אי אפשר להיות בלוג ביטלס רציני ולא להתייחס לראטלס. אז הנה, מהיום אף אחד לא יוכל לומר עלינו דבר כזה. הראטלס, שהחלו כלהקה שעשתה פרודיה על הביטלס במערכון בודד, הפכה ללהקה פעילה, שלמרות שכל הקריירה שלה היתה הומוריסטית ופארודית על חשבון הביטלס, כללה סרטים, אלבומים, הופעות ואפילו שני להיטים שנכנסו למצעד הבריטי. הכל התחיל בסדרת הטלוויזיה של אריק איידל הענק. איידל, אחד מחברי מונטי פייטון האגדיים, יצר ב-1975, שנה לאחר סיום הסדרה של הפייטונים, סדרת מערכונים חדשה. הסדרה התרחשה ברשת הטלוויזיה המקומית של ראטלנד, מחוז באנגליה שמנה בזמנו 30 אלף איש (לעומת 36 אלף איש שהוא מונה בימינו), והיה השני בקוטנו באנגליה (לאחר האי רייט שהיה קטן בשני קילומטר מרובע). תחנת הטלויזיה של ראטלנד היתה חייבת להיות קטנה באופן מגוחך. בלי לגמרי להתכוון, קיבל איידל תקציב לתוכנית, אבל התקציב היה קטן בהרבה מתקציבים אחרים של תוכניות בידור. לכן הקו של התכנית היה כזה בו הם לא מסוגלים להשיג פרופס, הנורות חשופות וכו’. זה המערכון שסיים את העונה הראשונה, לאחר שלאורך כל הפרק מפרקים לאט לאט את האולפן – איידל, שגם כתב את הסדרה, אמר למגזין Radio Times ב-1975 (ואני לא אתרגם, כי הוא נשמע טוב יותר באנגלית): It was made on a shoestring budget, and someone else was wearing the shoe. The studio is the same size as the weather forecast studio and nearly as good. We had to bring the sets up four floors for each scene, then take them down again. While the next set was coming up, we’d change our make-up. Every minute mattered. It’s not always funny to be funny from ten in the morning until ten at night. As for ad-libbing, what ad-libbing? You don’t ad-lib when you’re working with three cameras and anyway the material goes out months after you’ve made it. כל תוכנית כללה גם שירים. על השירים היה אחראי ניל אינס. ההכרות של איידל ושל אינס היתה רבת שנים. אבל קיים כאן גם קשר ביטלסי יפה. אינס היה חבר בלהקת The Bonzo Dog Doo-Dah Band שקמה באמצע שנות ה-60. בהמשך דרכם הם שילבו ג’אז, הומור, פסיכדליה ואוונגארד, כיאה לסטודנטים לאומנות שהיו, אבל בתחילת הדרך התרכזו בהומור. בשנת 1966 הם הוחתמו בפארלפון (שלפני שהביטלס הוחתמו בה היתה ידועה כלייבל של אלבומים קומיים) והוציאו את הסינגל My Brother Makes The Noises for the Talkies, חידוש לשיר משנות ה-20 ששיקף את הסגנון שלהם באותה תקופה – וודוויל. באופן לא מפתיע (תחשבו על המוסיקה של שנת 1966), הסינגל הזה והבא בתור נכשל. הם פיטרו את המנהל שלהם והחליטו לקחת את העניינים לידיים. הם שינו את הסגנון שלהם והחלו לשלב בין סגנונות שונים. מקרטני, שראה אותם, הזמין אותם להופיע בסרטם של הביטלס “מסע הקסם המסתורי”. הם הופיעו כשהם מבצעים שיר שכתבו ויויאן סטנשל וניל אינס בשם Death Cab For Cuity. מכיון שאי אפשר למצוא ברשת את הקטע מסרטם של הביטלס, נשמע אותו כרגע מתוך תוכנית שעוד מעט נדבר עליה באותה שנה, 1967, השתתפה הלהקה בתוכנית Do Not Adjust Your Set, תוכנית שהחלה כתוכנית ילדים, אבל הפכה לפופולרית מאוד בקרב מבוגרים. בתוכנית השתתפו בין היתר אריק איידל, טרי ג’ונס ומייקל פאלין. בתוכניות האחרונות שולבו קטעי אנימציה של בחור לא מוכר בשם טרי גיליאם. החיבה הרבה שרחשו לסדרה ג’ון קליז וגרהאם צ’אפמן היא שיצרה את החיבור המופלא של כולם שהוביל ל”קרקס המעופף של מונטי פייטון” מאוחר יותר. בכל תוכנית הלהקה שרה שיר או שניים וחבריה השתתפו כניצבים. ההצלחה החלה להאיר פנים ללהקה ובתחילת 1968 השיר I’m the Urban Spaceman, שכתב אינס, הגיע לראש המצעד הבריטי לאחד מחמשת המקומות הראשונים. את השיר הפיקו גאס דודג’ון (שהפיק את “ספייס אודיטי” של בואי ועבד באופן קבוע עם אלטון ג’ון בשנות ה-70) ואחד בשם פול מקרטני. הם עשו זאת תחת השם “אפולו סי. וורמונט”. אבל נחזור לאינס. לאחר פירוק הלהקה בתחילת שנות ה-70, הצטרף אינס לעונה האחרונה של מונטי פייטון (העונה בה ג’ון קליז פרש) וכתב בה את השירים. בנוסף היה לאחד משני האנשים היחידים שכתבו לסדרה מלבד הפייטונים (השני היה דאגלס אדאמס). היה זה אך טבעי שאריק איידל יציע לו להצטרף לתוכנית שלו ולכתוב בה את השירים. הפעם הראשונה שיש איזכור לביטלס בסדרה, היא בפרק השלישי של הסדרה הראשונה (היו שתי סדרות – הראשונה בת 6 פרקים, השנייה בת 7 פרקים. בנוסף היה גם פרק ספיישל שנגיע אליו עוד מעט). פה תמצאו את אינס כרון לנון, בקטע שיורחב אחר כך לראטלס. הקטע מסתיים בסביבות דקה 5:40. בין העונה הראשונה לשנייה נוצר ספיישל כריסטמס לסדרה אליו הגיע ג’ורג’ הריסון. הוא מופיע בפתיחה ובכל קטעי הקישור, כיון שהוא מתעקש לשחק, למרות שהמנחה מבקש ממנו רק לשיר. בסוף התוכנית הוא אכן שר את שיר הפיראט שכתב יחד עם אריק איידל בקטע מעולה במיוחד (בדקה 29:10) מספרים שהריסון מאוד נהנה על הסט ואף הציע לאיידל ואינס לעשות סרט שיצחק על הקריירה של הביטלס ועל המיתוסים הסובבים אותה. כנראה שמשהו מזה השפיע, כי בפרק הראשון של העונה השנייה הופיעו הראטלס לראשונה. לצערי זה לא נמצא באינטרנט וחבל, כי זה מאוד משעשע. כל הרעיון התחיל כשניל אינס כתב שיר בשם I Must Be In Love וקלט שהוא מאוד ביטלסי. הוא הציע לאיידל שיעלו את השיר כפרודיה על הביטלס. השם “הראטלס”, כמובן, הגיע משם התוכנית והאזור. לאיידל היה רעיון על יוצר סרטים דקומנטריים מאוד משעמם שהצלם בורח לו תוך כדי שהוא מדבר. כך נוצר המערכון בו נראה השיר ואיידל מתחיל לספר על הלהקה תוך שהצלם עוזב אותו ובורח ממנו לחוף הים. שנה לאחר מכן, ב-1976, התארח איידל בסאטרדי נייט לייב. הוא הביא איתו את קטעי הוידאו של הראטלנד מהתוכנית. לורן מייקלס, המפיק של התוכנית, התלהב כל כך, שהוא הציע לו להאריך את המערכון למוקיומנטרי של שעה, מה שהוביל לסרט שיצא ב-1978 ונגיע אליו עוד מעט. שנה לאחר מכן, ב-1977, חזר איידל לסאטרדיי נייט לייב, והפעם הביא איתו את ניל אינס. במרכז התוכנית עמד טלאתרום להצלת בריטניה ובאחד הקטעים הביטלס הופיעו. סליחה. הראטלס. לצערי אין מזה כלום במרחב הוירטואלי הניתן לשיתוף כאן, אבל אם תלחצו על הלינק תוכלו להגיע לאחד השירים שניל אינס שר שם. ועכשיו הגענו למתאבן המרכזי להיום – הסרט All You Need Is Cash. הסרט עוקב, כסרט דוקומנטרי, אחר הקריירה המפוארת של הראטלס. וזה כל כך נפלא שקשה בכלל לתאר. הסרט היה אחד הראשונים בזאנר המוקיומנטרי (והשפעה גדולה על ספיינל טאפ המעולה של רוב ריינר מ-1984). הסרט כלל הופעות אורח של אמנים רבים – מייקל פאלין, חברי סאטרדי נייט לייב גילדה ראדנר, ג’ון בלושי, ביל מארי, דן אקרויד ועוד, מיק ג’אגר ואשתו ביאנקה, רוני ווד, פול סיימון ועוד אורחים רבים. באופן לא מפתיע גם ג’ורג’ הריסון התארח כמראיין. האלבום שיצא בעקבות הסרט כלל 14 שירים של אינס, זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית והועמד לגראמי לאלבום הקומדיה של השנה. זה הסרט במלואו, וכדאי לכם מאוד לצפות בו – אבל עד שיהיה לכם זמן, הנה כמה רגעים מתוכו – לאורך השנים הראטלס פעלו בהרכבים שונים והופיעו בסיבובי הופעות שונים. כשהביטלס שחררו את האנתולוגיה באמצע שנות ה-90, הראטלס שיחררו את “ארכיאולוגיה”. איידל הכין סרט המשך ב-2004, שלא ממש כלל קטעים חדשים של הראטלס ולא זכה להצלחה. כל ארבעת חברי ההרכב המקורי שהופיעו בסרט התאחדו לרגל 30 שנים לסרט לכבוד הקרנה מיוחדת שנערכה בלוס אנג’לס ב-2008. ב-2018, ניל אינס וחבר להקה מקורי נוסף, ג’ון הלסי, הצטרפו לחברי ההרכב המופיע לסיבוב הופעות והופיעו ביותר מ-20 הופעות באנגליה. וזהו להיום. מקווה שנהנתם כמוני. #AllYouNeedIsCash #גוןלנון #גורגהריסון #נילאינס #אריקאיידל #פולמקרטני #DoNotAdjustYourSet #TheRutles #TheBonzoDogDooDahBand #DeathCabForcuity #הביטלס

ב 13 באפריל 1965 מקרטני קונה בית קטן יחסית בשדרות קאוונדיש 7 שנמצא במחוז סיינט ג’ון ווד שבלונדון – מרחק הליכה קצר מאולפני אבי רואד – זאת בעוד חבריו לביטלס בחרו דווקא להשתקע בפרברי לונדון באחוזות מפוארות. פול רכש את הבית בן שלוש הקומות מרופא בשם דזמונד או’ניל תמורת 40,000 ליש”ט. לאחר ששיפץ את הבית והבטיח את בטחונו ופרטיותו על ידי התקנת מערכת אינטרקום ושער, נכנס מקרטני להתגורר בבית במרץ 1966. הבית בן 3 הקומות שרכש פול בלונדון סמוך לאולפני אבי רואד משהו היה חסר. באמצע השנה, פול מחליט להגשים חלום ופונה אל “מרביעת” הכלבים אן דיוויס ומתעניין לגבי אימוץ גור כלבים. לאחר דין ודברים עם ג’יין אשר, חברתו דאז, הופיע מקרטני עם רכב האסטון מרטין שלו בביתה של אן, לה היה כלב רועה אנגלי בשם ‘קאדלס’, על מנת לאסוף את הגורה החדשה שלו (שיתכן וקאדלס היה אביה) במחיר של עשרה פאונדים. אן מספרת: “הוא היה כל כך רגיל ונחמד. כשהבן שלי יצא וראה את המכונית של פול הוא שאל, ‘מה זו המכונית הזאת?’ ופול פשוט זרק לו את המפתחות ואמר, ‘לך לשחק איתה! ‘- אבל לא נתתי לו, הוא היה רק ילד קטן.” פול מגיע לאן דיוויס לאסוף את מרת’ה שנמצאת בידיו, לידו קאדלס, כלבה של אן הגורה שהגיע פול לאסוף היתה גורת רועה אנגלי שנולדה ב 16 ביוני 1966, פול קורא לה ‘ניקרס’. הקשר עם אן לא הסתיים. כעבור כמה שבועות יוצאים הביטלס לסיבוב הופעות (האחרון שלהם) ופול מתקשר אל אן ושואל האם תוכל לשמור על הגורה בזמן שהוא בחו”ל. אן מסכימה אך לא ממש מסתדרת עם השם המוזר שנתן לה פול ובזמן שהייתה שם היא קוראת לה ניקי. כשפול חוזר לאסוף את הגורה לאחר חודש, ג’יין מופתעת לגלות את שמה החדש ולא מרוצה בלשון המעטה. לאחר זמן מה מסכימים השניים על השם מרת’ה. אן דיוויס פול סיפר על מרת’ה: “היא היתה חיית מחמד יקרה שלי. אני זוכרת את ג’ון נדהם לראות אותי מעניק אהבה כך כלפי בעל חיים. הוא אמר, ‘אף פעם לא ראיתי אותך ככה.’ וזה נכון, הייתי כך רק איתה – רק כשאתה מתכרבל עם כלב אתה הופך לכזה והיא היתה כלבה כירבולית מאוד.” פול מאז נראה עם מרת’ה לעיתים קרובות ואפשר לראות אותה בלא מעט תמונות איתו ועם הביטלס. הנה מבחר תמונות של מרת’ה עם פול, ג’יין והביטלס: שנתיים אחר כך, באוקטובר 1968, פול שהתקשה מעט בנגינת הפסנתר, מחליט להשתפר ולשכלל את טכניקת הנגינה שהחל בתחילת השנה עם Lady Madonna – טכניקה שבה כל יד מנגנת משהו שונה לחלוטין. “כאשר לימדתי את עצמי פסנתר אהבתי לראות כמה רחוק אני יכול להגיע. זה די קשה לי לנגן, ובמיוחד הקטע הזה של לנגן בשני ידיים. למעשה, אני זוכר שאנשים הופתעו מכך שניגנתי כי זה קצת מעל לרמה או היכולת האמיתית שלי. אז כתבתי לי מין מנגינה קצת מסובכת כדי להתאמן ואז גם באו המילים. פשוט התחלתי לחשוב על כמה מילים שיתאימו למנגינה ואלה היו “מרתה יקירתי, אני מבלה את ימי בשיחה”. המילים האלו לא אומרות הרבה, פשוט נכנסו לי לראש, השיר הזה הוא אמנם על הכלבה שלי, אבל אני לא ממש כיוונתי לזה במיוחד … באמת זה רק שיר, זה אני שר לכלבה שלי. אני זוכר שג’ורג’ הריסון אמר לי פעם, ‘אף פעם לא יכולתי לכתוב שירים כאלה. אתה פשוט ממציא אותם, אין להם שום משמעות עבורך.’ אני חושב שאיפשהו הם כן אומרים לי משהו אבל על פני השטח הם לעתים קרובות רק פנטזיה כמו דזמונד ומולי. זאת אומרת, אני לא ממש מדבר על מרת’ה, זו הבעת חיבה, אבל בצורה קצת מופשטת – “את ילדה טיפשונות, תראי מה עשית”. השיר היה גמור כבר בתחילת אוקטובר ופול אץ רץ להקליט אותו על מנת שיכנס לאלבום הבא של הביטלס בלי לאסוף את כל חברי הביטלס – פריבילגיה שיש לך כשאתה גר קרוב לאולפנים. ב 4 באוקטובר 1968, אחה”צ, מקרטני והריסון מגיעים לאולפני טרידנט שבלונדון על מנת לעבוד על השיר. פול מתחיל ללא דיחוי לנגן את קטע הפסנתר עליו עמל רבות ולאחר כמה חזרות על יבש מקליט אותו בטייק אחד. לאחר מכן מתיישב פול על התופים ומקליט את קטע התופים על גבי קטע הפסנתר שהקליט קודם לכן. בשעה 6 בערב, מגיעים כמה מוזיקאים קלאסיים על מנת להקליט קטע עבור Honey Pie שהוקלט יומיים קודם לכן. כשהם עוזבים, מגיעים 14 מוזיקאים קלאסיים אחרים על מנת להקליט קטע תזמור שכתב ג’ורג’ מרטין עבור Martha My Dear לאחר שמקרטני שלח לו דמו שעשה בביתו. הם מתחלקים ל 2 קבוצות – 6 מהם על כלי נשיפה: לאון קאלברט בחצוצרה ובכלי דומה לחצוצרה בשם פלוגלהורן – לאון כבר ניגן בשיר Penny Lane כשנתיים לפני כן. סטאנלי ריינולדס ורוני האגס בחצוצרות טוני טאנסטל בקרן יער טד בארקר בטרומבון ואלף ריס בטובה. כולם יחד מתחילים להקליט כשג’ורג’ הריסון על גיטרה חשמלית ופול מדריך אותם על גבי הפסנתר. הקטע המצויין הבא יתן מושג לגבי תפקיד כלי הנשיפה השונים בשיר: לאחר מכן הקבוצה השנייה שמנתה 8 נגני כלי מיתר, מקליטים את חלקם. בחצות, חלק התזמורת כבר הוכנס על גבי הקלטת הבסיס שעשה פול קודם לכן. אבל לא פול יסיים ככה את היום. הוא מתעקש להמשיך לעבוד ומחזיק באולפן את ג’ורג’ מרטין והטכנאים כדי להקליט את הקולות, להכפיל אותם ולהוסיף גם קולות של מחיאות כפיים. למחרת היום, ב 5 באוקטובר, שוב מגיעים פול וג’ורג’ על מנת לעבוד באולפני טרידנט – כשהפעם נותן פול את הפריבילגיה לג’ורג’, ופינישים אחרונים נעשים על Savoy Truffle שלו. כשהם מסיימים,חוזרים לעבוד על Martha My Dear ומוקלט קטע הבס ועוד נגינה של גיטרה חשמלית. בסוף היום מוכנות 2 גרסאות מיקס לשיר, מונו וסטריאו שהכינו ג’ורג’ מרטין והטכנאים. בסשנים של Get Back בינואר 1969 באולפני טוויקנהאם, חזר פול למנגינת הפסנתר של Martha My Dear כפי שתוכלו לשמוע כאן: באותה שנה ביצעו חברי להקת סלייד שהיו בתחילת דרכם קאבר לשיר: פול לא ביצע את השיר בהופעה חיה מעולם אך ניתן היה לשמוע אותו מנגן את תחילת קטע הפסנתר באחר מהסאונד צ’קס שעשה לפני הופעה בטוקיו ב 2015. ב 1981 מתה מרת’ה בגיל 15 המופלג, בחווה הסקוטית שבמול אוף קנטייר. אחד מצאצאיה היה ‘ארו’ (arrow) שהופיע על עטיפת אלבום ההופעה החיה של פול ב 1993 – Paul is Live. עטיפת Paul is Live נסיים את הפוסט עם הביצוע לשיר של חקיין הביטלס והקומיקאי הבריטי סטיב ריקס. #מולאוףקנטייר #getback #מרתה #גורגהריסון #הלבןהכפול #אןדיוויס #פולמקרטני #אולפניאבירואד #לינדהמקרטני #גייןאשר #סלייד #ביטלס #סטיבריקס

מה נשמע חברים. אנחנו שמחים לארח היום שנית בפוסט האורח את מור מריג’, שכתבה הפעם על האלבום הכי לא ביטלס של הביטלס – “צוללת צהובה”. אז נעבור מיד אל מור: אפילו הביטלס לא ממש הבינו בשביל מה הם היו צריכים את זה. הם עדיין ריחפו על אדי האופוריה של סרג’נט פפר והתחילו לעבוד על חומרים לאלבום הלבן. רק התחייבות חוזית היתה זו שכפתה עליהם לספק ארבעה שירים חדשים לפסקול של Yellow Submarine. אל ברודקס, מפיק הסרט, הרגיש כמה שזה בא להם רע וסיפר שהם היו זורקים לו שאריות של שירים. “כל מה שלא היה מספיק טוב כדי להכנס לאלבום הבא שלהם – הם היו מעבירים אליי”. וזה פחות או יותר הסיפור של Yellow Submarine, אלבום טלאים שחצי ממנו בכלל שייך לג’ורג’ מרטין וחציו האחר מאגד את שיר הנושא שהופיע כבר בריבולבר, את All You Need Is Love ששוחרר ב-67 כסינגל ואת ארבעת השירים החדשים שהיו צריכים להכתב. כשמסתכלים פנימה ורואים ששניים מבין הארבעה האלה שייכים להאריסון, אפשר להבין מה לנון ומקרטני חשבו על הפרויקט הזה. הוא לא עניין אותם ולא אתגר אותם. הם באו לסמן V. גם על הסרט עצמו אפשר היה לוותר, אם היו שואלים אותם. אבל לא שאלו אותם. בריאן אפשטיין סגר את העסקה שהפכה אותם לדמויות Cartoon ולא השאיר להם ברירה אלא להתמרמר. זה גם מה שהם עשו. מבין ההצעות שהונחו על שולחנו של ברודקס, קבלנו בסופו של דבר את All Together Now הילדותי והסתמי להחריד של מקרטני, את Hey Bulldog השנון והמושחז של לנון ואת Only A Northern Song ו-It’s All Too Much הפסיכדליים של האריסון, שלא היו מספיק טובים כדי להכנס לסרג׳נט פפר. הצד השני של התקליט נשמע אחרת לגמרי ואת הגיטרות החליפו צלילי התזמורת עליה ניצח ג’ורג’ מרטין. לנון לא הבין את הקטע וכעס על אפשטיין שאפשר למרטין להכניס את “כל החרא הנורא הזה”. נימוסים בריטיים מעולם לא היו הצד החזק שלו. העבודה על האלבום הסתיימה בספטמבר 68 והוא אוחסן עמוק בבוידעם כי לא היתה שום כוונה לשחרר אותו לפני האלבום הלבן, שהוא זה שהעסיק את הביטלס באותם ימים. הם רצו להוציא אותו קודם כדי שיזכה לתשומת הלב הראויה לו וכל מה שיקרה אחר כך עם Yellow Submarine ממש לא הטריד אותם. ככה יצא ששני האלבומים יצאו זה אחר זה בהפרש של חודשיים בלבד. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכמה לא משמעותי האלבום הזה היה עבורם, הוא קיבל אותה שוב. ואין איך לייפות את זה. Yellow Submarine הוא כנראה אלבום הביטלס שהיה הכי רחוק מלהיות אלבום ביטלס. לא רק בגלל החצי האינסטרומנטלי שלא היתה להם נגיעה בו ולא בגלל אסופת השירים המאולתרת שהרכיבה אותו, אלא בעיקר בגלל שהוא רק חביב ולא עומד בסטנדרטים שהציבו קודמיו. גם הם עצמם הסכימו על זה. מה שכן, לפחות יצאה ממנו יופי של קולקציית גרביים. מודה, לא הצלחתי להתאפק. ————————————————————– תודה למור 🙂 ואם גם אתם רוצים לכתוב פוסט אורח, תוכלו לעשות זאת ולשלוח לנו בהודעה פרטית את הטקסט. אנו נפרסם אותו פה בשמחה גדולה. יום שני טוב לכולם. גם אם אתם קוראים את זה ביום שלישי. כי יום שני, כידוע, זה מעבר לתאריך. זה מיינד סט. #HeyBulldog #ItsOnlyANorthernSong #גורגמרטין #AllTogetherNow #גוןלנון #גורגהריסון #ItsAllTooMuch #yellowsubmarine #צוללתצהובה #הביטלס

אחד הדברים האהובים עלי הוא לעבור על כתבות וידיעות שהתפרסמו על הביטלס בזמן אמת. כשאנו מכירים היום כבר את כל הסיפור, יש לנו פרספקטיבה שבעזרתה אנו בונים את הסיפור, אבל לא מזיק לחזור מדי פעם לראות איך הוא נתפס על ידי מקורות שונים בזמן אמת. היום החלטתי לחזור אל שנת 1963 דרך כתבות וביקורות שהתפרסמו מחוץ לאנגליה, וניסו להתמודד, בתקופה השמרנית כל כך ההיא, עם נסיון להסביר את הביטלמניה. זיכרו שאנחנו מדברים על התקופה לפני שהביטלס היו להצלחה עולמית. העולם לא מכיר אותם, אלא כאיזכור של תופעה לא ברורה שמתרחשת באנגליה. מדהים לחשוב שפחות משנה מאוחר יותר, לא היה בית בעולם המערבי שלא הכיר אותם. בשביל הכיף, נתחיל עם תמונת עיתונות של הופעת הביטלס בבירקנהד ב-10 באפריל, 1963. הקטע הבא הופיע בעיתון The Desert Sun, שיצא בפאלם ספרינג, קליפורניה. להזכירכם מדובר על תקופה שקדמה להגעת הביטלס לארה”ב. יצאו שם כבר סינגלים בחברת ויג’יי הקטנה, אבל שום דבר שיכול בכלל לאותת למה שיקרה מאוחר יותר. הקטע, שהתפרסם ב-15 באוקטובר, מדבר על הופעה שהתקיימה יומיים מוקדם יותר. הכותרת דיברה על “התפרעויות נערות לונדון”. וזו לשון ההודעה: “תגבורת משטרתית נקראה בליל יום ראשון, כש-500 נערות שועטות התקהלו סביב רביעיית הרוקנרול הביטלס, לאחר הופעתם בלונדון פלאדיום. לבסוף הצליחה המשטרה לחלץ את הרביעייה פרועת השיער דרך הבנות אל המכונית שלהם, בה נסעו משם.” נמשיך עם הודעה לעיתונות שכללה תמונה מבוקרו של ה-23 באוקטובר, 1963, רגע לפני צאתם של הביטלס לסיבוב הופעות בשבדיה. הטקסט אמר: “הביטלס מהגרים, זמנית. הביטלס, שפרטו, שרו וניענעו את התספורת הייחודית שלהם להצלחה בעולם הפופ במהלך השנה האחרונה, צולמו הבוקר (רביעי) בנמל התעופה של לונדון (היתרו) לפני שיצאו לסיבוב הופעות בשבדיה. ארבעת הביטלס – משמאל לימין – ג’ון לנון, רינגו סטאר, פול מקרטני וג’ורג’ הריסון. כשיחזרו לאנגליה יבצעו סדרה של הופעות, להן הכרטיסים כבר אזלו, לפני שיחלו בשלושה שבועות של מופע מיוחד לחג המולד.” התמונות הבאות הינן תמונה של צעירים המנסים לראות את הביטלס בדאבלין ותמונה של כתבה ובה סיקור של המופע שלהם שם: “כפי שכתב המבקר הליברפולי בוב וולר, זמן קצר אחרי ההופעה הפומבית החשובה הראשונה שלהם לפני כשנתיים: ‘כאן, שוב, בביטלס, היה את החומר ממנו נוצרות צעקות… מחוספסים אך רומנטיים, מושכים את שני המינים, עם נאיביות מחושבת וגישה גאונית ופשוטה למוסיקה שלהם, מציגים שוויון נפש אל מול המעריצים ועדיין תמיד אומרים תודה’. הצעקות היו נוכחות ללא ספק ב’אדלפי’ ביום חמישי בערב, אבל איכות ההופעה שלהם נשאר כסימן שאלה, כיון שלא ניתן היה לשמוע אותם בכלל. הפתיחה והסגירה של פיותיהם היו האינדיקציה היחידה לכך שהם באמת שרים. כל מה שהם עשו התקבל בצרחות מטורפות – החל מאמירתם לקהל לשתוק, כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם ועד לנענוע התסרוקת יוצאת הדופן שלהם לצלילי המוסיקה. הצרחות, אם כן, לא היו הבעת הערכה של הקהל, אלא סימן להיסטריה העצמית שלהם. הבחורות הדאבלינאיות הקטנות, עם העתיד המשמים של עשרים שנות חיזורים לפניהן, ללא ספק הוציאו את המירב מן ההזדמנות הייחודית לאבד שליטה וכל עכבה. הטירוף שלהם הגיע לפסגות הפראות החייתית, מעבר לגבולות הציוויליזציה. אני הרגשתי שהתגובה המשולהבת אליהם היתה חסרת הצדקה, גם על פי מראיהם, וגם על פי המעט שיכולתי לשמוע מההופעה שלהם. שניים מהם נראו כאילו הרגע הם זחלו מתחת לסלע לאחר שנת חורף ארוכה (‘יותר חלזונות מאשר חיפושיות’, כפי שאמר בבוז מי שהיה איתי). השניים האחרים לא היו אטרקטיבים יותר מנער השליחויות הממוצע… הספונטניות שלהם היתה המעלה האטרקטיבית ביותר שלהם. הם לא היו יותר מדי סקסיים באופן מודע, כמו אלביס, או חצופים וחמודים כמו טומי סטיל, אבל היו שילוב טוב בין שניהם. הם נתנו את התחושה של ‘עוד אחד מהבחורים’ כמו אלברט פיני בסרט ‘ליל שבת ובוקר יום ראשון’. התחושה הזו קיבלה את האישור מהתוכניה שסיפרה לנו ששלושה מהם אוהבים סטייק וצ’יפס ואחד מעדיף ביצים. כל ארבעתם אוהבים את הצבע שחור והם ציינו בנות כאחד הדברים שהכי מעניינים אותם. בגלל האפיל הפשוט והבסיסי שלהם, הקהל לא מוצא כל קושי בהזדהות עם גיבורים אלה שלו. אליל הזהב בחר לרדת מרצונו מרום מושבו, ולהסתפק ברגלים פיזיות. את מידת ההצלחה של זה תשפטו אתם.” צחקתי קשות מהביקורת הזו. ולסיום היום, כתבה שהתפרסמה בדצמבר 1963 על הביטלס בעיתון מקונטיקט, ארה”ב. הכתבה נכתבה על ידי כתב ששהה באנגליה. הכותרת – היזהרו, הביטלס מגיעים. “משפחת המלוכה היא הקורבן האחרון בינתיים לתופעת הביטלמניה, גל ההיסטריה המסתורי ששוטף את בריטניה, וביחוד את בני הנוער. הביטלמניה נקראת כך, כי היא נובעת מארבעה