top of page

Band On the Run – חלק 3

עודכן: 30 בנוב׳ 2023

בשבוע שעבר כתבתי על הצד הראשון של האלבום. לאלבום הזה ווינגז מגיעים בהרכב חסר, אבל הרי מקרטני הוא איש רב מעללים ולכן הוא כותב ומלחין את השירים, מנגן בס, גיטרה ובזמנו הפנוי מתופף ביד אחת. לא באמת. הוא לא משתמש בכל היד. באלבום הזה שהוקלט בלאגוס שבניגרה, אפריקה, מקרטני מפיק את לקחי האלבום הקודם Red Rose Speedway וכבר בשיר הפותח של האלבום אנחנו מקבלים שיא עם קטע קונספט מחולק ל 3 מקטעים שלא מביישים. הסקסופוניסט הנפלא האווי קייסי מייצר רגעי קסם ב 2 שירים בצד א’ ועד עכשיו הכל נחמד.

כשצד ב’ של האלבום נפתח, אנחנו מרחיקים למרוקו, לא ממש רחוק מהיכן שהוקלט האלבום, צפונית לניגריה באותה יבשת אפריקה שהייתה אמורה להביא צלילים חדשים לאלבום אבל מסיבות שונות זה לא ממש התממש. בתחילת השנה, באזור פברואר 1973, מבקרים חברי ווינגז במאראקש שבמרוקו ומתאכסנים במלון ששמו בתרגום חופשי: “מקום מפלט” או בערבית: מאמוניה – Mamunia , אם לדייק המלון נקרא sumptuous mamounia hotel והוא נחשב לאחד המלונות היוקרתיים בעולם. עבור אדם כמו מקרטני, כל מילה או ביטוי יכולים לשמש השראה מצוינת כדי לכתוב שיר או מנגינה וכנראה שפינוקים של מלון יוקרתי גם כן לא מזיקים, ואכן את ההשראה למנגינה מקבל פול מהווייבים של מאראקש יחד עם שמו של המלון שמסתובב לו בראש. כשמגיעים החברים ללאגוס, זה יהיה השיר הראשון עליו יתחילו לעבוד. מקרטני מגבש שם אט אט את המילים וממשיך את הקו הרוחני של Bluebird (שהיה הוותיק ביותר של מקרטני שנכנס לאלבום ונכתב בחופשה בג’מייקה – ממש קיבוץ גלויות יש באלבום הזה), כשהוא כותב שוב על יציאה לחופשי ועל לידה מחודשת – כן כנראה גם מהביטלס. צריך לזכור שהפצע עדיין פתוח, אנחנו קצת יותר מ 3 שנים לאחר הוצאת האלבום הראשון שלו שפירק את הכל והעניינים מתחילים להירגע ולתפוס צורה רק בתקופה זו. עוד עדות לנוכחות של הביטלס בשיר, הוא השימוש באותו mac שמופיע בשיר penny lane כשבשיר ההוא, מתאר מקרטני את הבנקאי שאף פעם לא עושה שימוש במעיל הגשם שלו גם בגשם הסוער, וזה very strange. אותו ה mac, הוא קיצור של ה mackintosh, מעיל גשם שדוחה מים עתיק יומין. כן כן חברים, מקינטוש, אותו שם שנתנו אפל ל”מחשב העל” שלהם. ב Mamunia משתמש מקרטני באותו mac בבית הזה:

So lay down your umbrellas Strip off your plastic macs You’ve never felt the rain my friend Till you’ve felt it running down your back

תוך כדי העבודה על השיר באולפן מתחילה סופת גשמים טרופית סוערת ולא ברור מה קדם למה, אבל גשם הוא הדמות הראשית במילים שכתב מקרטני לשיר. הוא “ממלא את הים”, “משקה את כולם” וגם “נותן חיים לזרע שממתין לו באדמה”, ויחד עם העצה שנותן מקרטני: “בפעם הבאה שתראו את הגשם, אל תתלוננו שגשום”, זה נשמע מקסים.

