עבר כמעט שבוע מאז עזבנו את בריאן אפשטיין עם הבטחה מבראון מגס מקפיטול, להעביר לממונים עליו את החומר על הביטלס. אז למרות שהבטחתי לספר היום על איך קפיטול השתכנעה להחתים את הביטלס, כדאי אולי לשאול קודם לכן למה בעצם התעלמה מהם החברה? מה גרם לדייב דקסטר שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול ב-1963 לסרב לזכות הראשונים של החברה להוציא את הסינגלים של הביטלס בארה”ב. ג’ונתן גולד בוחן זאת בספרו הנהדר והמומלץ Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America ראשית היתה קיימת אמונה מושרשת שההצלחה יכולה לזרום רק בכיוון אחד – מארצות הברית לשאר העולם. מוסיקה בריטית נמכרה מעט מאוד בארה”ב ונכנסה לאותה קטגוריה כמוסיקה מיפן או מברית המועצות. האמונה הזו לא זכתה לערעור מצד חברות התקליטים האנגליות, שהיו שרויות בקונספציה הזו גם כן. הסיבה השנייה היתה נעוצה בחוסר החיבה הגדול שהיה לקפיטול כלפי רוק. קפיטול נוסדה ב-1942 ולאחר מלחמת העולם השנייה מיצבה עצמה כאחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בארה”ב (יחד עם RCA, קולומביה ודקה.) כש-EMI קנתה את החברה ב-1955, ההצלחות הגדולות שלה היו פרנק סינטרה ונט קינג קול, פסי קול של סרטים, הקלטות של פסי קול למיוזיקלס בברודווי, מוסיקה קלאסית (שבאותה תקופה היוותה 20% מהשוק) ומוסיקת קאנטרי. בילבורד החל את מצעדי המכירות שלו ב-1956, כשהרוק כבר החל להיכנס, אבל שימו לב לאלבומים הנמכרים ביותר בעשר השנים מאז התחילו את המצעדים: 1956: Harry Belafonte — “Calypso” 1957 – 1958: “My Fair Lady (Original Broadway Cast)” 1959: Henry Mancini — “Music from Peter Gunn” 1960: “The Sound of Music (Original Broadway Cast)” 1961: “Camelot (Original Broadway Cast)” 1962 – 1963: “West Side Story (Soundtrack)” 1964: “Hello, Dolly! (Original Broadway Cast)” 1965: “Mary Poppins (Original Soundtrack)” מדובר בנתונים מדהימים לחובב מיוזיקלס שכמוני. 6 אלבומים, שניים מהם הם הנמכרים ביותר שנתיים רצוף, הם פסי קול של מיוזיקלס. רובם של הצוות המקורי שהופיע בברודווי. יש פה גם בחירות מוצדקות בעיני שכן “סיפור הפרברים” הוא המיוזיקל עם המוסיקה היפה ביותר שאי פעם נכתבה לטעמי (לאונרד ברנשטיין המופלא), “גברתי הנאווה”, עם כל הצרימות שמתעוררות בצפייה בו היום עקב המיזוגניות הקשה של הנרי היגינס, הוא עדיין מיוזיקל גדול עם מוסיקה יוצאת מן הכלל (פרדריק לואו, שכתב את המוסיקה, אחראי יחד עם אלן ג’יי לרנר, שכתב את המילים, גם ל”קמלוט” שאף הוא מופיע ברשימה). “מרי פופינס” הוא אחד מהמיוזיקלס הגדולים ביותר שנכתבו לקולנוע. בקיצור, היה שמח לפני שהגיע הרוק. לא פלא שהוא גרם לרתיעה לכל מי שהמוסיקה הזו דיברה אליו. בהמשך התחיל השינוי, אם כי יש לציין שבאף שנה הביטלס לא הגיעו למקום הראשון במצעד האלבום הנמכר ביותר של אותה שנה. אלה מי שהגיעו למקומות הראשונים עד סוף העשור: 1966: Herb Alpert & The Tijuana Brass — “Whipped Cream & Other Delights” 1967: The Monkees — “More of The Monkees” 1968: The Jimmy Hendrix Experience — “Are You Experienced” 1969: Iron Butterfly — “In-A-Gadda-Da-Vida” 1970: Simon and Garfunkel — “Bridge over Troubled Water” נחזור להגעת הרוק. הוא אולי לא השתלט על מכירות האלבומים, אבל סגנון המוסיקה החצוף הזה שבר את שוק הסינגלים. עשור שהתחיל עם שליטה של נט קינג קול, פרי קומו ורוזמרי קלוני, שינה פתאום פניו ונכבש על ידי אלביס פרסלי, הקריקטס והאחים אברלי. הנה ציטוט ממזכר ששלח דייב דקסטר המזועזע לבוסים החדשים שלו ב-EMI בשנת 1956: “אנחנו בעיצומה של מהפכה מייאשת ביותר בתחום מוסיקת הפופ. חלק גדול מהסינגלים נקנה לא על ידי סטודנטים אלא פשוט על ידי ילדים, ילדים צעירים בגילאי 11, 12 ו-13. הם קונים אותם אך ורק בשביל הקצב ו-, כפי שאתם יכולים להיווכח מההוצאות האחרונות של אלביס פרסלי וגיא מיטצ’ל, המילים הן ילדותיות וחוזרות על עצמן בצורה מטרידה.” בהתחשב בכך של-RCA היה את אלביס פרסלי, לדקה היו את ביל היילי ואת באדי הולי ושקולומביה מיתגה עצמה כחברה לקהל בוגר יותר, המפסידים הגדולים ממהפכת הרוק היו קפיטול. הם החתימו את ג’ין וינסנט, אבל ההצלחה לא היתה גדולה כפי שציפו ולבסוף, בלית ברירה, החליטו להמשיך עם הרכבי פולק וג’ז מתוך תקווה שמשהו ישתנה בטעם הקהל. באופן מפתיע ההחלטה הזו השתלמה כשב-1958 The Kingston Trio הקליטו את השיר “Tom Dooley” שזכה לכמות השמעות יוצאת דופן ברדיו, הגיע למקום הראשון במצעד, והפך את תנועת הפולק מתנועה שולית במוסיקה של שנות ה-50 לזרם מרכזי מאוד. בחמש השנים הבאות הוציא ההרכב 12 סינגלים ואלבומים שהגיעו לעשרת המקומות הראשונים במצעד, ומכרו יותר מכל אמן רוק אחר. מלבד אלביס פרסלי כמובן. הסיבה השלישית לחוסר ההתלהבות של קפיטול היתה ששנה קודם לכן, ב-1962, החתימה החברה את להקת הביץ’ בויז. הסינגל הראשון שלהם “Surfin’ Safari” זכה בקבלת פנים לא רעה בשביל סינגל בכורה. הסינגל השני שלהם, “Surfin’ U.S.A” כבר נכנס למצעד לעשרת המקומות הראשונים והתחיל את ז’אנר הסרף פופ כשכמות אדירה של להקות סרף התחילו לצוץ בכל מקום. מה שקסם לקפיטול בביץ’ בויז היה שהם שילבו כמה גישות של מוסיקה – דו-וופ שכל כך אהבו בקפיטול עם ליווי של רוק שהיה עדיין פופולרי. זה אפשר לחברה לפנות לקהל צעיר שעד עכשיו חמק מהם מבלי באמת להתעסק ברוק שלא אהבו. התדמית הנקייה של ההרכב והעובדה ששלושה מהם היו אחים תרמה גם היא. בנוסף, נראה שהמדינה כולה נסחפת אחרי תרבות הגלישה כשגם הוליווד החלה להוציא סרטי נוער שמהותם היתה בנות בביקיני ובנים גולשים. בשנת 1963 הביץ’ בויז היו עבור תרבות הגלישה בקליפורניה מה שהביטלס היו עבור תרבות הביט במרסי סייד. זה שכנע את ראשי קפיטול (שישבו בלוס אנג’לס) שהם כבר גילו את הדבר הבא שיכבוש את בני הנוער ממש בחצר האחורית שלהם (הביץ’ בויז היו גם הם מלוס אנג’לס) ושאין שום סיבה ממשית להחתים איזו להקה בריטית. ומכיוון שיש עוד מה לספר, והפוסט הזה כבר מתארך, את סוף הסיפור אספר בשבוע הבא The Kingston Trio בנין קפיטול הביץ’ בויז הביטלס. הם אומנם לא מופיעים בפוסט, אבל זה בכל זאת הבלוג שלהם, אז תנו כבוד. #SurfinUSA #הביץבויז #בריאןאפשטיין #בראוןמגס #TheKingstonTrio #TomDooley #אלביספרסלי #דייבדקסטר #קפיטול

