מיני סדרה חדשה בביטלמניקס יוצאת לדרך והפרק הראשון כבר זמין להאזנה בכל הפלטפורמות. בפרק הראשון בסדרה "אתה חייב להסתיר את אהבתך" על חייו של בריאן אפשטיין, ננסה להבין יחד את תקופת ילדותו ונערותו של בריאן כבן למשפחה יהודית בליברפול ועד לחייו כבחור צעיר בתחילת שנות העשרים שלו. נראה את היסודות לבריאן המנהל הדגול של הביטלס, את החלומות להיות חלק מתעשיית השואו ביזנס, כאמן וכשחקן ואיך החיים ניווטו אותו לעסוק בכך, אבל מהצד השני של המתרס. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה. האזנה נעימה!

האם ישנה פתיחה יותר קורעת לב לאלבום מאשר זו ? Mother, you had me but I never had you I wanted you, you didn’t want me האלבום הישיר ביותר של אדם שנאבק עם כל החסמים והצלקות שליוו את חייו. בראש ובראשונה נטישתם של הוריו וכנראה שנטישתה של אמו פעמיים – בפעם הראשונה כשהשאירה אותו לגדול אצל הדודה מימי ובפעם השנייה כשנדרסה למוות, היוותה השפעה גדולה יותר שכן השיר הפותח את האלבום נקרא Mother למרות שהצעקה המדהדת של לנון אומרת Mamma, don’t go Daddy, come home והיא מראה עד כמה היו לאירועים האלו השפעה על חייו של לנון הבוגר. במהלך 1969, ג’ון ויוקו מתכנסים בתוך עצמם ומתבודדים באחוזת טיטנהארסט. לאחר 2 הפלות של יוקו, הצמד החליט להפסיק את השימוש בהרואין שהחל לתת את אותותיו ולעבור להשתמש במתודאין כתחליף. ברקע יוקו נאבקה לקבל משמורת על בתה קיוקו. לנון מהצד השני התמודד עם הדעיכה של הביטלס, הריבים עם שאר חברי הלהקה וההתעסקויות המשפטיות עם חברת אפל. בתחילת 1970 ג’ון ששיער ארוך וזקן עבות עיטרו את פניו, החליט במהלך ביקור בדנמרק אצל ביתה של יוקו שגרה עם אביה וזוגתו שם, להסתפר בתספורת קצוצת שיער. גם יוקו הלכה בעקבותיו ושניהם עשו זאת כשאת שערם הגזור הם הניחו בשק שאותו החליפו במכנסיי איגרוף מוכתמים בדם של מוחמד עלי. וכל זה למה? על מנת למכור אותם במכירה פומבית למען השלום. את קטע ההחלפה אפשר לראות כאן: באותו הזמן נחשף לנון לספרו של ד”ר ארתור ינוב The Primal Scream והוקסם ממנו עד כדי כך שהזמין את ד”ר ינוב לאחוזה כדי לעזור לו להתמודד עם כל טראומות העבר שלו. המצב באחוזה היה קטסטרופלי ומבולגן מה שלא איפשר לד”ר ינוב להתקדם. הסשנים הועברו למקום אחר בלונדון (שם שהו ג’ון ויוקו בחדרי מלון נפרדים) ולבסוף הוטסו השניים לקליניקה של ד”ר ינוב בלוס אנג’לס. בסשנים עם ד”ר ינוב לנון חוזר ומספר שהוא גדל אומלל ומבודד בידיעה שהוריו לא רצו אותו ופורץ בבכי לעיתים קרובות. ב-24 בספטמבר 1970, לאחר כ 4 חודשים בלוס אנג’לס, חוזרים הזוג לאנגליה והחלו בעבודה על 2 אלבומים בו זמנית. האחד של ג’ון והשני של יוקו עם אותו ההרכב: קלאוס פורמן על הבס, רינגו סטאר בתופים ובילי פרסטון ופיל ספקטור לסירוגין על פסנתר. קלאוס פורמן סיפר על הלך הרוח באולפן: “הם צחקו, בכו ואחזו זו בזו. מחזיקים אחד את השנייה כל כך קרוב. שני אנשים מבוגרים, ובכל זאת הם היו כאילו ילדים. לא בגלל שהם אמרו דברים מטופשים, אלא בגלל הרגשות שלהם. הם בכו, אחר כך צרחו בצחוק, ואז בכו שוב”. לנון עובד מהר ובמשך כחודש מושלמת עבודת ההקלטה של שני האלבומים, כשהשירים מוקלטים בצורה בסיסית ביותר. אמנם האלבום משקף את הטראומות של לנון אך הוא בא גם להשאיר אותן מאחור, וברגע של אופטימיות, נכתב השיר Hold On לנון הסביר “‘Hold on, John, it’s going to be alright.’ – Otherwise, I won’t hold on.” בטייק 32 האחרון של השיר, לנון שר ובו זמנית ניגן בגיטרה ואפשר לשמוע בהקלטה את לנון אומר Cookie שהתייחס בעצם ל…מפלצת העוגיות (או עוגיפלצת כמו שאנחנו בישראל מכירים אותו), מתוך התכנית רחוב סומסום שעלתה כשנה לפני כן למרקע. רינגו התייחס להקלטות של האלבום ולתקרית ה Cookie בשיר Early 1970 שיצא כביסייד לשיר It Don’t Come Easy ב-71. Laying in bed, watching tv, cookie! With his mama by his side, she’s japanese. They scream and they cried, now they’re free… כאן אפשר לשמוע את טייק 32 לשיר: בשיר I Found Out חוזר לנון לנושא המכאיב של נטישת הוריו: I heard something ’bout my Ma and my Pa They didn’t want me so they made me a star שום נושא לא נשאר במגירה וגם יחסיו עם פול מקרטני עולים בשיר. אפשר להגדיר את השורה הבאה כהשתלחות הראשונה של ג’ון בפול באלבומים: I seen through junkies, I been through it all I seen religion from Jesus to Paul כאן אפשר לשמוע את גרסת הדמו הביתי לשיר: When they’ve tortured and scared you for 20 odd years Then they expect you to pick a career When you can’t really function, you’re so full of fear.. חלק מהטראומות איתן התמודד לנון, היו הכללים הנוקשים איתם התמודד בילדותו – בבית הספר, בבית הדודה מימי ובכללי החינוך האנגלי הנוקשה. ב Working Class Hero הוא בז לדת, לפוליטקאים ולאותם כללי בית ספר ומשפחה שהגבילו אותו. השיר, שהיה שיר פשוט מאוד עם סך הכל שלושה אקורדים, היה חלק משורת שירים פוליטיים שהחלו באותה תקופה עם המהפכה של 1968 ומלחמת ויאטנם ברקע, והגיעה לשיא אצל לנון עם האלבום Some Time In New York City מ-72. People say we got it made Don’t they know we’re so afraid ? תחושת הבידוד ניכרה היטב בתקופת הטיפול אצל ד”ר ינוב וב-Isolation לנון מתאר את שניהם כנגד כל העולם. Just a boy and a little girl, trying to change the whole wide world. את קטע האמצע בשיר I don’t expect you to understand, after you’ve caused so much pain. לקח לנון מתוך שיר משנת 1959 שהקליט ברט סטרונג שנקרא Oh I Apologize שהיה בעצם הביסייד לשיר יותר מפורסם Money שנכנס לאלבומם השני של הביטלס. אפשר לשמוע את השיר כאן: ביום הולדתו ה 30, לנון מבלה באולפן בהקלטות של Remember. שוב לנון חוזר בעצת ד”ר ינוב לשורש הבעיות שלו, לילדות ולאביו ואימו: Remember your ma and pa Just wishing for movie stardom Always , Always playing a part… בסוף השיר לנון שר שורה מתוך הפואמה Remember, Remember, The Fifth of November שנכתבה על “ליל המזימה” שנחגג כמדי שנה ב-5 בנובמבר בבריטניה בו מציינים את כשלון המזימה של קבוצת קתוליים לרצוח את המלך האנגלי ג’ימס הראשון על ידי פיצוץ ארמונו. אותו פיצוץ נשמע היטב גם בסוף השיר. הנה הטייק הראשון מתוך הסשנים של Remember: “את Love כתבתי ברוח האהבה. בכל החרא שהייתי בו מצאתי כוח לכתוב אותו. הוא עבור יוקו, יש לו מלודיה יפהפייה ואני אפילו לא כזה טוב בכתיבת מלודיות”. הנה גרסת הדמו לשיר: את טכניקת הצעקות של ד”ר ינוב אפשר לשמוע היטב ב well well well, השיר הארוך ביותר באלבום בו צורח לנון את נשמתו. המילים פחות או יותר מתארות חיי יום יום של הזוג עם השורה המטרידה: We both were nervous feeling guilty And neither one of us knew just why כאן אפשר לשמוע גרסה אקוסטית עירומה לשיר השיר Look At Me נכתב ב 68 בהודו, ולא מצא את דרכו לאלבומי הביטלס עד שהגיע לאלבום הזה. השאלות הקיומיות שעולות בשיר כנראה שכוונו כלפי סינתיה באותה התקופה: “Who am I supposed to be?” “What am I supposed to do?” “Who am I?” “Who are we?” הנה גרסה אקוסטית לשיר: השיר God – לטעמי, הוא החשוב באלבום. זהו שיר המסקנות של לנון שסוגר בעצם את ה”טיפול” ומתאר את לנון המפוכח שמתעורר מהחלום והאשליות בהם היה כל השנים. על פי שיטתו של ד”ר ינוב הוא מקלף את השכבות החוסמות מעליו אחת אחרי השנייה כמו שכבות של בצל ונותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו. לאחר שהוא מתנער מכל מה שהוא לא מאמין בו יותר, כולל אלביס, דילן והביטלס, המסקנה היא אחת: I just believe in me, Yoko and me, and that’s reality. ועוד הוא מוסיף כדי שלא תהיה אי הבנה לגבי הביטלס: I was the walrus But now I’m John And so, dear friends, You’ll just have to carry on The dream is over. רינגו שמפליא לתופף בשיר, הסביר באחד הראיונות שבין “אני לא מאמין” אחד למשנהו הוא לא חזר על אותו מבנה תיפוף וכל אחד מהם היה ייחודי לגמרי. הנה גרסה מרטיטה מתוך האנתולוגיה של לנון: לבסוף, בדמות אפילוג קצרצר, מגיעה ההשלמה הסופית: My Mummy’s Dead I can’t get it through my head Though it’s been so many years My Mummy’s Dead It’s hard to explain So much Pain I could never show it My Mummy’s Dead.

בשבוע שעבר כתבתי על הצד הראשון של האלבום. לאלבום הזה ווינגז מגיעים בהרכב חסר, אבל הרי מקרטני הוא איש רב מעללים ולכן הוא כותב ומלחין את השירים, מנגן בס, גיטרה ובזמנו הפנוי מתופף ביד אחת. לא באמת. הוא לא משתמש בכל היד. באלבום הזה שהוקלט בלאגוס שבניגרה, אפריקה, מקרטני מפיק את לקחי האלבום הקודם Red Rose Speedway וכבר בשיר הפותח של האלבום אנחנו מקבלים שיא עם קטע קונספט מחולק ל 3 מקטעים שלא מביישים. הסקסופוניסט הנפלא האווי קייסי מייצר רגעי קסם ב 2 שירים בצד א’ ועד עכשיו הכל נחמד. כשצד ב’ של האלבום נפתח, אנחנו מרחיקים למרוקו, לא ממש רחוק מהיכן שהוקלט האלבום, צפונית לניגריה באותה יבשת אפריקה שהייתה אמורה להביא צלילים חדשים לאלבום אבל מסיבות שונות זה לא ממש התממש. בתחילת השנה, באזור פברואר 1973, מבקרים חברי ווינגז במאראקש שבמרוקו ומתאכסנים במלון ששמו בתרגום חופשי: “מקום מפלט” או בערבית: מאמוניה – Mamunia , אם לדייק המלון נקרא sumptuous mamounia hotel והוא נחשב לאחד המלונות היוקרתיים בעולם. עבור אדם כמו מקרטני, כל מילה או ביטוי יכולים לשמש השראה מצוינת כדי לכתוב שיר או מנגינה וכנראה שפינוקים של מלון יוקרתי גם כן לא מזיקים, ואכן את ההשראה למנגינה מקבל פול מהווייבים של מאראקש יחד עם שמו של המלון שמסתובב לו בראש. כשמגיעים החברים ללאגוס, זה יהיה השיר הראשון עליו יתחילו לעבוד. מקרטני מגבש שם אט אט את המילים וממשיך את הקו הרוחני של Bluebird (שהיה הוותיק ביותר של מקרטני שנכנס לאלבום ונכתב בחופשה בג’מייקה – ממש קיבוץ גלויות יש באלבום הזה), כשהוא כותב שוב על יציאה לחופשי ועל לידה מחודשת – כן כנראה גם מהביטלס. צריך לזכור שהפצע עדיין פתוח, אנחנו קצת יותר מ 3 שנים לאחר הוצאת האלבום הראשון שלו שפירק את הכל והעניינים מתחילים להירגע ולתפוס צורה רק בתקופה זו. עוד עדות לנוכחות של הביטלס בשיר, הוא השימוש באותו mac שמופיע בשיר penny lane כשבשיר ההוא, מתאר מקרטני את הבנקאי שאף פעם לא עושה שימוש במעיל הגשם שלו גם בגשם הסוער, וזה very strange. אותו ה mac, הוא קיצור של ה mackintosh, מעיל גשם שדוחה מים עתיק יומין. כן כן חברים, מקינטוש, אותו שם שנתנו אפל ל”מחשב העל” שלהם. ב Mamunia משתמש מקרטני באותו mac בבית הזה: So lay down your umbrellas Strip off your plastic macs You’ve never felt the rain my friend Till you’ve felt it running down your back תוך כדי העבודה על השיר באולפן מתחילה סופת גשמים טרופית סוערת ולא ברור מה קדם למה, אבל גשם הוא הדמות הראשית במילים שכתב מקרטני לשיר. הוא “ממלא את הים”, “משקה את כולם” וגם “נותן חיים לזרע שממתין לו באדמה”, ויחד עם העצה שנותן מקרטני: “בפעם הבאה שתראו את הגשם, אל תתלוננו שגשום”, זה נשמע מקסים. ההקלטה תחת הסופה כנראה עשתה ללהקה רק טוב. הגיטרות האקוסטיות נשמעות רעננות ונפלאות, ואם עד עכשיו חיפשנו את הצליל האפריקני באלבום, אז בפזמון אם עוצמים את העיניים ממש חזק ומפעילים את הדמיון על טורבו אפשר לשמוע שבט יושב במעגל ומתופף בכלי ההקשה שלו. קטע ראוי לציון הוא זה לקראת סוף השיר בו מנגנת לינדה במוג סינתיסייזר וברקע נשמע פול בקול עמום ברקע כשהוא אומר: “בכל מקום בו אני מביט יש את אותו סאונד ישן, אני מת על זה!