זמרי פופ שהגיעו מליברפול ומוכרים בשם ‘הביטלס’. הביטלס צועדים במצעדי “עשרת הגדולים” כבר חודשים רבים. התספורות שלהם והבגדים שלהם מהווים השראה לבני נוער שמחקים אותם. והם מעוררים היסטריה בכל מקום שהם מגיעים אליו. כשהביטלס הופיעו לאחרונה בהופעה במנצ’סטר, 5000 מעריצים, שברובן היו בנות, צרחו, רבו על הכרטיסים והתעלפו בהמולה. לבסוף הזעיקו את המשטרה על מנת לטפל בהמון. רבים מהצעירים ישנו כל הלילה על המדרכה כדי להיות הראשונים בתור לכרטיסים. הורים נרעשים חיפשו בין האנשים אחר ילדיהם. סצינות זהות ניתן לראות בכל מקום אליו הביטלס מגיעים. לכל אחד מחברי הביטלס יש את המעריצים שלו. יש בנות שמעריצות את המנהיג, ג’ון לנון, המשדר ביטחון. אחרות מעדיפות את פול מקרטני, בעל פני נער המקהלה או את ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר, השותפים שלהם. עד כה הפופולריות של הביטלס נשארה בקרב בני הנוער, אך ניתן למצוא סימנים שמבוגרים אינם חסינים לביטלמניה. המבחן האמיתי הגיע לאחרונה, כשהביטלס הוזמנו להופיע במופע הוראיטי המלכותי בו צפו המלכה האם, הנסיכה מרגרט ובעלה לורד סנודון. קהל היהלומים והפרווה שמגיע למופעי צדקה כאלה, בהם הכרטיסים הזולים ביותר עולים 36 דולר, הם קהל קשה לפיצוח. אבל לנון שבר את הקרח כשהעיר ‘בקטע הבא נבקש ממי שיושב בכיסאות הזולים שימחא כפיים. השאר’, אמר תוך שהוא מביט אל תא המלוכה, ‘יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם’. הנסיכה מרגרט נשענה קדימה בתא המלכותי והובילה את מחיאות הכפיים. במהרה אפילו המלכה האם מחאה כף עם כפפותיה הלבנות לקצב העיקש של She Loves Me, Yeah Yeah Yeah (הטעות במקור). הביטלס הם מקור לכאב ראש עבור המשטרה. אפילו ראש הממשלה, אלכס דאגלאס – הום מודע לקיומם. לא מזמן, מכוניתו של ראש הממשלה עוכבה במשך 25 דקות בשדה התעופה של לונדון, בעוד 1500 מעריצים צורחים, מקבלים את פני גיבוריהם שחזרו מהופעות בסטוקהולם. ראש הממשלה היה בדרכו לסקוטלנד. לא רק שראש הממשלה התעכב, אלא שמתמודדות על התואר מיס עולם שהגיעו ממקומות רבים בטיסות רבות, עברו ללא שמישהו יבחין בהן, בעוד שהקהל צורח עבור הביטלס. הביטלס חייבים את ההצלחה שלהם להשפעות אמריקאיות וגרמניות, לא פחות מאשר לאווירה הערפילית של מזחי ליברפול, שם גדלו. הקצב המיוחד שלהם נגנב היישר מזמרים אמריקאים כמו צ’אק ברי. כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי. באשר להשפעה הגרמנית עליהם, זו מתבטאת בעיקר בבגדים אותם הם לובשים. הביטלס דחו את המראה היוקרתי האיטלקי לטובת המראה המעט קינקי של גרמניה בשנות ה-20. הג’קטים שלהם צמודים וחסרי צווארון. המגפיים שלהם אלסטיות ולעיתים כוללים עקב קובני. האופנה הגרמנית החביבה על זמרי פופ בריטים לדוגמת הביטלס, גורמת לחלק מהאנשים לתמיהה. ‘הלהקות האלה חוזרות מהמבורג’, אומר בוב וולר, שהיה הראשון לגלות את הביטלס, ‘והם מספרים לי על הדברים הפרועים שהם ראו שם. זה מעט מאיים, כל העור השחור הזה’. עדיין, אחרים מתעקשים שהביטלס הם בריטים טהורים. הם הקול של הדור שלאחר המלחמה שידוע כאן כבאלג’ (בליטה), מליון תינוקות המלחמה אשר עבורם אין מספיק בתי ספר ואין מספיק עבודות. הביטלס שרים עבור הצעירים חסרי העבודה, שעומדים בתור ללשכת התעסוקה, ידיהם בכיסים, בעוד הרוח מנהר המרסי נושכת בעצמותיהם.” אין ספק שהשורה “כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי.” היא זהב טהור. זהו להיום חברים. מקווה שנהנתם כמוני ושיהיה המשך יום נפלא. #הביטלס #הופעות

מוזיקת הבלוז בעלת שורשים עמוקים בהיסטוריה האמריקנית, במיוחד בהיסטוריה האפרו-אמריקנית. הבלוז התפתח אי שם במטעים הדרומיים במאה ה -19 כשממציאיו היו בעצם עבדים או עבדים לשעבר או צאצאיהם של עבדים אפריקאים-אמריקנים, ששרו תוך כדי עבודתם בשדות הכותנה והירקות. הם שרו מזמורים אפריקאים, שירי עבודה, השתמשו בצופרי שדה, מוזיקה כפרית ותופים, ומוסיקת ריקודי ארץ.בשלב מאוחר יותר הבלוז גדל והתפתח בדלתא של המיסיסיפי – שם במעלה הנהר בניו אורלינס. כשעבר הבלוז אל הערים, חלוצי הבלוז המוקלט היו אנשים כמו סון האוס, עם My Black Mama מ 1930 או בלינד למון ג’פרסון עם I Want To Be Like Jesus In My Heart מ 1925 להקות בלוז התפתחו ממקהלות גוספל והחלו להיות פופולריות בדרום ארה”ב ב 1930. הן בעיקר ניגנו על פחים, גיטרות, מנדולינות, באנג’ו ועוד כלים יומיומיים שהוסבו לנגינה. קצת מזכיר את הסקיפל ולא בכדי. זרם הסקיפל צמח חלקית מהבלוז. מאדי ווטרס היה בין הראשונים לחשמל את הבלוז ולהוסיף תופים ופסנתר בסוף שנות ה 40. כעקרון מוזיקת הבלוז מבוססת על אילתור, אך אילתור נוקשה וקבוע ובדרך כלל מורכבת מ 12 תיבות.הביטלס הכירו והעריצו את הבלוז, אך יותר דרך האופן שבו אלביס וצ’אק ברי פירשו אותו – בצורה רוקנ’רולית.מאוחר יותר יותר נישבים הביטלס בקיסמו של דילן שהפך את הבלוז לפולק.דווקא הרולינג סטונס הושפעו יותר מהבלוז המקורי של תחילת המאה, והפכו אותו למשהו שבני הנוער יכלו להתחבר אליו.הם בעצם הכירו לנוער האמריקאי את שורשי הבלוז שבאו מאמריקה. להקות בריטיות נוספות נישבו במוזיקת הבלוז כמו האנימלז והיארד בירדז וקרים עם אריק קלפטון שאימץ את הבלוז.קטעי ג’אז בלוזיים כמו Manteca של דיזי גליפסי מתחילת שנות ה 60 השפיעו על בובי פארקר לכתוב את הקטע Watch Your Step שהשפעתו על הביטלס ניכרת ב I Feel Fine. ב I’m Down מקרטני משלב בין המלנכוליות והטרוניה שבבלוז לרוקנ’רול הקצבי אבל את התייחסות הישירה הראשונה של הביטלס לבלוז אפשר למצוא בקטע אינסטרומנטלי שכתיבתו או אילתורו יוחסו לארבעת חברי הלהקה בשם Twelve Bar Original אותם 12 תיבות בלוזיות נפוצות אבל במנגינה מקורית של הביטלס. הג’אם סשן הזה הוקלט ב 4 לנובמבר 1965 ויועד עבור Rubber Soul. ג’ורג’ מרטין שיתף פעולה עם הגחמה וניגן איתם על ההרמוניום. הקטע לא עשה דרכו לאלבום ובעצם עד אנתולוגיה 2 ב 1996 לא ראה אור יום. התייחסות ישירה נוספת הופיעה באלבום הלבן, אליו מקליטים הביטלס את Yer Blues של לנון ששמו מרמז על הזיקה לבלוז, אך השיר עצמו יכול להתפרש כפרודיה על שירי הבלוז הדיכאוניים. ג’ורג’ הריסון מנסה מזלו בבלוז גם כן. בסוף 1968 הוא כותב שיר אהבה לאשתו פאטי אך מחליט לכתוב אותו כשיר בלוז קלאסי בעל 12 תיבות וזאת לאחר שחזר מושפע מביקור אצל דילן בביתו שבוודסטוק וג’מג’ם איתו ועם להקתו The Band. הוא קורא לקטע שכתב בשם הפשוט George’s Blues ומוסיף בסוגריים Because You’re Sweet And Lonely. ג’ורג’ חידד:“זה פשוט בלוז 12 תיבות קלאסי, רק שהוא עליז”. את George’s Blues ג’ורג’ מנגן בתחילת פרויקט החזרה לשורשים Get Back ב 7 בינואר באולפני טוויקנהאם, כשהמילים עוד לא היו גמורות. ב 9 לינואר, ג’ורג’ חוזר עם שיר גמור והביטלס מבצעים כמה גירסאות לשיר כשהכיוון שג’ורג’ מוביל אליו הוא אקוסטי, בלוזי ומזכיר אפילו את הסקיפל של תחילת הדרך. ביום שלמחרת ה 10 בינואר ג’ורג’ עוזב את הביטלס בטריקת דלת כמחאה על התנהגותו השתלטנית של פול והנהגותו המזלזלת של ג’ון אליו. באותו הערב הוא כותב את Wah Wah. בפגישה שנערכה יומיים אחר כך בביתו של רינגו, מתחייבים שאר החברים להתנהג יפה אך עדיין המתח בינו לבין לנון לא דועך וגם בימי ההקלטה הבאים הריסון לא מופיע. ב 15 לינואר, מתרצה וחוזר הריסון אך עם עוד תנאי – הביטלס ינטשו את אולפני טוויקנהאם האפורים ויעברו להקליט במרתף משרדי אפל שברחוב סביל רואו. הריסון סיפר: “הוחלט שיהיה עדיף אם נחזור ונסיים את התקליט. בטוויקנהאם היה מאוד קר והיתה אווירה עכורה, אז החלטנו לנטוש ולעבור לתוך אולפן ההקלטות בסביל רואו במשרדים”. ב 25 בינואר 1969, היום ה 14 להקלטות, האורח בילי פרסטון שהגיע 3 ימים לפני כן לא היה נוכח. הביטלס מנצלים את היום על מנת לעבוד על הופעת הגג הממשמשת ובאה ועבדו על 2 שירים שלעניות דעתם יתאימו להכלל בה: Two Of Us ו Let it Be – שניהם אגב לא בוצעו בהופעה. ג’ורג’ זוכה ביום הזה לבצע 2 משיריו היחסית חדשים: George’s Blues שהפך להיות For You Blue ואת Isn’t It A Pity. הנה ג’ורג’ מדגים לקראת סופו של יום ההקלטות והג’אמים את Isn’t It A Pity בפני חבריו ללהקה שכנראה לא מתרשמים מיצירת המופת העתידית. את For You Blue הביטלס כאמור כבר מכירים. הריסון שומר על השיר בגרסתו האקוסטית וכמה שיותר קרוב למקורות הבלוז וכפועל יוצא סידור הכלים הוא כדלקלמן:הריסון בגיטרה אקוסטיתמקרטני על פסנתר רינגו על התופים וג’ון על …גיטרת סלייד בלוזית ייעודית שמיועדת לנגינה על הברכיים – כסליידר ג’ון משתמש בתרמיל ריק של רובה. לבקשתו של הריסון להוציא צליל מחוספס מהפסנתר, מקרטני דוחף פיסות נייר לתיבת התהודה על מנת שירטטו יחד עם המיתרים. לנון מצידו מנגן על הסלייד קטעים שלמד מתוך Dust My Broom של אלמור ג’יימס מ 1951 כשהריסון מעודד אותו go Johnny go ו Elmore James’ got nothing on this baby. הנה אלמור ג’יימס עם Dust My Broom: הנה קטע וידאו נפלא שמקבץ בו קטעים מהקלטת השיר באותו היום: ב 8 בינואר 1970, מבקש הריסון להקליט מחדש את השירה רגע לפני שגלין ג’ונס סוגר את המיקס של השיר, וכך הוא עושה באולפני אולימפיק שבלונדון. כשפיל ספקטור מקבל את המושכות לידיים הוא רוצה לנצל את קטע המעבר בשיר בו לנון מנגן על הסלייד על מנת לדגום פנימה קטעי דיבור מתוך דיאלוגים שהיו בזמן הסשנים של Get Back. הרעיון למזלנו נגנז ומה שנשאר הוא דגימה בתחילת השיר של לנון מצטט כותרת מתוך הדיילי מייל: “המלכה אומרת לא לחברי FBI שמעשנים מריחואנה”.זהו הקטע שנדגם: השיר יוצא לבסוף ב 8 במאי 1970 באלבום האחרון בהחלט של הביטלס Let It Be. ב 1974, יוצא הריסון למסע ההופעות של האלבום Dark Horse לאחריו הוא חוזר תשוש, ללא קול ומכור להרואין.במהלך הסיבוב הזה הוא מבצע את השיר.הנה ביצוע חסר קול מהסיבוב הזה: ב 1996 יוצא החלק השלישי של אלבומי האנתולוגיה ובו מופיעה גרסה לשיר אותה הכינו עבור הפרויקט שהיא שילוב של שני טייקים מוצלחים. מקרטני שלא זנח את רעיון החזרה לשורשים, מאשר ב 2003 להוציא את Let it Be כפי שלדעתו הוא היה צריך להשמע. ב Let it Be Naked כפי שנקרא האלבום, מופיע For You Blue כשיר השלישי באלבום במיקס המקורי ללא התוספות של פיל ספקטור. תוכלו לראות את הטריילר לאלבום כאן: 10 שנים לאחר מכן מקליט בנו של ג’ורג’ את השיר כתרומה עבור קרן הצדקה של כריסטופר וקרן ריב. https://www.youtube.com/watch?v=Am4DxV3k5Gw&feature=emb_logo #טוויקנהאם #בלוז #רינגוסטאר #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #פולמקרטני #בובדילן #פאטיבויד #מאדיווטרס #אריקקלפטון