אז בשבוע שעבר השארתי אתכם עם השאלה – מה לבסוף שיכנע את חברת קפיטול להחתים את הביטלס. את התשובה אתם בטח יכולים לנחש לבד – כסף. אבל זו תשובה קצרה מדי בשביל פוסט שלם, אז זו היתה השתלשלות העניינים – זמן קצר לאחר שחזר ברייאן אפשטיין לאנגליה הוא קיבל שיחת טלפון מניו יורק מסיד ברנשטיין. ברנשטיין עקב אחר הביטלמניה בעזרת מנוי שהיה לו על עיתון אנגלי. לאחר שראה אזכור בעיתון ווריאטי לגבי ההופעות של הביטלס אצל אד סאליבן, ביקש מאפשטיין להפיק הופעה של הביטלס בניו יורק בקארנגי הול – האולם הנחשב ביותר בניו יורק באותה תקופה. ברנשטיין נתקל בבעיה מצד הנהלת האולם, שלא שמחה לארח בו להקת רוק בריטית. הוא שכנע אותם בעזרת הטיעון שכך יקדמו איחוד בינלאומי בין העמים. הוא שכר את האולם לשתי הופעות ב12 בפברואר, שלושה ימים אחרי ההופעה הראשונה של הלהקה אצל אד סאליבן, והחל לקדם אותם באופן מאסיבי בעיתונות. ב-1 בדצמבר 1963, שלושה שבועות אחרי הפגישה שלו עם בריאן אפשטיין, פתח בראון מגס את הניו יורק טיימס ונתקל בכתבה של פרדריק לואיס שכותרתה היתה “בריטניה נכנעת לביטלמניה”. הוא העביר את המידע לבכירי קפיטול. כמה ימים לאחר מכן, בעמוד הראשון של ווראייטי, הופיע ידיעה שסיפרה כי “I Want to Hold Your Hand” הפך להיות הסינגל הראשון בבריטניה שמכר למעלה ממליון עותקים לפני שיצא! (בחישוב על פי הזמנות). דבר כזה קרה פעם אחת בלבד בארה”ב בשנת 1957 על ידי אלביס פרסלי, עם סינגל ששני צדדיו היו להיטים – Hound Dog/Don’t Be Cruel. הידיעה ציינה כי הסינגל הקודם של הלהקה, She Loves You, מכר גם הוא למעלה ממליון עותקים ושהאלבום השני שלהם מכר בשבוע הראשון חצי מליון עותקים. משמעות הדבר עבור קפיטול היתה שבשוק שמהווה שליש מהשוק האמריקאי, הביטלס מכרו ב-1963 כמות סינגלים ששווה למכירות כל הסינגלים שיצאו בארה”ב באותה שנה ביחד. זה גם אמר ש”אני רוצה לאחוז בידך” היה הסינגל הנמכר ביותר במהירות הגבוהה ביותר אי פעם בעולם. אבל מה שזה בעיקר אמר לנשיא קפיטול, זה שבריאן אפשטיין מחכה לתשובה של קפיטול להחתמה ואסור לפספס את זה. תוך ימים ספורים פנה נשיא החברה אלן ליבינגסטון לבריאן אפשטיין בלונדון ואמר לו שבסינגל החדש החברה שמעה דברים שהם לא שמעו בפניות הקודמות אליהם, ושהם ישמחו להחתים את הלהקה. כוונתם היתה להוציא את הסינגל בתחילת ינואר ולהוציא אלבום ראשון בפברואר, כך שיגיע לחנויות בדיוק עם ההופעה הראשונה של הביטלס אצל אד סליבן. כדי להוכיח לאפשטיין את רצינותו, ליבינגסון הקצה 40,000 דולר לפרסום שיתחיל במודעה בת עמוד שלם בבילבורד וקאש בוקס. הקמפיין יתרכז באזור ניו יורק (שם יתקיימו שתי ההופעות הראשונות שנקבעו לביטלס ) ובמסגרתו יצורפו לעיתונים חצי מליון מדבקות עליהם הכיתוב “The Beatles Are Coming!” ויפורסם עיתון חד פעמי בשם “National Record News” שכל מטרתו פרסום הלהקה. הכותרת שלו תהיה “הביטלמניה כובשת את ארצות הברית”. בנוסף חוייבו כל עובדי חטיבת המכירות של קפיטול ללבוש פאת תסרוקת ביטלס כדי לקדם את ההיסטריה הרצויה. עקב התעניינות גוברת של בני נוער, קפיטול הקדימה את הוצאת הסינגל מינואר לדצמבר (על כך נספר בהמשך כשנכתוב על הסינגל). החברה שלחה לכל תחנות הרדיו ערכה מיוחדת והביטלס הושמעו כל יום יותר ויותר, שכן התחנות החלו לקבל תגובות חיוביות מאוד מהמאזינים. תוך זמן קצר “I Want to Hold Your Hand” הגיע במצעד למקום הראשון. בטיסה לניו יורק שאל מקרטני המהוסס את חברי הלהקה ומלוויהם מה יש לביטלס להציע לאמריקה? הרי יש להם להקות מצליחות משלהם. התשובה הגיעה בצורת 70 מליון צופים בהופעה הראשונה שלהם אצל אד סאליבן – מספר הצופים הגבוה היותר בטלוויזיה מסחרית עד אותה תקופה (למעט הלילה של יום ההתנקשות בקנדי). ואז לקחו קפיטול את ההקלטות של הביטלס והתחילו לעשות בלאגן נוראי בקטלוג האמריקאי שלהם ולהוסיף אפקטים של ריברב למאסטרים. אבל על זה אכתוב מתישהו בעתיד. בינתיים, הנה תמונות מההופעה שלהם בניו יורק. דמיינו שאתם שם. #IWanttoHoldYourHand #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #סידברנשטיין #גורגהריסון #בראוןמגס #פולמקרטני #Live #אלביספרסלי #קפיטול #SheLovesYou #אלןליבינגסטון #אדסאליבן

הקלטת שיר הקאנטרי “Act Naturally” על ידי הביטלס לא באמת אמורה להפתיע אף אחד. ליברפול כונתה “Nashville of the North”, האנק וויליאמס היה אחד האמנים שלנון ניסה לחקות את שירתם כשהיה נער וכשג’ורג’ קנה גיטרה חדשה ב-1963, היתה זו Gretsch Country Gentleman, דגם שזוהה ואף נקרא על שם צ’ט אטקינס, האמן והמפיק שיצר את הסאונד המכונה “הסאונד של נאשוויל”. “Act Naturally” הוא שיר הקאנטרי המפורסם ביותר שכתב ג’וני ראסל. הוא הולחן ב-1961, ערב לפני שיצא להקלטות בלוס אנג’לס. “They are going to put me in the movies and make a big star out of me” השורה הזו, שהופיעה כבדיחה במכתב ששלח לחברה שלו, הפכה להיות תחילת הבית הראשון של השיר. ג’ורג’ עם הגיטרה האהובה שלו צ’ט אטקינס עם הגיטרה שנשאה את שמו כעבור שנתיים השיר עדיין לא הוקלט. ב-1963 ווני מוריסון, מלחין שעבד עם ראסל, הציע לו לתת את השיר לבאק אוונס, זמר קאנטרי מפורסם. אוונס סרב בהתחלה, אבל לאחר שכנועים של אחד מנגניו הקליט את השיר ב-12 בפברואר 1963. הסינגל יצא במרץ והפך ללהיט הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית. ג’וני ראסל, מחבר השיר מעט יותר משנתיים לאחר מכן, ב-17 ביוני 1965, הגיעו ההקלטות של האלבום “Help” לסיומן, אך עדיין לא נמצא עבור רינגו שיר אותו יוכל לשיר באלבום. זה היה סשן ההקלטות האחרון לאלבום ולכן פתרון היה חייב להימצא באופן מיידי. זה לא שלא חיפשו שיר עבור רינגו קודם לכן. ב-18 בפברואר הקליטו הביטלס את השיר “If You’ve Got Trouble” שכתבו פול וג’ון לרינגו, אבל כולם הסכימו שהוא חלש מדי והוא נזנח. הוא יצא לבסוף באנתולוגיה השנייה ב-1996. האמת היא שאני ממש אוהב את השיר הזה. לא יודע למה בדיוק, אבל הוא מזכיר לי קצת את The Who של התקופה. בכל מקרה, אני מעדיף אותו על Act Naturally. לבסוף רינגו מצא את הפתרון – “שרתי את Act Naturally ב”הלפ”. מצאתי אותו באלבום של באק אוונס ואמרתי ‘זה השיר שאני רוצה לשיר’ והם הסכימו”. 