אחד הדברים האהובים עלי הוא לעבור על כתבות וידיעות שהתפרסמו על הביטלס בזמן אמת. כשאנו מכירים היום כבר את כל הסיפור, יש לנו פרספקטיבה שבעזרתה אנו בונים את הסיפור, אבל לא מזיק לחזור מדי פעם לראות איך הוא נתפס על ידי מקורות שונים בזמן אמת.
היום החלטתי לחזור אל שנת 1963 דרך כתבות וביקורות שהתפרסמו מחוץ לאנגליה, וניסו להתמודד, בתקופה השמרנית כל כך ההיא, עם נסיון להסביר את הביטלמניה. זיכרו שאנחנו מדברים על התקופה לפני שהביטלס היו להצלחה עולמית. העולם לא מכיר אותם, אלא כאיזכור של תופעה לא ברורה שמתרחשת באנגליה. מדהים לחשוב שפחות משנה מאוחר יותר, לא היה בית בעולם המערבי שלא הכיר אותם.
הקטע הבא הופיע בעיתון The Desert Sun, שיצא בפאלם ספרינג, קליפורניה. להזכירכם מדובר על תקופה שקדמה להגעת הביטלס לארה”ב. יצאו שם כבר סינגלים בחברת ויג’יי הקטנה, אבל שום דבר שיכול בכלל לאותת למה שיקרה מאוחר יותר. הקטע, שהתפרסם ב-15 באוקטובר, מדבר על הופעה שהתקיימה יומיים מוקדם יותר.
הכותרת דיברה על “התפרעויות נערות לונדון”. וזו לשון ההודעה:
“תגבורת משטרתית נקראה בליל יום ראשון, כש-500 נערות שועטות התקהלו סביב רביעיית הרוקנרול הביטלס, לאחר הופעתם בלונדון פלאדיום. לבסוף הצליחה המשטרה לחלץ את הרביעייה פרועת השיער דרך הבנות אל המכונית שלהם, בה נסעו משם.”
נמשיך עם הודעה לעיתונות שכללה תמונה מבוקרו של ה-23 באוקטובר, 1963, רגע לפני צאתם של הביטלס לסיבוב הופעות בשבדיה.
הטקסט אמר: “הביטלס מהגרים, זמנית. הביטלס, שפרטו, שרו וניענעו את התספורת הייחודית שלהם להצלחה בעולם הפופ במהלך השנה האחרונה, צולמו הבוקר (רביעי) בנמל התעופה של לונדון (היתרו) לפני שיצאו לסיבוב הופעות בשבדיה. ארבעת הביטלס – משמאל לימין – ג’ון לנון, רינגו סטאר, פול מקרטני וג’ורג’ הריסון. כשיחזרו לאנגליה יבצעו סדרה של הופעות, להן הכרטיסים כבר אזלו, לפני שיחלו בשלושה שבועות של מופע מיוחד לחג המולד.”
התמונות הבאות הינן תמונה של צעירים המנסים לראות את הביטלס בדאבלין ותמונה של כתבה ובה סיקור של המופע שלהם שם:
“כפי שכתב המבקר הליברפולי בוב וולר, זמן קצר אחרי ההופעה הפומבית החשובה הראשונה שלהם לפני כשנתיים: ‘כאן, שוב, בביטלס, היה את החומר ממנו נוצרות צעקות… מחוספסים אך רומנטיים, מושכים את שני המינים, עם נאיביות מחושבת וגישה גאונית ופשוטה למוסיקה שלהם, מציגים שוויון נפש אל מול המעריצים ועדיין תמיד אומרים תודה’.
הצעקות היו נוכחות ללא ספק ב’אדלפי’ ביום חמישי בערב, אבל איכות ההופעה שלהם נשאר כסימן שאלה, כיון שלא ניתן היה לשמוע אותם בכלל. הפתיחה והסגירה של פיותיהם היו האינדיקציה היחידה לכך שהם באמת שרים. כל מה שהם עשו התקבל בצרחות מטורפות – החל מאמירתם לקהל לשתוק, כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם ועד לנענוע התסרוקת יוצאת הדופן שלהם לצלילי המוסיקה.