“. בלונדון מתווספים משחק הקולות היפה שהופך אט אט לחלק מצליל ההיכר של האלבום בפרט ובכלל של ווינגז החדשים. צלילי האורגן של לינדה מתחברים בצורה כל כך חלקה וטבעית ל No Words, הקטע הקצר הבא באלבום כאילו נולדו האחד לשני. בתחילת השנה כותב דני ליין את No Words. זה לא אחד הקטעים החזקים או המאפיינים את האלבום אבל גם בו יש קטעים בלתי נשכחים כפי שמיד ניווכח והוא שיתוף הפעולה הראשון בין פול לדני ליין. כשהלהקה מגיעה ללאגוס, מקרטני עוזר לליין לסיים את השיר וככל הנראה הוא אחראי על הבית האחרון או לפחות על הקטע האחרון שבו: You wanna turn your head away And someone’s thinking of you I wish you’d see, it’s only me I love you על המשפט הקטן אבל החשוב הזה מבחינתו של מקרטני – It’s only me אתן למשורר וחורז החרוזים מקרטני לספר: “הייתה לג’ון ולי איזו אי הסכמה ואני זוכר איך הוא הסיר את משקפי ה”סבתא” שלו. אני עדיין יכול לראות אותו בדמיון. הוא הניח אותם ואמר: ‘זה רק אני פול’. ואז הוא הרכיב אותם שוב והמשכנו לריב…הביטוי הזה ממשיך לחזור אליי כל הזמן. ‘זה רק אני’, הוא הפך למנטרה בראש שלי. לא משנה איזה דברים רעים ג’ון אמר עליי, הוא היה יכול להוריד את משקפיו עד לקצה החוטם ולומר לי ‘אני אוהב אותך’. זה באמת משהו שאני נתלה בו”. מיד לאחר הקטע הזה, יש קטע גיטרות משובב נפש שממשיך אל תוך סולו גיטרות שמנגנים הן דני והן פול ומסתיים ודועך אל תוך הפייד אאוט. ישנה שמועה שאומרת ששני ה’רואדיז’ של ווינגז, טרבר ג’ונס ואיאן הורן (איאן היה נשוי לאחותו של טרבר אז הוא למעשה גיסו) השתתפו בהקלטת קולות הרקע. לא משהו שאפשר להבחין בו כל כך בשיר. בלונדון מקבל טוני ויסקונטי את הפיקוד על התזמור בשיר, ומגייס רביעיית מיתרים עבורו. זה ממש מוזר שכל הטוב הזה נכנס לשיר של 2 וחצי דקות. בגרסה האמריקאית של האלבום, הטראק הבא יהיה Helen Wheels. למזלנו אנחנו נאחז בגרסת הבמאי. את הטריגר לכתיבת השיר הבא באלבום הצית במוחו של פול לא אחר מאשר השחקן והבמאי דסטין הופמן. אתם שואלים מה הקשר בינו לבין פול, אז אמרנו אלבום חוצה מדינות ומלכד לבבות ובזמן חופשה בג’מייקה מסבים 2 הזוגות המקרטנים וההופמנים יחד עם משפחותיהם לארוחת ערב בביתם של האחרונים בג’מייקה. כשדסטין הופמן מסתקרן לגבי שיטת כתיבת השירים של פול, הוא גם מציע רעיון: פול עם דסטין הופמן מקרטני סיפר: “הוא אמר: ‘חשבתי על כך. ראיתי מאמר קטן במגזין טיימס על פיקאסו והיא הכתה אותי בפואטיות שלה. אני חושב שזה יהיה מעולה לצרף לזה מוסיקה’. במאמר הוא [פיקאסו] אמר כביכול ‘שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שלא אוכל לשתות יותר’, הוא הלך לצייר קצת ונכנס למיטה ב 3 לפנות בוקר. הוא לא התעורר בבוקר שלמחרת והם מצאו אותו מת. דסטין חשב ש ‘Drink to me, drink to my health, you know I can’t drink anymore’ הוא משפט פרידה נהדר. אלו המילים האחרונות של פיקאסו. אז הוא אמר ‘אתה יכול לכתוב על זה משהו?’ “. מקרטני כמובן לוקח את המשימה, תופס גיטרה ומתחיל לפרוט ולשיר את מילותיו האחרונות של פיקאסו. הופמן מזנק מכיסאו וצועק לאשתו כשהוא לא מאמין: “אנני!, אנני!, הוא עושה זאת!, זה יוצא!“. מאוחר יותר הוא התוודה שזהו אחד הרגעים הגדולים בחייו, אחרי לידתו כמובן. כמובן שאפנק אתכם בהקלטה מאותו ערב אצל ההופמנים. כבונוס ממשיך מקרטני לגרסה מוקדמת מאוד של Getting Closer שתצא רק באלבום האחרון של ווינגז Back to the Egg. זה לא הפלירטוט הראשון של מקרטני עם פאבלו פיקאסו. כשלינדה ילדה את בתם הבכורה מרי, הסתובב פול במסדרונות בית החולים כשהוא חוזר ובוהה בתמונה של פיקאסו שנקראה “הגיטריסט הזקן”. בתמונה נראה גיטריסט והוא זקן, אבל הדבר שעניין את פול הוא, מהו האקורד אותו הוא מנגן ולאחר שפענח אותו והבין שמדובר באקורד בו משתתפות רק 2 אצבעות, הוא ניסה לכתוב שיר שלם עם אקורדים כאלו וקרא לו “When the Wind is Blowing”, אותו הציג לראשונה ב 1999 בתכנית של מייקל פרקינסון, שיש לו קשר הדוק לעטיפת האלבום Band on the Run. בלאגוס עת הגיע זמנו של השיר להיות מוקלט, מדירים חברי הלהקה את רגליהם ומקליטים ליום אחד בלבד באולפן אחר. אולפני ARC היו שייכים למתופף להקת Cream לשעבר ג’ינג’ר בייקר שהתעקש שהלהקה תקליט את כל האלבום באולפן שלו. מסיבותיו הוא מקרטני התעקש להקליט באולפני EMI, וכמנחת שלום הוא מציע שיבואו להקליט יום אחד באולפנים שלו. ג’ינג’ר בייקר יחד עם קוטי פלה בניגריה השיר שעלה בגורל הוא Picasso’s Last Words ובמהלך ההקלטות משתתף ג’ינג’ר בייקר גם כן בהקלטות כשהוא משקשק בסוג של מאראקס שהיו מין פחיות מלאות בחצץ. פול מחליט להתייחס לשיר ממש כמו בד קנבאס עליו הוא יצייר בסגנונות שונים. “פיקאסו היה קיצוני בציורים שלו. הוא עשה שימוש בכל מיני סגנונות: קיטועים, קוביזם ועוד. אני חושב שזה יהיה נחמד שיהיה קטע כזה באלבום שיעבור בין מצבי רוח שונים, לחתוך אותו במקומות שונים, לערוך ולהתעסק אתו קצת – כמו שהוא עשה בציורים שלו”. טוני ויסקונטי האחראי על התזמורים באלבום, שנתבקש להפיק משהו מיוחד, או במילותיו של מקרטני ‘תעשה את הדבר שלך רק בסגנון מוטאון’, נכונה עבודה לא פשוטה והוא כותב תזמור שהושפע מהמלחין ג’ק ניטשה (שעבד בתחילת הדרך עם הרולינג סוטנז). השיר מתחיל בצורה הבנאלית של גיטרה אקוסטית וזולג לאיטו לקטע דיבור צרפתי שנלקח מתכנית הרדיו Le Flash Touristique ושודרה ב BBC – אולי כדי להדגיש שפיקאסו מת בצרפת ואת מילותיו האחרונות אמר בצרפתית. לדבריו של ויסקונטי, פול היה אובססיבי בהקלטת קטע הבסון שמלווה את הצרפתית וביקש כל הזמן מנגן הבסון לנגן בצורה “עשירה” יותר. תוסיפו על כל זה גם רפרנסים לשירים אחרים מהאלבום כמו מ Jets ומ Mrs. Vandebilt ותקבלו מישמש שהוא אולי מעניין אך מייגע לפרקים. בכל זאת השיר הארוך באלבום. אבל הנה מגיעה נגינת הפסנתר הנפלאה בשיר האחרון באלבום, “1985”, שמעירה אותי מיד. מקרטני התחבט עם השיר הזה במשך כמה חודשים ולא ידע מה לעשות עם השורה היחידה שהייתה לו: “אף אחד לא יצא חי/ באלף תשע מאות שמונים וחמש”. אפוקליפטי מעט ויש האומרים שהושפע מספרו של ג’ורג’ ארוול 1984 (דיוויד בואי כתב על כך אלבום שלם בשם Diamond Dogs). השיר הוקלט באולפני אייר שבלונדון ומקרטני עדיין התחבט והוסיף מילים לשיר גם ביום ההקלטה. בשיר נשמע שמקרטני ‘נותן את הנשמה’ בשירה וזהו בהחלט ביצוע מצוין שנע בין הטווח שבין Oh Darling לליידי מדונה. הנה הביצוע היפה של מקרטני מתוך תכנית הטלוויזיה One Hand Clapping ששודרה ב 1974 ותיעדה את החזרות של ווינגז באולפני אבי רואד. הקודה של השיר היא בעצם סיכום כל האלבום כולו והיא מכילה בה תזמור יוצא מן הכלל של ויסקונטי שמביא את הכל לשיא אחד גדול רגע לפני הסיום ממש כמו התפקיד של התזמורת ב”יום בחיים”. טוני ויסקונטי עם אשתו מרי הופקין בתחילת שנות ה 70 איך נסיים את האלבום? בצורה הכי טבעית לאלבום שמנסה לחקות את סרג’נט פפר – כמו שהתחלנו, חזרה למנוסה, עם קטע מתוך השיר הראשון באלבום. זהו הגענו לסופו של האלבום. ב 28 באוקטובר 1973, מתכנסים חברי הלהקה יחד עם הצלם קלייב ארוסמית’ אותו הכיר מקרטני מליברפול, בפארק אוסטורלי שבלונדון על מנת לצלם את עטיפת האלבום. הקונספט שהסכימו עליו היה שאם “הלהקה במנוסה” הדרך הטובה ביותר להעביר זאת היא כמו בסרט הוליוודי שהאסירים באור הזרקורים נגד קיר הכלא ולתפקיד האסירים יחד עם הלהקה גויסו עוד 6 דמויות מוכרות, הפעם בשר ודם ולא דמויות מקרטון או שעווה ואלו הם: ידידנו מתחילת הפוסט השדרן, העיתונאי והסופר מייקל פרקינסון. הזמר וכותב השירים קני לינץ’ ואתם הרי יודעים שבסיפור של הביטלס הכל מעגלי ומתחבר – אותו קני לינץ’ הקליט ב 1963 את הקאבר הראשון אבר לשיר של הביטלס Misery שלנון קיווה שהלן שפירו תקליט ושחרר אותו כסינגל. השחקן האמריקאי ג’יימס קוברן, העיתונאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד (נכדו של זיגמונד פרויד), השחקן הבריטי כריסטופר לי והמתאבק הבריטי ג’ון קונטה. קלייב ארוסמית’ הצלם סיפר: “שכרתי זרקור מחברת תאורה שלמרבה הצער לא היה חזק מספיק. זה אומר שכל אחד היה צריך להיות יציב ושקט מאוד למשך 2 שניות כדי שהתמונה תהיה חדה. 2 שניות אולי לא נשמע כמו הרבה זמן, עם זאת, הם עשו מסיבה לפני הצילומים וכולם היו במצב גרוע בלשון המעטה. ניסיתי לגרום לכולם להיות בשקט ולשחק את הקטע של אסירים נמלטים. זה היה קשה מאוד. סדרתי את כולם כדי שישענו זה על זה ועל הקיר. דני ליין נפל כמה פעמים צוחק בהיסטריה. הייתי צריך להשתמש במגפון כדי למשוך את תשומת לבם, אפילו עליתי לראש סולם, ליד הזרקור ונבחתי הוראות שמרובן הם התעלמו. הצלחתי לצלם 2 פילמים של 24 תמונות כל אחד. הדאגה האמתית הייתה שלא תהיה תמונה שבה כולם חדים. הצרות שלי לא נגמרו שם, אחרי שהפילם חזר, היה לו גוון צהוב חם חזק, למרבה המזל היו ארבע תמונות שבהן כולם היו חדים. הראיתי אותם לפול והוא אהב אותם. מעולם לא הזכרתי את הגוון הזהוב. סיפרתי לו כמה שנים לאחר מכן, כשצילמתי את העטיפה האחורית ל Wings at the speed of sound”. הצלם קלייב ארוסמית’ הנה קטע וידאו מצילומי העטיפה: האלבום ראה אור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973 ואי אפשר לומר שהוא היה להיט עם יציאתו. כנראה שהקהל היה מעט חשדן לאחר 2 האלבומים הראשונים של ווינגז שלא בדיוק ענו על הציפיות שהוערמו על יוצא ביטלס ובמיוחד אם קוראים לו מקרטני. האלבום מגיע בבריטניה למקום ה 9 ואפילו מדשדש מעט כלפי מטה. מצב דומה קרה גם במצעד הבילבורד האמריקאי. מחלקות השיווק של חברות התקליטים כבר לא בוחלות באמצעים ומשחררות סינגלים מתוך אלבומים ללא הבחנה ולכל עבר וזאת למרות שיצאו כבר באלבומים. הראשון להשתחרר בצורה שכזו מהאלבום הזה היה Jet עם Let Me Roll It בצידו השני ב 18 בפברואר 1974 בבריטניה ובארה”ב וזה כבר עושה את העבודה והאלבום מתחיל לתפוס תאוצה. פרסומת לסינגל Jets ב 8 באפריל שוחרר השיר Band on the run כסינגל בארה”ב עם השיר 1985 כביסייד ושוב קצר הצלחה עם המקום הראשון. בבריטניה שוחרר השיר כסינגל ב 28 ביוני והגיע למקום השלישי. בביסייד של הסינגל הזה, שיר חדש בשם Zoo Gang ששייך יותר לפוסט הבא על האלבום הבא. האלבום מסיים את השנה כאחד האלבומים הנמכרים ביותר ב 1974 בבריטניה ואחד הנמכרים ביותר של שנות ה 70. רוצים עוד תואר? האלבום המצליח ביותר של יוצא ביטלס, תואר שהיה שהשתייך עד לפני כן לג’ורג’ הריסון עם אלבומו המשולש. טוני ויסקונטי המתזמר של האלבום תוגמל (ברשימה יחד עם הצלם והרואדיז ) עם “תודה מיוחדת” מעל עטיפת האלבום האחורית. זה כבר היה הרבה יותר ממה שקיבל ג’ימי סקוט על אובלדי אובלדה – אולי הקרדיט האמופרי הזה הוא נקמה על כך שויסקונטי נשא את מרי הופקין בת טיפוחיו לאישה. ב 1999 עת יצאה גרסת חצי היובל לאלבום תיקן מקרטני את הטעות ונתן את הקרדיט המגיע באלבום ולא שכח לשלוח לויסקונטי מכתב “יש לך קרדיט“. הקרדיט או חוסר הקרדיט לויסקונטי זהו חברים. הגענו לסוף הפוסט האחרון על האלבום ואני עדיין מתחבט במחשבה מי היא אותה להקה במנוסה. ווינגז או שמא אלו הם הביטלס והאם שניהם בורחים מאותו הדבר.