13 טייקים נדרשו כדי לסיים את העבודה על השיר. ג’ון לא השתתף בסשן הזה. הטרק הראשוני היה פול בבס, רינגו בתופים וג’ורג’ בגיטרה. לאחר מכן הוקלטה השירה של רינגו. אחר כך הוסיפו סולו גיטרה מוכפל של ג’ורג’, כלי הקשה מרינגו וקולות רקע מפול. יום לאחר מכן מוקסס השיר. השיר הזה היתה גרסת הכיסוי האחרונה שהביטלס עשו (למעט Maggie Mae ב-Let it be). בנוסף להימצאותו באלבום, השיר יצא גם כבי סייד של Yesterday בארה”ב וכך נכנס לבתים רבים מאוד באמריקה. עטיפת הסינגל זה שיר מאוד חמוד, מאוד מתאים לרינגו ומבוצע באופן מאוד חמוד. אבל זהו. חמוד. ב-1989 חברו יחדיו רינגו ובאק אוונס לביצוע גרסה חדשה של השיר. השיר הגיע למקום ה-27 במצעד הקאונטרי של בילבורד ויצא לו וידאו קליפ חמוד מאוד. ואיך הביצוע? זה יהיה מוגזם אם אשתמש שוב במילה חמוד? #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #באקאוונס #פולמקרטני #IfYouveGotTrouble #ActNaturally #ביטלס #צטאוקינס

היום אתם מעלים פוסט. והאמיצה הראשונה היא שריתה מנדלסון שכתבה פוסט מרגש ואישי על הביטלס ועליה. במסגרת לימודיה לתואר שני, לצורך תרגול היא אף הקימה ספרייה דמיונית הקשורה בביטלס אתם יכולים לקחת חלק ב ביטלמניקס גם כן, ולשלוח אלינו פוסטים שקשורים בביטלס בכל נושא שתבחרו: נושא שאתם רוצים לכתוב עליו, שיר אהוב במיוחד, למה אתם אוהבים את הלהקה או סיפור אישי כלשהו שקשור אליה, אנא שלחו לנו אותו בפרטי ומדי פעם אנחנו נעלה את הפוסטים האלה. והשרביט עובר אל שריתה – אז איך התחיל הרומן שלי עם הביטלס? אני בכלל הייתי מעריצה שרופה של להקת אבבא, כולל ספר זכרונות לבת מצוה וכאלה.. אבל אז הלכתי עם האחים שלי לקולנוע נידח באשדוד לראות את Let it be. אני לא יודעת למה דווקא שם החל הקסם… אבל עובדה. כשהקרינו בדיזנגוף סנטר כעבור שנתיים את A Hard Day’s night כבר הלכתי לראות אותו 3 פעמים, כל פעם סחבתי איתי מישהו אחר שהתנדב לזה… כולל את אבא שלי ז”ל שנרדם שם, ואני פשוט לא הבנתי איך אפשר להירדם בסרט של הביטלס, ואיך בכלל הוא אדיש אליהם. הוא היה קיים כשהם פעלו, ואני נולדתי רק כשהם התפרקו. אייייך? הקיצר: הביטלס הם בשבילי אהבה גדולה של מעל 35 שנה. לא נרגעת… אולי אני לא אוספת כל בוטלג שלהם כמו אחי, אבל הייתם צריכים לראות איך אספתי בהתמדה ובנחישות כל פרק של “מסע הקסם המסתורי” של קוטנר. לא נרגעתי עד שהיו לי כל 60 הפרקים… אהבת נצח!

נתחיל את השבוע החדש עם אחד הקטעים המוזרים יותר בקטלוג של הביטלס – You know my name (look up the number). השיר, שיצא כ-B-side של Let It Be בשנת 1970, התחיל את דרכו 3 שנים קודם לכן. הרעיון לשיר הגיע לג’ון מהכריכה של ספר הטלפונים של לונדון משנת 1967. את הספר מצא על הפסנתר של פול. המשפט על הכריכה אמר – You know their name? Look up their number. “זה היה קטע של מוסיקה לא גמורה שהפכתי לקומדיה. זה הוקלט עם פול. חיכיתי לו בבית וראיתי שספר הטלפונים היה מונח על הפסנתר. You know their name? Look up their number. זה היה כמו לוגו כזה ושיניתי אותו קצת. זה היה אמור להיות קטע של 4 חלקים – ככה היו חילופי האקורדים – אבל לא סיימתי מעולם לפתח את זה והפכנו את זה לבדיחה. בריאן ג’ונס מנגן בסקסופון בקטע”. כך סיפר לנון בראיון לרולינג סטון ב-1980. פול סיפר למארק לואיסון בראיון מ-1988: “אנשים בדיוק גילו את הביסיידים בסינגלים של הביטלס ואז גם גילו את הקטע הזה – קרוב לוודאי אחד קטעי הביטלס האהובים עליי רק בגלל שהוא כל כך לא שפוי”. אתם אולי זוכרים שלפני כמה פוסטים הוא טען ש- Here, There and Everywhere הוא השיר האהוב עליו ביותר, יחד עם יסטרדיי. אבל לא נהיה קטנוניים. הוא ממשיך ומספר – “כל הזכרונות… אני מתכוון, מה תעשה אם בחור כמו לנון מופיע באולפן ואומר: ‘יש לי שיר חדש’. אמרתי ‘מה המילים?’ והוא ענה ‘You know my name look up the number’. שאלתי ‘ומה השאר?’ ‘אין עוד מילים , אלו המילים ואני רוצה לבצע את זה כמו מנטרה”. כמה שנים אחר כך, סיפר פול בספר Many years from now- “ג’ון הגיע ערב אחד עם השיר שהיה בבסיסו מנטרה ואף פעם לא הבנתי למי הוא היה מכוון. אולי זה היה מין איתות מוקדם ליוקו. זה היה רעיון מקורי של ג’ון ומילים שלו. במקור הוא הביא קטע של 15 דקות של חזרה על אותו המשפט. שאלנו: ‘מה נעשה עם זה?’ הוא ענה: ‘זה כמו מנטרה’ אמרנו ‘אוקיי, בואו נעשה את זה כבר'”. זה דמו קצר של ג’ון הם התחילו להקליט את השיר ב-17 במאי 1967, 5 ימים אחרי שהקליטו את All together now. ג’ורג’ מרטין לא היה באותו יום וג’ף אמריק פיקח על הסשנים. למרות שג’ון לא ידע באמת מה הוא רוצה לעשות עם השיר, נראה היה שבימים שאחרי הקלטת סרג’נט פפר אף אחד מחברי הלהקה לא הוטרד מסשנים נסיוניים. הם הקליטו באותו יום 14 טייקים, כשהטוב שבהם היה העשירי. ג’ון וג’ורג’ ניגנו גיטרה, פול ניגן בס, רינגו בתופים וכל הארבעה הוסיפו מחיאות כפיים. כשחזרו אל השיר ב-7 ליוני, הם סטו כל כך מהשיר המקורי (שהיה מוזר מספיק בפני עצמו) שהתוצאה של הסשן היתה טייק של עשרים דקות שתוייג כInstrumental– Unidentified ולא יצא מעולם. למחרת השיר החל לקבל צורה לאחר שהוסיפו לו פסנתר, ויבראפון, גיטרה מובילה, הרמוניקה, בונגוס ואפקטים רבים אחרים. אבל נקודת השיא של הסשן היתה ללא ספק נגינת הסקסופון של בריאן ג’ונס מהאבנים המתגלגלות. פול מספר: “הוא הגיע לאבי רואד במעיל האפגני הגדול שלו. הוא תמיד היה עצבני, וקצת לא בטוח והוא היה ממש נרגש באותו ערב כי הוא השתתף בסשן של הביטלס. הוא כל כך התרגש שהוא רעד והדליק סיגריה אחרי סיגריה. חיבבתי מאוד את בריאן. חשבתי שזה יהיה רעיון כיפי שהוא ישתתף, וחשבתי שזה רק טבעי שהוא יביא איתו גיטרה לסשן וינגן משהו נחמד. להפתעתנו הוא הביא סקסופון. הוא פתח את תיק הסקסופון והחל להתחמם. הוא היה נגן סקסופון לא משהו, אז חשבתי ‘אהא יש לנו את הקטע המתאים לכך'”. בשלב הזה סופו של השיר היה אמור להתחבר מוזיקלית לשיר “צוללת צהובה”, כיוון שבשלב הזה חשבו לשלב אותו בפס הקול של הסרט, אבל בסופו של דבר, כיוון שלא סיימו אותו, הוא הוחלף ב-It’s all too much. מכיוון שלא באמת ידעו מה לעשות עם הקטע, הוא ישב לו כמעט שנתיים בצד כקטע אינסטרומנטלי. לקראת סוף אפריל 1969, ג’ון מתראיין ומזכיר את השיר “What’s the New Mary Jane” שהוקלט בתקופת הלבן הכפול. הוא