבום הקודם. בטראק מעניין וארוך בשם Auraveda, נעשה שימוש בכלים הודים – טאבלה וסיטאר. קשה לומר מה היתה הסיבה המדויקת לכך, אבל קל לשים לב לקריצה אל עולמו של הריסון. האלבום נפתח ונסגר בשתי גרסאות לאותו הקטע, מה שמקנה לו תחושה קונספטואלית, כלי בארגז הכלים של פול שהוא השתמש בו באלבום ‘באנד און דה ראן’. עם סיום העבודה על Rushes שיצא בספטמבר 1998, מקרטני מיהר לפרויקט הבא. אלבום שיאסוף בו את כל השירים שהקליטה לינדה במרוצת השנים. באותה התקופה לינדה נאבקה במחלת הסרטן והיתה כבר חולה מאוד. היא הלכה לעולמה ב 17 באפריל 1998. האלבום שהוקדש לה Wide Prairie ראה אור בסוף אוקטובר. לאחר מותה של לינדה באופן טבעי פול התכנס בעצמו ונכנס לתקופה דיכאונית. ההגיון אמר שאדם כמוהו יעמיס על עצמו עבודה רק כדי לא לשקוע באבל, אבל פול בחר אחרת. “היתה לי שנה של חוסר עשייה. כולם אמרו לי ‘תהיה עסוק’, עניתי ‘לא. זו כמו הכחשה’. סרבתי להיות עסוק. היתה לי שנה שלמה כדי לשחרר כל רגש שהציף אותי וככה עשיתי. למשך שנה מצאתי את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות ובפני כל אחד שפגשתי. ברגע שלינדה עלתה בשיחה אמרתי ‘מצטער על כך. אני חייב לבכות‘”. אחד השירים שפול כתב באותה תקופה דיבר בדיוק על כך. Try Not To Cry לא מסתיר בו את הרגשות שהיו לפול. הוא כתב אותו על הפסנתר כשניסה לצאת מהתקופה הזו כשהוא לא בטוח לאן הדרך מובילה. בשיר הוא מבקש עזרה ומדמה את החיים לשיר לא מוכר, בו לינדה לא נמצאת ולכן הוא לא יודע כיצד לבצע אותו. בחודש מרץ 1999 פול החליט לצאת מתקופת האבל שלו ולהוציא אל הפועל פרויקט ייחודי שעלה כבר בין לינדה ובינו. אלבום קאברים לשירי רוקנרול. הדגש היה על שירים שהשפיעו עליו אבל כאלה שהוא לא ביצע בעבר. “זה משהו שלין ואני דיברנו עליו והיא התלהבה מאוד מהרעיון. היא אהבה את הרוקנרול הזה. היא אהבה את הרעיון שאבצע כמה מהשירים הללו שלא ביצעתי בעבר עם הביטלס“. הפרויקט המשיך במידת מה את אלבום ה’בוטלג הרוסי’ שיצא ב 1988 אבל הוא שונה בשלושה אופנים עיקריים. בחירת הנגנים ל’סופר גרופ’ המופלאה שהוא הרכיב שכללה בין היתר את דיוויד גילמור, מייק גרין, איאן פייס ודייב מאטאקס ופול חוזר לעמדה האופיינית שלו – הבסיסט. האופן השני היה הבחירה באולפני אבי רואד מאשר באולפנים שלו. השינוי השלישי הוא שיבוץ שלושה שירים מקוריים שלו. Try Not To Cry, שיר הנושא ועוד שיר שהוקדש ללינדה בשם What It Is. התוצאה שונה לחלוטין מהבוטלג הרוסי שנשמע מעומעם ורזה לעומת סאונד שאמנם נשמע מונוכרומטי ודחוס באלבום Run Devil Run, אבל מאוד אותנטי ומתחבר בויז’ן להקלטה במועדון טחוב שנקרא הקאברן. הבחירה של פול להוציא לאור דווקא את החזרה