איזה כיף לחזור לאלבום הנפלא The Kinks are the village green preservation society. ברגעים כאלו אתה מצטער שזה לא היה אלבום כפול בסופו של דבר. בפוסט הקודם התענגנו על צד א’, היום קדימה, לצד ב’. “היכן שאנשים הם רק אנשים ולא מעמידים פנים” הצד השני נפתח בהוד, הדר ופאר של כתיבה וסאונד. ‘חוות החיות’ הוא אחד השירים האהובים עליי באלבום שבו כל השירים אהובים עליי ועושים לי קווץ’ קטן בלב. בספרו של ג’ורג’ אורוול, ‘חוות החיות’, החיות הן אלו המתמרדות כנגד החיים בחווה הקטנה באנגליה תחת הרודנות של הבעלים. לדעתם הם הפכו משועבדים וצייתנים מדי. הם מנהיגים מרד ובדרך אל החופש כמו בכל התארגנות, המנהיגים שיכורי הכוח מגלים שהם יכולים להתעלות מעל החלשים. בהדרגה נבנה שלטון היררכי לא רצוי שאולי אפילו גרוע מקודמו בסופו של דבר. בשיר הפותח את צד ב’ שקיבל את אותו השם כמו זה של ספרו של ארוול, ריי מדבר על בני אדם ולא על חיות. הוא מטיף לחזור לחווה הקטנה שמסמלת את כל מה שמנוגד לעיר הקרה והמנוכרת. מה צריך יותר מצריף קטן, נביחות כלבים להסתובב בין החתולים והכלבים, החזירים והעזים? ריי מקפיד שלא לערב בין 2 היצירות והוא מדגיש כל הזמן שמדובר באנשים שחיים בקרב החיות, היכן שהם יכולים להיות הם עצמם בניגוד לעיר הגדולה שם המעמדות של ג’ורג’ אורוול הופכות למציאות. “בשיר, זה אני חושב על כך שכולנו מטורפים ושכולנו חיות בכל מקרה. זהו בעצם הרעיון של כל האלבום”. ההקלטה עבור השיר התרחשה באולפן 1 הגדול באולפני פאיי, אולפן שהיה שמור לתזמורות גדולות ובמקרה היה פנוי באותו היום. לראייה, אפשר לשמוע שהסאונד בשיר הזה גדול ורחב יותר משאר השירים באלבום. זה לא שההקלטה עברה חלק. חילוקי דעות נתגלעו בין האחים דיוויס לפיט קוייף בנוגע לליין הבס, וויכוח שהאחים ניצחו בו. עוד משהו מעניין – כלי המיתר הנהדרים בשיר אינם אלא מלוטרון. והשאלה הנשאלת היא אם כבר מקליטים באולפן שמתאים לתזמורת, מדוע לא להשתמש באחת כזאת? התשובה תהיה ככל הנראה עלויות. עלות השכרת שירותם של נגנים היה משהו שהקינקס לא יכלו לדרוש. בבתים בשיר, ריי שר כאילו הוא רדוף. הוא סוחט את עצמו לקצה. כשהוא מגיע ל’פזמון’ והוא שר ‘חוות החיות שלי, ביתם של החיות שלי‘, הוא עדין, רך ומלודי מאוד וזה קונטרסט מעולה. “אני מתגעגע לווילג’ גרין ולכל האנשים הפשוטים” הצ’מבלו של ניקי הופקינס מהדהד ויחד עם קולות הרקע הדרמטיים, אנחנו נזרקים לאווירה בארוקית עתיקה. כשמתווספים האקורדים החותכים של הגיטרה החשמלית זה כבר ישן מול חדש, כפר מול עיר, טוב מול רע. על מנת לבטא את הבארוקיות הנכספת, ריי רצה תזמור מתאים. בקטע הזה משתתפים אבוב, צ’לו, פיקולו וויולה שמנגנים קטע שעיבד דיוויד ויטאקר שעשה עבודה גם עבור חלק מהשירים ב something else. תבואו ותגידו, רגע אבל עכשיו בלבלת את המוח שלא היה תקציב באלבום הזה לנגני תזמורת ואני אומר – נכון. זהו השיר ה’עתיק’ ביותר באלבום שהוקלט כבר בנובמבר 1966. זה אומר שני דברים: קודם כל ששיר נפלא ברמה גבוהה כזו שכב אצל ריי לא מעט זמן, והדבר השני: הקונספט של האלבום או לפחות משהו שדמה לו, הסתובב גם הוא תקופה לא מבוטלת. זה נהדר לחשוב שסביב השיר הזה או הרעיון שלו נבנה אלבום שלם. בשיר הזה אנחנו מגלים סוד שהופך אותו לעוד יותר אישי עבור ריי. דייזי הדמות הנשית בשיר, היא לא דמות בדיונית. היא הבחורה הראשונה שריי התאהב בה