מספר שכתב אותו עם “מג’יק” אלכס, איש האלקטרוניקה של חברת “אפל” וסיפור בפני עצמו. “זה היה ממש טירוף, אבל לעולם לא שיחררנו אותו. הייתי רוצה לעשות אותו שוב..” ואז זה מעורר את זכרונו והוא ממשיך – “היה עוד שיר שכתבתי בסביבות הזמן של פפר שנקרא You Know My Name and Cut the Number [הטעות במקור] , אלו המילים היחידות בו. ככה הוא ממשיך לכל אורך הדרך ועשינו לו כל מיני קולות רקע מטורפים. מעולם לא סיימתי אותו ואני חייב”. ב-30 באפריל מקליטה הלהקה תוספות לשירי האלבום Let it be. כשהם מסיימים, ג’ון מציע לפול להשלים את השיר על ידי הוספת שירה וקולות. פול מתלהב ומסכים. זה לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שמדובר בתקופה בה המתח והעוינות בלהקה היתה גדולה מאוד. ניק ווב, עוזר טכנאי סאונד שהיה בלהקה, סיפר: “ג’ון ופול כבר לא הסתדרו כל כך טוב בימים ההם, אבל עבור השיר הזה הם שרו יחד באולפן סביב מיקרופון אחד. אפילו ברגעים האלו חשבתי ‘מה הם עושים עם קטע 4 הערוצים הישן הזה כשהם מוסיפים לו כל מיני קטעים מוזרים?’ אבל זה היה קטע כיפי לעשות”. כל קטע בשיר קיבל ביצוע ווקאלי שהתאים לסגנון המוסיקלי שלו. לאחר הקלטת השירה הם הוסיפו אפקטים נוספים כשלאחד מהם אחראי מל אוונס הנאמן שהוקלט תוך שהוא מגרף ערימת חצץ. מקרטני מספר: “היו לנו סשנים משוגעים בלתי נגמרים. בסוף הצלחנו ופשוט עשינו מין מערכון כזה. אני עדיין יכול לראות את מל חופר בחצץ וזה היה כל כך מצחיק לעשות את הקטע הזה. זו לא מלודיה כזו גדולה או משהו, אבל זה היה מיוחד”. דניס אודל עם פול ולינדה באחד החלקים ג’ון מציג את הזמר דניס אודל, אותו מגלם מקרטני. דניס אודל האמיתי היה מפיק סרטים שהפיק את “לילה של יום מפרך” ו”איך ניצחתי במלחמה” (שביים ריצ’רד לסטר עם ג’ון לנון בתפקיד משנה). מאוחר יותר הפיק את “מסע הקסם המסתורי” והפך לראש חטיבת הסרטים של חברת “אפל”. כשהשיר יצא ב-1970, נראה שהמעריצים לקחו את כוונותיו באופן מילולי, והטלפון לא הפסיק לצלצל בביתו. “היו כל כך הרבה טלפונים ואשתי כמעט יצאה מדעתה. לא הבנו למה זה פתאום קורה. לאחת השיחות עניתי אני, וזה היה מישהו על LSD שהתקשר ממפעל לנרות בפילדלפיה וכל השיחה חזרו על המשפט: We know your name and now we’ve got your number. בסופו של דבר רינגו, שעבד איתי על הסרט The Magic Christian, השמיע לי את השיר והבנתי במה מדובר”. לשיר נעשה מיקס מונו ואז הוא שוב הונח בצד. בנובמבר, לאחר שכבר הודיע לשאר חברי הלהקה שהוא עוזב, רצה לנון להוציא את השיר הזה ואת מרי ג’יין כסינגל תחת השם פלסטיק אונו בנד. על הרעיון הוטל וטו מיידי של יתר חברי הלהקה. הרעיון ששיר שהוקלט במסגרת הלהקה יצא תחת שם ההרכב החדש של לנון (שמופיעה בו המילה אונו) הוא בלתי נסבל בעיני האחרים. ב-26 בנובמבר מקצרים את השיר מ-6 דקות ועשר שניות ל-4 דקות ו-17 שניות. הקיצור נעשה על ידי כך שג’ון בחר את הקטעים שהכי אהב מהמיקס המקורי. בסופו של דבר השיר יצא כצד השני של הסינגל Let it be ב-20 במרץ 1970. בשנת 1996 יצא השיר במיקס חדש וארוך יותר באנתולוגיה מספר 2. זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא הופיע בסטריאו. וזה מיקס שמנסה לשחזר את השיר המלא בין אם אתם אוהבים אותו, ובין אם אתם חושבים שמדובר בקשקוש, אני חושב שאי אפשר להתעלם מהחינניות של הקטע ומאווירת הכיף שהוא מעביר. שתפו אותנו בתגובות אם אתם בעדו, נגדו או אדישים אליו. #ניקווב #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #דניסאודל #גוןלנון #גורגהריסון #YouKnowMyNameLookUptheNumber #פולמקרטני #בריאןגונס #אלכס

היום נציג שני מכתבים של לנון. הראשון הוא הקצר והמכובד בינהם ובו מסביר לנון למלכה מדוע החזיר את אות הכבוד אותו קיבל עם שאר חברי הביטלס בשנת 1965. “Your majesty, I am returning this MBE in protest against Britain’s involvement in the Nigeria-Biafra thing, against our support of America in Vietnam and against ‘Cold Turkey’ slipping down the charts. With love, John Lennon, of Bag“ לפחות הומור היה לבחור. המכתב התגלה בעטיפת תקליט שהקונה שלו רכש ב-10 פאונד. הוא ללא ספק עשה השקעה עם תשואה גבוהה. המכתב המעניין יותר הוא מכתב ששלח לנון לפול ולינדה בסביבות 1971 (כנראה לפני המעבר שלו ושל יוקו לאמריקה בסוף אוגוסט) כתגובה למכתב של לינדה אליו. זה מכתב זועם ומלא רגש שמעיד עד כמה רגשית היתה מערכת היחסים של פול וג’ון. המכתב מתאר בצורה מעניינת את מה שהרגיש לנון לביטלס ולחברו בימים ההם. בשנה שעברה הוא נמכר במכירה פומבית בכ30 אלף דולר. Dear Linda and Paul, I was reading your letter and wondering what middle aged cranky Beatle fan wrote it. I resisted looking at the last page to find out – I kept thinking who is it – Queenie? Stuart’s mother? – Clive Epstein’s wife? – Alan Williams? – What the hell – it’s Linda! You really think the press are beneath me/you? Do you think that? Who do you think we/you are? The “self-indulgent doesn’t realize who he is hurting” bit–I hope you realize what shit you and the rest of my ‘kind and unselfish’ friends laid on Yoko and me, since we’ve been together. It might have sometimes been a bit more subtle or should I say “middle class” – but not often. We both “rose above it” quite a few times – & forgave you two – so it’s the least you can do for us – you noble people. Linda – if you don’t care what I say – shut up! – let Paul write – or whatever. When asked about what I thought originally concerning MBE, etc. – I told them as best as I can remember – and I do remember squirming a little – don’t you, Paul? – or do you – as I suspect – still believe it all? I’ll forgive Paul for encouraging the Beatles – if he forgives me for the same – for being – “honest with me and caring too much”! Fucking hell, Linda, you’re not writing for Beatle book!!! I’m not ashamed of the Beatles – (I did start it all) – but of some of the shit we took to make them so big – I thought we all felt that way in varying degrees – obviously