היום יום השנה למותו של ג’ורג’ הריסון. זה לא ייאמן שעברו כבר 20 שנה ואני לא חושב שאי פעם הפנמתי את העלמו אלא יותר הדחקתי. הקופסא החדשה לאלבום המשולש שלו שיצאה השנה והציפה את כל החומרים והדמואים מעל לפני השטח, רק המחישה לי עד כמה אני מתגעגע. הרגשתי את זה במיוחד בפרק הפודקאסט שעשיתי על האלבום הנהדר הזה של ג’ורג’ ובנבירה בחומרים הרגשתי שאני ממש מבין אותו ואת המעמד הבעייתי בו הוא היה בביטלס ובאופן כללי אוהב אותו יותר. לפרק הפודקאסט על האלבום המופלא תוכלו כמובן להאזין בכל זמן כאן. לפני עשור בדיוק, בציון עשור למותו של ג’ורג’, יצא סרט נפלא דוקומנטרי על חייו. זה רק סימבולי שהסרט הזה חוגג עשור בדיוק עכשיו כשבמאי ידוע ואיכותי אחר כמו פיטר ג’קסון הוציא את הסרט המופלא שלו על פרויקט ‘גט בק’. כנראה שלבמאים מעולים יש טעם מעולה. הבמאי שהיה אחראי לפני עשור על Living in the Material World, הוא כמובן מרטין סקורסזה האדיר וכשהוא יצא חשבתי אז שמעל לשלוש שעות זה דבר מוגזם מאוד עבור סרט. היום גם שמונה שעות נראות לי מעטות כשמדובר בהם. החברים של ג’ורג’ עם סקורסזה בפרמיירה לסרט לפני עשור כשיצא הסרט, כתב רוג’ר ארברט מאמר עליו שהכיל את הכותרת “סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג’. היום בציון יום מותו ה 20 של הריסון אביא תרגום של המאמר הקצר והנהדר הזה של רוג’ר ארברט. עם הסימבוליזם הידוע שסובב סביב הביטלס, הוא התחיל את המאמר בציטוט מתוך היומן של ג’ורג’ מיום העשרה בינואר 1969. יום העזיבה שלו את פרויקט ‘גט בק’. “התעוררתי ונסעתי לטוויקנהאם, עשיתי חזרות עד ארוחת הצהריים – עזבתי את הביטלס – הלכתי הביתה, בערב עשיתי את Kink of Fuh באולפני טריידנט. אח”כ אכלתי צ’יפס“. המלך פו היתה יצירה שכתב האמן ברוס פורס (סטפן פרדינלנד) והריסון ממש אהב אותה כששמע את הגרסה של השיר שעשה ההרכב The Tokens. הריסון כל כך אהב את השיר שהוא רצה שפורס יקליט לו גרסה באפל. הוא עבד על השיר איתו ואפילו גייס את הפילהרמונית של לונדון לנגן בו יחד עם המתזמר ג’ון ברהאם. על פי היומן של הריסון בזה הוא עסק באחה”צ של יום העזיבה שלו את הביטלס. אכן יום עמוס. חברת אפל לא האמינה שהשיר הז היכול להיות הצלחה מסחרית והדפיסה רק 1000 עותקים ממנו ואכן ללא הפצה מתאימה, השיר הלך לאיבוד וכיום עותקים מהסינגל הזה שקיבל את המיספור אפל 8 יקרים ונדירים. רוג’ר ארברט כתב על הסרט של סקורסזה ועל ג’ורג’ בקצרה אבל בעדינות יפה ונעימה. “סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג'” מאת רוג’ר ארברט – אוקטובר 2011. קריאה נעימה. ג’ורג’ הריסון תמיד נראה כבחור הכי לא שמח בביטלס. כמובן שאין ערך לדיעה שכזו. הביטלס הם מסך שעליו אנו מקרינים את הרעיונות שלנו וג’ורג’ נראה כמו אחד שממש לא רצה שיקרינו עליו. בלהיות חבר בלהקה ההיא, בלהיות חלק מהיצירה של מוסיקת הפופ של זמננו שכנראה עדיין יאזינו לה גם במאות הבאות, יש סכנה בלאבד את עצמך. ג’ורג’ היה האינדיבדואל המוחלט. בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזה “ג’ורג’ הריסון: חיים בעולם החומרני”, המסע של הריסון עוקב אחר החיפוש שלו אחר עצמו במהומה של הסחות דעת. זה ברור כמו שכתב פול ת’רו במאמר האחרון שלו, שסקורסזה ראה בחייו של הריסון השתקפות של חייו שלו. הם התחילו כילדים בודדים ומנוכרים. הם מצאו שמחה ובריחה במוסיקה ובקולנוע. הם מיקדו את חייהם באומנויות הללו והם התנגדו לאפשרות בה אפשר יהיה לצרוך אותם במאת האחוזים. זה סרט ארוך והטלוויזיה בכבלים מתאימה לו. בסרט שיעלה במהלך שני ערבים ב HBO ויכיל 208 דקות, סקורסזה השיג כנראה את הדוקמנטרי הטוב ביותר שאפשר. יחד עם אשתו השנייה הנאמנה של ג’ורג’, אוליביה כמפיקה שותפה שלו, הוא אסף את קטעי הארכיון, כל התמונות וקטעי הוידאו. יחד עם היוקרה שלו ובגלל האהבה שלהם לג’ורג’, סקורסזה הצליח לקרוא לכל מי שהכיר את הריסון בכל מזגי האוויר שלו: בנו דאהני, רינגו, פול, יוקו אונו, אריק איידל וטרי גיליאם, אריק קלפטון, ג’קי סטיוארט ועוד רבים אחרים. “ההתחלה שלי היא הסוף שלי” כתב ט.ס אליוט . ג’ורג’ הריסון גדל במעמד הפועלים בליברפול שלאחר המלחמה. אחת ההתחלות הללו היתה גינת הירק של אביו. הגינות הללו קיבלו אז ברחבי בריטניה של לאחר המלחמה, את השם ה Victory Garden. גם לאבי היתה גינה כזו. לאורך כל חייו כשהגיעו התהילה והכסף, הוא מצא עונג בחיפוש אחר בתים עם גינה. בתים בכפרים אנגליים ידועים בגנים שלהם, אבל בעליהם אף פעם לא לכלכלו את ידיהם. ג’ורג’ היה אובססיבי לפעולת הגנון הפיסית ועבד את אדמתו מתי שרק היה יכול. כשאתה מגנן, אתה מדמיין את האפקט של כך על מי שיראה את הגינה שלך – עבור דור העתיד וזרים. זו מתנה שאתה מעניק לאדמה ולאחרים והיא מראה על אהבה ויופי בצורתם הטהורה. חייו המקצועיים של ג’ורג’ נקלעו למערבולת כמעט מהיום הראשון בו הוא עשה אודישן לראשונה עבור ג’ון ופול, כשהוא ניגן עבורם את ‘ראנצ’י’ בקומה העליונה באוטובוס. הסרט של סקורסזה עוסק במלואו בזריחת הביטלס כשהכוכבות הפכה להיות לביג דיל ולהרבה יותר כי מהר מאוד התברר שהביטלס היו יוצאי דופן. פול וג’ון היו הכותבים של רוב להיטי הביטלס הגדולים. ג’ורג’ כתב מאות שירים אבל איכשהו הם נדחקו כל הזמן מהאלבומים ולא נכללו בהופעות. יש בסרט סצנה שלא תסולא בפז בה הוא מתווכח עם פול. השירים שלו לא זכו להערכה כמו שהוא חשב שצריך להיות ואחרי שהצליח בכוחות עצמו, שמענו יותר מעבודתו. בחיפוש אחר שקט פנימי בכאוס של הכוכבנות, ג’ורג’ מצא את עצמו נמשך לדת המזרחית והיה גורם מרכזי בהחלת ההשפעה של המהרישי על הביטלס. הוא הצטרף לחבורת הארי קרישנה והיה צמחוני מ 1968 ועד ליום מותו. ג’ורג’ האמין שתכלית החיים היא להכין את עצמך למוות. הוא עשה זאת בעזרת מדיטציות ומילמולים. השלווה שלו אותגרה כאשר אשתו והוא הותקפו על ידי פולש לביתם. הוא נדקר בזמן שנלחם באיש מופרע הנפש הזה. המחשבות על הרצח של ג’ון לנון בוודאי היכו בו. ב 1997 הוא אובחן כחולה בסרטן הגרון שהתפשט מאוחר יותר לראותיו ולמוחו. הוא הלך לעולמו ב 2001. כל זאת ועוד מכוסים בסרט המכובד הזה. זהו סרט תיעודי אובייקטיבי ופחות אישי ממה שסקורסזה עשה בדרך כלל. בהתחשב באורכו אין בו יותר מדי קטעי הופעות והוא מתמקד בראיונות ארכיוניים עם ג’ורג’, קטעי חדשות ומבחר מרשים של ‘ראשים מדברים’. אלה שהכירו את ג’ורג’ ואהבו אותו. השימוש שלו ב LSD ובסמים אחרים נדון בסרט, אבל כנראה שהוא חיפש אמת, לא התמסטלות ועד מהרה הוא היה נקי מסמים ומצא את ה’היי’ שלו בתרגולים רוחניים והוא נטש את המוסיקה שלו. גם עכשיו יש בו משהו קצת נסתר ופרטי. אני חושד שאם אנחנו רוצים לחוש את נוכחותו, נצטרך לבקר בגנים שלו. עד כאן תרגום המאמר של רוג’ר ארברט. שתפו אותי איך אתם זוכרים את ג’ורג’. אולי הביטלס השקט? אולי לוחם הצדק בלנון ומקרטני? אולי האיש הרוחני שהביא את המוסיקה ההודית לפרונט? כותב שירים מחונן? ואולי כולם יחדיו, כי כזה היה ג’ורג’.

האלבום הלבן הוא תמונת המצב של התקופה שעברה על הביטלס – חוסר סדר ואירגון ויציאה מהגבולות המוכרים של להקה ומהגבולות של עצמם כאינדיבידואלים. אין בו קו עלילה אחיד ובעיקר ישנה אנדרלמוסיה מוסיקלית שמרחפת מעל הכל. הנה לכם פוסט מסכם שעוקב אחר הדרך הפתלתלה להקלטתו יום אחרי יום. הביטלס הגיעו לאולפן על מנת להקליט אלבום. הם לא תכננו את מה שיהיה האלבום הלבן הכפול שלהם שיהווה אלבום חדש לביטלס אחרי סרג’נט פפר. התוצאה היתה אלבום מנוגד מאוד לפפר הצבעוני. עטיפתו תהיה לבנה לגמרי, הוא יכיל 30 קטעים חדשים לגמרי של הביטלס בשלל סגנונות וחוסר ההקפדה בו היא הקונספט הבולט. ב 29 במאי 1968 הביטלס הגיעו לאולפן ההקלטות. שבוע בערך לפני כן, הם התכנסו בביתו של ג’ורג’ הריסון שבבעלותו היה מכשיר הקלטה רציני והקליטו 27 הקלטות דוגמא לשירים שצברו עבור האלבום. השיר הראשון עליו הם התחילו לעבוד באולפן היה Revolution 1 של ג’ון. 31 במאי 1968 – מקליטים את Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ב 5 ביוני 1968, התחילו הביטלס לעבוד על השיר הבא Don’t Pass Me By שכתב לא אחר מאשר רינגו. יומיים אחר כך טסו רינגו וג’ורג’ לארה”ב כשהתרוץ העיקרי היה השתתפותו של הריסון בסרט “ראגה” של ראבי שאנקר. ב 8 ביוני השתתפו פול וזוגתו דאז ג’יין אשר בחתונתו של אחיו של פול, מייק. 8 ביוני 1968 – פול בחתונתו של מייק מקרטני בהעדרם של רינגו וג’ורג’, ג’ון ופול לא לוקחים חופשה ועובדים כל אחד על היקר לו: ב 10 ביוני מוצא לנון זמן להמשיך ולשחק עם הבייבי החדש שלו Revolution 9 ולמחרת מקליט פול את Blackbird ומקדם את בת טיפוחיו מרי הופקין. ג’ורג’ ורינגו חוזרים ב 18 ביוני לאנגליה, אבל אבוי, יומיים אחר כך טס לו מקרטני לארה”ב על מנת לקדם את חברת אפל החדשה בכנס של קפיטול בלוס אנג’לס. שם הוא מקדם גם את אהבתו הלוהטת והחדשה לא פחות לגברת לינדה איסטמן. לנון מנצל את ההזדמנות ומגביר הילוך על Revolution 9. הריסון מנצל את הזמן גם הוא וב 24 ביוני מתחיל להפיק לג’קי לומאקס, הטאלנט החדש של חברת אפל. הריסון גם תרם לו שיר שכתב ולא זכה להכנס לאלבום הלבן Sour Milk Sea. מקרטני חזר ללונדון והאלבום הלבן שוב עלה על המסלול. ב 26 ביוני התחילה העבודה על עוד שיר של ג’ון, זה עם השם הכי ארוך בתולדות הביטלס: Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey. ב 27 ביוני התחילה העבודה על Good Night שכתב ג’ון לבנו ג’וליאן ובוצע על ידי רינגו. הוא יזכה לסגור את האלבום הלבן. עובדים על Good Night ב 28 ביוני 1968 ב 3 ביולי התחילה סאגת Ob-La-Di, Ob-La-Da שבסופו של דבר תדיר את ג’ף אמריק מהאולפן ומדעתו. ותחילת העבודה על הגרסה החשמלית והבועטת ל Revolution החלה ב 9 ביולי. ממקססים ב 11 ביולי 1968 ב 15 ביולי התחילה העבודה על Cry Baby Cry היפה והנוגה של לנון וב 18 ביולי על שיר חדש של פול Helter Skelter. למחרת התחילו הביטלס לעבוד על השיר העוקצני של לנון כלפי המהרישי מאהש יוגי שקיבל את השם Sexy Sadie. 19 ביולי 1968 19 ביולי 1968 – פול עם ג’ורג’ מרטין ומל אוונס למחרת, ב 20 ביולי, נפרדות דרכיהן של פול וג’ין אשר סופית. ב 22 ביולי הגיעה תזמורת לאולפן על מנת להקליט את קטע התזמור עבור Good Night ועוד קטע שכתב ג’ורג’ מרטין עבור הפתיחה של Don’t Pass Me By שכונה – A Beginning. ג’ון עם התזמורת ב 22 ביולי 1968 ב 25 ביולי הגיע סוף סוף תורו של ג’ורג’ הריסון והעבודה על While My Guitar Gently Weeps התחילה. ב 28 ביולי 1968, יצאו חברי הלהקה לסיבוב צילומים ברחבי העיר בסשן מרענן שכונה ה Mad Day Out. הוא צולם בלא פחות מ 7 לוקיישנים שונים. ה 28 ביולי 1968 – הביטלס וחבר ב Mad Day Out למחרת התחילה העבודה על מה שיהיה הסינגל הבא של הביטלס – Hey Jude. ה 30 ביולי 1968 – עובדים על Hey Jude ה 1 באוגוסט 1968 – עדיין Hey Jude ה 1 באוגוסט – מתגודדים סביב המאסטר ב 7 באוגוסט החלה העבודה על Not Guilty של ג’ורג’ הריסון ולמרות כמות השעות שהושקעה בו, הוא לא עבר את האודישנים ולא זכה להכנס לאלבום. ב 9 באוגוסט הקליט מקרטני את Mother Nature’s Son וב 13 באוגוסט התחילה העבודה על Yer Blues של ג’ון ועל עוד קטע שלא נכנס לאלבום בשם What’s The New Mary Jane. Rocky Raccoon הווסטרני של פול הוקלט ב 15 באוגוסט וב 20 באוגוסט, ביום השלמות, הקליט מקרטני באישון לילה את קטע האוננגרד הקטן שלו Wild Honey Pie. יומיים אחר כך, ב 22 באוגוסט, הביטלס התפרקו. ובכן כמעט. רינגו החליט שנמאס לו והוא נטש את הלהקה וטס עם משפחתו לחופשה בסרדיניה. רינגו והמשפחה מגיעים לסרדיניה מכיוון שסשני הקלטה באולפן כבר נקבעו מראש, הלהקה פשוט המשיכה בלעדיו והם הקליטו באותו היום את Back in the USSR. השיר הבא שהוקלט בהעדרו של רינגו הוא Dear Prudence והעבודה עליו החלה ב 28 באוגוסט. בשני השירים האחרונים, המתופף הוא לא אחר מאשר פול מקרטני. ב 3 בספטמבר חזר רינגו לחיק הלהקה האוהבת ואפשר היה לצלם את הקליפים עבור Hey Jude ו Revolution ביום שלמחרת. מצלמים ב 4 בספטמבר באולפני טוויקנהאם ב 11 בספטמבר 1968 התחילה העבודה על Glass Onion של ג’ון ששילב בו רפרנסים לשירים אחרים של הביטלס. בתוך כך הצליח פול להתחיל לעבוד על I Will הקטן והיפה שלו ב 16 בספטמבר. ב 18 בספטמבר הוקלט Birthday הספונטני ביום אחד ולמחרת התחילה העבודה על Piggies של ג’ורג’ הריסון. ב 23 בספטמבר התכנסה הלהקה על מנת להקליט את Happiness Is A Warm Gun המורכב והאדיר של ג’ון לנון. העבודות על Happiness Is A Warm Gun ב 1 באוקטובר כינס מקרטני שוב את כולם על מנת להקליט את שיר המחווה ל’בית אבא’ – Honey Pie. ה 1 באוקטובר – מקליטים את Honey Pie יומיים אחר כך ב 3 באוקטובר, הוקלט Savoy Truffle של הריסון ללא לנון. ה 3 באוקטובר 1968 השיר Martha My Dear הנהדר של פול התחיל את דרכו האולפנית ביום שלמחרת וקיבל גם את עבודת התזמור הראוייה לו. ה 4 באוקטובר 1968 ב 7 וב 8 באוקטובר הקליטו הריסון, מקרטני וסטאר את השיר המרטיט של הריסון Long Long Long. ה 7 באוקטובר 1968 ה 8 באוקטובר 1968 לחלק השני של היום, הגיע לנון כדי להקליט עם הלהקה שני שירים שלו. האחד I’m So Tired והשני The Continuing Story Of Bungalow Bill. לנון ב 8 באוקטובר 1968 יום המחרת, ה 9 באוקטובר, יום הולדתו ה 28 של לנון – היה יום של מיקסים והשלמות באולפן. מקרטני ניצל את השעות הריקות, תפס אולפן ריק והקליט את Why Don’t We Do It In The Road עם רינגו. ה 12 באוקטובר היה יום של ציון דרך. זה היה היום האחרון בו התחיל מישהו מהם להקליט שיר חדש. בשאר הימים הבאים יהיו רק סגירות של שירים שכבר הוקלטו. אם התחלנו את עבודות ההקלטה על האלבום עם שיר של לנון, מן הראוי שגם נסיים אותו כך. Julia האמוציונאלי והאישי סוגר את הקלטות האלבום הלבן. אז מה נשאר? לבחור את סדר השירים ולעצב פוסטר. מקרטני מקבל עליו (או לוקח) את העבודה מול מעצב הפוסטר, ריצ’ארד האמילטון. פול עם ריצ’ארד האמילטון מעצבים פוסטר אמצע אוקטובר – עובדים על סדר השירים באלבום פירות העמל של תקופת ההקלטות בשמחה רבה, 4 וחצי חודשים של עבודה קשה הגיעו אל סיומם. האלבום הלבן הכפול של הביטלס יצא לאור ב 22 בנובמבר 1968.

