ב 22 בנובמבר 1968, השתחרר לאוויר העולם האלבום השישי של הקינקס the kinks are the village green preservation society. כבר משמו אפשר להבין 2 דברים חשובים. הדבר הראשון – זה לא רק אלבום קונספט אלא מחזה או מיוזיקל שהקינקס משתתפים בו. הדבר השני, ריי מינה את הקינקס להיות משמרי השרידים האחרונים לטעמו של האנגליות הישנה והטובה. באופן עצוב, האלבום לא הצליח לשמר את הקינקס עצמם וזהו האלבום האחרון שבו ייקח חלק ההרכב המקורי של הקינקס. לאחריו, נגן הבס פיט קווייף יפרוש מההרכב. זה לא אלבום רגיל. מוסיקלית, המלוטרון והקלידים של ניקי הופקינס משחקים בו תפקיד חשוב בביטוי הלכי הרוח ואפשר להבין שבחלקו השירים אישיים ויכלו להתאים יותר לאלבום הסולו המדובר שהיה משקף טוב יותר את הרעיונות של ריי. המחזה שרוחו של דילן תומס שורה עליו, מציג את הכפר השלו ה’ווילג’ גרין’ ובו חיים או חיו שורה של דמויות באווירה נוסטלגית. לא מעט תובנות ישירות שיבץ ריי בין השירים, בעיקר על עצמו. אם המטרה היא שימור העבר, אין דרך טובה יותר מאשר הקפאת הזמן. הרעיון של תמונות, אם באלבום או אם בזיכרון, שנועדו לשמר את החוויות הראשוניות יחזור על עצמו. האימג’ים הללו הופכים לכלי עזר שאוצר בו רגעים. כדי למנוע עומס יתר, אדבר היום על צידו הראשון של האלבום.”אנחנו הקינקס – עמותת השימור של הווילג’ גרין”. כמו במחזה טוב, הפרולוג מתחיל בצורה הכי נוסטלגית שאפשר. המספר מביא את המניפסט של ‘עמותת השימור’ ואת רשימת הדברים שלדעתו של ריי נועדו להיכנס לקפסולת הזמן שלו. את ה’המנון’ הזה הוא כתב לאחר שמישהו ציין שהקינקס תמיד עשו עבודה טובה בשימור של דברים ודאגו למורשת – דברים שאחרת היו הולכים לאיבוד.לפני שריי מתחיל למנות את הסמלים הבריטיים הוא מונה כמה סמלים אמריקאים. דונאלד דאק של וולט דיסני, הוודביל – מופעי הבידור הקומיים שהתפתחו בצרפת והשתרשו בארה”ב ומגזין וראייטי האמריקאי. האם הוא עושה זאת בציניות ביקורתיות מפני שהוא חושב שהתרבות הבריטית החדשה התקלקלה בגלל התרבות האמריקאית או שהוא באמת חושב שאלו סמלים ראויים? קשה לדעת, הייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה הראשונה. בין הסמלים הבריטיים מצוינים דמות הקומיקס של ‘דן המיואש’, התכנית ‘גברת מופ’ – הסיטקום הרדיופוני של ה BBC משנות ה 40, ‘אמא ריילי הזקנה’ – סרטי המיוזיק הול הבריטים, שרלוק הולמס ועוד. גורדי השחקים שמסמלים את החדשנות, גוררים הקמה של ארגון גינוי – סמל השליליות היחיד בשיר. השיר הזה נולד אל תקופה מאתגרת כלכלית בבריטניה. ערך הפאונד התדרדר ובאופן כללי מעמדה של בריטניה בעולם התערער. קמפיין שלם רץ באותה תקופה שעודד את האזרחים לצרוך תצרוכת בריטים. ‘אני מגבה את בריטניה’ זה היה הסלוגן ובמידה מסוימת השיר שכתב ריי התכתב עם התקופה. שימור של מה שעושה את בריטניה מה שהיא. “זוכר כשהעולם היה צעיר וכל הבנות הכירו את שמו של וולטר?” הקטע השני ‘האם אתה זוכר את וולטר’ הוא קטע מושלם. ב 2 וחצי דקות, הקינקס מצליחים לירית ומוסיקלית להעביר געגוע. הרי לכל אחד יש את ה’וולטר’ שלו, חבר הילדות שאיתו הוא חלם לשנות את העולם. השנים עברו, החברות השתנתה ללא הכר וכנראה שלא תחזור ובפעם הראשונה שולף ריי את אמצעי ההנצחה הראשון, הזיכרון. בצורה מצמררת הוא שר “אנשים משתנים לעיתים קרובות, אבל זיכרונות של אנשים יכולים להישאר” והמלוטרון ברקע משמש כהד של החברות עם וולטר, הד של עולם שריי הכיר כל כך מזמן. “דמיין את עצמך כשאתה מגיע הביתה, יושב ליד האח ומהרהר” הקטע הבא, ‘אלבום תמונות’ הוא אחד השירים העצובים ביותר באלבום. הוא עולץ ואפ ביט עם ליין בס קופצני ונהדר