היום יום השנה למותו של ג’ורג’ הריסון. זה לא ייאמן שעברו כבר 20 שנה ואני לא חושב שאי פעם הפנמתי את העלמו אלא יותר הדחקתי. הקופסא החדשה לאלבום המשולש שלו שיצאה השנה והציפה את כל החומרים והדמואים מעל לפני השטח, רק המחישה לי עד כמה אני מתגעגע. הרגשתי את זה במיוחד בפרק הפודקאסט שעשיתי על האלבום הנהדר הזה של ג’ורג’ ובנבירה בחומרים הרגשתי שאני ממש מבין אותו ואת המעמד הבעייתי בו הוא היה בביטלס ובאופן כללי אוהב אותו יותר. לפרק הפודקאסט על האלבום המופלא תוכלו כמובן להאזין בכל זמן כאן. לפני עשור בדיוק, בציון עשור למותו של ג’ורג’, יצא סרט נפלא דוקומנטרי על חייו. זה רק סימבולי שהסרט הזה חוגג עשור בדיוק עכשיו כשבמאי ידוע ואיכותי אחר כמו פיטר ג’קסון הוציא את הסרט המופלא שלו על פרויקט ‘גט בק’. כנראה שלבמאים מעולים יש טעם מעולה. הבמאי שהיה אחראי לפני עשור על Living in the Material World, הוא כמובן מרטין סקורסזה האדיר וכשהוא יצא חשבתי אז שמעל לשלוש שעות זה דבר מוגזם מאוד עבור סרט. היום גם שמונה שעות נראות לי מעטות כשמדובר בהם.
החברים של ג’ורג’ עם סקורסזה בפרמיירה לסרט
לפני עשור כשיצא הסרט, כתב רוג’ר ארברט מאמר עליו שהכיל את הכותרת “סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג’. היום בציון יום מותו ה 20 של הריסון אביא תרגום של המאמר הקצר והנהדר הזה של רוג’ר ארברט. עם הסימבוליזם הידוע שסובב סביב הביטלס, הוא התחיל את המאמר בציטוט מתוך היומן של ג’ורג’ מיום העשרה בינואר 1969. יום העזיבה שלו את פרויקט ‘גט בק’. “התעוררתי ונסעתי לטוויקנהאם, עשיתי חזרות עד ארוחת הצהריים – עזבתי את הביטלס – הלכתי הביתה, בערב עשיתי את Kink of Fuh באולפני טריידנט. אח”כ אכלתי צ’יפס“.
המלך פו היתה יצירה שכתב האמן ברוס פורס (סטפן פרדינלנד) והריסון ממש אהב אותה כששמע את הגרסה של השיר שעשה ההרכב The Tokens. הריסון כל כך אהב את השיר שהוא רצה שפורס יקליט לו גרסה באפל. הוא עבד על השיר איתו ואפילו גייס את הפילהרמונית של לונדון לנגן בו יחד עם המתזמר ג’ון ברהאם. על פי היומן של הריסון בזה הוא עסק באחה”צ של יום העזיבה שלו את הביטלס. אכן יום עמוס. חברת אפל לא האמינה שהשיר הז היכול להיות הצלחה מסחרית והדפיסה רק 1000 עותקים ממנו ואכן ללא הפצה מתאימה, השיר הלך לאיבוד וכיום עותקים מהסינגל הזה שקיבל את המיספור אפל 8 יקרים ונדירים.
רוג’ר ארברט כתב על הסרט של סקורסזה ועל ג’ורג’ בקצרה אבל בעדינות יפה ונעימה.
“סקורסזה מנתח את המסתוריות של ג’ורג'” מאת רוג’ר ארברט – אוקטובר 2011. קריאה נעימה. ג’ורג’ הריסון תמיד נראה כבחור הכי לא שמח בביטלס. כמובן שאין ערך לדיעה שכזו. הביטלס הם מסך שעליו אנו מקרינים את הרעיונות שלנו וג’ורג’ נראה כמו אחד שממש לא רצה שיקרינו עליו. בלהיות חבר בלהקה ההיא, בלהיות חלק מהיצירה של מוסיקת הפופ של זמננו שכנראה עדיין יאזינו לה גם במאות הבאות, יש סכנה בלאבד את עצמך. ג’ורג’ היה האינדיבדואל המוחלט. בסרטו התיעודי של מרטין סקורסזה “ג’ורג’ הריסון: חיים בעולם החומרני”, המסע של הריסון עוקב אחר החיפוש שלו אחר עצמו במהומה של הסחות דעת. זה ברור כמו שכתב פול ת’רו במאמר האחרון שלו, שסקורסזה ראה בחייו של הריסון השתקפות של חייו שלו. הם התחילו כילדים בודדים ומנוכרים. הם מצאו שמחה ובריחה במוסיקה ובקולנוע. הם מיקדו את חייהם באומנויות הללו והם התנגדו לאפשרות בה אפשר יהיה לצרוך אותם במאת האחוזים. זה סרט ארוך והטלוויזיה בכבלים מתאימה לו. בסרט שיעלה במהלך שני ערבים ב HBO ויכיל 208 דקות, סקורסזה השיג כנראה את הדוקמנטרי הטוב ביותר שאפשר. יחד עם אשתו השנייה הנאמנה של ג’ורג’, אוליביה כמפיקה שותפה שלו, הוא אסף את קטעי הארכיון, כל התמונות וקטעי הוידאו. יחד עם היוקרה שלו ובגלל האהבה שלהם לג’ורג’, סקורסזה הצליח לקרוא לכל מי שהכיר את הריסון בכל מזגי האוויר שלו: בנו דאהני, רינגו, פול, יוקו אונו, אריק איידל וטרי גיליאם, אריק קלפטון, ג’קי סטיוארט ועוד רבים אחרים.