ההקלטה תחת הסופה כנראה עשתה ללהקה רק טוב. הגיטרות האקוסטיות נשמעות רעננות ונפלאות, ואם עד עכשיו חיפשנו את הצליל האפריקני באלבום, אז בפזמון אם עוצמים את העיניים ממש חזק ומפעילים את הדמיון על טורבו אפשר לשמוע שבט יושב במעגל ומתופף בכלי ההקשה שלו. קטע ראוי לציון הוא זה לקראת סוף השיר בו מנגנת לינדה במוג סינתיסייזר וברקע נשמע פול בקול עמום ברקע כשהוא אומר: “בכל מקום בו אני מביט יש את אותו סאונד ישן, אני מת על זה!“. בלונדון מתווספים משחק הקולות היפה שהופך אט אט לחלק מצליל ההיכר של האלבום בפרט ובכלל של ווינגז החדשים.

צלילי האורגן של לינדה מתחברים בצורה כל כך חלקה וטבעית ל No Words, הקטע הקצר הבא באלבום כאילו נולדו האחד לשני. בתחילת השנה כותב דני ליין את No Words. זה לא אחד הקטעים החזקים או המאפיינים את האלבום אבל גם בו יש קטעים בלתי נשכחים כפי שמיד ניווכח והוא שיתוף הפעולה הראשון בין פול לדני ליין. כשהלהקה מגיעה ללאגוס, מקרטני עוזר לליין לסיים את השיר וככל הנראה הוא אחראי על הבית האחרון או לפחות על הקטע האחרון שבו:

You wanna turn your head away And someone’s thinking of you I wish you’d see, it’s only me I love you

על המשפט הקטן אבל החשוב הזה מבחינתו של מקרטני – It’s only me אתן למשורר וחורז החרוזים מקרטני לספר:

“הייתה לג’ון ולי איזו אי הסכמה ואני זוכר איך הוא הסיר את משקפי ה”סבתא” שלו. אני עדיין יכול לראות אותו בדמיון. הוא הניח אותם ואמר: ‘זה רק אני פול’. ואז הוא הרכיב אותם שוב והמשכנו לריב…הביטוי הזה ממשיך לחזור אליי כל הזמן. ‘זה רק אני’, הוא הפך למנטרה בראש שלי. לא משנה איזה דברים רעים ג’ון אמר עליי, הוא היה יכול להוריד את משקפיו עד לקצה החוטם ולומר לי ‘אני אוהב אותך’. זה באמת משהו שאני נתלה בו”.

מיד לאחר הקטע הזה, יש קטע גיטרות משובב נפש שממשיך אל תוך סולו גיטרות שמנגנים הן דני והן פול ומסתיים ודועך אל תוך הפייד אאוט. ישנה שמועה שאומרת ששני ה’רואדיז’ של ווינגז, טרבר ג’ונס ואיאן הורן (איאן היה נשוי לאחותו של טרבר אז הוא למעשה גיסו) השתתפו בהקלטת קולות הרקע. לא משהו שאפשר להבחין בו כל כך בשיר. בלונדון מקבל טוני ויסקונטי את הפיקוד על התזמור בשיר, ומגייס רביעיית מיתרים עבורו. זה ממש מוזר שכל הטוב הזה נכנס לשיר של 2 וחצי דקות.

בגרסה האמריקאית של האלבום, הטראק הבא יהיה Helen Wheels. למזלנו אנחנו נאחז בגרסת הבמאי.

את הטריגר לכתיבת השיר הבא באלבום הצית במוחו של פול לא אחר מאשר השחקן והבמאי דסטין הופמן. אתם שואלים מה הקשר בינו לבין פול, אז אמרנו אלבום חוצה מדינות ומלכד לבבות ובזמן חופשה בג’מייקה מסבים 2 הזוגות המקרטנים וההופמנים יחד עם משפחותיהם לארוחת ערב בביתם של האחרונים בג’מייקה. כשדסטין הופמן מסתקרן לגבי שיטת כתיבת השירים של פול, הוא גם מציע רעיון:

