אין הרבה שירים של הביטלס שקשה לי לפענח מה עומד מאחוריהם. במקרה של לנון, אפילו בשיר אבסטרקטי כמו ‘שדות תות לנצח‘, שכיאה לשיר אבסטרקטי, מדבר על הנושא של ילדותו של לנון בערפול ומתאר תחושה של משהו שיכול להיות פתוח לפרשנות. בכל זאת, אנחנו יודעים פחות או יותר על מה מדובר. ישנו שיר אחד בקטלוג של הביטלס שלטעמי חורג מגבולות ההבנה הליריים והוא נכנס תחת קטגוריה ייחודית של כתיבה שיהיו חברים בה 2 שירים מהז’אנר הייחודי הזה – Rain שעליו תוכלו לקרוא בפוסט מלא שהוקדש ולהאזין לפררק פודקאסט מיוחד שהקדשנו לו גם כן. כנראה שאנחנו ממש אוהבים אותו. השיר השני הוא And Your Bird Can Sing, עליו נדבר היום. שני השירים אגב, נמצאים על קו תפר עדין מאוד של סגנון מוסיקלי ייחודי שלא האריך חיים אצל לנון. תחילה שאלה לקהל. האם מי שהאזין לשיר And Your Bird Can Sing בפעמים הראשונות, עוד לפני שתאוריות שונות החלו לחלחל, הבין מה לנון רוצה לומר במילים? אני יודע שאני במשך שנים התמקדתי בסגנון המוסיקה הנהדר שלו והמילים היו פשוט כאלו שנשמעו כמו שירה, אבל ללא כל משמעות מיוחדת. פשוט התרגלתי אליהן ושרתי איתן את המנגינה הנהדרת ביחד עם קולו הענוג של לנון. פיזמתי את ליין הגיטרה הנפלא והלב שלי הלם יחד עם התופים והבס הקצביים. היום החלטתי לעשות לזה סוף. ניגשתי לשיר באופן שונה ואת תוצאות הניתוח המעמיק תוכלו לקרוא בפוסט שלפניכם. מה הכי טוב לעשות כשאתה לא יודע כלום על השיר? לשאול את מי שכתב. לנון בראיון ב 1971: “another horror” (‘עוד אימה’ – זה נשמע מצחיק יותר באנגלית). נקפוץ בזמן, לנון בראיון לפלייבוי 1980: “another of my throwaways” (‘עוד אחד שלי שמיועד לזריקה’). כשנשאל בהזדמנות אחרת הוא הילל אותו עם השירה הבאה: “זו עטיפה מפוארת מסביב לקופסה ריקה”. אולי מקרטני? זה מה שאמר פול על השיר בביוגרפיה Many Years From Now: “אני חושד שעזרתי עם השלמת הבתים מפני שהשירים כמעט תמיד נכתבו ללא בית שני ושלישי. אני נזכר שעבדתי על המידל אייט אתו, אבל זה השיר של ג’ון. 80-20 לג’ון”. השניים האלו לא ממש עזרו לי אז פתחתי את ספרו הנהדר של האנטר דיוויס The Beatles Lyrics ופרסתי לנגד עיניי את כתב היד המקורי של השיר. הכותרת המופיעה בראש הדף היא כותרת השיר כפי שהייתה בתחילת העבודה עליו: You Don’t Get Me – ‘אתה לא מבין אותי’. בספר כתב האנטר דיוויס אנקדוטה מעניינת. אנחנו כבר יודעים שבשנות השישים, המילה ‘ציפור’ הייתה מילת סלנג לבחורה. הצירוף, ‘הציפור שלך יכולה לשיר’ מופיע כבר בבית הראשון. בת זוגו של מי ניחנה ביכולות שירה? דיוויס מעלה השערה שמא הבחור שלא מבין את לנון הוא מיק ג’אגר והציפור שלו היא מריאן פית’פול. אתה אומר לי שיש לך את כל מה שאתה רוצה וה’ציפור’ שלך יכולה לשיר אבל אתה לא מבין אותי אתה לא מבין אותי. זה מסתדר. הוא כתב שיר למיק ג’אגר, החבר הטוב שהוביל את אחת הלהקות המצליחות בבריטניה לצד הביטלס. זוגתו הכישרונית היא מריאן פית’פול’ ושניהם רבו כי ג’ון חשב שהוא לא מבין אותו. נחמד. בוא נראה מה קרה ללנון וג’אגר בבית הבא. אתה אומר שראית את שבעת פלאי עולם והציפור שלך ירוקה אבל אתה לא יכול לראות אותי אתה לא יכול לראות אותי. זה הזכיר לי את הסיפור המוכר על הפעם הראשונה שבה עישנו הביטלס מריחואנה. זה קרה ב 28 באוגוסט 1964 במהלך סיבוב ההופעות השני בארה”ב. לאחר הופעה של הביטלס בקווינס, הם חזרו לניו יורק על מנת להיפגש עם בוב דילן. במהלך המפגש המוזר הזה, דילן גלגל להם ג’וינט והעביר אותו ללנון, לנון לקח שאכטה והעביר לרינגו. רינגו שלא הבין שצריך להעביר הלאה, סיים את הכל לבדו. בקיצור, כולם התמסטלו קשות ופול אמר שם שהוא “בפעם הראשונה באמת מצליח לחשוב”. כדי שיהיה לו חומרים טובים לכתיבה לאחר מכן, הוא ביקש ממל אוונס ללכת אחריו לכל מקום בסוויטה עם מחברת ולרשום כל מה שהוא אומר. המסיבה הסתיימה ובבוקר פול ביקש לראות מה כתב מל. אוונס פתח את המחברת בשמחה ועזוז, כל זאת על מנת למצוא בה שורה אחת: “ישנם 7 רמות!”. הבית השני מוקדש לפול! ‘שבעת פלאי עולם’ הן אותן ‘7 רמות’ שפול ראה כשהציפור שלו הייתה ‘ירוקה’ (מעושנת ממריחואנה). מיק ג’אגר לא מבין אותו ופול מקרטני לא רואה אותו. ישנה גם הרגשה שג’ון עושה שימוש ברפרנס ברור ל You Won’t See Me של מקרטני מ’ראבר סול’ שדיבר על בעיות ביחסים (של ג’יין ופול). מעניין. בבית השלישי נכתב: אתה מספר לי ששמעת כל קול שקיים והציפור שלך מתנועעת [או רוקדת סווינג, או אולי חיה את ‘סויינגינג לונדון’] אבל אתה לא יכול לשמוע אותי אתה לא יכול לשמוע אותי. לנון שלמד בקולג’ לאומנות, ראה את עצמו בעיניי רוחו כבחור האומנותי בביטלס. זה שפתוח לז’אנרים שונים של אמנות ובכללה מוסיקה. ואז הגיעה 1966. פול פיתח תאבון בלתי נשלט לבלוע את העולם. הוא בחן כמעט כל סוג מוסיקה אפשרי. מוסיקה קלאסית, הודית, אוונגרד, וכפי שאמר בכתבה עם מורין קלייב, היו לו אפילו אספירציות להקליט מוסיקה אלקטרונית. בהיותו היחיד מחברי הביטלס שהתגורר במרכז לונדון, הוא הסתובב ברחובות חופשי ומאושר, נע בין גלריה אחת לשנייה וצבר חברים אמנים שהאירו את עיניו. “הדבר היחיד לעשות הוא להאזין לכל דבר ואז לחוות דעה עליו”. כך הוא נהג לומר ככל הנראה גם לאזניו של ג’ון בסשני הכתיבה המשותפים שלהם שנערכו בעיקר בביתו של ג’ון בקנווד. אלו דברים שערערו את בטחונו של האחרון  בהיות הבחור האומנותי המוביל בלהקה – משהו שגרם לו לצאת למסע חיפושים אחר אותה אמנות נשגבת ואולי לנסות ולסגור את הפערים עם מקרטני. המסע הזה יוביל אותו באותה שנה ל’אינדיקה גלרי’ לצפות במייצג של האמנית יוקו אונו. אם שניים מתוך שלושת הבתים מתייחסים להתקדמות האומנותית של פול ולפתיחות הדעת שלו, אני יכול לפסול בבטחה את שיוך הבית הראשון למיק ג’אגר ולהצמיד אותו גם כן למקרטני. מה עם הציפור? למי מתכוון ג’ון? הציפור היא ‘ציפור נפשם’ הן של לנון והן של מקרטני – הבחורה האהובה עליהם ביותר לפחות לרגע זה – הביטלס. ה’ציפור’ בשיר משמשת כתמריץ עבור מקרטני לחזור חזרה. ‘אתה אומר לי שיש לך כל מה שאתה רוצה’ ובטח עכשיו תוכל לעזוב את הלהקה, אבל אנחנו אחלה להקה, אנחנו האקט הטוב ביותר שיש בעולם. הציפור שלך, שלנו, יודעת לשיר. אתה אומר שעישנת מריחואנה ועכשיו הראש שלך נפתח לכיוונים חדשים, אבל היי, כולנו עישנו, הציפור שלנו יכולה להיות גם במוד הזה – ירוקה. אתה רודף אחרי ז’אנרים שונים של מוסיקה? טרנדים מגניבים? גם הציפור שלנו יודעת להיות סווינגית ומגניבה. לאחר כל שכנוע מגיעה גם טענה: אתה לא מבין אותי, אתה לא רואה אותי, אתה לא שומע אותי. במידל אייט יש כבר ‘עצות’ או פרקטיקה ליום שאחרי. כאשר רכושך היקר יתחיל להכביד עליך הסתכל לכיוון שלי, אני אהיה בסביבה. כאשר ה’ציפור’ שלך תהיה שבורה, האם זה ידכדך אותך? יכול להיות [שאז] תתעורר. אני אהיה בסביבה. התרגלנו בפרויקט ‘גט בק’ לקבל את המצב הקבוע שבו מקרטני מנסה להחזיר את לנון לפעילות תקינה ובאופן נדיר, בשיר הזה אנחנו מקבלים תמונת מצב של לנון מאבד שליטה על מקרטני. מקרטני הוא זה שבידל עצמו גיאוגרפית מהלהקה, אבל לא רק. ב 1966 מתחיל פרק חדש בחיי הלהקה. הביטלס הם שלושה חברים  ומנהל עבודה עם רעיונות מרחיקי לכת. מצב שימשך עד פירוק הלהקה. אפשר לראות בשיר הזה חזרה מוקדמת מאוד ל How Do You Sleep שכתב לנון לאחר פירוק הביטלס ונכנס לאלבום הסולו השני שלו, רק בהבדל מהותי. ה’האשמות’ כאן נעשות בצורה עדינה, מרומזת, רכה וסובלנית ואולי אפילו באופן מתחנן על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. הכותרת הראשונית שמופיעה בדף המילים מתאימה מאוד. ‘אתה לא מבין אותי’ המתחנן, לעומת ‘איך אתה ישן? המאשים. השיר בכללותו, הוא מייצג אומנותי שירתי עבור מקרטני.להראות לו שהנה גם לנון יודע להיות אומנותי ולכתוב שירה כמו החברים הטרנדיים והמגניבים שסיגל לעצמו מקרטני. אפשר לראות זאת גם בשינוי שמו של השיר ל And Your Bird Can Sing. עד כה שיר הביטלס היחיד שכותרתו החלה במילה And היה ‘And I love Her‘. לא עוד. אני ג’ון יכול להשתוות אליך פול. ככל שאני חושב כל כך, זו הפעם האחרונה בתקופת הביטלס שבה ג’ון בכלל ניסה לעשות זאת. בשלב כלשהו הוא מסר את כלוב הציפור לפול ונתן את הכלוב החדש שבנה ליוקו. עכשיו נעבור ביעף על תהליך ההקלטה עבור השיר שהיה דיי סטנדרטי במונחים של הביטלס, למרות שאני מאוד אוהב את הצליל שהושג. עבורי השיר הזה הוא בעיקר ליין הגיטרה הכפול הנהדר שיש בו מעט רמיזות מזרחיות ובאופן כללי הסאונד המעט כבד שכאמור מתחבר לי עם הסגנון הנהדר של Rain שחבל שחלף חיש מהר מעולמו של ג’ון. ההקלטות ליצירה של ג’ון התחילו ב 20 באפריל 1966. זה היה היום העשירי לעבודה על האלבום החדש ריבולבר. לאחר דין ודברים הוחלט שאם מדובר על ציפור בשיר, זה יהיה מאוד נחמד אם ג’ורג’ ינגן ליין גיטרה שישמע כמו משהו שמזכיר שירה של ציפור. כך מוקלטים 2 טייקים יחד עם ג’ון על גיטרת הליווי ורינגו על התופים. עם הטייק השני נראה היה שאפשר להתקדם. על גביו מוקלט הבס, מתווספים קטעי גיטרה נהדרים שהייחוד שלהם היה ג’ורג’ מנגן בהרמוניה שיתופית את אותו קטע גיטרה נהדר יחד עם שותף. מי הוא השותף? אליך ג’ורג’: “אני חושב שאלו היו פול ואני, או אולי ג’ון ואני שניגנו בהרמוניה. זו היה ליין גיטרות קטן אבל סבוך שנוגן סביב המידל אייט”. הסברה הרווחת היא שפול היה השותף לליין הגיטרה הנפלא המיוחד הזה. לאחר מכן מקליט ג’ון את הקול הראשי המוכפל וכשהוא מסיים, הוא מקליט יחד עם פול את ההרמוניות. אחד הניסיונות להשלים את עבודת הקולות לשיר בצורה רצינית, נכנס לחלקה השני של האנתולוגיה. שם אפשר לשמוע את ג’ון ופול כשהם לא יכולים להפסיק לצחוק תוך כדי העבודה. כשאני מאזין לניסיונות הללו אני שואל ביני לבין עצמי האם פול הרגיש או ידע שג’ון מדבר אליו מתוך השורות שהוא שר בעצמו. בעזרת הגרסה המוקדמת והעולצת הזו, אפשר להבחין שמשחקי האולפן הלהיבו מאוד את הביטלס באותה תקופה ושהגרסה הסופית מואטת יחסית אליה. האם הגרסה הזו השביעה את רצונם? נראה שכן. בסופו של יום העבודה הארוך, ג’ורג’ מרטין יחד עם ג’ף אמריק ופיל מקדונלד טורחים ומכינים חמישה מיקסי מונו לשיר. כמעט שבוע עבר מאז וב 26 באפריל, היום ה 13 לעבודה על האלבום, מגיעים הביטלס שוב לאולפן ונחשו מה. הם רוצים להקליט את השיר מחדש. תריסר שעות תמימות הם עובדים ביום הזה על השיר. הם מקליטים 11 טייקים שבהם הם מנגנים בליין אפ מיום העבודה הקודם רק שהפעם פול מנגן מלכתחילה על הבס ולא כתוספת מאוחרת. עצרנו ביום הקודם בטייק 2 ולכן הטייקים הללו מסומנים כטייקים 3 – 13 בהם ג’ורג’ מנגן לבדו את קטעי הגיטרה שניגן עם פול ביום הקודם. פול כבר יקליט את חלקו כתוספות נפרדות. הניסיון העשירי נבחר כטוב ביותר ואתו הם המשיכו לעבוד. ג’ון מקליט את הקולות שהפעם הוכפלו בשימוש בטכנולוגיית ה ADT – הכפלת הקול המלאכותית שעושה שימוש בדיליי. פול כאמור משלים את ליין הגיטרה ורינגו מוסיף עוד מצילות. הפעם ג’ורג’ מרטין לא ממהר והעבודה על מיקס המונו מסתיימת רק ב 12 במאי. היא נשלחת מיד לחברת קפיטול בארה”ב יחד עם עוד שני שירים שיועדו לאלבום שהיה מתוכנן לצאת בארה”ב חודש לאחר מכן. האלבום המוזר הזה קיבל את השם Yesterday and Today ועיקר פרסומו בכוונה או שלא סבב סביב העטיפה שגנבה את תשומת הלב. בעטיפה נראים הביטלס ב’מופע הקצבים’ שלהם בתמונות שצילם רוברט וויטאקר ולאחר סערה שעוררה הוחלפה בכזו עדינה יותר כשחברת התקליטים הדביקה את העטיפה החדשה על גבי הישנה. רשימת השירים באלבום היא מישמש מוחלט. גיבור הפוסט שלנו And Your Bird Can Sing  פתח את צד ב’ שלו. ב 5 באוגוסט יצא האלבום ריבולבר בבריטניה. בנקודה זו הקהל האמריקאי כבר הכיר את השיר כחודשיים. בגרסה האמריקאית לריבולבר שיצאה שלושה ימים אחר כך, שלושה שירים של לנון מתוך ריבולבר הבריטי, נעדרו בבוטות מהגרסה האמריקאית. מדובר ב I’m only sleeping ,Doctor Roberts ו And Your Bird Can Sing. הסיבה ההגיונית או שלא הייתה שהם הופיעו כבר ב Yesterday and Today. אני באופן אישי, כצעד מחאה על הדרת השירים הנפלאים הללו של לנון, הדרתי את גרסת ריבולבר האמריקאית מהתקליטייה שלי. זהו האלבום האמריקאי היחיד של הביטלס שאני לא מחזיק. זה אגב לא אומר שהשאר נהדרים. עטיפת הקצבים אם עדיין לא הצלחתי להרגיז אתכם מספיק לגבי חברת קפיטול, הנה עוד סיפור שלבטח יעצבן. לאחר ששקדו ג’ורג’ מרטין והחברים על מיקסי סטריאו עבור שלושת השירים החדשים של ג’ון שיועדו ל Yesterday and Today, הם נשלחו לארה”ב. לטענת חברת קפיטול הם הגיעו מאוחר מדי. מה עשתה החברה? הכינה ‘מיקסי סטריאו’ מזויפים מתוך מיקסי המונו שקיבלה קודם לכן. איתם הם שיחררו את הגרסאות הראשונות של אלבום הסטריאו. מאוחר יותר הם כבר שיבצו את המיקסים האותנטיים.  עבור זה המציאו את הביטוי ‘להוסיף חטא על פשע’. לסיום, נתקלתי בגרסה נהדרת שביצעו לשיר ווילקו הנהדרים. הם ביצעו את השיר במסגרת פסטיבל ה’סוליד סאונד’ ב 2013 והביצוע שלהם רק הדגיש לי איזו להקת רוק נהדרת היתה הביטלס. #גורגמרטין #manyyearsfromnow #גורגהריסון #StrawberryFieldsForever #בובדילן

