ב 22 בנובמבר 1968, השתחרר לאוויר העולם האלבום השישי של הקינקס the kinks are the village green preservation society. כבר משמו אפשר להבין 2 דברים חשובים. הדבר הראשון – זה לא רק אלבום קונספט אלא מחזה או מיוזיקל שהקינקס משתתפים בו. הדבר השני, ריי מינה את הקינקס להיות משמרי השרידים האחרונים לטעמו של האנגליות הישנה והטובה. באופן עצוב, האלבום לא הצליח לשמר את הקינקס עצמם וזהו האלבום האחרון שבו ייקח חלק ההרכב המקורי של הקינקס. לאחריו, נגן הבס פיט קווייף יפרוש מההרכב. זה לא אלבום רגיל. מוסיקלית, המלוטרון והקלידים של ניקי הופקינס משחקים בו תפקיד חשוב בביטוי הלכי הרוח ואפשר להבין שבחלקו השירים אישיים ויכלו להתאים יותר לאלבום הסולו המדובר שהיה משקף טוב יותר את הרעיונות של ריי. המחזה שרוחו של דילן תומס שורה עליו, מציג את הכפר השלו ה’ווילג’ גרין’ ובו חיים או חיו שורה של דמויות באווירה נוסטלגית. לא מעט תובנות ישירות שיבץ ריי בין השירים, בעיקר על עצמו. אם המטרה היא שימור העבר, אין דרך טובה יותר מאשר הקפאת הזמן. הרעיון של תמונות, אם באלבום או אם בזיכרון, שנועדו לשמר את החוויות הראשוניות יחזור על עצמו. האימג’ים הללו הופכים לכלי עזר שאוצר בו רגעים. כדי למנוע עומס יתר, אדבר היום על צידו הראשון של האלבום.”אנחנו הקינקס – עמותת השימור של הווילג’ גרין”. כמו במחזה טוב, הפרולוג מתחיל בצורה הכי נוסטלגית שאפשר. המספר מביא את המניפסט של ‘עמותת השימור’ ואת רשימת הדברים שלדעתו של ריי נועדו להיכנס לקפסולת הזמן שלו. את ה’המנון’ הזה הוא כתב לאחר שמישהו ציין שהקינקס תמיד עשו עבודה טובה בשימור של דברים ודאגו למורשת – דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד.לפני שריי מתחיל למנות את הסמלים הבריטיים הוא מונה כמה סמלים אמריקאים. דונאלד דאק של וולט דיסני, הוודביל – מופעי הבידור הקומיים שהתפתחו בצרפת והשתרשו בארה”ב ומגזין וראייטי האמריקאי. האם הוא עושה זאת בציניות ביקורתיות מפני שהוא חושב שהתרבות הבריטית החדשה התקלקלה בגלל התרבות האמריקאית או שהוא באמת חושב שאלו סמלים ראויים? קשה לדעת, הייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה הראשונה. בין הסמלים הבריטיים מצוינים דמות הקומיקס של ‘דן המיואש’, התכנית ‘גברת מופ’ – הסיטקום הרדיופוני של ה BBC משנות ה 40, ‘אמא ריילי הזקנה’ – סרטי המיוזיק הול הבריטים, שרלוק הולמס ועוד. גורדי השחקים שמסמלים את החדשנות, גוררים הקמה של ארגון גינוי – סמל השליליות היחיד בשיר. השיר הזה נולד אל תקופה מאתגרת כלכלית בבריטניה. ערך הפאונד התדרדר ובאופן כללי מעמדה של בריטניה בעולם התערער. קמפיין שלם רץ באותה תקופה שעודד את האזרחים לצרוך תצרוכת בריטים. ‘אני מגבה את בריטניה’ זה היה הסלוגן ובמידה מסוימת השיר שכתב ריי התכתב עם התקופה. שימור של מה שעושה את בריטניה מה שהיא. “זוכר כשהעולם היה צעיר וכל הבנות הכירו את שמו של וולטר?” הקטע השני ‘האם אתה זוכר את וולטר’ הוא קטע מושלם. ב 2 וחצי דקות, הקינקס מצליחים לירית ומוסיקלית להעביר געגוע. הרי לכל אחד יש את ה’וולטר’ שלו, חבר הילדות שאיתו הוא חלם לשנות את העולם. השנים עברו, החברות השתנתה ללא הכר וכנראה שלא תחזור ובפעם הראשונה שולף ריי את אמצעי ההנצחה הראשון, הזיכרון. בצורה מצמררת הוא שר “אנשים משתנים לעיתים קרובות, אבל זיכרונות של אנשים יכולים להישאר” והמלוטרון ברקע משמש כהד של החברות עם וולטר, הד של עולם שריי הכיר כל כך מזמן. “דמיין את עצמך כשאתה מגיע הביתה, יושב ליד האח ומהרהר” הקטע הבא, ‘אלבום תמונות’ הוא אחד השירים העצובים ביותר באלבום. הוא עולץ ואפ ביט עם ליין בס קופצני ונהדר וסקובידובידו. אבל המילים. זה שיר על אובדן. אובדן של רגעים, אובדן של משפחה, של תמימות ושל שמחת חיים. אמא ואבא מצטלמים כדי להוכיח שהן אהבו אחד את השני כי אחרת מי יאמין? הרי אנשים מצטלמים כדי להוכיח שהם היו קיימים. ריי נזכר בימי ילדותו בהם הוא היה שמח. זה היה ממש מזמן, באותם ימים בהם כשהוא ווולטר שיחקו כדורגל וחלמו חלומות. אני סחוט מרוב נוסטלגיה. “ג’וני ת’אנדר לא מדבר עבור אף אחד” פגשנו את וולטר, בואו נפגוש את ג’וני. ‘ג’וני ת’אנדר’, האופנוען, גיבור העל שחי על מים וניזון מאור, אבל אלו לא כוחות העל שלו. יש לו כוחות על חברתיים. הוא לא זקוק לאף אחד והוא לא רוצה כסף. בחברה קפיטליסטית, חברתית, תחרותית אלו כוחות על. אני מרגיש שזה שיר אוטוביוגרפי של ריי. ב 1966 הלחץ הבלתי פוסק עלה לו בהתמוטטות עצבים. היה ל’ יותר מדי עומס על מוחו’. עכשיו הוא כבר גיבור שמושך כמו קטר על כתפיו את שאריות התרבות הישנה. הדמות הזו של ג’וני ת’אנדר תחזור באלבום הקונספט הנהדר Preservation act 1 שבמידה מסוימת הוא המשך ישיר לאלבום הזה. מוסיקלית קטע ההרמוניות הנהדר בשיר זלג אל תוך האוברטורה של טומי שכתב פיט טאונסנד. ריי אמר שזה היה מאוד נחמד לשמוע את ה’מי’ מבצעים את השיר הזה של הקינקס. “אמשיך להתגלגל עד ימיי האחרונים” בקטע הרית’ם אנד בלוז היחיד באלבום, Last of the Steam-Powered Trains, אחד משלושת הקטעים שנוספו ברגע האחרון, חוזר ריי מוסיקלית ל Smokestack Lightning של Howlin’ Wolf. קטע שהקינקס (וכמעט כל להקת רית’ם אנד בלוז בבריטניה דאז) נהגו לבצע בהופעות. אפשר לקרוא למה שעשה ריי בשיר העתקה, אני קורא לזה הצדעה. גם הרית’ם אנד בלוז נכנס לרשימת הדברים הנוסטלגיים. הוא כותב: “אני האחרון מבריגדת הדם והזיעה ואני לא יודע לאן אני הולך ומדוע הגעתי“. ריי מרגיש שהקינקס ב 1968 הם השריד האחרון ללהקות ששמרו אמונים בסתר ליבם לרית’ם אנד בלוז שהלך ונעלם, לפחות באותה תקופה עד שלהקות כמו לד זפלין ייקחו אותו למחוזות נהדרים אחרים. בפעם הראשונה ריי מתוודה ואומר זאת בפה מלא: “כל החברים שלי הם בני מעמד הביניים ואפורים, אבל אני חי במוזיאון, אז אני בסדר“. קטע הקראשנדו הראשון באלבום שנמצא בשיר הזה פשוט נהדר. הרכבת מאיצה ומאיצה ושוב חוזרת לפסים. “שמיים גדולים מסתכלים למטה על כל האנשים שחושבים שיש להם בעיות” ‘שמיים גדולים’ הוא אחד הקטעים הגדולים והשונים באלבום. זה אחד הקטעים האחרונים שנכתבו עבורו. הוא שיר על בידול ואמת פנימית. הוא נכתב בביקור בפסטיבל מוסיקה בקאן. שם כשהוא ישוב במרפסת חדר המלון שלו ריי מבחין בפאבלישרים מתרוצצים על מנת להשיג עסקאות, כל זאת בזמן שהוא ישוב עם האמת שלו מעליהם. זו לא הפעם האחרונה בה תהיה לו ביקורות על עולם המוסיקה. הבתים מדוברים מנקודת המבט של ריי על המרפסת שצופה בכל התופעות אבל הוא כבר גדול מכדי שזה יחדור אליו. הוא הרי כבר גיבור על. המעבר למידל אייט הוא אלוהי מבחינתי. מקטע הדיבור לקטע מלודי מאוד ועד לפזמון שמושר בעדינות רכה מאוד ושוב חזרה לקטעי הדיבור או ההטפה כדי לשוות להם משהו דתי. עבודה מעולה של מיק אבורי. “אהבה שמרי עליי חמים ומרוצה” כשהקטע הבא השאנסוני ‘יושב לצד הנהר’ מתחיל, ישנה הרגשה שונה. הרגשה של מעין השלמה. יושב לצד הנהר, שליו ורגוע, מותח את הזרועות לצדדים. הרגשה של חופש מוחלט. אפשר לעצום את העיניים. אבל זו פיקציה. ברגע שהעיניים נסגרות מתחיל הקרשאנדו השני באלבום. הפעם קראשנדו קצר של מלטרון שמחולל ריקוד שדים (מזכיר מאוד את הקראשנדו של ‘יום בחיים‘ של הביטלס) ובסוף העיניים נפקחות למציאות. בפוסט הבא, אמשיך ואעבור על צדו השני של האלבום המיוחד הזה. #הקינקס

חג שמח חברים! אני מקווה ששנתכם ערבה בסוכה ושלא נדקרתם מסכך טועה. היום כמובטח, נסיים את סדרת הכתבות של הגברת מורין קלייב. סדרה שהתפרסמה בתחילת 1966 ב’איבנינג סטנדרט’. אם תרצו לחזור ולפשפש בתרגומי ארבעת הכתבות הקודמות בסדרה על החברים ג’ון, רינגו, ג’ורג’ ופול. היום בחלק האחרון, המוח מאחורי הביטלס. בריאן אפשטיין המנהל המהולל שבחייו הוא היה חידה. מורין קלייב ניסתה לפצח אותה וגילתה דברים מעניינים, בין היתר שהוא מעריץ של ספרד, שחקן בנשמתו עם שאיפות אומנותיות, יש לו ארבעה חברים טובים והוא ממש עשיר. הנה תרגום הכתבה החמישית והאחרונה בסדרה. אחרי החיים של הביטלס – האיש מאחורי הביטלס וכיצד הוא חי – חלק 5. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 1 באפריל 1966 – מאת מורין קלייב. הרבה תאוריות פותחו לגבי בריאן אפשטיין: הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל …עד כאן התאוריות: זה מה שאפשטיין עצמו אמר בראיון עבור מורין קלייב. בריאן אפשטיין הוא המנהל של הביטלס וככזה חושבים שהוא עשיר מכל אחד מהם. ציינתי זאת מכיוון שהביטלס חושבים שזה חשוב. אם שואלים אותם איך הם מרגישים לגביו, הם אמרו: “בתור התחלה, הוא מרוויח יותר כסף מאתנו, לא? כל מי שמרוויח יותר מאתנו לא יכול להיות טיפש”. התהילה והעושר של מר אפשטיין נשענים על כך שהוא האיש היחיד בעולם שהביטלס מכבדים, כך שתדע מדוע הכסף משמעותי. אנשים לעיתים שואלים, איך הוא באמת? קשה לומר. הוא בן 31, מנומס ומאופק, נראה רענן ומסודר באופן אובססיבי. פניו צעירים להפליא, חסרי הבעה ולא מסגירים. החליפות שלו מגיעות במספרים עצומים מ’האנטסמן’, החולצות עשויות מבטיסט [כותנה משובחת] ונרכשות מ’טארנבול’ ו’אססר’ והנעליים מ’פינט’. יש לו עניבה שחורה תפורה ממשי תאילנדי ושעון זהב לבן. החפתים מזהב לבן כמו מארז הסיגריות והמצת. המפוכח – והאגוצנטרים… ההבדל בין האיש הצעיר, המפוכח והרהוט הזה לבין הביטלס ההפכפכים והאגוצנטריים הוא יותר מדי עבור אנשים. בשלושת השנים האחרונות, פותחו הרבה תאוריות לגבי בריאן אפשטיין. הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל. מר אפשטיין שייט בין ההשערות הללו בכבוד. החל מ NEMS Enterprises, שכיום הוא מנהל שישה משרדים שונים בלונדון, הוא שוכר תיאטרון ומפיק סרטים. הוא אפילו ביים מחזה לפני כמה ימים. הוא אמיד מאוד אבל זה הדבר היחיד לגביו שאפשר להיות בטוחים בו במידה סבירה. הוא חולק עם הארולד מקמילן [ראש ממשלת בריטניה לשעבר] את היכולת לא להיות נוכח כשיש מבוכה כלשהיא. הביטלס עולים על בריקדות מול צלמי מגזין ה’פאריס מאטץ’ ומר אפשטיין נודד משם. מסיבת עיתונאים בניו יורק הופכת קשוחה ומר אפשטיין לוגם תה סיני ואוכל אשכולית צוננת בחדרו בקומה העליונה. “השיער שלי עומד בקצה”, הוא אמר, “אבל כך שאף אחד לא יבחין”. הוא שמח להיות חידתי. אוסף התקליטים שלו מכיל את בטהובן וגם את אלמה קוגן. מיס קוגן היא חברה שלו אבל באיזו תדירות הוא משמיע את בטהובן? אף אחד לא יודע. התנהגותו מבלבלת. הוא יכול להיות חם ובוטח ברגע אחד ולהעניק לעצמו אוויר וחסד ברגע אחר. ההבלים הקטנים שלו משעשעים וגם הוא צוחק מהם. כתובת המיקוד הטלגרפית שלו למשל היא Nemperor [משחק מילים על קיסר NEMS]. המזכירה שלו יושבת בביתו במשרד המכיל שני דיוקנאות בגודל טבעי שלו שצייר דיוויד ביילי. “כל פעם שאני מביטה”, סיפרה הנערה המסכנה, “הוא עומד שם”, יש את הסיפור שבו עיכבו מטוס עבורו בבהאמאס ובהמשך הוא התלונן על כך שהוא המריא באיחור. הוא מגיע ממשפחה יהודית אורתודוקסית ממעמד הביניים בליברפול. הצלחתו האישית לא טמונה בכסף שהרוויח אלא בביטחון העצמי שצבר. לא היו לו חברים בבית הספר וגם לא בצבא וכמה מעטים ב RADA [Royal Academy of Dramatic Art – האקדמיה המלכותית לאומנות]. החברים האמתיים הראשונים שלו היו הביטלס – חבורה מוזרה להתחיל איתה. הוא מתארך אירועים בחייו לפני ואחרי הביטלס. “תמיד הייתי משוגע על לוחמת שוורים”, הוא אמר, “תמיד – אפילו לפני הביטלס”. הוא מתגורר בבית ענוג ליד שגרירות אירלנד. אפשר לדמיין שהוא אוהב להיות בבלגרביה [מחוז בלונדון]. “בלגרביה, לונדון 1964” הוא כתב בביוגרפיה שלו. הוא נפעם מהבית ובצדק, הוא יפה מאוד. “בחרתי הכל בעצמי”, הוא אמר, “וזה לקח שנה שלמה”. הבית מלא בפרחים שסידר דומניקו, הבעל של הזוג האיטלקי שדואג לו. הם נמצאים במרתף הסמוך למרתף היינות הגדול שמר אפשטיין צייד בבקיאות. בחוץ ברחוב מונחת הרולס רוייס האדומה שלו. במוסף סמוך נמצאים הבנטלי קונטיננטל האפורה והמיני שלו. “המיני” ,הוא אמר, “היא מיד שנייה”. חדר האורחים הוא קליל ואוורירי, משי יפני על הקירות. “זה קל בתחושה”, הוא אמר, “זה תמיד קורה כשאני מקשט”. יש לו שני ציורים של לורי, שניים של ראסקין ספירס, ציור שמן גדול של גברת שאוכלת אפרסק והדפס של קאנטלו מהמועצה לאומנות שנשכר לשבוע. אזור העבודה שלו מחופה פאנלי עץ אורן, אזור שלם שמסתיר תקליטים, טלוויזיה ומסך קולנוע. הוא השתעשע ברעיון להחביא את אלו עם שדרות של ספרים מזויפים והביטלס היו כל כך המומים שהוא ויתר על זה. “זה היה יכול להיות שונה”, ג’ון לנון אמר ברגש, “אם הוא היה עושה זאת על תקרה שלמה או אפילו חדר שלם”. “יכול להיות שהחלטתי בעצמי”, מר אפשטיין אמר באופן נואש מעט “שלא לא יהיו לי שדרות הספרים האלה”. אל קורדובס, נורייב וביטלס… חדר השינה שלו הוא מה שהוא מכנה הסוויטה הראשית. יש מיטה ענקית ושולחן נוסף. לעיתים קרובות הוא קורא חוזים במיטה. חדר הרחצה מלא באריחי פסיפס ברצפה ובגובה של חצי מטר עם פניו של אל קורדובס [לוחם שוורים ספרדי]. הוא מת לעשות סרט עליו ובצדק הוא חושב שזה יהיה רעיון נהדר לצור סרט בן שלושה חלקים על קורדובס, נורייב [רקדן הבלט הרוסי] והביטלס. “כנראה שכולם יסכימו”, הוא אמר, “למעט הביטלס”. בחלק העליון של הבית נמצא חדר גדול ונוח. “עבור רגעי הלילה המאוחרים שלי”. החדר מלא בגביעים שהביטלס נתנו לו, תמונות של סילה בלק, גרי והפוסעים והביטלס. יש שם את נרתיק האקדח שנתן לו הקולונל טום פרקר [המנהל של אלביס], מכונת תקליטים והגה של ספינה גדול שמחובר לרצפה. הוא מודאג לגביו בטח אחרי החוויה עם שדרות הספרים. “אני באמת צריך לעשות עם זה משהו”, הוא אמר, “אפשר לפתוח איתו דלת או משהו אבל עדיין זה לא יהיה נכון. אין בו תועלת כשהוא סתם עומד שם”. הבית מרושת באינטרקום. דומניקו נשמע: “מר ג’ורג’ הריסון הגיע לראות אותך אדוני”, או “ארוחת הצהריים מוגשת אדוני”. הוא מארח הרבה מאוד והאוכל והשתייה טעימים. הוא מתכנן להפוך את המוסך – שאינו מספיק למכוניות שלו, לבר ספרדי. הוא מעריץ את ספרד ומגיע לשם בכל תירוץ. זה המקום היחיד שבו הוא מתעמל. “אני הולך כשאני בחו”ל”, הוא אמר. לאן הוא הולך? “אני פשוט מסתובב”. עם הביטלס הוא לא איש עסקים קונבנציונאלי. הוא לא משתמש במנורת קרני השמש הרפואית שלו, הוא לא הולך לישון בזמן ולעיתים קרובות הוא לא מתעורר בזמן. הוא ידוע בכך שהוא מחמיץ ישיבות הנהלה באשמתו. ערב עבורו הוא לא על מנת לאגור אנרגיה למחר. הוא כדי ליהנות במסיבות, פאבים באיסט אנד ובהימורים. “אתה עושה משהו הערב?” שאל ג’ורג’ הריסון. “רק בשעות הערב המוקדמות” אמר מר אפשטיין בזהירות. הוא ערך ארוחת ערב לכמה סוכני תיאטרון. חוזים גדולים שוכבים לא חתומים במשך ימים בזמן שהוא מחפש את הסינגל הבא עבור סילה. “אני לא במצב רוח טייקוני היום”. זה מוציא את הצוות שלו מדעתם. “אני מרגיש קצת אשם לגבי זה”, הוא אמר. “אבל תמיד נחמד לעבור מפגישת רואי חשבון כבדה למו”ל שישמיע לי שירים נחמדים”. ההתלהבות הזו מדברים אחרים מלבד אלו שעושים כסף, אופיינית לו. המיזמים שלו בתיאטרון לא היו עבור זכיות כספיות. “יותר עבור הצלחה” אמר. בליבו הוא כלל לא איש עסקים. השחקן הכושל שבו חזר לחיים בצורה של עניין בתיאטרון לגיטימי. “הייתי רוצה לעשות משהו לבדי”. הוא מרוצה להיות המושל של בית הספר המרכזי לאומנות. הוא מאוד רוצה לכתוב מחזה. הוא כבר כותב שירים. “רק פיסות שירה” הוא אמר. “דברים ציוריים – סוג של מצב רוח”. “אפי”, אמר פעם ביטל, רגיש כמו חוט חשוף. הוא הוחמא כשזפירלי [במאי איטלקי] הגיע לביתו אבל עדיין לא העז להציג את עצמו בפני אורסון וויילס כשישבו ב שולחנות צמודים בוולנסיה. “אורסון ויילס הוא האיש העצום ביותר”. הוא קורא רומנים אמריקאים עכשוויים וכל מגזין מתקבל על הדעת. כולם נערמים בקאנטרברי. הוא אומר שהוא סוציאליסט בנשמתו וזה מעצבן כי עם הכסף שלו זה היה נחמד להיות שמרן. הביטלס הם ‘הבחורים’ עבור בריאן אפשטיין, סילה היא סילה והשאר הם “האמנים האחרים שלי”. הוא אוהב אותם, אבל הכי הוא אוהב את הביטלס. אם יש דבר אחד שהופך את בריאן אפשטיין לאדם יוצא דופן, זו היכולת שלו להסתדר איתם. לנהל, לנווט, לשדל, לשכנע ולהניא את ארבעת הצעירים הכי קנטרניים ובעלי רצון עצמי, במשך תקופה של 4 וחצי שנים שלקח להם להפוך למפורסמים בעולם וזה הישג מדהים באמת. הביטלס יודעים שרק הוא יכול היה לעשות זאת. הם החברים הכי טובים. הוא קונה להם מתנות כשהוא בחו”ל, הם מזמינים אותו לחופשות איתם. הוא אוהב את נשותיהם בצורה נוגעת ללב. “אני כל כך מקנא בחיי הנישואים שלהם” הוא אמר “לא יכולתי להתאים את עצמי לכך אבל אני מקנא בזה בצורה מסוימת. רק להיות עם רינגו בבית גורם לי להרגיש בטוח”. פול: מאחר מאוד, נקי מאוד. האוטוביוגרפיה שלו מצביעה שהוא למד כבר בימים הראשונים איך להתמודד איתם. פול לא הצליח להופיע לפגישה חשובה. ג’ורג’ אמר שהוא מתקלח. “הוא הולך לאחר מאוד”, אמר מר אפשטיין, “לאחר מאוד”, ג’ורג’ הסכים, “אבל הוא יהיה נקי מאוד”. מר אפשטיין הבין עם מה הוא מתמודד. עכשיו אם יש עימות, הם מנצחים אבל הוא זוכה בנקודה. הביטלס מעריכים אותו כי הוא תמיד היה בצד שלהם, נושא את הצער שלהם, נלחם בחברות התקליטים, היה חסר מילים מסיפוק כשהם טיפסו במצעד האמריקאי וצחק בהיסטריה מהסרטים שלהם. כששאל אותם אם אכפת להם אם ימכור את העסק לחברה גדולה יותר, הם אמרו שלעולם לא ישירו תו נוסף. ג’ון לנון אמר: “הוא היחיד שאנחנו לוקחים ממנו דברים. הוא אחד מעלינו. כל השאר נוטשים כשאנחנו מתחילים לצרוח עליהם כי הם מפוחדים. לא יכולנו להיות מנוהלים על ידי אף אחד חוץ ממנו – אף אחד אני אומר לך”. #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני

בינואר 1968 השתחרר בבריטניה אלבום הופעה שתיעד את הקינקס באולם קלבין בגלסגו. זו הופעה שהתרחשה ב 1 באפריל 1967 ועל מנת לתפוס את גלי ‘קיץ האהבה’ באמריקה הוא שוחרר שם כבר באוגוסט בעטיפה שונה מזו הבריטית. בבריטניה תאריך היציאה נדחה לתחילת 1968 וזאת כדי לא להתנגש ולפגוע במכירות של אלבום האולפן החדש שלהם something else. בארה”ב אגב, האלבום החדש שוחרר בינואר 1968. בקיצור פליפ פלופ בין 2 האלבומים בבריטניה וארה”ב. אלבום ההופעה נפתח בסערת רגשות וצווחות אדירות של הקהל ולרגע חשבתי שנקלעתי להופעה של הביטלס בשיא הביטלמאניה. אני מניח שזעקות הקהל הוגברו והוקצנו על מנת לייחס לקינקס הצלחה לא פחותה מזו של הארבעה מליברפול שבשלב זה חדלו מלהופיע. באופן כללי ההרגשה היא של מוצר שנתפר כלאחר יד ולא הדגיש את היכולות המוסיקליות של הקינקס. אם אפשר למצוא נחמה, היא נמצאת בקטעים הבועטים שמוביל דייב. חוץ מהסאונד הלא מחמיא, בגרסאות הראשונות הלייבל בצדו הראשון של התקליט ציין שהשיר הראשון הוא all day and all of the night במקום השיר till the end of the day. זו כמובן טעות. החובבנות הזו עלתה לאלבום בכישלון חרוץ בשני צדי האוקיינוס, והבהירה לכולם איך לא עושים אלבום הופעה. ה’מי’ אימצו את הלקחים הללו וב 1970 הראו לעולם שאלבום הופעה יכול להיות מענג מאין כמוהו. ב 1968, ריי דיוויס הוא ג’נטלמן עסוק מאוד ואם הייתי צריך לנחש, אלבום ההופעה הגרוע של הקינקס נועד לקנות זמן עבורו על מנת שיתקדם עם תכניותיו. למעשה הוא עבד סימולטנית על שני תוצרים עיקריים שהוא רצה לשחרר. האחד – אלבום סולו והשני אלבום עם הקינקס וזאת בלי לכלול עוד כמה רעיונות שהיו לו כמו מחזה או פרויקט שלם שיושפע מ under milk wood של דילן תומס. לבסוף יתמזגו כל הרעיונות והפרויקטים אל האלבום הבא של הקינקס. בינואר הקינקס נכנסים לאולפן כדי להקליט את הסינגל הבא Wonderboy ומה אומר לכם. יש בו הכל ואין בו כלום. אני שומע את הצ’מבלו, אני שומע את התאטרליות, אבל משהו בו עובר לידי. השמועות גרסו שג’ון לנון חיבב מאוד את השיר. ריי סיפר ש’מישהו ראה את לנון במועדון וביקש מהדי ג’יי לנגן אותו בלופים’. גם אואזיס כנראה חיבבו אותו מאוד כי הפזמון I see you and you see me עשה את דרכו בצורה זו או אחרת אל she’s electric שלהם מ’מורניג גלורי’ הנהדר. שום דבר לא עזר לסינגל להיות להיט. למרות שלא נחסך דבר בשיווקו, הסינגל למעשה מכר כעשירית ממה שמכר Autumn Almanac ויצא מהמצעדים כעבור שבוע. הביסייד Polly לעומת צדו הראשון של הסינגל, מעניין הרבה יותר. זו הסנונית הראשונה של ריי מתוך פרויקט דילן תומס שלו, רעיון שלבסוף יתמזג אל האלבום הבא. תומס במחזה האחרון שלו under milk wood (‘בצל חורש חלב’ בעברית) המציא כפר וולשי דמיוני בשם לארגיב. המחזה תיאר יום שלם בלארגיב שמחולק לפי קולות שונים עם דמויות בדיוניות כשלכל אחת יש את הסיפור והמחשבות שלה. הכל תואר בלשון חדה, מליצית ומוקצנת ואפשר רק לדמיין את ההשפעה הענקית של תומס על כתיבתו של ריי דייוויס שאולי בסתר ליבו רצה להיות דילן תומס הבא. בוב דילן אגב היה עוד מעריץ נלהב, שהחליף את שם משפחתו בשמו הפרטי של תומס. פולי גארתר (‘ביריות’) היא אחת הדמויות במחזה, ולה החליט ריי להקדיש את השיר הראשון שכתב במסגרת הפרויקט. ריי מתאר אותה כפי שכתב עליה תומס, רק מהזווית המליצית הייחודית שלו. היא מתוארת בשיר כתזזיתית, חסרת משמעת וחובבת גברים. הסינגל Wonderboy ראה אור בבריטניה ב 5 באפריל 1968 וכחודש לאחר מכן בארה”ב. הדבר הבא ששחררו הקינקס היה סינגל נוסף שהכיל שיר שהוקלט במאי בשם Days. הוא אצר בו גם את הנוסטלגיה וגם את התסכול המוכרים מבית היוצר של ריי אבל גם משהו מובהק מהשפה של דילן תומס. כישלון הסינגל ‘וונדרבויי’ תרם לכך שראשית המחזה בהשראתו של תומס נגנז ושנית על מנת לא לקחת הימור במצעדים, הוצמד לסינגל החדש בצדו השני שיר שהוא חזרה למקורות של הקינקס. זה שיר סוחף בשם She’s Got Everything שהוקלט שנתיים קודם לכן. Days הוא שיר נפלא ומפוספס לטעמי. יש בו מילים נהדרות ולחן מופלא, אבל ביצוע והפקה חסרי חיים. השיר הזה ראוי להרבה יותר והזמרת קריסטי מקול ידעה לתת לו את הטיפול הראוי ב 1989 בעזרת ביצוע ווקאלי נהדר. ריי עצמו ביצע את השיר עבור האלבום See My Friends שיצא ב 2010 והכיל דואטים שלו עם אמנים שונים לשיריו. האלבום מכיל ביצוע מופלא ל Days שמוזג יחד עם This Time Tomorrow שכשנגיע אליו אומר שגם הוא מעט מפוספס הפקתית. את המאשאפ הזה הוא ביצע יחד עם ההרכב הנהדר Mumford & Sons ויחד הם רקחו ביצוע משובב נפש. ככה השיר אמור היה להישמע. מרגש, נוגע ללב ועם קליימקס אדיר. הסינגל יצא ב 28 ביוני 1968 והגיע למקום ה 14. שיפור עצום לעומת הסינגל הקודם.