אי שם במאסוויל היל. הוא עזב את ה’ווילג’ גרין’ כדי להיות כוכב אבל הוא השתוקק לחזור לפשטות של ילדותו. דייזי, לפחות בשיר לא חיכתה ונישאה לטום שעבד בחנות המכולת ועכשיו הוא הבעלים. העצבות הזו, הגעגועים והחרטה ניכרים בכל תו בשיר. ישנה הצלבה מעניינת בין הסיפור האישי של ריי לקו העלילה בספר ‘גטסבי הגדול’ של פרנסיס סקוט פיצ’גארלד. זה הופך למעניין עוד יותר, כששמות הדמויות בשיר תואמות לאלו בספר. ריי לא שכח להכניס ביקורות על אמריקה המנדה כשהוא כותב שעכשיו תיירים אמריקאים נוהרים לראות את הווילג’ גרין. רמז על התרומה של התרבות האמריקאית להרס התרבות האנגלית. כשמדובר בשיר הזה אפשר מבחינתי להחליף את שמו ל’געגוע מזדחל עמוק ללב שמכווץ אותו חזק חזק’. “קורבן של אורות העיר הבוהקים” סטארסטרק הוא ביטוי שמתאר גרופיז. התיאור של בחורה שמסתנוורת מהתהילה בשיר פופ קופצני שקצת קורץ לקינקס המוקדמים יותר הוא נהדר. אתם יודעים שזו שירה מורכבת יותר אצל ריי ואני מרגיש שזה שיר היאנג לשיר הקודם. בשיר הקודם על הווילג’ גרין יש רוגע וגעגוע ובשיר הזה שהוא שיר החזרה מהווילג’ גרין לעיר, הרוקסטאר רואה את הגרופיז שלו ומייעץ להם לא להסתנוור. “אתם חושבים שהעולם לרגליכם“, אבל גם הוא חשב כך בסוף צד א’ בשיר Sitting by the riverside, ואז באיווחת קרשנדו הכל קרס והוא נאלץ לחזור לעיר. בראיון מאוחר יותר ריי הביע את הפתעתו שהשיר הזה בכלל נכלל באלבום. “זה מוזר שהקינקס הקליטו שיר כזה. הוא היה צריך להיות באלבום סולו של מישהו מאתנו“. תרשו לי לא להסכים אתו. בשלב מסויים, כנראה שגם הם חשבו שיש לו פוטנציאל לקדם את האלבום מכיוון שהשיר שוחרר כסינגל באמריקה, גרמניה וסקנדינביה. את הסינגל ליווה קליפ שבו נראים הקינקס בסוף 1968 משתטים בפארק חורפי שבועות בודדים לפני שיעזוב פיט קוויף את הלהקה.
למי שתהה, קולות רביעיית המיתרים וכלי הנשיפה בשיר מופקים שוב מהמלוטרון. “איש לא הפריע לו כשישב מרוצה בעץ שלו” ב something else דיברנו על lazy old sun כקטע שיש בו קריצות לעולם הפסיכדלי. ב’חתול פנומנלי’ ישנה גם כן הרגשה של פלירטוט פסיכדלי. כמו בנסיון הקודם, אי אפשר לומר שזה פסיכדלי אול דה ויי, וואט אוור דאט מינז. כבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שמדובר באגדה או סיפור קטן. לי כמו להרבה מאזינים האסוציאציה הראשונית היא לחתול צ’שר מ’אליס בארץ הפלאות’, ואולי זה נכון, אבל מקריאה של כל המילים אני מקבל את הרושם שהחתול מסווה את האדם כמו בחוות החיות. האדם שהיה כבר בכל מקום, הפך למפורסם ובסופו של דבר התיישב על העץ או על שפת הנהר ומעיין בתמונות העבר בזיכרונו. ואולי הכל בעצם הזיה על שפת הנהר לאחר שרוקן את בקבוק היין. לא אכחיש שצלילי החליל שמופקים מהמלוטרון והאווירה החולמנית משהו, שאבו אותי מיד ל’שדות תות לנצח‘ של הביטלס. כמו לנון בשיר ההוא, גם החתול/אדם מחפש את מקומו הבטוח שבו הוא יכול לשבת ללא הפרעה ולעשות את הדבר הקל ביותר בעולם (לפחות עבורי) – לאכול ולהשמין, אבל מוסיקלית נראה שהשיר שאב השפעה גדולה יותר מ The Gnome הנפלא של פינק פלויד – שיר מתוך מאלבום הבכורה הפנטסטי שלהם ואת זה אפשר לשמוע גם בשימוש באפקט הקולות המואצים שמהווים את שירו של החתול שמבוצעים על ידי דייב ששוברים את הרצינות התהומית בשיר. הנה מיקס אלטרנטיבי ערום קצת יותר אבל לא ממש שונה. בכל זאת זה יפהפה.