not. Do you really think most of today’s art came about because of the Beatles? – I don’t believe you’re that insane – Paul – do you believe that? When you stop believing it you might wake up! Didn’t we always say we were part of the movement – not all of it? – Of course, we changed the world – but try and follow it through – GET OFF YOUR GOLD DISC AND FLY! Don’t give me that Aunty Gin shit about “in five years I’ll look back as a different person” – don’t you see that’s what’s happening NOW! – If I only knew THEN what I know NOW – you seemed to have missed that point…. Excuse me if I use “Beatle Space” to talk about whatever I want – obviously if they keep asking Beatle questions – I’ll answer them – and get as much John and Yoko Space as I can – they ask me about Paul and I answer – I know some of it gets personal – but whether you believe it or not I try and answer straight – and the bits they use are obviously the juicy bits – I don’t resent your husband – I’m sorry for him. I know the Beatles are “quite nice people” – I’m one of them – they’re also just as big bastards as anyone else – so get off your high horse! – by the way – we’ve had more intelligent interest in our new activities in one year than we had throughout the Beatle era. Finally, about not telling anyone that I left the Beatles – PAUL and Klein both spent the day persuading me it was better not to say anything – asking me not to say anything because it would ‘hurt the Beatles’– and ‘let’s just let it petre out’ – remember? So get that into your petty little perversion of a mind, Mrs. McCartney – the cunts asked me to keep quiet about it. Of course, the money angle is important – to all of us – especially after all the petty shit that came from your insane family/in laws – and GOD HELP YOU OUT, PAUL – see you in two years – I reckon you’ll be out then – inspite of it all love to you both, from us two P.S. about addressing your letter just to me – STILL….!!! #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #לינדהמקרטני #ביטלס

והיום בפוסט האורח השבועי שלנו, יואב כותב על האלבום “לונדון טאון” של ווינגס, אלבום שלטעמי (גיא) הוא אחד הטובים ביותר של מקרטני. אז בלי להכביר מילים, אני מעביר את רשות הכתיבה ליואב: London Town, אלבומה השישי (אם לא מחשיבים את Wings Over America שהיה אלבום הופעה חיה) של להקת “ווינגס” יצא במרץ 1978 . לאחר אלבום מצליח (Wings at the Speed of Sound), סיבוב הופעות מצליח בארה”ב ואלבום משולש מצליח מההקלטות של סיבוב ההופעות, כולם משנת 1976 – פול תכנן שגם שנת 1977 תהיה מצליחה באותה מידה. היא אולי לא היתה מצליחה באותה מידה, אבל היתה עמוסה למדי. בחודשים פברואר – מרץ של שנת ’77 התכנסו חברי WINGS: פול מקרטני, לינדה מקרטני, דני ליין, הגיטריסט ג’ימי מקולוק והמתופף ג’ו אינגליש באולפני אבי רואד והקליטו שלושה שירים: -London Town -Deliver Your Children -Girl’s School – שיר שלא נכנס לאלבום, אבל הפך לבי סייד של הסינגל שובר השיאים בבריטניה Mull of Kintyre, ושבארצות הברית הפך להיות האיי סייד. בחודש מאי של אותה שנה דני ליין הציע שהלהקה תמשיך את הקלטות האלבום על ספינה ואפילו הוצע לו השם Water Wings (כמובן שהשם הזה לא נשאר). הלהקה התלהבה מרעיון זה ונסעה לאיי הבתולה להקליט שם. באיי הבתולה חברי הלהקה, נשותיהם, הילדים של פול ולינדה וג’ף אמריק הקליטו את האלבום. כשרצו הפסקה הם קפצו למים והעבירו את הציוד שלהם לספינה אחרת. (אגב, לאחת הספינות שהקליטו עליה קראו Wanderlust) השירים שהוקלטו בסשנים אלו הם: -Cafe on the Left. Bank -I’m Carrying -Children Children -I’ve Had Enough -With A Little Luck -Famous Grouppies -Don’t Let It Bring You Down -Morse Moose and the Grey Goose לאחר הסשנים באיי הבתולה ווינגס חזרו לאנגליה. ג’ימי, הגיטריסט של הלהקה, עזב את הלהקה לילה אחד כשהשתכר עם חבר שהיה בלהקה אחרת והחליט להצטרף ללהקה שלו. הסינגל Mull of Kintyre הוקלט, יצא ושבר את השיא של She Loves You בתור הסינגל הנמכר ביותר בבריטניה. גם ג’ו אינגליש, המתופף, עזב את הלהקה עקב געגועים הביתה (שעליהם פול כתב את השיר Must Do Something About It). באוקטובר 1977, לאחר לידתו של ג’יימס, בנם של פול ולינדה, חזרו פול, לינדה ודני לאולפני אבי רואד באותו הרכב שהיו בו בלאגוס, ניגריה, 4 שנים קודם לכן, בהקלטות Band on the Run. באולפן הם עשו Overdubs לשירים שהוקלטו באיי הבתולה והקליטו את השירים: -Backwards Traveler -Cuff Link -Girlfriend -Name And Adress כפי שכתבתי בתחילת המאמר האלבום יצא במרץ 1978. האלבום כלל 14 שירים: צד א’ נפתח בשיר London Town: שיר אקוסטי נחמד שבו מקרטני מתאר את האפרוריות בעיר לונדון, פתיח מעולה לאלבום לפי דעתי, בסוף השיר יש קטע נחמד של גיטרה חשמלית שנשמע כמו דו-שיח בין שתי גיטרות. לדעתי המילים מגוחכות, אבל מכניסות אותך לאווירת האלבום שלא חסרים בו שירים עם מילים מגוחכות. (קליפ מגוחך לשיר שמצאתי ברגע זה והייתי חייב לשים, לא עובד במובייל) Cafe on the Left. Bank : שיר קצבי ויפה. הראשון שהוקלט באיי הבתולה. אין לי הרבה מה להגיד עליו חוץ מזה שהוא אחת הסיבות שאני מצטער שהאלבום הזה נשכח עם השנים. (לא עובד במובייל) I’m Carrying: שיר אקוסטי שפול הקליט לבדו, יש האומרים כי הוא נכתב על ג’יין אשר, חברתו לשעבר של פול. ג’ורג’ האריסון אמר בריאיון שזה שיר פנומנלי והשיר האהוב עליו באלבום. (משתמשי מובייל שעדיין לא שמעו את האלבום, זה כנראה השיר הראשון מתוכו שתשמעו, מקווה שתהנו!) Backwards Traveler – קטע קישור בן דקה ועשרים שניות. היה במקור אמור להיות ארוך יותר אבל קוצר משום מה (אולי זה עדיף, האלבום גם ככה ארוך יותר מאלבומים אחרים בזמנו). רצה באינטרנט גרסה בת שלוש דקות של השיר (גם אתם יכולים לשמוע אותה, משתמשי מובייל) שאותי אישית די אכזבה, אבל בכל זאת אשים אותה פה: והנה השיר