אחד האתרים שאנחנו משתמשים בו הכי הרבה, כשאנחנו מחפשים חומרים, הוא האתר הנפלא Beatles Bible של ג’ו גודן. לאחרונה הוציא גודן ספר מסקרן בשם Riding So High – The Beatles and Drugs על המסע שעשו ארבעת המופלאים משתיית אלכוהול וכדורים ממריצים בצעירותם, דרך הקנאביס, הLSD, קיץ האהבה הפסיכדלי ועד האפילה שהגיע אחריו. כחלק משיווק הספר, הוא כתב כמה פוסטים על הנושא באתר שלו וחשבתי שזה יכול להיות מעניין לתרגם אותם. אז היום נתחיל עם החלק הראשון שמדבר על הביטלס והממריצים: “מעולם לא הרגשתי אחראי, מעצם כך שהייתי, כפי שאחרים מכנים, אליל. זו טעות מצד אנשים לצפות לזה. מה שהם עושים זה להעביר את האחריות שלהם אלינו, כמו שפול אמר לעיתונות כשהוא הודה שהוא לקח LSD. אם הם היו דואגים בקשר לאחריות שלו, הם היו צריכים להיות אחראים מספיק ולא מפרסמים את זה, אם הם באמת היו דואגים לאנשים שמחקים אותנו” (ג’ון לנון, 1967, הביטלס, האנטר דייויס.) בנזדרין: ההכרות הראשונה של הביטלס עם סמים היתה עם הממריץ בנזדרין, וזה קרה בדרך לא שיגרתית למדי, ביוני 1960. “הסם הראשון שלקחתי אי פעם, הייתי עדיין בבית הספר לאמנות, עם הלהקה – כולנו לקחנו את זה יחד – היה בנזדרין מתוך החלק הפנימי של משאף.” (ג’ון לנון, 1974) הם נחשפו לסם על ידי משורר הביט רויסטון אליס, אותו הביטלס ליוו בג’קרדה בליברפול בערב הקראת שירה. לפי ג’ורג’ הריסון “אליס גילה שאם אתה פותח משאף של ‘ויק’ אתה מוצא בתוכו בנזדרין שהוספג לתוך מתקן מקרטון.” חתיכת הקרטון הלעוסה, שהיתה ידועה כ-Spitball, נתנה למשתמש אנרגיה ויצרה אצלו תחושה אופורית. לנון נזכר: “כולם חשבו ‘וואו! מה זה?’ ולא הפסיקו לדבר כל הלילה” בשנים מאוחרות יותר, רויסטון אליס טען שהוא זה שהשפיע על כתיבת השיר Paperback Writer. הוא גם שיחק תפקיד בשיר “פולטין פאם”, שנכתב על חברתו סטפאני, בעקבות מפגש בינהם ב-1963 (את הסיפור המלא תוכלו למצוא בפוסט שכתבנו כאן) לפול מקרטני היתה התנסות אחרת עם בנזדרין, שנים מעטות מאוחר יותר. כשגר בבית משפחת חברתו, ג’ין אשר, בלונדון באמצע שנות ה-60, אביה, דר. ריצ’רד אשר, סיפר למקרטני גם הוא על האפשרות להוציא את הסם מתוך המשאף. “דר. אשר אהב לזעזע את משפחתו. פעם, כשפול סבל מהתקררות קשה, ד”ר אשר נתן לו מרשם למשאף לאף והראה לו איך להשתמש בו. “אתה פותח את החלק העליון, ומניח על האצבע הקטנה, ככה,’ הוא הדגים, ‘ואז אתה מסניף בכל נחיר כפי שאמורים לעשות. אחר כך, אחרי שאתה מסיים להשתמש בזה, אתה יכול להבריג את החלק התחתון החוצה ולאכול את הבנזדרין.’ פיטר הזיז את רגליו בעצבנות ופול חייך, לא יודע עד כמה הוא יכול לסמוך על הרופא הטוב. פול: ‘למדנו על זה בליברפול, אבל לשמוע את זה ממנו היה מוזר למדי'” (בארי מיילס, Many Years Ago) ממריצים הביטלס נחשפו לסמים בהמבורג. כדי לעבור את הלילות הארוכים בהם הופיעו במועדונים מלאי השיכורים של הריפרבאן, נתנו להם פרלודין או ‘פרליז’ – כדורי הרזייה גרמניים שדיכאו את רעבונם וסיפקו להם את האנרגיה להוביל את המופע הבימתי שלהם לדרגות חדשות, ולעיתים כאוטיות. “בהמבורג למלצרים תמיד היה פרלודין – וכדורים שונים אחרים, אבל אני זוכר את הפרלודין בגלל שהם גרמו לכזה טריפ גדול – וכולם לקחו את הכדורים האלה כדי להחזיק את עצמם ערים, כדי לעבוד את כמות השעות הלא הגיונית הזאת לאורך כל הלילה. אז המלצרים, כשהם ראו את המוזיקאים נופלים מרוב עייפות או שתייה, הם נתנו להם את הכדור. לקחת את הכדור, דיברת, היית פיכח, יכולת לעבוד כמעט ללא הפסקה – עד שהשפעת הכדור פגה, ואז היית לוקח עוד אחד.” (ג’ון לנון, אנתולוגיה) נטען שטוני שרידן הציג לביטלס את הכדורים ב-1961, כשאמר להם: “הנה משהו שיחזיק אתכם ערים”. להקות אחרות במעגל שלהם לקחו אותם גם כן, ועבור רבים לקיחתם הפכה לדרך הרגילה לעבור את ההופעות הארוכות. למנהל המועדון זה לא הפריע. פרלודין גרם ליובש בפה, מה שגרם לצריכת כמויות בירה גדולות יותר והופעות טובות יותר על הבמה. “זו היתה התקופה בחיינו בה גילינו את הכדורים, המעוררים. זו היתה הדרך היחידה בה הצלחנו להמשיך להופיע זמן רב כל כך. קראו להם פרלודין, ויכולת לקנות אותם בדלפק. בכלל לא חשבנו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, אבל היינו ממש בהיי ויכולנו להמשיך במשך ימים. אז עם בירה ופרלודין, ככה הצלחנו לשרוד” (רינגו סטאר, אנתולוגיה.) גם אסטריד קירשר נתנה להם פרלודין, אחרי שלקחה את הכדורים מארון התרופות של אימה. צוות המועדון גם הוא דאג שהלהקה תמיד תהיה מצויידת. “הם היו למעשה כדורים שתפקידם היה לעזור לך לרזות בקלות. נהגנו לקחת אותם עם מספר בירות. הם המריצו אותך, אבל אי אפשר להשוות את זה לספיד של היום, או קוקאין או כל דבר אחר. זה מזון תינוקות בהשוואה להם.” (אסטריד קירשר 1996) במהלך המסעות החוזרים ונשנים של ההרכב בהמבורג, פיט בסט דבק באלכוהול, ודווח שפול מקרטני לא הרשה לעצמו להתמכר להם, אבל ג’ון לנון, במיוחד, הפך למשתמש קבוע בממריצים. “העניין עם הספיד הגיע מהגנגסטרים. כשאני מסתכל אחורה, הם בטח היו בני שלושים, אבל הם נראו לנו בני 50… הם שלחו מגש קטן עם שנפס ללהקה ואמרו ‘אתם חייבים לעשות את זה: Bang bang, ya! Proost ולשתות אחד. הטקס הקטן. אז עשינו את זה, כי אלו היו הבעלים של המקום. הם צחקו עלינו קצת, אבל זרמנו עם זה ונתנו להם, כיון שלא היינו גיבורים גדולים, ונזקקנו להגנה שלהם וזה היה מצב של חיים או מוות. היו בין באי המועדון רוצחים ואנשים מפוקפקים, אז לא התעסקת עם אף אחד. הם צחקו עלינו כי השם שלנו, הביטלס, נשמע כמו המילה הגרמנית ‘פידלס’, שמשמעותה ‘ליטל וילי’. ‘הו, זי פיטלס! הא הא הא!’ הם ממש אהבו את זה. זה פנה בדיוק לחוש ההומור הגרמני. אז נתנו להם להתבדח, ושתינו את השנפס, והם מדי פעם שלחו לנו כדורי פרליס, פרלודין, ואמרו ‘קחו אחד מאלה’. ידעתי שזה היה מפוקפק. הרגשתי שההשפעה של זה יכולה להיות ממכרת מדי. זרמתי עם זה בפעמים הראשונות, אבל בסופו של דבר ישבנו שם ודיברנו ודיברנו, שתינו ושתינו, והכל הפך מהיר יותר ויותר ואני זוכר שג’ון הסתובב אלי ואמר ‘על מה אתה, בנאדם? על מה אתה?’. עניתי לו ‘על כלום!’. זה היה נהדר, בגלל שאני נדלקתי בעזרת ההקשבה לשיחה שלהם. הם היו על פרליס ואני החלטתי שאני לא באמת צריך את זה. אני הייתי מחובר בכל מקרה. או שלקחתי לפעמים כדור אחד, כששאר הבחורים, במיוחד ג’ון, לקחו באותו זמן 4 או 5 כדי להיות בהיי לגמרי. אני תמיד הרגשתי שלקיחת כדור אחד מספיקה לי כדי להגיע למצב שלהם, רק מהשתתפות בשיחה. אז מצאת אותי ער עד אותה השעה המאוחרת שהם נשארו, אבל מבלי העזרה של הפרליס. זה היה טוב, כי זה גרם לכך שלא הייתי צריך להיכנס לכל עניין כדורי השינה. ניסיתי את כולם, אבל לא אהבתי כדורי שינה, השינה היתה כבידה מדי עבורי. הייתי מתעורר בלילה, מנסה להגיע לכוס מים ומפיל אותה. אז אני מניח שהייתי מעט יותר הגיוני מאנשי רוקנרול אחרים באותה תקופה. משהו בכך שגדלתי בליברפול גרם לי להיות זהיר יותר” (פול מקרטני – בארי מיילס, Many Years From Now) הביטלס המשיכו לקחת ממריצים הרבה אחרי ימי המבורג שלהם. כדורים ממריצים החזיקו אותם בימים הארוכים של מסעות ההופעות, ההקלטות, ההופעות הפומביות והראיונות. פיסגת הביטלמניה היתה מלאה בספידים, ומה שנדמה כמצב הרוח המרומם באופן תמידי שלהם, תרם רבות להתלהבות שפיתתה ועינגה מעריצים רבים כל כך בכל העולם. את הפרלודין החליפו במהרה דקסיס, בלק בומברס, פרפל הארטס ואמפטמינים אחרים. “אני הייתי זה שסחב את כל הכדורים במסע ההופעות”, אמר לנון בראיון לפליבוי ב-1980. “כלומר, בתקופה הראשונה. בהמשך הרואדיס עשו את זה. הם פשוט נחו לנו בכיסים. לכל צרה שלא תבוא” ______________________________________________________________ זהו להיום. שיהיה לכם שבוע נפלא ומלא במוסיקה של זי פיטלס. הא, הא, הא! #רויסטוןאליס #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #בנזדרין #ממריצים #פיטבסט #אסטרידקירשנר #הביטלס

בוקר טוב ! היום פוסט אורח בנושא מעניין במיוחד אותו יגיש לנו חבר העמוד יאן. Yan Jonathan Sandler יאן הוא מורה לחינוך מיוחד בן 33, ומאזין חובב למוזיקה בכלל, ולביטלס בפרט מגיל 3. יאן ידבר על הזכרונות שלו מהילדות בברה”מ לשעבר שיצרה סוג של “מסך ברזל” שחצץ בינה לבין שכנותיה גם תרבותית, מה שכמובן השפיע על החשיפה של הנוער לתופעות כמו הביטלס. למי שירצה להעמיק עוד, יצא לי לראות סרט דוקומנטרי לפני כמה שנים בשם “From Lenin to Lennon” שבו מתוארת התופעה והאווירה. נעבור אל האורח של היום – יאן. מאז שאני זוכר את עצמי (ורובנו זוכרים את עצמנו בערך מגיל 3) פס הקול בבית היה מלווה בביטלס… אבל בווליום נמוך! לא! לא היה מדובר במנוחת השכנים בין שתיים לארבע, אלא בהשמעת מוסיקה לועזית בכלל, וביטלס בפרט במדינה בה נולדתי – ברית המועצות. על אף השמועות, לא היה איסור על הביטלס. הייתה תעמולה נגד אורח החיים המערבי, נגד הרוקנרול, ונגד נציגיו הבולטים. בחלק מהסירטונים הוצגו הביטלס מנגנים, כאשר ההקלטה מנוגנת במהירות כפולה ומשולשת, והם נשמעים כמו חרקים, עם דגש על הנוער בן הבליעל שצורח בתגובה להופעה. הנה סרטון בסגנון: עם זאת, היו תקופות (תחילת שנות ה-70) שהיה אפשר לקלוט איזה שיר מדי פעם ברדיו. זה גם היה תלוי באיזור המדובר. ככל שמתרחקים מהעיר הבירה, היה לכם יותר סיכוי להאזין לרביעייה המופלאה. אז אם הייתם חיים בלטביה או ליטא אולי הייתם נחשפים ליותר חיפושיות ממה שאני זכיתי במוסקבה. כשעלינו לארץ ב-1990, הייתה לנו במזוודה קלטת של הביטלס. לימים הבנתי שהיה מדובר בלקט, שאהבתי להאזין לו מקצה אל קצה בווקמן. הבנתי את זה כשגיליתי את התופעה “אלבום”. הקלטת שלי הייתה מוזרה: השיר אחרי “Love me do” בקלטת שלי היה “Obladi Oblada”, מיד אחריו ” PS I love you” ואז “Michelle”. כמו שכנראה הבנתם, מדובר בלקט של דברים שהוקלטו מאותם שידורים ספורדיים ברדיו, ללא קשר תקופתי או נושאי. במלים אחרות, אף אחד לא היה נכנס לכלא על האזנה לביטלס בביתו, אך גם לא היה לכם סיכוי לרכוש את Revolver בחנות התקליטים הסמוכה לביתכם… או שמא… ב-1980, עם הרצחו של לנון, התקיימו ברוסיה עצרות לזכרו, ואלה הן פוזרו בכוח. ב1981, העצרת לזכרו פוזרה בכח, ואנשים אף סולקו מהאוניברסיטאות בבושת פנים. לא נעים! אז למה אני מספר לכם את זה? ולמה דווקא החודש?! מדי שנה ב-1 במארס אבא שלי אומר לי: “אתה יודע? היום לפני X שנים (מדובר ב1971) פגשתי את אמא שלך. זו הייתה מסיבת יום ההולדת ה 20 שלה, ובמגניטופון (מכשיר שקדם לטייפ) הייתה הקלטה של Obladi Oblada שמישהו השיג באופן פיראטי!”. זו רומנטיקה אמיתית! ————————————————— תודה יאן ! היה מרתק מאוד. אם גם אתם תרצו להשתתף בפינת הפוסט האורח – רק תשלחו לנו מסר בפרטי. זה קל ! #ביטלס #ברהמ #מסךהברזל