לשורשים הזו כמשהו ראשוני לאחר מותה של לינדה ולא הקלטה של למשל אלבום משתפך שיבכה את מותה של אהובתו, אמיצה ומוצאת חן בעיניי מאוד. זה לא שהוא התעלם מהנושא לגמרי. יחד עם השיבוץ של Try Not To Cry ו What It Is שמוקדשים ללינדה ומוסווים היטב כשירי רוקנרול, הוא בחר כסינגל היחיד מהפרויקט ב No Other Baby שביצעו אז בסוף שנות ה 50 להקת הסקיפל ה’ויפרז’ ומצליח להרטיט כשפול שר: “אף אחת לא תוכל לרגש אותי כמוך“. ברוח הרוקנרול הזו נכנס מקרטני ב 16 בספטמבר 1999 לאולפני קפיטול בלוס אנג’לס על מנת לתרום את חלקו עבור סרט הקומדיה הבריטי Maybe Baby. הוא הקליט את שיר הנושא שהיה קאבר לשיר של באדי הולי. בתחילת אוקטובר יצא האלבום Run Devil Run וקצר הצלחה יחסית לאלבום קאברים. ההודעה על הופעה בקאברן בדצמבר, יצרה היסטריה סביב מי שרצה לשריין לעצמו כרטיסים וברוח התקופה החדשה, שודרה ההופעה גם בשידור חי באינטרנט מה שגרם לעומסים כבדים ברשת ולמליוני מאוכזבים שלא הצליחו לצפות במופע בלייב. ממש כחודש לאחר שחרור Run Devil Run, שוחרר גם אלבום ביצועים קלאסיים לשיריו של מקרטני בשם Working Classical. מקרטני התעקש להוכיח לעולם המוסיקה שלשיריו יש ערך מוסיקלי גדול ומה טוב יותר מאשר להפוך שירי עבר שלו למוסיקה קלאסית ולשבץ גם קטעים חדשים שכתב? אני מודה שהאלבום הזה נגיש יותר לכל מי שרוצה להתוודע אל ‘מקרטני הקלאסי’ ויש בו רגעים יפים כמו למשל הביצוע הנוגה והמלנכולי ל Warm and Beautiful והביצוע היפהפה לקטע שדיי הלך לאיבוד בקריירה של מקרטני – Golden Earth Girl מתוך Off the Ground. בשנה שפתחה את המלניום החדש, מקרטני לא עשה הרבה. לא עשה הרבה במושגים של מקרטני, זה טיפח אהבה חדשה בשם הת’ר מילס ועבד על אלבום אוונגרד. האלבום שנקרא Liverpool Sound Collage נולד לאחר שהאמן פיטר בלייק שמוכר בעיקר מעיצוב העטיפה האייקונית לאלבום האייקוני סרג’נט פפר, יצר קשר עם פול וביקש ממנו לצור קטע מוסיקלי שישלים את התערוכה שהוא ערך בליברפול. מכאן התפתח אלבום שלו שמאוד מתכתב עם ‘המוסיקה הלא גמורה’ של יוקו וג’ון. ההקלטות מכילות בהם בין היתר דגימות קולות של חברי הביטלס ושיתוף פעולה עם אורחים מפתיעים כמו חברי ה’סופר פרי אנימלז’ הוולשים שהוציאו באותה שנה אלבום מופת בשם Rings Around the World. לאלבום של ה’אנימלז’ תרם מקרטני ‘נגינה’ על גזר וסלרי ברוח התרומה המפורסמת לביץ’ בוייז עבור השיר Vegetables. ה’תרומה’ הזו היתה מעין טובה שהחזיר לחברי הלהקה שהיו אחראים ל’בלנד הביטלסי’ באלבום Liverpool Sound Collage שראה אור באוגוסט 2000. שלוש שנים תמימות חלפו מאז האלבום ‘פליימינג פאיי‘ והעבודה של פול הלכה והצטברה במישורים שונים שמדי פעם חופפים. שני