פול עם דסטין הופמן

מקרטני סיפר: “הוא אמר: ‘חשבתי על כך. ראיתי מאמר קטן במגזין טיימס על פיקאסו והיא הכתה אותי בפואטיות שלה. אני חושב שזה יהיה מעולה לצרף לזה מוסיקה’. במאמר הוא [פיקאסו] אמר כביכול ‘שתו עבורי, שתו לבריאותי, אתם יודעים שלא אוכל לשתות יותר’, הוא הלך לצייר קצת ונכנס למיטה ב 3 לפנות בוקר. הוא לא התעורר בבוקר שלמחרת והם מצאו אותו מת. דסטין חשב ש ‘Drink to me, drink to my health, you know I can’t drink anymore’ הוא משפט פרידה נהדר. אלו המילים האחרונות של פיקאסו. אז הוא אמר ‘אתה יכול לכתוב על זה משהו?’ “.

מקרטני כמובן לוקח את המשימה, תופס גיטרה ומתחיל לפרוט ולשיר את מילותיו האחרונות של פיקאסו. הופמן מזנק מכיסאו וצועק לאשתו כשהוא לא מאמין: “אנני!, אנני!, הוא עושה זאת!, זה יוצא!“. מאוחר יותר הוא התוודה שזהו אחד הרגעים הגדולים בחייו, אחרי לידתו כמובן. כמובן שאפנק אתכם בהקלטה מאותו ערב אצל ההופמנים. כבונוס ממשיך מקרטני לגרסה מוקדמת מאוד של Getting Closer שתצא רק באלבום האחרון של ווינגז Back to the Egg.

זה לא הפלירטוט הראשון של מקרטני עם פאבלו פיקאסו. כשלינדה ילדה את בתם הבכורה מרי, הסתובב פול במסדרונות בית החולים כשהוא חוזר ובוהה בתמונה של פיקאסו שנקראה “הגיטריסט הזקן”. בתמונה נראה גיטריסט והוא זקן, אבל הדבר שעניין את פול הוא, מהו האקורד אותו הוא מנגן ולאחר שפענח אותו והבין שמדובר באקורד בו משתתפות רק 2 אצבעות, הוא ניסה לכתוב שיר שלם עם אקורדים כאלו וקרא לו “When the Wind is Blowing”, אותו הציג לראשונה ב 1999 בתכנית של מייקל פרקינסון, שיש לו קשר הדוק לעטיפת האלבום Band on the Run.

בלאגוס עת הגיע זמנו של השיר להיות מוקלט, מדירים חברי הלהקה את רגליהם ומקליטים ליום אחד בלבד באולפן אחר. אולפני ARC היו שייכים למתופף להקת Cream לשעבר ג’ינג’ר בייקר שהתעקש שהלהקה תקליט את כל האלבום באולפן שלו. מסיבותיו הוא מקרטני התעקש להקליט באולפני EMI, וכמנחת שלום הוא מציע שיבואו להקליט יום אחד באולפנים שלו.

ג’ינג’ר בייקר יחד עם קוטי פלה בניגריה

השיר שעלה בגורל הוא Picasso’s Last Words ובמהלך ההקלטות משתתף ג’ינג’ר בייקר גם כן בהקלטות כשהוא משקשק בסוג של מאראקס שהיו מין פחיות מלאות בחצץ. פול מחליט להתייחס לשיר ממש כמו בד קנבאס עליו הוא יצייר בסגנונות שונים. “פיקאסו היה קיצוני בציורים שלו. הוא עשה שימוש בכל מיני סגנונות: קיטועים, קוביזם ועוד. אני חושב שזה יהיה נחמד שיהיה קטע כזה באלבום שיעבור בין מצבי רוח שונים, לחתוך אותו במקומות שונים, לערוך ולהתעסק אתו קצת – כמו שהוא עשה בציורים שלו”.