האלבום 'רינגו' מציין 50 שנה לצאתו! פרק חדש בביטלמניקס התפרסם זה עתה כדי לציין את התאריך העגול הזה ולדבר על רינגו. הפרק יעסוק ברינגו שלאחר פירוק הביטלס, באיבוד ומציאת הדרך שלו מתוך המסגרת שהיוותה עבורו הלהקה. כשהמסגרת התנפצה, רינגו ניסה להבין מה היא הדרך. הוא הקליט והוציא 2 אלבומים 'איזוטרים' יחסית - האחד קאברים לסטנדרטים ישנים והשני מחווה לקאנטרי ווסטרן, אבל החלום לייצר מוזיקה פופלארית כמו חבריו ללהקה כל הזמן היה שם. הוא שיחרר סינגלים לאוויר כדי לבדוק האם הקהל מעוניין בכך. התשובה היתה חיובית. שנתיים תמימות בהן רינגו עסק במוזיקה, משחק בסרטים, עיצוב ואפילו תפקיד ניהולי כמנהל חטיבת הסרטים של אפל, הוא הצליח למצוא את הדרך לאלבום 'האמיתי' הראשון שלו. בעזרת חברים טובים והמפיק ריצ'ארד פרי, במהלך 1973 הוא גיבש את האלבום שהפך ל'אלבום איחוד הביטלס' היחיד לאחר הפירוק. על רינגו שלאחר הפירוק, הדרך לאלבום וגיבוש והקלטת השירים ו'איחוד' הביטלס הרגעי שהיה שם, אדבר בפרק החדש בביטלמניקס שחוגג 50 לאלבום 'רינגו'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל האלבום של רינגו. האזנה נעימה!

האלבום Driving Rain של מקרטני יציין ממש עכשיו ב 12 בנובמבר, 20 שנה לצאתו וזו סיבה מספיק טובה להעיר חזרה את סדרת הפוסטים על קריירת הסולו של פול מקרטני ולכתוב על האלבום הנפלא הזה. בפוסט הקודם בסדרה, פול מקרטני שיחרר לאוויר העולם את האלבום הנהדר Flaming Pie, בו הוא חזר לעשות מוסיקה מרגשת כמו שרק הוא יודע לעשות ורכב על תחושת הנוסטלגיה הציבורית לביטלס שהגיעה לשיא עם פרויקט האנתולוגיה שהביא את הלהקה שוב למרכז לאחר 25 שנה שחלפו מאז הפירוק. באלבום הוא סגר גם מעגלים וקצוות עם קולוגות ויצר שיתופי פעולה נהדרים. במאי 1997, האלבום ראה אור, קיבל ביקורות נהדרות ונמכר היטב ויחד עם קבלת תואר ה’סר’ בחודש מרץ, המסע הושלם. מקרטני בן ה 55 היה בלב הקונצנזוס. לאחר שהתנסה בפרויקט מוסיקה קלאסית אחד, ה Liverpool Oratorio שהוקלט ב 1991 בקתדרלה המפוארת בליברפול ושוחרר באותה השנה, מקרטני הרגיש בטחון לגשת לפרויקט שני. ההרפתקאות הבלתי ידועות שבהן  ניסה מקרטני להטביע חותם, הצריכו מדריכים. ב 1991 היה זה קראל דיוויס שעבד באופן צמוד עם מקרטני על כתיבת המוסיקה, הפעם בחר מקרטני לגייס לעזרתו מחשב עם תוכנת קיובייס. לצידו היה גם המלחין דיוויד מת’יוס שעזר וריצ’ארד רודני בנט שפיקח על כל הפרויקט ולא חשש לבקר את מקרטני. מקרטני ‘תיזמר’ על המחשב על מנת לייצר פלט שאותו יוכלו נגני התזמורת לנגן. “לעיתים קרובות נהגתי לשלוח אליו פקס עם קטעי מוסיקה מהמחשב. הייתי בטוח שזה טוב. כמה דקות אחר כך קיבלתי פקס חזרה עם המילה FEEBLE [חלש] על מה ששלחתי“. מקרטני הודה שמוסיקה קלאסית לא היתה הטריטוריה שלו: “לא האזנתי להרבה מוסיקה קלאסית. האזנתי לבאך ולאחרונה למונטוורדי שאני חושב שיש לו הרבה במשותף עם המוסיקה של הביטלס המוקדמים. אני בר מזל כי אני לא ממש יודע על מוסיקה קלאסית וזה טוב כי מה שאני כותב הוא מקורי. זה יתרון לא לדעת הרבה. הבורות היא ברכה במקרה שלי”. דיוויד מת’יוס הוסיף: “התרשמתי מיכולת האינסטינקט התזמורתית והדמיון שלו. זה לא היה דמיון תזמורתי, וזו גם לא היתה מוסיקת רוקנרול שתורגמה לתזמורת זו היתה מוסיקה תזמורתית אמיתית“. הרעיון המרכזי שפיתח מקרטני בפרויקט היה מעגל החיים מתחילת ימיו של היקום והוא בחר לכתוב פאומה שתלווה את הפרויקט. הפואמה הוקדשה לחבר הטוב שלו איוון ווהאן שהלך לעולמו ב 1993. איוון היה זה שהציג את פול לג’ון ביום הגורלי ההוא ב 1957. ההקלטה נערכה בסוף אפריל 1997 באולפן 1 הגדול באבי רואד. לקחו בה חלק התזמורת והמקהלה הסימפונית של לונדון. באולפן הסמוך הקליטה להקת אואזיס את האלבום Be Here Now, עתיר הדיסטורשן. הסאונד הגבוה שהגיע מהם הפריע להקלטת התזמורת. כשנתבקשו חברי אואזיס להנמיך את הסאונד, הם הגיבו בכעס ויצאו בסערה מהאולפן. האלבום Standing Stone ראה אור בספטמבר 1997. בתחילת 1998 חזר מקרטני לפרויקט נסיוני בטריטוריה אחרת שגם בה הוא הרגיש בשל לקחת צעד קדימה. הוא חזר לעבוד עם יות’ על הפרויקט הבא של ההרכב הפיקטיבי הפיירמן. אם בפרויקט הראשון לקח יות’ את תוצרי ההקלטה של האלבום Off the Ground ויצר מהם יצירה חדשה, הפעם החליט מקרטני שהוא יכול לכתוב קטעי אמביינט חדשים ומקוריים. שמונה מתוך עשרה היצירות שכתב נכללו באלבום Rushes שהוקלט בפברואר 1998 באולפן של מקרטני. פול ניגן על כל הכלים כשיות’, הלוא הוא מרטין גלובר, פיקח על העבודה . אני חוזר ומודה שהז’אנר הזה הוא לא כוס התה עם הביסקוויט הנמס שלי, אבל כדאי לשים לב לשני דברים באלבום הזה. הוא מתכתב יותר עם מוסיקת עולם ופחות קודר ממה שרקח יות’ באלבום הקודם. בטראק מעניין וארוך בשם Auraveda, נעשה שימוש בכלים הודים – טאבלה וסיטאר. קשה לומר מה היתה הסיבה המדויקת לכך, אבל קל לשים לב לקריצה אל עולמו של הריסון. האלבום נפתח ונסגר בשתי גרסאות לאותו הקטע, מה שמקנה לו תחושה קונספטואלית, כלי בארגז הכלים של פול שהוא השתמש בו באלבום ‘באנד און דה ראן’. עם סיום העבודה על Rushes שיצא בספטמבר 1998, מקרטני מיהר לפרויקט הבא. אלבום שיאסוף בו את כל השירים שהקליטה לינדה במרוצת השנים. באותה התקופה לינדה נאבקה במחלת הסרטן והיתה כבר חולה מאוד. היא הלכה לעולמה ב 17 באפריל 1998. האלבום שהוקדש לה Wide Prairie ראה אור בסוף אוקטובר. לאחר מותה של לינדה באופן טבעי פול התכנס בעצמו ונכנס לתקופה דיכאונית. ההגיון אמר שאדם כמוהו יעמיס על עצמו עבודה רק כדי לא לשקוע באבל, אבל פול בחר אחרת. “היתה לי שנה של חוסר עשייה. כולם אמרו לי ‘תהיה עסוק’, עניתי ‘לא. זו כמו הכחשה’. סרבתי להיות עסוק. היתה לי שנה שלמה כדי לשחרר כל רגש שהציף אותי וככה עשיתי. למשך שנה מצאתי את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות ובפני כל אחד שפגשתי. ברגע שלינדה עלתה בשיחה אמרתי ‘מצטער על כך. אני חייב לבכות‘”. אחד השירים שפול כתב באותה תקופה דיבר בדיוק על כך. Try Not To Cry לא מסתיר בו את הרגשות שהיו לפול. הוא כתב אותו על הפסנתר כשניסה לצאת מהתקופה הזו כשהוא לא בטוח לאן הדרך מובילה. בשיר הוא מבקש עזרה ומדמה את החיים לשיר לא מוכר, בו לינדה לא נמצאת ולכן הוא לא יודע כיצד לבצע אותו. בחודש מרץ 1999 פול החליט לצאת מתקופת האבל שלו ולהוציא אל הפועל פרויקט ייחודי שעלה כבר בין לינדה ובינו. אלבום קאברים לשירי רוקנרול. הדגש היה על שירים שהשפיעו עליו אבל כאלה שהוא לא ביצע בעבר. “זה משהו שלין ואני דיברנו עליו והיא התלהבה מאוד מהרעיון. היא אהבה את הרוקנרול הזה. היא אהבה את הרעיון שאבצע כמה מהשירים הללו שלא ביצעתי בעבר עם הביטלס“. הפרויקט המשיך במידת מה את אלבום ה’בוטלג הרוסי’ שיצא ב 1988 אבל הוא שונה בשלושה אופנים עיקריים. בחירת הנגנים ל’סופר גרופ’ המופלאה שהוא הרכיב שכללה בין היתר את דיוויד גילמור, מייק גרין, איאן פייס ודייב מאטאקס ופול חוזר לעמדה האופיינית שלו – הבסיסט. האופן השני היה הבחירה באולפני אבי רואד מאשר באולפנים שלו. השינוי השלישי הוא שיבוץ שלושה שירים מקוריים שלו. Try Not To Cry, שיר הנושא ועוד שיר שהוקדש ללינדה בשם What It Is. התוצאה שונה לחלוטין מהבוטלג הרוסי שנשמע מעומעם ורזה לעומת סאונד שאמנם נשמע מונוכרומטי ודחוס באלבום Run Devil Run, אבל מאוד אותנטי ומתחבר בויז’ן להקלטה במועדון טחוב שנקרא הקאברן. הבחירה של פול להוציא לאור דווקא את החזרה לשורשים הזו כמשהו ראשוני לאחר מותה של לינדה ולא הקלטה של למשל אלבום משתפך שיבכה את מותה של אהובתו, אמיצה ומוצאת חן בעיניי מאוד. זה לא שהוא התעלם מהנושא לגמרי. יחד עם השיבוץ של Try Not To Cry ו What It Is שמוקדשים ללינדה ומוסווים היטב כשירי רוקנרול, הוא בחר כסינגל היחיד מהפרויקט ב No Other Baby שביצעו אז בסוף שנות ה 50 להקת הסקיפל ה’ויפרז’ ומצליח להרטיט כשפול שר: “אף אחת לא תוכל לרגש אותי כמוך“. ברוח הרוקנרול הזו נכנס מקרטני ב 16 בספטמבר 1999 לאולפני קפיטול בלוס אנג’לס על מנת לתרום את חלקו עבור סרט הקומדיה הבריטי Maybe Baby. הוא הקליט את שיר הנושא שהיה קאבר לשיר של באדי הולי. בתחילת אוקטובר יצא האלבום Run Devil Run וקצר הצלחה יחסית לאלבום קאברים. ההודעה על הופעה בקאברן בדצמבר, יצרה היסטריה סביב מי שרצה לשריין לעצמו כרטיסים וברוח התקופה החדשה, שודרה ההופעה גם בשידור חי באינטרנט מה שגרם לעומסים כבדים ברשת ולמליוני מאוכזבים שלא הצליחו לצפות במופע בלייב. ממש כחודש לאחר שחרור Run Devil Run, שוחרר גם אלבום ביצועים קלאסיים לשיריו של מקרטני בשם Working Classical. מקרטני התעקש להוכיח לעולם המוסיקה שלשיריו יש ערך מוסיקלי גדול ומה טוב יותר מאשר להפוך שירי עבר שלו למוסיקה קלאסית ולשבץ גם קטעים חדשים שכתב? אני מודה שהאלבום הזה נגיש יותר לכל מי שרוצה להתוודע אל ‘מקרטני הקלאסי’ ויש בו רגעים יפים כמו למשל הביצוע הנוגה והמלנכולי ל Warm and Beautiful והביצוע היפהפה לקטע שדיי הלך לאיבוד בקריירה של מקרטני – Golden Earth Girl מתוך Off the Ground. בשנה שפתחה את המלניום החדש, מקרטני לא עשה הרבה. לא עשה הרבה במושגים של מקרטני, זה טיפח אהבה חדשה בשם הת’ר מילס ועבד על אלבום אוונגרד. האלבום שנקרא Liverpool Sound Collage נולד לאחר שהאמן פיטר בלייק שמוכר בעיקר מעיצוב העטיפה האייקונית לאלבום האייקוני סרג’נט פפר, יצר קשר עם פול וביקש ממנו לצור קטע מוסיקלי שישלים את התערוכה שהוא ערך בליברפול. מכאן התפתח אלבום שלו שמאוד מתכתב עם ‘המוסיקה הלא גמורה’ של יוקו וג’ון. ההקלטות מכילות בהם בין היתר דגימות קולות של חברי הביטלס ושיתוף פעולה עם אורחים מפתיעים כמו חברי ה’סופר פרי אנימלז’ הוולשים שהוציאו באותה שנה אלבום מופת בשם Rings Around the World. לאלבום של ה’אנימלז’ תרם מקרטני ‘נגינה’ על גזר וסלרי ברוח התרומה המפורסמת לביץ’ בוייז עבור השיר Vegetables. ה’תרומה’ הזו היתה מעין טובה שהחזיר לחברי הלהקה שהיו אחראים ל’בלנד הביטלסי’ באלבום Liverpool Sound Collage שראה אור באוגוסט 2000. שלוש שנים תמימות חלפו מאז האלבום ‘פליימינג פאיי‘ והעבודה של פול הלכה והצטברה במישורים שונים שמדי פעם חופפים. שני אלבומים קלאסיים, אלבום אמביינט אחד, אלבום מחווה ללינדה, אלבום קאברים לשירי רוקנרול ואלבום אוונגרד. מה חסר? אלבום עם שירים לקהל הרחב. ההחלטה שלא לייצר אלבום זכרון קלאסי ללינדה השתלמה. לאחר שהחל מקרטני לשקם מחדש את חייו גם בתחום הזוגי, היתה לו הסתכלות רחבה יותר על החיים. מותה של לינדה היה קשה מנשוא אבל שנתיים לאחר מכן כשפניו היו אל עבר העתיד, הוא יכל לכתוב ולייצר שני סוגי שירים. כאלה שמתאבלים ומסתכלים על העבר וכאלה שמסתכלים באופטימיות אל העתיד הלא נודע ומנסים לשים את הכל בקונטקסט הגיוני. הנסיעה הזו בשבילי החיים עם המהמורות היתה לא פשוטה ודמתה במובן מסויים לנהיגה בגשם. זה קשה, אבל חייבים להמשיך. בתחילת 2001 פול החליט שזה הזמן לעבוד על האלבום הבא שלו. הוא קיבל רשימת מפיקים פוטנצייאלים ובחר את דיוויד קהאן האמריקאי שעבודתו עניינה אותו למרות שלא עבד איתו מעולם. גם את צוות הנגנים שהורכב עבורו הוא לא הכיר: ראסטי אנדרסון בגיטרה, המתופף אייב לבורייאל ג’וניור ואיש הקלידים גייב דיקסון. בפברואר הגיע מקרטני ללוס אנג’לס על מנת לעבוד על האלבום באולפני הנסון. הגישה שבחר לאלבום היתה גישת Run Devil Run פחות או יותר. הכוונה היתה להקפיד על כך שהשירים יוקלטו כמה שאפשר בלייב ולחזור לתפקידו כבסיסט, גם כאן עד כמה שאפשר. השיר הראשון שהוקלט היה קטע בשם About You שנכתב בגואה שבהודו. השיר האנרגטי הזה מסמל את ‘נקודת ההתעוררות’ באלבום, בה מסיים פול את ההתמודדות עם העבר ועובר לעסוק בעתיד. בקטע הזה מעביר פול את המושכות להת’ר ומרשה לעצמו לומר לה ‘למרות הכל. עכשיו זו את שבגללה אני קם בבוקר. את דברי האהבה אני אומר מעכשיו עלייך‘. כבר בהקלטה הראשונה שבר מקרטני את החוק הלא כתוב וניגן בגיטרה חשמלית באופן חופשי ונהדר שמסמל אולי את היציאה הזו לחופשי. שווה לציין גם את ההאמונד הנהדר של גייב דיקסון. השיר הבא שהוקלט מסמל מאוד את ‘הצד של לינדה’ באלבום. Lonely Road שפותח את האלבום הוא קטעי מרגש מאוד שבו מקרטני חושף את מה שמתרחש בליבו ומספר לנו על תהליך האבל הקשה שעבר. “ניסיתי להתגבר עלייך. ניסיתי למצוא משהו חדש, אבל כל מה שיכולתי לעשות הוא למלא את הזמן עם