אלבומים קלאסיים, אלבום אמביינט אחד, אלבום מחווה ללינדה, אלבום קאברים לשירי רוקנרול ואלבום אוונגרד. מה חסר? אלבום עם שירים לקהל הרחב. ההחלטה שלא לייצר אלבום זכרון קלאסי ללינדה השתלמה. לאחר שהחל מקרטני לשקם מחדש את חייו גם בתחום הזוגי, היתה לו הסתכלות רחבה יותר על החיים. מותה של לינדה היה קשה מנשוא אבל שנתיים לאחר מכן כשפניו היו אל עבר העתיד, הוא יכל לכתוב ולייצר שני סוגי שירים. כאלה שמתאבלים ומסתכלים על העבר וכאלה שמסתכלים באופטימיות אל העתיד הלא נודע ומנסים לשים את הכל בקונטקסט הגיוני. הנסיעה הזו בשבילי החיים עם המהמורות היתה לא פשוטה ודמתה במובן מסויים לנהיגה בגשם. זה קשה, אבל חייבים להמשיך. בתחילת 2001 פול החליט שזה הזמן לעבוד על האלבום הבא שלו. הוא קיבל רשימת מפיקים פוטנצייאלים ובחר את דיוויד קהאן האמריקאי שעבודתו עניינה אותו למרות שלא עבד איתו מעולם. גם את צוות הנגנים שהורכב עבורו הוא לא הכיר: ראסטי אנדרסון בגיטרה, המתופף אייב לבורייאל ג’וניור ואיש הקלידים גייב דיקסון. בפברואר הגיע מקרטני ללוס אנג’לס על מנת לעבוד על האלבום באולפני הנסון. הגישה שבחר לאלבום היתה גישת Run Devil Run פחות או יותר. הכוונה היתה להקפיד על כך שהשירים יוקלטו כמה שאפשר בלייב ולחזור לתפקידו כבסיסט, גם כאן עד כמה שאפשר. השיר הראשון שהוקלט היה קטע בשם About You שנכתב בגואה שבהודו. השיר האנרגטי הזה מסמל את ‘נקודת ההתעוררות’ באלבום, בה מסיים פול את ההתמודדות עם העבר ועובר לעסוק בעתיד. בקטע הזה מעביר פול את המושכות להת’ר ומרשה לעצמו לומר לה ‘למרות הכל. עכשיו זו את שבגללה אני קם בבוקר. את דברי האהבה אני אומר מעכשיו עלייך‘. כבר בהקלטה הראשונה שבר מקרטני את החוק הלא כתוב וניגן בגיטרה חשמלית באופן חופשי ונהדר שמסמל אולי את היציאה הזו לחופשי. שווה לציין גם את ההאמונד הנהדר של גייב דיקסון. השיר הבא שהוקלט מסמל מאוד את ‘הצד של לינדה’ באלבום. Lonely Road שפותח את האלבום הוא קטעי מרגש מאוד שבו מקרטני חושף את מה שמתרחש בליבו ומספר לנו על תהליך האבל הקשה שעבר. “ניסיתי להתגבר עלייך. ניסיתי למצוא משהו חדש, אבל כל מה שיכולתי לעשות הוא למלא את הזמן עם מחשבות עלייך“. היופי בשיר הזה הוא האבולוציה שהוא עובר. הוא נפתח כמו No Other Baby אבל עובר לסערת רגשות חשופה שלא מאפיינת את מקרטני. סערת הרגשות הזו מסעירה גם את המאזין. מקרטני שומע את המוסיקה של לינדה ומתחרפן. במלחמה הזו שבין לשמר את הזכרון, תהליך שמוריד אותו היגון שאולה, הוא בוחר שלא לתת למצב הזה ‘לקחת אותו למטה’. נושא הבדידות שעלה בכמה שירים שכתב מקרטני בחייו, מפחיד אותו מאוד. ‘אני לא רוצה ללכת בדרך הבודדה הזו שוב‘ הוא שר וצורח בקול נשבר ושובר