הרגיל למי שמתעניין: (גם לצערי לא עובד במובייל). Cuff Link: פחות או יותר קטע קישור בין קטע קישור לשיר, קטע סינתסייזר באורך שתי דקות שתאהבו אם אהבתם את הדברים שפול עשה שנתיים לאחר מכן באלבום McCartney II. (לא עובד במובייל). Children Children השיר הראשון באלבום שנכתב על ידי דני ליין (וגם הראשון באלבום שיש לו את המילה children בכותרת). שיר אקוסטי יפה שהוא מעין אגדת ילדים עם פיה ומפל מים קסום. לא מצאתי את גרסת האלבום, אז תיאלצו להסתפק במאש-אפ לגרסת האלבום עם הגרסה שהוציא דני ליין באלבום הסולו שלו בשנת 1996 ולמשתמשי המובייל: גרסת הסולו של דני – Girlfriend: שיר שפול כתב עבור מייקל ג’קסון בשנת ’72, והציג עבורו בשנת ’75 במסיבה שנערכה לכבוד יציאת האלבום Venus and Mars. מייקל שכח מהשיר ופול החליט להקליט אותו לאלבום. לאחר יציאת האלבום, קווינסי ג’ונס, מפיקו של מייקל ג’קסון שמע את השיר והחליט שמייקל יקליט לו גרסה משלו באלבומו Off The Wall. אני אישית חושב שהמילים של השיר הן בין המילים החזקות באלבום (לא עובד במובייל), דמו לשיר שכן עובד במובייל: את צד א’ של התקליט סוגר השיר I’ve Had Enough: הרוקר של האלבום שלפעמים נדמה שהוא שם אך ורק למטרה זאת, אך המילים שלו חזקות: “you’re talking to me from the back of my car and I can’t get nothing right/ then you wonder why I spend in the bar day and night…” https://www.youtube.com/watch?v=GbOaohaFYlQ (קליפ לשיר שבו מופיעים לראשונה לורנס ג’ובר וסטיב הולי שהצטרפו ללהקה לאחר יציאת האלבום, לא עובד במובייל) ולחברי העמוד שגולשים מהפלאפון או האייפד: ביצוע של השיר בהופעה בשנת ’79: עם שיר זה נגמר צד א’ של האלבום, צד שרבים חושבים שהוא הצד החזק של האלבום, אני בניגוד לכולם מעדיף דווקא את צד ב’ שנפתח בשיר With a Little Luck: הלהיט הגדול מהאלבום שהגיע למקום הראשון במצעדים. בשנים האחרונות הוא די נשכח לצערי כמו כל האלבום, למרות שבזמן יציאתו היה להיט גדול. לשיר שתי גרסאות: גרסת הדיג’יי שאורכה כ3 דקות (אתם בטח מכירים אותה אם רכשתם את האוסף שפול הוציא בשנה שעברה), וגרסת האלבום שאורכה כ6 דקות וכוללת קטע סינתסייזר מעולה שמזכיר גם הוא את האלבום McCartney II. אני אישית מעדיף את גרסת האלבום כי המעבר בין הטונים שבהם פול שר בגרסת הדיג’יי נשמע לא טבעי. גרסת הדיג’יי בדקה 2:37 תוכלו לשמוע שחתכו חלק מהשיר, לא עובד במובייל – https://www.youtube.com/watch?v=7HK0VG46zF0 גרסת האלבום, לא עובד במובייל- ולגולשים מהפלאפון והטאבלט, הנה גרסת דמו: Famos Groupies: והגענו לשיר עם המילים המטופשות ביותר באלבום, “Behold the famous groupies/ they are alike as two peas…” פול נשמע כאילו הוא מציג מופע בקרקס או משהו כזה, למרות המילים המטופשות אני אוהב את השיר והוא לדעתי חלק בלתי נפרד מהאלבום (בניגוד לשיר אחר שאדבר עליו עוד מעט), אני מאוד אוהב את גיטרת הסלייד בשיר, לא ברור מי ניגן בה, כנראה פול או ג’ימי, אבל בתכל’ס, מה זה משנה? יש לכם שיר מטופש שירים לכם את המצב רוח עם גיטרת סלייד טובה. לא עובד במובייל, אבל אל תדאגו משתמשי מובייל, יש לי בשבילכם גרסה כמעט זהה למעט שני הבדלים: אין גיטרת סלייד, פול אומר “pause” בין כל בית לבית אחריו… Deliver Your Children: שיר נוסף מאת דני ליין עם המילה Children בכותרת… השיר נכתב בשנת 1975 בזמן הקלטות Venus and Mars, פול חוזר בשיר לתפקיד שלו בימי הביטלס בשירים שג’ון היה שר בהם: הרמוניות קוליות (מעולות לדעתי) ובאס. מומלץ מאוד לחובבי הפולק. (לא עובד במובייל), לגולשים מהמובייל – הנה גרסה חיה של השיר מלפני שנתיים שלדעתי יותר נשמעת כמו פולק: Name and Adress: מחוה לאלביס פרסלי שנפטר בשנת ’77. לדעתי השיר טוב, אבל ממש נשכח. רק בפעם השישית ששמעתי את האלבום זכרתי בכלל שהוא שם ואני אפילו לא זוכר איך הוא נגמר. היה אפשר גם בלעדיו. לדעתי היה צריך להחליף אותו בChildren Children, להוציא אותו לגמרי מהאלבום ולהוציא אותו כסיגל אבל סבבה… (לא עובד במובייל) ועכשיו הגענו לשני השירים האחרונים, שהם גם שני השירים שאני אישית הכי אוהב באלבום: נתחיל עם Don’t Let It Bring You Down: שיר אקוסטי יפהפה שפול כתב לילה אחד לפני השינה, השיר הזה תמיד מעודד אותי כשאני קצת מדוכא, ההרמוניות הקוליות בשיר בין פול דני ולינדה הן ההרמוניות הכי יפות באלבום ואולי בהיסטוריה של ווינגס… (לא עובד במובייל), אנשי המובייל – קבלו דמו יפה לשיר: והנה אנחנו, בסוף האלבום. אם לא שמעתם את האלבום אף פעם אתם בטח תוהים איזה שיר יכול לסגור אלבום כזה אחרי שירים עם מילים מטופשות, שירים אקוסטיים יפהפיים, מחווה לאלביס, רוקר או שניים, ושירי פולק שיגרמו לכם להתאהב בז’אנר. התשובה היא Morse Moose and the Grey Goose: שיר שנולד מתוך סשן של הלהקה, השיר מחולק לשני חלקים כמו A Day in a Life, Uncle Albert/Admiral Halsey, ועוד… החלק הראשון שאקרא לו Morse Moose נוצר כשבזמן הסשן של הלהקה. פול ודני שמו לב שמה שהם מנגנים נשמע כמו קוד מורס. בחלק זה נראה (ממה שהבנתי מהמילים) שמדובר על ספינה בשם Morse Moose שמנסה ליצור קשר עם צוללת? “Right down at the bottom of the sea/ tell me, are you recieving me?” החלק השני של השיר, שלו אני אקרא Grey Goose, הוא מעין אגדת ים כזאת על ספינה בשם The Grey Goose שנסחפת מהמקום שבו היא עגנה, השיר מלא במונחים של ים (40 שנה לפני ששיחק בשודדי הקאריבים, פול מזכיר את דיווי ג’ונס). השיר מתחיל עם Morse Moose, ומתפתח לשלושה בתים של Grey Goose, שמתפתחים לMorse Moose, שמתפתח שוב לבית נוסף ואפי במיוחד של Grey Goose “She flew into the stormy sea/ Davy Jones was calling me/ but heading for tranquillity/ the Grey Goose flew awaaaaaaaaaay” ולבסוף Morse Moose חוזר עד סוף השיר. זה לא סוד שזה השיר האהוב עליי באלבום ביחד עם השיר הקודם. אומרים שהוא מבולגן מדי, אבל לדעתי זה כל הקטע שלו. הנה קישור לשיר, משתמשי מובייל, לכו למחשב! אתם חייבים לשמוע את זה אם עוד לא עשיתם את זה עד עכשיו ! אז זהו, סיימתי לדבר על האלבום. מאוד נהניתי לכתוב את הפוסט, אולי אני אכתוב עוד כמה בעתיד, אבל עד אז, יום טוב! תודה רבה ליואב על הפוסט הנהדר הזה. אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל מכם פוסטים על שיר, אלבום או כבשה ביטלסית אהובה, או סיפור אישי שקשור ללהקה או לחבריה. שלחו לנו אותו בפרטי ונפרסם אותו. #Girlfriend #גףאמריק #IveHadEnough #כנפיים #CuffLink #BackwardsTraveler #מייקלגקסון #WithaLittleLuck #ChildrenChildren #פולמקרטני #NameandAdress #גימימקולוק #OffTheWall #CafeontheLeftBank #DeliverYourChildren #FamosGroupies #ImCarrying #לינדהמקרטני #MorseMooseandtheGreyGoose #MullofKintyre #DontLetItBringYouDown #גואינגליש #ווינגס #דניליין #LondonTown