הצרחות, אם כן, לא היו הבעת הערכה של הקהל, אלא סימן להיסטריה העצמית שלהם. הבחורות הדאבלינאיות הקטנות, עם העתיד המשמים של עשרים שנות חיזורים לפניהן, ללא ספק הוציאו את המירב מן ההזדמנות הייחודית לאבד שליטה וכל עכבה. הטירוף שלהם הגיע לפסגות הפראות החייתית, מעבר לגבולות הציוויליזציה.
אני הרגשתי שהתגובה המשולהבת אליהם היתה חסרת הצדקה, גם על פי מראיהם, וגם על פי המעט שיכולתי לשמוע מההופעה שלהם. שניים מהם נראו כאילו הרגע הם זחלו מתחת לסלע לאחר שנת חורף ארוכה (‘יותר חלזונות מאשר חיפושיות’, כפי שאמר בבוז מי שהיה איתי). השניים האחרים לא היו אטרקטיבים יותר מנער השליחויות הממוצע…
הספונטניות שלהם היתה המעלה האטרקטיבית ביותר שלהם. הם לא היו יותר מדי סקסיים באופן מודע, כמו אלביס, או חצופים וחמודים כמו טומי סטיל, אבל היו שילוב טוב בין שניהם. הם נתנו את התחושה של ‘עוד אחד מהבחורים’ כמו אלברט פיני בסרט ‘ליל שבת ובוקר יום ראשון’. התחושה הזו קיבלה את האישור מהתוכניה שסיפרה לנו ששלושה מהם אוהבים סטייק וצ’יפס ואחד מעדיף ביצים. כל ארבעתם אוהבים את הצבע שחור והם ציינו בנות כאחד הדברים שהכי מעניינים אותם. בגלל האפיל הפשוט והבסיסי שלהם, הקהל לא מוצא כל קושי בהזדהות עם גיבורים אלה שלו. אליל הזהב בחר לרדת מרצונו מרום מושבו, ולהסתפק ברגלים פיזיות. את מידת ההצלחה של זה תשפטו אתם.”
צחקתי קשות מהביקורת הזו.
ולסיום היום, כתבה שהתפרסמה בדצמבר 1963 על הביטלס בעיתון מקונטיקט, ארה”ב. הכתבה נכתבה על ידי כתב ששהה באנגליה. הכותרת – היזהרו, הביטלס מגיעים.
“משפחת המלוכה היא הקורבן האחרון בינתיים לתופעת הביטלמניה, גל ההיסטריה המסתורי ששוטף את בריטניה, וביחוד את בני הנוער.
הביטלמניה נקראת כך, כי היא נובעת מארבעה זמרי פופ שהגיעו מליברפול ומוכרים בשם ‘הביטלס’.
הביטלס צועדים במצעדי “עשרת הגדולים” כבר חודשים רבים. התספורות שלהם והבגדים שלהם מהווים השראה לבני נוער שמחקים אותם. והם מעוררים היסטריה בכל מקום שהם מגיעים אליו.
כשהביטלס הופיעו לאחרונה בהופעה במנצ’סטר, 5000 מעריצים, שברובן היו בנות, צרחו, רבו על הכרטיסים והתעלפו בהמולה.
לבסוף הזעיקו את המשטרה על מנת לטפל בהמון. רבים מהצעירים ישנו כל הלילה על המדרכה כדי להיות הראשונים בתור לכרטיסים. הורים נרעשים חיפשו בין האנשים אחר ילדיהם. סצינות זהות ניתן לראות בכל מקום אליו הביטלס מגיעים.