לי את הלב. גם את השיר הזה כתב מקרטני בגואה בחופשה עם הת’ר בינואר וכשהוא הגיע להקלטות בפברואר הקול שלו היה במצב בעייתי. למעשה הוא איבד את קולו שבוע קודם לתחילת העבודה והסדקים בקולו בהקלטת השיר נבעו לא רק מהסערה הרגשית. הקטע הבא שהוקלט היה קטע אינסטרומנטלי ברובו בנופך הודי שנקרא. Riding into Jaipur הקטע מתכתב עם פרויקט הפיירמן וליתר דיוק עם קטע ספציפי בו שהזכרתי קודם ונקרא Auraveda. את הקטע הזה החל פול לכתוב בחופשה במלדיבים עם לינדה וסיים אותו בהודו עם הת’ר בנסיעת רכבת בדרך לעיירה ג’ייפור והכתיבה שהחלה עם לינדה והסתיימה עם הת’ר יותר מסימלית באלבום הזה. הפעם נעשה שימוש רק בטמפורה ככלי הודי שעליה ניגן ראסטי אנדרסון ומקרטני ניגן בגיטרת המרטין האקוסטית שלו כמו בסיטאר. לאור העובדה שבסוף השנה ילך ג’ורג’ הריסון לעולמו, אפשר להתייחס אל הקטע הזה כעל עוד מחווה יפה אליו. הקטע הכי ביטלסי באלבום, לפחות מבחינת מתודת העבודה היה She’s Given Up Talking. כך סיפר דיוויד קאהאן המפיק: “הקלטנו קטעים מהופכים וחשבתי שזה מגניב. פול אמר שאנחנו חייבים להשתמש בזה איפשהו. הקלטנו את זה על קלטת ושילבתי את זה על גבי ההקלטה של השיר“. באופן כללי הקטע הזה נשמע כמו משהו ממשפחת הנסיוניים של מקרטני שהוא נהנה לעשות מדי פעם. ברוח הביטלס, הוא חיבר גם את הבס שלו לאפקט הפאז. אפשר לשמוע שהחוק הלא כתוב השני שאמר שמקליטים בלייב הופר גם הוא כשהמון עבודת אוברדבים נדרשה והקנתה לקטע אווירה עגמומית וקודרת. מי היא זו שויתרה על יכולת הדיבור? מקרטני כתב את השיר כמה שנים קודם לכן בג’מייקה כשהוא לקח השראה מסיפור על ילדה שלא תקשרה עם המורים בבית הספר, מה שהצביע על חוסר תקשורת סלקטיבית. “הרעיון שהיא ויתרה על הדיבור נשמע לי כמו כותרת טובה לשיר“, סיפר מקרטני. תוצר נוסף לחופשה בגואה בתחילת השנה היה הקטע הקטן והענוג I Do . הכתיבה הנפלאה בשיר שמה את מקרטני על צומת דרכים. ההרגשה היא ששתי נשים נוכחות. מקרטני מדבר לליבן של שניהן באופן נוגע ללב. הוא מסביר ללינדה שזה מה שהוא צריך. היחסים החדשים האלה. להת’ר הוא מבטיח שהוא אוהב אותה ולשניהם הוא שר: “אילו רק ידעתן איך אני מרגיש…“. לעצמו הוא מסביר: “הימים עוברים כל כך מהר כשאתה נהנה, אבל החיים לא קלים, גם כשאתה בשמש“. כלי הנשיפה ה’פני ליינים‘ הן דגימות תזמורתיות שהכניס המפיק דיוויד קאהאן והן משלימות את הקטע באופן נפלא ונותנות לו הוד והדר. בחופשה בג’מייקה בה הוא כתב את She’s Giving Up Talking, כתב מקרטני גם את Your Way שהפך באולפן לקטע ווסטרני חמוד וקטן. ראסטי אנדרסון תרם נגינת סטיל גיטאר פדאל והייחוד בהקלטה היה שבפעם הראשונה הקליט מקרטני הרמוניות עם חברי הלהקה החדשה