איזה כיף לחזור לאלבום הנפלא The Kinks are the village green preservation society. ברגעים כאלו אתה מצטער שזה לא היה אלבום כפול בסופו של דבר. בפוסט הקודם התענגנו על צד א’, היום קדימה, לצד ב’. “היכן שאנשים הם רק אנשים ולא מעמידים פנים” הצד השני נפתח בהוד, הדר ופאר של כתיבה וסאונד. ‘חוות החיות’ הוא אחד השירים האהובים עליי באלבום שבו כל השירים אהובים עליי ועושים לי קווץ’ קטן בלב. בספרו של ג’ורג’ אורוול, ‘חוות החיות’, החיות הן אלו המתמרדות כנגד החיים בחווה הקטנה באנגליה תחת הרודנות של הבעלים. לדעתם הם הפכו משועבדים וצייתנים מדי. הם מנהיגים מרד ובדרך אל החופש כמו בכל התארגנות, המנהיגים שיכורי הכוח מגלים שהם יכולים להתעלות מעל החלשים. בהדרגה נבנה שלטון היררכי לא רצוי שאולי אפילו גרוע מקודמו בסופו של דבר. בשיר הפותח את צד ב’ שקיבל את אותו השם כמו זה של ספרו של ארוול, ריי מדבר על בני אדם ולא על חיות. הוא מטיף לחזור לחווה הקטנה שמסמלת את כל מה שמנוגד לעיר הקרה והמנוכרת. מה צריך יותר מצריף קטן, נביחות כלבים להסתובב בין החתולים והכלבים, החזירים והעזים? ריי מקפיד שלא לערב בין 2 היצירות והוא מדגיש כל הזמן שמדובר באנשים שחיים בקרב החיות, היכן שהם יכולים להיות הם עצמם בניגוד לעיר הגדולה שם המעמדות של ג’ורג’ אורוול הופכות למציאות. “בשיר, זה אני חושב על כך שכולנו מטורפים ושכולנו חיות בכל מקרה. זהו בעצם הרעיון של כל האלבום”. ההקלטה עבור השיר התרחשה באולפן 1 הגדול באולפני פאיי, אולפן שהיה שמור לתזמורות גדולות ובמקרה היה פנוי באותו היום. לראייה, אפשר לשמוע שהסאונד בשיר הזה גדול ורחב יותר משאר השירים באלבום. זה לא שההקלטה עברה חלק. חילוקי דעות נתגלעו בין האחים דיוויס לפיט קוייף בנוגע לליין הבס, וויכוח שהאחים ניצחו בו. עוד משהו מעניין – כלי המיתר הנהדרים בשיר אינם אלא מלוטרון. והשאלה הנשאלת היא אם כבר מקליטים באולפן שמתאים לתזמורת, מדוע לא להשתמש באחת כזאת? התשובה תהיה ככל הנראה עלויות. עלות השכרת שירותם של נגנים היה משהו שהקינקס לא יכלו לדרוש. בבתים בשיר, ריי שר כאילו הוא רדוף. הוא סוחט את עצמו לקצה. כשהוא מגיע ל’פזמון’ והוא שר ‘חוות החיות שלי, ביתם של החיות שלי‘, הוא עדין, רך ומלודי מאוד וזה קונטרסט מעולה. “אני מתגעגע לווילג’ גרין ולכל האנשים הפשוטים” הצ’מבלו של ניקי הופקינס מהדהד ויחד עם קולות הרקע הדרמטיים, אנחנו נזרקים לאווירה בארוקית עתיקה. כשמתווספים האקורדים החותכים של הגיטרה החשמלית זה כבר ישן מול חדש, כפר מול עיר, טוב מול רע. על מנת לבטא את הבארוקיות הנכספת, ריי רצה תזמור מתאים. בקטע הזה משתתפים אבוב, צ’לו, פיקולו וויולה שמנגנים קטע שעיבד דיוויד ויטאקר שעשה עבודה גם עבור חלק מהשירים ב something else. תבואו ותגידו, רגע אבל עכשיו בלבלת את המוח שלא היה תקציב באלבום הזה לנגני תזמורת ואני אומר – נכון. זהו השיר ה’עתיק’ ביותר באלבום שהוקלט כבר בנובמבר 1966. זה אומר שני דברים: קודם כל ששיר נפלא ברמה גבוהה כזו שכב אצל ריי לא מעט זמן, והדבר השני: הקונספט של האלבום או לפחות משהו שדמה לו, הסתובב גם הוא תקופה לא מבוטלת. זה נהדר לחשוב שסביב השיר הזה או הרעיון שלו נבנה אלבום שלם. בשיר הזה אנחנו מגלים סוד שהופך אותו לעוד יותר אישי עבור ריי. דייזי הדמות הנשית בשיר, היא לא דמות בדיונית. היא הבחורה הראשונה שריי התאהב בה אי שם במאסוויל היל. הוא עזב את ה’ווילג’ גרין’ כדי להיות כוכב אבל הוא השתוקק לחזור לפשטות של ילדותו. דייזי, לפחות בשיר לא חיכתה ונישאה לטום שעבד בחנות המכולת ועכשיו הוא הבעלים. העצבות הזו, הגעגועים והחרטה ניכרים בכל תו בשיר. ישנה הצלבה מעניינת בין הסיפור האישי של ריי לקו העלילה בספר ‘גטסבי הגדול’ של פרנסיס סקוט פיצ’גארלד. זה הופך למעניין עוד יותר, כששמות הדמויות בשיר תואמות לאלו בספר. ריי לא שכח להכניס ביקורות על אמריקה המנדה כשהוא כותב שעכשיו תיירים אמריקאים נוהרים לראות את הווילג’ גרין. רמז על התרומה של התרבות האמריקאית להרס התרבות האנגלית. כשמדובר בשיר הזה אפשר מבחינתי להחליף את שמו ל’געגוע מזדחל עמוק ללב שמכווץ אותו חזק חזק’. “קורבן של אורות העיר הבוהקים” סטארסטרק הוא ביטוי שמתאר גרופיז. התיאור של בחורה שמסתנוורת מהתהילה בשיר פופ קופצני שקצת קורץ לקינקס המוקדמים יותר הוא נהדר. אתם יודעים שזו שירה מורכבת יותר אצל ריי ואני מרגיש שזה שיר היאנג לשיר הקודם. בשיר הקודם על הווילג’ גרין יש רוגע וגעגוע ובשיר הזה שהוא שיר החזרה מהווילג’ גרין לעיר, הרוקסטאר רואה את הגרופיז שלו ומייעץ להם לא להסתנוור. “אתם חושבים שהעולם לרגליכם“, אבל גם הוא חשב כך בסוף צד א’ בשיר Sitting by the riverside, ואז באיווחת קרשנדו הכל קרס והוא נאלץ לחזור לעיר. בראיון מאוחר יותר ריי הביע את הפתעתו שהשיר הזה בכלל נכלל באלבום. “זה מוזר שהקינקס הקליטו שיר כזה. הוא היה צריך להיות באלבום סולו של מישהו מאתנו“. תרשו לי לא להסכים אתו. בשלב מסויים, כנראה שגם הם חשבו שיש לו פוטנציאל לקדם את האלבום מכיוון שהשיר שוחרר כסינגל באמריקה, גרמניה וסקנדינביה. את הסינגל ליווה קליפ שבו נראים הקינקס בסוף 1968 משתטים בפארק חורפי שבועות בודדים לפני שיעזוב פיט קוויף את הלהקה. למי שתהה, קולות רביעיית המיתרים וכלי הנשיפה בשיר מופקים שוב מהמלוטרון. “איש לא הפריע לו כשישב מרוצה בעץ שלו” ב something else דיברנו על lazy old sun כקטע שיש בו קריצות לעולם הפסיכדלי. ב’חתול פנומנלי’ ישנה גם כן הרגשה של פלירטוט פסיכדלי. כמו בנסיון הקודם, אי אפשר לומר שזה פסיכדלי אול דה ויי, וואט אוור דאט מינז. כבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שמדובר באגדה או סיפור קטן. לי כמו להרבה מאזינים האסוציאציה הראשונית היא לחתול צ’שר מ’אליס בארץ הפלאות’, ואולי זה נכון, אבל מקריאה של כל המילים אני מקבל את הרושם שהחתול מסווה את האדם כמו בחוות החיות. האדם שהיה כבר בכל מקום, הפך למפורסם ובסופו של דבר התיישב על העץ או על שפת הנהר ומעיין בתמונות העבר בזיכרונו. ואולי הכל בעצם הזיה על שפת הנהר לאחר שרוקן את בקבוק היין. לא אכחיש שצלילי החליל שמופקים מהמלוטרון והאווירה החולמנית משהו, שאבו אותי מיד ל’שדות תות לנצח‘ של הביטלס. כמו לנון בשיר ההוא, גם החתול/אדם מחפש את מקומו הבטוח שבו הוא יכול לשבת ללא הפרעה ולעשות את הדבר הקל ביותר בעולם (לפחות עבורי) – לאכול ולהשמין, אבל מוסיקלית נראה שהשיר שאב השפעה גדולה יותר מ The Gnome הנפלא של פינק פלויד – שיר מתוך מאלבום הבכורה הפנטסטי שלהם ואת זה אפשר לשמוע גם בשימוש באפקט הקולות המואצים שמהווים את שירו של החתול שמבוצעים על ידי דייב ששוברים את הרצינות התהומית בשיר. הנה מיקס אלטרנטיבי ערום קצת יותר אבל לא ממש שונה. בכל זאת זה יפהפה. “הסברתי לקהל והם התחילו ללעוג” ‘כל חבריי היו שם’ הוא השיר הביוגרפי השני באלבום. ריי כותב בו על אירוע אמיתי שהתרחש בחייו כשעלה על במה. “זה היה מופע רית’ם אנד בלוז ולי היה חום, אבל ביקשו ממני לעשות זאת בכל זאת כי הייתי כבול בחוזה. שתיתי המון וחשבתי ‘לא משנה’. הווילון נפתח וכל החברים שלי ישבו בשורה הראשונה… זה היה ערב איום וחשבתי שאני צריך לכתוב שיר על כך“. אני חושב שבצורה מתוחכמת מאוד ישנה הפרדה בשיר בין שתי קבוצות חברים. זו שלעגה בעיר וזו שפרגנה בכפר – החברים שהיו לו עוד מהתקופה שלפני חיי הפרסום. ההפרדה נועדה להבליט את חסרונות החברה החדשה ולהדגיש את ביקורתית היתר ולדבר על מושג ההצלחה, על נטיעת ציפיות בלתי אפשריות וכמובן על העומס הבלתי יתואר שאיתו הוא התמודד וכתב עליו כבר בעבר. מבחינה מוסיקלית חזרו הקינקס לסגנון ה’מיוזיק הול’ שבו כתב ריי כשהחל לשנות את סגנון כתיבתו רק שהפעם משולב בו גם סגנון ואלסי עתיק. “הרגשתי את עיניה שורפות את נשמתי, מעוותות את מוחי” ‘אנאבלה המרושעת’ הוא הקטע הפסיכדלי השני באלבום ואולי הקטע הכי ‘מלוכלך’ נהדר שעשו הקינקס. כידוע זו לא הפעם הראשונה בה הם השתמשו בדיסטורשן אבל המהלך האיטי, הכבד של השיר שמלווה בריף דומה מאוד ל Light my Fire של הדורז, יחד עם השירה המסתורית, גורמת לשיר להישמע אפל מאוד. זה הגיוני כשמדובר שוב בשיר אגדה/ערש אימתי כפרי על המכשפה אנאבלה. “רציתי שיר שישמע נוראי ככל שאפשר. מין צליל חצוף. והשגתי זאת“. פיט קוויף זוכר שזו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהם ריי שיתף פעולה עם כל הלהקה. דייב קיבל את תפקיד השירה המרכזי היחיד שלו באלבום שהתאים במדויק עבור האווירה האפילה – למרות שזה שיר שנכתב במלואו על ידי ריי, ופיט עצמו קיבל את הפריבילגיה להכניס ליין בס כרצונו. הוא הביא ליין בס שהושפע מ Joy of Man’s Desiring של באך והשאר אהבו את מה שהם שמעו. “כולם יודעים שמוניקה זוהרת בלילה” אנחנו עוברים מדמות לדמות ומגיעים אל מוניקה. יותר ממרומז שמוניקה היא זונת הכפר ואולי זה פחות העניין של השיר, למרות שריי היה מאוד מרוצה ששיר שכזה עבר את המשוכות של ה BBC מכיוון שהמילה המפורשת לא הוזכרה בו. מה שמעניין הוא ההמשך הישיר לסגנון הקליפסו הג’מייקני של i’m on an island מתוך The Kink Kontroversy מ 1965 – אלבומם השלישי של הקינקס. מוניקה הוא שיר נפלא שמוביל אותנו לשיר האחרון באלבום. “אנשים מצלמים תמונות האחד של השני, כדי להוכיח שהם היו קיימים” את השיר הסוגר אי אפשר שלא לקשר ל Picture Book מצד א’. אלבום התמונות הוא הנגזרת של צילומי האנשים. ומדוע הם מצלמים? כדי לשמר את הרגעים ולהוכיח שהם היו קיימים. ההשראה לשיר הגיעה מחתונה שבה השתתף ריי: “זו הייתה חתונה קטנה בכפר, חזרנו מהכנסייה, כולם נעמדו והחלו להצטלם ואז היא לקחה את המצלמה והחלה לצלם אותו והוא החל לצלם אותה. זה היה מוזר. הייתה לי את השורה הזו ומשם בניתי את השיר“. כדי שנהיה בטוחים שאנחנו עדיין בווילג’ גרין, מוזכר גם עץ האלון הישן מהשיר ווילג’ גרין. המסקנה בסופו של דבר היא “אל תראו לי עוד“. יש גבול לכמה אפשר לשקוע בזיכרון.השיר מבוצע שוב בסגנון המיוזיק הול הקופצני והפעם את תוספת הואלס מחליף מקצב יווני. ב’שמחה’ הכפויה הזו, אפשר להבין שריי ויתר איפשהו על רעיון הקפאת העבר. “תמונות רק מעודדות נוסטלגיה. אני רוצה לזכור אנשים כמו שהם היו. המצלמה אולי לא משקרת, אבל היא לא כנה לגמרי” .זהו. הסתיים לו האלבום הנפלא הזה. הביקורות היללו ושיבחו, הקהל לא קנה. אבל אתם יודעים איך זה. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה והיא שרה בקול ברור שזהו האלבום המצליח ביותר של הקינקס בימנו אנו ואם אפשר להעניק לריי את הכבוד, זהו ללא ספק הסרג’נט פפר שלו. בפוסט הבא: תחילת-אמצע 1969 של הקינקס. #הקינקס