בשלב הזה לקינקס היו 15 שירים מוכנים כולל הסינגלים האחרונים שיצאו. מסיבה לא מובנת, אולי בעקבות המשא ומתן המוצלח שהוביל בשמם אלן קליין לשיפור תנאיהם בחברת ‘רפריס’ (שייסד פרנק סינטרה) הם שולחים אותם אליהם להוצאה תחת אלבום בשם Four More Respected Gentlemen. השם הזה כמובן מזכיר את השיר הסאטירי well respected man מה שרמז על המשך העיסוק בחברה האנגלית בצורה סאטירית וסרקסטית באלבום. חברת ‘רפריס’ מצידה, הטביעה רק 11 מהשירים על גרסת תקליט מוקדמת משיקולים של חוסר מקום והשאירה בחוץ את ארבע השירים האחרונים Autumn Almanac, Did You See His Name, There Is No Life Without Love ו Susannah’s Still Alive. כעת האלבום האמריקאי בגרסת 11 השירים, נפתח בצורה תמוהה עם השיר הישן She’s Got Everything, מכיל שישה שירים שיגיעו לתצורת האלבום הסופית ‘ווילג’ גרין’, את Days, ‘פולי’ ועוד 2 שירים שלא נכנסו לבסוף לאלבום הסופי. מבולבלים? גם אני. בתחילת אוגוסט הלהקה נכנסה שוב לאולפן והקליטה את השיר The Village Green Preservation Society. יחד אתו ועם Days איגדה הלהקה 12 שירים בהרכב מאוד דומה לאלבום הסופי רק בסדר שונה, שנשלחו לחברת ‘פאיי’ הבריטית להוצאה כאלבום בבריטניה ב 27 בספטמבר. לסיכום. יש לנו כרגע 2 אלבומים נפרדים לגמרי עבור בריטניה ועבור ארה”ב. האחד האמריקאי Four More Respected Gentlemen עם 11 שירים ונראה יותר כמו אסופה של שירים שהיו לקינקס באותה התקופה והשני עם 12 שירים רובם חדשים בקו קוהרנטי יותר. כשמתקרב מועד ההוצאה, ריי מרגיש שהרעיון של הנוסטלגיה הכפרית כפי שברא דילן תומס לא מצליח לעבור באלבום הבריטי בתצורתו הנוכחית. הוא ניגש לחברת ‘פאיי’ ומתעקש להמיר את התוצר הסופי באלבום כפול כשהוא מתחייב לספק עוד 8 שירים כך שבסך הכל האלבום הסופי יכיל 20 שירים. לאור המכירות של האלבומים האחרונים שלהם, ריי מבין שהקהל לא ירכוש אלבום של הקינקס במחיר כפול ומבקש מחברת התקליטים לתמחר אותו במחיר של אלבום יחיד. החברה מסכימה לכל התנאים להוציא את תנאי התמחור. זה נשמע להם חצוף ועז מצח מאין כמוהו. הפשרה שהושגה בסופו של דבר היא תוספת של עוד 3 שירים לאלבום. ריי והקינקס ניגשים לעבודה ומספקים את שלושת השירים הנותרים. מועד שחרור האלבום מן הסתם נדחה לנובמבר. בינתיים, בחברת ‘רפריס’ לוטשים עיניים לגרסת האלבום החדשה הבריטית עם 15 השירים. הם רוצים גם. ריי לא היה מרוצה מההחלטה שלהם בלשון המעטה, הוא רצה שהם ישחררו את Four More Respected Gentlemen, אבל זה כבר לא היה בידיו. כך יצא ששנת 1968 שהתחילה בהמון שאיפות ותכניות מצדו של ריי הסתיימה בתוצאה אחידה אחת. האלבום הקונספטואלי הנהדר The Kinks are the village green preservation society. התאריך הנבחר להוצאתו בבריטניה היה 22 בנובמבר 1968. תאריך נוראי להוצאה של אלבום שאתה מעוניין בהצלחתו. תאריך ההוצאה של האלבום הלבן הכפול, הנפלא והמצופה של הביטלס. בפוסט הבא אצלול לנבכי האלבום השישי האגדי של הקינקס. #somethingelse #אלןקליין

חודש לערך לאחר צאת אלבום המופת Something Else הקינקס שחררו את הסינגל הבא שלהם Autumn Almanac. כביכול שיר שמח ועליז מאסכולת המיוזיק הול שריי דיוויס הביא ללא הרף אל הלהקה, אבל יש בו גם בשורות עבור האלבום הבא של הלהקה. הסינגל מתפקד כמעין תחנת מעבר בין שני האלבומים. הוא ממש נמצא בתווך בין שניהם. יש בו מ Something else שדיבר על הרס וחורבן התרבות הבריטית והעדר השמש מחייו של ריי, אבל הוא כבר מתרכז בטוב שהיה. היופי הוא שהקינקס מאפשרים לנו להשוות. לעומתו, השיר בצדו השני של הסינגל שייך בוודאי לווייב של face to face ו something else. ב Autumn Almanac ריי מצמצם את לוח השנה שלו, ה’אלמנך’ להכיל רק את הסתיו. חוץ מהיותו של הסתיו עונת הדכדוך השנתית, זו היא גם עונה שיש בה הרבה מהנוסטלגיה. עלים מחליפים את צבעם ונושרים מהעצים, מזג האוויר מתקרר והרצון להסתגר הולך וגובר וכאמור נוסטלגיה תהיה הנושא המרכזי של האלבום הבא של הקינקס. הסתיו של ריי הוא הסתיו של ילדותו במאסוול היל ושם לא רק עלים נושרים מהעצים. עבור ריי הנוסטלגי, סתיו הוא אנשים שנפגשים יחדיו, שותים כוס תה ובכל זאת הוא עדיין לא התנתק מהרעיון של something else. שום דבר לא יכול לפצות על העדר השמש, כי כמו שנאמר באלבום ההוא, זה הסוף, העונה הסתיימה, הקיץ נעלם, השמש גוועה. ריי לא שכח להכניס את משחקי הכדורגל שלו בכל שבת אחה”צ כשהיה נער, אולי זו הסיבה שאוהדי אברטון אימצו את השיר והשתמשו בלחן כדי להקניט את ארסנל עם Arsenal are gonna crack, it’s all part of the Everton attack . מוסיקלית זה שיר שנע ונד בין סגנונות שונים עד כמה שאפשר לנוע במסגרת שיר של 3 דקות. הוא מתחיל בגיטרה אקוסטית רצינית ועובר למלנכוליה סתווית שנעה במהירות לפופ קופצני וכך חוזר חלילה. כאילו שהסתיו היא עונה שנויה במחלוקת עבור ריי. מכיוון שהשיר הוקלט בספטמבר 1967 זוהי תמונת מצב אוטנטית של הלהקה ולטעמי תפקידו העיקרי של הסינגל היה לקבור סופית את הקינקס הישנים ולהבהיר שהסאונד המתעתע שלהם הוא כאן כדי להישאר. בהקלטה, הליין אפ של האלבומים הקודמים נשמר: הקינקס יחד עם ניקי הופקינס שהפעם הפליא על הפסנתר והמלוטרון וראזה, אשתו של ריי, בקולות רקע. גם ויזואלית אפשר להבין שהקינקס עברו שינוי מאסיבי מאז הימים של you really got me. בתקופה של שלוש שנים הם כבר לא להקת רוק בועטת. למעשה הם מודים לבושים בהידור, עומדים באיפוק ומייצרים מוסיקה בריטית מובהקת. את השינוי המובהק הזה אפשר לראות בביצוע שלהם ל Autumn Almanac בטופ אוף דה פופס. בצדו השני של הסינגל, Mister Pleasant, שיר “עתיק” יותר מתחילת השנה. אם חילקנו את האלבומים something else ו village green בין ‘טענות והצגת הבעיות’ לבין שקיעה נוסטלגית, השיר הזה בהחלט שייך לקבוצה הראשונה. השיר כבר שוחרר כסינגל בארה”ב במאי 1967 כשבצדו השני Harry Rag שאנחנו מכירים היטב מהאלבום something else. בצרפת השיר יצא כחלק מ EP באותו השם שהכיל בין היתר שיר מ something else ואת village green שכבר הוקלט. בקיצור בלגן שלם. כשמאזינים לשיר אי אפשר שלא להיזכר באדון אחר, ה well respected man, אבל כשמוסיפים אליו את רגשות הקנאה של דיוויד וואטס (השיר הזה אגב, החליף אותו כביסייד בכל שאר העולם) מתקבל שיר סרקסטי, ארסי ועוקצני שמילותיו מנוגדות מאוד למקצב השמח, אפביטי, הונקי טונק שהופק עדיין תחת ידיו של שאל תלמי. הנה הופעה טלוויזיונית ממאי 1967 לשיר ושימו לב למנחה דייב לי טראוויס שלוקח גם הוא חלק פעיל. https://www.youtube.com/watch?v=fwpJGewUyYk הסינגל מגיע למקום ה 3 במצעד הסינגלים הבריטי מה שמצביע על כך שהקהל אוהב את הסינגלים המשונים של הלהקה אבל לא מצליח לעכל את האלבומים הקונספטואליים המורכבים. ביקום מקביל, הקינקס כקולקטיב לא בראש מעיינם של האחים דיוויס. שניהם נושאים עיניהם ליצירה עצמאית וקריירת סולו. הרעיונות לא מפסיקים להגיע. דיבורים על אלבום סולו של ריי מרחפים באוויר, פרויקט שיביא השראה מ under the milk wood של דילן תומס ומיוזיקל שאולי הוא יכתוב. ב 24 בנובמבר 1967, יוצא הסינגל השני של האח הצעיר דייב. בצדו הראשון שיר חדש שכתב בשם Susannah’s Still Alive שאפשר לטעות ולסווג אותו כשיר של הקינקס מהסיבה הפשוטה שלהקת הליווי שמלווה את דייב היא לא אחרת מאשר להקת האם יחד עם ריי שמנגן בפסנתר ומפוחית. לטעמי זהו שיר חלש יחסית לשירים הקודמים של דייב ועדיין יש בו חן מסוים במיוחד כשהריף העולה ויורד מזכיר מאוד את הריף היפה של Picture Book מהאלבום הבא. בצדו השני של הסינגל Funny Face מהאלבום something else. הנה הביצוע של דייב מתחילת 1968. בפוסט הבא נעסוק בדרך לאלבום הבא שהייתה מרתקת ורצופה בבעיות. #הקינקס

שנה טובה חברים! אני מקווה שאתם חשים בטוב ומתמודדים עם הסגר או מה שזה לא יהיה. אנחנו כאן כדי להנעים את זמנכן/ם ובין הכנות לפרק הפודקאסט הבא שלנו שמסתמן כמעניין, הנה תרגום הכתבה הבאה בסדרה של הגברת הנועזת, מורין קלייב ששמה נפשה בכפה, הסתובבה עם כל חבר ביטל ב 1966 והביאה את רשמיה. תוכלו לקרוא בבלוג את הכתבות שעשתה על ג’ון, רינגו וג’ורג’. היום בחלק הרביעי, נהיה עם הביטל האחרון, בחור חביב בן 23, שמו הוא פול מקרטני והוא מצטייר כעפרון החד בקלמר שנקרא הביטלס או בקיצור סחי. מה על הפרק? ציטוטים מהמלט, קצת פוליטיקה, מוסיקה קלאסית, רצון לעשות מוסיקה אלקטרונית, פתק עם שיר זניח על גברת אלינור ריגבי שמונח בכיסו וביקורת על אמריקה כי זה תמיד טוב. איך ביטל חי מס’ 4: פול נשאר לבדו: בתחרות להשיג את המוסיקה. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 25 במרץ 1966 מאת מורין קלייב. פניו של פול מקרטני לעיתים קרובות עוטות הבעה של חפות מתוקה, חמורת סבר ובוטחת. ההבעה הזו היא דיי מושכת, אבל אין שם רמז לדמותו. אלו שאוהבים לחשוב על פול שכתב את Yesterday, אותו שיר של יופי כואב, יעשו טוב אם יזכרו שהוא עצמו תמיד קרא לו ‘ביצים מקושקשות’. הוא איש צעיר בן 23, מעניין ומתוחכם. הוא הגיע למסעדה עם ספר שזה עתה רכש, ספר כיס יקר ומשמעותי למראה שנקרא In the Bronx and Other Stories (‘בברונקס וסיפורים אחרים’). הוא פתח אותו במקום אקראי, עשה פרצוף רציני ובקול חגיגי התחיל לקרוא בקול: “ללוסי לא היו תחתונים…”. התכנית המפלגתית-פוליטית של פול היא יותר בתים, יותר אוטובוסים ויותר קצבאות זקנה לכולם. הוא גבוה, קליל, לבוש בקפידה ומסודר. שיערו אף פעם לא ארוך מדי ולעולם הוא לא יישאר חסר מילים. הוא קנטרן נוראי וחקיין מצוין. יש לו קסם מרושע, שנינות מרתקת, אינטליגנציה ביקורתית וכשרון עצום. עם פול לעולם לא תצא טוב עם הערה לא שקולה או זיכרון מעורפל. הוא מודע לעצמו, עצבני, חסר מנוחה והוא עוד יפתיע את כולנו בסופו של דבר. הוא חצי ביטל וחצי לא. הוא שקל לגור עם האחרים בוויברידג’. “חשבתי שאולי כולנו צריכים לגדול יחד”, אבל הוא אמר, “אני לא רוצה לחיות בוויברידג’. to thine own self be true הוא מצטט מהמלט (השיחה אתו מפולפלת כמו קומדיית רסטורציה בריטית עתיקה. זה עשוי להביך). O, sceptred isle זה משפט שהוא אוהב, אבל הוא לא ממש מייחס אותו למשהו ספציפי. פול גר לבדו בלונדון. “אני אוהב את המראה של לונדון”, הוא אמר. הוא הולך לסרטים, פותר תשבצים, נוהג לבדו ב’מיני’ שלו או באוסטין מרטין די.בי. 6 שלו, הולך לקניות, מקיים פגישות ומגלה את מה שהוא רוצה לדעת. הוא לא סובל מהומות כמו נהגים ומכוניות עם חלונות שחורים. “אני חושב”, הוא אמר בשנינות, “להשיג אופניים עם חלונות שחורים”. הוא נהנה להלך ללא שיזהו אותו, הוא מתכנן לצאת ולהיכנס מהמדינה, מת על תחפושות ומתענג על כתיבת שירים תחת שם בדוי: ברנרד ווב, סטודנט פריזאי. לאחרונה הוא עושה סקי. צלם ניגש אליו ואמר לו, “אתה פול מקרטני”, “מי אני?” אמר פול עם ההבעה הידועה שלו, והאיש הלך. יתכן שתקופת החיזור שלו עם מיס ג’יין אשר היא זו שגרמה לו להיות כל כך חשאי. אם מישהו יחמוק עם חתונה שקטה, זה יהיה פול. פול וג’יין אשר הסכנה שבלהישמע כמו ג’ונתן מילר כרגע הוא נמצא בתכנית לשפור עצמי שהוא נבוך לדון בה, אבל מוחו תוסס לכל הדעות. “אני לא רוצה להישמע כמו ממשיך של ג’ונתן מילר [במאי תיאטרון בריטי]” הוא אמר, “אבל אני מנסה לדחוס פנימה הכל, את כל הדברים שהחמצתי. אנשים אומרים, מציירים, כותבים ומלחינים דברים. דברים נהדרים, ואני חייב לדעת מה אנשים עושים”. יש לו שיעור מוסיקה ממלחין. “שבשום פנים ואופן הוא לא חבר”, הוא אומר בהערצה. “בבית הספר מעולם לא הגעתי רחוק מאשר תרגיל של 6 אצבעות (בדיחה סאטירית) ויום אחד הרגשתי כמו אדם זקן שיושב ואומר ‘הלוואי שהייתי לומד לקרוא מוסיקה’, אז התחלתי ללמוד”. אחד מקטעי המוסיקה הראשונים שהוא כתב היה משהו עבור החברה שלו ג’יין, קטע לניגון עבור גיטרה קלאסית. הוא מוקסם ממלחינים כמו סטוקהאוזן ולוצ’יאנו בריו. הוא מת לכתוב מוסיקה אלקטרונית בעצמו. חסרים לו רק המכשירים. הוא מוקסם מעבודתו של המחזאי הצרפתי אלפרד ג’רי (אובו קוקו, אובו רוי [הערת המתרגם: בשנות ה 90 הוא קרא לתסכית הרדיו של ‘אובו ג’ובו על שמם]) וממשיך לעודד את בריאן להעלותם על הבמות כאן. הוא היה רוצה לצייר והוא היה רוצה לכתוב. אלוהים יודע מה הוא מצייר וכותב תחת שם בדוי ברגעים אלו. הוא לא רואה גבול לאפשרויותיו. אידיאלית הוא היה רוצה לדעת הכל. “אכפת לי כשאנשים יודעים דברים שאני לא”, הוא אמר. “אומר לך מה מרגש אותי וזה היחס של אנשים כלפי מוסיקה, ציור והתרבות ב ה’ הידיעה. אם פועל נראה יוצא מגלריה זו בדיחה. אם כל מה שהוא היה רוצה לעשות זה לברר על מועדוני חשפנות בהמבורג, החברים שלו היו חושבים שזה בסדר”. אביו של פול היה מוכר כותנה ואמו הייתה מיילדת. היא נפטרה כשהוא היה בן 14. הוא יכול להיזכר כשהוא היה בן 5 ועמד בחצר האחורית של אמו. (ווסטרן אווניו 72, ספייק) ושאל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. “שום תשובה לא הגיעה אליי”, הוא אמר באכזבה. הוא אוהב תוצאות מהירות. הבעיה צצה שוב כשהיה בן 17. “היו לי את הנתונים להתקבל למכללה למורים, אבל