טוני ויסקונטי האחראי על התזמורים באלבום, שנתבקש להפיק משהו מיוחד, או במילותיו של מקרטני ‘תעשה את הדבר שלך רק בסגנון מוטאון’, נכונה עבודה לא פשוטה והוא כותב תזמור שהושפע מהמלחין ג’ק ניטשה (שעבד בתחילת הדרך עם הרולינג סוטנז). השיר מתחיל בצורה הבנאלית של גיטרה אקוסטית וזולג לאיטו לקטע דיבור צרפתי שנלקח מתכנית הרדיו Le Flash Touristique ושודרה ב BBC – אולי כדי להדגיש שפיקאסו מת בצרפת ואת מילותיו האחרונות אמר בצרפתית. לדבריו של ויסקונטי, פול היה אובססיבי בהקלטת קטע הבסון שמלווה את הצרפתית וביקש כל הזמן מנגן הבסון לנגן בצורה “עשירה” יותר. תוסיפו על כל זה גם רפרנסים לשירים אחרים מהאלבום כמו מ Jets ומ Mrs. Vandebilt ותקבלו מישמש שהוא אולי מעניין אך מייגע לפרקים. בכל זאת השיר הארוך באלבום.

אבל הנה מגיעה נגינת הפסנתר הנפלאה בשיר האחרון באלבום, “1985”, שמעירה אותי מיד. מקרטני התחבט עם השיר הזה במשך כמה חודשים ולא ידע מה לעשות עם השורה היחידה שהייתה לו: “אף אחד לא יצא חי/ באלף תשע מאות שמונים וחמש”. אפוקליפטי מעט ויש האומרים שהושפע מספרו של ג’ורג’ ארוול 1984 (דיוויד בואי כתב על כך אלבום שלם בשם Diamond Dogs). השיר הוקלט באולפני אייר שבלונדון ומקרטני עדיין התחבט והוסיף מילים לשיר גם ביום ההקלטה. בשיר נשמע שמקרטני ‘נותן את הנשמה’ בשירה וזהו בהחלט ביצוע מצוין שנע בין הטווח שבין Oh Darling לליידי מדונה. הנה הביצוע היפה של מקרטני מתוך תכנית הטלוויזיה One Hand Clapping ששודרה ב 1974 ותיעדה את החזרות של ווינגז באולפני אבי רואד.

הקודה של השיר היא בעצם סיכום כל האלבום כולו והיא מכילה בה תזמור יוצא מן הכלל של ויסקונטי שמביא את הכל לשיא אחד גדול רגע לפני הסיום ממש כמו התפקיד של התזמורת ב”יום בחיים”.

טוני ויסקונטי עם אשתו מרי הופקין בתחילת שנות ה 70

איך נסיים את האלבום? בצורה הכי טבעית לאלבום שמנסה לחקות את סרג’נט פפר – כמו שהתחלנו, חזרה למנוסה, עם קטע מתוך השיר הראשון באלבום. זהו הגענו לסופו של האלבום.

ב 28 באוקטובר 1973, מתכנסים חברי הלהקה יחד עם הצלם קלייב ארוסמית’ אותו הכיר מקרטני מליברפול, בפארק אוסטורלי שבלונדון על מנת לצלם את עטיפת האלבום. הקונספט שהסכימו עליו היה שאם “הלהקה במנוסה” הדרך הטובה ביותר להעביר זאת היא כמו בסרט הוליוודי שהאסירים באור הזרקורים נגד קיר הכלא ולתפקיד האסירים יחד עם הלהקה גויסו עוד 6 דמויות מוכרות, הפעם בשר ודם ולא דמויות מקרטון או שעווה ואלו הם:

ידידנו מתחילת הפוסט השדרן, העיתונאי והסופר מייקל פרקינסון. הזמר וכותב השירים קני לינץ’ ואתם הרי יודעים שבסיפור של הביטלס הכל מעגלי ומתחבר – אותו קני לינץ’ הקליט ב 1963 את הקאבר הראשון אבר לשיר של הביטלס Misery שלנון קיווה שהלן שפירו תקליט ושחרר אותו כסינגל.

השחקן האמריקאי ג’יימס קוברן, העיתונאי והפוליטיקאי קלמנט פרויד (נכדו של זיגמונד פרויד), השחקן הבריטי כריסטופר לי והמתאבק הבריטי ג’ון קונטה.