אחד הקטעים שמעריצי הביטלס אוהבים לא לאהוב הוא קאבר ששובץ באלבום Beatles for Sale בשם Mr. Moonlight. זה נכון שחציו של האלבום Beatles For Sale משופע בקאברים שהם פילרים על מנת שהאלבום שהתחייבו הביטלס לספק לחברת התקליטים ייצא בזמן שנקבע, אבל הם מבוצעים באופן מעורר השתאות כאילו היו השירים שלהם עצמם. ההקלטות וכתיבת השירים היו בין סיבובי ההופעות המאסיבים באותה תקופה והביטלס לא מספיקים לכתוב מספיק שירים מקוריים על מנת למלא אלבום.אני באופן אישי מאוד מחבב את הביצוע של הלהקה לשיר ובמיוחד את הווקליות המרשימה של ג’ון, אבל בכל זאת מדובר על קטע חריג שמצטרף למשפחות החריגים כמו Till there was you ו A Taste of Honey. מהיכן הביאו הביטלס את השיר הלא מוכר הזה? ב 1962 יצא תקליטון בשם Doctor Feel Good של הרכב בשם Dr. Feelgood and the Interns בתרגום חופשי – ד”ר הרגשה טובה והמתמחים. כך הוא נשמע: בצידו השני של התקליטון הופיע השיר Mr. Moonlight Dr. Feelgood היה שם בדוי ששימש את מוזיקאי הבלוז האמריקאי וויליאם “וילי” לי פרימן, שהיה ידוע יותר בכינוי אחר Piano Red – “פסנתר אדום”. פרימן אמנם היה ממוצא אפרו אמריקני אך היה שונה בנופך הבלוז האמריקאי משום היותו לבקן. את הקריירה המוזיקלית הוא התחיל כאמור תחת הכינוי Piano Red והחל בהקלטות של חומרים ב 1936. הקריירה המוזיקלית שלו קירטעה והוא נאלץ לתזמן בין המוסיקה לבין עבודות יומיות רגילות במשך כ 14 שנה. עדיין תחת הכינוי Piano Red, הפריצה הגיעה לבסוף בשנת 1950 עם 2 תקליטונים: האחד Rockin’ With Red והשני קטע הונקי טונק אינסטרומנטלי בשם Red’s Boogie. הנה שניהם להאזנה: את שני התקליטונים הוא הוציא עבור חברת התקליטים RCA והם הצליחו להשתחל אל חמשת הראשונים במצעד תקליטוני ה Rn`B של הבילבורד. במהלך שנות החמישים והשישים הוא המשיך להוציא שירים עבור חברות תקליטים שונות ואימץ לעצמו פרסונה חדשה – Dr. Feelgood. הפרסונה הזו לא שרדה זמן רב – למעשה למשך תקליטון אחד בלבד. ב 1961 הוא חבר לגיטריסט בשם רוי לי ג’ונס שכתב את Mr. Moonlight והשיר הוקלט ב 31 במאי 1961 על ידי הפרסונה וההרכב החדש ושובץ בסינגל היחיד שלהם כבי סייד. וויליאם “וילי” לי פרימן או בכינויו Dr. Feelgood ההרכב של Dr. Feelgood, במרכז רוי לי ג’ונס הגיטריסט וכותב השיר עד כאן הכל טוב ויפה. ומה לביטלס ולבי סייד Rn`B זניח במקצב לטיני של הרכב שהוציא רק סינגל אחד? מקרטני תירץ זאת כך: “אני חושב שהבנו דיי מוקדם שלא נתקדם לשום מקום אלא אם כן נהיה שונים. באותם שנים אם לא היית מקורי, היית יכול להיתקע … היינו צריכים לנגן קטעים שאף אחד אחר לא עשה“. מקרטני התכוון לתחילת דרכם בה כדי למשוך קהל הם חיפשו לבצע קטעים שלא היו שגורים בפי הלהקות האחרות. נוצר מצב אבסורדי בו בערב להקות, אותו שיר היה מבוצע כמה פעמים על ידי הרכבים שונים. במירוץ להקלטת השיר הביטלס לא ניצחו. הם לא היו הראשונים להקליט את השיר בגרסה מעודכנת. למען האמת לא בטוח שהם כלל התכוונו לכך. אמרנו, בעיית חומרים באלבום. ה’הוליז’, הלהקה המנצ’סטרית, שיבצה את השיר באלבומם הראשון Stay with The Hollies שיצא כבר בינואר 1964. השם של האלבום הזכיר מעט את שמו של אלבומם השני של הביטלס With the Beatles ואולי באופן נקמני לא מודע הביטלס החליטו לקחת את השיר ולנסות ולהרים אותו למקום אחר מהביצוע ה’גנרי’ של ההוליס. הנה ביצוע של הביטלס של השיר מאי שם בהמבורג רק כשיצא ב 1962. הביטלס המשיכו לבצע אותו בהופעות מדי פעם גם בתחילת 1963, אך הפעם האחרונה בה ביצעו אותו היתה עבור הקלטת האלבום. ב 14 באוגוסט 1964, 3 ימים אל תחילת ההקלטות של Beatles For Sale, הביטלס ניסו את כוחם בהקלטת השיר שהיה הקאבר הראשון אותו הם הקליטו עבור האלבום. 4 טייקים בוצעו אולפן עבור השיר. את טייק 1 שמפסיק מיד עם תחילת הצעקה של ג’ון ומחובר לטייק 4 תוכלו לשמוע באנתולוגיה 1: מה שבולט בטייק 4 היא הגיטרה הצורמנית מדי של ג’ורג’ שבאופן מיסטי כמעט תוחלף במשהו הרבה יותר מסתורי. הם עוזבים את השיר לנפשו ועוברים להקליט קאבר אחר שלא יכלל בסופו של דבר באלבום – Leave My Kitten Alone של ליטל ווילי ג’ון מ 1959. גם אותו תוכלו למצוא באנתולוגיה 1. הנה השיר המקורי של ליטל ווילי ג’ון: ב 18 באוקטובר, חזרו הביטלס לעבוד על Mr. Moonlight כשהליינאפ זהה לסשן הקודם: לנון בחשמלית, הריסון בחשמלית ופול בבס. לגבי רינגו יש הטוענים כי הוא תופף בידיו על כיסוי מוקשח של גיטרה על מנת לשוות את האווירה הלטינית. שני הטייקים הראשונים הכילו עדיין את הסולו הצורמני של הריסון. ג’ף אמריק סיפר: “סולו הגיטרה של הריסון היה עדיין לא טוב -היה לזה צליל מוזר.. לנון חשב שהצליל לא שגרתי ונהדר – והאמת שגם אני – אבל ג’ורג’ מרטין התעקש שזה פשוט מוזר מדי.לאחר דיון, הוחלט לדחוף סולו אורגן במקום. למרות ששנאתי את הצליל, התרשמתי מאוד לראות את פול מנגן אותו – עד אז לא היה לי מושג שהוא יכול אפילו לנגן קלידים”. מסתבר שלסינדרום Taxman היה כבר תקדים. בטייק 8 הכולל של השיר, פול מקבל לידיו את סולו האורגן ומפליא לנגן צלילים גותים מרשימים. ומה עושה ג’ורג’ כשהוא מובטל עכשיו? מכה בתוף אפריקני כל פעם שהלהקה מפסיקה לנגן. חשבתם שהסשן הראשון ב 14 לאוגוסט היה לשווא? בשלב המיקסים קול הפתיחה של ג’ון נלקח מטייק 4 (שמופיע באנתולוגיה) ושאר השיר מטייק 8. זוהי התוצאה הסופית שאהובה עליי מאוד באופן אישי. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #TheHollies #DrFeelgood #LeaveMyKittenAlone

בוקר טוב. יום שני ואנחנו עם פוסט אורח שני של אושר כהן המוכשר Osher Cohen והיום במאסטר שף, ירכיב לנו אושר מתכון לשיר המושלם של הביטלס בעיניו. המערוך אליך אושר. מהו השיר המושלם של הביטלס? “רבולושן”…ובכן, תלוי את מי שואלים. לדעתי השיר המושלם של הביטלס הוא “Because” אבל זו רק דעתי.. אבל מהו באמת באמת השיר המושלם של הביטלס? – תיפוף מושלם – גיטרה מושלמת – ביצוע קולי מושלם – בס בצורה מושלמת.. האם יש כזה בכלל? בואו ננסה לבנות אחד כזה! תיפוף לדעתי, השיר המושלם של הביטלס מבחינת תיפוף הוא “Come Together” הבחירה הזו היא אובייס לרבים אבל ובכן – אני פשוט אוהב את זה. קחו תמונה: רינגו של 69′ מתכנס עם עצמו לרגע החשוב ביותר וכותב את אחד השירים היפים ביותר בהיסטוריה! “גן התמנון” (אוהבים אותך רינגו) אבל לפני זה הוא מתכנס להקליט את תופים ל”נצעד ביחד”..יחד עם הגיטרה של לנון התיפוף משתלב מעולה..השיר הכי רוק של הביטלס לדעתי! גיטרה השיר הוא שיר של ג’ורג’י כמובן.. “While My Guitar Gently Weeps” אמנם – הגיטרה מנוגנת כמובן על ידי גונב הבחורות הסדרתי אריק קלפטון ,אבל את הגיטרה הקלאסית מנגן ג’ורג’ וביחד זה מעולה..השיר היפה ביותר של ג’ורג’. בס בחיי זה קל.. A Day In The Life – – הוא השיר המורכב ביותר של הביטלס באלבום סרג’נט פפר ואולי בכלל – פול על הבס טוב מאי פעם.. ביחד עם התופים של ריצ’ארד בערוץ השמאלי זה בא טוב. קולות אני חושב שזה ברור חברים..BECAUSE! “אני הכי אוהב את “בגלל”.. אני אוהב אותו בגלל ההרמוניות שלו – ובעיקר בגלל העובדה שמעולם לא עשינו דבר כזה” *ג’ורג’ האריסון על השיר BECAUSE* “כל השירים באלבום יפים, אבל הכי אהבתי את “בגלל” של ג’ון..הביצוע הווקאלי היפה שלנו אי פעם” *פול מקרטני על השיר BECAUSE* “ישבתי בספה ושמעתי את יוקו מנגנת בפסנתר את בטהובן, שאלתי אותה:” תוכלי לנגן לאחור?” היא ניגנה וכתבתי את “בגלל” על זה..המילים הסתובבו לי מזמן בראש ורק היה צריך עזרה” *ג’ון לנון על השיר BECAUSE* השיר מחולק לשלוש הרמוניות קוליות: פול – הקול הגבוה, שבאופן לא מודע מייצב את את הקולות..(ניסיתי בלי זה נשמע מוזר..) הקול של פול מתגבר באופן מדהים בסוף כל בית דוגמה : It Blows My Maaaaaaaaahind (חרא דוגמה, זרמו) ג’ון – הקול של לנון הוא הקול המוביל..הקול של ג’ון הוכפל באוברדב. ג’ורג’ – הקול של האריסון הוא הנמוך..האריסון מגביר את הקול בצורה יפה בסוף כל בית (עובדה נחמדה: הטכנאים בסטודיו הנמיכו את הקול של האריסון רק בבתים כי הוא לא יכל לעשות את העליה בקל בלי לצעוק את זה). השלושה שרו את השיר שלוש פעמים בלייב והכפילו בסך הכל פעמיים – כך נוצרה תחושה של 9 קולות. השיר הוקלט 16 פעמים והטייק ה 16 נבחר. Come Together – Drum Track https://vocaroo.com/i/s0tNLKj4nUMW While my guitar gently weeps – guitar track https://vocaroo.com/i/s0COYVxIn3ld A day in the life – bass track https://vocaroo.com/i/s0Ao4BW3at3q Because – Vocal track – take 4 https://vocaroo.com/i/s0BH4C6wMFQE אושר תודה על כך שאתה מעשיר אותנו כל פעם מחדש. מחכים כבר לפוסט הבא. אם גם אתם תרצו להשתתף בפינת הפוסט האורח, יש פרוצדורה בירוקרטית ומאוד סבוכה לביצוע: הודעה אישית אלינו ו…זהו. המשך שבוע מדהים, ניפגש מחר בפוסט חדש מהניילון. #Adayinthelife #beacuse #WhileMyGuitarGentlyWeeps #cometogether #ביטלס

אחת מלהקות הרוק הגדולות בישראל לטעמי, הוציאה לאחרונה את אלבומה העשירי. לאלבום קוראים “מתים שרים הולכים” וללהקה קוראים משינה. לי באופן אישי קשה להתעלם מאירוע שכזה ולכן החלטתי היום לסקור את הקריירה הארוכה הענפה והמגוונת של הלהקה ולהזכיר את המפגשים הלא מקריים שהיו להם לאורכה של הקריירה עם הביטלס. משינה תמיד מזכירה לי את הביטלס בדבר עיקרי אחד: היכולת לגוון, להיות קשובים לסביבת המוזיקה המשתנה, להיות מושפעים ממנה ולהשתנות בהתאם לצורך. משינה הם אלופים בהמצאת סיפורים ודמויות: כרים עבדול זמר, הסוכן הכפול, ד”ר קליני, סוזי בלי היד, גברת שרה השכנה ועוד, מה שמוסיף עניין וסקרנות למוזיקה אותה הם עושים. הבסיס למשינה, שני צעירים בגילאי 20 לערך, יובל בנאי ושלומי ברכה, נפגשו במהלך שירותם הצבאי בתותחנים בתחילת שנות השמונים. שלומי סיפר בסרט “המכונה” שתיעד את אלבומם התשיעי, שהמפגש הראשון שלהם באותו בסיס תותחנים היה צורם והסתכם בכך שברכה נאלץ להוביל את בנאי למעצר עקב התנהגות לא הולמת. יותר מאוחר, החיבור למוזיקת הפאנק והניו ווייב (הגל החדש) של אותה תקופה יצר בניהם קשר מיוחד בו הם היו יושבים ומאזינים ללהקות מאותה תקופה. בשלבים מאוחרים יותר הם אף ניסו את כוחם בהקלטות קאברים לאותם שירים ששמעו כשיובל מנסה כוחו בשירה לא בהצלחה גדולה מדי ושלומי על הגיטרה. למרות שיובל התקשה בתפקיד השירה, עודד אותו שלומי להמשיך ולשיר בטענה מוזרה שגם פורטיס אותו הם העריצו לא ממש נולד לשיר. כשתפסו מעט ביטחון בעצמם, ניסו לשכנע את החברים בבסיס להקשיב להם ואף אירגנו הופעה בחדר האוכל של הבסיס (המתופף בהופעה היה בן דודו של יובל – אורי בנאי). בשלב מסויים ברכה החל משלב שירים שכתב בעצמו באנגלית ברפרטואר של השניים. אחד מחברם לבסיס שהיה “מעריץ” של המוזיקה שעשו השניים, הציע להם שם להרכב – “משינה ורמני” מכונת הזמן ברוסית ושם של להקה רוסית ידועה. תחת שם זה הם נשארו עד לשחרורם. ב 1983 כשהשתחררו, קיצרו את שם ההרכב למשינה והחלו לגייס נגנים נוספים. הם גייסו קלידן בשם רמי חיימוב ואת המתופפת ניבי ליפשיץ שהיתה אחותה של הזמרת שרון לפישיץ שעזבה בשלב מסויים ובמקומה גוייס המתופף דודי לוין. גיטריסט נוסף הצטרף לאחר מכן בשם אורן אליעזרי. יחד החמישיה החלה להופיע במועדונים בתל אביב ובעיקר במועדון הפינגווין המפורסם, כשהם ממשיכים לבצע קאברים ללהקות הגל החדש וגם חומר מקורי שהחל להכתב בסגנון הגל החדש והסקא אבל עם נגיעות ארץ ישראליות ומזרחיות. איך נראה אותו גל חדש שמשינה הראשונית מנסה לחקות ? הנה כמה דוגמאות: The Rezillos – Destination Venus KRAFTWERK – Taschenrechner Madness – One step beyond בשלב מסוים הגיעו השניים למסקנה שהעסק לא ממש נשמע טוב ומגייסים בסיסט בשם מייקל בנסון שהיה כבר חבר במספר להקות לפני גיוסו ושירת בלהקה צבאית. הנסיון שהביא איתו בנסון הוא מהופעות בהן ניגן עם עם זמרים כמו דני ליטני ורמי קליינשטיין. בנסון כבר קיבל הצעה בעבר להצטרף למשינה אך סירב בנימוס, עכשיו כשהבין שההרכב הולך להשתנות החליט להעתר לבקשה. גיוס נוסף היה לעמדת המתופף של איגי (יגאל) דיין אותו הכיר בנסון בשירותו הצבאי. לאחר שעוזב הקלידן רמי חיימוב, החמישה: בנאי, ברכה, אליעזרי, בנסון ודיין ממשיכים להופיע במועדונים בתל אביב. מתחים שהחלו להתגלע בין חברי הלהקה ובעיקר בין יובל לשלומי הובילו לפירוק הלהקה ב 1984 ולהקמת 2 להקות משנה חדשות: האחת “שלום הציבור” בה היו חברים בנאי, אליעזרי, דיין, אוהד ורסנו בבס, מרק רזניק בגיטרה ורונן בן טל בסינתיסייזר. השנייה: “החזית העממית” בה היו חברים ברכה, בנסון וירון בכר בסינתיסייזר. שלום הציבור בשלום הציבור מתחילים בנאי ואליעזרי לכתוב חומר חדש אך הפעם בעברית ומצליחים להוציא 2 סינגלים לרדיו. האחד שיר בשם “נובמבר אחד” המצוין אותו תוכלו לשמוע כאן: השני “ינשוף על ענף גבוה” מן העבר השני, בחזית העממית, כותב ברכה שירים חדשים חלקם באנגלית וחלקם בעברית כמו למשל “קשיים בחקלאות”. שיר נוסף שהקליטו החזית העממית היה “הצעקה הראשונית”. כמה מהשירים שכתב ברכה התגלגלו לבסוף לאלבום הראשון של משינה כמו למשל “קשיים בחקלאות” שהופך ל”אופטיקאי מדופלם”.