שלו. מי שיאזין היטב ישמע את טכניקה תיפוף הברכיים הייחודית שהוא שילב מדי פעם בשירים כשהבולט בהם היה Put it There. הקטע הבא שהוקלט היה ג’אם סשן סוער אולפני שקיבל את השם Rinse the Raindrops. זה קטע ייחודי מאוד ואהוב עליי בדיסקוגרפיה של מקרטני שהיתה עמוסה בג’אם סשנים ארוכים שהוקלטו אבל לא באמת הבשילו לכדי משהו שיוכל לשמש באלבום. הפעם זה קרה. מתוך סשן ארוך של כחצי שעה בו ביצעו מקרטני והלהקה גישות שונות סביב משפט אחד. אותי זה זורק מיד ל I want you שכתב לנון והביטלס ביצעו בצורה דומה עבור האלבום ‘אבי רואד’. בשיר ההוא בחר לנון לקחת שני טייקים עם גישות שונות ולחבר אותם ליצירה אחת. הפעם המשימה הזו ניתנה למפיק דיוויד קאהאן שלקח את חצי השעה המוקלטת ונשאר באולפן עד 4 לפנות בוקר כדי לעשות איתה משהו. “לא הצלחתי לרדת מתוצאה של עשר דקות“, הוא סיפר. לטעמי התוצאה מצויינת ומביאה מקרטני ייחודי ולא אופייני עם שירה נהדרת. הקטע הייחודי הזה יועד לסגור את האלבום הארוך הזה (15 קטעים) עד שאירוע לא צפוי קרה בניו יורק ב 11 בספטמבר 2001 ועל הדרך פיגע גם באלבום היפה והמהורהר הזה. הקטע הבא שהוקלט From a Lover to a Friend מתכתב היטב עם ה’צד של לינדה’ באלבום. הוא ממשיך את הקו המאוד חשוף של מקרטני באלבום שאולי מתחרה לו רק הפתיחות והזעם באלבום RAM. הוא לא חשב בכלל לכתוב שיר חשוף שכזה. לדברי פול הקטע הורכב מכמה חלקיקי מנגינות שהיו לו שלא הצליחו להגיע לכדי סיום. אדי קליין, טכנאי ההקלטות המוכשר שהלך לעולמו בשנה שעברה, ליווה את מקרטני רבות ולמעשה היה שותף בבניית האולפן שלו, עזר לו לסיים לחבר את הקטעים באחת משעות הלילה המאוחרות. את הדמו שהכיל מילים שמקרטני לא ממש נתן עליהן את הדעת הוא הביא ללהקה ב 20 בפברואר 2001. המילים שכאילו נשלפו מהשרוול מגלות את מקרטני במלוא פגיעותו וזקוק לאהבה חדשה בזמן שלינדה לא מניחה למחשבותיו. בשיר הוא מעלה אותה מדרגת האהובה לדרגת חברת הנפש הנצחית שלו ומבקש ממנה רשות לאהוב שוב. “איך אני יכול ללכת כשאני לא מוצא את הדרך” הוא שר באופן הכי נואש ומעורר סימפתיה. שימו לב לליין הבס המלודי והמתגלגל שמתחרה עם קולו של מקרטני אבל גם משמש לו כחבר לאורך כל השיר. שיתוף הפעולה הראשון בין פול לבנו ג’יימס ראה אור באלבום ‘פליימינג פאיי‘, שם ברוח האלבום המשפחתי, העניק האב לבנו את תפקיד הגיטרה החשמלית ב Heaven on a Sunday. באלבום הזה Driving Rain, שיתוף הפעולה התרחב לכדי שתי יצירות. האחת Spinning on an Axis שחיבר מקרטני האב לאחר ביקור משפחתי עם ג’יימס בניו האמפשייר. “השמש שקעה וג’יימס סיפר שהשמש לא ממש יורדת למטה, אלא שאנחנו מסתובבים ומתרחקים ממנה. היה לנו מעין כלי קלידים קטן וג’יימס