שלום חברים. כפי שכולם יודעים הביטלס כבשו את ארצות הברית בסערה בשנת 1964. נכון, הם כבר היו כוכבי ענק במולדתם ושמם החל להיות מוכר גם במדינות אירופה, אבל הביטלס הפכו לתופעה האדירה שהיו רק לאחר כיבוש אמריקה. לאחר ההצלחה הגדולה שהשיגו שם, לא ניתן יותר היה לעמוד מהצד ולא להתפעל מהאופן בו 4 חברים מליברפול הצליחו לשבש את דעתם של בני הנוער בכל העולם המערבי. היום אני פותח בפרוייקט שיעקוב אחר ההופעות והאלבומים המוזרים שיצאו לביטלס בשנת 1964 בארצות הברית. אני אעשה זאת בעזרת ספריו הנפלאים של ברוס ספייזר על ההוצאות האמריקאיות ובעזרת הספר הנהדר Some fun tonight של צ’אק גנדרסון, שבשני כרכיו עוקב אחר כל ההופעות של הביטלס בארצות הברית. עכשיו, אחרי שהסברתי לכם שאני הולך להתעסק בשנת 1964, אני הולך לשבור את מילתי, שכן אני מתחיל דווקא ב-1963. למה? כי אפשר אולי לחשוב שההגעה של הביטלס לאמריקה וכיבוש ארה”ב היתה פשוטה מאוד, אך למעשה זה היה תהליך מפרך בו בריאן אפשטיין וג’ורג’ מרטין ניסו להפעיל את היכולות המוגבלות שלהם על מנת להכריח את חברת קפיטול רקורדס להוציא את ההקלטות של הביטלס בארה”ב. לחברים בקפיטול לקח כמעט שנה עד שהם הסכימו. בינתיים, חברות אחרות הוציאו את השירים ללא הצלחה גדולה במיוחד. אז בואו ונצלול לתהליך הראשוני הזה של הבאת הסאונד של הביטלס למאזינים האמריקאים. בדיוק שנה לפני שהגיעו הביטלס לראשונה לניו יורק, הוציאה חברת Vee-Jay את תקליטון הבכורה האמריקאי של הלהקה ב-7 בפברואר 1963. הוא כלל את השירים Please Please Me ו- Ask me why. שם הלהקה נכתב באופן שגוי – The Beattles. למה מלכתחילה הסינגל יצא בחברת Vee-Jay ולא בחברת קפיטול, בה יצאו החל משנת 1964 כל אלבומי הלהקה? שאלתם שאלה יפה. אמנם כבר ניסיתי לענות עליה בעבר, אבל עכשיו, כשאני מתחיל את הסקירה המורחבת יותר של הביטלס באמריקה, ניכנס יותר לעומק הדברים. קצת היסטוריה על קפיטול רקורדס, אם לא אכפת לכם. החברה נוסדה ב-1942 על ידי ג’וני מרסר, גלן ווליך ובאדי דסילבה. סיפור ההקמה הוא יפה – אשתו של מרסר, ג’ינג’ר, חיפשה מתנת יום הולדת מיוחדת לבעלה. חבר הציע לה שתתקין לו רדיו ברכב, וכך עשתה. ג’וני כל כך התלהב מהרדיו שהותקן, שהוא הלך לביקור אצל גלן ווליך שהתקין את הרדיו. תוך זמן קצר הם הפכו לחברים. מרסר היה מלחין שירים נודע שחשב שגם המבצעים וגם הכותבים לא הוצגו במיטבם באלבומים. ווליך, שהיה בעל חנות מוסיקה, תכנן בדיוק להרחיב את מחלקת הקלטת המוסיקה שהיתה בחנותו. הם החליטו להקים חברת תקליטים משלהם. מרסר חשב שיש לו משקיע. הוא הזמין לארוחת צהריים את באדי דסילבה, שהיה מפיק באולפני פארמונט, וזה השקיע באופן מיידי 25 אלף דולר באולפן. קפיטול רקורדס הוקמה. החברה היתה חדשנית באופן בו עשתה עסקים מראשיתה. בעוד שחברות תקליטים אחרות העדיפו שלא ישדרו את האלבומים שלהם ברדיו מתוך אמונה שזה פוגע להם במכירות, קפיטול רקורדס שלחה עותקים חינמיים לשדרים. זה השתלם שכן הם הפכו לחביבי השדרנים וזכו להשמעות רבות. ב-1948 היתה קפיטול רקורדס לחברה הראשונה שהקליטה על סרטים מגנטיים, מה שהוביל לסאונד טוב יותר וליכולת לערוך. שנה מאוחר יותר החברה היתה לראשונה שהוציאה תקליטים ב-3 פורמטים שונים – 78, 45 ו-33.3 סל”ד. תוך זמן קצר הפכה החברה לאחת החברות המובילות בתעשייה. האומנים של החברה כללו בסוף שנות ה-40 שמות כמו נט קינג קול, בני גודמן, פגי לי, לס פול, דין מרטין וכמובן – פרנק סינטרה. בשנת 1955 קנתה EMI הבריטית 95% ממניות החברה בשמונה וחצי מליון דולר. EMI זכו באופציה לשווק את אומני קפיטול באנגליה וקפיטול קיבלה זכות סירוב ראשונה להוצאת אומנים אנגליים בארה”ב. נראה שזכות הסירוב קסמה מאוד לחברים בקפיטול, שכן הם עשו בה שימוש תדיר. ב-1962 התמנה אלן ליווינגסטון לראש קפיטול. הוא הסביר את ההסדר הזה בינם לבין EMI כך: “זה נעשה מתוך נימוס, כי לא היתה לנו מחויבות. הייתי מדי פעם לוקח הקלטה של EMI, בעיקר אנגלית, ומוציא את זה בארצות הברית ללא שום הצלחה. לא היה שום עניין באמנים אנגליים פה. והם לחצו עליי קצת, אבל לא יותר מדי, והייתי ממשיך לנסות כל זמן מה להוציא משהו. לא היתה לנו שום הצלחה, אבל בגלל מערכת היחסים הרגשתי שאנחנו צריכים לעבור על כל מה שהם שלחו לנו. לא יכולתי פשוט להעיף את זה, אז נתתי לאחד המפיקים שלי בקפיטול את המשימה להאזין לכל הקלטה ש-EMI שולחת לנו. שמו היה דייב דקסטר. ודייב היה מוסיקולוג מצוין, הוא היה כותב, הוא היה מפיק, וסמכתי על האוזניים של דייב וזה לא הטריד אותי”. דייב דקסטר דקסטר, שהיה באמצע שנות הארבעים שלו, אהב ג’אז וביג בנד. רוקנרול לא ממש היה הקטע שלו. כל אלבום בסגנון הזה שהיה מגיע, היה נדחה מיידית. חברת ווי ג’יי היתה לייבל עצמאי קטן משיקגו שהתמחה בR&B. באפריל 1962 החברה חתמה על חוזה הפצה בינלאומי עם EMI. החוזה אפשר ל-EMI להדפיס ולשווק את כל הקטלוג של הלייבל במדינות בהן היו לחברת EMI חברות תקליטים, בינהם: אפגניסטן, גיברלטר, הודו, איראן, עיראק, ירדן, כווית, ערב הסעודית ועוד. אה, כן, גם באנגליה. הגענו אם כן לקיץ 1962. הסקפטיות של קפיטול בנוגע למוסיקה שמגיעה מאנגליה גרמה להם להחלטה לוותר על הוצאת מה שהיה להיט ענק באנגליה בקיץ ההוא – I remember you של פרנק איפילד. ההסבר שלהם היה שאם קליף ריצ’רדס, שהיה כוכב גדול באנגליה, לא מכר באמריקה, אז למה שזה יהיה שונה במקרה הזה? חברת EMI רצתה מאוד להוציא את השיר בארה”ב. היא פנתה לחברת טרנסגלובל, ששימשה כסוכן שלה בארה”ב, וביקשה שימצאו מישהו שירצה להוציא את ההקלטה הזו. פול מארשל, שהיה באותו זמן יועץ גם EMI, גם בטרנסגלובל וגם בווי ג’יי, ניסה להציע את השיר למספר לייבלים עד שלבסוף חשב על ווי ג’יי. החברה החלה לרשום הצלחה עם כמה סינגלים לאחרונה ופרצה לשוק הפופ עם להיטים שהיו יותר מרק גוספל או R&B. החברה התחילה בדיוק להפתח להרכבים ואמנים שונים ממה שייצגו עד עכשיו. כלומר, גם אמנים לבנים. הם בדיוק החתימו את The Four Seasons של פרנקי ואלי. ההצעה להוציא שיר שיכול להיות להיט עם השקעה כספית נמוכה נראתה להם כרעיון טוב והם עשו זאת בשמחה. גם פה כשיצא הסינגל, שמו של האמן נכתב עם שגיאת כתיב – Farnk Ifield. תזכורת לעצמי – לבדוק האם זה סוג של סימן היכר של החברה? השיר, כמובן, היה הצלחה גדולה. פרנק איפילד והנה סוף סוף אנחנו מגיעים ללהקה שבשבילה אנחנו כאן. כשיצא באנגליה הסינגל הראשון של הביטלס, Love me do, עותק שלו נשלח לדייב דקסטר. דקסטר לא התרשם והמליץ שקפיטול תוותר על הזכות. מאוחר יותר אמר שהמפוחית של ג’ון היתה מה שגרם לו לדחות את השיר. כמי שהפיק כמה הקלטות R&B הוא האמין שמפוחית היתה כלי למוסיקת בלוז ושאין לה מקום במוסיקת פופ. כשנשלח אל דקסטר הסינגל השני של הביטלס, Please Please Me, דעתו לא היתה שונה. הוא לא אהב את קיומה של מפוחית בשיר ולא התלהב באופן כללי. ג’ורג’ מרטין, שידע שקשה עד בלתי אפשרי להוציא בקפיטול שירים שמקורם באנגליה, היה מתוסכל לחלוטין. הוא היה מרוצה מאוד מהסינגל והאמין שיש לו סיכוי ממשי להצליח בארה”ב. הוא פנה לראשי EMI על מנת שידרשו מקפיטול להוציא את השיר. התשובה שקיבל היתה שקפיטול פועלת באופן עצמאי ושהחברה מכירה טוב את השוק האמריקאי ויודעת מה נכון ומה לא נכון עבורו. גם בריאן אפשטיין היה מאוד לא מרוצה. אפשטיין, בנוסף להיותו מנהל הלהקה, היה כזכור גם מנהל חנות התקליטים החשובה והמוכרת ביותר בצפון אנגליה. לא מישהו שרוצים שלא יהיה מרוצה. כדי לנסות לרצות את שניהם, ועל פי נסיון העבר, השיר הועבר לטרנסגלובל בתקווה שהם ימצאו מישהו שירצה להוציא אותו בארה”ב. פול מארשל שוב החל מחפש חברת תקליטים אך קיבל רק דחיות. חברת אטלנטיק כתבה לו שהשיר “מועתק ולא מקורי”. לבסוף הוא נזכר בהצלחה שהיתה לווי ג’יי עם איפילד ופנה אליהם. הם זכרו כמה הרוויחו עם הסינגל של איפילד ואמרו לעצמם – מה אכפת לנו להוציא את זה? החוזה של ווי. ג’יי. כלל שלל סעיפים. החלק המעניין בו היה שהם מקבלים את זכות הויתור הראשונה על כל ההקלטות הבאות של הביטלס. במידה והחוזה מבוטל, הם רשאים להמשיך למכור אלבומים וסינגלים של הלהקה שנלקחים מהמסטרים שיקבלו לתקופה של חצי שנה מיום ביטול החוזה. והנה יוצא סינגל הבכורה של הביטלס בארצות הברית. מרגש. חבל רק שהוא זוכה באפס תשומת לב. לווי ג’יי לא היה מושג איך לשווק אותו. זה פופ? R&B? קאונטרי? זה לא שהוא היה כישלון מוחלט, שכן הוא מכר כמה אלפי עותקים, ועדיין, זה רחוק ממה שקיוו לו. בעקבות זכות הסירוב הראשונה בחוזה שלהם, ווי ג’יי קיבלה את הסינגל החדש של הביטלס From me to you ולא קפיטול (שביננו, בין כה היו מוותרים עליו). הסינגל יצא במאי 1963. באנגליה השיר יצא חודש קודם לכן והגיע במהירות לפסגה. בארה”ב גם השיר הזה יזכה לחוסר התייחסות כמעט מוחלט. כלומר, כשהוא בגרסה שלהם. חודשיים מאוחר יותר השיר יכנס למאה הגדולים, אבל לא על ידם. דל שנון, ששמע את השיר כשהופיע עם הביטלס באנגליה, שאל אם הוא יכול להקליט אותו, דבר שיעניק לביטלס חשיפה גדולה יותר באמריקה. לנון היה מוחמא, אך חשש שזה יכול לפגוע בהצלחת הסינגל בביצוע שלהם. כך או כך, השיר הוקלט, יצא והגיע עד המקום ה-77 בבילבורד. שדרני הרדיו, שלא שמו לב בכלל לסינגל של הביטלס, השמיעו את הביצוע של דל שנון, ככל הנראה כיון שהיו לו כבר להיטים בעבר. דיק ביונדי, שדרן רדיו משיקגו, היה נפגש דרך קבע עם מנהל ווי ג’יי. זה נתן לו עותק של הסינגל הראשון של הלהקה והוא אכן השמיע אותם, במה שהוא כנראה ההשמעה הראשונה של הביטלס בארצות הברית, ב-8 בפברואר 1963. הוא חיבב את הסינגל. לאחר מכן הוא גם קיבל את הסינגל השני, בדיוק כשעבר לשדר בקליפורניה. הוא שיכנע את מנהל התחנה להכניס את From me to you לפלייליסט של התחנה. לקח לזה זמן, אבל הסינגל החל לצעוד במצעד התחנה במשך 6 שבועות ביולי 14. לפני שהשיר נוסף לפלייליסט של התחנה, ווי ג’יי מכרו 3900 עותקים עד סוף יוני. לאחר שהשיר החל להיות מושמע, מכרו בשלושה חודשים עוד 8775 יחידות. זה גרם לביטלס להופיע בבילבורד בחלק של “מבעבעים מחת ל-100 הלוהטים” במקום ה-116. הופעה ראשונה לביטלס בבילבורד. מעניין אם יופיעו שוב או שישארו להקה שמבעבעת מתחת ל-100 פעם אחת. בסך הכל, בהוצאה הזו, כולל מכירות משנת 1964, מכר הסינגל 22,126 עותקים. זהו להיום. בפעם הבאה – ווי ג’יי מוציאים אלבום ראשון לביטלס בארצות הברית. איך אפשר שלא להתרגש? #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #EMI #קפיטול #הביטלס

אנחנו עם פרק חדש לגמרי בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” והפעם נמשיך עם הסדרה שלנו ‘1969 של הביטלס’. האמינו או לא, כי לנו קשה להאמין, פרויקט ‘גט בק’ עומד להסתיים. 6 ימים לגראנד פינאלה של הסרט המדובר, רק שהלוקיישן עדיין בגדר תעלומה. בפרק הזה נעבור עם הביטלס 3 ימים באולפני אפל בהם הם מנסים לפתור את תעלומת הלוקיישן, נמשיך להקליט ולהשחיז את השירים, נפגוש את שחקנית החיזוק החדשה של הביטלס – הת’ר הקטנה והמתוקה ואחרי כל הטוב הזה, שוב נסטה לסימטה חשוכה, נפגוש שוב את אלן קליין (ולא בפעם האחרונה) ונתחיל רשמית את פירוק הביטלס כי הטוב והרע שזורים זה בזה. לפרק החדש “גג מעל מים סוערים”, תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח תמיד לקרוא את תגובותיכם על הפרק. האזנה נעימה.