לבסוף 2 הלהקות שלא הצליחו ממש להתבלט, מתפרקות וכל אחד מהחברים הולך לעיסוקיו הוא: בנאי הופיע בסרט של הבמאי יקי יושע בשם “מכת שמש” בו אירונית הוא מגלם סולן של להקה שעומדת לפרוץ וברכה נוטש לחלוטין את עולם המוזיקה ומתחיל לעבוד בעבודות מזדמנות. הנה יובל בנאי בקטע מהסרט “מכת שמש” בו הוא מופיע בין היתר עם ענת עצמון. יד המקרה מביאה את השניים למפגש מקרי בו הם נסחפים לדבר שוב על מוזיקה ומעניינים האחד את השני ביצירותיהם: ברכה מציג את “קשיים בחקלאות” ובנאי שיר חדש שהחל לכתוב שיהווה את הבסיס ל”אנחנו שניים” העתידי. לאחר דין ודברים הוחלט להרכיב את משינה מחדש, הפעם ללא אליעזרי שמחליט לעזוב. הבסיס של משינה קורם עור וגידים: יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון ואיגי דיין. בהפקה עצמאית הם נכנסים לאולפן ומקליטים 3 שירים משיריו של ברכה: “אופטיקאי מדופלם”, “רכבת לילה” – שיר שכתב והלחין ברכה ובן דודו של יובל, אהוד בנאי הציע לו מילים חלופיות ועוד שיר בשם “כי לא בא לה”.בקטע הבא מ 2015 תוכלו לראות את משינה סוגרת מעגל עם אורן אליעזרי שעולה לבמה ומבצע יחד איתם את “אופטיקאי מדופלם”. באותה הופעה ביצעו משינה עם אליעזרי את “נובמבר אחד” לאחר כ 30 שנה: “אופטיקאי מדופלם” מגיע לתחנות הרדיו ומקבל חשיפה ראויה אך בעיה אחת קטנה נשארה לא פתורה – חוזה הקלטות בחברת תקליטים. הצליל הניו ווייבי הרתיע את חברות התקליטים שלא מהרו להחתים אותה. 3 חודשים תמימים עברו עד שחברת CBS השתכנעה שמשינה הם הדבר הבא והחתימו אותם על חוזה ל 5 אלבומים ב 5 שנים. בתקציב זעום של עשרת אלפים דולר נכנסים משינה להקליט את אלבום הראשון. המיומנות שפיתחו בנגינה במועדונים השתלמה והאלבום יוצא כבר בנובמבר 1985. באלבום נכלל שיר בשם “אנה” אותו כתבה חברתו דאז של יובל השחקנית אורלי זילברשץ. כקוריוז נזכיר שבאלבום הראשון של הביטלס מופיע קאבר לשיר “אנה” של ארתור אלכסנדר. הנה “אנה” מתוך סיבה למסיבה 1986: עוד שירים בולטים מהאלבום היו רכבת לילה, בלדה לסוכן כפול המוכרים, עתיד מתוק ואניגודין (שיבוש שמו של איגי דיין). הנה ראיון מתוך התכנית “עד פופ” מאוגוסט 1985 שנערך באולפן בעיצומם של ההקלטות. בראיון מספר ברכה על הביטלס כעל אחת מהלהקות שהשפיעו עליו. האלבום הגיע למעמד של תקליט פלטינה תוך חצי שנה וסיבוב ההופעות הופך מאסיבי ובאוגוסט 1986 משינה מופיעים מול 50 אלף איש בפארק הירקון כשהם מגייסים לעזרה קלידן בשם אבנר חודורוב אותו גם כן הכיר בנסון בשירותו הצבאי. הנה קטע המדבר על סיבוב ההופעות הזה: לאחר מכן נעלמים משינה מהעין הציבורית לחצי שנה והתרכזו בהקלטות האלבום השני שלהם. כמו כן הם ממסדים את הקשר עם אבנר חודורוב שהופך לחבר רשמי בלהקה. האלבום “משינה 2” יוצא לאור ביוני 1987 ומשינה חוזרים לזירת המוזיקה השכחנית והלא סלחנית כשהם מתחילים שוב את תהליך ההכרות עם הקהל מההתחלה. הקונספט של האלבום היה לייצר מיקשה אחת של שירים כשכל הלחנים סווגו לכל חברי הלהקה – זו הסיבה שמהאלבום לא יצאו סינגלים בזמן אמת מה שהקשה על הצלחתו. משינה שוב התראיינו לעד פופ כפרומו לאלבום השני והציגו את הקליפ לשיר “מדברים עלייך”. ב”הוי סלסתאת” מתוך האלבום מופיע הרפרנס הישיר הראשון לביטלס: “זה לא נעים לי להיות כזה זה גם מפריע לעיתים אולי תתני לי קצת לטעום מזה לנצח שם בשדות תותים” בהופעה עבור התכנית “זהו זה” יצרה הלהקה קליפ לשיר שמזכיר מאוד את הקליפ ל say say say של פול מקרטני ומייקל ג’קסון: עקב כישלון האלבום השני, חברת התקליטים מסרבת לממן אלבום נוסף והקלטות האלבום השלישי ממומנות מכיסם. הלהקה שנמצאה במשבר הקליטה את האלבום שניסה לחזור לקו הפשוט יותר של האלבום הראשון. האלבום “משינה 3” משתחרר ביולי 1988 והוא הביטלסי ביותר עד לאותה תקופה. האלבום נפתח עם השיר שלג צח שנכתב ככל הנראה על קוקאין (ולא בפעם האחרונה) כשאת השיר פותח קטע מהופך של השורה: “אז הם אמרו לו” מתוך הפזמון. בקליפ מופיעה הלהקה כשהם מעוטרים חליפות ושפמים. ד”ר קליני שנכתב על דיכאון עקב המשבר שחוותה הלהקה מזכיר בכותרת השיר את ד”ר רוברט מריבולבר. האלבום נסגר עם קטע קצר בשם “סר חינה” שלי תמיד מזכיר את Her Majesty המינימלי שסוגר את האלבום אבי רואד. הנה הלהקה, החליפות והשפמים בעד פופ 1988: שיר נוסף שהוקלט ולא נכלל באלבום היה “יחי הכסף הגדול”, שיר פאנק שמצר על מצבם הכלכלי הלא פשוט אליו נקלעו. גם האלבום הזה לא מצליח להתרומם והלהקה נמצאת בצומת דרכים. על מנת להציל את הלהקה מפירוק, מחליטים החברים לשנות אסטרטגיה ולבנות את עצמם כלהקת להיטים. על מנת לעשות זאת מוזעק המפיק יעקב גלעד שמוכר בעיקר מעבודותיו עם פוליקר, על מנת לבנות אלבום אוסף בתוספת עם עוד שירים חדשים ולבנות גם מופע עדכני עם עיבודים חדשים לשירים. שיר בשם “בדרך אל הים” שנכתב עוד ב 1984 וגרסת דמו שלו הוקלטה עוד אז, עושה דרכו לאלבום. בגרסת הדמו של השיר הופיע קטע מוזיקה בסגנון מאדנס שהפך לאחר מכן לקטע האינסטרומנטלי ריקוד המכונה שנכנס גם כן לאלבום האוסף.הנה גרסת הדמו: הנה משינה עם ריקוד המכונה: עוד שיר חדש שנכנס לאלבום היה רני בפריז שנכתב בסגנון רגאיי. עטיפת האלבום צולמה בסגנון האלבום Help של הביטלס כשחברי הלהקה עומדים על רקע לבן. האלבום יוצא במרץ 1989 ומגיע למעמד זהב תוך 3 חודשים. משינה מוכתרת ללהקת השנה. רוכבים על גל ההצלחה המחודשת, משינה ממשיכים להקלטות של אלבומם הבא: “העמותה לחקר התמותה”. האלבום הוקלט תוך כשבועיים והצליל הוא ביטלסי מתמיד. שיר הנושא הפותח נסגר בקריאות Love Love Love מתוך All you need is love של הביטלס. בשיר “אכזבה” מופיעה השורה: “הייתי כן השוטה שבגבעה”. ב”למה לי פוליטיקה עכשיו” (שכמעט ונזרק לפח האשפה) , הם מנסים את כוחם בשיר פוליטי מרומז לראשונה. הנה השיר מתוך התכנית “סיבה למסיבה” 1990. בוודאי כבר זיהיתם על עטיפת האלבום של משינה את ההומאז’ לעטיפת Rubber Soul של הביטלס כשבנוסף מרכיב יובל בנאי משקפי עגולים עם שיער ארוך סטייל לנון. האלבום יוצא באוגוסט 1990 וזוכה להצלחה גם בגזרת ההופעות שנקטעות לבסוף עקב פריצתה של מלחמת המפרץ. הנה קטעים מתוך סיבוב ההופעות ההוא: אחר שנים אינטנסיביות של הקלטות והופעות, חברי הלהקה מרגישים מותשים. הם סיימו את התחייבותם לחברת CBS עם שחרור “העמותה לחקר התמותה” ולא טורחים לחדש את החוזה עימם. חברי הלהקה יוצאים לחופשה בה הם מתרכזים כל אחד בעינינו: בנאי בכתיבה לאביו יוסי בנאי וכתיבה והפקה עבור אלבום הבכורה של אשתו אורלי “הקברט של מירנדה” עם עזרתו של אבנר חודורוב, איגי דיין ומייקל בנסון שמנגנים באלבום. ברכה מפיק אלבום ללהקה צעירה ומחתרתית בשם “נושאי המגבעת” שם נחשף ברכה לרוק בועט וכבד יותר ממה שהכיר עד כה. איגי דיין מנצל את ההפסקה להקליט אלבום סולו ראשון. משינה מקימה את הלייבל “זברה תקליטים” על מנת להוציא את אלבומיהם הבאים דרכו. ב 1991 מתכנסים חברי הלהקה על מנת להקליט את אלבומם הבא והנפלא: “מפלצות התהילה”. הלהקה וברכה בעיקר היו מושפעים מסצנת הגראנג’ שהגיעה מארה”ב ומסיאטל בעיקר וכתבה את האלבום הבועט ביותר בקריירת הלהקה. בסינגל הראשון שיצא מהאלבום: “את באה לבקר” מופיעות השורות: “אמך גבוה בשמיים, אביך על פני האדמה” כמחווה לשורות של לנון מתוך Yer Blues. הנה משינה כפי שלא נראו ולא נשמעו עד אז בקליפ לשיר: בשיר “אישה” הכבד שפותח את צדו השני של האלבום (האחרון שיצא בתקליט), משתתקים כל הכלים ולפתע מגיח לאיטו צליל סיטאר משום מקום. בשיר הנונסנס “הארי קריש דם” עם דחקה על “הַרֵא קְרישְׁנַה” האקורדים המנוגנים מזכירים מאוד את My Sweet Lord של הריסון שבעצמו נאשם כי “לווה” את המנגינה מהשיר של השיפונס – she’s so fine. האלבום המצוין “מפלצות התהילה” יצא באפריל 1992 בלייבל החדש יחד עם חברת NMC ולא עורר הדים גדולים מסחרית אך כן הביא קהל חדש ומסוקרן להופעות הלהקה. הנה משינה מהתכנית סיבה למסיבה ב 1992 מבצעים את “הכל התחיל בנאצר” ו “אהבת אותי” אל מול הקהל ההמום: הלהקה שנמצאת שוב במשבר עקב אי הצלחת האלבום השונה והחדשני, מנסה להמציא עצמה מחדש ברעיון על הפקת סרט קולנוע בשם “תן לי את הלבן בגב”, עבורו נכתב שיר חדש: “אוהב אותך מישל”. לבסוף הסרט נגנז ולא יצא לאור. בהופעה בתכנית של אהוד מנור, סיפרו החברים על הסרט וביצעו את השיר החדש: לאחר שהפריכו שמועות על עזיבתם את הארץ לטובת קריירה בארה”ב, משינה כבר בפרויקט הבא שהתחיל כמשהו גרנדיוזי – אלבום קונספט כפול שהוא אופרת רוק על להקה ממוצאת: “פחי שואו והמופע של שיא הרגש” – מצלצל לכם מוכר? אותו פחי שואו היה גיבור האופרה שבה היה אמור להיות מסופר על מלחמתו ברעש המטאלי – כן אותו רעש שתועד באלבום מפלצות התהילה. העלילה מאוד מזכירה את עלילת סרט האנימציה Yellow Submarine שהוציאו הביטלס בו פפרלנד מותקפת על ידי הבלו מיניגז שמונעים מהתזמורת של סרג’נט פפר והלבבות הבודדים לנגן. כמו באלבום סרג’נט פפר, הקונספט התפוגג דיי מהר ולבסוף האלבום נשאר כאסופת שירים רגילה כשהשיר הראשון “פחי שואו” הוא השארית היחידה לאלבום הקונספט שנגנז. חברת NMC שהייתה סקפטית לגבי הפרויקט הוחלפה על ידי הד ארצי וביולי 1993 יוצא האלבום “שיא הרגש” לאוויר העולם כשהוא שונה לגמרי מקודמו הרעשני והכבד ומכיל שירים אקוסטיים, בלוזים ופאנקים וההשפעות של הביטלס, בוב דילן, פינק פלויד והבלוז ניכרות היטב. השיר “דני” שכתב ברכה על חבר שסחר בקוקאין ושואב את השראתו מ wish you were here של פינק פלויד, נחתך באבחה אחת שמזכירה את החיתוך המפורסם של ( I Want you (she so heavy מאבי רואד. האלבום מגיע למעמד זהב תוך שבועיים ומשינה מרגישה מחובקת על ידי הקהל והמדיה. משינה מתראיינים עבור רשת MTV והשיר “נגעה בשמיים” משודר לראשונה מחוץ לגבולות ישראל תחת השם touch the sky מתוך האלבום heights of passion. הנה כתבה מתוך יומן על האלבום שיא הרגש: כבר בינואר 1994, משינה באולפן עובדים על האלבום הבא כשאת מלאכת ההפקה