ניגן ריף ואני ניסיתי לעשות עליו מעיין ראפ“. לאחר שתפס את הקטע על גבי הקלטה, הביא אותה מקרטני לאולפן כשג’יימס התארח וניגן על כלי הקשה. אני מודה שלמרות הפילוסופיות של הקטע, הוא מעט מיותר באלבום אינטימי שכזה. לעומת את Back in the Sunshine Again, הקטע השני המשותף של פול וג’יימס אני מחבב מאוד. את הקטע היפה הזה שמתאר יציאה מחושך לאור, מחורף לקיץ, מגשם לשמש סיים מקרטני לכתוב ממש לפני סשן ההקלטה שלו כשג’יימס תרם את הריף המרכזי לשיר ואת קטע הגשר וניגן בגיטרה חשמלית באולפן. מקרטני שוב השתמש בטכניקת האילתור סביב משפט אחד ושר אותו בואריציות שונות בקטע הסמי בלוזי הזה. בקיץ 2000 פול ביקר בחווה בסקוטלנד. הרוגע והשלווה שם העניקו לו השראה לכתוב את Tiny Bubble. הוא רץ לאולפן בחווה והקליט לו דמו. “הוא התחיל כבלדה, אבל כמו שקורה עם שירים כשמביאים אותם לאולפן ומצמידים להם להקה ומתופף הם הופכים למשהו אחר ומקבלים קצב“, הוא סיפר. התופים אמנם הופכים את הקטע ל’פופי’, אבל יש בו אלמנטים מנוגדים כמו למשל ליין החשמלית היפה ואורגן ההאמונד עליון ניגן גייב דיקסון. הליריקה בשיר המשיכה את הקו הפילוסופי של האלבום, אבל גם את הצד הרגשי-אישי. שוב באופן חשוף מקרטני שר: “אתם לא יכולים לדמיין מה עובר עליי“. ב Magic מקרטני חזר אחורה בזמן ל 1967. ליתר דיוק הוא חזר ללונדון למועדון ה Bag O’ Nails לרגע הפגישה הראשונה שלו עם לינדה. מקרטני שר באופן מדורג הולך ויורד עד לרמות של חוסר אנרגיה. הטון הנמוך הזה גורם למאזין להרגיש שמקרטני הולך עוד רגע לפרוץ בבכי בזמן שהוא מספר לנו את סיפור ה’קסם’ שקרה לו בערב בו הוא פגש את לינדה. “פתאום חשבתי שאני ממש גאה שהכרתי מישהי כל כך נהדרת כמו לינדה ל 30 שנה“. זה לא השיר היחיד שכתב מקרטני ישירות על לינדה. שירים נוספים שהכילו זכרונות מהתקופה שלהם יחדיו ירדו מהפרק, אבל מג’יק נשאר. “באותו הערב כשנפגשנו לראשונה עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי. ברגע שהיא עמדה לעזוב נעמדתי ואמרתי: ‘סליחה… שלום. אני פול, מי את?’. זה היה קסם“. בסופו של הקטע זה נשמע שפול ממאן לסיים אותו. הוא משתמש בטכניקת ה’סוף המטעה’ כדי למשוך את השיר רק עוד קצת בוריאציות שונות. רק עוד קצת להשאיר את הזיכרן המתוק הזה אצלו. בלוס אנג’לס באחד מימי הגשם לאחר טיול באיזור מאליבו, כתב מקרטני את שיר הנושא Driving Rain על חוויות היום החולף. למרות שזה קטע לא מתוחכם, עם מילים גנריות, מקרטני הצליח לסחוף בו בעיקר בגלל השירה העוצמתית והרעיון על החיים כמסע מלא מהמורות. דוגמא נהדרת לדברים הקטנים שהשפיעו על מקרטני בכתיבת המילים היה הצירוף Something’s Open, התראה שהופיעה בלוח המכוונים ברכב שאותה הפך ל Something’s Open It’s My Heart. את הלב הפתוח לאהבה חדשה העניק מקרטני כאמור להת’ר מיילס שזכתה לשיר שלם על שמה שהיווה המנון לאהבה החדשה. ‘הת’ר’ הוא קטע אינסטרומנטלי ברובו שכתב מקרטני על הפסנתר. כשהת’ר שלא הכירה את כל שירי הביטלס שמעה את הקטע שכתב פול היא שאלה, ‘איזה שיר של הביטלס זה?