מחשבות עלייך“. היופי בשיר הזה הוא האבולוציה שהוא עובר. הוא נפתח כמו No Other Baby אבל עובר לסערת רגשות חשופה שלא מאפיינת את מקרטני. סערת הרגשות הזו מסעירה גם את המאזין. מקרטני שומע את המוסיקה של לינדה ומתחרפן. במלחמה הזו שבין לשמר את הזכרון, תהליך שמוריד אותו היגון שאולה, הוא בוחר שלא לתת למצב הזה ‘לקחת אותו למטה’. נושא הבדידות שעלה בכמה שירים שכתב מקרטני בחייו, מפחיד אותו מאוד. ‘אני לא רוצה ללכת בדרך הבודדה הזו שוב‘ הוא שר וצורח בקול נשבר ושובר לי את הלב. גם את השיר הזה כתב מקרטני בגואה בחופשה עם הת’ר בינואר וכשהוא הגיע להקלטות בפברואר הקול שלו היה במצב בעייתי. למעשה הוא איבד את קולו שבוע קודם לתחילת העבודה והסדקים בקולו בהקלטת השיר נבעו לא רק מהסערה הרגשית. הקטע הבא שהוקלט היה קטע אינסטרומנטלי ברובו בנופך הודי שנקרא. Riding into Jaipur הקטע מתכתב עם פרויקט הפיירמן וליתר דיוק עם קטע ספציפי בו שהזכרתי קודם ונקרא Auraveda. את הקטע הזה החל פול לכתוב בחופשה במלדיבים עם לינדה וסיים אותו בהודו עם הת’ר בנסיעת רכבת בדרך לעיירה ג’ייפור והכתיבה שהחלה עם לינדה והסתיימה עם הת’ר יותר מסימלית באלבום הזה. הפעם נעשה שימוש רק בטמפורה ככלי הודי שעליה ניגן ראסטי אנדרסון ומקרטני ניגן בגיטרת המרטין האקוסטית שלו כמו בסיטאר. לאור העובדה שבסוף השנה ילך ג’ורג’ הריסון לעולמו, אפשר להתייחס אל הקטע הזה כעל עוד מחווה יפה אליו. הקטע הכי ביטלסי באלבום, לפחות מבחינת מתודת העבודה היה She’s Given Up Talking. כך סיפר דיוויד קאהאן המפיק: “הקלטנו קטעים מהופכים וחשבתי שזה מגניב. פול אמר שאנחנו חייבים להשתמש בזה איפשהו. הקלטנו את זה על קלטת ושילבתי את זה על גבי ההקלטה של השיר“. באופן כללי הקטע הזה נשמע כמו משהו ממשפחת הנסיוניים של מקרטני שהוא נהנה לעשות מדי פעם. ברוח הביטלס, הוא חיבר גם את הבס שלו לאפקט הפאז. אפשר לשמוע שהחוק הלא כתוב השני שאמר שמקליטים בלייב הופר גם הוא כשהמון עבודת אוברדבים נדרשה והקנתה לקטע אווירה עגמומית וקודרת. מי היא זו שויתרה על יכולת הדיבור? מקרטני כתב את השיר כמה שנים קודם לכן בג’מייקה כשהוא לקח השראה מסיפור על ילדה שלא תקשרה עם המורים בבית הספר, מה שהצביע על חוסר תקשורת סלקטיבית. “הרעיון שהיא ויתרה על הדיבור נשמע לי כמו כותרת טובה לשיר“, סיפר מקרטני. תוצר נוסף לחופשה בגואה בתחילת השנה היה הקטע הקטן והענוג I Do . הכתיבה הנפלאה בשיר שמה את מקרטני על צומת דרכים. ההרגשה היא ששתי נשים נוכחות. מקרטני מדבר לליבן של שניהן באופן נוגע ללב. הוא מסביר ללינדה שזה מה שהוא צריך. היחסים החדשים האלה. להת’ר הוא מבטיח שהוא אוהב אותה ולשניהם הוא שר: “אילו רק ידעתן איך אני מרגיש…“. לעצמו הוא מסביר: “הימים עוברים כל כך מהר כשאתה נהנה, אבל החיים לא קלים, גם כשאתה בשמש“. כלי הנשיפה ה’פני ליינים‘ הן דגימות תזמורתיות שהכניס המפיק דיוויד קאהאן והן משלימות את הקטע באופן נפלא ונותנות לו הוד והדר. בחופשה בג’מייקה בה הוא כתב את She’s Giving Up Talking, כתב מקרטני גם את Your Way שהפך באולפן לקטע ווסטרני חמוד וקטן. ראסטי אנדרסון תרם נגינת סטיל גיטאר פדאל והייחוד בהקלטה היה שבפעם הראשונה הקליט מקרטני הרמוניות עם חברי הלהקה החדשה שלו. מי שיאזין היטב ישמע את טכניקה תיפוף הברכיים הייחודית שהוא שילב מדי פעם בשירים כשהבולט בהם היה Put it There. הקטע הבא שהוקלט היה ג’אם סשן סוער אולפני שקיבל את השם Rinse the Raindrops. זה קטע ייחודי מאוד ואהוב עליי בדיסקוגרפיה של מקרטני שהיתה עמוסה בג’אם סשנים ארוכים שהוקלטו אבל לא באמת הבשילו לכדי משהו שיוכל לשמש באלבום. הפעם זה קרה. מתוך סשן ארוך של כחצי שעה בו ביצעו מקרטני והלהקה גישות שונות סביב משפט אחד. אותי זה זורק מיד ל I want you שכתב לנון והביטלס ביצעו בצורה דומה עבור האלבום ‘אבי רואד’. בשיר ההוא בחר לנון לקחת שני טייקים עם גישות שונות ולחבר אותם ליצירה אחת. הפעם המשימה הזו ניתנה למפיק דיוויד קאהאן שלקח את חצי השעה המוקלטת ונשאר באולפן עד 4 לפנות בוקר כדי לעשות איתה משהו. “לא הצלחתי לרדת מתוצאה של עשר דקות“, הוא סיפר. לטעמי התוצאה מצויינת ומביאה מקרטני ייחודי ולא אופייני עם שירה נהדרת. הקטע הייחודי הזה יועד לסגור את האלבום הארוך הזה (15 קטעים) עד שאירוע לא צפוי קרה בניו יורק ב 11 בספטמבר 2001 ועל הדרך פיגע גם באלבום היפה והמהורהר הזה. הקטע הבא שהוקלט From a Lover to a Friend מתכתב היטב עם ה’צד של לינדה’ באלבום. הוא ממשיך את הקו המאוד חשוף של מקרטני באלבום שאולי מתחרה לו רק הפתיחות והזעם באלבום RAM. הוא לא חשב בכלל לכתוב שיר חשוף שכזה. לדברי פול הקטע הורכב מכמה חלקיקי מנגינות שהיו לו שלא הצליחו להגיע לכדי סיום. אדי קליין, טכנאי ההקלטות המוכשר שהלך לעולמו בשנה שעברה, ליווה את מקרטני רבות ולמעשה היה שותף בבניית האולפן שלו, עזר לו לסיים לחבר את הקטעים באחת משעות הלילה המאוחרות. את הדמו שהכיל מילים שמקרטני לא ממש נתן עליהן את הדעת הוא הביא ללהקה ב 20 בפברואר 2001. המילים שכאילו נשלפו מהשרוול מגלות את מקרטני במלוא פגיעותו וזקוק לאהבה חדשה בזמן שלינדה לא מניחה למחשבותיו. בשיר הוא מעלה אותה מדרגת האהובה לדרגת חברת הנפש הנצחית שלו ומבקש ממנה רשות לאהוב שוב. “איך אני יכול ללכת כשאני לא מוצא את הדרך” הוא שר באופן הכי נואש ומעורר סימפתיה. שימו לב לליין הבס המלודי והמתגלגל שמתחרה עם קולו של מקרטני אבל גם משמש לו כחבר לאורך כל השיר. שיתוף הפעולה הראשון בין פול לבנו ג’יימס ראה אור באלבום ‘פליימינג פאיי‘, שם ברוח האלבום המשפחתי, העניק האב לבנו את תפקיד הגיטרה החשמלית ב Heaven on a Sunday. באלבום הזה Driving Rain, שיתוף הפעולה התרחב לכדי שתי יצירות. האחת Spinning on an Axis שחיבר מקרטני האב לאחר ביקור משפחתי עם ג’יימס בניו האמפשייר. “השמש שקעה וג’יימס סיפר שהשמש לא ממש יורדת למטה, אלא שאנחנו מסתובבים ומתרחקים ממנה. היה לנו מעין כלי קלידים קטן וג’יימס ניגן ריף ואני ניסיתי לעשות עליו מעיין ראפ“. לאחר שתפס את הקטע על גבי הקלטה, הביא אותה מקרטני לאולפן כשג’יימס התארח וניגן על כלי הקשה. אני מודה שלמרות הפילוסופיות של הקטע, הוא מעט מיותר באלבום אינטימי שכזה. לעומת את Back in the Sunshine Again, הקטע השני המשותף של פול וג’יימס אני מחבב מאוד. את הקטע היפה הזה שמתאר יציאה מחושך לאור, מחורף לקיץ, מגשם לשמש סיים מקרטני לכתוב ממש לפני סשן ההקלטה שלו כשג’יימס תרם את הריף המרכזי לשיר ואת קטע הגשר וניגן בגיטרה חשמלית באולפן. מקרטני שוב השתמש בטכניקת האילתור סביב משפט אחד ושר אותו בואריציות שונות בקטע הסמי בלוזי הזה. בקיץ 2000 פול ביקר בחווה בסקוטלנד. הרוגע והשלווה שם העניקו לו השראה לכתוב את Tiny Bubble. הוא רץ לאולפן בחווה והקליט לו דמו. “הוא התחיל כבלדה, אבל כמו שקורה עם שירים כשמביאים אותם לאולפן ומצמידים להם להקה ומתופף הם הופכים למשהו אחר ומקבלים קצב“, הוא סיפר. התופים אמנם הופכים את הקטע ל’פופי’, אבל יש בו אלמנטים מנוגדים כמו למשל ליין החשמלית היפה ואורגן ההאמונד עליון ניגן גייב דיקסון. הליריקה בשיר המשיכה את הקו הפילוסופי של האלבום, אבל גם את הצד הרגשי-אישי. שוב באופן חשוף מקרטני שר: “אתם לא יכולים לדמיין מה עובר עליי“. ב Magic מקרטני חזר אחורה בזמן ל 1967. ליתר דיוק הוא חזר ללונדון למועדון ה Bag O’ Nails לרגע הפגישה הראשונה שלו עם לינדה. מקרטני שר באופן מדורג הולך ויורד עד לרמות של חוסר אנרגיה. הטון הנמוך הזה גורם למאזין להרגיש שמקרטני הולך עוד רגע לפרוץ בבכי בזמן שהוא מספר לנו את סיפור ה’קסם’ שקרה לו בערב בו הוא פגש את לינדה. “פתאום חשבתי שאני ממש גאה שהכרתי מישהי כל כך נהדרת כמו לינדה ל 30 שנה“. זה לא השיר היחיד שכתב מקרטני ישירות על לינדה. שירים נוספים שהכילו זכרונות מהתקופה שלהם יחדיו ירדו מהפרק, אבל מג’יק נשאר. “באותו הערב כשנפגשנו לראשונה עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי. ברגע שהיא עמדה לעזוב נעמדתי ואמרתי: ‘סליחה… שלום. אני פול, מי את?’. זה היה קסם“. בסופו של הקטע זה נשמע שפול ממאן לסיים אותו. הוא משתמש בטכניקת ה’סוף המטעה’ כדי למשוך את השיר רק עוד קצת בוריאציות שונות. רק עוד קצת להשאיר את הזיכרן המתוק הזה אצלו. בלוס אנג’לס באחד מימי הגשם לאחר טיול באיזור מאליבו, כתב מקרטני את שיר הנושא Driving Rain על חוויות היום החולף. למרות שזה קטע לא מתוחכם, עם מילים גנריות, מקרטני הצליח לסחוף בו בעיקר בגלל השירה העוצמתית והרעיון על החיים כמסע מלא מהמורות. דוגמא נהדרת לדברים הקטנים שהשפיעו על מקרטני בכתיבת המילים היה הצירוף Something’s Open, התראה שהופיעה בלוח המכוונים ברכב שאותה הפך ל Something’s Open It’s My Heart. את הלב הפתוח לאהבה חדשה העניק מקרטני כאמור להת’ר מיילס שזכתה לשיר שלם על שמה שהיווה המנון לאהבה החדשה. ‘הת’ר’ הוא קטע אינסטרומנטלי ברובו שכתב מקרטני על הפסנתר. כשהת’ר שלא הכירה את כל שירי הביטלס שמעה את הקטע שכתב פול היא שאלה, ‘איזה שיר של הביטלס זה?‘, פול ענה ‘זה לא של הביטלס. אני סתם ממציא את זה’. ‘ממציא? עכשיו? אתה חייב להקליט את זה על גבי קלטת עכשיו!‘. את הדמו הביא פול לאולפן והוא הוקלט על ידי הלהקה כשמקרטני הוסיף על גביו בס ועוד גיטרות. לבסוף הוא החליט להוסיף בשליש האחרון שלו גם מילים בהם הוא תיאר הלכה למעשה את תהליך האבל והבידוד שעבר עליו במשך שנה עד למציאת האהובה החדשה. זהו הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו שהסתיימו ב 2 במרץ 2001. במאי השיק מקרטני את Wingspan, הפרויקט שהעלה מחדש את קרנו של ההרכב השני שלו Wings. הפרויקט לווה באלבום אוסף ותכנית טלוויזה דוקומנטרית באותו השם בה הוא ישב ושוחח עם מרי בתו על התקופה. תוכלו לצפות בו במלואו כאן: כשהתארח מקרטני אצל מייקל פרקינסון בסוף 1999 כדי לקדם את Run Devil Run, הוא התיישב ליד הפסנתר וסיפר וניגן קטע לא גמור שכתב בבית מלון בניו יורק כשלמרגלותיו הסנטרל פארק. הוא המשיך וסיפר שבחדר היה פסנתר קטן ולמחרת הוא התיישב וכתב את Your Loving Flame, קטע שמאלצי מדבק. מקרטני סיפר שזה השיר הראשון שהוא כתב להת’ר וברגע שהוא סיים אותו הוא התקשר אליה והשמיע לה אותו. האם זה מקרה שריף הפסנתר דומה מאוד לזה של ‘לט איט בי‘, שיר שדיבר על אימו של מקרטני? אין לי מושג. ב 19 ביוני התכנסה הלהקה שוב באולפני הנסון בלוס אנג’לס כדי להקליט את השיר הישן-חדש. לאחר מכן לקח דיויד קאהן את ההקלטה והוסיף על גביה קטעי תזמור כמעט בלתי מורגשים שכללו ויולה, כינור וצ’לו. בזמן שהותו בלוס אנג’לס, נתבקש מקרטני על ידי הבמאי קמרון קרואו לתרום שיר עבור סרטו החדש ‘ונילה סקיי’. מקרטני הזמין את קרואו לאולפן והשמיע לו כמה שירים מתוך האלבום החדש. קרואו לא התרצה וביקש שיר יותר פולקי עבור הסרט. מקרטני חזר אליו לאחר כמה ימים עם שיר הנושא שנשמע כמו העתקה מעצמו מ Biker like an Icon שהופיע באלבום Off the Ground. בבוקרו של ה 11 בספטמבר 2001, מקרטני היה בנמל התעופה JFK. ממש לפני שהמריא משם, עצר הקפטן את הטיסה ועשן נראה מיתמר מכיוון מגדלי התאומים. במהלך השעות בהן הוא היה תקוע בשדה התעופה כשהחדשות המשיכו לזרום, לקח מקרטני את הגיטרה וכתב את התחושות שלו. Give Me the right to Freedom. ב 20 באוקטובר הוא עזר בארגון מופע צדקה למען הנפגעים. המופע נערך במדיסון סקוור גארדן ונקרא The Concert for New York. שם הוא גם ביצע את השיר החדש Freedom שהתכתב מאוד עם Give Peace a Chance של לנון כמו ששמו של המופע התכתב עם המופע למען בנגדלש של הריסון. את ההקלטה מהמופע הוא לקח לאולפן כדי להוסיף לשיר את מה שנדרש על מנת שיהפוך להמנון. הוא לא הפך. בהחלטה של הרגע האחרון השיר סופח לאלבום, מה שהפך אותו לנטע זר שקילקל מעט את התמה המרכזית בו ואני מודה שאני לא נוהג להאזין לשיר. ב 12 בנובמבר 2001 ראה אור האלבום Driving Rain, קיבל ביקורות נהדרות, אבל רשם גם כשלון יחסי במכירות ואם זכרוני אינו מטעה אותי, זו אכן היתה תקופת ביניים מוזרה עבור פול, שהצליח באנתולוגיה ובפליימינג פאיי לייצר סביבו את הילה של אגדה עוד בחייו, אבל עכשיו העולם היה דהום ועסוק בדברים אחרים. זה לא הפריע למקרטני לתכנן סיבוב הופעות ענק שיתחיל באמצע 2002 וייקרא Driving World Tour. ב 29 בנובמבר 2001, הלך לעולמו ג’ורג’ הריסון ממחלת הסרטן. פול אמר “הוא היה אחי הקטן“.