הייתה לי אימה מלעשות משהו רגיל”. התהילה יורדת מכרטיס החנייה שלך וכך הוא לא מילא את הטפסים למכללה. “עם דברים שאני לא רוצה לעשות”, פול אמר, “ובכן אני פשוט לא עושה אותם”. הוא סיים בביטלס. “ידענו שמשהו יקרה במוקדם או במאוחר. תמיד היה את ה’כוכב בית לחם’ שהוביל אותנו. תהילה זה כל מה שכולם רוצים, בצורה זו או אחרת. בטח יש מיליוני אנשים בעולם שמעוצבנים מכך שלא גילו אותם. “מה קורה?” הם שואלים את עצמם. “התהילה בסופו של דבר יורדת מכרטיס החנייה שלך, כי ההוא רוצה חתימה, ותהילה זה כשאישה בת 50 עם פוני מפריעה לך באוכל. ארבעתנו מוכרים כמעט לכולם בעולם, אבל אנחנו לא מרגישים כאלה מפורסמים. אני מתכוון שאנחנו לא מאמינים בתהילה שלנו בצורה שבה זאה זאה גאבור [השחקנית] מאמינה בשלה”. בהיותו כותב שירים הוא עכשיו עשיר מאוד. הוא למד להיות ממושמע עם כסף. “אני אוהב את הרעיון של דברים מפוארים ועשירים כמשהו חדש”, הוא אמר, “אני אוהב נהגים כחידוש. אבל קחי את ג’ון כדוגמא – ג’ון גילה שהוא אוהב שוקולד ‘בורנוויל’. הוא הזמין משלוח, וזה היה מפוזר על כל שולחן בבית. תוך שבוע הוא לא יכל לראות את זה. למדתי לעשות דברים בחלקים קטנים. אם יכול להיות לך הכל, אין בכך טעם נכון? אני לא חושב שאני רוצה הרבה יותר כסף” [הערת המתרגם: פה פרצתי בצחוק]. התעניינותו בפוליטיקה מוגבלת לבחירות הכלליות. “בדיוק כמו הקרב בין לייסטון-קליי [קרב האגרוף בין מוחמד עלי לסוני לייסטון]”, הוא אמר. “הנה 2 אנשים מלקים אחד את השני – אחד מהם מתבדח שהוא לא רואה את השני, והשני מתחזה להיות הילד שבוכה בבית הספר כי הם הפסידו את משחק הכדורגל בשבת”. “הדבר הנוראי הוא לראות אותם [הפוליטיקאים] מסתובבים ומתאימים את עצמם על מנת להתחבר עם האנשים. ‘תשכחו מחליפת 50 הגיני’ הם אומרים ואז הם אומרים ‘הו תראו היא קרועה בדיוק כמו שלכם’. אחרי שווילסון קיבל מכה בעין הוא היה חייב לומר ‘אני לא אגיש תביעה’. אסור לו אפילו להתעצבן – אני מהמר שהוא רצה לסובב את הצוואר של הממזר הקטן”. הוא הוטבל כקתולי אבל עניינו בדת קלוש. אלמלא עניינו בחיים שלאחר המוות, הוא היה קורא לעצמו אתאיסט. הוא כבר לא אובססיבי לדאגה לכך שיזדקן. “זה כבר שחוק”, הוא אמר. “אם הגוף שלנו יישאר צעיר, זה אומר שגם המוח יישאר צעיר, ואף אחד לא רוצה את זה. אבל ברטרנד ראסל [פילוסוף בריטי] נראה טוב – לא אכפת לי להיות כמוהו”. מפתיע למצוא אותו בעד סובסידיה לאומנות ובצד של ה BBC. מה שאמריקה צריכה לדעתו זה BBC משלה. “בין אם אתה רוצה להאזין לזה או לא”, הוא אומר, “זה שם”. “אין להם כמעט הצגות בטלוויזיה באמריקה. כאן יש לנו המון הצגות. אתה שומע אנשים אומרים ‘אני אוהב מחזה טוב’. ובכן באמריקה כמו ב 1984, מחזות הם מחוץ למילון. כך הם רצו זאת”. אמריקה, שם האיש השחור הוא כ*** מלוכלך. “זה מעציב אותי עבורם. זו מדינה מחורבנת בה כל מי ששחור נראה כמו כ*** מלוכלך. יש פסל של כ*** טוב מסיר את הכובע ומתנהג בנימוס בתוך מרזב. ראיתי תמונה שלו. אנחנו מסתכלים על דברים טוב יותר כאן. יש לנו מיליוני אגודות קטנות שמשמרות דברים. יש לנו אגודה לשימור חביות בירה ואגודות קטנות של ג’ון בדג’מן ואגודות לאיסור פצצות. הוא ממשיך עם המשפט שלו O sceptred isle, ועובר לדון כיצד הוא מעוניין לקרוא לעניין המתבגר. הוא חושב ש’מגיע’ לאמריקאים והוא מאושר שהם קיבלו את זה מאתנו. “הנה הם באמריקה” , הוא אמר, “עוברים הכשרה ביתית לבגרות עם עקרון החיים הבלתי מעורער שלהם. שיער קצר שווה גבר, שיער ארוך שווה אישה. ובכן נפטרנו מהמוסכמה הזו עבורם”. “אי אפשר לעבוד עליי שהדור האחרון היה יותר מוסרי מאתנו. הם החביאו זאת טוב יותר. כשאתה מוציא את זה מאנשים, אתה מבין שהם היו גרועים כמונו, רק שהם צמחו מזה”. “אולי”, הוא אמר, עם אוויר של נגיעה באמת, “אולי הם התעייפו מזה”. הוא לא יודע מה יעשה בהמשך. הוא בטוח שזה יהיה מרגש. הוא בקרוב יעבור לבית שקנה בצפון לונדון. הוא נבנה ב 1830 והוא הבית האלגנטי ביותר באנגליה. זה לא מספיק עבור קסמו של פול, יש לו גם פנס רחוב בתוך השער הקדמי. הבית החדש בקאבנדיש הוא מוכן לנהיגה לווייברידג’ כדי לכתוב שירים. היה לו בכיס אחד על בדידות והזדקנות. למעשה זהו שיר נוגע ללב. הוא עוסק במיס אלינור ריגבי. “אלינור ריגבי”, הוא מתחיל להקריא, “אוספת את האורז בכנסייה היכן שהתרחשה חתונה”. כמו שאמרתי, לפול אין רמז על מה שיריו. “אני לא יודע אם אנשים פואטים התנסו בדברים כדי לכתוב עליהם, אבל אני יכול לומר לך שהשירים שלנו כמעט ברובם דמיוניים. 90 אחוז דמיוניים. אני לא חושב שבטהובן היה במצב רוח מרושע כל הזמן. הוא היה?”. פניו של פול לבשו ארשת רצינית מתוקה. “או”, הוא אמר, “בטהובן לא יכול להיות בדיוק כמונו, אחרי הכל”. #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #אלינורריגבי #גייןאשר

בשבוע שעבר הגעתי לאלבום המופלא של הקינקס Something Else, אלבום המופת הקונספטואלי השלם הראשון של הקינקס שלקח צעד קדימה את הרעיונות, המענות והטענות של ריי דייוויס כלפי אנגליה היקרה שהלכה לו פייפן. אנגליה של שנות ה 60 היא אנגליה של מעמדות, ישן וחדש, אופנה וזוהר חסר תוכן בחוגים מסוימים, לפחות כך רואה זאת ריי שחש כלפי התופעות הללו רגשי שנאה-משיכה.בצדו הראשון של האלבום, עליו כתבתי בפוסט הקודם, נחשפנו לבעיה. הקינקס היטיבו לתאר אותה דרך עולם סמלי שבראו. את תופעות הלוואי הם ייצגו בעזרת נקודות ספציפיות: קנאה, התמכרויות, בעיות בעולם הזוהר, בעיות במשפחה וזוגות צעירים שנרמסים תחת הכל. צד ב’ של האלבום הנפלא הזה הוקדש לניסיון להביא את הפתרון. בדרך כלל כשהכל קרוב לקריסה, אתחול דמוי המבול, המטריקס או כל דבר אחר שנפוץ בעולם המחשבים, יכול מאוד לעזור. מאתחלים ומקווים שכשהכל ייווצר מחדש, הרוב יהיה טוב ,חדש, נקי וטהור יותר. בצדו השני של האלבום, השמש היא מוטיב חוזר שאמור לספק את הפתרון לבעיה. אם השמש הטובה והזקנה כהקבלה לתרבות הישנה והטובה, תחזור ותזרח שוב מעל הכל, האתחול המיוחל יקרה ואז תוכל לחזור התמימות והטהורות של פעם. ‘משהו אחר’ יתחיל.הצד השני נפתח באותו האופן שבו נפתח ונסגר הצד הראשון. קטע פופ-רוק מעט בלוזי. הסימטריה נשמרת. הפעם הקטע הוא של דייב ששוב בהרמוניה מושלמת עם שיריו של ריי משתלב בסיפור הכללי. עד שהשמש תזרח, לא צריך לעשות כלום. אל תסתכלי, אל תחייכי, אל תבשלי עבורי, אל תעשי שום דבר, רק תאהבי אותי. זה אוטוטו קורה והכל יהיה טוב אחר כך. השיר הנהדר הזה הופיע כבר כביסייד בסינגל הבכורה של דייב ‘מותו של ליצן’ והוא קטע חזק במיוחד עם עבודת התופים המצוינת של מיק אבורי והשתלבות הקלידים של ניקי הופקינס. בזמן אמת השיר נחשב אמנם לפחות טוב מ’הליצן’ של דייב, אבל בכל זאת הוא קטע מרשים עבור מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם כתיבת השירים. כשהשיר מנותק מהקונטקסט של האלבום היו שחשבו שזה פשוט שיר על ‘היי אני ממש חרמן, מה אתך?’. הקטע הבא הוא תמצית הכל. הלב הפועם של האלבום. סיפורה של השמש העצלה והזקנה, התרבות הישנה שהלכה ונמחקה על ידי הקידמה שדרסה בה כל חלקה טובה. צריך לחלק את יצירת המופת הזו ל 2: ליריקה נפלאה ועיבוד נפלא עוד יותר. ‘שמש זקנה ועצלה, מה עשית לשעות הצהריים? הם מתחבאים, מאחורי ענני רעם ערפילים. לא אכפת לי לבזבז את זמני בלחפש אותך, כי את המציאות האחת שלי. גם כשאמות ואעלם, האור שלך יאיר לנצח. את גורמת לקשתות בענן, ואת גורמת ללילה להעלם. כשהייתי צעיר עולמי היה בגובה 3 פיט ושבע אינץ’, כשאת [השמש] היית צעירה לא היה עולם כלל. נשקי אותי עם קרן אור אחת מהשמש הזקנה והעצלה שלך…’ לדעתי זהו הקטע הטוב ביותר שכתב ריי עד לאותו אלבום. זה תיאור מושלם של כל התחושות שלו לגבי הטוב שנעלם, העמדת עצמו כאדם מול תרבות, כאינדיבידואל מול מדינה. אם זה היה נשאר רק כקטע לירי, הוא עדיין היה נהדר, אבל ברגע שהמילים מתחברים ללחן גאוני עם עיבוד שאולי רק בריאן ווילסון וג’ורג’ מרטין יכלו לחשוב עליו, זו כבר יצירת מופת חריגה וקטנה.הבתים כתובים בפורמט של ‘משפט ותשובה’. כל ‘משפט’ נאמר בלחן הולך ויורד וה’תשובה’ מוחזרת בטון אוונגרדי, פסיכדלי, מעוות, מוזר ומדכא. בסוף הבית המוסיקה שנתמכה על ידי חצוצרה מלנכולית משתתקת בבת אחת וריי נשאר לבדו כשהוא מבקש מהשמש את נשיקת קרן האור שלה. חטיבת כלי הנשיפה והמלוטרון שמלווה את השיר מוסיפים עוד על הדרמה של האדם מול השמש הגדולה. בסופו של השיר החצוצרה מפארת ומעצימה עוד את השמש במין ליין ספרדי. יצירת מופת. השמש הגדולה, המסורבלת והזקנה ממאנת לחזור והיא עומדת לשקוע. רגע לפני השקיעה, אפשר להתנחם במנהג אנגלי עתיק. תה אחה”צ. רגע לפני השקיעה יושב ריי ומעלה בנוסטלגיות נפלאה איך זה היה כל כך כיף פעם לשבת בבית הקפה הקטן, שם הם היו שותים את תה אחה”צ שלהם. השיר נכנס לאלבום בגרסת רוק סטנדרטית ללא הפאר וההדר ואותם הכלים שמעוטרים את חלקם של השירים באלבום ואני אוהב אותו גם כך, למרות הפשטות שלו והתחפשותו לשיר פופ קטן ולא משמעותי. בכל זאת, הוא יכל היה להיות הרבה יותר מכך. האמת שלא צריך לדמיין. אפשר לשמוע זאת בגרסת הדלוקס לאלבום, בו נחשפה גרסה אחרת, אלטרנטיבית, שאתם חייבים לעצמכם. אמנם המילים עדיין לא גמורות בה, אבל בגרסה הזו בעזרת פסנתר, קולות רקע ומשהו דמוי אקורדיון, השיר הופך למעין שאנסון. ריי שר בסגנון נואל קווארד, המחזאי והשחקן מתחילת המאה שנהג להדגיש מאוד את המבטא האנגלי שלו. מכיוון שהרעיון מוצה כבר בקטע end of the season הנהדר שהיה השיר הראשון שהוקלט כבר עבור האלבום הקודם עוד באפריל 1966, אפשר להבין את התרגום של afternoon tea לגרסה פופית-רוקית. בכל זאת, תנו האזנה לגרסה האלטרנטיבית הזו – היא נהדרת. הקטע הבא, האחרון של דייב באלבום נקרא Funny Faces והוא כמו בא לבטא את תקותיהם הנגוזות של הדמויות מהצד הראשון של האלבום. כל אותם פרצופים מוזרים. הם שומעים את הדברים ולא מאמינים. “אומרים שאת לא תחזיקי מעמד. לא תעברי את שערי האהבה. אני רואה אתכם מציצים מבעד לחלונות הקפואים, העיניים לא מחייכות, כל מה שהן עושות זה לבכות”. בניסיון לנחם פונה דייב לאותם פרצופים אפורים ואומר להם בפזמון “היא בסדר”. בסופו של הקטע Funny Faces הכל נכנס לאנדרלמוסיה רגעית שמתחברת לציוץ הציפורים השלווים של ‘סוף העונה’ – קטע ההשלמה הנהדר. אני מדמיין את הקינקס כלהקה נודדת, עוברים ברחובות העיר האפלה ומודיעים על הסוף הקרב. “החורף מגיע, השמיים אפורים, ציפורי הקיץ לא שרות, מאז שהלכת זו סוף העונה”. זהו זה. סוף עונה. סוף משחק. הזכרתי כבר שהשיר הוקלט עבור האלבום הקודם ואחדד ששם הרעיון הראשוני היה לחבר את השירים עם אפקטים ולכן ציוץ הציפורים הוא שריד לכך. שקיעתה של הזריחה או שקיעתה של השמש שמייצגת את ערש התרבות הישנה, מגיעה בקטע הסוגר Waterloo Sunset. קטע נוסטלגי מאוד שכתבתי עליו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים, סוגר את האלבום עם הדמויות האחרונות שמופיעות בו, טרי וג’ולי. הדמויות הללו נפגשות בכל יום שישי בערב כדי להחיות את אהבתם. אולי שריד של קרן אור מהשמש הזקנה והעצלה. זה סיום עגמומי נהדר ומלא פאתוס לאלבום מושלם שבכל יום נתון יהיה אצלי בעשיריית אלבומי המופת אבר. על עטיפת האלבום מופיעים חברי הקינקס כדמויות קלאסיות במעין מתקן תמונות. לי הם נראים כמו 4 שמשות כבויות על רקע אפור עגמומי שמתאים בצורה מדויקת לקונספט האלבום.מצד אחד הביקורות היללו ושיבחו את האלבום, אבל זה לא עזר לו להצליח. הקהל שהתרגל ללהיטים נקודתיים של הקינקס לא רץ לקנות את היצירה המפוארת הזו. גם העובדה ששירים שונים ממנו יצאו כבר בסינגלים ואיפיז לא עזרה לו. אי הצלחתו של האלבום שהיום נחשב לאייקון, מסמלת את ביש המזל של הקינקס באופן כללי. בפוסט הבא אעסוק בסינגל שיצא כחודש לאחר האלבום הזה ונתכונן יחד ל 1968 המצוינת של הקינקס.