וסקובידובידו. אבל המילים. זה שיר על אובדן. אובדן של רגעים, אובדן של משפחה, של תמימות ושל שמחת חיים. אמא ואבא מצטלמים כדי להוכיח שהן אהבו אחד את השני כי אחרת מי יאמין? הרי אנשים מצטלמים כדי להוכיח שהם היו קיימים. ריי נזכר בימי ילדותו בהם הוא היה שמח. זה היה ממש מזמן, באותם ימים בהם כשהוא ווולטר שיחקו כדורגל וחלמו חלומות. אני סחוט מרוב נוסטלגיה. “ג’וני ת’אנדר לא מדבר עבור אף אחד” פגשנו את וולטר, בואו נפגוש את ג’וני. ‘ג’וני ת’אנדר’, האופנוען, גיבור העל שחי על מים וניזון מאור, אבל אלו לא כוחות העל שלו. יש לו כוחות על חברתיים. הוא לא זקוק לאף אחד והוא לא רוצה כסף. בחברה קפיטליסטית, חברתית, תחרותית אלו כוחות על. אני מרגיש שזה שיר אוטוביוגרפי של ריי. ב 1966 הלחץ הבלתי פוסק עלה לו בהתמוטטות עצבים. היה ל’ יותר מדי עומס על מוחו’. עכשיו הוא כבר גיבור שמושך כמו קטר על כתפיו את שאריות התרבות הישנה. הדמות הזו של ג’וני ת’אנדר תחזור באלבום הקונספט הנהדר Preservation act 1 שבמידה מסוימת הוא המשך ישיר לאלבום הזה. מוסיקלית קטע ההרמוניות הנהדר בשיר זלג אל תוך האוברטורה של טומי שכתב פיט טאונסנד. ריי אמר שזה היה מאוד נחמד לשמוע את ה’מי’ מבצעים את השיר הזה של הקינקס. “אמשיך להתגלגל עד ימיי האחרונים” בקטע הרית’ם אנד בלוז היחיד באלבום, Last of the Steam-Powered Trains, אחד משלושת הקטעים שנוספו ברגע האחרון, חוזר ריי מוסיקלית ל Smokestack Lightning של Howlin’ Wolf. קטע שהקינקס (וכמעט כל להקת רית’ם אנד בלוז בבריטניה דאז) נהגו לבצע בהופעות.
אפשר לקרוא למה שעשה ריי בשיר העתקה, אני קורא לזה הצדעה. גם הרית’ם אנד בלוז נכנס לרשימת הדברים הנוסטלגיים. הוא כותב: “אני האחרון מבריגדת הדם והזיעה ואני לא יודע לאן אני הולך ומדוע הגעתי“. ריי מרגיש שהקינקס ב 1968 הם השריד האחרון ללהקות ששמרו אמונים בסתר ליבם לרית’ם אנד בלוז שהלך ונעלם, לפחות באותה תקופה עד שלהקות כמו לד זפלין ייקחו אותו למחוזות נהדרים אחרים. בפעם הראשונה ריי מתוודה ואומר זאת בפה מלא: “כל החברים שלי הם בני מעמד הביניים ואפורים, אבל אני חי במוזיאון, אז אני בסדר“. קטע הקראשנדו הראשון באלבום שנמצא בשיר הזה פשוט נהדר. הרכבת מאיצה ומאיצה ושוב חוזרת לפסים. “שמיים גדולים מסתכלים למטה על כל האנשים שחושבים שיש להם בעיות” ‘שמיים גדולים’ הוא אחד הקטעים הגדולים והשונים באלבום. זה אחד הקטעים האחרונים שנכתבו עבורו. הוא שיר על בידול ואמת פנימית. הוא נכתב בביקור בפסטיבל מוסיקה בקאן. שם כשהוא ישוב במרפסת חדר המלון שלו ריי מבחין בפאבלישרים מתרוצצים על מנת להשיג עסקאות, כל זאת בזמן שהוא ישוב עם האמת שלו מעליהם. זו לא הפעם האחרונה בה תהיה לו ביקורות על עולם המוסיקה. הבתים מדוברים מנקודת המבט של ריי על המרפסת שצופה בכל התופעות אבל הוא כבר גדול מכדי שזה יחדור אליו. הוא הרי כבר גיבור על. המעבר למידל אייט הוא אלוהי מבחינתי. מקטע הדיבור לקטע מלודי מאוד ועד לפזמון שמושר בעדינות רכה מאוד ושוב חזרה לקטעי הדיבור או ההטפה כדי לשוות להם משהו דתי. עבודה מעולה של מיק אבורי. “אהבה שמרי עליי חמים ומרוצה” כשהקטע הבא השאנסוני ‘יושב לצד הנהר’ מתחיל, ישנה הרגשה שונה. הרגשה של מעין השלמה. יושב לצד הנהר, שליו ורגוע, מותח את הזרועות לצדדים. הרגשה של חופש מוחלט. אפשר לעצום את העיניים. אבל זו פיקציה. ברגע שהעיניים נסגרות מתחיל הקרשאנדו השני באלבום. הפעם קראשנדו קצר של מלטרון שמחולל ריקוד שדים (מזכיר מאוד את הקראשנדו של ‘יום בחיים‘ של הביטלס) ובסוף העיניים נפקחות למציאות. בפוסט הבא, אמשיך ואעבור על צדו השני של האלבום המיוחד הזה.