“ההתחלה שלי היא הסוף שלי” כתב ט.ס אליוט . ג’ורג’ הריסון גדל במעמד הפועלים בליברפול שלאחר המלחמה. אחת ההתחלות הללו היתה גינת הירק של אביו. הגינות הללו קיבלו אז ברחבי בריטניה של לאחר המלחמה, את השם ה Victory Garden. גם לאבי היתה גינה כזו. לאורך כל חייו כשהגיעו התהילה והכסף, הוא מצא עונג בחיפוש אחר בתים עם גינה. בתים בכפרים אנגליים ידועים בגנים שלהם, אבל בעליהם אף פעם לא לכלכלו את ידיהם. ג’ורג’ היה אובססיבי לפעולת הגנון הפיסית ועבד את אדמתו מתי שרק היה יכול. כשאתה מגנן, אתה מדמיין את האפקט של כך על מי שיראה את הגינה שלך – עבור דור העתיד וזרים. זו מתנה שאתה מעניק לאדמה ולאחרים והיא מראה על אהבה ויופי בצורתם הטהורה.
חייו המקצועיים של ג’ורג’ נקלעו למערבולת כמעט מהיום הראשון בו הוא עשה אודישן לראשונה עבור ג’ון ופול, כשהוא ניגן עבורם את ‘ראנצ’י’ בקומה העליונה באוטובוס. הסרט של סקורסזה עוסק במלואו בזריחת הביטלס כשהכוכבות הפכה להיות לביג דיל ולהרבה יותר כי מהר מאוד התברר שהביטלס היו יוצאי דופן. פול וג’ון היו הכותבים של רוב להיטי הביטלס הגדולים. ג’ורג’ כתב מאות שירים אבל איכשהו הם נדחקו כל הזמן מהאלבומים ולא נכללו בהופעות. יש בסרט סצנה שלא תסולא בפז בה הוא מתווכח עם פול. השירים שלו לא זכו להערכה כמו שהוא חשב שצריך להיות ואחרי שהצליח בכוחות עצמו, שמענו יותר מעבודתו. בחיפוש אחר שקט פנימי בכאוס של הכוכבנות, ג’ורג’ מצא את עצמו נמשך לדת המזרחית והיה גורם מרכזי בהחלת ההשפעה של המהרישי על הביטלס. הוא הצטרף לחבורת הארי קרישנה והיה צמחוני מ 1968 ועד ליום מותו. ג’ורג’ האמין שתכלית החיים היא להכין את עצמך למוות. הוא עשה זאת בעזרת מדיטציות ומילמולים. השלווה שלו אותגרה כאשר אשתו והוא הותקפו על ידי פולש לביתם. הוא נדקר בזמן שנלחם באיש מופרע הנפש הזה. המחשבות על הרצח של ג’ון לנון בוודאי היכו בו. ב 1997 הוא אובחן כחולה בסרטן הגרון שהתפשט מאוחר יותר לראותיו ולמוחו. הוא הלך לעולמו ב 2001. כל זאת ועוד מכוסים בסרט המכובד הזה. זהו סרט תיעודי אובייקטיבי ופחות אישי ממה שסקורסזה עשה בדרך כלל. בהתחשב באורכו אין בו יותר מדי קטעי הופעות והוא מתמקד בראיונות ארכיוניים עם ג’ורג’, קטעי חדשות ומבחר מרשים של ‘ראשים מדברים’. אלה שהכירו את ג’ורג’ ואהבו אותו. השימוש שלו ב LSD ובסמים אחרים נדון בסרט, אבל כנראה שהוא חיפש אמת, לא התמסטלות ועד מהרה הוא היה נקי מסמים ומצא את ה’היי’ שלו בתרגולים רוחניים והוא נטש את המוסיקה שלו. גם עכשיו יש בו משהו קצת נסתר ופרטי. אני חושד שאם אנחנו רוצים לחוש את נוכחותו, נצטרך לבקר בגנים שלו. עד כאן תרגום המאמר של רוג’ר ארברט. שתפו אותי איך אתם זוכרים את ג’ורג’. אולי הביטלס השקט? אולי לוחם הצדק בלנון ומקרטני? אולי האיש הרוחני שהביא את המוסיקה ההודית לפרונט? כותב שירים מחונן? ואולי כולם יחדיו, כי כזה היה ג’ורג’.