ב 22 בנובמבר 1968, השתחרר לאוויר העולם האלבום השישי של הקינקס the kinks are the village green preservation society. כבר משמו אפשר להבין 2 דברים חשובים. הדבר הראשון – זה לא רק אלבום קונספט אלא מחזה או מיוזיקל שהקינקס משתתפים בו. הדבר השני, ריי מינה את הקינקס להיות משמרי השרידים האחרונים לטעמו של האנגליות הישנה והטובה. באופן עצוב, האלבום לא הצליח לשמר את הקינקס עצמם וזהו האלבום האחרון שבו ייקח חלק ההרכב המקורי של הקינקס. לאחריו, נגן הבס פיט קווייף יפרוש מההרכב. זה לא אלבום רגיל. מוסיקלית, המלוטרון והקלידים של ניקי הופקינס משחקים בו תפקיד חשוב בביטוי הלכי הרוח ואפשר להבין שבחלקו השירים אישיים ויכלו להתאים יותר לאלבום הסולו המדובר שהיה משקף טוב יותר את הרעיונות של ריי. המחזה שרוחו של דילן תומס שורה עליו, מציג את הכפר השלו ה’ווילג’ גרין’ ובו חיים או חיו שורה של דמויות באווירה נוסטלגית. לא מעט תובנות ישירות שיבץ ריי בין השירים, בעיקר על עצמו. אם המטרה היא שימור העבר, אין דרך טובה יותר מאשר הקפאת הזמן. הרעיון של תמונות, אם באלבום או אם בזיכרון, שנועדו לשמר את החוויות הראשוניות יחזור על עצמו. האימג’ים הללו הופכים לכלי עזר שאוצר בו רגעים. כדי למנוע עומס יתר, אדבר היום על צידו הראשון של האלבום.”אנחנו הקינקס – עמותת השימור של הווילג’ גרין”. כמו במחזה טוב, הפרולוג מתחיל בצורה הכי נוסטלגית שאפשר. המספר מביא את המניפסט של ‘עמותת השימור’ ואת רשימת הדברים שלדעתו של ריי נועדו להיכנס לקפסולת הזמן שלו. את ה’המנון’ הזה הוא כתב לאחר שמישהו ציין שהקינקס תמיד עשו עבודה טובה בשימור של דברים ודאגו למורשת – דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד.לפני שריי מתחיל למנות את הסמלים הבריטיים הוא מונה כמה סמלים אמריקאים. דונאלד דאק של וולט דיסני, הוודביל – מופעי הבידור הקומיים שהתפתחו בצרפת והשתרשו בארה”ב ומגזין וראייטי האמריקאי. האם הוא עושה זאת בציניות ביקורתיות מפני שהוא חושב שהתרבות הבריטית החדשה התקלקלה בגלל התרבות האמריקאית או שהוא באמת חושב שאלו סמלים ראויים? קשה לדעת, הייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה הראשונה. בין הסמלים הבריטיים מצוינים דמות הקומיקס של ‘דן המיואש’, התכנית ‘גברת מופ’ – הסיטקום הרדיופוני של ה BBC משנות ה 40, ‘אמא ריילי הזקנה’ – סרטי המיוזיק הול הבריטים, שרלוק הולמס ועוד. גורדי השחקים שמסמלים את החדשנות, גוררים הקמה של ארגון גינוי – סמל השליליות היחיד בשיר. השיר הזה נולד אל תקופה מאתגרת כלכלית בבריטניה. ערך הפאונד התדרדר ובאופן כללי מעמדה של בריטניה בעולם התערער. קמפיין שלם רץ באותה תקופה שעודד את האזרחים לצרוך תצרוכת בריטים. ‘אני מגבה את בריטניה’ זה היה הסלוגן ובמידה מסוימת השיר שכתב ריי התכתב עם התקופה. שימור של מה שעושה את בריטניה מה שהיא. “זוכר כשהעולם היה צעיר וכל הבנות הכירו את שמו של וולטר?” הקטע השני ‘האם אתה זוכר את וולטר’ הוא קטע מושלם. ב 2 וחצי דקות, הקינקס מצליחים לירית ומוסיקלית להעביר געגוע. הרי לכל אחד יש את ה’וולטר’ שלו, חבר הילדות שאיתו הוא חלם לשנות את העולם. השנים עברו, החברות השתנתה ללא הכר וכנראה שלא תחזור ובפעם הראשונה שולף ריי את אמצעי ההנצחה הראשון, הזיכרון. בצורה מצמררת הוא שר “אנשים משתנים לעיתים קרובות, אבל זיכרונות של אנשים יכולים להישאר” והמלוטרון ברקע משמש כהד של החברות עם וולטר, הד של עולם שריי הכיר כל כך מזמן. “דמיין את עצמך כשאתה מגיע הביתה, יושב ליד האח ומהרהר” הקטע הבא, ‘אלבום תמונות’ הוא אחד השירים העצובים ביותר באלבום. הוא עולץ ואפ ביט עם ליין בס קופצני ונהדר וסקובידובידו. אבל המילים. זה שיר על אובדן. אובדן של רגעים, אובדן של משפחה, של תמימות ושל שמחת חיים. אמא ואבא מצטלמים כדי להוכיח שהן אהבו אחד את השני כי אחרת מי יאמין? הרי אנשים מצטלמים כדי להוכיח שהם היו קיימים. ריי נזכר בימי ילדותו בהם הוא היה שמח. זה היה ממש מזמן, באותם ימים בהם כשהוא ווולטר שיחקו כדורגל וחלמו חלומות. אני סחוט מרוב נוסטלגיה. “ג’וני ת’אנדר לא מדבר עבור אף אחד” פגשנו את וולטר, בואו נפגוש את ג’וני. ‘ג’וני ת’אנדר’, האופנוען, גיבור העל שחי על מים וניזון מאור, אבל אלו לא כוחות העל שלו. יש לו כוחות על חברתיים. הוא לא זקוק לאף אחד והוא לא רוצה כסף. בחברה קפיטליסטית, חברתית, תחרותית אלו כוחות על. אני מרגיש שזה שיר אוטוביוגרפי של ריי. ב 1966 הלחץ הבלתי פוסק עלה לו בהתמוטטות עצבים. היה ל’ יותר מדי עומס על מוחו’. עכשיו הוא כבר גיבור שמושך כמו קטר על כתפיו את שאריות התרבות הישנה. הדמות הזו של ג’וני ת’אנדר תחזור באלבום הקונספט הנהדר Preservation act 1 שבמידה מסוימת הוא המשך ישיר לאלבום הזה. מוסיקלית קטע ההרמוניות הנהדר בשיר זלג אל תוך האוברטורה של טומי שכתב פיט טאונסנד. ריי אמר שזה היה מאוד נחמד לשמוע את ה’מי’ מבצעים את השיר הזה של הקינקס. “אמשיך להתגלגל עד ימיי האחרונים” בקטע הרית’ם אנד בלוז היחיד באלבום, Last of the Steam-Powered Trains, אחד משלושת הקטעים שנוספו ברגע האחרון, חוזר ריי מוסיקלית ל Smokestack Lightning של Howlin’ Wolf. קטע שהקינקס (וכמעט כל להקת רית’ם אנד בלוז בבריטניה דאז) נהגו לבצע בהופעות. אפשר לקרוא למה שעשה ריי בשיר העתקה, אני קורא לזה הצדעה. גם הרית’ם אנד בלוז נכנס לרשימת הדברים הנוסטלגיים. הוא כותב: “אני האחרון מבריגדת הדם והזיעה ואני לא יודע לאן אני הולך ומדוע הגעתי“. ריי מרגיש שהקינקס ב 1968 הם השריד האחרון ללהקות ששמרו אמונים בסתר ליבם לרית’ם אנד בלוז שהלך ונעלם, לפחות באותה תקופה עד שלהקות כמו לד זפלין ייקחו אותו למחוזות נהדרים אחרים. בפעם הראשונה ריי מתוודה ואומר זאת בפה מלא: “כל החברים שלי הם בני מעמד הביניים ואפורים, אבל אני חי במוזיאון, אז אני בסדר“. קטע הקראשנדו הראשון באלבום שנמצא בשיר הזה פשוט נהדר. הרכבת מאיצה ומאיצה ושוב חוזרת לפסים. “שמיים גדולים מסתכלים למטה על כל האנשים שחושבים שיש להם בעיות” ‘שמיים גדולים’ הוא אחד הקטעים הגדולים והשונים באלבום. זה אחד הקטעים האחרונים שנכתבו עבורו. הוא שיר על בידול ואמת פנימית. הוא נכתב בביקור בפסטיבל מוסיקה בקאן. שם כשהוא ישוב במרפסת חדר המלון שלו ריי מבחין בפאבלישרים מתרוצצים על מנת להשיג עסקאות, כל זאת בזמן שהוא ישוב עם האמת שלו מעליהם. זו לא הפעם האחרונה בה תהיה לו ביקורות על עולם המוסיקה. הבתים מדוברים מנקודת המבט של ריי על המרפסת שצופה בכל התופעות אבל הוא כבר גדול מכדי שזה יחדור אליו. הוא הרי כבר גיבור על. המעבר למידל אייט הוא אלוהי מבחינתי. מקטע הדיבור לקטע מלודי מאוד ועד לפזמון שמושר בעדינות רכה מאוד ושוב חזרה לקטעי הדיבור או ההטפה כדי לשוות להם משהו דתי. עבודה מעולה של מיק אבורי. “אהבה שמרי עליי חמים ומרוצה” כשהקטע הבא השאנסוני ‘יושב לצד הנהר’ מתחיל, ישנה הרגשה שונה. הרגשה של מעין השלמה. יושב לצד הנהר, שליו ורגוע, מותח את הזרועות לצדדים. הרגשה של חופש מוחלט. אפשר לעצום את העיניים. אבל זו פיקציה. ברגע שהעיניים נסגרות מתחיל הקרשאנדו השני באלבום. הפעם קראשנדו קצר של מלטרון שמחולל ריקוד שדים (מזכיר מאוד את הקראשנדו של ‘יום בחיים‘ של הביטלס) ובסוף העיניים נפקחות למציאות. בפוסט הבא, אמשיך ואעבור על צדו השני של האלבום המיוחד הזה. #הקינקס

חג שמח חברים! אני מקווה ששנתכם ערבה בסוכה ושלא נדקרתם מסכך טועה. היום כמובטח, נסיים את סדרת הכתבות של הגברת מורין קלייב. סדרה שהתפרסמה בתחילת 1966 ב’איבנינג סטנדרט’. אם תרצו לחזור ולפשפש בתרגומי ארבעת הכתבות הקודמות בסדרה על החברים ג’ון, רינגו, ג’ורג’ ופול. היום בחלק האחרון, המוח מאחורי הביטלס. בריאן אפשטיין המנהל המהולל שבחייו הוא היה חידה. מורין קלייב ניסתה לפצח אותה וגילתה דברים מעניינים, בין היתר שהוא מעריץ של ספרד, שחקן בנשמתו עם שאיפות אומנותיות, יש לו ארבעה חברים טובים והוא ממש עשיר. הנה תרגום הכתבה החמישית והאחרונה בסדרה. אחרי החיים של הביטלס – האיש מאחורי הביטלס וכיצד הוא חי – חלק 5. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 1 באפריל 1966 – מאת מורין קלייב. הרבה תאוריות פותחו לגבי בריאן אפשטיין: הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל …עד כאן התאוריות: זה מה שאפשטיין עצמו אמר בראיון עבור מורין קלייב. בריאן אפשטיין הוא המנהל של הביטלס וככזה חושבים שהוא עשיר מכל אחד מהם. ציינתי זאת מכיוון שהביטלס חושבים שזה חשוב. אם שואלים אותם איך הם מרגישים לגביו, הם אמרו: “בתור התחלה, הוא מרוויח יותר כסף מאתנו, לא? כל מי שמרוויח יותר מאתנו לא יכול להיות טיפש”. התהילה והעושר של מר אפשטיין נשענים על כך שהוא האיש היחיד בעולם שהביטלס מכבדים, כך שתדע מדוע הכסף משמעותי. אנשים לעיתים שואלים, איך הוא באמת? קשה לומר. הוא בן 31, מנומס ומאופק, נראה רענן ומסודר באופן אובססיבי. פניו צעירים להפליא, חסרי הבעה ולא מסגירים. החליפות שלו מגיעות במספרים עצומים מ’האנטסמן’, החולצות עשויות מבטיסט [כותנה משובחת] ונרכשות מ’טארנבול’ ו’אססר’ והנעליים מ’פינט’. יש לו עניבה שחורה תפורה ממשי תאילנדי ושעון זהב לבן. החפתים מזהב לבן כמו מארז הסיגריות והמצת. המפוכח – והאגוצנטרים… ההבדל בין האיש הצעיר, המפוכח והרהוט הזה לבין הביטלס ההפכפכים והאגוצנטריים הוא יותר מדי עבור אנשים. בשלושת השנים האחרונות, פותחו הרבה תאוריות לגבי בריאן אפשטיין. הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל. מר אפשטיין שייט בין ההשערות הללו בכבוד. החל מ NEMS Enterprises, שכיום הוא מנהל שישה משרדים שונים בלונדון, הוא שוכר תיאטרון ומפיק סרטים. הוא אפילו ביים מחזה לפני כמה ימים. הוא אמיד מאוד אבל זה הדבר היחיד לגביו שאפשר להיות בטוחים בו במידה סבירה. הוא חולק עם הארולד מקמילן [ראש ממשלת בריטניה לשעבר] את היכולת לא להיות נוכח כשיש מבוכה כלשהיא. הביטלס עולים על בריקדות מול צלמי מגזין ה’פאריס מאטץ’ ומר אפשטיין נודד משם. מסיבת עיתונאים בניו יורק הופכת קשוחה ומר אפשטיין לוגם תה סיני ואוכל אשכולית צוננת בחדרו בקומה העליונה. “השיער שלי עומד בקצה”, הוא אמר, “אבל כך שאף אחד לא יבחין”. הוא שמח להיות חידתי. אוסף התקליטים שלו מכיל את בטהובן וגם את אלמה קוגן. מיס קוגן היא חברה שלו אבל באיזו תדירות הוא משמיע את בטהובן? אף אחד לא יודע. התנהגותו מבלבלת. הוא יכול להיות חם ובוטח ברגע אחד ולהעניק לעצמו אוויר וחסד ברגע אחר. ההבלים הקטנים שלו משעשעים וגם הוא צוחק מהם. כתובת המיקוד הטלגרפית שלו למשל היא Nemperor [משחק מילים על קיסר NEMS]. המזכירה שלו יושבת בביתו במשרד המכיל שני דיוקנאות בגודל טבעי שלו שצייר דיוויד ביילי. “כל פעם שאני מביטה”, סיפרה הנערה המסכנה, “הוא עומד שם”, יש את הסיפור שבו עיכבו מטוס עבורו בבהאמאס ובהמשך הוא התלונן על כך שהוא המריא באיחור. הוא מגיע ממשפחה יהודית אורתודוקסית ממעמד הביניים בליברפול. הצלחתו האישית לא טמונה בכסף שהרוויח אלא בביטחון העצמי שצבר. לא היו לו חברים בבית הספר וגם לא בצבא וכמה מעטים ב RADA [Royal Academy of Dramatic Art – האקדמיה המלכותית לאומנות]. החברים האמתיים הראשונים שלו היו הביטלס – חבורה מוזרה להתחיל איתה. הוא מתארך אירועים בחייו לפני ואחרי הביטלס. “תמיד הייתי משוגע על לוחמת שוורים”, הוא אמר, “תמיד – אפילו לפני הביטלס”. הוא מתגורר בבית ענוג ליד שגרירות אירלנד. אפשר לדמיין שהוא אוהב להיות בבלגרביה [מחוז בלונדון]. “בלגרביה, לונדון 1964” הוא כתב בביוגרפיה שלו. הוא נפעם מהבית ובצדק, הוא יפה מאוד. “בחרתי הכל בעצמי”, הוא אמר, “וזה לקח שנה שלמה”. הבית מלא בפרחים שסידר דומניקו, הבעל של הזוג האיטלקי שדואג לו. הם נמצאים במרתף הסמוך למרתף היינות הגדול שמר אפשטיין צייד בבקיאות. בחוץ ברחוב מונחת הרולס רוייס האדומה שלו. במוסף סמוך נמצאים הבנטלי קונטיננטל האפורה והמיני שלו. “המיני” ,הוא אמר, “היא מיד שנייה”. חדר האורחים הוא קליל ואוורירי, משי יפני על הקירות. “זה קל בתחושה”, הוא אמר, “זה תמיד קורה כשאני מקשט”. יש לו שני ציורים של לורי, שניים של ראסקין ספירס, ציור שמן גדול של גברת שאוכלת אפרסק והדפס של קאנטלו מהמועצה לאומנות שנשכר לשבוע. אזור העבודה שלו מחופה פאנלי עץ אורן, אזור שלם שמסתיר תקליטים, טלוויזיה ומסך קולנוע. הוא השתעשע ברעיון להחביא את אלו עם שדרות של ספרים מזויפים והביטלס היו כל כך המומים שהוא ויתר על זה. “זה היה יכול להיות שונה”, ג’ון לנון אמר ברגש, “אם הוא היה עושה זאת על תקרה שלמה או אפילו חדר שלם”. “יכול להיות שהחלטתי בעצמי”, מר אפשטיין אמר באופן נואש מעט “שלא לא יהיו לי שדרות הספרים האלה”. אל קורדובס, נורייב וביטלס… חדר השינה שלו הוא מה שהוא מכנה הסוויטה הראשית. יש מיטה ענקית ושולחן נוסף. לעיתים קרובות הוא קורא חוזים במיטה. חדר הרחצה מלא באריחי פסיפס ברצפה ובגובה של חצי מטר עם פניו של אל קורדובס [לוחם שוורים ספרדי]. הוא מת לעשות סרט עליו ובצדק הוא חושב שזה יהיה רעיון נהדר לצור סרט בן שלושה חלקים על קורדובס, נורייב [רקדן הבלט הרוסי] והביטלס. “כנראה שכולם יסכימו”, הוא אמר, “למעט הביטלס”. בחלק העליון של הבית נמצא חדר גדול ונוח. “עבור רגעי הלילה המאוחרים שלי”. החדר מלא בגביעים שהביטלס נתנו לו, תמונות של סילה בלק, גרי והפוסעים והביטלס. יש שם את נרתיק האקדח שנתן לו הקולונל טום פרקר [המנהל של אלביס], מכונת תקליטים והגה של ספינה גדול שמחובר לרצפה. הוא מודאג לגביו בטח אחרי החוויה עם שדרות הספרים. “אני באמת צריך לעשות עם זה משהו”, הוא אמר, “אפשר לפתוח איתו דלת או משהו אבל עדיין זה לא יהיה נכון. אין בו תועלת כשהוא סתם עומד שם”. הבית מרושת באינטרקום. דומניקו נשמע: “מר ג’ורג’ הריסון הגיע לראות אותך אדוני”, או “ארוחת הצהריים מוגשת אדוני”. הוא מארח הרבה מאוד והאוכל והשתייה טעימים. הוא מתכנן להפוך את המוסך – שאינו מספיק למכוניות שלו, לבר ספרדי. הוא מעריץ את ספרד ומגיע לשם בכל תירוץ. זה המקום היחיד שבו הוא מתעמל. “אני הולך כשאני בחו”ל”, הוא אמר. לאן הוא הולך? “אני פשוט מסתובב”. עם הביטלס הוא לא איש עסקים קונבנציונאלי. הוא לא משתמש במנורת קרני השמש הרפואית שלו, הוא לא הולך לישון בזמן ולעיתים קרובות הוא לא מתעורר בזמן. הוא ידוע בכך שהוא מחמיץ ישיבות הנהלה באשמתו. ערב עבורו הוא לא על מנת לאגור אנרגיה למחר. הוא כדי ליהנות במסיבות, פאבים באיסט אנד ובהימורים. “אתה עושה משהו הערב?” שאל ג’ורג’ הריסון. “רק בשעות הערב המוקדמות” אמר מר אפשטיין בזהירות. הוא ערך ארוחת ערב לכמה סוכני תיאטרון. חוזים גדולים שוכבים לא חתומים במשך ימים בזמן שהוא מחפש את הסינגל הבא עבור סילה. “אני לא במצב רוח טייקוני היום”. זה מוציא את הצוות שלו מדעתם. “אני מרגיש קצת אשם לגבי זה”, הוא אמר. “אבל תמיד נחמד לעבור מפגישת רואי חשבון כבדה למו”ל שישמיע לי שירים נחמדים”. ההתלהבות הזו מדברים אחרים מלבד אלו שעושים כסף, אופיינית לו. המיזמים שלו בתיאטרון לא היו עבור זכיות כספיות. “יותר עבור הצלחה” אמר. בליבו הוא כלל לא איש עסקים. השחקן הכושל שבו חזר לחיים בצורה של עניין בתיאטרון לגיטימי. “הייתי רוצה לעשות משהו לבדי”. הוא מרוצה להיות המושל של בית הספר המרכזי לאומנות. הוא מאוד רוצה לכתוב מחזה. הוא כבר כותב שירים. “רק פיסות שירה” הוא אמר. “דברים ציוריים – סוג של מצב רוח”. “אפי”, אמר פעם ביטל, רגיש כמו חוט חשוף. הוא הוחמא כשזפירלי [במאי איטלקי] הגיע לביתו אבל עדיין לא העז להציג את עצמו בפני אורסון וויילס כשישבו ב שולחנות צמודים בוולנסיה. “אורסון ויילס הוא האיש העצום ביותר”. הוא קורא רומנים אמריקאים עכשוויים וכל מגזין מתקבל על הדעת. כולם נערמים בקאנטרברי. הוא אומר שהוא סוציאליסט בנשמתו וזה מעצבן כי עם הכסף שלו זה היה נחמד להיות שמרן. הביטלס הם ‘הבחורים’ עבור בריאן אפשטיין, סילה היא סילה והשאר הם “האמנים האחרים שלי”. הוא אוהב אותם, אבל הכי הוא אוהב את הביטלס. אם יש דבר אחד שהופך את בריאן אפשטיין לאדם יוצא דופן, זו היכולת שלו להסתדר איתם. לנהל, לנווט, לשדל, לשכנע ולהניא את ארבעת הצעירים הכי קנטרניים ובעלי רצון עצמי, במשך תקופה של 4 וחצי שנים שלקח להם להפוך למפורסמים בעולם וזה הישג מדהים באמת. הביטלס יודעים שרק הוא יכול היה לעשות זאת. הם החברים הכי טובים. הוא קונה להם מתנות כשהוא בחו”ל, הם מזמינים אותו לחופשות איתם. הוא אוהב את נשותיהם בצורה נוגעת ללב. “אני כל כך מקנא בחיי הנישואים שלהם” הוא אמר “לא יכולתי להתאים את עצמי לכך אבל אני מקנא בזה בצורה מסוימת. רק להיות עם רינגו בבית גורם לי להרגיש בטוח”. פול: מאחר מאוד, נקי מאוד. האוטוביוגרפיה שלו מצביעה שהוא למד כבר בימים הראשונים איך להתמודד איתם. פול לא הצליח להופיע לפגישה חשובה. ג’ורג’ אמר שהוא מתקלח. “הוא הולך לאחר מאוד”, אמר מר אפשטיין, “לאחר מאוד”, ג’ורג’ הסכים, “אבל הוא יהיה נקי מאוד”. מר אפשטיין הבין עם מה הוא מתמודד. עכשיו אם יש עימות, הם מנצחים אבל הוא זוכה בנקודה. הביטלס מעריכים אותו כי הוא תמיד היה בצד שלהם, נושא את הצער שלהם, נלחם בחברות התקליטים, היה חסר מילים מסיפוק כשהם טיפסו במצעד האמריקאי וצחק בהיסטריה מהסרטים שלהם. כששאל אותם אם אכפת להם אם ימכור את העסק לחברה גדולה יותר, הם אמרו שלעולם לא ישירו תו נוסף. ג’ון לנון אמר: “הוא היחיד שאנחנו לוקחים ממנו דברים. הוא אחד מעלינו. כל השאר נוטשים כשאנחנו מתחילים לצרוח עליהם כי הם מפוחדים. לא יכולנו להיות מנוהלים על ידי אף אחד חוץ ממנו – אף אחד אני אומר לך”. #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני

בינואר 1968 השתחרר בבריטניה אלבום הופעה שתיעד את הקינקס באולם קלבין בגלסגו. זו הופעה שהתרחשה ב 1 באפריל 1967 ועל מנת לתפוס את גלי ‘קיץ האהבה’ באמריקה הוא שוחרר שם כבר באוגוסט בעטיפה שונה מזו הבריטית. בבריטניה תאריך היציאה נדחה לתחילת 1968 וזאת כדי לא להתנגש ולפגוע במכירות של אלבום האולפן החדש שלהם something else. בארה”ב אגב, האלבום החדש שוחרר בינואר 1968. בקיצור פליפ פלופ בין 2 האלבומים בבריטניה וארה”ב. אלבום ההופעה נפתח בסערת רגשות וצווחות אדירות של הקהל ולרגע חשבתי שנקלעתי להופעה של הביטלס בשיא הביטלמאניה. אני מניח שזעקות הקהל הוגברו והוקצנו על מנת לייחס לקינקס הצלחה לא פחותה מזו של הארבעה מליברפול שבשלב זה חדלו מלהופיע. באופן כללי ההרגשה היא של מוצר שנתפר כלאחר יד ולא הדגיש את היכולות המוסיקליות של הקינקס. אם אפשר למצוא נחמה, היא נמצאת בקטעים הבועטים שמוביל דייב. חוץ מהסאונד הלא מחמיא, בגרסאות הראשונות הלייבל בצדו הראשון של התקליט ציין שהשיר הראשון הוא all day and all of the night במקום השיר till the end of the day. זו כמובן טעות. החובבנות הזו עלתה לאלבום בכישלון חרוץ בשני צדי האוקיינוס, והבהירה לכולם איך לא עושים אלבום הופעה. ה’מי’ אימצו את הלקחים הללו וב 1970 הראו לעולם שאלבום הופעה יכול להיות מענג מאין כמוהו. ב 1968, ריי דיוויס הוא ג’נטלמן עסוק מאוד ואם הייתי צריך לנחש, אלבום ההופעה הגרוע של הקינקס נועד לקנות זמן עבורו על מנת שיתקדם עם תכניותיו. למעשה הוא עבד סימולטנית על שני תוצרים עיקריים שהוא רצה לשחרר. האחד – אלבום סולו והשני אלבום עם הקינקס וזאת בלי לכלול עוד כמה רעיונות שהיו לו כמו מחזה או פרויקט שלם שיושפע מ under milk wood של דילן תומס. לבסוף יתמזגו כל הרעיונות והפרויקטים אל האלבום הבא של הקינקס. בינואר הקינקס נכנסים לאולפן כדי להקליט את הסינגל הבא Wonderboy ומה אומר לכם. יש בו הכל ואין בו כלום. אני שומע את הצ’מבלו, אני שומע את התאטרליות, אבל משהו בו עובר לידי. השמועות גרסו שג’ון לנון חיבב מאוד את השיר. ריי סיפר ש’מישהו ראה את לנון במועדון וביקש מהדי ג’יי לנגן אותו בלופים’. גם אואזיס כנראה חיבבו אותו מאוד כי הפזמון I see you and you see me עשה את דרכו בצורה זו או אחרת אל she’s electric שלהם מ’מורניג גלורי’ הנהדר. שום דבר לא עזר לסינגל להיות להיט. למרות שלא נחסך דבר בשיווקו, הסינגל למעשה מכר כעשירית ממה שמכר Autumn Almanac ויצא מהמצעדים כעבור שבוע. הביסייד Polly לעומת צדו הראשון של הסינגל, מעניין הרבה יותר. זו הסנונית הראשונה של ריי מתוך פרויקט דילן תומס שלו, רעיון שלבסוף יתמזג אל האלבום הבא. תומס במחזה האחרון שלו under milk wood (‘בצל חורש חלב’ בעברית) המציא כפר וולשי דמיוני בשם לארגיב. המחזה תיאר יום שלם בלארגיב שמחולק לפי קולות שונים עם דמויות בדיוניות כשלכל אחת יש את הסיפור והמחשבות שלה. הכל תואר בלשון חדה, מליצית ומוקצנת ואפשר רק לדמיין את ההשפעה הענקית של תומס על כתיבתו של ריי דייוויס שאולי בסתר ליבו רצה להיות דילן תומס הבא. בוב דילן אגב היה עוד מעריץ נלהב, שהחליף את שם משפחתו בשמו הפרטי של תומס. פולי גארתר (‘ביריות’) היא אחת הדמויות במחזה, ולה החליט ריי להקדיש את השיר הראשון שכתב במסגרת הפרויקט. ריי מתאר אותה כפי שכתב עליה תומס, רק מהזווית המליצית הייחודית שלו. היא מתוארת בשיר כתזזיתית, חסרת משמעת וחובבת גברים. הסינגל Wonderboy ראה אור בבריטניה ב 5 באפריל 1968 וכחודש לאחר מכן בארה”ב. הדבר הבא ששחררו הקינקס היה סינגל נוסף שהכיל שיר שהוקלט במאי בשם Days. הוא אצר בו גם את הנוסטלגיה וגם את התסכול המוכרים מבית היוצר של ריי אבל גם משהו מובהק מהשפה של דילן תומס. כישלון הסינגל ‘וונדרבויי’ תרם לכך שראשית המחזה בהשראתו של תומס נגנז ושנית על מנת לא לקחת הימור במצעדים, הוצמד לסינגל החדש בצדו השני שיר שהוא חזרה למקורות של הקינקס. זה שיר סוחף בשם She’s Got Everything שהוקלט שנתיים קודם לכן. Days הוא שיר נפלא ומפוספס לטעמי. יש בו מילים נהדרות ולחן מופלא, אבל ביצוע והפקה חסרי חיים. השיר הזה ראוי להרבה יותר והזמרת קריסטי מקול ידעה לתת לו את הטיפול הראוי ב 1989 בעזרת ביצוע ווקאלי נהדר. ריי עצמו ביצע את השיר עבור האלבום See My Friends שיצא ב 2010 והכיל דואטים שלו עם אמנים שונים לשיריו. האלבום מכיל ביצוע מופלא ל Days שמוזג יחד עם This Time Tomorrow שכשנגיע אליו אומר שגם הוא מעט מפוספס הפקתית. את המאשאפ הזה הוא ביצע יחד עם ההרכב הנהדר Mumford & Sons ויחד הם רקחו ביצוע משובב נפש. ככה השיר אמור היה להישמע. מרגש, נוגע ללב ועם קליימקס אדיר. הסינגל יצא ב 28 ביוני 1968 והגיע למקום ה 14. שיפור עצום לעומת הסינגל הקודם.