אני חוזר היום לקינקס, אחת הלהקות המשפיעות והחשובות שקמו בבריטניה בשנות ה 60. היום אתמקד באלבום החשוב שלהם Something Else שראה אור בבריטניה ב 15 בספטמבר 1967, מה שאומר שממש עוד כמה ימים הוא חוגג 53 שנים לכינונו. מכיוון שיש לי לא מעט לומר עליו, אחלק אותו ל 2 פוסטים. הצד הראשון והצד השני. בפוסט הקודם בשבוע שעבר, אפשר היה לקבל את התחושה שהאלבום הזה הוא מעין תחנת מעבר עד שיואיל המאסטרו ריי דייויס להשלים את יצירת המופת העתידית שלו. אותו Village Green שבו היא ישטח את משנתו לגבי מה הלך לאיבוד באנגליה. הקצב המהיר של הדברים לא מאפשר לעצור הכל עד לסיום הפרויקט שבכלל מתחיל להיות מדובר כמשהו שריי יוציא בעצמו. לכן הדברים נעים בשני מסלולים נפרדים: הקינקס ממשיכים לעבוד ולהופיע והסינגל Waterloo Sunset שדווקא התאים רעיונית לפרויקט הגדול של ריי, יוצא ב 5 במאי. במסלול נפרד, דייב האח הצעיר החל לגשש לכיוון קריירת סולו בעצמו והוציא סינגל שהכיל שני שירים שכתב (אחד מהם בשילוב עם ריי). הוא אפילו קצר הצלחה. מהסיבות האלו האלבום Something else הוקלט בתקופה דיי ארוכה, בין סוף 1966 ועד לקיץ 1967. המפיק שאל תלמי שנטש את העבודה עם הקינקס באמצע 1967, השאיר את ריי בעמדת המפיק, משהו שעד היום יש לריי רגשות מעורבים לגביו: ” אני מרגיש שאסור היה לאפשר לי להפיק את something else. מה שנכנס לאלבום דרש מישהו עם גישה שגרתית יותר”. אני כמובן לא מסכים אתו כלל וכלל. עבורי זהו האלבום השלם ביותר של הקינקס מבחינה קונספטואלית. כמו שהביטלס בראו באלבום סרג’נט פפר להקה חדשה, הקינקס בראו עולם שלם של סיפור אגדה. יש בו התחלה, אמצע וסוף, דמויות מתחלפות, ומוסיקה רבגונית שמשתלבת ומשרתת את הסיפור. מהיכן הבאתי את התזה הזו אתם שואלים? הצצתי בעטיפה האחורית של האלבום וכך נכתב על ה’עליסה בארץ הפלאות’ החברתי שבראו הקינקס: “ברוכים הבאים ל’דייויס-לנד’, היכן שה’קינקלינגז’ הקטנים בממלכה הקסומה חובשים כובעי באוולר שחורים, מגפי רוגבי, חליפות חיילים ושותים חצי פיינט של הנוזל המר, נושאים איתם מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות טיוב קטנות. כאן כל גברות ה’קינקלינגז’ עם סיכות לשערן, ובבעלותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה של מנחה”. בסוף המאמר הקטן נכתבה המלצה: “עצה קטנה כשמאזינים לשירים הללו – לעולם, לעולם אל תתייחסו ליצירות של דייויס כמות שהם כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים D כשבזווית ממלכת הקינקס, לעולם תהיה אנגליה!”. בהאזנה לצד הראשון של האלבום אנחנו מגלים עולם לא שמח בלשון המעטה. עולם של קנאה, בעיות משפחתיות והתמכרויות, או כמו שאני אוהב לקרוא לו ‘דד אנד סטריט’ גרסת האלבום. בצדו השני מתחילה להשתלט הנוסטלגיה והחולמניות עד למסקנות הסופיות שיניחו את המצע המתבקש לאלבום הבא שיבנה כל כולו סביב הגעגועים. אמרנו קינאה? השיר שמהווה את המבוא, זורק אותה לפנים. “הלוואי שיכלתי להיות כמו דיויד וואטס” אותו ‘נער בית ספר’ אהוד שכולם אוהבים ורוצים להיות בקרבתו אבל הוא בכלל dedicated follower of fashion גאה ומהודר וריי מקנא בו על היותו כזה. הוא סיפר שדיוויד וואטס הוא לא פרי דמיונו, אלא מקדם הופעות אנגלי שניסה ללא הצלחה להתחיל עם דייב. כשאני מאזין לו אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי האם ריי הושפע מ Richard Cory שכתב פול סיימון ב 1965 עבור אלבום השני של הצמד סיימון וגרפונקל, רק שבמקרה של סיימון, קורי הפועל המסכן נטל לבסוף את חייו. הקטע הנפלא הבא נפתח עם צליל של תיבת נגינה עצובה, ובעזרת הסאונד הקרקסי, מתאר דייב את קשיי ההתבגרות שלו. הוא מבין שהלהקה משתנה תחת רגליו ותפקידו כרוקר הולך ומשתנה, הוא כבר לא ליצן רית’ם אנד בלוז, הוא משתייך ללהקה פואטית בוגרת ורצינית. בכל זאת העתיד לא ברור ומגדת העתידות שוכבת גם היא מתה על הרצפה כי “אף אחד כבר לא צריך את שרותיה”. בקטע הבא, היחסים הבעייתיים בין האחים נבחנים דרך 2 אחיות פיקטיביות בשם סיבילייה ופרסילה. הראשונה היא נפש חופשיה שממלאה את ימיה בבילויים כשהשנייה עסוקה בטרדות חייי הנישואים והמשפחה. פרסילה או ריי כל כך מקנאת באחות סיבלייה או דייב. מקנאה בחופשיות שלה בחברים המתוחכמים שיש לה. בסופו של דבר פרסילה ‘מאבדת’ את זה, מה שמסמל את התמוטטות העצבים שקיבל ריי, זורקת את הילדים והכביסה הצידה וכל זה רק כדי להיות חופשיה. עכשיו היא כבר לא מקנאת באחותה. הצליל הגותי באדיבות ההרפסיקורד של ניקי הופקינס מייצר אווירה קודרת מאוד ובשלב בו מאבדת האחות את שפיותה נכנסת גם רביעיית המיתרים המנחמת בתזמון מושלם. זו הפעם הראשונה אגב, שעשו בה הקינקס שימוש בשיר שלהם. לאחר הסערה של השיר הקודם, מגיע הקטע המשלים שלו No Return. ברגע שבחרה האחות לפרוץ את מסגרת חייה, אין כבר חזרה משם. במקצב בוסה נובה מעורב בפלמנקו, מתאר ריי את השלווה שנחה עליה. אנחנו חוזרים ל’דד אנד סטריט’, ומקבלים את אותו הלך רוח מארשי והפעם מתמקדים באחד מדיריו, בחור בשם טום. טום מכור לסיגריות שבסלנג הבריטי מכונות fag (בסלנג אחר זה מקבל משמעות פוגענית עבור הומוסקסואלים). בכישרון רב מחליף ריי את הסלנג ב harry rag, שהוא ביטוי אחר עבור סיגריות שקיבל את שמו ממאמן סוסי המרוץ Harry Wragg, עוד סמל אנגלי ואם אפשר להשתמש בסמלים אנגלים כמו סוסי מרוץ מדוע לא? טום מקלל את עצמו על החיים שיצר ומגלגל עוד הארי ראג, אבל הוא בסך הכל ממשיך את השושלת המשפחתית של חיי שכירות ומסכנות. גם אמו הזקנה והגוססת שכל עצמותיה כואבות, לא מוותרת על שכטה ובכלל, בכל ‘קינקלנד’, כולם לא יכולים להעביר את שגרת יומם ללא ההארי ראג. באחד הבתים בשיר אנחנו מקבלים הצצה לבחור האומלל מ sunny afternoon, אותו נדכא שלקחו לו את הכל. כאן הוא כבר מעבר לדיכאון, פונה לאיש המס ואומר לו “תוכל לקחת חלק אבל לא הכל”. פשוט ענק ריי דיוויס. עוד דייר שמתגורר ב’ענן השחור הגדול’ שנמצא בארץ הפלאות של הקינקס, הוא חייל ממושמע שבכל בוקר מתלבש וצועד ברחוב יחד עם שאר החיילים. הפרודיה של ריי על שיר ילדים כמו Grand Old Duke Of York פשוט פנטסטית. זה קטע מושלם ,שמושר בצורה מעוררת השראה בליווי קולות הרקע של דייב יחד עם תזמורת כלי נשיפה מופלאה. אם הצד הראשון נפתח בשיר שהוא יותר רוקי ופחות פומפוזי, אז גם הצד הראשון נסגר עם שיר רוק שמספר בפעם האחרונה על עוד דיירים חביבים שמתגוררים ב’דד אנד סטריט’. הפעם מדובר בזוג ג’וני וסוזי. לקטע קוראים situation vacant על שם מדור חיפוש העבודה בעיתון, רמז עבה לעיסוק בבעיית אבטלה. בעיה שעבור זוג שמתגורר בשכירות מעוררת שבר גדול. הפעם מתלכדות גם הבעיות המשפחתיות הרחבות לתוך מצב הביש, כשאמה של סוזי מתערבת וגורמת לפרידה של השניים. אופרת סבון שמזכירה מאוד את התסריט עבור הסרט A Kind of Loving של הבמאי ג’ון שלזינגר מ 1962. הקודה העליזה והנעלמת, חוזרת ומסיימת את הצד הפסימי מאוד של האלבום המושלם הזה. בפוסט הבא נעבור על צד ב’ שיש בו מן הנחמה הנוסטלגית. קשה לומר שזה מעורר תקווה למשהו אבל הוא בהחלט מביא בו עוד כמה יצירות מופת של ריי דיוויס, מה שמעלה בי את השאלה – כמה יצירות מופת יכול אדם אחד לכתוב?

קראתי מאמר נחמד מאוד על היותו של האלבום ‘ראבר סול’ לא רק נקודת מפנה במוסיקה של הביטלס, אלא גם נקודת מפנה ביחס שלהם אל נשים בשירים שכתבו. אני דיי מסכים עם הסברה הזו. אם עוברים על שירי האלבום, ישנה תחושה שהנשים עברו להיות אקטיביסטיות, יוזמות ומובילות יותר בשונה מהנשים שהופיעו כיעד לכיבוש או מושא לאהבה בשירים המוקדמים יותר של הביטלס. זה מתחבר לי לפרק מעולה שהקדיש רוב שפילד ל’ראבר סול’ בספר הנהדר שלו ‘לחלום את הביטלס’. שם גם הוא התייחס לתופעת ה’פמיניזם’ באלבום. בלי קשר זה ספר כיפי מאוד שמשלב בו מידע על הביטלס יחד עם חוויות אישיות ועוד נקודות מבט מעניינות על הלהקה. הרי בסופו של דבר הכל מסתכם לכדי חוויה אישית. ‘לחלום את הביטלס’ לטעמי נושא ה’פמיניזם’ ב’ראבר סול’ יכול להיות נושא קצר, חמוד ומעניין שמתאים לפוסט קצר, חמוד, מעניין ולא מחייב, כי הרי מי מתחייב בימים כאלה למשהו? ולכן היום אביא היום את תרגום המאמר שקראתי שכתבה הגברת איימי פוטר. המאמר קיבל את הכותרת היפה בעיניי “הנשים של ‘ראבר סול’ ” והוא התפרסם במקור ב’קאלצ’ר סנואר’ לפני כשנתיים. כשמאמר עם דעה כזו כזה מגיע מכותבת זה מעצים אותו עוד יותר בעיניי. הנה התרגום. בזמן ש’אבי רואד’ יתפוס תמיד מקום מיוחד בליבי, חלקו בגלל שהתאהבתי בכתיבה של ג’ורג’ הריסון במהלך לימודי שיעורי תאוריה מוסיקלית בקולג’, יש משהו ב’ראבר סול’ שגורם לי לשוב ולחזור אליו לעוד האזנות. זה ברור, האלבום הזה מלא בקטעי פופ-רוק קליטים וקטעי פולק, אבל זה נושא הנשים שבלב השירים, שגורם להם להיות השירים המעניינים ביותר שהלהקה כתבה. ג’ון לנון אולי כינה את האלבום ‘אלבום המריחואנה’, אבל ‘ראבר סול’ שקוע במחשבות על נשים ‘קוליות’. בזמן שהאלבום סימן תזוזה מוסיקלית עבור הביטלס, הוא גם ייצג את עמדותיהם המשתנות כלפי נשים לא רק משיר לשיר אלא ביטל לביטל. נעלמו להן הנערות המתוקות מההקלטות המוקדמות כמו ב She Loves You ו I want to hold your hand. במקום, עכשיו אנחנו מקבלים נשים עצמאיות עם משרות ואמצעים מיניים. קחו לדוגמא את השיר הפותח של האלבום Drive my Car שבמרכזו אישה פלרטטנית, יפהפייה שאומרת לגבר שהוא יכול להיות הנהג שלה ורק אז אולי היא תאהב אותו. כמו בכל שירי הפופ הטובים, זה בבירור לשון נקייה עבור מין, אבל בכך שהפכו את האישה לרודפת ולא לנרדפת, השיר מרגיש חדשני ומתקדם בצורה מזעזעת עבור 1965 (בה הגלולה הייתה עדיין מחוץ לחוק לנשים לא נשואות בבריטניה). האישה הספציפית הזו יודעת מה היא רוצה והיא הולכת בעקבות זה. היא רוח חופשית. הדמות שהיא הנושא בלב ליבו של השיר של לנון שהושפע מדילן Norwegian Wood, היא גם כן רוח חופשית, רעיון שמודגש על ידי הסיטאר של ג’ורג’, שמופיע לראשונה אצל הביטלס ואולי גם בשיר מערבי. “פעם הייתה לי בחורה” ג’ון שר, “או אולי אני צריך לומר, לה היה אותי”. שוב האישה היא הרודפת ומזמינה את הגבר אליה. הם מדברים ושותים עד 2 לפנות בוקר, והיא הולכת לישון בלעדיו, מרסקת את תקוותיו. בבוקר היא הולכת לעבודה ומשאירה את הגבר להצית את ביתה ככל הנראה כנקמה. איימי פוטר הסוף השחור והמפתיע הזה מדגיש את הקונפליקט האישי של לנון לגבי נשים מושכות. רעיון שליווה את שאר שיריו באלבום. לדוגמא ב Girl הוא שר על ‘אישה קטלנית’ ש”אתה רוצה כל כך אבל היא תגרום לך להצטער”. הוא בו זמנית חושק בה וגם מתמרמר ממנה, מפני שהיא גורמת לו להרגיש מטופש ליד חבריו. אשתו הראשונה של ג’ון, סינתיה, האמינה שהשיר היה עליה ועל היחסים היציבים של הזוג, אבל הוא תמיד נהג לומר שהשיר היה פשוט על נערת חלומות. השלושה האחרים ברביעייה, נאבקו גם הם בנושא היחסים עם נשים בשירים שלהם גם כן. ב What Goes On, רינגו סטאר תוהה על המחשבות הפנימיות של אישה ששברה את ליבו. ב You Wont See Me ו I’m looking thorough you של פול מקרטני, הוא מביע את התסכול שלו מהחברה שלו דאז, ג’יין אשר והוא דוחף את הכתיבה שלו לכיוון הרבה יותר אישי ממה שעשה באלבומים הקודמים. בינתיים, If I Needed Someone החצוף של ג’ורג’ הביא עוד רודפת נשית שהוא התמסר לה בשמחה, אבל אם הוא לא היה מתמסר, היא הייתה הראשונה ברשימותיו. אפילו ב’מישל’ פול מעלה תמונה של אישה צרפתייה מפתה ששולטת. הנשים הן נושאים אקטיביים ולא פאסיביים בשירים. למרות ש’ראבר סול’ יכול להתפרש כפרו פמיניסטי בדרכים רבות, הוא מכיל גם את אחד השירים המיזוגיניים של הביטלס. השיר הסוגר את האלבום Run For Your Life, מביא שורה ישירות מאלביס פרסלי “אני מעדיף לראות אותך מתה, נערה צעירה, מאשר שתהיי עם גבר אחר”. בסטנדרטים של 1965, לשיר על הרג של אישה מתוך קנאה רכושנית, מוטל בספק במקרה הטוב, אבל כשמתסכלים דרך העדשות של 2018 ודרך תנועת MeToo, זה מטריד, במיוחד לאור המקצב הקליט של השיר. לטובתו, לנון מאוחר יותר גינה את השיר ב 1971 בראיון עבור ה’רולינג סטון’, ולקראת סוף חייו, הביע חרטה עמוקה על ההתנהגות הפוגענית שלו בעבר. עדיין, זה מדגיש שלמרות שהמוסיקה שלהם התקדמה לכאורה כלהקה, באופן אינדיבידואלי, השקפותיהם של הביטלס והיחס לנשים לא היו תמיד בראש פתוח ואידיאליסטי. תמונה נהדרת בעיניי מפס הייצור של האלבום עם זאת, אני מדמיינת לעצמי להאזין ללהקה הגדולה בעולם ששרה על נשים משוחררות מינית בתקופה של שינויים במנהגים חברתיים. במיוחד אם היית אחת ממיליוני הבנות המסורות שהעריצו אותם (שהיו תמיד הפוסקים העיקריים של מוסיקת פופ טובה), הן היו חייבות להיות מזועזעות ונרגשות. בין אם הביטלס התכוונו לכך או לא, השירים הללו שלחו מסר שתשוקה נשית ועצמאות הם מגניבים, מקובלים (גם אם לארבעתם היה קשה לקבל דחייה נשית) , ובהתחשב בתדירות שזה קרה ב’ראבר סול’, זה הפך לחלק נורמלי מהחיים. זו דרך נוספת בה הביטלס הקדימו את בני גילם. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ראברסול

שבוע טוב. אני מחפש איגלו 4 וחצי חדרים עם חלון לים התיכון. אם מישהו שמע על אחד פנוי, קוראים לי אורי ואני בתהליך התכה מתקדם. יש כאלה ששפר עליהם מזלם והם נולדו בליברפול הצפונית והקרירה ובאוגוסט הם מסתובבים להם עליזים ושמחים בלונדון עם סוודר ומטריה. אחד שכזה הוא צעיר בשם ג’ורג’ הריסון שב 1966 הספיק להיות הגיטריסט של הלהקה הטובה בעולם והוא רק בן 23. הכתבת מורין קלייב התלוותה אליו ליום שלם בסדרת הכתבות שעשתה על חברי הביטלס עבור ה’איונינג סטנרט’. היא גילתה לנו מה הוא חושב במיוחד על אבוקדו, כיצד נראים חיי הנישואים שלו עם פאטי בת ה 22, היכן הוא מתגורר ומה שאיפותיו. מבחינתי זה רגע נהדר בזמן להכניס את זכוכית המגדלת על ג’ורג’, רגע לפני המפץ הגדול. חצי שנה לפני הפסקת ההופעות של הביטלס שתפיק ממנו אנחת רווחה גדולה ורגע לפני שיממש את חלומו ללמוד סיטאר אצל ראבי שאנקר. כל זה לא משנה את העובדה שמעל הכל תמיד תמיד מרחף הצל הענק שמטילים עליו לנון ומקרטני. היום התרגום המלא ל ‘איך ביטל חי – חלק 3 – ג’ורג’ הריסון – אבוקדו עם כל דבר…’. פורסם ב 19 במרץ 1966 ב’איוונינג סטנדרדט’ מאת מורין קלייב. ג’ורג’ הריסון, בן 23 הוא הביטל הצעיר ביותר והפחות מוכר. הוא לא אחד מהשניים ששרים והוא לא רינגו. בהחלט ישנם אנשים שאוהבים אותו הכי מכולם בגלל שהם חושבים (בטעות) שאף אחד אחר לא. “ג’ורג’ הישן והטוב”, ככה הוא נהג לראות את עצמו, “ג’ורג’ הממוצע והזקן, מהלך בכבדות, פשוטו כמשמעו”. למעשה הוא דמות בעלת רצון חזק ובלתי מתפשר עם יחס ישר למה שהוא מחשיב להיות האמת, וקפדן עוד יותר לגבי זכויותיו. “רציתי להיות מצליח”, הוא אומר. “אף פעם לא רציתי להיות מפורסם. אני יכול לומר לך שאני מפורסם יותר ממה שרציתי להיות. אף פעם לא התכוונתי להיות ‘ביג דיל’ “. אחר כך מגיעה חתיכה טיפוסית של הגיון הריסוני: “אנשים תמיד אומרים ‘עשינו אותך מה שאתה’ ובכן אני עשיתי את מר הוביס מה שהוא ואני לא הולך מסביב וזוחל בשעריו ומנתץ את החומות מסביב לביתו. אני לא מבין את ההתנהגות הגסה של חלקם. אני מניח שהם מרגישים מוקטנים ורוצים משהו מארבעה פראים מלוכלכים כמונו”. הוא דיי עצמאי. האחרים חושבים שהוא קצת שונה ולמרות שהם צוחקים עליו, לעיתים קרובות הם עושים את אותם הדברים בעצמם. הוא היה הראשון לעבור מחוץ ללונדון והראשון להתעניין במוסיקה הודית. הוא לא צופה בטלוויזיה בכל שעות הערות שלו והוא חושב שרולס רוייס נראית נורא. הוא אוהב להתעורר בבוקר ב 10:30 ויש לו רעיון מהפכני שהביטלס צריכים להתעמל. “רק לשחות” הוא אומר בחופזה, “לא התעמלות שאפשר להרגיש אותה. אני רוצה שכולנו נהיה בריאים ולא נלך למועדונים”. נראה שהמודעות העצמאית עזבה אותו בימים המוקדמים בליברפול כשהוא נהג לעמוד בתחנת האוטובוס לבוש בחליפת עור שחורה, מגפי קאובוי לבנים, וכובע ורוד חיוור. כשהאוטובוס הגיע הוא היה עולה עליו עם גיטרה, מגבר, ומין בס שהיה מורכב מתיבת תה. ג’ורג’ אוהב להיות עצמו ומתחרט במרירות שנטש את ההרגלים המוקדמים שלו לאכול ולישון על הבמה. “היינו צריכים לדבוק בזה” הוא אמר, “לאכול טוסט וצ’יפס יחד עם עוף. אנחנו כל הזמן רק גוזרים את השיער שלנו ואומרים את כל ה’כן אדוני לא אדוני, 3 שקיות מלאות אדוני’ כדי להיכנס”. הוא גר באישר עם אשתו הצעירה פאטי בבונגלו מואר ולבן שמוקף בחומת אבן ישנה. “זה היה חלק מהשטח הכפרי של המלכה ויקטוריה” הוא אומר בגאווה, ול’קלייב מהודו’ היה אותו גם לזמן מה. זה קיר של ה’נשיונל טראסט’ – אסור לך לשבור אותו או משהו כזה”. הוא הוסיף בפואטיות שהוא זוהר באדום בשקיעה. יש לו עוזרת בית בשם מרגרט, יש לו פרארי, 2 מיני [מיינור], 48 כרכים עשויים עור על ההיסטוריה הצרפתית, הדפס של סידני נולאן שהוא אוהב, יש לו חממה, חדר מוסיקה עם מכשירי הקלטה, מכונת תקליטים קטנה וקירות מכוסים בגיטרות. קטורת אחרי החתונה בתפאורה הזו הוא היה דמות אלגנטית יוצאת דופן בקטיפה שחורה עם רגליו הדקות והארוכות, הלחיים המחודדות והשיער הפרוע. היה זה ג’ורג’ שבחר להתחתן במעיל של ‘מונגוליין לאמב’ ואחרי החתונה הם חזרו הביתה והדליקו קטורת. הוא עונד שעון שהוא המילה האחרונה בתחום השעונים. הוא אליפטי בצורתו ועשוי זהב לבן ועולה מחיר עצום בחברת קרטייה. הנקודה עבור ג’ורג’ מתוחכמת: זה נראה כמו שעון צעצוע. “או אחד מהשעונים של סלבדור דאלי” הוא אמר, “זורם לכל עבר”. מכריו דקורטיביים כמוהו. המראה של ג’ורג’ ופאטי מציגים את חבריהם הצעירים, ארוכי השיער והרזים סביב הצמחים הוורודים בחממה, זה מראה משמח של מה שיהיה קסם תקופתי אלמלא חליפות המכנסיים. “אני רוצה להביא את הבית לכך שכל דבר יהיה מענג בו”, הוא אמר בהתלהבות. “זה”, הוא טפח על שולחן האוכל המודרני “הייתי אני לפני שנתיים. הוא יצטרך ללכת. הדבר הטבעי כשאתה מקבל כסף הוא לרכוש טעם. הרבה מהטעם שלי הוא מפאטי. אתה מקבל גם טעם באוכל. במקום ביצים, שעועית וסטייק אתה מגיע לסצנת האבוקדו. אף פעם לא חלמתי שאוהב אבוקדו. חשבתי שזה כמו לאכול חתיכת שעווה – זה נראה כמו אגסים מזויפים מתוך קערה כשראיתי אנשים ‘דוחפים אותם'”. עכשיו הוא ‘דוחף’ אותם כמו האחרים. הוא מסביר פנים, מקסים וחברה טובה. ההתלהבות שלו כה מושכת – אפשר לראות מדוע כולם אוהבים את ג’ורג’. הוא גאה בביתו, גאה באשתו. פאטי (בויד כמו שהיא הייתה) בת 22. היא דוגמנית מצליחה ומנהלת את ביתה בצורה כשרונית. היא שקטה, עדינה, יפה וטבחית מעולה. “בבקשה” ג’ורג’ אמר לפני אחת הארוחות של פאטי. נראה שיש היצע אדיר של נערות בויד יפות. אחותה ג’ני היא דוגמנית ואחותה הצעירה פאולה היא הבחורה שמאוהבת מדי מכדי לאכול את דגני הבוקר שלה [מתוך פרסומת]. ג’ורג’ פגש את פאטי לפני שנתיים כשעשה סרט. זה הרקע שלה על פי ג’ורג’. היא נולדה בטאונטון, נסעה למזרח אפריקה כדי לחיות ושבה חזרה. “התחתנתי אתה”, הוא אומר, “כי אהבתי אותה ובגלל שנמאס לי להיות לא נשוי. 22 הוא גיל נורמלי עבור אנשים להתחתן. זה הגיל שבו מתדלק בתחנת דלק מתחתן אם כי אין את כל האנשים האלו שמסתכלים עליו. הדבר הגדול בלהתחתן הוא שהכל שונה. לפני כן נהגתי לחשוב – הנה פאטי מבשלת את הארוחה עבורי בסירים והמחבתות שלי. עכשיו הם הסירים והמחבתות שלה והמקום הזה הוא בית”. “אנחנו מתאימים אחד לשנייה”, הוא ממשיך. “אנשים אמורים לדעת הכל האחד על השני לפני שהם מתחתנים. אני רוצה שתכניסי את זה לכתבה. לא כמעט הכל, אלא הכל. אתה חייב להוציא הכל ולהוריד את זה מהחזה כאילו שאתה הולך לפסיכיאטר. הדבר הגדול באישה. היא היותה החברה הטובה ביותר שלך”. התשוקה הרומנטית השנייה של ג’ורג’ היא מוסיקה. הוא אומר שזו הדת שלו והוא דואג מכך לא מעט. הוא היה רוצה לכתוב שירים טובים כפי שעושים לנון ומקרטני, אבל יש לו בעיה עם המילים. “פאטי מבקשת כל הזמן שאכתוב יותר מילים יפות”, הוא אמר. קולו נשמע ממכשיר ההקלטה עם יצירה חדשה שכתב. “תאהבי אותי כמה שתוכלי, לפני שאהיה אדם זקן ומת”. ג’ורג’ מודע לכך שהמילים הללו לא ממש יפות. הוא קיבל את ה’תזאורוס של רוגט’ [מילון מילים נרדפות] על מנת שיעזור לו. “רציתי עוד מילה ל’טיפש’ [thick] הוא חיפש והיה נרגש למצוא רשימת מילים נרדפות עבורו. שמעתם את מה שהוא מצא באלבום [ראבר סול]: “למרות שהמוח שלך אטום [[opaque, נסה לחשוב קצת יותר, זה לטובתך”. הוא מנגן בגיטרה במשך שעות, ממש כמו סריגה. יוצא לו באך, ו’הלו דולי’, כל דבר בעצם. “זה היה עכשיו ה Trumpet Voluntary [שמה של יצירה]?” הוא שאל בחשדנות בזיכרון מעורפל. כן זו הייתה היצירה הזו. מושב על השטיח, כמו ראבי כשזו לא הגיטרה, זה הסיטאר. עבור ג’ורג’ הכלי הזה ששייך למוסיקה ההודית הקלאסית, נתן משמעות חדשה לחיים. הוא הלך לשמוע את ראבי שאנקאר מנגן בפסטיבל הול. “לא יכולתי להאמין לזה”, הוא אמר. “זה היה בדיוק כמו כל הדברים הגדולים שחשבת עליהם, יוצאים כולם בבת אחת”. הוא ניגש ל’אינדיקראפט’ [חנות לכלי מוסיקה הודים] וקנה כמה סיטארים. הוא התיישב על השטיח, עיקל את רגליו כמו שעשה ראבי בתמונה. הרגליים שלו נרדמו וכשהוא נעמד הוא נפל. “הלוואי ויכולתי לשבת על הרצפה כמו ראבי” הוא אמר ברצינות. הכלי מתוסבך, וההתלהבות של ג’ורג’ אמנם לא מגבירה את ההבנה בו, אבל היא מדבקת. הוא מתעקש שאספור אתו את 16 הפעימות בקטעים מסוימים. הוא מעקל את פיו כדי לשיר עם הגברת ההודית הזקנה בת ה70 בתקליט. הוא שקל לנסוע להודו לשש שנים כדי לנגן עליו כמו שצריך, אבל הוא חושב שיתגעגע לחבריו. “רגע לפני שנרדמתי לילה אחד, חשבתי איך זה ירגיש להיות בתוך הסיטאר של ראבי”. ישנו צד פרקטי לג’ורג’, צד ללא תעלומות או סתירות בחיים. הוא איתן במקומות שהוא מאמין ששם הוא צודק – שזה בעצם רוב הזמן. לדוגמא, מלחמת ויאטנם. “אני חושב על זה כל יום”, הוא אמר. “זה מוטעה. כל מה שקשור במלחמה הוא טעות. כולם עטופים בנלסונים , בצ’רצ’ילים ובמונטיז שלהם – תמיד מדברים על גיבורי מלחמה. תסתכלי על כל ה’אתמולים’ שלנו. איך הרגנו מעט יותר ‘הונים’ פה ושם. זה גורם לי לבחילה. הם מהסוג שנשענים על מקל ההליכה שלהם ואומרים לנו שכמה שנים בצבא יעשו לנו טוב”. מר ווליסון – השריף של נוטינגהאם הדעות שלו פשוטות באופן מטריד. הוא חושב שהמיסים האישיים שלו הולכים ישירות לתשלום עבור מטוסי F111. הוא רואה את מר ווילסון, ראש ממשלת אנגליה כשריף של נוטניגהאם, “לוקח את כל הכסף” הוא אמר, “ואז מתלונן על גירעונות כאן וגירעונות שם – תמיד מתלונן על גירעונות”. למעשה הוא לא מאשר לאף אחד להיות בעל הסמכויות, דתי או חילוני. האנשים האלו נקראים ‘גבינות גדולות’ או ‘מלכי הנרי’. עליהם לתרגל את מה שהם מטיפים לו ולדברי ג’ורג’ הם לא. “כך לדוגמא מורים”, הוא אמר. “בכל כיתה שהייתי בה בבית הספר תמיד היה ילד קטן שהיה מופרע ומסריח, והעונש היה לשבת ליד הילד המסריח. תנסה לחבב מורה שעושה את זה. וזה ממשיך לדת”, ג’ורג’ אמר (הוא נולד כקתולי). “אני חושב שהדת נפלה על פניה. למשל ה’תאהב את שכנך’, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת. איך מישהו מהם מגיע לפוזיציה של להיות אפיפיור ולקבל את כל התהילה והכסף והמרסדס בנץ וכל זה? אני לעולם לא הייתי יכול להיות אפיפיור עד שאמכור את השערים העשירים שלי והכובע המהודר. לא הייתי יכול לשבת שם עם כל הכסף עליי ולהאמין שזו דת”. הוא זעם כשהדיון על הלורד סופר-לודויק קנדי [שכתב ספרים שהטילו ספק בהרשעות במספר מקרים בולטים בהיסטוריה הפלילית הבריטית] הסתיים בטלוויזיה. הוא עקב אחריו מקרוב. “זה משהו שאני רוצה להעמיק בו בכתבה עלי” הוא אמר. “מדוע אנחנו לא יכולים לפתוח את הכל? מדוע יש את כל הדברים האלו על חילול השם? אם הנצרות טובה כמו שהם אומרים זה אמור לעמוד לדיון”. תינוקות – והרוע בחברה העירונית הוא מדבר על הרוע של החברה העירונית וההשפעות של תקשורת ההמונים. “כשתינוקות נולדים”, ג’ורג’ אמר, “הם טהורים. בהדרגה הם נעשים יותר ויותר טמאים עם כל האשפה שמוזרקת להם על ידי החברה והטלוויזיה וכל זה. עד לבגרות הם כבר גוועים ומלאים בהכל”.זו הייתה מחשבה מטרידה. הגיטרה הראתה סימנים של חזרה אל תוך Trumpet Voluntary שוב פעם וג’ורג’ שהיה עסוק עד כה בראיון, הראה סימני חרדה מסופו. “אני לא רוצה שהמאמר שלי יסתיים בדכדוך ועצבות” הוא אמר, “כאילו שאני בארץ שום מקום עושה את כל תכניות הכלום שלי עבור אף אחד. אני לא רוצה סוף של בחור צעיר ועצבני כנגד כל העולם. אני אגיד לך מה אני חושב. הדבר המרכזי הוא לעשות כיף ואת המיטב שלך. אוקיי – אנחנו הביטלס המפורסמים. אז מה? יש עוד דברים חוץ מלהיות הביטלס המפורסמים. זה לא סוף החיים נכון? מצד שני, אני מרגיש שראיתי כפול חיים ממה שרוב האנשים יעשו עד שימותו. אני מאוד מרוצה שאני זה אני, מכיוון שאחרי הכל יכולתי להיות מישהו אחר נכון?” #גורגהריסון #מוריןקלייב #פאטיבויד

