מה נשמע חברים.
אנחנו שמחים לארח היום שנית בפוסט האורח את מור מריג’, שכתבה הפעם על האלבום הכי לא ביטלס של הביטלס – “צוללת צהובה”.
אז נעבור מיד אל מור:
אפילו הביטלס לא ממש הבינו בשביל מה הם היו צריכים את זה. הם עדיין ריחפו על אדי האופוריה של סרג’נט פפר והתחילו לעבוד על חומרים לאלבום הלבן. רק התחייבות חוזית היתה זו שכפתה עליהם לספק ארבעה שירים חדשים לפסקול של Yellow Submarine.
אל ברודקס, מפיק הסרט, הרגיש כמה שזה בא להם רע וסיפר שהם היו זורקים לו שאריות של שירים. “כל מה שלא היה מספיק טוב כדי להכנס לאלבום הבא שלהם – הם היו מעבירים אליי”.
וזה פחות או יותר הסיפור של Yellow Submarine, אלבום טלאים שחצי ממנו בכלל שייך לג’ורג’ מרטין וחציו האחר מאגד את שיר הנושא שהופיע כבר בריבולבר, את All You Need Is Love ששוחרר ב-67 כסינגל ואת ארבעת השירים החדשים שהיו צריכים להכתב.
כשמסתכלים פנימה ורואים ששניים מבין הארבעה האלה שייכים להאריסון, אפשר להבין מה לנון ומקרטני חשבו על הפרויקט הזה. הוא לא עניין אותם ולא אתגר אותם. הם באו לסמן V. גם על הסרט עצמו אפשר היה לוותר, אם היו שואלים אותם. אבל לא שאלו אותם. בריאן אפשטיין סגר את העסקה שהפכה אותם לדמויות Cartoon ולא השאיר להם ברירה אלא להתמרמר. זה גם מה שהם עשו.
מבין ההצעות שהונחו על שולחנו של ברודקס, קבלנו בסופו של דבר את All Together Now הילדותי והסתמי להחריד של מקרטני, את Hey Bulldog השנון והמושחז של לנון ואת Only A Northern Song ו-It’s All Too Much הפסיכדליים של האריסון, שלא היו מספיק טובים כדי להכנס לסרג׳נט פפר. הצד השני של התקליט נשמע אחרת לגמרי ואת הגיטרות החליפו צלילי התזמורת עליה ניצח ג’ורג’ מרטין. לנון לא הבין את הקטע וכעס על אפשטיין שאפשר למרטין להכניס את “כל החרא הנורא הזה”. נימוסים בריטיים מעולם לא היו הצד החזק שלו.
העבודה על האלבום הסתיימה בספטמבר 68 והוא אוחסן עמוק בבוידעם כי לא היתה שום כוונה לשחרר אותו לפני האלבום הלבן, שהוא זה שהעסיק את הביטלס באותם ימים. הם רצו להוציא אותו קודם כדי שיזכה לתשומת הלב הראויה לו וכל מה שיקרה אחר כך עם Yellow Submarine ממש לא הטריד אותם. ככה יצא ששני האלבומים יצאו זה אחר זה בהפרש של חודשיים בלבד. אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכמה לא משמעותי האלבום הזה היה עבורם, הוא קיבל אותה שוב.
ואין איך לייפות את זה. Yellow Submarine הוא כנראה אלבום הביטלס שהיה הכי רחוק מלהיות אלבום ביטלס. לא רק בגלל החצי האינסטרומנטלי שלא היתה להם נגיעה בו ולא בגלל אסופת השירים המאולתרת שהרכיבה אותו, אלא בעיקר בגלל שהוא רק חביב ולא עומד בסטנדרטים שהציבו קודמיו. גם הם עצמם הסכימו על זה.
מה שכן, לפחות יצאה ממנו יופי של קולקציית גרביים. מודה, לא הצלחתי להתאפק.
————————————————————–
תודה למור 🙂 ואם גם אתם רוצים לכתוב פוסט אורח, תוכלו לעשות זאת ולשלוח לנו בהודעה פרטית את הטקסט. אנו נפרסם אותו פה בשמחה גדולה.
יום שני טוב לכולם. גם אם אתם קוראים את זה ביום שלישי. כי יום שני, כידוע, זה מעבר לתאריך. זה מיינד סט.