בשלב הזה לקינקס היו 15 שירים מוכנים כולל הסינגלים האחרונים שיצאו. מסיבה לא מובנת, אולי בעקבות המשא ומתן המוצלח שהוביל בשמם אלן קליין לשיפור תנאיהם בחברת ‘רפריס’ (שייסד פרנק סינטרה) הם שולחים אותם אליהם להוצאה תחת אלבום בשם Four More Respected Gentlemen. השם הזה כמובן מזכיר את השיר הסאטירי well respected man מה שרמז על המשך העיסוק בחברה האנגלית בצורה סאטירית וסרקסטית באלבום. חברת ‘רפריס’ מצידה, הטביעה רק 11 מהשירים על גרסת תקליט מוקדמת משיקולים של חוסר מקום והשאירה בחוץ את ארבע השירים האחרונים Autumn Almanac, Did You See His Name, There Is No Life Without Love ו Susannah’s Still Alive. כעת האלבום האמריקאי בגרסת 11 השירים, נפתח בצורה תמוהה עם השיר הישן She’s Got Everything, מכיל שישה שירים שיגיעו לתצורת האלבום הסופית ‘ווילג’ גרין’, את Days, ‘פולי’ ועוד 2 שירים שלא נכנסו לבסוף לאלבום הסופי. מבולבלים? גם אני. בתחילת אוגוסט הלהקה נכנסה שוב לאולפן והקליטה את השיר The Village Green Preservation Society. יחד אתו ועם Days איגדה הלהקה 12 שירים בהרכב מאוד דומה לאלבום הסופי רק בסדר שונה, שנשלחו לחברת ‘פאיי’ הבריטית להוצאה כאלבום בבריטניה ב 27 בספטמבר. לסיכום. יש לנו כרגע 2 אלבומים נפרדים לגמרי עבור בריטניה ועבור ארה”ב. האחד האמריקאי Four More Respected Gentlemen עם 11 שירים ונראה יותר כמו אסופה של שירים שהיו לקינקס באותה התקופה והשני עם 12 שירים רובם חדשים בקו קוהרנטי יותר. כשמתקרב מועד ההוצאה, ריי מרגיש שהרעיון של הנוסטלגיה הכפרית כפי שברא דילן תומס לא מצליח לעבור באלבום הבריטי בתצורתו הנוכחית. הוא ניגש לחברת ‘פאיי’ ומתעקש להמיר את התוצר הסופי באלבום כפול כשהוא מתחייב לספק עוד 8 שירים כך שבסך הכל האלבום הסופי יכיל 20 שירים. לאור המכירות של האלבומים האחרונים שלהם, ריי מבין שהקהל לא ירכוש אלבום של הקינקס במחיר כפול ומבקש מחברת התקליטים לתמחר אותו במחיר של אלבום יחיד. החברה מסכימה לכל התנאים להוציא את תנאי התמחור. זה נשמע להם חצוף ועז מצח מאין כמוהו. הפשרה שהושגה בסופו של דבר היא תוספת של עוד 3 שירים לאלבום. ריי והקינקס ניגשים לעבודה ומספקים את שלושת השירים הנותרים. מועד שחרור האלבום מן הסתם נדחה לנובמבר. בינתיים, בחברת ‘רפריס’ לוטשים עיניים לגרסת האלבום החדשה הבריטית עם 15 השירים. הם רוצים גם. ריי לא היה מרוצה מההחלטה שלהם בלשון המעטה, הוא רצה שהם ישחררו את Four More Respected Gentlemen, אבל זה כבר לא היה בידיו. כך יצא ששנת 1968 שהתחילה בהמון שאיפות ותכניות מצדו של ריי הסתיימה בתוצאה אחידה אחת. האלבום הקונספטואלי הנהדר The Kinks are the village green preservation society. התאריך הנבחר להוצאתו בבריטניה היה 22 בנובמבר 1968. תאריך נוראי להוצאה של אלבום שאתה מעוניין בהצלחתו. תאריך ההוצאה של האלבום הלבן הכפול, הנפלא והמצופה של הביטלס. בפוסט הבא אצלול לנבכי האלבום השישי האגדי של הקינקס. #somethingelse #אלןקליין

חודש לערך לאחר צאת אלבום המופת Something Else הקינקס שחררו את הסינגל הבא שלהם Autumn Almanac. כביכול שיר שמח ועליז מאסכולת המיוזיק הול שריי דיוויס הביא ללא הרף אל הלהקה, אבל יש בו גם בשורות עבור האלבום הבא של הלהקה. הסינגל מתפקד כמעין תחנת מעבר בין שני האלבומים. הוא ממש נמצא בתווך בין שניהם. יש בו מ Something else שדיבר על הרס וחורבן התרבות הבריטית והעדר השמש מחייו של ריי, אבל הוא כבר מתרכז בטוב שהיה. היופי הוא שהקינקס מאפשרים לנו להשוות. לעומתו, השיר בצדו השני של הסינגל שייך בוודאי לווייב של face to face ו something else. ב Autumn Almanac ריי מצמצם את לוח השנה שלו, ה’אלמנך’ להכיל רק את הסתיו. חוץ מהיותו של הסתיו עונת הדכדוך השנתית, זו היא גם עונה שיש בה הרבה מהנוסטלגיה. עלים מחליפים את צבעם ונושרים מהעצים, מזג האוויר מתקרר והרצון להסתגר הולך וגובר וכאמור נוסטלגיה תהיה הנושא המרכזי של האלבום הבא של הקינקס. הסתיו של ריי הוא הסתיו של ילדותו במאסוול היל ושם לא רק עלים נושרים מהעצים. עבור ריי הנוסטלגי, סתיו הוא אנשים שנפגשים יחדיו, שותים כוס תה ובכל זאת הוא עדיין לא התנתק מהרעיון של something else. שום דבר לא יכול לפצות על העדר השמש, כי כמו שנאמר באלבום ההוא, זה הסוף, העונה הסתיימה, הקיץ נעלם, השמש גוועה. ריי לא שכח להכניס את משחקי הכדורגל שלו בכל שבת אחה”צ כשהיה נער, אולי זו הסיבה שאוהדי אברטון אימצו את השיר והשתמשו בלחן כדי להקניט את ארסנל עם Arsenal are gonna crack, it’s all part of the Everton attack . מוסיקלית זה שיר שנע ונד בין סגנונות שונים עד כמה שאפשר לנוע במסגרת שיר של 3 דקות. הוא מתחיל בגיטרה אקוסטית רצינית ועובר למלנכוליה סתווית שנעה במהירות לפופ קופצני וכך חוזר חלילה. כאילו שהסתיו היא עונה שנויה במחלוקת עבור ריי. מכיוון שהשיר הוקלט בספטמבר 1967 זוהי תמונת מצב אוטנטית של הלהקה ולטעמי תפקידו העיקרי של הסינגל היה לקבור סופית את הקינקס הישנים ולהבהיר שהסאונד המתעתע שלהם הוא כאן כדי להישאר. בהקלטה, הליין אפ של האלבומים הקודמים נשמר: הקינקס יחד עם ניקי הופקינס שהפעם הפליא על הפסנתר והמלוטרון וראזה, אשתו של ריי, בקולות רקע. גם ויזואלית אפשר להבין שהקינקס עברו שינוי מאסיבי מאז הימים של you really got me. בתקופה של שלוש שנים הם כבר לא להקת רוק בועטת. למעשה הם מודים לבושים בהידור, עומדים באיפוק ומייצרים מוסיקה בריטית מובהקת. את השינוי המובהק הזה אפשר לראות בביצוע שלהם ל Autumn Almanac בטופ אוף דה פופס. בצדו השני של הסינגל, Mister Pleasant, שיר “עתיק” יותר מתחילת השנה. אם חילקנו את האלבומים something else ו village green בין ‘טענות והצגת הבעיות’ לבין שקיעה נוסטלגית, השיר הזה בהחלט שייך לקבוצה הראשונה. השיר כבר שוחרר כסינגל בארה”ב במאי 1967 כשבצדו השני Harry Rag שאנחנו מכירים היטב מהאלבום something else. בצרפת השיר יצא כחלק מ EP באותו השם שהכיל בין היתר שיר מ something else ואת village green שכבר הוקלט. בקיצור בלגן שלם. כשמאזינים לשיר אי אפשר שלא להיזכר באדון אחר, ה well respected man, אבל כשמוסיפים אליו את רגשות הקנאה של דיוויד וואטס (השיר הזה אגב, החליף אותו כביסייד בכל שאר העולם) מתקבל שיר סרקסטי, ארסי ועוקצני שמילותיו מנוגדות מאוד למקצב השמח, אפביטי, הונקי טונק שהופק עדיין תחת ידיו של שאל תלמי. הנה הופעה טלוויזיונית ממאי 1967 לשיר ושימו לב למנחה דייב לי טראוויס שלוקח גם הוא חלק פעיל. https://www.youtube.com/watch?v=fwpJGewUyYk הסינגל מגיע למקום ה 3 במצעד הסינגלים הבריטי מה שמצביע על כך שהקהל אוהב את הסינגלים המשונים של הלהקה אבל לא מצליח לעכל את האלבומים הקונספטואליים המורכבים. ביקום מקביל, הקינקס כקולקטיב לא בראש מעיינם של האחים דיוויס. שניהם נושאים עיניהם ליצירה עצמאית וקריירת סולו. הרעיונות לא מפסיקים להגיע. דיבורים על אלבום סולו של ריי מרחפים באוויר, פרויקט שיביא השראה מ under the milk wood של דילן תומס ומיוזיקל שאולי הוא יכתוב. ב 24 בנובמבר 1967, יוצא הסינגל השני של האח הצעיר דייב. בצדו הראשון שיר חדש שכתב בשם Susannah’s Still Alive שאפשר לטעות ולסווג אותו כשיר של הקינקס מהסיבה הפשוטה שלהקת הליווי שמלווה את דייב היא לא אחרת מאשר להקת האם יחד עם ריי שמנגן בפסנתר ומפוחית. לטעמי זהו שיר חלש יחסית לשירים הקודמים של דייב ועדיין יש בו חן מסוים במיוחד כשהריף העולה ויורד מזכיר מאוד את הריף היפה של Picture Book מהאלבום הבא. בצדו השני של הסינגל Funny Face מהאלבום something else. הנה הביצוע של דייב מתחילת 1968. בפוסט הבא נעסוק בדרך לאלבום הבא שהייתה מרתקת ורצופה בבעיות. #הקינקס

שנה טובה חברים! אני מקווה שאתם חשים בטוב ומתמודדים עם הסגר או מה שזה לא יהיה. אנחנו כאן כדי להנעים את זמנכן/ם ובין הכנות לפרק הפודקאסט הבא שלנו שמסתמן כמעניין, הנה תרגום הכתבה הבאה בסדרה של הגברת הנועזת, מורין קלייב ששמה נפשה בכפה, הסתובבה עם כל חבר ביטל ב 1966 והביאה את רשמיה. תוכלו לקרוא בבלוג את הכתבות שעשתה על ג’ון, רינגו וג’ורג’. היום בחלק הרביעי, נהיה עם הביטל האחרון, בחור חביב בן 23, שמו הוא פול מקרטני והוא מצטייר כעפרון החד בקלמר שנקרא הביטלס או בקיצור סחי. מה על הפרק? ציטוטים מהמלט, קצת פוליטיקה, מוסיקה קלאסית, רצון לעשות מוסיקה אלקטרונית, פתק עם שיר זניח על גברת אלינור ריגבי שמונח בכיסו וביקורת על אמריקה כי זה תמיד טוב. איך ביטל חי מס’ 4: פול נשאר לבדו: בתחרות להשיג את המוסיקה. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 25 במרץ 1966 מאת מורין קלייב. פניו של פול מקרטני לעיתים קרובות עוטות הבעה של חפות מתוקה, חמורת סבר ובוטחת. ההבעה הזו היא דיי מושכת, אבל אין שם רמז לדמותו. אלו שאוהבים לחשוב על פול שכתב את Yesterday, אותו שיר של יופי כואב, יעשו טוב אם יזכרו שהוא עצמו תמיד קרא לו ‘ביצים מקושקשות’. הוא איש צעיר בן 23, מעניין ומתוחכם. הוא הגיע למסעדה עם ספר שזה עתה רכש, ספר כיס יקר ומשמעותי למראה שנקרא In the Bronx and Other Stories (‘בברונקס וסיפורים אחרים’). הוא פתח אותו במקום אקראי, עשה פרצוף רציני ובקול חגיגי התחיל לקרוא בקול: “ללוסי לא היו תחתונים…”. התכנית המפלגתית-פוליטית של פול היא יותר בתים, יותר אוטובוסים ויותר קצבאות זקנה לכולם. הוא גבוה, קליל, לבוש בקפידה ומסודר. שיערו אף פעם לא ארוך מדי ולעולם הוא לא יישאר חסר מילים. הוא קנטרן נוראי וחקיין מצוין. יש לו קסם מרושע, שנינות מרתקת, אינטליגנציה ביקורתית וכשרון עצום. עם פול לעולם לא תצא טוב עם הערה לא שקולה או זיכרון מעורפל. הוא מודע לעצמו, עצבני, חסר מנוחה והוא עוד יפתיע את כולנו בסופו של דבר. הוא חצי ביטל וחצי לא. הוא שקל לגור עם האחרים בוויברידג’. “חשבתי שאולי כולנו צריכים לגדול יחד”, אבל הוא אמר, “אני לא רוצה לחיות בוויברידג’. to thine own self be true הוא מצטט מהמלט (השיחה אתו מפולפלת כמו קומדיית רסטורציה בריטית עתיקה. זה עשוי להביך). O, sceptred isle זה משפט שהוא אוהב, אבל הוא לא ממש מייחס אותו למשהו ספציפי. פול גר לבדו בלונדון. “אני אוהב את המראה של לונדון”, הוא אמר. הוא הולך לסרטים, פותר תשבצים, נוהג לבדו ב’מיני’ שלו או באוסטין מרטין די.בי. 6 שלו, הולך לקניות, מקיים פגישות ומגלה את מה שהוא רוצה לדעת. הוא לא סובל מהומות כמו נהגים ומכוניות עם חלונות שחורים. “אני חושב”, הוא אמר בשנינות, “להשיג אופניים עם חלונות שחורים”. הוא נהנה להלך ללא שיזהו אותו, הוא מתכנן לצאת ולהיכנס מהמדינה, מת על תחפושות ומתענג על כתיבת שירים תחת שם בדוי: ברנרד ווב, סטודנט פריזאי. לאחרונה הוא עושה סקי. צלם ניגש אליו ואמר לו, “אתה פול מקרטני”, “מי אני?” אמר פול עם ההבעה הידועה שלו, והאיש הלך. יתכן שתקופת החיזור שלו עם מיס ג’יין אשר היא זו שגרמה לו להיות כל כך חשאי. אם מישהו יחמוק עם חתונה שקטה, זה יהיה פול. פול וג’יין אשר הסכנה שבלהישמע כמו ג’ונתן מילר כרגע הוא נמצא בתכנית לשפור עצמי שהוא נבוך לדון בה, אבל מוחו תוסס לכל הדעות. “אני לא רוצה להישמע כמו ממשיך של ג’ונתן מילר [במאי תיאטרון בריטי]” הוא אמר, “אבל אני מנסה לדחוס פנימה הכל, את כל הדברים שהחמצתי. אנשים אומרים, מציירים, כותבים ומלחינים דברים. דברים נהדרים, ואני חייב לדעת מה אנשים עושים”. יש לו שיעור מוסיקה ממלחין. “שבשום פנים ואופן הוא לא חבר”, הוא אומר בהערצה. “בבית הספר מעולם לא הגעתי רחוק מאשר תרגיל של 6 אצבעות (בדיחה סאטירית) ויום אחד הרגשתי כמו אדם זקן שיושב ואומר ‘הלוואי שהייתי לומד לקרוא מוסיקה’, אז התחלתי ללמוד”. אחד מקטעי המוסיקה הראשונים שהוא כתב היה משהו עבור החברה שלו ג’יין, קטע לניגון עבור גיטרה קלאסית. הוא מוקסם ממלחינים כמו סטוקהאוזן ולוצ’יאנו בריו. הוא מת לכתוב מוסיקה אלקטרונית בעצמו. חסרים לו רק המכשירים. הוא מוקסם מעבודתו של המחזאי הצרפתי אלפרד ג’רי (אובו קוקו, אובו רוי [הערת המתרגם: בשנות ה 90 הוא קרא לתסכית הרדיו של ‘אובו ג’ובו על שמם]) וממשיך לעודד את בריאן להעלותם על הבמות כאן. הוא היה רוצה לצייר והוא היה רוצה לכתוב. אלוהים יודע מה הוא מצייר וכותב תחת שם בדוי ברגעים אלו. הוא לא רואה גבול לאפשרויותיו. אידיאלית הוא היה רוצה לדעת הכל. “אכפת לי כשאנשים יודעים דברים שאני לא”, הוא אמר. “אומר לך מה מרגש אותי וזה היחס של אנשים כלפי מוסיקה, ציור והתרבות ב ה’ הידיעה. אם פועל נראה יוצא מגלריה זו בדיחה. אם כל מה שהוא היה רוצה לעשות זה לברר על מועדוני חשפנות בהמבורג, החברים שלו היו חושבים שזה בסדר”. אביו של פול היה מוכר כותנה ואמו הייתה מיילדת. היא נפטרה כשהוא היה בן 14. הוא יכול להיזכר כשהוא היה בן 5 ועמד בחצר האחורית של אמו. (ווסטרן אווניו 72, ספייק) ושאל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. “שום תשובה לא הגיעה אליי”, הוא אמר באכזבה. הוא אוהב תוצאות מהירות. הבעיה צצה שוב כשהיה בן 17. “היו לי את הנתונים להתקבל למכללה למורים, אבל