‘, פול ענה ‘זה לא של הביטלס. אני סתם ממציא את זה’. ‘ממציא? עכשיו? אתה חייב להקליט את זה על גבי קלטת עכשיו!‘. את הדמו הביא פול לאולפן והוא הוקלט על ידי הלהקה כשמקרטני הוסיף על גביו בס ועוד גיטרות. לבסוף הוא החליט להוסיף בשליש האחרון שלו גם מילים בהם הוא תיאר הלכה למעשה את תהליך האבל והבידוד שעבר עליו במשך שנה עד למציאת האהובה החדשה. זהו הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו שהסתיימו ב 2 במרץ 2001. במאי השיק מקרטני את Wingspan, הפרויקט שהעלה מחדש את קרנו של ההרכב השני שלו Wings. הפרויקט לווה באלבום אוסף ותכנית טלוויזה דוקומנטרית באותו השם בה הוא ישב ושוחח עם מרי בתו על התקופה. תוכלו לצפות בו במלואו כאן: כשהתארח מקרטני אצל מייקל פרקינסון בסוף 1999 כדי לקדם את Run Devil Run, הוא התיישב ליד הפסנתר וסיפר וניגן קטע לא גמור שכתב בבית מלון בניו יורק כשלמרגלותיו הסנטרל פארק. הוא המשיך וסיפר שבחדר היה פסנתר קטן ולמחרת הוא התיישב וכתב את Your Loving Flame, קטע שמאלצי מדבק. מקרטני סיפר שזה השיר הראשון שהוא כתב להת’ר וברגע שהוא סיים אותו הוא התקשר אליה והשמיע לה אותו. האם זה מקרה שריף הפסנתר דומה מאוד לזה של ‘לט איט בי‘, שיר שדיבר על אימו של מקרטני? אין לי מושג. ב 19 ביוני התכנסה הלהקה שוב באולפני הנסון בלוס אנג’לס כדי להקליט את השיר הישן-חדש. לאחר מכן לקח דיויד קאהן את ההקלטה והוסיף על גביה קטעי תזמור כמעט בלתי מורגשים שכללו ויולה, כינור וצ’לו. בזמן שהותו בלוס אנג’לס, נתבקש מקרטני על ידי הבמאי קמרון קרואו לתרום שיר עבור סרטו החדש ‘ונילה סקיי’. מקרטני הזמין את קרואו לאולפן והשמיע לו כמה שירים מתוך האלבום החדש. קרואו לא התרצה וביקש שיר יותר פולקי עבור הסרט. מקרטני חזר אליו לאחר כמה ימים עם שיר הנושא שנשמע כמו העתקה מעצמו מ Biker like an Icon שהופיע באלבום Off the Ground. בבוקרו של ה 11 בספטמבר 2001, מקרטני היה בנמל התעופה JFK. ממש לפני שהמריא משם, עצר הקפטן את הטיסה ועשן נראה מיתמר מכיוון מגדלי התאומים. במהלך השעות בהן הוא היה תקוע בשדה התעופה כשהחדשות המשיכו לזרום, לקח מקרטני את הגיטרה וכתב את התחושות שלו. Give Me the right to Freedom. ב 20 באוקטובר הוא עזר בארגון מופע צדקה למען הנפגעים. המופע נערך במדיסון סקוור גארדן ונקרא The Concert for New York. שם הוא גם