זהו זה. הסדרה מ'ריבולבר לפפר' בביטלמניקס הגיעה לפרק האחרון שלה. הסדרה הזו היתה תענוג צרוף עבורי ואני מקווה שגם עבורכם, אבל כמו כל דבר צריך לדעת גם לסיים. בסדרה הזו דיברתי על התקופה המהפכנית היחסית קצרה של הביטלס שהחלה קודם לאלבום ריבולבר שהחל את המסע המהפכני הזה של הביטלס. סיפרתי על ההתנסויות של מקרטני שסחף אחריו גם את שאר חברי הלהקה ודיבקתי כמובן על ההקלטה הנפלאה של ריבלובר. עברנו יחד את התקופה הקשה שסבבה את הלהקה לאחר השלמת ההקלטות, תקופה שהובילה אותם לחשב מסלול מחדש, להפסיק להופיע ולהשתקע באולפן ההקלטות כדי לייצר לא רק אלבום אלא קונספט ואמירה מחודשים גם על המוזיקה וגם על עצמם כלהקה וכאמנים. והתוצאה מדהימה - האלבום סרג'נט פפר. את הפאזה השלישית הזו בתקופה המהפכנית של הביטלס שתחלתי לדבר עליה ב 2 הפרקים האחרונים, אני אחתום בפרק הזה שכאמור יחתום את הסדרה 'מריבולבר לפפר'. בפרק הזה נוציא את האלבום החדש של הביטלס ונתכונן יחד איתם לשידור החי הלווייני המרגש מול מאות מליונים של צופים. התוצאה תהיה ה'סינגל ההיפי' של הביטלס שהיה מוצר משלים לאלבום סרג'נט פפר. אדבר גם על הנסיון לרגע אחד להפוך להיפים ועל התקופה המקדימה לתחילת העבודה על הפרויקט השלישי שלהם, 'מסע הקסם המסתורי'. עם כל הצער, ניפרד מבריאן אפשטיין בסוף הסדרה, רק כדי לחזור אחורה בזמן ולהחיות אותו מחדש במיני הסדרה הבאה בביטלמניקס על חייו ופועלו של בריאן אפשטיין. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. תודה לכולכם על ההאזנה, ההתמדה המילים הטובות וגם על הביקורת. שמחתי מאוד על גילוי העניין בתקופה הנפלאה הזו של הביטלס ואני אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל הסדרה בכללותה. האזנה נעימה!

לפני 55 שנים בדיוק, ב 4 בנובמבר 1963, אירוע היסטורי בעולם הביטלס. הביטלס הנרגשים עלו להופיע בפני המלכה האם אליזבת (שהיא אימה של המלכה אליזבת’ השנייה המלכה בפועל, שמולכת על בריטניה עד עכשיו). הביטלס הופיעו במסגרת ה Royal Variety Performance, מופע שנתי שבעבר נקרא ה Royal Command Performance. מופע ראשון שכזה נערך ב 1884 בצו המלכה ויקטוריה. מאז מפעם לפעם נקראו שחקנים נבחרים מהתיאטראות בלונדון על מנת להופיע באירועים דומים. הפעם הראשונה בה נערך המופע כ Royal Variety Performance הייתה ב 1912, כשהמילה Variety באה להצביע על כך שהמופע כולל בו מגוון סוגי אמנים מכל הז’אנרים והפך לאירוע צדקה שעם הזמן החל גם משודר בטלוויזיה, עד לימינו אנו. עם המלכה האם קרוליין הולמאן כתבה מאמר יפה על האירוע המכונן הזה ב 1963 לפני שנה, ונראה לי ממש מתאים היום להביא את התרגום שלי למאמר הנפלא שלה בשם: “זוכרים את הערב בו הביטלס ניגנו עבור משפחת המלוכה“. הנה הוא לפניכם. קשה לדמיין תקופה שבה הביטלס לא היו מפורסמים בעולם, אבל בנובמבר 1963, הם עדיין היו רק על סיפה של פריצה בינלאומית. הם זכו לפרסום בבריטניה, אך עדיין היו רחוקים מהופעתם האייקונית במופע של אד סאליבן בארצות הברית. ואז הרביעייה הבריטית הוזמנה לנגן ב”מופע המלכותי המגוון” השנתי. אף אחד מהם לא שיער כי לקראת סוף המופע בו ביצעו ארבעה שירים, ג’ון לנון יגיד משפט שיירשם בתולדות ההיסטוריה של הפופ. המלכה אליזבת השנייה, הפטרונית של ארגון הצדקה המלכותי, לא יכלה להשתתף בקונצרט בהיותה בהיריון עם הנסיך אדוארד, אבל במקומה, המלכה האם והנסיכה מרגרט ייצגו את המלוכה. מלכתחילה היה חשש שרביעיית ה”מופ-טופס” החדשה הזו תנגן עבור משפחת המלוכה. “אנשים דיברו על כך שלביטלס היה מבטא ליברפולי ושהם עומדים להופיע עבור המלכה האם”, סיפר אנתוני דקורטיס, היסטוריון רוקנרול ועורך ותיק של הרולינג סטון. “מערכת המעמדות, שהיא עדיין דבר משמעותי באנגליה, הייתה אז הרבה יותר חשובה. יש את הרעיון של האנגלית שמדבר בה המלך, והביטלס דיברו בניב אחר”. ממש לפני המופע, אחד השדרנים אפילו שאל את הלהקה, “האם אתם הולכים לטשטש חלק מהדיאלקט של ליברפול עבור המופע המלכותי?” פול מקרטני השיב בקנטרנות, “לא, אבל אתה יודע שלא כולנו מדברים כמו ה BBC”. כשנשאל על ידי מראיין אחר, אם הם מתכוונים לדבר בשפה נקייה, לעג גם לנון לשאלה, תחילה באנגלית של המלך ואחר כך בגרסה ליברפולית מוגזמת. ברור שהלהקה לא תשנה את המבטא שלה עבור אף אחד, אפילו לא עבור המלכה האם. הביטלס היו למעשה המופע השביעי מתוך 19 מכובדים נוספים באותה שנה שכללו את מרלן דיטריך ואת דיקי הנדרסון. עם מרלן דיטריך שהשתתפה גם היא במופע לבושים בסימן ההיכר החדש שלהם – החליפות, הרביעייה פתחה את הסט עם From Me To You. מקרטני נראה קצת מודאג או אולי רק נרגש וכמעט ומעד על המיקרופון שלו בדרך להציג את השיר הבא שלהם She Love You, רגע לפני שהאטו את הקצב עם גרסת כיסוי ל Till There Was You מ The Music Man. הנה הם פותחים עם From Me To You – שימו לב למקרטני המועד ממש בסופו של הקטע: הקטע השני She Loves You בהצגתו של מקרטני הנרגש מאוד. מקרטני כבר נרגע ואפילו מתבדח על חשבונה של הזמרת סופי טאקר (יש שחושבים שעל מימדיה) שכלל לא ביצעה את השיר: מה שקרה לאחר מכן הפך לאגדה. “עבור הקטע האחרון שלנו, אני רוצה לבקש את עזרתכם”, אומר לנון כשהוא מלקק את שפתיו. “האנשים שבמושבים הזולים יותר, מחאו כפיים, וכל השאר, אם רק תוכלו לשקשק בתכשיטים שלכם”. הקהל שאג בצחוק ומחא כפיים. בחיוך ומבוכה, לנון הרים אגודל כלפי מעלה, רגע לפני שהציג את Twist and Shout וזעק Yeah, תוך כדי שאנחנו מקבלים הצצה אל המלכה האם, שנראתה כאילו היא נהנית מהבדיחה. דווח כי הנסיכה מרגרט נשענה על כיסאה ומחאה כפיים לפי הקצב. השמועה גרסה שלנון התכוון לומר דברים קשים קצת יותר כמו “לשקשק את התכשיטים המזויינים שלכם”. יכול להיות שעצבנות מוציאה את המיטב ממנו. “הייתי נרגש ועצבני להפליא, אבל רציתי להגיד משהו, למרוד קצת”, הודה מאוחר יותר. “זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות”. ההופעה –וההערה האייקונית של לנון, זכו לביקורות נלהבות בבריטניה, ונתנו להרכב את החשיפה הראשונית בעיתונות האמריקנית, כשהמגזין Time הזכיר אותם ב 15 בנובמבר, תחת הכותרת “זמרים: הטירוף החדש”. רק כמה ימים לאחר מכן, ב 22 בנובמבר [יום ההתנקשות בקנדי] קיבלה הביטלמאניה התייחסות טלוויזיונית ראשונה בארה”ב, עם קטע של חמש דקות בחדשות CBS שמראה צילומים מהופעה שלהם בבורנמות’ שבאנגליה וראיון. “למרות שמוסיקולוגים אומרים שזה לא שונה מכל רוקנרול אחר, חוץ מאשר אולי חזק יותר, הסגנון הזה נשא את הביטלס לראש הערימה. למעשה הם פגשו את המלוכה, והמלוכה העריכה והתרשמה” – כך הכריז אלכסנדר קנדריק במהלך הקטע. ואכן, המלכה האם דיווחה כי אהבה את המופע המלכותי. “זה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי“, היא אומרת. “הביטלס הם הכי מסקרנים“. 1963 מייצגת נקודת מפנה לא רק עבור הביטלס, אלא גם עבור התרבות הבריטית. באותה העת דיבר ג’ורג’ הריסון בחביבות על המופע המלכותי. “זה היה נהדר, זה היה טוב מאוד“, הוא אמר. “הקהל היה הרבה יותר טוב ממה שציפינו”. ההרגשה הייתה כנראה הדדית. באוקטובר 1965 הפכה המלכה את כל ארבעת הגברברים ל “חברי הכבוד במסדר האימפריה הבריטית”, פרס שניתן עבור הצלחתם הבינלאומית, ועבור תרומתם לאמנויות הבריטיות. המהפכה החברתית והתרבותית של שנות השישים הייתה ללא ספק בעיצומה. רק כמה שנים לאחר מכן, הערות עדינות מהבמה פינו את מקומן למחאות מחודדות. בנובמבר 1969 החזיר לנון את תואר הכבוד שלו בנימה קצרה ומעוררת מחלוקת: “הוד מלכותך, אני מחזיר את ה MBE שלי כמחאה על מעורבותה של בריטניה בעסקי ניגריה-ביאפרה, ונגד תמיכתנו באמריקה בווייטנאם וכמחאה על כך שהסינגל Cold Turkey יורד במצעדים, באהבה ג’ון לנון מתיק (John Lennon of Bag)” שערי ארמון בקינגהאם ב 1965 כשהביטלס קיבלו את תארי ה MBE למרות שהוזמנו לחזור ולנגן שוב בברויאל וראייטי שואו, הביטלס מעולם לא חזרו. התזוזה אצל הנוער של 1963 הפכה למרד גלוי. “ככל ששנות ה 60 התקדמו, המרד הזה הפך להיות גורם יותר משמעותי במה שהיה הרוקנרול”, אומר דקוריטיס. “ההכרה של משפחת המלוכה בך, לא תעשה לך שום דבר טוב, זה בהחלט לא היה מגניב”. הביקורת של הביטלס על המלוכה הפכה מפורשת באלבום Abbey Road משנת 1969 המסתיים בשיר של מקרטני Her Majesty. הקטע הנסתר מכיל את השורה “הוד מלכותה היא בחורה נחמדה למדי, אבל אין לה הרבה מה לומר”. אפילו זה נראה עדין בהשוואה לעוינות הפתוחה שעוד מתעדת להגיע מלהקות כמו “הסקס פיסטולס”, שהשוו בגלוי את המלכה ל”משטר פאשיסטי”. הפאנק רוק שבבריטניה היתה תנועה פוליטית ממש כמו שהיתה תנועה מוסיקלית, והיא התנגשה בעולמה המוזהב של אליזבת ומשפחתה. “בחברה עם הרבה אנשים שנאבקים קשה מאוד, הרעיון להרים את הכובע שלך עבור המלכה, בוודאי בזמן שהסקס פיסטולס היו אז בסביבה – זה לא היה שום דבר שמישהו היה מעוניין לעשות”, אומר דקוריטיס. בימים אלה, רוב הרוקרים האייקונים התרככו לרעיון של המלכה אליזבת השנייה, ורק מעטים נרתעים מהרעיון של קבלת כבוד ממשפחת המלוכה כמו שעשה למשל דיוויד בואי בשנת 2000. (הוא סרב לקבל תואר אבירות מהמלכה בתואנה ש “הוא מאוד מוחמא אבל אין לו מושג עבור מה זה..”, ו ” לא עבור זה עבדתי כל החיים”). “השאר חושבים על המורשת שלהם, ואיך זה ייצג אותם בעתיד. ברור שתואר כזה שם אותך בקטגוריה אחרת”. אומר דקוריטיס. קשה לדעת מה היה ג’ון לנון חושב על משפחת המלוכה אילו חי לראות אותה כיום. אבל היום, אגדת הרוקנרול של הביטלס הוא אחד מסימני ההיכר של אנגליה – כמעט כמו המלכה עצמה. פול מקרטני הוא עכשיו סר – הוא הוכתר ב 11 במרץ 1997. ובאשר לקטע החצוף שלו, Her Majesty ? מקרטני ניגן אותו בגן של ארמון בקינגהאם עבור המלכה כחלק מחגיגות היובל שלה בשנת 2002: רק כמחווה, לא כהתגרות. בשנת 2012, אמר מקרטני למראיין כי המלכה תיזכר במורשתה כשולטת בבריטניה בזמן המהפכות של שנות השישים. “זה אחד הדברים בעבורו ייזכר שלטונה. למלכה אליזבת הראשונה, אנחנו זוכרים את ראלי, ולמלכה אליזבת השנייה אלו יהיו הביטלס”, אמר מקרטני ל”טלגרף”. “היא מלכת הרוקנרול.”