אם אתם מעדיפים הקשבה על קריאה, דיברנו על השיר הנפלא הזה גם בפרק מספר 7 בפודקאסט שלנו. I’ll Follow the Sun היה אחד השירים החביבים על ג’ורג’ מרטין מהאלבום Beatles For Sale. אפילו ג’ון אמר עליו שהוא שיר טוב מאוד. האמת היא שזה לא מפתיע, כיוון שהוא אכן שיר נפלא. פול מספר שכתב אותו בסלון ביתו לאחר מחלת שפעת, כשהיה בן 16. “כתבתי את השיר בסלון הבית בפורטלין רואד. הייתי בערך בן 16. I’ll follow the sun היה אחד מהראשונים ביותר. אני זוכר שכתבתי אותו מיד אחרי שהיתה לי שפעת. הייתי עם סיגריה – עישנתי כשהייתי בן 16 – הסיגריה של הצמר גפן. אתה לא מעשן כשאתה חולה אבל אחרי שאתה מרגיש טוב יותר אתה מעשן וזה נוראי, יש לזה טעם של צמר גפן, נורא. אני זוכר שעמדתי בסלון, עם הגיטרה שלי, מביט מבעד לוילונות התחרה שעל החלון, וכותב את זה”. מדהים ששיר כל כך יפה, אולי אחד היפים של מקרטני בביטלס, לא היה מועמד טבעי להקלטה עד לאלבומם הרביעי של הביטלס. לפי סיפוריו של מקרטני השיר לא התמודד אף פעם קודם לכן על מקום ברפרטואר של הביטלס כיוון שלא היה רוקי מספיק. פיט בסט סיפר שנים מאוחר יותר, כי הוא זוכר את פול מנגן את השיר על הפסנתר בהפסקות שבן ההופעות בקייזרקלר שבהמבורג. פול מספר: “לא החשבתי אותו לשיר טוב מספיק כדי להיות מבוצע על ידי הלהקה. לא הצעתי אותו בכלל. כפי שאמרתי, היתה לנו תדמית R&B בליברפול. תדמית רוקנרול R&B קשוחה בבגדי עור. אז אני חושב ששירים כמו I’ll follow the sun, בלדות בסגנון הזה, נדחפו אחורה”. זהו הסבר שאף פעם לא באמת הבנתי. אחד הדברים המרכזיים שאפיינו את ההופעות של הביטלס בתחילת דרכם היה הרפרטואר הרחב והמגוון שלהם. האם שירים כמו Till there was you, או A taste of honey היו יותר רוקיים משיר זה? אם מותר לי להיכנס לראשו ומחשבותיו של פול, הייתי אומר שיש כנראה הבדל בין שירים שלא אתה כתבת, ולכן הם פחות רגשיים עבורך, לשירים שאתה מבצע אחרי שהם כבר מוכרים. נראה לי ש-I’ll follow the sun היה קרוב לליבו והוא חשש בתקופה ההיא להחשף עם שיר כזה. כשהגיע הזמן להקליט את אלבומם הרביעי, עמדו חברי הביטלס בפני מצב בו לא היו להם מספיק חומרים חדשים לאלבום. שנת 1964 כללה סיבובי הופעות אינטנסיביים שנערכו בכל רחבי העולם, את צילומי סרטם הראשון ואת הקלטת האלבום Hard days night וסינגלים נוספים. כל אלו לא השאירו להם מספיק זמן וכוח לכתיבת חומרים מקוריים חדשים. לכן, למרות שהאלבום הקודם כלל כבר רק שירים מקוריים, האלבום הזה הכיל שוב את התמהיל של שני האלבומים הראשונים של הלהקה – שירים מקוריים לצד ביצועים של שירים אותם ביצעו במשך השנים בהן הופיעו. כשגם זה לא הספיק, פול הוציא את השיר המופלא הזה מהבוידם. השיר הוקלט לראשונה בסשן שכלל הקלטות רבות. הוא הוקלט על טייפ בייתי במאי 1960. ללא ספק השיר עדיין היה זקוק שיעבדו עליו, עם כי היופי הבסיסי שלו נמצא שם כבר בהקלטה זו. ב-18 באוקטובר, הביטלס נכנסים לאולפן כדי להקליט שירים לאלבום Beatles for sale. בין היתר הם מקליטים את השיר הזה שעבר עבודה רצינית בעיבוד. השיר, שהיה במקור שיר סקיפל, עבר שינוי גדול בעקבות בקשה של ג’ורג’ מרטין. מרטין מבקש מג’ון לבצע הרמוניות קוליות במהלך הגשר. הקטע הזה נכתב מחדש ומרטין כותב עבורו את ההרמוניות. החלק הזה הוא שלמות, והבלדה מקבלת את הצורה המתאימה לה. אבל אז צצה שאלה – מה רינגו הולך לעשות בשיר הזה? ג’ף אמריק סיפר: “בהתחלה הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר שרינגו יכול לתרום לשיר – הוא ניגן על תופים בחזרה, אבל זה לא נשמע טוב, אגרסיבי מדי ומסיח את הדעת. פול רצה משהו עדין יותר. אחרי דיונים רבים, פול העלה את הרעיון שרינגו פשוט יכה על רגליו לפי הקצב, וזה עבד מצוין. צפיתי בנורמן (סמית) מציב בזהירות מיקרופון בין הברכיים של רינגו. אחר כך הוא חזר לחדר הבקרה ושינה את כל הכיוונונים כדי לתת לסאונד עומק”. פול מספר: “באלבום רינגו מתופף על הברכיים. חשבנו אז במונחים של סינגלים. הבא בתור תמיד היה חייב להיות שונה. לא רצינו ליפול למלכודת הסופרימס, שכל הסינגלים שלהם נשמעו אותו דבר. לכן אנחנו תמיד היינו נלהבים לגוון את כלי הנגינה שלנו. רינגו לא יכול היה לשנות את מערכת התופים שלו כל הזמן, אבל הוא יכול היה לשנות את הסנר שלו, לתופף על קופסת קרטון או להכות על ברכיו”. בעיה נוספת היתה סולו הגיטרה. הסולו הפשוט הזה הפך למעמסה על כל מי שנכח בהקלטה. אמריק מספר: “מצאתי את סולו הגיטרה הפשטני בן 8 התווים של הריסון – אפילו לא סולו, פשוט שורת מלודיה – ממש מביך. הוא אפילו לא היה אמור לנגן את הסולו הזה. בטייקים הראשונים ג’ון עשה את זה על גיטרה אקוסטית. למרות האווירה הטובה ששרתה ביום הזה, ג’ורג’ הריסון היה נרגן, אולי כי לא היה לו יותר מדי מה לעשות. בשלב מסוים הוא צעד אל חדר הבקרה והתלונן בקול ‘אתם יודעים, הייתי רוצה לבצע את הסולו בשיר הזה. אחרי הכל, אני אמור להיות הגיטריסט הראשי של הלהקה'” ג’ורג’ מרטין בסוף הסכים שג’ורג’ יבצע את הסולו באוברדאב. ג’ורג’ ניסה וניסה אבל לא הוא ולא אף אחד אחר היה מרוצה מהסולו. בסופו של דבר ג’ורג’ מרטין הודיע שאין מה לעשות, נגמר הזמן ואי אפשר לבזבז על השיר עוד נסיונות. וכך אף אחד לא יצא מרוצה. הלוואי שככה היו נשמעות כל ההקלטות שמוזיקאים לא מרוצים מהם. אחד התחביבים שלי הוא להסתכל על שירי הביטלס (ושירי הסולו של חברי הלהקה שיצאו מאוחר יותר), ולתת להן פרשנות באספקט הרחב של המיתולוגיה של הביטלס. זוהי כמובן פרשנות שאינה אפשרית מבחינה היסטורית או עובדתית, אבל כל אחד והתחביב שלו. כשאני מסתכל על השיר הזה, אני לא יכול שלא לראות בו שיר פרידה של פול מג’ון. העובדה שהוא נכתב ממש בתחילת דרכם המשותפת הופכת את זה ליפה אף יותר. יום