אחד האתרים שאנחנו משתמשים בו הכי הרבה, כשאנחנו מחפשים חומרים, הוא האתר הנפלא Beatles Bible של ג’ו גודן. לאחרונה הוציא גודן ספר מסקרן בשם Riding So High – The Beatles and Drugs על המסע שעשו ארבעת המופלאים משתיית אלכוהול וכדורים ממריצים בצעירותם, דרך הקנאביס, הLSD, קיץ האהבה הפסיכדלי ועד האפילה שהגיע אחריו.
כחלק משיווק הספר, הוא כתב כמה פוסטים על הנושא באתר שלו וחשבתי שזה יכול להיות מעניין לתרגם אותם. אז היום נתחיל עם החלק הראשון שמדבר על הביטלס והממריצים:
“מעולם לא הרגשתי אחראי, מעצם כך שהייתי, כפי שאחרים מכנים, אליל. זו טעות מצד אנשים לצפות לזה. מה שהם עושים זה להעביר את האחריות שלהם אלינו, כמו שפול אמר לעיתונות כשהוא הודה שהוא לקח LSD. אם הם היו דואגים בקשר לאחריות שלו, הם היו צריכים להיות אחראים מספיק ולא מפרסמים את זה, אם הם באמת היו דואגים לאנשים שמחקים אותנו”
(ג’ון לנון, 1967, הביטלס, האנטר דייויס.)
בנזדרין:
ההכרות הראשונה של הביטלס עם סמים היתה עם הממריץ בנזדרין, וזה קרה בדרך לא שיגרתית למדי, ביוני 1960.
“הסם הראשון שלקחתי אי פעם, הייתי עדיין בבית הספר לאמנות, עם הלהקה – כולנו לקחנו את זה יחד – היה בנזדרין מתוך החלק הפנימי של משאף.”
(ג’ון לנון, 1974)
הם נחשפו לסם על ידי משורר הביט רויסטון אליס, אותו הביטלס ליוו בג’קרדה בליברפול בערב הקראת שירה.
לפי ג’ורג’ הריסון “אליס גילה שאם אתה פותח משאף של ‘ויק’ אתה מוצא בתוכו בנזדרין שהוספג לתוך מתקן מקרטון.” חתיכת הקרטון הלעוסה, שהיתה ידועה כ-Spitball, נתנה למשתמש אנרגיה ויצרה אצלו תחושה אופורית. לנון נזכר: “כולם חשבו ‘וואו! מה זה?’ ולא הפסיקו לדבר כל הלילה”
בשנים מאוחרות יותר, רויסטון אליס טען שהוא זה שהשפיע על כתיבת השיר Paperback Writer. הוא גם שיחק תפקיד בשיר “פולטין פאם”, שנכתב על חברתו סטפאני, בעקבות מפגש בינהם ב-1963 (את הסיפור המלא תוכלו למצוא בפוסט שכתבנו כאן)
לפול מקרטני היתה התנסות אחרת עם בנזדרין, שנים מעטות מאוחר יותר. כשגר בבית משפחת חברתו, ג’ין אשר, בלונדון באמצע שנות ה-60, אביה, דר. ריצ’רד אשר, סיפר למקרטני גם הוא על האפשרות להוציא את הסם מתוך המשאף.
“דר. אשר אהב לזעזע את משפחתו. פעם, כשפול סבל מהתקררות קשה, ד”ר אשר נתן לו מרשם למשאף לאף והראה לו איך להשתמש בו. “אתה פותח את החלק העליון, ומניח על האצבע הקטנה, ככה,’ הוא הדגים, ‘ואז אתה מסניף בכל נחיר כפי שאמורים לעשות. אחר כך, אחרי שאתה מסיים להשתמש בזה, אתה יכול להבריג את החלק התחתון החוצה ולאכול את הבנזדרין.’ פיטר הזיז את רגליו בעצבנות ופול חייך, לא יודע עד כמה הוא יכול לסמוך על הרופא הטוב. פול: ‘למדנו על זה בליברפול, אבל לשמוע את זה ממנו היה מוזר למדי'”
(בארי מיילס, Many Years Ago)
ממריצים
הביטלס נחשפו לסמים בהמבורג. כדי לעבור את הלילות הארוכים בהם הופיעו במועדונים מלאי השיכורים של הריפרבאן, נתנו להם פרלודין או ‘פרליז’ – כדורי הרזייה גרמניים שדיכאו את רעבונם וסיפקו להם את האנרגיה להוביל את המופע הבימתי שלהם לדרגות חדשות, ולעיתים כאוטיות.
“בהמבורג למלצרים תמיד היה פרלודין – וכדורים שונים אחרים, אבל אני זוכר את הפרלודין בגלל שהם גרמו לכזה טריפ גדול – וכולם לקחו את הכדורים האלה כדי להחזיק את עצמם ערים, כדי לעבוד את כמות השעות הלא הגיונית הזאת לאורך כל הלילה. אז המלצרים, כשהם ראו את המוזיקאים נופלים מרוב עייפות או שתייה, הם נתנו להם את הכדור. לקחת את הכדור, דיברת, היית פיכח, יכולת לעבוד כמעט ללא הפסקה – עד שהשפעת הכדור פגה, ואז היית לוקח עוד אחד.”
(ג’ון לנון, אנתולוגיה)
נטען שטוני שרידן הציג לביטלס את הכדורים ב-1961, כשאמר להם: “הנה משהו שיחזיק אתכם ערים”. להקות אחרות במעגל שלהם לקחו אותם גם כן, ועבור רבים לקיחתם הפכה לדרך הרגילה לעבור את ההופעות הארוכות. למנהל המועדון זה לא הפריע. פרלודין גרם ליובש בפה, מה שגרם לצריכת כמויות בירה גדולות יותר והופעות טובות יותר על הבמה.