שלום חברים, בימים האחרונים התחלתי לקרוא ספר מרתק בשם Northern Songs: The True Story of the Beatles Song Publishing Empire שמספר, כפי שאפשר להסיק משמו, על חברת ההוצאה לאור של שירי הביטלס. בגלל שמדובר בנושא חשוב בסיפור הכולל של הביטלס, החלטתי לכתוב בשבועות הקרובים פוסטים שיסכמו אותו. היום נדון קצת בהיסטוריה ונגיע עד לרגע בו הם חותמים בחברת הוצאה לאור של EMI. אם אתם זוכרים, בפוסט של אתמול כתבתי כי מקרטני נזכר שכשהם הגיעו ללונדון הם חשבו שהשירים הם נחלת האוויר ושייכים לכולם. שם הם גילו משפט אותו כנראה לא הפנימו טוב מספיק – לעולם אל תוותר על זכויותיך על השיר. הקונספט של זכויות יוצרים לשיר חוזר אחורה בזמן ל-1847, כשכותב שירים צרפתי בשם ארנסט בורגט ביקר בבית קפה בפאריז. הוא שתה את כוס הקפה שלו, אכל את הארוחה שהוגשה לו ולפתע שמע את המוזיקה שלו מבוצעת כבידור עבור לקוחות בית הקפה. לאחר שטען כלפי המנהל כי המוזיקה שלו “נצרכה” באותו אופן בו הוא צרך את הסעודה, הוא לא רק סירב לשלם את החשבון אלא אף תבע את בית הקפה. בית המשפט פסק לטובתו והורה על בעלי בית הקפה לשלם לו פיצויים. כתוצאה מכך נוסדה האגודה הצרפתית הראשונה להגנת זכויות היוצרים ואיסוף התמלוגים בשמם. מהר מאוד נפתחו אגודות כאלה גם במדינות נוספות. הוצאה לאור של תווים היתה ככל הנראה תעשיית המוסיקה המסחרית הראשונה בהיסטוריה. היא התפתחה מתוך האפשרות להדפיס באופן זול. כך הפכו דפי התווים לפופולריים מאוד בקרב אוהבי המוסיקה של המאה ה-19. אבל המצאה אחת היא שהקפיצה את כל התעשייה הזו, וזו המצאת פסנתר הקיר. הפסנתר הומצא בסביבות 1700, אבל מעבר להיותו יקר מאוד, הוא דרש מקום רב. ב-1827 הומצא ה-Upright Piano אותו ניתן היה להכניס לכל חדר והוא שהפך את תעשיית מפיצי תווי המוסיקה לחזקה כל כך. לפתע יכולת לקנות את השירים האהובים עליך – מילים ותווים – ולנגן אותם בפסנתר שנמצא בסלון ביתך הצנוע. סלון הבית הפך לפתע למקור של בידור. עם התפתחות הפונוגרף והרדיו תפקיד המוציא לאור המשיך להשתנות. עכשיו הוא גם צריך היה לדאוג לגשת למועדונים מצליחים ולהציע את מרכולתו – השירים שכתבו עבורו הכותבים החתומים אצלו – להרכבים השונים. כשהגיעה מהפכת הרוקנרול והפופ שוב הכל השתנה. מכירות התקליטים גדלו והתמלוגים הגדולים החלו להגיע ממכירתם, מה שהפך אותם כמובן באופן מיידי לחשובים יותר. גם אופן הכתיבה השתנה. ב-1900 התמקמו המוציאים לאור הגדולים בארה”ב בניו יורק, ובאופן ספציפי יותר – ברח’ 28 במנהטן. האיזור שכונה “טין פאן אלי” שיכן מוציאים לאור, כותבים ויחצני שירים שעבדו כולם במשרדים קטנים. בכל משרד היה פסנתר וכולם התמקדו בלעשות ככל יכולתם על מנת ששיר שלהם יזכה לביצוע מזמר או זמרת מפורסמים או יבחר למופע בברודווי. בתקופה הזו כותבי השירים החלו להפוך גם למוציאים לאור בעצמם, שכן הם החלו להבין את החשיבות הכלכלית שבשליטה על הזכויות על השיר. אחד היוצרים הראשונים שעשו זאת היה ארווין ברלין, שכתב שירים כמו “White Christmas”, “There’s no business like show business” ועוד. ב-1920, כשהוא בשנות ה-30 של חייו, ברלין החל לקנות בחזרה את הזכויות על שיריו המוקדמים ולאט לאט ביסס עצמו כמוציא לאור רציני עם חברה משל עצמו. הוא הבין שהשירים שכתב היו מקוריים ובעלי ערך וצריך לשמור עליהם ולטפח אותם. הכותב האמריקאי סמי קוהן אמר פעם על ברלין: “הוא כותב השירים היחיד שמעולם לא היה צריך לדרוש כלום. הוא כותב השירים היחיד בהיסטוריה של המוסיקה שבבעלותו 100% מכל שיר שהוא אי פעם כתב”. ארווין ברלין וחברים עם הגעת מהפכת הפופ ואחריה הרוקנרול, ה”טין פן אלי” איבד מזוהרו. השרביט עבר מרח’ 28 אל ליבה של ברודווי, אל הבריל בילדינג. הבריל בילדינג – שנקרא כך על שם החנות של האחים בריל ששכנה שם – הפך לבית האגדי של סגנון הפופ החדש ששטף את אמריקה. בתחילת שנות ה-60 שכנו בו למעלה מ-150 חברות מוסיקה. כאן, בבית המתפורר הזה, כותבים יכלו לכתוב שיר, למצוא לו מוציא לאור, להדפיס עמודי תווים, להקליט דמו ואפילו להשיג עסקה עם זמר או חברת תקליטים. במרחק של כמה דקות הליכה יכולת למצוא בניין דומה שהוקם על ידי חברת המוסיקה קירשנר. בין שני הבניינים האלה מצאו את ביתם כותבים אגדיים רבים כולל זוגות הכותבים גופין וקינג, בכראך ודיויד, דוק פומוס ושומן, מאן ווייל וליבר וסטולר. בגזרת הכותבים הבודדים יכולתם למצוא שם את ניל סדקה, ניל דיימונד, בובי דארן ופול אנקה. גופין וקינג הבריל בילדינג ככל שמהפכת הרוק השתלטה, ואומנים החלו לפתע לשיר שירים שהם כתבו, הלחץ החל לחלחל בתעשייה של כותבי השירים המקצועיים, הן בארה”ב והן ואנגליה. רחוב דנמרק בסוהו החל להיקרא בשנות ה-20 ה”טין פאן אלי” של לונדון. הוא היה קרוב לתאטראות, למועדונים ולפאבים של מרכז לונדון. הוא החל כמרכז לעמודי תווים, אבל המיקום שלו, יחד עם שכר דירה זול, משך אליו מהר מאוד מוציאים לאור של מוסיקה. אחריהם הגיעו למקום חנויות כלי נגינה ואפילו אולפני הקלטה קטנים. בשנות ה-60 רחוב דנמרק והרחוב הסמוך צ’רינג קרוס, היו ביתה של תעשיית הרוק והפופ הבריטית. למרות זאת, הוצאה לאור נשארה תחום ספציפי שרק מוציאים לאור וכותבים הבינו, אבל שרוב האמנים התעלמו ממנו. וגם כאן, כמו בארצות הברית, כותבים התחילו להבין את הערך שבלהפוך למוציאים לאור של מוסיקה. מי שהבין את זה טוב מכולם היה ביל מרטין, שיחד עם השותף שלו פיל קולטר כתב לאמנים כמו קליף ריצ’רד, סיליה בלאק ואפילו אלביס פרסלי. מרטין וקולטר הפכו מכותבים פשוטים למייסדים של חברת “מרטין – קולטר” שגם החתימה יוצרים כמו ואן מוריסון.ההשראה שלהם היתה החברה שנוסדה ב-1963 על ידי בריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס ודיק ג’יימס. “החברה נוסדה עם שני כותבים צעירים בלבד והיא שנתנה לי את ההשראה ללמוד את העסק. התחלתי ללמוד ולהבין איך מקימים חברה ואיך עולם ההוצאה לאור המוסיקלי עובד. מחוץ לחברות הגדולות, אנו היינו מכותבי השירים הבודדים שהקמנו את החברה שלנו והכל התחיל מ’נורת’רן סונגס'”. סיפר מרטין. אם רק לנון ומקרטני היו טורחים ללמוד את הנושא כפי שמרטין עשה, ככל הנראה הם היו מתחילים את כל הסיפור המתיש הזה בצורה אחרת. אבל הם לא התעניינו בנושא בכלל. היה להם בשביל זה את בריאן אפשטיין והם האמינו בו בעיניים עצומות. העניין הוא שגם אפשטיין גילה שהוא דג קטן בבריכה גדולה. לונדון לא היתה המבורג או ליברפול. העולם אליו נכנסו היה עולם של חוזים מורכבים ותאגידי ענק. אם תהיתם, החוזים נטו תמיד לטובת הגוף הגדול. בריאן גילה שבניגוד אליו, שהתאהב בארבעת הבחורים שלו ורצה בשבילם את כל הטוב שבעולם, הגופים הגדולים לא הכניסו רגש לעניין. לבריאן לא היה קשה להבין את תפקידן של חברות התקליטים. הם החתימו אמנים, נתנו להם מקדמה, חיכו להוצאה של האלבום ודחפו את מכירתו. חלק מכל מכירה של כל אלבום שולם לאמן כתמלוגים. זה כמובן לא היה מהסכום המלא של מכירת האלבום, אלא לאחר הורדת העלויות של חברת התקליטים. לעומת זאת, תחום ההוצאה לאור היה בשביל אפשטיין מורכב יותר. שם, בניגוד ליחס שקיבל האמן בחברת התקליטים, התייחסו אל השיר והכותב. מוציאים לאור לקחו שיר, שיכנעו אמן וחברת תקליטים להקליט ולהוציא אותו ובתמורה הם חלקו בהכנסה ממכירות התקליט. הם גם טיפלו בהוצאת השירים בארצות אחרות, דחיפה לביצועי כיסוי, ניהול משא ומתן על שימוש בסרטים וטלוויזיה והוצאת דפי תווים. בנוסף, הם דאגו לכך שכל ההכנסות משידורים חיים ברדיו ובטלוויזיה יגיעו גם כן. זה היה עולם המוסיקה אליו הגיע אפשטיין ב-1962 כשניסה למכור את הביטלס ל-4 החברות הגדולות. את מה שאכתוב מעכשיו בתמצית, תוכלו למצוא בהרחבה גדולה יותר בפרק הפודקאסט השלישי שלנו במיני סדרה על ג’ורג’ מרטין. כידוע, היחידים שהסכימו לתת לביטלס את האפשרות לעשות עבורם אודישן היו חברת דקה, אבל לאחר האודישן החברה דחתה את הלהקה. בריאן לקח את הסלילים של האודישן למשרדים של בוב בוסט, שניהל את חנות HMV הגדולה שבאוקספורד סטריט. בריאן שפך את ליבו על חוסר המוכנות של חברות התקליטים להקשיב באמת ובוב הציע לו לעלות לקומה הראשונה, בה היה אולפן הקלטה קטן, ולהמיר את הסלילים לדיסק של 78 סל”ד. ג’ים פוי, שהיה הבחור שאחראי להמרה, התלהב מאוד מההקלטות. בריאן טרח להדגיש את אחד הדברים שהוא הכי התגאה בהם בנוגע לבחורים שלו: חלק מהשירים נכתבו על ידם. ג’ים הציע שבריאן יקח את ההקלטות אל “ארדמור את ביצ’ווד” שהיתה אחת מזרועות ההוצאה לאור של EMI ובמקרה שכנה מעל החנות. סיד קולמן, מנהל החברה, ירד למטה והאזין להקלטות. הוא אהב את מה ששמע והחליט שהוא מעוניין בזכויות על החומר המקורי. בריאן ענה לו שאם הוא רוצה זכויות על השירים הוא יוכל לקבל אותם, אך רק אם ישיג ללהקה חוזה הקלטה. ככל הנראה ללא קשר לסיד, הגיע בריאן אפשטיין לג’ורג’ מרטין ששמע את ההקלטות ולא התלהב יותר מדי. הוא הציע לעשות להם אודישן, אבל בריאן, שסיפור הדחייה של דקה היה טרי במוחו, לא רצה לעבור את זה שוב. מרטין ואפשטיין בימים טובים יותר. בינתיים, סיד קולמן לא הצליח לשכוח מהלהקה של בריאן. הוא השמיע את ההקלטות לקים בנט, שהיה משווק של ארדמור וביצ’ווד והיה ידוע כעקשן מוחלט כשזה הגיע לאמנים שהוא האמין בהם. הוא לא נכח ביום שבריאן השמיע את ההקלטות. הוא האזין ונדלק על Like dreamers do. בנט החליט שהזכויות לשיר הזה יהיו שלהם. “אמרתי: אני אוהב את זה. איך הם קוראים לעצמם? וסיד אמר הביטלס. נו באמת, איזה מין שם זה? הוא אמר לי שהשיר יכול להיות שלנו אם נשיג להם הקלטה והוצאה שלו. אני עניתי: אני אוהב אותו מאוד, סיד. אני אוהב את הסאונד הזה. אם נשיג להם הקלטה ואם נצליח שהוא יושמע אני מאמין שהוא יכנס אל המצעדים. הוא שונה”. כמו שבריאן כבר גילה בחודשים האחרונים, זו היתה משימה לא פשוטה להלהיב אנשים עם הביטלס. בנט גילה זאת ממקור ראשון כשסיד ניסה לעניין את אנשי ה-A&R של EMI ב-Like dreamers do. כולם הביעו חוסר עניין. קולמן חזר ואמר לבנט שאף אחד שם לא מעוניין להקשיב באמת. בנט, שלא היה מהסוג המוותר, שאל את סיד: “למה שלא תלך ממול (שם מוקם בית EMI) אל לן ווד (מנהל EMI) ותאמר לו שאם EMI תקליט את הסינגל, אנחנו נשלם על העלות. בגלל שזו להקה זו תהיה הקלטה פשוטה וזולה בלי תזמורת. לנו יהיו זכויות יוצרים על שני שירים ל-50 השנים הבאות ואולי אפילו תמלוגים על ההקלטה”. ווד לא קנה את זה ואמר לקולמן שהוא ובנט צריכים להישאר בתחום ההוצאה לאור ולהשאיר את ההקלטות ל-EMI. באופן לא ברור משהו אצל ווד השתנה. המבוי הסתום פתאום נפתח וכמה שבועות לאחר פגישתו עם קולמן לגבי like dreamers do (ככל הנראה בסביבות תחילת אפריל). בנט מספר: “הזמן עבר מאז שהעלתי את רעיון הביטלס שלי. שבועות. ואז פתאום, יום אחר, סיד נכנס למשרד שלי עם חיוך על הפנים כשהוא מחכך את ידיו. הוא אמר: דיברתי הרגע עם לן ווד בטלפון. אנחנו הולכים לקבל את ההקלטה שלנו אחרי הכל. – אחרי שתיקה המומה קצרה שאלתי: באמת? מי הולך לעשות את זה?” בנט הופתע כשהוא גילה שזה יהיה ג’ורג’ מרטין, שדחה את הביטלס כמה שבועות לפני. “הקלטת הביטלס היתה מחווה עבור סיד. כדי לתת לסיד קולמן סוג של שוחד. לן עמד להתכופף לבקשותינו סוף סוף.” אם אתם רוצים לדעת מהי הסברה לגבי שינוי דעתו של סיד, תוכלו לשמוע עליה ועל עוד דברים רבים בפרק השלישי, שכבר ציינתי, במיני סדרה שלנו על ג’ורג’ מרטין. השמחה אצל “ארדמור וביצ’ווד” לא נמשכה זמן רב, שכן ג’ורג’ מרטין, מסיבתו שלו, החליט אחרי שהבין שיש בביטלס משהו, להוציא אותם מחברת ההוצאה לאור המקושרת ל-EMI, החברה בה עבד, ולהעבירם לחברה של חברו דיק ג’יימס. שם תפתח בסופו של דבר חברת Northern Songs. אבל על כך נדבר בפעם הבאה. מרטין, אפשטיין ודיק ג’יימס #ארוויןברלין #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #קרולקינג #ברילבילדינג #טיןפאןאלי