והסאונד הם עושים בעצמם. כמות השירים הגדולה שהייתה הן ליובל והן לשלומי הספיקה ל 2 אלבומים אך כשנעדר ברכה עקב מחלה כשבועיים, החלו בנאי ושאר חברי הלהקה את העבודה על השירים של יובל ולבסוף הכיל האלבום רק את שיריו שדיברו על סגירת פרק, פרידות ואווירה מלנכולית. את ההקלטות הסריטו משינה על מנת להוציא סרט סטייל Let it be אך לבסוף רק קטעים בודדים עשו דרכם לגרסת DVD שיצאה עם האלבום. תוכלו לראות כאן קטעים נבחרים מהאולפן: באלבום התארחו כמה מוזיקאים בהם יוסי בנאי, אביו של יובל, חברות להקת ‘ללדין’ שהקליטו קולות עבור שיר הנושא “להתראות נעורים שלום אהבה” והזמרת האמריקאית מרלה גלן בשיר הקודר סטייל פינק פלויד (שלא מסתיר זאת ומזכיר את שם האלבום “אימא לב אטום”) – “עכשיו את בוכה”. האלבום נסגר עם השיר “תחזור תחזור” שחוזר על שיר הנושא הפותח רק הפעם בקולו העמוק של יוסי בנאי, אביו של יובל. בזאת לא תם האלבום – השיר האחרון בהחלט הוא חזרה לשיר “עכשיו את בוכה” רק בגרסה עליזה ומוקצנת שלי מזכירה מאוד את (You Know My Name (Look Up The Number שהיה הביסייד של הסינגל האחרון של הביטלס Let it be שיצא ב 1970. הקטע נקרא “היה לי חלום” ואתו משינה סוגרים את הקריירה שלהם. האלבום יוצא שנה לאחר תחילת ההקלטות – בינואר 1995 וזוכה לאלבום זהב תוך חודשים ספורים. בתוך כך מכנסים משינה במאי 1995 מסיבת עיתונאים בה הם מודיעים על כוונתם לפרק את הלהקה הוותיקה וזאת על מנת לפרוש בשיא ולפצוח בקריירות סולו. כך זה מדווח: באחת מן הופעות הפרידה בערד התרחש אסון בו נהרגו 3 צעירים. בטקס אנשי השנה לשנת 1995 ששודר ערוץ 2, זכו משינה כאנשי השנה במוזיקה ובקטע הבא אף “הוכתרו” להיות הביטלס הישראלים. בשנים בהן הלהקה לא הייתה פעילה הקליט בנאי 3 אלבומי סולו בהם נגע בז’אנרים שונים כמו דאב שהוא הרחבה של הרגאיי מג’מייקה. שאר חברי הלהקה השתתפו בפרויקטים רבים ומגוונים כמו שיתוף הפעולה של שלומי עם פורטיס באלבום “רץ על הקצה” בו משתתפים גם חלק מחברי משינה – את הקליפ המגניב למשאיות פיננסיות תוכלו לראות כאן: שלומי מפיק גם את האלבום הרביעי של כנסיית השכל “רוץ ילד”. הנה ראיון מ 2001 לקידום אלבום הסולו השלישי של יובל בנאי עבור התכנית של יאיר לפיד: גולת כותרת קריירת הסולו של החברים מבחינתי הוא אלבום הסולו הנהדר שהוציא שלומי ברכה ב 2003 בשם “צ’אפלין צ’ארלי” שקצת איבד מהפוקוס לאחר שבאותה שנה התאחדו חברי הלהקה וחזרו לפעילות מלאה. ביוני 2004 משינה מקיימת הופעה יוצאת דופן וחברי הלהקה עולים להופיע על הגג ברחוב החשמונאים 105 בתל-אביב בפני העוברים והשבים ומבצעים בין היתר את Get Back שביצעו הביטלס בהופעה המפורסמת שלהם על הגג ב 1969. מתוך ההופעה על הגג בתל אביב האלבום הבא “רומנטיקה עתידנית” יוצא במאי 2005 , 10 שנים לאחר הפרידה ומתקבל באדישות מה. למרות זאת הלהקה ממשיכה את סיבובי ההופעות המוצלחים שלה. בשנים הבאות ממשיכה הלהקה את פעילותה לצד פעילויות אחרות של חבריה : בנסון מקים הרכב אלקטרוני בשם “לימוזינה” אליו מצטרף גם אבנר חודורוב ויובל בנאי שמשחרר את אלבומו הרביעי ב 2008. ב 2009 מתכנסים חברי הלהקה לעבוד על האלבום הבא ששמו הזמני היה “יער אפל” אך לבסוף השתנה שמו ל”יהלומים בשמיים” (כן כמו לוסי) על שם אחד השירים שבאלבום. הקלטות האלבום שלעיתים הופכות צורמניות בין חברי הלהקה, מתועדות בסרט “המכונה” שמזכיר מאוד את Let it Be. האלבום עם ההפקה הנהדרת והנגיעות האלקטרוניות, יוצא לאור באפריל 2010 ונפתח עם השיר הסוחף “בליינד דייט”: בליינד דייט עם עצמי השלושים לעשירי שמונה וחצי אצלי בבית מזג אויר סגרירי היין של תרועה המוסיקה של ג`וני המלך האנושי חולצה מריבולבר ומלא קסם אישי משינה עושים מעשה רדיוהד ולראשונה מאפשרים הורדה בחינם של האלבום מהאינטרנט. לפני כשבוע כאמור, יצא אלבומה הבא של משינה: “מתים שרים הולכים”. קחו לכם זמן ושבו והקשיבו לאלבום הנפלא הזה. אל תשכחו לתפוס לכם גם מקום בהופעה של האגדה הזו שעדיין חיה בקרבנו – לצערנו זה לא יימשך לנצח. את הפוסט נסגור עם שורה מתוך השיר “הכל חולף”, שסוגר את האלבום החדש והמקסים, שגם אם יהיה זה אלבומם האחרון של משינה (כולי תקווה שלא) – השיר ראוי לסגור אלבום אחרון של להקה. “…כי הכל חולף עם הרוח מתעופף הכל חולף עם אף אחד לא מתחלף…” #מאדנס #getback #TheFoolontheHill #גוןלנון #אבנרחודורוב #גורגהריסון #AnnaGoToHim #Iwantyoushesoheavy #StrawberryFieldsForever #help #RubberSoul #מייקלבנסון #יובלבנאי #איגידיין #ריבולבר #סרגנטפפר #שלומיברכה #ניוווייב #ביטלס

בשבוע שעבר פרסמנו את החלק הראשון של הטקסט שכתב צ’אק קלוסטרמן, סופר וכותב טורים (בין היתר כתב במגזין המוסיקה “ספין”) עבור הספר In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs. צ’אק התרכז בהיותו של השיר “הלטר סקלטר” אבן דרך במוזיקל המטאל – תוכלו לקרוא אותו כאן. היום, בחלק השני, הוא מנסה להסביר את ההבדל בין השיר לשירים אחרים של הביטלס, ובצ’ארלס מנסון. קריאה מהנה. ————————————————————————————————— מגלשת “הלטר סקלטר” “הלטר סקלטר” של מוטלי קרו מ-1983 היא גרסה מודרנית שגרתית של השיר המקורי, אבל היא מתעלמת באופן מובהק מכוונותיו המוצהרות של היוצר – היא אינה מלוכלכת. היא מחושבת, זורמת ומלוטשת מאוד, מה שגרם (כמובן) לכל מבקר רוק מסורתי לשנוא אותה, למרות העובדה (או אולי בגלל העובדה) שזה היה האידאל המזוכך של כל מה שחובב Hair Metal אהב ב- Hair Metal. הלוגיקה של מוטלי קרו היתה לקחת משהו ישן ולמכור אותו כחדש, כשהוא משווק לצעירים בגיל ההתבגרות, להם לא היתה שום מערכת יחסים עם המקור. פירוק הלוגיקה של מקרטני מ-1968 היא כבר יותר מסובכת. הוא ניסה לבנות מנגנון חדשני מתוך חלקים שבורים. הוא ניסה, בעקשנות, לחבר יחדיו שיר סביר מתוך אוסף של צלילים לא נעימים. זה לא היה משהו שהביטלס עשו בדרך כלל. אנשים השתמשו במאות שמות תואר כדי לתאר את הסאונד של שירי הביטלס, אבל המילה שמתארת אותן בצורה המדוייקת ביותר נחשבת כבנאלית מדי מכדי להשתמש בה בצורה מקצועית – הסאונד של הביטלס הוא Nice (אני אשתמש בהמשך ברשותכם במילה “נעים”). החלק האמצעי של You Can’t Do That נשמע לרוב האנשים נעים, אפילו אם הם לא אוהבים מוסיקת רוק. קולות הליווי של I’m Happy Just to Dance with You הם נעימים. האקורדים שמנוגנים בפסנתר ב- For No One הם קודרים, אבל הם קודרים, באופן שלא ניתן להפריכה, בצורה נעימה. אני מבין שזה נראה מטופש להצביע על זה, ואני מבין ששום עורך מגזין לעולם לא יתן למבקר להשתמש במילה Nice כדי לתאר את הסאונד של משהו. זה עצלני וחסר אפקטיביות. עדיין, זהו המפתח לנשגבות של הביטלס והיסוד העיקרי של סגנונו של מקרטני: פול מקרטני יוצר שירים שנעימים לאוזן האנושית, והוא שר אותם בסגנון נעים. והנה כאן, ב”הלטר סקלטר”, הוא מנסה לסתור את הנטייה הטבעית שלו. הוא רוצה להישמע נוקשה ומתסכל. אבל הוא עדיין פול מקרטני, אז הוא לא באמת יכול להגיע לשם. השיר לא באמת מגיע לצרימה – אתה יכול לזמזם עם גיטרת הקצב, ולרוב גם עם הגיטרה הראשית. הביצוע הווקאלי של מקרטני דוחף את מיתרי הקול שלו לנקודת השבירה, אבל שום דבר לא באמת נשבר (וזה גם תמיד נראה שג’ון היה צריך לשיר את השיר, בכל מקרה). הרבה ממה שמקרטני מזהה כ”מלוכלך ואגרסיבי” הוא פשוט חוסר ארגון וחוסר שגרתיות – השיר מתחיל מהאמצע, לתופים אין סווינג, ויש 3 פייד אאוטים טריפיים לקראת הסוף שמרגישים קלישאתיים, אם אתה לא על סמים. חשוב יותר, יש את הדילמה הטכנולוגית: האולפנים של 1968 לא היו מוכנים לתפוס ולהעצים שיר כמו “הלטר סקלטר”. מקרטני הקליט את הבס שלו דרך אמפליפייר של 100 וואט, שזה חלש פי ארבע ממה שנער בן זמננו בגיל 16 ישתמש בו להופעה בקפיטריה של בית הספר. זה לא בא לומר שאי אפשר לתפוס צליל גדול בעזרת מגבר של 100 וואט, כי אתה יכול – זה אותו ציוד בסיסי בו ג’ימי פייג’ השתמש כדי להקליט את “לד זפלין 2” שנה לאחר מכן. אבל שלא כמו פייג’, הביטלס חשבו יותר על המרקם מאשר על העומק, וזה לא עובר. “הלטר סקלטר” נשמע קטן, ואפילו קצת זול. אבל הנה אני, כמעט 5 עשורים לאחר מכן, מאזין ל”הלטר סקלטר” שוב ושוב ומנסה לשכנע את עצמי שהוא לא נהדר (ונכשל לגמרי). ישנה עקומת פעמון הפוכה עם הסוג הזה של יצירת אמנות: בפעם הראשונה שאתה שומע אותה, היא נשמעת מוזרה ונהדרת. אחר כך, לאורך שנים רבות וחשיפות רבות, נראה שזה הופך למטופש יותר ויותר. במיוחד בתקופת השיא של ה-CD, שהתקיימה בסוף שנות ה-90, אז בדרך כלל פשוט דילגתי על “הלטר סקלטר”, יחד עם קטעים רבים מ”הלבן הכפול”. הפכתי אלבום כפול בן 93 דקות לאלבום של 38 דקות. שכנעתי את עצמי שזה היה פילר. אבל אז – כמו עם עוד כל כך הרבה שירים של הביטלס מהתקופה הזו – “הלטר סקלטר”, באופן שלא ניתן להסבירו, התחיל להשתפר. ואני משתמש במונח “באופן שלא ניתן להסבירו” כי אני לא יכול למצוא הצדקה לסיבה שזה קרה. אולי בסופו של דבר הפנמתי את כל מה שקראתי על השיר והשלכתי את המידע בחזרה על המוסיקה. אולי מה שאני אוהב במוסיקה באופן כללי השתנה, ופתאום שמעתי משהו בשיר מ-1968 שהזכיר לי את 1963 (האובססיה האישית שלי עם הביטלס נעה בכיוון הפוך – בהתחלה אהבתי ביותר את האלבומים המאוחרים, אחר כך את תקופת הביניים ולבסוף את החומרים המוקדמים). אולי הייתי פשוט קצת מבוגר יותר ולכן אדם מעט שונה. מי יודע? אני אשקר אם אטען שיש לי מושג איך זה עובד. אבל אני יודע ש”הלטר סקלטר” החל להישמע שונה מהדרך בו זכרתי אותו, והתחלתי להבחין בפרטים פרימיטיביים, אך עדיין מתוחכמים, שאולי אפילו לא היו שם. שמיעות חוזרות דחפו אותי לשינוי מוחלט. זה לקח שנים, אבל “הלטר סקלטר” הפך לסטייה מרוממת רוח שגורמת לי לחשוב מחשבות לא לינאריות משוגעות. וככה, אני מניח, שזה קרה. ———————————————————————————————— “זה שיר שצ’ארלס מנסון גנב מהביטלס”, הסביר בונו באלבום ההופעה משנת 1988 Rattle and Hum. “אנחנו גונבים אותו בחזרה”. מילותיו של בונו משרתות כפתיחה לגרסת הכיסוי החלשה ביותר של “הלטר סקלטר” בעידן תאצ’ר, אבל הביצוע אינו מה שחשוב. מה שחשוב הוא הסנטימנט של ההקדמה – ההבנה שמקרטני כתב שיר פופ ללא שום משמעות טבועה בו, ועדיין כזה שהוביל לפרשנות של חזון נבואי על מלחמה אפוקליפטית בה הגזע השחור יגבור על הלבן. אף אחד לא יודע איך מנסון הגיע להבנה הזו. הוא פיתח אובססיביות כמעט עם כל שיר באלבום הלבן הכפול, אבל הפרשנויות השגויות האחרות שלו לפחות הכילו מעט יותר הגיון. Piggies יכול להיות, מבחינה תאורטית, שיר על הכאת שוטרים. Blackbird יכול להיות, מבחינה תאורטית, שיר על התקוממות על רקע גזעי. Revolution 9 יכול להיות, למען האמת, כמעט על כל דבר. אבל “הלטר סקלטר” מתאר בפשטות פארק שעשועים בריטי – זהו מגדל גדול ומעוגל שבצידו החיצוני ישנה מגלשה שמקיפה אותו. סביר שרוב האמריקאים מעולם לא ראו מגלשת הלטר סקלטר, ואני משוכנע שלמנסון לא היה מושג מה מקרטני תאר בצורה כל כך ישירה. סביר להניח שמנסון לא הכיר פרטים רבים שהיו קשורים באזור ליברפול. עדיין, הקפיצה המנטלית בין “אטרקציות של קרנבל” ל”מלחמת גזעים” היא תהומית למדי. למה