“אני יכול לקום בבוקר ולא לעשות כלום כל היום. אני פשוט יושב על המדרגות ומביט לתוך החלל וחושב עד שמגיע הזמן ללכת לישון … אם אני לבד במשך שלושה ימים, אני לא עושה כלום, אני כמעט עוזב את עצמי לגמרי. אני פשוט לא כאן. סין לא מבינה את זה. אני שם למעלה מתבונן בעצמי, או שאני אי שם בתוך הראש. אני רואה את הידיים שלי ומבין שהן נעות, אבל זה רובוט שעושה את זה.” כך לנון בביוגרפיה שכתב האנטר דיוויס ב 1967. את תחושת הבריחה לראשו תאר כבר לנון שנתיים קודם ב There’s a Place, שיר אישי ראשון בו הוא דיבר על עצמו בפתיחות שכזו. שירים כמו I’ll Cry Instead ו I’m a loser היוו חשיפה נוספת של המתרחש בנשפו ועל הרגשות הכמוסים שלו. ב Nowhere man לנון פותח הכל ומעביר ביקורת קשה על סגנון חייו בכל האספקטים. על המדינה והבית בהם הוא חי, על חוסר הדעתניות שלו, על חוסר היכולת לתכנן תכניות לעתיד ובין השורות ביקורת קשה על חייו הזוגיים ובעצם על חוסר האהבה לאשתו. העולם נתון לפקודתו, המעריצים צובאים על הדלתות, אבל הוא מחמיץ את החיים וממתין שמישהו יושיט לו יד או אולי מישהי. לנון בן ה 25 נמצא לכאורה על גג העולם – הביטלס מסיימים את סיבוב ההופעות המלא השני בארה”ב בהצלחה ועומדים להקליט את האלבום הבא. שנה קודם לכן ב 15 ביולי 1964, הוא רוכש את הבית שנקרא Kenwood. בית שנבנה ב 1913 וכונה בעבר “הבית החום”. הבית היה ממוקם במחוז סארי דרומית למחוז לונדון, לשם עבר לנון להתגורר עם אשתו סינתיה ובנם ג’וליאן בן השנה וחצי. הספק לא רע. הבית בקנווד הנה מקבץ תמונות נפלאות של הלנונים שצילם רוברט וויטאקר בביתם בקנווד. תמונות צבעוניות, כביכול אופטימיות מאוד עם התחלה מבטיחה למשפחה הקטנה הזו, אבל לאור מה שאירע בשנים הבאות, גם עצובות מאוד. לנון הצעיר למעשה היה בדיכאון מהריחוק שגזר על עצמו בקנווד. לאט לאט הוא איבד את החשק לבצע אפילו דברים יומיומיים. כמה חודשים מאוחר יותר בתחילת 1966, מגיעה לביתם כתבת בשם מורין קלייב מטעם ה London Evening Standard שהייתה גם ידידה טובה של ג’ון על מנת לראיין אותו עבור כתבה אחת מסדרת כתבות שעשתה על הביטלס שכותרתם הייתה “איך ביטל חי ? ג’ון לנון חי כך“. בכל כתבה בסדרה, התמקדה מורין בחבר ביטלס אחר ובכתבה האחרונה, בבריאן אפשטיין. הכתבה של מורין קלייב שהתפרסמה ב 66 מורין הייתה המומה ממה שראתה וכך כתבה: “על הגבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר ומחכה למשהו”, “הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא כנראה האדם העצלן ביותר באנגליה. ‘עצלנות פיסית’, הוא אומר. ‘לא אכפת לי לכתוב או לקרוא או לצפות או לדבר, אבל סקס הוא הדבר הפיסי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו’ “. באותה הכתבה נתן לנון את המניפסט שלו על הצלחת הביטלס ומשחרר משפט שאולי היה חבלני ופרובוקטיבי במתכוון, ואולי תמים, אבל בכל מקרה הביטלס עוד יתחרטו עליו בעתיד: “אנחנו יותר פופולריים מאשר ישו עכשיו. אני לא יודע מה יעלם ראשון – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר, אבל תלמידיו היו רגילים. הם אלו שמסובבים את זה, והורסים זאת עבורי”. נחזור ל 1965. בתוך הלימבו הזה שבין החולמנות הדיכאונית לבין הקריירה המצליחה, צריך לנון לספק את ליטרת השירים שלו עבור האלבום הבא. ב 1967, סיפר לנון להאנטר דיוויס, על המאבק עם מחסום הכתיבה וכיצד הגיע אליו השיר Nowhere Man: “פשוט ישבתי וניסיתי לחשוב, וחשבתי על עצמי יושב שם, עושה שום דבר והולך לשום מקום. ברגע שהיו לי המחשבות על כך, שה היה קל. הכל יצא החוצה. אני נזכר עכשיו….פשוט ניסיתי להפסיק לחשוב על משהו. שום דבר לא הגיע. התאכזבתי והלכתי לשכב ובעצם ויתרתי. אז חשבתי על עצמי כאל איש שום מקום שיושב בארץ שום מקום”. ב 1980 הוא הוסיף: “ביליתי 5 שעות בבוקר הזה בניסיון לכתוב שיר שיהיה משמעותי וטוב, ובסוף ויתרתי והלכתי לשכב. אז Nowhere Man הגיע, מילים ומוסיקה, כל הדבר הארור. ממש כששכבתי…לשחרר זה שם המשחק. אתה מנסה לשים על זה את האצבע וזה בורח. אתה מדליק את האור והג’וקים בורחים. לא תוכל לתפוס אותם”. דימוי מעניין. באותם הימים היו נפגשים פול וג’ון בביתו של ג’ון על מנת לערוך סשנים של כתיבת שירים משותפים. לא מעט יצירות נכתבו בשיטה הזו. פול סיפר שהוא הגיע לסשן כזה למחרת היום בו כתב לנון את Nowhere Man. “הגעתי והוא היה זרוק על הספה בעיניים טרוטות. זה באמת היה שיר שהוא כתב נגד עצמו. הוא הרגיש כאילו הוא לא הולך לשום מקום. אני חושב שזה היה בעצם על מצב הנישואים שלו. זה היה בתקופה שבה הוא היה לא מרוצה ממה שקורה, עם זאת, זה הוביל לשיר טוב מאוד. הוא התייחס אל עצמו בשיר כאל אדם שלישי, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לומר, ‘הוא לא קצת כמוך וכמוני?’ “ “זה היה השיר ה’אנטי ג’ון’ שנכתב על ידי ג’ון. כאילו שאין לו שום קשר אליו. אולי עזרתי עם מילה או שתיים, אבל היה לו כבר את הרוב כשהגעתי”. ההבנה של פול שמדובר בשיר על מצב נישואיו ובדידותו של ג’ון אולי גרמה להציב את השיר של ג’ון מיד אחרי שיר הטרוניה שלו על יחסיו המדרדרים עם ג’יין אשר You won’t see me. שני שירים לא על אהבה אלא על חוסר באהבה. ב 21 באוקטובר 1965, הביטלס נמצאים ביום השישי להקלטות Rubber Soul. היום הזה מתחיל עם עבודה על הקלטה חוזרת של Norwegian Wood ב 3 טייקים. מיד כשהם מסיימים, ללא הפסקה, הם עוברים לעבוד מיד על Nowhere Man. רוב הזמן עובר בחזרות ותיאומים ותוך כדי הם מגיעים לרעיון, לפתוח את השיר עם הרמוניה קולית משולשת. ההקלטה מתחילה בשלב מאוחר יותר ועד לחצות מספיקים הביטלס להקליט 2 טייקים לשיר. הטייק הראשון היה קצר בגלל טעות בתחילת ההקלטה, בטייק השני הצליחו הביטלס להקליט רק את גיטרת הליווי החשמלית וגרסה ראשונית של הפתיחה ההרמונית. בחצות הם מסיימים את העבודה עם שום תוצאה ומסכימים להתחיל מחדש ביום שלמחרת כשכל אחד הולך לחשוב על השיר בביתו. ה 22 באוקטובר הכיל בו 2 סשני הקלטות נפרדים. האחד בבוקר עם השלמת העבודה על In My Life וחלק הפסנתר המופתי של ג’ורג’ מרטין. מרטין על פסנתר חשמלי הסשן השני החל אחה”צ ובו התמקדו הביטלס ב Nowhere Man. הם כבר ידעו כיצד הם רוצים שהשיר ישמע, ואכן לאחר חזרות מספר, העבודה על הטרק הבסיסי מסתיימת ב 3 ניסיונות כשג’ון על הגיטרה האקוסטית, פול על הבס ורינגו על התופים. הטייק השני באותו היום היה המוצלח ביותר ואתו הם ממשיכים ומקליטים על גביו את תוספות הקולות לאורך כל השיר שבעזרתו של ג’ורג’ מרטין מושלמים כבר באותו הערב ומוכפלים. סולו הגיטרה מתווסף כשג’ון וג’ורג’ ניגנו יחדיו כשהם משתמשים בשני מגברים שונים שבניהם הוצב מיקרופון. ג’ון סיפר על הטריק המיוחד הזה בזמן ההקלטות לאלבום הסולו האחרון שלו Double Fantasy כשהוא הציע לנגן את הסולו של I’m Losing You באותה צורה. שיטה מקסימה בעיניי. ג’ורג’ הריסון סיפר: “החלטתי שאנגן על פנדר סטראט, ג’ון החליט שהוא גם יקבל גם אחת. אז שלחנו את מל אוונס להביא לנו שתי סטראט והוא חזר עם שתיים מהם בצבע תכלת. מיד השתמשנו בהם באלבום שעשינו אז, שהיה ‘Rubber Soul’. ניגנתי איתה המון באלבום הזה, ובמיוחד בסולו של ‘Nowhere Man’ שבו ג’ון ואני מנגנים יחד”. לנון והפנדר התכולה פול שדחף כל הזמן לניסויים באולפן, רצה שסולו הגיטרה יהיה עם הצליל הכי גבוה שאפשרי, הכוונה היא לכוון את הטרבל באולפן לדרגה הכי גבוה שיש. לאחר שטכנאי האולפן מסבירים לו שהם על המקסימום בטרבל, פול מציע להתחבר לעוד קונסולה על מנת לקבל עוד טרבל . פול סיפר: “הם היו תקועים על ספרי החוקים ולבשו עניבות. בסוף זה עבד והם היו שמחים בסתר כי הם היו מסוג הטכנאים האלו שהוסיפו 3 פעמים את הערך המותר של טרבל לשיר”. ב 25 באוקטובר, מייצרים ג’ורג’ מרטין והטכנאים את מיקס המונו המסורתי שנשמע ככה: יום למחרת ב 26 בזמן שהביטלס נמצאים בארמון בקינגהם ומקבלים את תואר ה MBE מהמלכה, טורחים ג’ורג’ מרטין והטכנאים על מיקס הסטריאו לשיר בו הטייק המקורי היה בערוץ השמאלי וכל התוספות בימני. כך זה נשמע. השיר נכנס לרפרטואר ההופעות של הביטלס עד לירידתם מהבמה באוגוסט 1966. כאן תוכלו לצפות בהם מבצעים את השיר בהופעה בגרמניה ביולי 1966. לסיום, 5 שנים עברו מאז הלך לעולמו היוצר והמוזיקאי הגדול שמוליק קראוס. עבור אלבומו האחרון והמצוין “יום רודף יום”, הקליט קראוס שיר שהלחין למילים של יענק’לה רוטבליט בשם “אדון שום כלום” – מזכיר לכם משהו ?