“הסברתי לקהל והם התחילו ללעוג” ‘כל חבריי היו שם’ הוא השיר הביוגרפי השני באלבום. ריי כותב בו על אירוע אמיתי שהתרחש בחייו כשעלה על במה. “זה היה מופע רית’ם אנד בלוז ולי היה חום, אבל ביקשו ממני לעשות זאת בכל זאת כי הייתי כבול בחוזה. שתיתי המון וחשבתי ‘לא משנה’. הווילון נפתח וכל החברים שלי ישבו בשורה הראשונה… זה היה ערב איום וחשבתי שאני צריך לכתוב שיר על כך“. אני חושב שבצורה מתוחכמת מאוד ישנה הפרדה בשיר בין שתי קבוצות חברים. זו שלעגה בעיר וזו שפרגנה בכפר – החברים שהיו לו עוד מהתקופה שלפני חיי הפרסום. ההפרדה נועדה להבליט את חסרונות החברה החדשה ולהדגיש את ביקורתית היתר ולדבר על מושג ההצלחה, על נטיעת ציפיות בלתי אפשריות וכמובן על העומס הבלתי יתואר שאיתו הוא התמודד וכתב עליו כבר בעבר. מבחינה מוסיקלית חזרו הקינקס לסגנון ה’מיוזיק הול’ שבו כתב ריי כשהחל לשנות את סגנון כתיבתו רק שהפעם משולב בו גם סגנון ואלסי עתיק. “הרגשתי את עיניה שורפות את נשמתי, מעוותות את מוחי” ‘אנאבלה המרושעת’ הוא הקטע הפסיכדלי השני באלבום ואולי הקטע הכי ‘מלוכלך’ נהדר שעשו הקינקס. כידוע זו לא הפעם הראשונה בה הם השתמשו בדיסטורשן אבל המהלך האיטי, הכבד של השיר שמלווה בריף דומה מאוד ל Light my Fire של הדורז, יחד עם השירה המסתורית, גורמת לשיר להישמע אפל מאוד. זה הגיוני כשמדובר שוב בשיר אגדה/ערש אימתי כפרי על המכשפה אנאבלה. “רציתי שיר שישמע נוראי ככל שאפשר. מין צליל חצוף. והשגתי זאת“. פיט קוויף זוכר שזו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהם ריי שיתף פעולה עם כל הלהקה. דייב קיבל את תפקיד השירה המרכזי היחיד שלו באלבום שהתאים במדויק עבור האווירה האפילה – למרות שזה שיר שנכתב במלואו על ידי ריי, ופיט עצמו קיבל את הפריבילגיה להכניס ליין בס כרצונו. הוא הביא ליין בס שהושפע מ Joy of Man’s Desiring של באך והשאר אהבו את מה שהם שמעו. “כולם יודעים שמוניקה זוהרת בלילה” אנחנו עוברים מדמות לדמות ומגיעים אל מוניקה. יותר ממרומז שמוניקה היא זונת הכפר ואולי זה פחות העניין של השיר, למרות שריי היה מאוד מרוצה ששיר שכזה עבר את המשוכות של ה BBC מכיוון שהמילה המפורשת לא הוזכרה בו. מה שמעניין הוא ההמשך הישיר לסגנון הקליפסו הג’מייקני של i’m on an island מתוך The Kink Kontroversy מ 1965 – אלבומם השלישי של הקינקס. מוניקה הוא שיר נפלא שמוביל אותנו לשיר האחרון באלבום. “אנשים מצלמים תמונות האחד של השני, כדי להוכיח שהם היו קיימים” את השיר הסוגר אי אפשר שלא לקשר ל Picture Book מצד א’. אלבום התמונות הוא הנגזרת של צילומי האנשים. ומדוע הם מצלמים? כדי לשמר את הרגעים ולהוכיח שהם היו קיימים. ההשראה לשיר הגיעה מחתונה שבה השתתף ריי: “זו הייתה חתונה קטנה בכפר, חזרנו מהכנסייה, כולם נעמדו והחלו להצטלם ואז היא לקחה את המצלמה והחלה לצלם אותו והוא החל לצלם אותה. זה היה מוזר. הייתה לי את השורה הזו ומשם בניתי את השיר“. כדי שנהיה בטוחים שאנחנו עדיין בווילג’ גרין, מוזכר גם עץ האלון הישן מהשיר ווילג’ גרין. המסקנה בסופו של דבר היא “אל תראו לי עוד“. יש גבול לכמה אפשר לשקוע בזיכרון.השיר מבוצע שוב בסגנון המיוזיק הול הקופצני והפעם את תוספת הואלס מחליף מקצב יווני. ב’שמחה’ הכפויה הזו, אפשר להבין שריי ויתר איפשהו על רעיון הקפאת העבר. “תמונות רק מעודדות נוסטלגיה. אני רוצה לזכור אנשים כמו שהם היו. המצלמה אולי לא משקרת, אבל היא לא כנה לגמרי” .זהו. הסתיים לו האלבום הנפלא הזה. הביקורות היללו ושיבחו, הקהל לא קנה. אבל אתם יודעים איך זה. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה והיא שרה בקול ברור שזהו האלבום המצליח ביותר של הקינקס בימנו אנו ואם אפשר להעניק לריי את הכבוד, זהו ללא ספק הסרג’נט פפר שלו. בפוסט הבא: תחילת-אמצע 1969 של הקינקס.