top of page

אם רק הקירות הללו יכלו לשיר - ביקורת סרט

באיחור אופנתי הגיע הסרט 'אם הקירות האלה יכלו לשיר' של מרי מקרטני, לדיסני פלוס בארץ. אפשר להתנחם בכך שגם לבריטניה עצמה, מקום מושבם של האולפנים, הסרט הגיע רק בימים אלה.

אני מודה שחטאתי בהמון ציפיות מהסרט הזה. מה שבאמת רציתי זה סרט שיסביר את הקסם ההיסטורי של האולפנים בני כמעט ה 100 הללו, הקדמה הטכנולוגית, צוות הטכנאים האגדי ולהבין באמת את חשיבותם ולא לפטור את הכל בתשובה 'הביטלס' ועוד כמה אמנים. בשורה התחתונה, לצערי התבדתי.

לטובתו של הסרט, צריך לזכור שהוא נעשה מהפוזיציה של מרי, הילדה שכביכול גדלה באולפנים ואי אפשר להסתיר את הזהות של אביה והאמת שאף אחד גם לא מנסה בסרט הזה. לאחר הצפייה בו תהיתי האם זה בעצם סרט בתוך סרט שבו מרי מספרת בעצם על הגדילה שלה על רקע האולפן ותוך כדי גם מספרת על האולפן עצמו כבדרך אגב.


כיאה לפורמט הדוקו המוסיקלי הרגיל, מצעד האמנים הכמעט קבועים הגיע גם לכאן והתיישב לספר את מרכולתם. כמובן האב מקרטני ששמח לספר (ולשדרג לעיתים) את הסיפורים הרגילים שלו, רינגו, אלטון ג'ון שהרגיש כמו סייד-קיק לא שייך, ג'ימי פייג' ועוד. זה באמת נחמד לשמוע את אותם הסיפורים שוב ושוב, אבל זה הרגיש יותר כמו פגישת מחזור של כל הדמויות המוכרות ולא כדוקו מעמיק.

אי אפשר לדבר על אולפני אבי רואד בלי להעלות באוב את ג'ורג' מרטין, האב הרוחני, אבל צריך וראוי לומר שהכוכב העולה ג'יילס בנו שנכנס היטב לנעליו כמפיק של הביטלס 2.0, נכנס היטב לנעליו גם כמדגים הלאומי של הדוקו ואני מודה שאני מחבב אותו מאוד. כמעט כמו את אביו.

כשהתחילה הסקירה הממש קצרה על ההיסטוריה של האולפנים וההקלטה הראשונה שנעשתה שם, הרגשתי לרגע אחד קטן אושר לראות את הסדרה על ג'ורג' מרטין שעשינו בזמנו בפודקאסט הופכת לסרט. האושר היה קצר מאוד מכיוון שהמחקר לא היה מעמיק ולקוני מאוד. משם התאווה או חוסר האיפוק לקפוץ לביטלס גברו על הכל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחצי מהסרט באופן מצטבר הוקדש לביטלס וחצי באופן מאוד שטחי לאמנים אחרים ששימשו כמעין ניצבים לביטלס שהזרקור באופן מובהק היה עליהם. אם כבר ביטלס, אז שוב נקודת האור הוא ג'יילס מרטין עם ההסברים הנפלאים שלו, כשהוא משחק בקונסולה ומדגים את פשטות ההקלטות של אלבומם הראשון של הביטלס עם 'טוויסט אנד שאואט' וגרם לי לתהות ולפנטז האם הוא שלח רמז עבה לגבי המיקס הבא שהוא עובד עליו ומתוכנן עבור הביטלס?


מרי מקרטני על רקע הכניסה לאולפנים

כשכן סופרו סיפוריהם המעטים של אמנים אחרים זה היה מרתק. ג'ימי פייג' בהקלטה של גולד פינגר, הגילוי האמנם מעט תלוש, אבל מרתק על כך שפלה קוטי שנמשך לסאונד המתקדם שלהם, הקליט באולפני אבי רואד עוד לפני שהגיע מקרטני לניגריה, כדי 'לפלוש' לטריטוריה שלו. צילומי הוידאו מההקלטה של סילה בלאק היו פנומנלים והדגימו איך ג'ורג' מרטין עבד באולפן כאילו היה הממלכה שלו.

החסרון הגדול מאוד או הפספוס הכואב של הסרט בעיניי, חוץ מהחוסר בהסבר על ההתפתחות ההיסטורית/טכנולוגית שלהם, הוא חוסר ההתייחסות המשווע לאנשים הכי חשובים שהסתובבו שם - אנשי הצוות הטכני המופלאים שעברו, גדלו וגידלו את האולפנים הללו, כי הרי מה הם האולפנים ללא האנשים?

הגאפ ההיסטורי בסרט, ממש לפני סופו הופר כשבלקוניות לא קוהרנטית מפליאה מאוד, סופר על המשבר והתקופה הקשה שעברו האולפנים ב 1979. האולפנים היו בתקופה הזו בצניחה חופשית והדיבורים היו על כך שאולפן 1 הגדול שהקליט בו תזמורות, יהפוך לחניון לרכבים. מכאן התחיל החיפוש של קן טאונסנד שהפך למנהל האולפנים, אחר פעילויות שיכניסו כסף. הישועה הגיעה משני פסי קול נהדרים שהצילו את המצב.

באופן מוזר, דווקא האחים גאלאגר לבית אואזיס שהקליטו שני אלבומים באולפנים, קצת הצילו את המצב. הם היוו הייצוג הכפול לדור הצעיר יחסית שבא אחרי הסערה הגדולה של האולפנים וגם את דור הבריט רוק. דווקא הדמויות הפרועות הללו בעברן הקלילו את האווירה ה'ממלכתית' ולמרות גילויי הערצה לא מוסתרים לאולפן ולביטלס, העלו חיוך עם הסיפור שהצביע שהם כמעט גורשו משם בעת ההקלטות בסוף שנות התשעים.


האב והבן בהיכל הקודש

ממש לקראת הסוף, העלה ניל רוג'רס תהיה מעניינת. האם יש קשר בין המוסיקה הנפלאה שנעשתה באולפן לבין האולפנים עצמם. כלומר האם יש בו קסם שיצר כל כך הרבה תקליטים נהדרים? שאלה חשובה שלטעמי הסרט נכשל להסביר ולענות עליה, אבל בדבר אחד הוא כן הצליח. להדגיש את העובדה שמגיע לאולפנים המופלאים הללו סדרה נרחבת שתסקור את ההיסטוריה הנהדרת שלהם באופן רציני ומעמיק.

למיני הסדרה על ג'ורג' מרטין ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט שעסקה במאסטרו וגם באולפנים תוכלו להאזין בלינק הזה.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page