בפוסט הקודם עזבנו את החברים שלנו בסוף 1966 כשהם שחררו את הסינגל המושלם שלהם לאותה עת dead end street. אם נלך מעט אחורה, נזכר יחד שבאלבום הקודם face to face הייתה כבר אמירה מעבר לאסופה של שירים ששמרו על נוסחאות הרית’ם אנד בלוז שדרשה חברת התקליטים, אבל אתם יודעים איך זה. עם האוכל בא התיאבון וריי רצה לשכלל את השיטה ולייצר פרויקט גדול שיהווה אמירה על האנגליות שהוא חש אליה אמביוולנטיות כה עזה. מצד אחד, בוז לאנגליות החדשה מצד שני געגוע לכפריות, לשדות הירוקים ולפשטות. זה משהו שאני מאוד יכול מאוד להזדהות אתו למרות שלא גדלתי באנגליה. תחושה שפעם היה טוב יותר. בצורה שאפשר לקרוא לה מגלומנית, ריי היה מעוניין לייצר עולם אוטופי שהוא אנטיתזה לעולם הצר והמנוכר שהוא תיאור בשני צדדי הסינגל dead end street . “אני רואה את הכפר הירוק עם כל האנשים הפשוטים” זה המוטיב החוזר שלא הספיק עבור פרויקט גדול ובטח שלא למלא אלבום. למרות זאת, הקינקס הקליטו כבר בנובמבר 1966 את השיר Village Green, שיר שכל כולו געגועים וארחיב עליו כשנגיע לאלבום המלא שיצא ב 1968 ונוצר סביב המוטיבים הללו של הגעגוע והאנגליות. השיר יצא כבר באפריל 1967 בגרסת EP צרפתית עבור Mister Pleasant שהיה עוד שיר סאטירי ממשפחת face to face. בנוסף אליו צורף גם two sisters מתוך אותם ההקלטות מנובמבר 66. הרעיונות הללו של ריי לא התיישבו בקנה אחד עם שאר חברי הלהקה. למעשה היחיד שתמך בשינוי שעבר על הקינקס היה המתופף מיק אבורי, אבל את דייב ופיט זה לא ממש עניין. הם פשוט רצו לנגן קטעי רית’ם אנד בלוז סוערים עם הסאונד הישן והטוב של הלהקה. ריי עבר תהליך הפוך. כבר לפני ההקלטות של אלבומם הרביעי הוא הרגיש סחוט מהלחצים של תעשיית המוסיקה באופן כללי ובפרט מסיבובי ההופעות. הדוקטרינה שהחלה לקסום לו מאוד הייתה זו של בריאן ווילסון מן העבר השני של האוקיינוס. הלהקה יוצאת לסיבובי הופעות בזמן שבריאן נשאר בבית וכתב את יצירות המופת שלו. ריי הודיע לחברי הלהקה שהוא רוצה להפסיק להופיע. הוא חזר בו לאחר שנוכח לדעת שלמצוא פרונטמן שיחליף אותו לא היה דבר של מה בכך ואולי הוא לא ממש היה מוכן לתצורת העבודה הזו. הפשרה הגיעה בכך שדייב לקח על עצמו לשיר יותר שירים באלבום הבא על מנת שריי יוכל להתעמק בכתיבתו של הפרויקט הגדול village green שהלך והתהווה כפרויקט סולו, לפחות בראשו של ריי. הרעיון המרכזי אמנם קדם לאלבום הבא שהקינקס ישחררו something else, אבל אפשר לומר שבו הונחו היסודות. רבים וטובים נוטים לייחס לתייג את האלבום החמישי של הקינקס כתחנת מעבר לאלבום הקונספט האמיתי ואני יכול להבין את הגישה הזו. עם זאת, כשמו כן הוא. אלבום שמנסה להביא ‘משהו אחר’ אבל עדיין לא מתחייב עד הסוף. לא אכחיש, אני משוחד. מדובר באלבום נפלא מבחינתי שהוא כור היתוך לסגנונות מוסיקה שעוטפים את הליריקה הססגונית בצורה מופלאה. אם face to face דיבר על וביקר את האנגליות החדשה, ב something else זוהי הסתכלות אחרת. החדש אל מול ישן. טוב אל מול רע, רגע לפני שהכל יוקדש לישן. “אנשים כל כך עסוקים גורמים לי להסתחרר אבל כל עוד אני בוהה בשקיעה של ווטרלו אני בגן עדן” הסנונית הראשונה מתוך הקונספט ההולך ומתהווה של ריי היתה בדמות Waterloo sunset שהוקלט באפריל 1967. זה שיר שריי טען שכתב בכלל על ליברפול שכל כך התאהב בה למרות שתחנת ווטרלו ממוקמת בכלל בלונדון. המיקום פחות משנה. זה שיר געגוע שמנסה דרך הגעגועים של הדמויות שבו, טרי וג’ולי האחד לשנייה, לבטא את הגעגוע שלו לא למקום ספציפי, אלא לתקופה. הנהר הישן והמלוכלך זורם לאיטו כנגד זרם האנשים הממהרים שיוצאים מתחנת הרכבת והשקיעה לתוכו מסמלת את גן העדן הישן והטוב, אנגליה הישנה והטובה. עם הרעיונות החדשים נדרש גם סאונד אחר. המפיק שאל תלמי כבר לא התאים לסאונד שריי ראה בעיניי רוחו. זהו הסינגל הראשון שבו המפיק האמריקאי שוחרר מתפקידו לטובת הפקה של ריי עצמו. סאונד הגיטרה המהדהד שנשמע חדשני אז כשיצא הסינגל החדש של הקינקס במאי, ריגש לא מעט אמנים שהאזינו לו. דייב נזכר: “בילינו זמן רב בניסיון להשיג צליל גיטרה אחר כדי לקבל תחושה ייחודית יותר בהקלטה. בסופו של דבר השתמשנו בהד עם דיליי אבל זה נשמע חדשני מכיוון שאיש לא עשה זאת מאז שנות החמישים. אני זוכר שסטיב מריוט מה’סמול פייסז’ הגיע ושאל אותי איך יצרנו את הצליל הזה. היינו כמעט טרנדים לתקופה מסוימת”. דייב הרגיש שגם הוא יכול להתבלט קצת יותר והוא החליט לפצוח גם הוא בקריירת סולו. הוא הוציא סינגל עצמאי שהכיל 2 שירים פרי עטו. בעזרתו של ריי הוא כתב את ‘מותו של ליצן’ הנפלא, שיר ביקורתי על ‘עסקי השעשועים’ ושיר נוסף בשם love me till the sun shine שהיווה הביסייד עבור סינגל הבכורה שלו. הסינגל יצא ביולי 1967 והעפיל למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי.על שניהם ועוד ארחיב בפוסט הבא שיעסוק כל כולו באלבום המופתי something else.

נניח שהיתם להקה צעירה, בעידן בו הקלטה ביתית לא אפשרית כלל. ונניח שהייתם מגלים שיש אולפן בעיר שלכם שבסכום סביר יאפשר לכם להקליט את ההקלטה הראשונה שלכם. ונניח שהייתם גרסה מוקדמת של הביטלס והתקליטון היה נעלם לשנים ומתגלה לפתע. אבל למה להניח? הכל אכן קרה. ביום שני, ה-14 ביולי 1958, הוקלטה ההקלטה ההיסטורית הראשונה של הקוורימן. תמורת 3 וחצי שילינג לראש הם הגשימו את החלום. ברחוב קנסינגטון 38 שבליברפול, פרסי אף. פיליפס ניהל את מה שהיה ככל הנראה אולפן ההקלטה וייצור התקליטים היחידי בליברפול. לא שמדובר באולפן מסעיר במיוחד. הוא מוקם בסלון בקומה התחתונה של בית ויקטוריאני, בו גם התגורר פיליפס וששימש גם חנות לדברים אחרים. פרסי פיליפס הבית שכן בקירוב לחנויות של הרחוב הראשי וכדי לנסות ולחסום את הרעש, היתה הקומה התחתונה עמוסה כולה בשטיחים ווילונות. מארק לואיסון, חוקר הביטלס המוערץ, טוען שהתאריך הוא סוג של המצאה, שכן יומן ההקלטות של האולפן לא מציין את הקוורימן באופן מפורש. לטענתו ההקלטה יכלה להתקיים חודש לפני או חודשיים אחרי. מכיון שב-2005 נחנך מעל כניסת הבית שלט בו כתוב כי ב-14 ביולי 1958 הוקלטה ההקלטה ההיסטורית, נלך עם התאריך הזה. בנוסף – מה זה באמת חשוב? אל ההקלטה מגיעים 5 קוורימן – ג’ון, פול וג’ורג’ עם הגיטרות שלהם, קולין האנטון עם סט התופים האישי שלו וג’ון צארלס דאפ לואו, שניגן על הפסנתר שהיה באולפן. לואיסון מספר שאם מנסים להצליב את הזכרונות של כל הנוגעים בדבר, אז הסיפור כולו מלא סתירות. בכל אופן, מוסכם בערך שתמורת 17 וחצי שילינג הם רכשו הקלטה לדיסק דו צדדי בן 10 אינץ’, 78 סל”ד. ההקלטה הוקלטה ישירות לדיסק על ידי מיקרופון בודד שניצב במרכז החדר, וזאת על מנת לחסוך את ה-2 וחצי שילינג שהיה עולה להקליט לטייפ ואז להעביר לדיסק. אם כן, שתי ההקלטות הן חיות, המיקרופון היה תלוי מהתקרה ובלאנס לא היה קיים, אבל בסוף אותה ההקלטה היה בידם תקליטון של הקוורימן, וזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר. לצד A הם בחרו ב-That’ll be the day של באדי הולי והקריקטס. לצד השני הם בחרו ב-Inspite of all the danger. הקרדיט לשיר, שנכתב על גבי הלייבל בכתב יד, הוא למקרטני – הריסון. זו הפעם הראשונה והאחרונה שקרדיט כזה יופיע על שיר. השיר עצמו נכתב על ידי מקרטני. הריסון עשה את עיבוד הגיטרה והסולו ומבחינת מקרטני, זה היה מספיק בשביל לתת לו קרדיט. זה לא היה קורה למקרטני כמה שנים מאוחר יותר. מקרטני סיפר ללואיסון: “כתוב על הלייבל שזה שלי ושל ג’ורג’, אבל אני חושב שלמעשה אני כתבתי את זה וג’ורג’ ניגן את סולו הגיטרה! היינו חברים ואף אחד לא הבין בכלל כלום בזכויות והפצה – למעשה חשבנו כשהגענו ללונדון שהשירים שייכים לכולם. אמרתי את זה כבר כמה פעמים, אבל זה נכון, באמת חשבנו שהם באוויר ושאתה לא באמת יכול להיות הבעלים שלהם. אז אתה יכול לדמיין איך נראו המפיצים כשהם ראו אותנו מתקרבים! ‘שלום בחורים, שבו. זה מה שאתם חושבים, אה?’. אז זה מה שהיינו עושים בימים ההם – ובגלל שג’ורג’ ניגן את הסולו הנחנו שהוא ‘כתב’ את הסולו”. כמו הריסון, גם דאף היה חבר של מקרטני והגיע דרכו. הוא סיפר על ההכנה להקלטה: “אני זוכר בבירור, אפילו בחזרה שבביתו בפורטלין רואד, פול היה מאוד ספציפי לגבי האופן בו הוא רצה שהשיר יבוצע ומה הוא רוצה שהפסנתר ינגן. אלתור לא בא בחשבון. נאמר לנו מה עלינו לנגן. הרבה עבודה על העיבוד נערכה אפילו בתקופה המוקדמת ההיא”. פול סיפר ללואיסון: “אני זוכר שכולנו נסענו לשם באוטובוס עם כלי הנגינה שלנו – מגברים וגיטרות – והמתופף נסע לבד. חיכינו בחדר המתנה קטן בחוץ כשמישהו אחר הקליט את הדמו שלו ואז הגיע תורנו. נכנסנו לחדר, בקושי ראינו את הבחור כי הוא היה בחדר הסמוך בתא בקרה קטן. ‘אוקי, מה אתם הולכים לעשות?’. ניגנו את השירים במהירות רבה. רבע שעה וזה נגמר”. בראיון רדיו מ-1975, כשלמעשה הוא לא שמע את התקליטון מאז שהוקלט, נזכר בו לנון: “הדבר הראשון שאי פעם הקלטנו היה That’ll be the day, השיר של באדי הולי, ואחד של פול שנקרא In spite of all the danger. זה עלה לנו 15 שילינג והקלטנו בסלון הבית של איזה בחור שקרא לזה אולפן הקלטה. היה שם את כל הציוד, וזה היה 78, ואני שרתי בשני הצדדים. הייתי כזה בריון בתקופה ההיא. לא נתתי לפול אפילו את השיר שלו. זו ההקלטה הראשונה שאי פעם עשינו”. לואיסון מספר אנקדוטה משעשעת על פרסי שמנופף להם בידיים בשמן שהם מקליטים את השיר המקורי של מקרטני והריסון, כי הוא מביט בדיסק ורואה שעוד רגע המקום מסתיים והלייבל מגיע. כך עמדו להם מחוץ לבית ברחוב קנסינגטון 5 נערים מרוצים שמחזיקים בידם את הגביע הקדוש. אבל הם היו 5 ובידם היה תקליטון אחד ויחיד. הם החליטו כי הם יחזיקו בו בתורות. כל אחד שבוע. ג’ון, כמובן, היה הראשון, פול השני, אחריו ג’ורג’, אז קולין ולבסוף דאף. עוד אנשים כנראה החזיקו בו במהלך הזמן הקצר לפני שנעלם. בשנים האחרונות יש גרסאות שונות לגבי האופן בו התגלגל התקליטון בסופו של דבר בחזרה לידיו של פול מקרטני. הגרסה הידועה ביותר מספרת שדאף מצא את התקליטון כשעשה סדר בעליית הגג בשנת 1981. למיטב זכרונו הוא שלח באופן כלשהו הודעה לביטלס בשנות השישים בה מסר כי התקליטון עדיין אצלו, אבל אף אחד לא חזר אליו והוא שכח ממנו.עכשיו, כשמצא אותו, החליט לקחת אותו להערכת מחיר בבית המכירות הפומביות סותביז. ידיעה בנושא הופיעה בסאנדיי טיימס וכך מקרטני גילה על מציאתו. דאף סיפר: “לפני הצהריים באותו יום ראשון פול מקרטני צלצל לאימי בליברפול. בסופו של דבר דיברנו בטלפון והיו לנו שיחות ארוכות במהלך הימים הבאים כי הוא רצה לקנות אותו ממני. גרתי בוורצ’סטר בזמן ההוא והוא שלח את עורך הדין שלו ואת מנהל העסקים. אני הפקדתי את הדיסק בתיק קטן בסניף המקומי של בנק ברקלי ונפגשנו בחדר קטן שהבנק נתן לנו. העסקה בוצעה, נתתי את התקליטון והלכנו איש איש לביתו”. לא ברור לחלוטין כמה כסף שילם מקרטני עבור התקליטון, אבל זה היה הרבה יותר מ-17 וחצי שילינג. מקרטני לקח את התקליטון והכין ממנו 50 עותקים לבני משפחה וחברים, בינהם ג’ורג’ ורינגו. בשנת 2004 המגזין רקורד קולקטור ערך רשימה של התקליטים היקרים ביותר בעולם. התקליטון הזה של הקוורימן הוצב במקום הראשון כששוויו הוערך ב-100,000 לירות שטרלינג. כל אחד מ-50 העותקים שמקרטני הכין הוצבו במקום השני כשהם מוערכים בכ-10,000 לירות שטרלינג כל אחד. אבל כידוע, ענייני אספנות הם דינאמיים וכיום ההקלטה של הקוורימן נמצאת רק במקום השלישי ברשימה. המקום הראשון הוא סיפור מטורף בפני עצמו שיהפוך בקרוב לסרט בהפקת נטפליקס. האלבום Wu-Tang Clan: Once Upon a Time in Shaolin יצא בעותק אחד בלבד ונקנה במכירה פומבית ב-2015 בסכום מטורף של 2 מליון דולר על ידי מרטין שקרלי, איש עסקים ואחד האנשים השנואים בארה”ב. בהסכם נכתב כי אסור לעשות בו שימוש מסחרי ב-88 השנים הבאות, אבל ניתן לחלק אותו בחינם. המקום השני שייך לעותק מונו של האלבום הלבן הכפול שנמכר ב-2015 על ידי רינגו. מדובר בעותק האישי שלו. כשיצא האלבום במקור, על כל עותק הוטבע מספר סידורי. העותקים הראשונים הלכו לארבעת הביטלס. העותק של רינגו היה הראשון והמספר שהוטבע עליו היה 0000001. הוא נמכר במכירה פומבית בכ-800 אלף דולר. הביטלס מופיעים עוד מספר פעמים ברשימה הזו. בניגוד לשני האלבומים הקודמים שנמכרו בסכומים המדוברים, התקליטון של הקוורימן נעול בכספת של מקרטני ולא נראה שימכר בקרוב. שוויו מוערך כיום בכ-225 אלף דולר. זהו להיום. מקווה שנהנתם. נראה לי שאני אלך בינתיים לחפש בבויידם של ההורים שלי אוצרות. #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הקוורימן #הביטלס