הייתה לי אימה מלעשות משהו רגיל”. התהילה יורדת מכרטיס החנייה שלך וכך הוא לא מילא את הטפסים למכללה. “עם דברים שאני לא רוצה לעשות”, פול אמר, “ובכן אני פשוט לא עושה אותם”. הוא סיים בביטלס. “ידענו שמשהו יקרה במוקדם או במאוחר. תמיד היה את ה’כוכב בית לחם’ שהוביל אותנו. תהילה זה כל מה שכולם רוצים, בצורה זו או אחרת. בטח יש מיליוני אנשים בעולם שמעוצבנים מכך שלא גילו אותם. “מה קורה?” הם שואלים את עצמם. “התהילה בסופו של דבר יורדת מכרטיס החנייה שלך, כי ההוא רוצה חתימה, ותהילה זה כשאישה בת 50 עם פוני מפריעה לך באוכל. ארבעתנו מוכרים כמעט לכולם בעולם, אבל אנחנו לא מרגישים כאלה מפורסמים. אני מתכוון שאנחנו לא מאמינים בתהילה שלנו בצורה שבה זאה זאה גאבור [השחקנית] מאמינה בשלה”. בהיותו כותב שירים הוא עכשיו עשיר מאוד. הוא למד להיות ממושמע עם כסף. “אני אוהב את הרעיון של דברים מפוארים ועשירים כמשהו חדש”, הוא אמר, “אני אוהב נהגים כחידוש. אבל קחי את ג’ון כדוגמא – ג’ון גילה שהוא אוהב שוקולד ‘בורנוויל’. הוא הזמין משלוח, וזה היה מפוזר על כל שולחן בבית. תוך שבוע הוא לא יכל לראות את זה. למדתי לעשות דברים בחלקים קטנים. אם יכול להיות לך הכל, אין בכך טעם נכון? אני לא חושב שאני רוצה הרבה יותר כסף” [הערת המתרגם: פה פרצתי בצחוק]. התעניינותו בפוליטיקה מוגבלת לבחירות הכלליות. “בדיוק כמו הקרב בין לייסטון-קליי [קרב האגרוף בין מוחמד עלי לסוני לייסטון]”, הוא אמר. “הנה 2 אנשים מלקים אחד את השני – אחד מהם מתבדח שהוא לא רואה את השני, והשני מתחזה להיות הילד שבוכה בבית הספר כי הם הפסידו את משחק הכדורגל בשבת”. “הדבר הנוראי הוא לראות אותם [הפוליטיקאים] מסתובבים ומתאימים את עצמם על מנת להתחבר עם האנשים. ‘תשכחו מחליפת 50 הגיני’ הם אומרים ואז הם אומרים ‘הו תראו היא קרועה בדיוק כמו שלכם’. אחרי שווילסון קיבל מכה בעין הוא היה חייב לומר ‘אני לא אגיש תביעה’. אסור לו אפילו להתעצבן – אני מהמר שהוא רצה לסובב את הצוואר של הממזר הקטן”. הוא הוטבל כקתולי אבל עניינו בדת קלוש. אלמלא עניינו בחיים שלאחר המוות, הוא היה קורא לעצמו אתאיסט. הוא כבר לא אובססיבי לדאגה לכך שיזדקן. “זה כבר שחוק”, הוא אמר. “אם הגוף שלנו יישאר צעיר, זה אומר שגם המוח יישאר צעיר, ואף אחד לא רוצה את זה. אבל ברטרנד ראסל [פילוסוף בריטי] נראה טוב – לא אכפת לי להיות כמוהו”. מפתיע למצוא אותו בעד סובסידיה לאומנות ובצד של ה BBC. מה שאמריקה צריכה לדעתו זה BBC משלה. “בין אם אתה רוצה להאזין לזה או לא”, הוא אומר, “זה שם”. “אין להם כמעט הצגות בטלוויזיה באמריקה. כאן יש לנו המון הצגות. אתה שומע אנשים אומרים ‘אני אוהב מחזה טוב’. ובכן באמריקה כמו ב 1984, מחזות הם מחוץ למילון. כך הם רצו זאת”. אמריקה, שם האיש השחור הוא כ*** מלוכלך. “זה מעציב אותי עבורם. זו מדינה מחורבנת בה כל מי ששחור נראה כמו כ*** מלוכלך. יש פסל של כ*** טוב מסיר את הכובע ומתנהג בנימוס בתוך מרזב. ראיתי תמונה שלו. אנחנו מסתכלים על דברים טוב יותר כאן. יש לנו מיליוני אגודות קטנות שמשמרות דברים. יש לנו אגודה לשימור חביות בירה ואגודות קטנות של ג’ון בדג’מן ואגודות לאיסור פצצות. הוא ממשיך עם המשפט שלו O sceptred isle, ועובר לדון כיצד הוא מעוניין לקרוא לעניין המתבגר. הוא חושב ש’מגיע’ לאמריקאים והוא מאושר שהם קיבלו את זה מאתנו. “הנה הם באמריקה” , הוא אמר, “עוברים הכשרה ביתית לבגרות עם עקרון החיים הבלתי מעורער שלהם. שיער קצר שווה גבר, שיער ארוך שווה אישה. ובכן נפטרנו מהמוסכמה הזו עבורם”. “אי אפשר לעבוד עליי שהדור האחרון היה יותר מוסרי מאתנו. הם החביאו זאת טוב יותר. כשאתה מוציא את זה מאנשים, אתה מבין שהם היו גרועים כמונו, רק שהם צמחו מזה”. “אולי”, הוא אמר, עם אוויר של נגיעה באמת, “אולי הם התעייפו מזה”. הוא לא יודע מה יעשה בהמשך. הוא בטוח שזה יהיה מרגש. הוא בקרוב יעבור לבית שקנה בצפון לונדון. הוא נבנה ב 1830 והוא הבית האלגנטי ביותר באנגליה. זה לא מספיק עבור קסמו של פול, יש לו גם פנס רחוב בתוך השער הקדמי. הבית החדש בקאבנדיש הוא מוכן לנהיגה לווייברידג’ כדי לכתוב שירים. היה לו בכיס אחד על בדידות והזדקנות. למעשה זהו שיר נוגע ללב. הוא עוסק במיס אלינור ריגבי. “אלינור ריגבי”, הוא מתחיל להקריא, “אוספת את האורז בכנסייה היכן שהתרחשה חתונה”. כמו שאמרתי, לפול אין רמז על מה שיריו. “אני לא יודע אם אנשים פואטים התנסו בדברים כדי לכתוב עליהם, אבל אני יכול לומר לך שהשירים שלנו כמעט ברובם דמיוניים. 90 אחוז דמיוניים. אני לא חושב שבטהובן היה במצב רוח מרושע כל הזמן. הוא היה?”. פניו של פול לבשו ארשת רצינית מתוקה. “או”, הוא אמר, “בטהובן לא יכול להיות בדיוק כמונו, אחרי הכל”. #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #אלינורריגבי #גייןאשר

בשבוע שעבר הגעתי לאלבום המופלא של הקינקס Something Else, אלבום המופת הקונספטואלי השלם הראשון של הקינקס שלקח צעד קדימה את הרעיונות, המענות והטענות של ריי דייוויס כלפי אנגליה היקרה שהלכה לו פייפן. אנגליה של שנות ה 60 היא אנגליה של מעמדות, ישן וחדש, אופנה וזוהר חסר תוכן בחוגים מסוימים, לפחות כך רואה זאת ריי שחש כלפי התופעות הללו רגשי שנאה-משיכה.בצדו הראשון של האלבום, עליו כתבתי בפוסט הקודם, נחשפנו לבעיה. הקינקס היטיבו לתאר אותה דרך עולם סמלי שבראו. את תופעות הלוואי הם ייצגו בעזרת נקודות ספציפיות: קנאה, התמכרויות, בעיות בעולם הזוהר, בעיות במשפחה וזוגות צעירים שנרמסים תחת הכל. צד ב’ של האלבום הנפלא הזה הוקדש לניסיון להביא את הפתרון. בדרך כלל כשהכל קרוב לקריסה, אתחול דמוי המבול, המטריקס או כל דבר אחר שנפוץ בעולם המחשבים, יכול מאוד לעזור. מאתחלים ומקווים שכשהכל ייווצר מחדש, הרוב יהיה טוב ,חדש, נקי וטהור יותר. בצדו השני של האלבום, השמש היא מוטיב חוזר שאמור לספק את הפתרון לבעיה. אם השמש הטובה והזקנה כהקבלה לתרבות הישנה והטובה, תחזור ותזרח שוב מעל הכל, האתחול המיוחל יקרה ואז תוכל לחזור התמימות והטהורות של פעם. ‘משהו אחר’ יתחיל.הצד השני נפתח באותו האופן שבו נפתח ונסגר הצד הראשון. קטע פופ-רוק מעט בלוזי. הסימטריה נשמרת. הפעם הקטע הוא של דייב ששוב בהרמוניה מושלמת עם שיריו של ריי משתלב בסיפור הכללי. עד שהשמש תזרח, לא צריך לעשות כלום. אל תסתכלי, אל תחייכי, אל תבשלי עבורי, אל תעשי שום דבר, רק תאהבי אותי. זה אוטוטו קורה והכל יהיה טוב אחר כך. השיר הנהדר הזה הופיע כבר כביסייד בסינגל הבכורה של דייב ‘מותו של ליצן’ והוא קטע חזק במיוחד עם עבודת התופים המצוינת של מיק אבורי והשתלבות הקלידים של ניקי הופקינס. בזמן אמת השיר נחשב אמנם לפחות טוב מ’הליצן’ של דייב, אבל בכל זאת הוא קטע מרשים עבור מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם כתיבת השירים. כשהשיר מנותק מהקונטקסט של האלבום היו שחשבו שזה פשוט שיר על ‘היי אני ממש חרמן, מה אתך?’. הקטע הבא הוא תמצית הכל. הלב הפועם של האלבום. סיפורה של השמש העצלה והזקנה, התרבות הישנה שהלכה ונמחקה על ידי הקידמה שדרסה בה כל חלקה טובה. צריך לחלק את יצירת המופת הזו ל 2: ליריקה נפלאה ועיבוד נפלא עוד יותר. ‘שמש זקנה ועצלה, מה עשית לשעות הצהריים? הם מתחבאים, מאחורי ענני רעם ערפילים. לא אכפת לי לבזבז את זמני בלחפש אותך, כי את המציאות האחת שלי. גם כשאמות ואעלם, האור שלך יאיר לנצח. את גורמת לקשתות בענן, ואת גורמת ללילה להעלם. כשהייתי צעיר עולמי היה בגובה 3 פיט ושבע אינץ’, כשאת [השמש] היית צעירה לא היה עולם כלל. נשקי אותי עם קרן אור אחת מהשמש הזקנה והעצלה שלך…’ לדעתי זהו הקטע הטוב ביותר שכתב ריי עד לאותו אלבום. זה תיאור מושלם של כל התחושות שלו לגבי הטוב שנעלם, העמדת עצמו כאדם מול תרבות, כאינדיבידואל מול מדינה. אם זה היה נשאר רק כקטע לירי, הוא עדיין היה נהדר, אבל ברגע שהמילים מתחברים ללחן גאוני עם עיבוד שאולי רק בריאן ווילסון וג’ורג’ מרטין יכלו לחשוב עליו, זו כבר יצירת מופת חריגה וקטנה.הבתים כתובים בפורמט של ‘משפט ותשובה’. כל ‘משפט’ נאמר בלחן הולך ויורד וה’תשובה’ מוחזרת בטון אוונגרדי, פסיכדלי, מעוות, מוזר ומדכא. בסוף הבית המוסיקה שנתמכה על ידי חצוצרה מלנכולית משתתקת בבת אחת וריי נשאר לבדו כשהוא מבקש מהשמש את נשיקת קרן האור שלה. חטיבת כלי הנשיפה והמלוטרון שמלווה את השיר מוסיפים עוד על הדרמה של האדם מול השמש הגדולה. בסופו של השיר החצוצרה מפארת ומעצימה עוד את השמש במין ליין ספרדי. יצירת מופת. השמש הגדולה, המסורבלת והזקנה ממאנת לחזור והיא עומדת לשקוע. רגע לפני השקיעה, אפשר להתנחם במנהג אנגלי עתיק. תה אחה”צ. רגע לפני השקיעה יושב ריי ומעלה בנוסטלגיות נפלאה איך זה היה כל כך כיף פעם לשבת בבית הקפה הקטן, שם הם היו שותים את תה אחה”צ שלהם. השיר נכנס לאלבום בגרסת רוק סטנדרטית ללא הפאר וההדר ואותם הכלים שמעוטרים את חלקם של השירים באלבום ואני אוהב אותו גם כך, למרות הפשטות שלו והתחפשותו לשיר פופ קטן ולא משמעותי. בכל זאת, הוא יכל היה להיות הרבה יותר מכך. האמת שלא צריך לדמיין. אפשר לשמוע זאת בגרסת הדלוקס לאלבום, בו נחשפה גרסה אחרת, אלטרנטיבית, שאתם חייבים לעצמכם. אמנם המילים עדיין לא גמורות בה, אבל בגרסה הזו בעזרת פסנתר, קולות רקע ומשהו דמוי אקורדיון, השיר הופך למעין שאנסון. ריי שר בסגנון נואל קווארד, המחזאי והשחקן מתחילת המאה שנהג להדגיש מאוד את המבטא האנגלי שלו. מכיוון שהרעיון מוצה כבר בקטע end of the season הנהדר שהיה השיר הראשון שהוקלט כבר עבור האלבום הקודם עוד באפריל 1966, אפשר להבין את התרגום של afternoon tea לגרסה פופית-רוקית. בכל זאת, תנו האזנה לגרסה האלטרנטיבית הזו – היא נהדרת. הקטע הבא, האחרון של דייב באלבום נקרא Funny Faces והוא כמו בא לבטא את תקותיהם הנגוזות של הדמויות מהצד הראשון של האלבום. כל אותם פרצופים מוזרים. הם שומעים את הדברים ולא מאמינים. “אומרים שאת לא תחזיקי מעמד. לא תעברי את שערי האהבה. אני רואה אתכם מציצים מבעד לחלונות הקפואים, העיניים לא מחייכות, כל מה שהן עושות זה לבכות”. בניסיון לנחם פונה דייב לאותם פרצופים אפורים ואומר להם בפזמון “היא בסדר”. בסופו של הקטע Funny Faces הכל נכנס לאנדרלמוסיה רגעית שמתחברת לציוץ הציפורים השלווים של ‘סוף העונה’ – קטע ההשלמה הנהדר. אני מדמיין את הקינקס כלהקה נודדת, עוברים ברחובות העיר האפלה ומודיעים על הסוף הקרב. “החורף מגיע, השמיים אפורים, ציפורי הקיץ לא שרות, מאז שהלכת זו סוף העונה”. זהו זה. סוף עונה. סוף משחק. הזכרתי כבר שהשיר הוקלט עבור האלבום הקודם ואחדד ששם הרעיון הראשוני היה לחבר את השירים עם אפקטים ולכן ציוץ הציפורים הוא שריד לכך. שקיעתה של הזריחה או שקיעתה של השמש שמייצגת את ערש התרבות הישנה, מגיעה בקטע הסוגר Waterloo Sunset. קטע נוסטלגי מאוד שכתבתי עליו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים, סוגר את האלבום עם הדמויות האחרונות שמופיעות בו, טרי וג’ולי. הדמויות הללו נפגשות בכל יום שישי בערב כדי להחיות את אהבתם. אולי שריד של קרן אור מהשמש הזקנה והעצלה. זה סיום עגמומי נהדר ומלא פאתוס לאלבום מושלם שבכל יום נתון יהיה אצלי בעשיריית אלבומי המופת אבר. על עטיפת האלבום מופיעים חברי הקינקס כדמויות קלאסיות במעין מתקן תמונות. לי הם נראים כמו 4 שמשות כבויות על רקע אפור עגמומי שמתאים בצורה מדויקת לקונספט האלבום.מצד אחד הביקורות היללו ושיבחו את האלבום, אבל זה לא עזר לו להצליח. הקהל שהתרגל ללהיטים נקודתיים של הקינקס לא רץ לקנות את היצירה המפוארת הזו. גם העובדה ששירים שונים ממנו יצאו כבר בסינגלים ואיפיז לא עזרה לו. אי הצלחתו של האלבום שהיום נחשב לאייקון, מסמלת את ביש המזל של הקינקס באופן כללי. בפוסט הבא אעסוק בסינגל שיצא כחודש לאחר האלבום הזה ונתכונן יחד ל 1968 המצוינת של הקינקס.