זה היה בסוף שנות ה-60, הביטלס לא הופיעו מ 1966, רמזים וסיפורים ממש מוזרים החלו להופיע שהצביעו על דבר מדהים: פול מקרטני נהרג בתאונת דרכים והוחלף על ידי כפיל. כך נכתב בצד האחורי של הספר שהוקדש לתאוריית הקונספירציה על מותו כביכול של פול בשיא קריירת הביטלס – הספר שנקרא The Walrus Was Paul – the great Beatles death clues נכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994. הספר The Walrus Was Paul פטרסון ערך עבודת מחקר מדוקדקת וריכז את כל הרמזים בסדר כרונולוגי. Here’s another clue for you all the walrus was Paul המשפט הזה שנשתל בשיר Glass Onion משנה מעט את היחס של הלהקה לעניין ומרמז על תעלול מכוון. מחבר הספר בחר לקחת חלק מהמשפט הזה לכותרת הספר ולטעמי עשה זאת על מנת להעביר את המסר שזוהי בסך הכל מיתולוגיה נחמדה שיצרה הלהקה למרות שהוא מתייחס אליה ברצינות תהומית. בהנחה שכזו אי אפשר שלא להתפעם מתעלול יחסי הציבור הגאוני שהגו הביטלס יחדיו עם בריאן אפשטיין. תעלול שנשמר בצד אולי לימים בהם הפופולריות שלהם תרד והם יוכלו לשלוף את הארנב הזה מהכובע ולמכור יותר תקליטים. בסדרת הפוסטים שנפרסם כאן בביטלמניקס, נביא תרגומים מהספר The Walrus Was Paul ונעקוב כרונולוגית אחר המיתוס המצמרר והנפלא כאחד שהפך לחלק בלתי נפרד מסיפור הביטלס. והיום המבוא לתאוריה ומהיכן צמחה. ב 12 לאוקטובר 1969, ראס גיב, שדרן רדיו בתחנה המחתרתית WKNR-FM בדטרויט קיבל שיחת טלפון שתצית את סיפור מותו של פול. המתקשר, בחור בשם טום, הציע לגיב להקשיב לכמה קטעים . האלבום Abbey Road בדיוק יצא לאור, אבל החקירה של טום התמקדה בחומר היותר ישן כמו Revolution 9 מהאלבום הלבן ו Strawberry Fields Forever. לאט לאט משתכנע גיב שיש משהו בסיפור. מחבר הספר מספר שבעודו עובד על כתיבתו קיבל יום אחד מייל מבחור בשם טום. טום סיפר לו במייל על שיחת הטלפון שערך עם השדרן ראס גיב בליל ה 12 באוקטובר 1969. השדרן ראס גיב פטרסון קופץ על המציאה וערך עמו ראיון קצר. “טום, היכן לראשונה שמעת על הרמזים הללו?” “השמועות על הרמזים הגיעו מחברים שלמדו בקולג’ אחר במישגן. אחד מהם שהיה מאלינויז, חיפש אותי – הוא כנראה היה המקור לחלק מהרמזים. התחלתי לברר ולחקור , בקושי ישנתי והצלחתי למצוא המון רמזים בעצמי.” “ספר לי על השיחה לתכנית של גיב” “הייתי שעתיים בשידור לייב ב WKNR וממש הדרכתי אותו מה ואיך לנגן בתקליטים ככה שישמעו את I buried paul או Turn me on dead man. הוא ניגן את התקליטים ובנתיים הייתי באוויר איתו, הוא היה סקפטי אבל הוא היה ממש סקרן אז הוא השאיר אותי על הקו.הוא שמע על כך בפעם הראשונה. הייתי סחוט כשזה נגמר. שעה אחר כך כבר הייתי בתחנת הרדיו עם עוד 2 חברים בשביל הכיף. מקרטני כבר הספיק להתקשר לתחנת הרדיו מסקוטלנד כשהוא ממש רותח וניסה לשים סוף לסיפור הזה. ראס גיב ראיין אותי לייב בתכנית שלו. ניסיתי להסביר שזה לא עניין רציני אבל נראה שזה כבר לא היה משנה. התקשורת כבר רצה עם הסיפור.” “מה קרה לך מאז אותו לילה?” “כולם הגיעו למחרת בלימודים ואמרו שהם הקשיבו לתכנית. אחר כך היה ספישל בטלוויזיה בה השמיעו חלקים התכנית הרדיו עם הקול שלי. כולם פתאום ממש נסחפו עם הסיפור הזה. מאז עברו 25 שנים ולא ממש התעסקתי עם הסיפור. יום אחד צפיתי ב MTV ושם ציינו 25 שנה לסיפור הזה ושאלו ‘מעניין מי התחיל את הסיפור ולמה?’ – קיבלתי צמרמורת באותו הרגע. באמת עברו 25 שנה מאז ? אחר כך שודרה ב CNN כתבה על כך והשמיעו קצת מהקול שלי בתכנית ההיא ואמרו שזה היה בחור בשם טום – אז כמה מהאנשים זיהו שזה אני ופתאום שוב היה הייפ על הרמזים והעניין. אלו 15 דקות התהילה שלי.” “טום מה המסר שאמרו לקבל הנוער של היום מהסיפור הזה ?” “הם צריכים להכיר את ההיסיטוריה כדי ללמוד ממנה. להתבגר אומר לשים משמעות על ביטויים כמו Love is all you need. בעתיד כולם יהיו מפורסמים ל 15 דקות. אה והשמועות על מותי היו מוגזמות.” “תודה טום !”. מסתבר שהיה מי שהקדים את טום. ב 17 בספטמבר 1969, פרסם בחור בשם טים הארפר מאמר בשם “האם פול מת?” בעיתון הקולג’ בו למד באיווה. ב 21 לאוקטובר, פרסם את המאמר ה Chicago Sun-Times. המאמר של טים הארפר שדרן בשם רובי יאנג ששידר בתחנת הרדיו WABC-AM בניו יורק ושידר ל כ 40 מדינות בארה”ב, התחיל לקבל גם כן בקשות ממאזינים לשדר תכנית בנושא. רובי יאנג הוא נזכר: “הקדשתי לכך ערב מוזר אחד אחרי שכמה ילדים התקשרו והתחילו להראות לי רמזים. כמובן שבהתחלה צחקתי עליהם אבל בכל זאת עליתי עם זה לאוויר. הבמאי של התכנית הגיע באמצע עם הפיג’מה שלו וצעק ‘רובי אתה יוצר היסטריה לאומית. רד מהאוויר’. באותו לילה הלכתי הביתה ופשוט לא נרדמתי. הייתי חסר מנוחה. ניגשתי לארון התקליטים והתחלתי להקשיב לקטעים , ולהשמיע אותם לאחור. זה היה ממש מוזר.” רובי חזר לאחר מכן והמשיך לשדר על כך. הנה קטע מהתכנית של רובי יאנג ששודרה ב 21 לאוקטובר 1969. כבר באותו היום התקבלה תגובה מדוברות הביטלס – דרק טיילור: “זו פשוט אשפה ישנה. הסיפור מסתובב במשך כבר כשנתיים – אנחנו מקבלים מכתבים מכל מיני סוגים של משוגעים, אבל פול עדיין מאוד איתנו”. גם לג’ון לנון היה מה להגיד בראיון שערך באוקטובר 69 עם תחנת הרדיו WKNR שבדטרויט: “זו בדיחה. פול לא מת. אם הוא היה מת היינו אומרים לכם. אנחנו היינו הראשונים לדעת. הוא מקליט עכשיו מוזיקה לסרט של רינגו The Magic Christian ומפיק למרי הופקינס. הוא חי ובועט. פול מקרטני לא יכול למות בלי שהעולם ידע על כך, כמו שהוא לא יכל להתחתן בלי שכולם ידעו על כך. הוא לא יכול להיות בחופשה בלי שידעו על כך. איך הוא יכול למות בלי שידעו על כך ?” כשהוא נשאל על המסרים שנשמעים כמשמיעים את התקליטים לאחור הוא אומר: “כל דבר שתנגן לאחור ייצא מקונוטציה. אין לי מושג איך זה נשמע לאחור אף פעם לא ניגנתי את זה ככה.” תוכלו לשמוע את הריאיון המלא כאן בו המראיין מקשה וחוזר כל פעם לסיפור מותו של פול. ב 7 בנובמבר 1969 מגיע הסיפור למגזין לייף שמפרסם ראיון ותמונות עדכניות מפול. פול אמר בראיון: “אולי השמועה התחילה כי לא הייתי הרבה בעיתונות בזמן האחרון, עשיתי מספיק עיתונות לכל החיים, ואין לי מה לומר בימים אלה, אני שמח להיות עם המשפחה שלי, ואני אעבוד כשאני ארצה, עברתי עשר שנים ואף פעם לא התנתקתי, עכשיו אני מתנתק בכל פעם שאני יכול. אני מעדיף להיות קצת פחות מפורסם בימים אלה”. שער המגזין לייפ שפורסם בנובמבר 1969 והביא ראיון עם פול ותמונות חדשות מסקוטלנד. באותו החודש דווח מחברת קפיטול על עליה משמעותית במכירות תקליטי הביטלס במיוחד על אלו המעורבים ברמזים – סרג’נט פפר ומסע הקסם המסתורי חזרו למצעדי המכירות של ה Billboard. בחלק הבא בסדרה, נתחיל לדמיין ונתאר את סיפור מותו של פול מקרטני והשתלשלות האירועים הדמיונית… ב 9 בנובמבר 1966, יום רביעי, בשעה 5 בבוקר איך שהיום מתחיל – פול נהרג בתאונת דרכים…

ב 19 במאי 1968 מתרחש הדייט הראשון של ג’ון ויוקו. דייט שמוליד אלבום אוונגרדי וזוגיות מופלאה. ההזמנה לתערוכה של יוקו בנובמבר 66 בה נפגשו ג’ון ויוקו אמנם השניים היו בקשר מאז פגישתם הראשונה ב 7 בנובמבר 1966 בגלריית אינדיקה שבלונדון בתערוכה של יוקו שנקראה Unfinished Paintings, אך זוהי לכל הדעות הפגישה הרומנטית הראשונה. “כשחזרנו מהודו, שוחחנו זה עם זו בטלפון. התקשרתי אליה, זה היה אמצע הלילה וסינתיה לא היתה שם, חשבתי לעצמי, ‘טוב, עכשיו זה הזמן להכיר אותה יותר טוב’. היא באה אל הבית ואני לא ידעתי מה לעשות. אז עלינו לאולפן שלי והשמעתי לה הקלטות שעשיתי, כמה בדיחות ומוזיקה אלקטרונית. היו מעט מאוד אנשים שיכולתי להשמיע להם את זה. היא התרשמה מאוד, ואז היא אמרה, ‘טוב, בוא נקליט כמה קטעים’, אז עשינו את Two Virgins. השעה היתה חצות כשסיימנו, אחר-כך עשינו אהבה וזה היה כמו שתי בתולות. זו היתה הפעם הראשונה. לא הבנתי שאני מאוהב בה. עדיין חשבתי שזה שיתוף פעולה אמנותי”. ההקלטות מאותו ליל אוהבים יצרו את האלבום האוונגרדי בעל הכותרת שמתכתבת עם שם התערוכה של יוקו מ 66: Unfinished Music No 1: Two Virgins. האלבום ראה אור בבריטניה ב 29 בנובמבר 1968 וספג אש. חוץ מהעטיפה הסנסציונית שלו עליה מופיעים ג’ון ויוקו בעירום וכמובן התוכן שצריך להיות חזק מאוד כדי להקשיב לו, האלבום מסמל את תחילת הסוף של הביטלס כשלראשונה חבר ביטלס מוציא פרויקט מוזיקלי עם פרטנר מוזיקלי אחר. זהון אגב לא היה פרויקט הסולו הראשון של חבר ביטלס, קדמו לו מקרטני עם הפסקול ל The Family Way שיצא בינואר 67, והריסון שהוציא פסקול לסרט Wonderwall ב 1 בנובמבר, רק מעט לפני האלבום של ג’ון ויוקו. אתם מוזמנים להקשיב לצד הראשון של Two Virgins – אין אחריות על בעיות אזניים או מיצמוצים בעיניים לאחר ההאזנה. בסוף מאי, התכנסו חברי הביטלס בביתו של ג’ורג’ הריסון באשר רגע לפני תחילת העבודה על האלבום הבא של הלהקה. הם הקליטו דמואים ל 23 קטעים שכתבו. חלקם נכתבו בהודו ורובם יוקלטו עבור האלבום הלבן. ההקלטות התבצעו בעזרת מכשיר הקלטה פשוט בעל 4 ערוצים שהיה לג’ורג’. לנון והריסון במהלך הקלטות הדמואים באשר אחד הקטעים שג’ון כתב בהודו הכיל שני משפטים: I need a fix ’cause I’m going down Back to the bits that I left uptown כשחזר מהודו ולאחר הדייט עם יוקו, הוסיף את השורה הבאה על ליל האהבים: Mother Superior jump the gun… יוקו קיבלה את הכינוי “אם המנזר” ונשאיר לדמיון איזה אקדח נדרך שם. את הרעיון הזה ירחיב לנון בעתיד. בסופו של הקטע מוסיף לנון על מנת שלא יהיה ספק בקשר של יוקו לעניין את הקטע הבא: Yoko oh no oh no Yoko oh no oh yes זו ההקלטה שמבצע לנון במרתון הדמואים בביתו של ג’ורג’ לאחר שחיבר את הכל יחדיו: אל הקטע התייחס פול בביוגרפיה שלו Many Years From Now: “הוא נכנס לסמים קשים יותר משהיינו, ולכן השירים שלו קיבלו יותר התייחסויות להרואין. עד לנקודה זו פלירטטנו קלות עם LSD ומריחואנה אבל עכשיו ג’ון התחיל לדבר על fixes ו monkeys (שהיה כינוי להרואין) , וזה היה מצב קשה יותר, שלא כולנו היינו שותפים אליו. היינו מאוכזבים שהוא נכנס להרואין כי לא ממש ראינו איך נוכל לעזור לו … זו היתה תקופה קשה לג’ון, אבל לעתים קרובות הצרות והטירוף האלו יכולים להוביל לאמנות טובה, כפי שאני חושב שקרה במקרה הזה”. לנון עם דונבן בהודו לנון כמובן הכחיש שהשיר נכתב על הרואין. הקטע הונח בצד והקלטות האלבום הלבן התחילו ביוני. מדי פעם חזר לנון לקטע הלא פתור הזה כשהוא תוהה מה לעשות איתו. קטע אחר שעבד עליו היתה מנגינה ללא מילים, בה הוא שילב את הפריטה המיוחדת שלמד מדונבן בהודו. הפריטה שהיתה פריטת פולק נפוצה, הופיעה בלא מעט שירים כמו To Try For The Sun של דונבן עצמו מ 65: ובקטע Puff The Magic Dragon של Peter, Paul & Mary: תוכלו לשמוע ממקור ראשון איך לימד דונבן את לנון לנגן את הפריטה הזו בהודו את מה שלמד יישם לנון בהתלהבות ב Dear Prudence וב Julia הנפלאים. לנון ממשיך להאבק עם הקטע החדש בביתו ומוסיף לו את המשפט Mama, you’re so beautiful this morning, I’d like to grab your weave בנתיים, באולפני אבי רואד, לנון נתקל בכותרת מוזרה בירחון אמריקאי שנקרא The American Rifleman ששירת את ציבור חובבי הנשק החם. “ג’ורג’ מרטין הראה לי את העטיפה של מגזין שאמר, ‘האושר הוא אקדח חם’. חשבתי שזה דבר נפלא ומטורף לומר. אקדח חם אומר שאתה ירית במשהו או מישהו”. המאמר מתוך The American Rifleman את הכותרת של הכתבה מאמץ לנון וכותב קטע בו הוא משתמש בכותרת של המאמר Happiness Is A Warm Gun. בגרסה מוקדמת של השיר I’m So Tired כתב לנון When I hold you in your arms when you show me each one of your charms I wonder should I get up, and go to the funny farm את השורות הללו לוקח לנון ומוציא מתוך I’m so Tired, ומשלב בהם את דימויי האקדח המיניים When I hold you in my arms And I feel my finger on your trigger I know nobody can do me no harm את הקטע שהורד מ I’m so tired הקליט לנון במסגרת הדמואים באשר ותוכלו להאזין לו כאן: את הקטע החדש כתב לנון בסגנון הדוואופ של שנות ה50 כשאת ה Shoop shoop, doowah doowah הוא מחליף עם דימויים מעולם הנשק החם: Shoot shoot, bang bang. בסופו של דבר הצליח לנון בעזרתם של חברים טובים לפצח את הקטע המוזיקלי הבלתי פתור שיהווה את הפתיחה ל Happiness Is A Warm Gun. זה קרה אחרי ליל התהוללות בו משתתפים לנון, דרק טיילור, ניל אספינל ופיט שוטון חבר הילדות של לנון שהיה גם חבר בקוורימן לתקופה קצרה. במהלך אותו אירוע לנון מבקש מהמשתתפים שהיו כולם בהשפעת LSD לעזור לו לסיים את הקטע הלא גמור. הוא מבקש מכל אחד שיזרוק משפטים לחלל האוויר על מנת שניל יוכל לכתוב אותם. לנון ופיט שוטון ב 67 לנון שואל, “איך הייתם מתארים בחורה חכמה..?” וכנראה מכוון ליוקו. דרק טיילור נזכר במשפט ליברפולי שהיה אומר אביו she’s not a girl who misses much. ניל רשם. דרק ממשיך ומספר לחבר’ה על מקרה מוזר בו הוא ואשתו פגשו בחופשה בחור בפאב מקומי שסיפר להם שכשהוא מתנה אהבים עם חברתו הוא נוהג לשים כפפות מעור. (!!?!!). ניל רשם. לנון מזקק מאוחר יותר את הסיפור לשורה She’s well acquainted with the touch of the velvet hand. דרק נזכר בעוד סיפור שקרא הפעם בעתון, על בחור שנעצר על כך שהיה מרכיב מראות על גבי המגפיים שלו כדי להציץ מתחת לחצאיות של בחורות. ניל רשם. לנון מזקק: The man in the crowd with the multicolored mirrors on his hobnail boots וכך טיילור היצירתי מפליג בסיפורים שהופכים לקולאג’ של דמויות וסיטואציות שונות על ידי לנון. כשלנון מסיים לכתוב את השיר המורכב הזה, זמן סיום ההקלטות לאלבום הלבן כמעט ומגיע – ליתר דיוק 3 שבועות לסיום. ה 23 בספטמבר מוקדש כולו להקלטת השיר. המפיק בפועל בסשנים עבור השיר היה כריס תומס שמחפה על העדרו של ג’ורג’ מרטין שהיה בחופשה. הסשן מתחיל בשעה 7 בערב והביטלס בהרכב מלא ונדיר להקלטות האלבום הלבן, מבצעים 45 טייקים לשיר ששמו הזמני Happiness Is A Warm Gun In Your Hand עד לשעה 3 לפנות בוקר אך ללא תוצאות משביעות רצון. היום שלמחרת נעשה שוב נסיון להקליט את השיר ושוב הוא מוקדש כולו להקלטתו. בין 7 בערב ל 2 לפנות בוקר מוקלטים 25 טייקים נוספים. (46 – 70). כמות הטייקים הגדולה והקושי להקליט את השיר נבעו משינוי המקצבים והמעברים בשיר שקל היה לטעות בהם. לבסוף הוחלט שטייק 53 הוא הטוב ביותר אך החלק האחרון של השיר היה טוב יותר בטייק 65. ג’ון ויוקו באולפן בהקלטות האלבום הלבן למחרת, ב 25 בספטמבר, מתבצע החיבור בין 2 הטייקים ומלאכת הקלטת התוספות על גבי המיקס שנוצר מתחילה. לנון מקליט את הקולות הראשיים ואחר כך נעזר בפול וג’ורג’ בהקלטת קולות הרקע הדוואפיים. מקרטני מוסיף עוד בס, ג’ורג’ מוסיף עוד גיטרה חשמלית, רינגו מוסיף נגינה על ההייהאט בתופים וטמבורין. עוד כלים שהתווספו היו נגינת פסנתר של מקרטני שהוסיף גם נגינת טובה ולנון באורגן. הכלים הללו מורדים מהמיקס הסופי שנעשה כבר באותו הלילה. עוד שינוי של הרגע האחרון שנעשה במיקס היה השתקת קולו של לנון ששר את הקטע של I need a fix יחד עם סולו הגיטרה של הריסון. תוכלו להאזין כאן לכלים הנוספים שהוקלטו והורדו אחר כך מבודדים וזהו המיקס שמכיל בו את הכלים שהורדו מקרטני שהיה נלהב ביותר מהתוצאה שהושגה הגיע הביתה שטוף אדרנלין והתפאר בפני לינדה חברתו הטרייה שלא מזמן עברה לגור איתו בביתו שבלונדון שזהו השיר הטוב ביותר שהביטלס הקליטו עבור האלבום החדש. במה נקנח ? הנה גרסה מיוחדת של U2 ל Happiness Is A Warm Gun שהם הקליטו כביסייד ב 1997 ואל תשכחו, אושר הוא פנקייק חם.