“זו היתה התקופה בחיינו בה גילינו את הכדורים, המעוררים. זו היתה הדרך היחידה בה הצלחנו להמשיך להופיע זמן רב כל כך. קראו להם פרלודין, ויכולת לקנות אותם בדלפק. בכלל לא חשבנו שאנחנו עושים משהו לא בסדר, אבל היינו ממש בהיי ויכולנו להמשיך במשך ימים. אז עם בירה ופרלודין, ככה הצלחנו לשרוד”
(רינגו סטאר, אנתולוגיה.)
גם אסטריד קירשר נתנה להם פרלודין, אחרי שלקחה את הכדורים מארון התרופות של אימה. צוות המועדון גם הוא דאג שהלהקה תמיד תהיה מצויידת.
“הם היו למעשה כדורים שתפקידם היה לעזור לך לרזות בקלות. נהגנו לקחת אותם עם מספר בירות. הם המריצו אותך, אבל אי אפשר להשוות את זה לספיד של היום, או קוקאין או כל דבר אחר. זה מזון תינוקות בהשוואה להם.”
(אסטריד קירשר 1996)
במהלך המסעות החוזרים ונשנים של ההרכב בהמבורג, פיט בסט דבק באלכוהול, ודווח שפול מקרטני לא הרשה לעצמו להתמכר להם, אבל ג’ון לנון, במיוחד, הפך למשתמש קבוע בממריצים.
“העניין עם הספיד הגיע מהגנגסטרים. כשאני מסתכל אחורה, הם בטח היו בני שלושים, אבל הם נראו לנו בני 50… הם שלחו מגש קטן עם שנפס ללהקה ואמרו ‘אתם חייבים לעשות את זה: Bang bang, ya! Proost ולשתות אחד. הטקס הקטן. אז עשינו את זה, כי אלו היו הבעלים של המקום. הם צחקו עלינו קצת, אבל זרמנו עם זה ונתנו להם, כיון שלא היינו גיבורים גדולים, ונזקקנו להגנה שלהם וזה היה מצב של חיים או מוות. היו בין באי המועדון רוצחים ואנשים מפוקפקים, אז לא התעסקת עם אף אחד. הם צחקו עלינו כי השם שלנו, הביטלס, נשמע כמו המילה הגרמנית ‘פידלס’, שמשמעותה ‘ליטל וילי’. ‘הו, זי פיטלס! הא הא הא!’ הם ממש אהבו את זה. זה פנה בדיוק לחוש ההומור הגרמני. אז נתנו להם להתבדח, ושתינו את השנפס, והם מדי פעם שלחו לנו כדורי פרליס, פרלודין, ואמרו ‘קחו אחד מאלה’.
ידעתי שזה היה מפוקפק. הרגשתי שההשפעה של זה יכולה להיות ממכרת מדי. זרמתי עם זה בפעמים הראשונות, אבל בסופו של דבר ישבנו שם ודיברנו ודיברנו, שתינו ושתינו, והכל הפך מהיר יותר ויותר ואני זוכר שג’ון הסתובב אלי ואמר ‘על מה אתה, בנאדם? על מה אתה?’. עניתי לו ‘על כלום!’. זה היה נהדר, בגלל שאני נדלקתי בעזרת ההקשבה לשיחה שלהם. הם היו על פרליס ואני החלטתי שאני לא באמת צריך את זה. אני הייתי מחובר בכל מקרה. או שלקחתי לפעמים כדור אחד, כששאר הבחורים, במיוחד ג’ון, לקחו באותו זמן 4 או 5 כדי להיות בהיי לגמרי. אני תמיד הרגשתי שלקיחת כדור אחד מספיקה לי כדי להגיע למצב שלהם, רק מהשתתפות בשיחה. אז מצאת אותי ער עד אותה השעה המאוחרת שהם נשארו, אבל מבלי העזרה של הפרליס. זה היה טוב, כי זה גרם לכך שלא הייתי צריך להיכנס לכל עניין כדורי השינה. ניסיתי את כולם, אבל לא אהבתי כדורי שינה, השינה היתה כבידה מדי עבורי. הייתי מתעורר בלילה, מנסה להגיע לכוס מים ומפיל אותה. אז אני מניח שהייתי מעט יותר הגיוני מאנשי רוקנרול אחרים באותה תקופה. משהו בכך שגדלתי בליברפול גרם לי להיות זהיר יותר”
(פול מקרטני – בארי מיילס, Many Years From Now)
הביטלס המשיכו לקחת ממריצים הרבה אחרי ימי המבורג שלהם. כדורים ממריצים החזיקו אותם בימים הארוכים של מסעות ההופעות, ההקלטות, ההופעות הפומביות והראיונות. פיסגת הביטלמניה היתה מלאה בספידים, ומה שנדמה כמצב הרוח המרומם באופן תמידי שלהם, תרם רבות להתלהבות שפיתתה ועינגה מעריצים רבים כל כך בכל העולם. את הפרלודין החליפו במהרה דקסיס, בלק בומברס, פרפל הארטס ואמפטמינים אחרים.
“אני הייתי זה שסחב את כל הכדורים במסע ההופעות”, אמר לנון בראיון לפליבוי ב-1980. “כלומר, בתקופה הראשונה. בהמשך הרואדיס עשו את זה. הם פשוט נחו לנו בכיסים. לכל צרה שלא תבוא”
______________________________________________________________
זהו להיום. שיהיה לכם שבוע נפלא ומלא במוסיקה של זי פיטלס. הא, הא, הא!