אני חוזר היום לקינקס, אחת הלהקות המשפיעות והחשובות שקמו בבריטניה בשנות ה 60. היום אתמקד באלבום החשוב שלהם Something Else שראה אור בבריטניה ב 15 בספטמבר 1967, מה שאומר שממש עוד כמה ימים הוא חוגג 53 שנים לכינונו. מכיוון שיש לי לא מעט לומר עליו, אחלק אותו ל 2 פוסטים. הצד הראשון והצד השני. בפוסט הקודם בשבוע שעבר, אפשר היה לקבל את התחושה שהאלבום הזה הוא מעין תחנת מעבר עד שיואיל המאסטרו ריי דייויס להשלים את יצירת המופת העתידית שלו. אותו Village Green שבו היא ישטח את משנתו לגבי מה הלך לאיבוד באנגליה. הקצב המהיר של הדברים לא מאפשר לעצור הכל עד לסיום הפרויקט שבכלל מתחיל להיות מדובר כמשהו שריי יוציא בעצמו. לכן הדברים נעים בשני מסלולים נפרדים: הקינקס ממשיכים לעבוד ולהופיע והסינגל Waterloo Sunset שדווקא התאים רעיונית לפרויקט הגדול של ריי, יוצא ב 5 במאי. במסלול נפרד, דייב האח הצעיר החל לגשש לכיוון קריירת סולו בעצמו והוציא סינגל שהכיל שני שירים שכתב (אחד מהם בשילוב עם ריי). הוא אפילו קצר הצלחה. מהסיבות האלו האלבום Something else הוקלט בתקופה דיי ארוכה, בין סוף 1966 ועד לקיץ 1967. המפיק שאל תלמי שנטש את העבודה עם הקינקס באמצע 1967, השאיר את ריי בעמדת המפיק, משהו שעד היום יש לריי רגשות מעורבים לגביו: ” אני מרגיש שאסור היה לאפשר לי להפיק את something else. מה שנכנס לאלבום דרש מישהו עם גישה שגרתית יותר”. אני כמובן לא מסכים אתו כלל וכלל. עבורי זהו האלבום השלם ביותר של הקינקס מבחינה קונספטואלית. כמו שהביטלס בראו באלבום סרג’נט פפר להקה חדשה, הקינקס בראו עולם שלם של סיפור אגדה. יש בו התחלה, אמצע וסוף, דמויות מתחלפות, ומוסיקה רבגונית שמשתלבת ומשרתת את הסיפור. מהיכן הבאתי את התזה הזו אתם שואלים? הצצתי בעטיפה האחורית של האלבום וכך נכתב על ה’עליסה בארץ הפלאות’ החברתי שבראו הקינקס: “ברוכים הבאים ל’דייויס-לנד’, היכן שה’קינקלינגז’ הקטנים בממלכה הקסומה חובשים כובעי באוולר שחורים, מגפי רוגבי, חליפות חיילים ושותים חצי פיינט של הנוזל המר, נושאים איתם מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות טיוב קטנות. כאן כל גברות ה’קינקלינגז’ עם סיכות לשערן, ובבעלותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה של מנחה”. בסוף המאמר הקטן נכתבה המלצה: “עצה קטנה כשמאזינים לשירים הללו – לעולם, לעולם אל תתייחסו ליצירות של דייויס כמות שהם כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים D כשבזווית ממלכת הקינקס, לעולם תהיה אנגליה!”. בהאזנה לצד הראשון של האלבום אנחנו מגלים עולם לא שמח בלשון המעטה. עולם של קנאה, בעיות משפחתיות והתמכרויות, או כמו שאני אוהב לקרוא לו ‘דד אנד סטריט’ גרסת האלבום. בצדו השני מתחילה להשתלט הנוסטלגיה והחולמניות עד למסקנות הסופיות שיניחו את המצע המתבקש לאלבום הבא שיבנה כל כולו סביב הגעגועים. אמרנו קינאה? השיר שמהווה את המבוא, זורק אותה לפנים. “הלוואי שיכלתי להיות כמו דיויד וואטס” אותו ‘נער בית ספר’ אהוד שכולם אוהבים ורוצים להיות בקרבתו אבל הוא בכלל dedicated follower of fashion גאה ומהודר וריי מקנא בו על היותו כזה. הוא סיפר שדיוויד וואטס הוא לא פרי דמיונו, אלא מקדם הופעות אנגלי שניסה ללא הצלחה להתחיל עם דייב. כשאני מאזין לו אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי האם ריי הושפע מ Richard Cory שכתב פול סיימון ב 1965 עבור אלבום השני של הצמד סיימון וגרפונקל, רק שבמקרה של סיימון, קורי הפועל המסכן נטל לבסוף את חייו. הקטע הנפלא הבא נפתח עם צליל של תיבת נגינה עצובה, ובעזרת הסאונד הקרקסי, מתאר דייב את קשיי ההתבגרות שלו. הוא מבין שהלהקה משתנה תחת רגליו ותפקידו כרוקר הולך ומשתנה, הוא כבר לא ליצן רית’ם אנד בלוז, הוא משתייך ללהקה פואטית בוגרת ורצינית. בכל זאת העתיד לא ברור ומגדת העתידות שוכבת גם היא מתה על הרצפה כי “אף אחד כבר לא צריך את שרותיה”. בקטע הבא, היחסים הבעייתיים בין האחים נבחנים דרך 2 אחיות פיקטיביות בשם סיבילייה ופרסילה. הראשונה היא נפש חופשיה שממלאה את ימיה בבילויים כשהשנייה עסוקה בטרדות חייי הנישואים והמשפחה. פרסילה או ריי כל כך מקנאת באחות סיבלייה או דייב. מקנאה בחופשיות שלה בחברים המתוחכמים שיש לה. בסופו של דבר פרסילה ‘מאבדת’ את זה, מה שמסמל את התמוטטות העצבים שקיבל ריי, זורקת את הילדים והכביסה הצידה וכל זה רק כדי להיות חופשיה. עכשיו היא כבר לא מקנאת באחותה. הצליל הגותי באדיבות ההרפסיקורד של ניקי הופקינס מייצר אווירה קודרת מאוד ובשלב בו מאבדת האחות את שפיותה נכנסת גם רביעיית המיתרים המנחמת בתזמון מושלם. זו הפעם הראשונה אגב, שעשו בה הקינקס שימוש בשיר שלהם. לאחר הסערה של השיר הקודם, מגיע הקטע המשלים שלו No Return. ברגע שבחרה האחות לפרוץ את מסגרת חייה, אין כבר חזרה משם. במקצב בוסה נובה מעורב בפלמנקו, מתאר ריי את השלווה שנחה עליה. אנחנו חוזרים ל’דד אנד סטריט’, ומקבלים את אותו הלך רוח מארשי והפעם מתמקדים באחד מדיריו, בחור בשם טום. טום מכור לסיגריות שבסלנג הבריטי מכונות fag (בסלנג אחר זה מקבל משמעות פוגענית עבור הומוסקסואלים). בכישרון רב מחליף ריי את הסלנג ב harry rag, שהוא ביטוי אחר עבור סיגריות שקיבל את שמו ממאמן סוסי המרוץ Harry Wragg, עוד סמל אנגלי ואם אפשר להשתמש בסמלים אנגלים כמו סוסי מרוץ מדוע לא? טום מקלל את עצמו על החיים שיצר ומגלגל עוד הארי ראג, אבל הוא בסך הכל ממשיך את השושלת המשפחתית של חיי שכירות ומסכנות. גם אמו הזקנה והגוססת שכל עצמותיה כואבות, לא מוותרת על שכטה ובכלל, בכל ‘קינקלנד’, כולם לא יכולים להעביר את שגרת יומם ללא ההארי ראג. באחד הבתים בשיר אנחנו מקבלים הצצה לבחור האומלל מ sunny afternoon, אותו נדכא שלקחו לו את הכל. כאן הוא כבר מעבר לדיכאון, פונה לאיש המס ואומר לו “תוכל לקחת חלק אבל לא הכל”. פשוט ענק ריי דיוויס. עוד דייר שמתגורר ב’ענן השחור הגדול’ שנמצא בארץ הפלאות של הקינקס, הוא חייל ממושמע שבכל בוקר מתלבש וצועד ברחוב יחד עם שאר החיילים. הפרודיה של ריי על שיר ילדים כמו Grand Old Duke Of York פשוט פנטסטית. זה קטע מושלם ,שמושר בצורה מעוררת השראה בליווי קולות הרקע של דייב יחד עם תזמורת כלי נשיפה מופלאה. אם הצד הראשון נפתח בשיר שהוא יותר רוקי ופחות פומפוזי, אז גם הצד הראשון נסגר עם שיר רוק שמספר בפעם האחרונה על עוד דיירים חביבים שמתגוררים ב’דד אנד סטריט’. הפעם מדובר בזוג ג’וני וסוזי. לקטע קוראים situation vacant על שם מדור חיפוש העבודה בעיתון, רמז עבה לעיסוק בבעיית אבטלה. בעיה שעבור זוג שמתגורר בשכירות מעוררת שבר גדול. הפעם מתלכדות גם הבעיות המשפחתיות הרחבות לתוך מצב הביש, כשאמה של סוזי מתערבת וגורמת לפרידה של השניים. אופרת סבון שמזכירה מאוד את התסריט עבור הסרט A Kind of Loving של הבמאי ג’ון שלזינגר מ 1962. הקודה העליזה והנעלמת, חוזרת ומסיימת את הצד הפסימי מאוד של האלבום המושלם הזה. בפוסט הבא נעבור על צד ב’ שיש בו מן הנחמה הנוסטלגית. קשה לומר שזה מעורר תקווה למשהו אבל הוא בהחלט מביא בו עוד כמה יצירות מופת של ריי דיוויס, מה שמעלה בי את השאלה – כמה יצירות מופת יכול אדם אחד לכתוב?

קראתי מאמר נחמד מאוד על היותו של האלבום ‘ראבר סול’ לא רק נקודת מפנה במוסיקה של הביטלס, אלא גם נקודת מפנה ביחס שלהם אל נשים בשירים שכתבו. אני דיי מסכים עם הסברה הזו. אם עוברים על שירי האלבום, ישנה תחושה שהנשים עברו להיות אקטיביסטיות, יוזמות ומובילות יותר בשונה מהנשים שהופיעו כיעד לכיבוש או מושא לאהבה בשירים המוקדמים יותר של הביטלס. זה מתחבר לי לפרק מעולה שהקדיש רוב שפילד ל’ראבר סול’ בספר הנהדר שלו ‘לחלום את הביטלס’. שם גם הוא התייחס לתופעת ה’פמיניזם’ באלבום. בלי קשר זה ספר כיפי מאוד שמשלב בו מידע על הביטלס יחד עם חוויות אישיות ועוד נקודות מבט מעניינות על הלהקה. הרי בסופו של דבר הכל מסתכם לכדי חוויה אישית. ‘לחלום את הביטלס’ לטעמי נושא ה’פמיניזם’ ב’ראבר סול’ יכול להיות נושא קצר, חמוד ומעניין שמתאים לפוסט קצר, חמוד, מעניין ולא מחייב, כי הרי מי מתחייב בימים כאלה למשהו? ולכן היום אביא היום את תרגום המאמר שקראתי שכתבה הגברת איימי פוטר. המאמר קיבל את הכותרת היפה בעיניי “הנשים של ‘ראבר סול’ ” והוא התפרסם במקור ב’קאלצ’ר סנואר’ לפני כשנתיים. כשמאמר עם דעה כזו כזה מגיע מכותבת זה מעצים אותו עוד יותר בעיניי. הנה התרגום. בזמן ש’אבי רואד’ יתפוס תמיד מקום מיוחד בליבי, חלקו בגלל שהתאהבתי בכתיבה של ג’ורג’ הריסון במהלך לימודי שיעורי תאוריה מוסיקלית בקולג’, יש משהו ב’ראבר סול’ שגורם לי לשוב ולחזור אליו לעוד האזנות. זה ברור, האלבום הזה מלא בקטעי פופ-רוק קליטים וקטעי פולק, אבל זה נושא הנשים שבלב השירים, שגורם להם להיות השירים המעניינים ביותר שהלהקה כתבה. ג’ון לנון אולי כינה את האלבום ‘אלבום המריחואנה’, אבל ‘ראבר סול’ שקוע במחשבות על נשים ‘קוליות’. בזמן שהאלבום סימן תזוזה מוסיקלית עבור הביטלס, הוא גם ייצג את עמדותיהם המשתנות כלפי נשים לא רק משיר לשיר אלא ביטל לביטל. נעלמו להן הנערות המתוקות מההקלטות המוקדמות כמו ב She Loves You ו I want to hold your hand. במקום, עכשיו אנחנו מקבלים נשים עצמאיות עם משרות ואמצעים מיניים. קחו לדוגמא את השיר הפותח של האלבום Drive my Car שבמרכזו אישה פלרטטנית, יפהפייה שאומרת לגבר שהוא יכול להיות הנהג שלה ורק אז אולי היא תאהב אותו. כמו בכל שירי הפופ הטובים, זה בבירור לשון נקייה עבור מין, אבל בכך שהפכו את האישה לרודפת ולא לנרדפת, השיר מרגיש חדשני ומתקדם בצורה מזעזעת עבור 1965 (בה הגלולה הייתה עדיין מחוץ לחוק לנשים לא נשואות בבריטניה). האישה הספציפית הזו יודעת מה היא רוצה והיא הולכת בעקבות זה. היא רוח חופשית. הדמות שהיא הנושא בלב ליבו של השיר של לנון שהושפע מדילן Norwegian Wood, היא גם כן רוח חופשית, רעיון שמודגש על ידי הסיטאר של ג’ורג’, שמופיע לראשונה אצל הביטלס ואולי גם בשיר מערבי. “פעם הייתה לי בחורה” ג’ון שר, “או אולי אני צריך לומר, לה היה אותי”. שוב האישה היא הרודפת ומזמינה את הגבר אליה. הם מדברים ושותים עד 2 לפנות בוקר, והיא הולכת לישון בלעדיו, מרסקת את תקוותיו. בבוקר היא הולכת לעבודה ומשאירה את הגבר להצית את ביתה ככל הנראה כנקמה. איימי פוטר הסוף השחור והמפתיע הזה מדגיש את הקונפליקט האישי של לנון לגבי נשים מושכות. רעיון שליווה את שאר שיריו באלבום. לדוגמא ב Girl הוא שר על ‘אישה קטלנית’ ש”אתה רוצה כל כך אבל היא תגרום לך להצטער”. הוא בו זמנית חושק בה וגם מתמרמר ממנה, מפני שהיא גורמת לו להרגיש מטופש ליד חבריו. אשתו הראשונה של ג’ון, סינתיה, האמינה שהשיר היה עליה ועל היחסים היציבים של הזוג, אבל הוא תמיד נהג לומר שהשיר היה פשוט על נערת חלומות. השלושה האחרים ברביעייה, נאבקו גם הם בנושא היחסים עם נשים בשירים שלהם גם כן. ב What Goes On, רינגו סטאר תוהה על המחשבות הפנימיות של אישה ששברה את ליבו. ב You Wont See Me ו I’m looking thorough you של פול מקרטני, הוא מביע את התסכול שלו מהחברה שלו דאז, ג’יין אשר והוא דוחף את הכתיבה שלו לכיוון הרבה יותר אישי ממה שעשה באלבומים הקודמים. בינתיים, If I Needed Someone החצוף של ג’ורג’ הביא עוד רודפת נשית שהוא התמסר לה בשמחה, אבל אם הוא לא היה מתמסר, היא הייתה הראשונה ברשימותיו. אפילו ב’מישל’ פול מעלה תמונה של אישה צרפתייה מפתה ששולטת. הנשים הן נושאים אקטיביים ולא פאסיביים בשירים. למרות ש’ראבר סול’ יכול להתפרש כפרו פמיניסטי בדרכים רבות, הוא מכיל גם את אחד השירים המיזוגיניים של הביטלס. השיר הסוגר את האלבום Run For Your Life, מביא שורה ישירות מאלביס פרסלי “אני מעדיף לראות אותך מתה, נערה צעירה, מאשר שתהיי עם גבר אחר”. בסטנדרטים של 1965, לשיר על הרג של אישה מתוך קנאה רכושנית, מוטל בספק במקרה הטוב, אבל כשמתסכלים דרך העדשות של 2018 ודרך תנועת MeToo, זה מטריד, במיוחד לאור המקצב הקליט של השיר. לטובתו, לנון מאוחר יותר גינה את השיר ב 1971 בראיון עבור ה’רולינג סטון’, ולקראת סוף חייו, הביע חרטה עמוקה על ההתנהגות הפוגענית שלו בעבר. עדיין, זה מדגיש שלמרות שהמוסיקה שלהם התקדמה לכאורה כלהקה, באופן אינדיבידואלי, השקפותיהם של הביטלס והיחס לנשים לא היו תמיד בראש פתוח ואידיאליסטי. תמונה נהדרת בעיניי מפס הייצור של האלבום עם זאת, אני מדמיינת לעצמי להאזין ללהקה הגדולה בעולם ששרה על נשים משוחררות מינית בתקופה של שינויים במנהגים חברתיים. במיוחד אם היית אחת ממיליוני הבנות המסורות שהעריצו אותם (שהיו תמיד הפוסקים העיקריים של מוסיקת פופ טובה), הן היו חייבות להיות מזועזעות ונרגשות. בין אם הביטלס התכוונו לכך או לא, השירים הללו שלחו מסר שתשוקה נשית ועצמאות הם מגניבים, מקובלים (גם אם לארבעתם היה קשה לקבל דחייה נשית) , ובהתחשב בתדירות שזה קרה ב’ראבר סול’, זה הפך לחלק נורמלי מהחיים. זו דרך נוספת בה הביטלס הקדימו את בני גילם. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ראברסול