ביצע את השיר החדש Freedom שהתכתב מאוד עם Give Peace a Chance של לנון כמו ששמו של המופע התכתב עם המופע למען בנגדלש של הריסון. את ההקלטה מהמופע הוא לקח לאולפן כדי להוסיף לשיר את מה שנדרש על מנת שיהפוך להמנון. הוא לא הפך. בהחלטה של הרגע האחרון השיר סופח לאלבום, מה שהפך אותו לנטע זר שקילקל מעט את התמה המרכזית בו ואני מודה שאני לא נוהג להאזין לשיר. ב 12 בנובמבר 2001 ראה אור האלבום Driving Rain, קיבל ביקורות נהדרות, אבל רשם גם כשלון יחסי במכירות ואם זכרוני אינו מטעה אותי, זו אכן היתה תקופת ביניים מוזרה עבור פול, שהצליח באנתולוגיה ובפליימינג פאיי לייצר סביבו את הילה של אגדה עוד בחייו, אבל עכשיו העולם היה דהום ועסוק בדברים אחרים. זה לא הפריע למקרטני לתכנן סיבוב הופעות ענק שיתחיל באמצע 2002 וייקרא Driving World Tour. ב 29 בנובמבר 2001, הלך לעולמו ג’ורג’ הריסון ממחלת הסרטן. פול אמר “הוא היה אחי הקטן“.

זהו זה. הסדרה מ'ריבולבר לפפר' בביטלמניקס הגיעה לפרק האחרון שלה. הסדרה הזו היתה תענוג צרוף עבורי ואני מקווה שגם עבורכם, אבל כמו כל דבר צריך לדעת גם לסיים. בסדרה הזו דיברתי על התקופה המהפכנית היחסית קצרה של הביטלס שהחלה קודם לאלבום ריבולבר שהחל את המסע המהפכני הזה של הביטלס. סיפרתי על ההתנסויות של מקרטני שסחף אחריו גם את שאר חברי הלהקה ודיבקתי כמובן על ההקלטה הנפלאה של ריבלובר. עברנו יחד את התקופה הקשה שסבבה את הלהקה לאחר השלמת ההקלטות, תקופה שהובילה אותם לחשב מסלול מחדש, להפסיק להופיע ולהשתקע באולפן ההקלטות כדי לייצר לא רק אלבום אלא קונספט ואמירה מחודשים גם על המוזיקה וגם על עצמם כלהקה וכאמנים. והתוצאה מדהימה - האלבום סרג'נט פפר. את הפאזה השלישית הזו בתקופה המהפכנית של הביטלס שתחלתי לדבר עליה ב 2 הפרקים האחרונים, אני אחתום בפרק הזה שכאמור יחתום את הסדרה 'מריבולבר לפפר'. בפרק הזה נוציא את האלבום החדש של הביטלס ונתכונן יחד איתם לשידור החי הלווייני המרגש מול מאות מליונים של צופים. התוצאה תהיה ה'סינגל ההיפי' של הביטלס שהיה מוצר משלים לאלבום סרג'נט פפר. אדבר גם על הנסיון לרגע אחד להפוך להיפים ועל התקופה המקדימה לתחילת העבודה על הפרויקט השלישי שלהם, 'מסע הקסם המסתורי'. עם כל הצער, ניפרד מבריאן אפשטיין בסוף הסדרה, רק כדי לחזור אחורה בזמן ולהחיות אותו מחדש במיני הסדרה הבאה בביטלמניקס על חייו ופועלו של בריאן אפשטיין. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. תודה לכולכם על ההאזנה, ההתמדה המילים הטובות וגם על הביקורת. שמחתי מאוד על גילוי העניין בתקופה הנפלאה הזו של הביטלס ואני אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל הסדרה בכללותה. האזנה נעימה!