זה קרה? מה הפך בטעות את השיר הזה למרכיב המרכזי במקרי רצח מזוויעים מרובים, מעבר לעובדה שהאדם שיצר את הגישה המוטעית היה סוציופת? צ’ארלס מנסון זה יהיה מטורף להאשים את הביטלס בכך. אבל רק לרגע, הבה נשתגע. הביטלס אהבו לבלבל אנשים. הם מצאו את זה מצחיק מאוד, במיוחד ככל שהתבגרו. כשלנון עשה טעות בשירה ב-You’ve Got to Hide Your Love Away, הוא השאיר את הטעות שם באופן מודע, משועשע מכך שה”פסאודואים” (כפי שכינה את הפסאודו אינטלקטואלים) בטח ינתחו את זה בצורה יומרנית. המשחק הפסיכולוגי הזה מהווה חלק גדול בכריזמה של הביטלס. אבל בספרו הגאוני Revolution in the head שיצא ב-1994, ההיסטוריון איאן מקדונלד מעלה נקודה מוזרה ונבונה מאוד על הסכנות שבבלבול אנשים באופן מכוון: ההשפעה הגדולה כל כך של הביטלס, העלתה את הסיכון בכל דבר שהם עשו. “[הביטלס] החלו לקבל ארועים מקריים… כקבילים לחלוטין,” כותב מקדונלד. “המאזינים הושארו לעשות את ההקשרים שלהם ולתת את הפרשנויות שלהם למה שהם שמעו, וכך עלה הסיכון של פרשנות שגוייה כפי שעשה מנסון”. משפחת מנסון עכשיו, האם אני באמת מאשים את הביטלס במותה של שרון טייט? אני לא ( וכך גם מקדונלד, עד כמה שאני יודע). אתה לא יכול להאשים אמן בתגובה חסרת ההגיון של הצרכן. עדיין, מה שאנו רואים עם המורשת של “הלטר סקלטר” היא סימן למשהו שלעולם לא יפסיק לסקרן: האישוש להיותם של הביטלס יוצאי דופן לחלוטין. חוקי הלוגיקה הרגילים לא חלים על ההרכב הזה. אם הם היו כל להקה אחרת, הקונספט של אידיוט אקראי ששומע שיר על מגלשה ומסיק שזו תקשורת סודית שמכוונת אותו לארגן רצח המוני, היתה נדחקת לשולי הפסיכוזה הסוציולוגית. המוסיקה עצמה היתה רק הערת שוליים לפשע, כמעט ולא קשורה לארוע. לא היינו מבינים (או אפילו מנסים להבין) למה מנהיג כת בחר באופן רנדומלי לסלף את השיר הייחודי הזה. אבל כשהלהקה היא הביטלס, אנחנו (בערך) מבינים את זה, באותו אופן שאנחנו (בערך) מבינים את זה, כשאנו מגלים שאקדוחן בודד מחזיק איתו עותק משומש של “התפסן בשדה השיפון”. אין זה נראה מפתיע במיוחד, בהסתכלות לאחור, שהביטלס קושרו לטירוף הזה. התרגלנו כבר להשפעה האדירה שלהם על התרבות. אבל זה המכשול – אל לנו לתפוס את זה כמובן מאליו. זה דבר מדהים. זה נורא ובלתי נתפס שזה קרה בכלל, ואנחנו חייבים להפוך את זה לחלק מהחוויה. חזרו והקשיבו שוב ל”הלטר סקלטר”, ואל תנסו לבודד אותו מהתוצאות שהוא הביא להן. אל תעמידו פנים שכל החרא הזה לא קרה מעולם. נסו לשמוע את מה שמנסון שמע, אפילו שמה שמנסון שמע לא נמצא שם, בגלל שזה השיר היחיד שניתן לעשות את זה בו, וזה בדיוק ההפך משרירותי. שרון טייט #HelterSkelter #U2 #צאקקלוסטרמן #צארלסמנסון

מה שלומכם חברים? היום נפרסם את החלק הראשון מתוך שניים על “הלטר סקלטר”. אורי כבר כתב פוסט מצוין בנושא אותו תוכלו לקרוא כאן. הפעם אנחנו מתמקדים בטקסט שכתב צ’אק קלוסטרמן (שהתחיל כעיתונאי ומאז כתב כמה וכמה ספרים) עבור הספר In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs. צ’אק מתרכז בהיותו של השיר אבן דרך במוזיקל המטאל. ולפני שנתחיל עם הטקסט המתורגם, רק הערה – למרות מה שכותב צ’אק, I Can See for Miles הוא שיר גדול 🙂 ————————————————————————————————- מעולם לא פגשתי מישהו שהשיר האהוב עליו ביותר של הביטלס הוא “הלטר סקלטר”. אם הייתי פוגש מישהו כזה, הייתי מניח שהאדם הזה, ככל הנראה, לא ממש אוהב את הביטלס. השיר הרבה פחות מקסים מרוב הקטלוג שלהם וניצב (אולי) כשיר השישי הטוב ביותר באלבום החמישי הטוב ביותר שלהם. ג’ון לנון לא חיבב את השיר, או אולי פשוט חשב שהוא מטומטם (“זה לגמרי של פול”, הוא אמר תוך ביטול במהלך השנה האחרונה בחייו), ומקרטני ככל הנראה לא אהב אותו במיוחד גם כן (מכיון שבחמשת העשורים שעברו מאז לא כתב שום טרק שדומה במבנה שלו). זהו שיר חריג מאוד. עדיין, אי אפשר לפטור את “הלטר סקלטר” כשיר נסיוני או פילר של ארבע וחצי דקות. זוהי ההתגלמות של ביצוע ראוי שמבוצע בכישרון רב ומתוך כוונה מלאה, לרעיון גרוע. מקרטני הסביר פעמים רבות כי “הלטר סקלטר” נוצר כנסיון להביס את The Who במשחק בו The Who לא ידעו שהם משחקים – פיט טאונסנד אמר לכתב שהסינגל הבא של הלהקה יהיה הרועש והמלוכלך ביותר שהלהקה אי פעם ניגנה, אז פול ניסה לדמין איך זה ישמע. באופן מוזר, הסינגל שטאונסנד דיבר עליו היה “I Can See for Miles, שבסופו של דבר התברר כסינגל רגיל ללהקה ומשעמם למדי. אבל התגובה של מקרטני היתה “הלטר סקלטר”, וזו הסיבה שלביטלס יש שיר שמזכיר להבים של מכסחת דשא שיוצאים מהמקום לאחר שפגעו בלבנה. זוהי לא עבודתם הטובה ביותר. אני אוהב את זה. אבל זו לא עבודתם הטובה ביותר, ואף אחד לעולם לא יתווכח שזו כן. ועדיין – מנקודת מבט תרבותית, היסטורית ולא חווייתית – השיר היחיד שחשוב יותר מהשיר הזה בקטלוג הביטלס הוא “I Want to Hold Your Hand”. מה שאנחנו מקבלים עם “הלטר סקלטר” היא דוגמא נדירה לשיר רוק שאין לפניו שום דבר דומה: אי אפשר למצוא שום מנגינה לפני כן, שנשמעת (או מתנהגת) בצורה דומה. זה לחלוטין תוצר של הדמיון האודיופוני של מקרטני. עכשיו, זה לא הופך את זה באופן מיידי לשיר טוב. תמיד יש את האפשרות להיכשל בצורה מקורית לחלוטין (אין גם שום תקדים ל-Revolution 9), אבל הפגם המרכזי ב”הלטר סקלטר” – במהותו, העדר מוזיקליות – נעלם כלא היה על ידי הפוטנציאל המוזר שלו. כיון שאף שיר דומה לא היה קיים קודם לכן, “הלטר סקלטר” הצליח ליצור שבילים שקודם לכן לא היו קיימים. ההשפעה שלו ניתזה בשרירותיות לכיוונים רבים, וניתן לראות בו כשיר שפורש באופן השגוי ביותר מכל שירי הביטלס (לפחות מסיבה אלימה אחת). והרולד בלום צדק: באמנות, פרשנות שגוייה תמיד מעניינת יותר ממה שהתכוונו אליו. זו הסיבה ש”הלטר סקלטר” הוא השיר המעניין ביותר של הביטלס. ——————————————— כמו אנשים רבים כל כך שנולדו 1) אחרי שהביטלס התפרקו, אבל 2) לפני שג’ון לנון נרצח, החשיפה הראשונה שלי ל”הלטר סקלטר” היתה דרך גרסת כיסוי. זה כפי הנראה שיר שקל מאוד ללמוד. אני לא יודע לנגן בגיטרה, אבל אני כמעט יכול לנגן את ההקדמה של השיר. יש גרסאות גותיות (סוזי והבאנשיז מ-78′), גרסאות קונפורמיות זהות למקור (אירוסמית מ-75′ ופאט בנטאר מ-81′) , פאנק משומן (האסקר דו מ-86′), דת’ מטאל שוודי (Dimension Zero מ-02′) רוק שורשי (דון הריסון מ-77′, Gov’t Mule מ-2000), נסיון מעניין מבוני טיילר הקנדית (דיאן התרינגטון מ-80′) ונסיונות רבים של אואזיס, בדרך כלל עם נואל גאלאגר בשירה (וזה, כמובן, עדיף על האלטרנטיבה). אני גיליתי את השיר עם גרסה של מוטלי קרו, השיר האחרון של צד א’ של Shout at the Devil. המניעים של ניקי סיקס להקלטת השיר נראים עכשיו ברורים, אבל זה היה מוזר בזמן אמת, ומוחי, מוח של ילד בכיתה ה’, לא הצליח לבודד את החלק המוזר: האם הביטלס כתבו שיר מטאל או שמוטלי קרו אהבו שיר היפי? שניהם נראו בלתי אפשריים. הידע שלי בהיסטוריה של הפופ היה קרוב לאפס: יחלפו כמה שנים לפני שאגלה שהביטלס חלקו בינהם את תפקידי השירה (אני הנחתי שפול שר את כל השירים, בהתבסס על קליפ של “יסטרדיי” שראיתי פעם בטלוויזיה). האפשרות שהביטלס המציאו את הרוק הכבד נראתה כל כך מגוכחת, שאפילו לא בזבזתי זמן על להתווכח עם ההנחה הזו, ממש כפי שלא הייתי מבזבז זמן על ויכוח עם ההנחה שדייויד לי רות’ המציא את ההומוסקסואליות. הרעיונות האלה לא נראו קשורים. כמה עשורים אחר כך, הטענה ש”הלטר סקלטר” הוליד בשוגג את הרוק הכבד הפכה כל כך רווחת, שמקרטני כבר לוקח את הקרדיט לזה. אני חושב שזה לא נכון. אבל רק באופן טכני. “הלטר סקלטר” יצא בנובמבר 1968. בלאק סבאת’, הלהקה הראשונה שגילמה לחלוטין את כל מה שהמטאל יהיה – לא התחילו אפילו לקרוא לעצמם בלאק סבאת’ עד הקיץ הבא. אז “הלטר סקלטר” בפירוש הגיע ראשון, וחברי בלאק סבאת’ היו כולם מעריצי ביטלס מוצהרים. אין ספק שהם הכירו את “הלטר סקלטר” כשהם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם ב-1970, ויש שירים רבים של סבאת’ מתקופת אוזי, שההשפעות של הביטלס עליהם הן ברורות. אבל ההשפעות האלה לא באמת מובילות אל “הלטר סקלטר” (אולי הריפ הראשי ב”פראנויד”, אבל אפילו זה רק אם מתאמצים לחפש). זו הבעייה המרכזית עם סיווגו של “הלטר סקלטר” כמקור לרוק הכבד: זה לא שיר כבד. הוא אגרסיבי ומאטלי, אבל אין לו כח כבידה. הוא אפילו לא כבד כמו ש-Ticket to Ride כבד. פול שואג כאריה באוזנו של רינגו, שנייה לפני שזה יכניס לו כאפה. מספרים שמעוצמת הכאפה עלה לפול החום ויומיים הוא שכב במיטה ואכל מרק עוף עם קניידלך. שיר המיינסטרים הרוקי המוקדם ביותר שמציג את התבנית למטאל המודרני הוא You Really Got Me של הקינקס מ-1964, בעיקר בשל הקצב שלו והשפה המוסיקלית (אבל גם כי הגיטריסט דייב דייויס חתך את הצד האחורי של האמפליפייר שלו עם סכין גילוח והכניס את כל התבשיל לעיוות צליל). Purple Haze יצא ב-1967. נסיונות עובריים מ- Blue Cheer, Vanilla Fudge ו- Steppenwolf גם קדמו ל”הלטר סקלטר”, ו- Steppenwolf אפילו השתמשו במונח “heavy metal thunder” כדי לתאר את מה שהם חשבו שהם עושים. אז בטח – יש כשל מתודולוגי בלתאר את הביטלס כממציאי המטאל. זה לא היה המקור המכאני. אבל זו היתה ההתחלה, פשוט בגלל שהביטלס היו הביטלס (וכל שאר האמנים לא). מתוקף היותם הביטלס, העניין שלהם בהפקת קטע כמו “הלטר סקלטר” נתן תוקף לרעיון האסתטי של שיר פרוע וראשוני שכל הוויתו היא לגרום לאנשים רכים לרתיעה. קטלוג השירים של הביטלס הוא בעל מטען נטרלי. כל להקת גיטרות אחרת בשישים השנים האחרונות עשתה סוג כלשהו של רוק: בלוז רוק או פרוג רוק או פולק רוק או אסיד רוק או פאנק רוק או גראנג’ רוק או ארט רוק או (תבחרו לבד) רוק. אבל לא הביטלס. הביטלס עשו “מוזיקת ביטלס”, שהפך להגדרת העבודה של “מוסיקת רוק”, שהפכה להגדרת העבודה של “מוסיקה פופולרית”. בלאק סבאת’ יצרו בתוך הז’אנר, Blue Cheer עבדו בתוך תת ז’אנר. לביטלס לא היו שום הגדרות כאלה. הם יכלו לעשות כל מה שרצו, וכל מה שעשו הפך לנורמה. אם הביטלס היו הופכים את האקורדיון לכלי המוביל ב”ריבולבר”, כולנו היינו יכולים להיכנס לחנות המוסיקה המקומית שלנו ולראות קיר שלם של תצוגת אקורדיאונים, שאת רובם היה ניתן לחבר למגבר מארשל. כל מה שהביטלס עשו הפך מיד למשהו שסביר להניח שאמנים אחרים ינסו גם כן. הביטלס “המציאו” את ה-Heavy Metal באותו האופן בו הם “המציאו” את האופן בו להקת פופ מתפרקת באופן פומבי: הם לא היו בעלי הרעיון הראשוניים, אבל הם היו הראשונים שהפכו את הרעיון למשהו מוחשי בקונטקסט שהיה חשוב באופן קולקטיבי. “הלטר סקלטר” אישר את המטאל. אם מוטלי קרו היו מבצעים את Smoke on the Water או את Children of the Grave, המסר הסמוי היה “אנחנו אוהבים מטאל, אז אנחנו מנגנים מוסיקת מטאל”. על ידי כך שהם ביצעו את השיר של הביטלס, המסר היה “אנחנו אוהבים מוסיקה. מטאל הוא פשוט הסגנון שאנחנו מנגנים אותה” ———————————————————————————————— זהו. עד כאן להיום. בשבוע הבא נביא את החלק השני של הטקסט הזה. נשמח לשמוע מה אתם חושבים. #הבימטאל #HelterSkelter #רוקכבד #המי #מוטליקרו #הקינקס #הביטלס