לכל אחד מחברי הביטלס יש את המעריצים שלו. יש בנות שמעריצות את המנהיג, ג’ון לנון, המשדר ביטחון. אחרות מעדיפות את פול מקרטני, בעל פני נער המקהלה או את ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר, השותפים שלהם.
עד כה הפופולריות של הביטלס נשארה בקרב בני הנוער, אך ניתן למצוא סימנים שמבוגרים אינם חסינים לביטלמניה.
המבחן האמיתי הגיע לאחרונה, כשהביטלס הוזמנו להופיע במופע הוראיטי המלכותי בו צפו המלכה האם, הנסיכה מרגרט ובעלה לורד סנודון. קהל היהלומים והפרווה שמגיע למופעי צדקה כאלה, בהם הכרטיסים הזולים ביותר עולים 36 דולר, הם קהל קשה לפיצוח.
אבל לנון שבר את הקרח כשהעיר ‘בקטע הבא נבקש ממי שיושב בכיסאות הזולים שימחא כפיים. השאר’, אמר תוך שהוא מביט אל תא המלוכה, ‘יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם’.
הנסיכה מרגרט נשענה קדימה בתא המלכותי והובילה את מחיאות הכפיים. במהרה אפילו המלכה האם מחאה כף עם כפפותיה הלבנות לקצב העיקש של She Loves Me, Yeah Yeah Yeah (הטעות במקור).
הביטלס הם מקור לכאב ראש עבור המשטרה. אפילו ראש הממשלה, אלכס דאגלאס – הום מודע לקיומם. לא מזמן, מכוניתו של ראש הממשלה עוכבה במשך 25 דקות בשדה התעופה של לונדון, בעוד 1500 מעריצים צורחים, מקבלים את פני גיבוריהם שחזרו מהופעות בסטוקהולם. ראש הממשלה היה בדרכו לסקוטלנד.
לא רק שראש הממשלה התעכב, אלא שמתמודדות על התואר מיס עולם שהגיעו ממקומות רבים בטיסות רבות, עברו ללא שמישהו יבחין בהן, בעוד שהקהל צורח עבור הביטלס.
הביטלס חייבים את ההצלחה שלהם להשפעות אמריקאיות וגרמניות, לא פחות מאשר לאווירה הערפילית של מזחי ליברפול, שם גדלו.
הקצב המיוחד שלהם נגנב היישר מזמרים אמריקאים כמו צ’אק ברי. כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי.
באשר להשפעה הגרמנית עליהם, זו מתבטאת בעיקר בבגדים אותם הם לובשים. הביטלס דחו את המראה היוקרתי האיטלקי לטובת המראה המעט קינקי של גרמניה בשנות ה-20. הג’קטים שלהם צמודים וחסרי צווארון. המגפיים שלהם אלסטיות ולעיתים כוללים עקב קובני.
האופנה הגרמנית החביבה על זמרי פופ בריטים לדוגמת הביטלס, גורמת לחלק מהאנשים לתמיהה. ‘הלהקות האלה חוזרות מהמבורג’, אומר בוב וולר, שהיה הראשון לגלות את הביטלס, ‘והם מספרים לי על הדברים הפרועים שהם ראו שם. זה מעט מאיים, כל העור השחור הזה’.
עדיין, אחרים מתעקשים שהביטלס הם בריטים טהורים. הם הקול של הדור שלאחר המלחמה שידוע כאן כבאלג’ (בליטה), מליון תינוקות המלחמה אשר עבורם אין מספיק בתי ספר ואין מספיק עבודות.
הביטלס שרים עבור הצעירים חסרי העבודה, שעומדים בתור ללשכת התעסוקה, ידיהם בכיסים, בעוד הרוח מנהר המרסי נושכת בעצמותיהם.”
אין ספק שהשורה “כל מה שהביטלס עשו הוא לתת לזה מבטא ליברפולי.” היא זהב טהור.
זהו להיום חברים. מקווה שנהנתם כמוני ושיהיה המשך יום נפלא.