קלייב ארוסמית’ הצלם סיפר: “שכרתי זרקור מחברת תאורה שלמרבה הצער לא היה חזק מספיק. זה אומר שכל אחד היה צריך להיות יציב ושקט מאוד למשך 2 שניות כדי שהתמונה תהיה חדה. 2 שניות אולי לא נשמע כמו הרבה זמן, עם זאת, הם עשו מסיבה לפני הצילומים וכולם היו במצב גרוע בלשון המעטה. ניסיתי לגרום לכולם להיות בשקט ולשחק את הקטע של אסירים נמלטים. זה היה קשה מאוד. סדרתי את כולם כדי שישענו זה על זה ועל הקיר. דני ליין נפל כמה פעמים צוחק בהיסטריה. הייתי צריך להשתמש במגפון כדי למשוך את תשומת לבם, אפילו עליתי לראש סולם, ליד הזרקור ונבחתי הוראות שמרובן הם התעלמו. הצלחתי לצלם 2 פילמים של 24 תמונות כל אחד. הדאגה האמתית הייתה שלא תהיה תמונה שבה כולם חדים. הצרות שלי לא נגמרו שם, אחרי שהפילם חזר, היה לו גוון צהוב חם חזק, למרבה המזל היו ארבע תמונות שבהן כולם היו חדים. הראיתי אותם לפול והוא אהב אותם. מעולם לא הזכרתי את הגוון הזהוב. סיפרתי לו כמה שנים לאחר מכן, כשצילמתי את העטיפה האחורית ל Wings at the speed of sound”.

הצלם קלייב ארוסמית’

הנה קטע וידאו מצילומי העטיפה:

האלבום ראה אור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973 ואי אפשר לומר שהוא היה להיט עם יציאתו. כנראה שהקהל היה מעט חשדן לאחר 2 האלבומים הראשונים של ווינגז שלא בדיוק ענו על הציפיות שהוערמו על יוצא ביטלס ובמיוחד אם קוראים לו מקרטני. האלבום מגיע בבריטניה למקום ה 9 ואפילו מדשדש מעט כלפי מטה. מצב דומה קרה גם במצעד הבילבורד האמריקאי. מחלקות השיווק של חברות התקליטים כבר לא בוחלות באמצעים ומשחררות סינגלים מתוך אלבומים ללא הבחנה ולכל עבר וזאת למרות שיצאו כבר באלבומים. הראשון להשתחרר בצורה שכזו מהאלבום הזה היה Jet עם Let Me Roll It בצידו השני ב 18 בפברואר 1974 בבריטניה ובארה”ב וזה כבר עושה את העבודה והאלבום מתחיל לתפוס תאוצה.

פרסומת לסינגל Jets

ב 8 באפריל שוחרר השיר Band on the run כסינגל בארה”ב עם השיר 1985 כביסייד ושוב קצר הצלחה עם המקום הראשון. בבריטניה שוחרר השיר כסינגל ב 28 ביוני והגיע למקום השלישי. בביסייד של הסינגל הזה, שיר חדש בשם Zoo Gang ששייך יותר לפוסט הבא על האלבום הבא. האלבום מסיים את השנה כאחד האלבומים הנמכרים ביותר ב 1974 בבריטניה ואחד הנמכרים ביותר של שנות ה 70. רוצים עוד תואר? האלבום המצליח ביותר של יוצא ביטלס, תואר שהיה שהשתייך עד לפני כן לג’ורג’ הריסון עם אלבומו המשולש.

טוני ויסקונטי המתזמר של האלבום תוגמל (ברשימה יחד עם הצלם והרואדיז ) עם “תודה מיוחדת” מעל עטיפת האלבום האחורית. זה כבר היה הרבה יותר ממה שקיבל ג’ימי סקוט על אובלדי אובלדה – אולי הקרדיט האמופרי הזה הוא נקמה על כך שויסקונטי נשא את מרי הופקין בת טיפוחיו לאישה. ב 1999 עת יצאה גרסת חצי היובל לאלבום תיקן מקרטני את הטעות ונתן את הקרדיט המגיע באלבום ולא שכח לשלוח לויסקונטי מכתב “יש לך קרדיט“.

הקרדיט או חוסר הקרדיט לויסקונטי

זהו חברים. הגענו לסוף הפוסט האחרון על האלבום ואני עדיין מתחבט במחשבה מי היא אותה להקה במנוסה. ווינגז או שמא אלו הם הביטלס והאם שניהם בורחים מאותו הדבר.

bottom of page