אחד, אומר מקרטני הצעיר ללנון, אתה תביט ותראה שאני איננו, כי אולי אז ירד גשם ולא תהיה לי ברירה אלא לעקוב אחר השמש. זה בדיוק מה שקרה. מקרטני לא היה עוזב את השותפות עם ג’ון, אם זה היה מתאפשר. הוא ניסה להאחז בה ככל שניתן. כשהבין שהגשם לא יפסיק לרדת, ושחלק נכבד ממנו זה בכלל רוק, הוא נטש וצעד לכיוון לינדה השמשית. ההדהודים של ג’ון בברידג’ מרגשים מתוך הסתכלות זו אף יותר, שכן ג’ון כמו אומר – אני לא מביע הרבה רגשות, אך זה לא אומר שהם אינם קיימים. כך יוצא שפול וג’ון שרים על כך שאין ברירה וצריך להיפרד, ויותר חשוב מזה – שניהם מכנים אחד את השני My Love. כשמקרטני יכתוב את Here Today, השיר המופלא לזכרו של לנון, הוא יוריד את החומות כבר באופן ישיר ויאמר לג’ון, האהוב שלו – I Love You. אני מניח שאתם מבינים שבעיני מדובר בשיר יוצא מן הכלל. מה אתם חושבים עליו? #Illfollowthesun #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #נורמןסמית

שער גליון הרולינג סטון שפרסם את הראיון עם לנון שמעתי אתמול שוב חלק מהקלטות הראיון שערך יאן וונר עם ג’ון לנון ושהופיע בשני חלקים בגליונות הרולינג סטון של סוף ינואר ותחילת פברואר 1971. במקור הכתבה נועדה להיות על האלבום עליו כתב אתמול אורי פוסט נפלא, אבל הוא הפך לראיון שעסק גם הרבה בביטלס. בין השאר, מופיע בראיון המרתק הזה הקטע הבא – שאלה: בוא ניגש לזה אחרת: תמיד דיברו על הביטלס – והביטלס דיברו על עצמם – כארבעה חלקים של אותו אדם. מה קרה לארבעת החלקים האלה? תשובה: הם נזכרו שהם היו ארבעה אינדיבידואלים. אתה מבין, גם אנחנו האמנו במיתוס של הביטלס. אני לא יודע אם האחרים עדיין מאמינים בו. היינו ארבעה בחורים… פגשתי את פול ואמרתי לו: “אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?”. אחר כך ג’ורג’ הצטרף ואחר כך רינגו הצטרף. היינו בסך הכל להקה שהצליחה בגדול מאוד מאוד, זה הכל. הדברים הכי טובים שלנו מעולם לא הוקלטו. שאלה: למה? תשובה: כי היינו מבצעים – למרות מה שמיק אומר עלינו – בליברפול, בהאמבורג ובאולמות ריקודים אחרים. מה שיצרנו על הבמה היה פנטסטי כשניגנו רוק ישיר, ולא היה אף אחד בבריטניה שיכול היה להתקרב אלינו. ברגע שהצלחנו, הצלחנו, אבל החדות שלנו קוצצה. אתה יודע שבריאן שם אותנו בחליפות וכל זה, והצלחנו בגדול מאוד. אבל מכרנו את עצמנו, אתה יודע. המוסיקה מתה עוד לפני שיצאנו לסיבוב התאטראות בבריטניה. הרגשנו כבר חרא כי היינו צריכים לצמצם נגינה של שעה או שעתיים, דבר ששימח אותנו מצד אחד, לעשרים דקות, והמשכנו וחזרנו על 20 הדקות הללו כל לילה. המוסיקה של הביטלס מתה אז, כמוסיקאים. זו הסיבה שמעולם לא השתפרנו כמוסיקאים: הרגנו את עצמנו אז כדי להצליח. וזה היה הסוף של זה. ג’ורג’ ואני מוכנים יותר לומר את זה: תמיד התגעגנו להופעות במועדונים כי זה היה הזמן בו ניגנו מוסיקה, ולאחר מכן הפכנו לאומנים מקליטים טכניים ויעילים – שהיה דבר אחר לגמרי – כי היינו אנשים בעלי יכולות, ולא משנה באיזו מדיה היית שם אותנו היינו מצליחים ליצור משהו בעל ערך”. כמובן שלא הייתי תופס את לנון במילים לגבי ערך המוסיקה שלהם אחרי המפגש עם אפשטיין, אבל אני מניח שכשאמר את הדברים האלה, אחת ההופעות הזכורות לו ביותר, אם לא הזכורה ביותר, היתה ההופעה בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול ב-27 בדצמבר 1960. ************************************************************************ הביטלס בהמבורג 1960 תחילת חודש דצמבר, שנת 1960, לא הראתה סימנים חיוביים עבור חברי הביטלס. תקופת ההופעות בהמבורג בחודשים הקודמים נקטעה בפתאומיות. הם רצו לעבור לאמרגן אחר והאמרגן שלהם כעס והחליט להתנקם. ראשית הודיע לשלטונות שפול מקרטני ופיט בסט ניסו להצית את הקולנוע שלו (ששם שהו חברי הלהקה). הם הציתו שם קונדום, שהשאיר סימן חריכה על הקיר, וכנראה שזה הספיק עבור המשטרה, שאספה את פול מהרחוב וגרשה אותו ואת פיט מהמדינה. על ג’ורג’ הלשין האמרגן שהוא מתחת לגיל המותר וכך גורש גם הוא. רק ג’ון נשאר בהמבורג, אבל לאחר זמן קצר מאוד לא מצא סיבה להישאר שם. כשחזר פול הביתה, הודיע לו אביו כי מעכשיו הוא יצא לעבוד ולא יבזבז את זמנו בשטויות. פול התייצב לחיפוש עבודה והיה מדוכדך מאוד. בזמן מסעו של ג’ורג’ הביתה, הוא היה בטוח שחברי הביטלס ממשיכים להופיע בגרמניה בלעדיו. הוא שמח לגלות את פול ופיט בבית. הוא שמח לגלות ששום דבר לא קרה עם הלהקה בהעדרו. שלושתם החליטו לחכות שג’ון יחזור. מה שהם לא ידעו הוא שג’ון כבר חזר. הוא פשוט לא ידע מה הוא אמור לעשות. כשהוא על פרשת דרכים החליט באופן לא אופייני לשבת בשקט ולחשוב על העתיד: “הייתי צריך לחשוב על זה. זו היתה חווייה מתישה למדי להיות בארץ זרה. היינו צעירים למדי. חזרתי הביתה לבדי, ללא כסף כשאיתי גיטרה ואמפליפייר בלבד. חשבתי: ‘זה מה שאני רוצה לעשות? זה הדבר? מועדוני לילה? מקומות מפוקפקים? להיות מגורש מארץ זרה? אנשים מוזרים במועדונים?’ חשבתי על זה ברצינות: ‘שאמשיך לעשות את זה?'” מונה בסט, אמו של פיט ומי שראתה עצמה כאמרגנית של ה”להקה של הבן שלי” (כפי שהיא קראה לה), הפעילה קשרים כדי להחזיר את כלי הנגינה של פול ופיט, שנשארו בהמבורג כשגורשו, כולל תוף הבס של פיט עליו כתב את שם הלהקה כפי שהוא רצה שתיקרא – BEATLES ROCK COMBO הכלים היו אמורים להגיע לפני חג המולד וכך יוכלו הביטלס להופיע במועדון של מונה, “הקסבה”, בתאריך המיועד. שבועיים אחרי ששלושתם חזרו, הלך ג’ורג’ אל סניף הדואר, שם להפתעתו פגש את ג’ון. ג’ון מספר: “כשג’ורג’ ופול גילו (שהייתי בבית) הם כעסו עליי כי הם חשבו שכבר יכולנו להמשיך ולעבוד” צ’אס ניובי ג’ון, שחזר רק שבוע אחריהם, הגיע להחלטה שהוא רוצה להיות מוסיקאי. נקבעו להם כמה הופעות והם החליטו לצרף את צ’אס ניובי כמחליף לסטו על הבס. הפעם האחרונה שהקוורימן ניגנו בקסבה היתה בינואר 1960. עכשיו, בדצמבר של אותה שנה, הם חזרו כביטלס והמועדון היה שייך למתופף שלהם. ללא ספק מצב לא רע לפתיחה מחודשת. ההופעה הראשונה נקבעה ל-18 בדצמבר. במכתביו הנלהבים מהמבורג, כתב פיט לחברו הטוב ביותר ניל אספינל, כי הביטלס הפכו למוסיקאים מצוינים. ניל אספינל הנלהב הכין שלט לכבוד המופע – Return of the Fabulous Beatles הוא לא התאכזב. ניל מספר: הביטלס מופיעים בקאסבה “הם היו יכולים להיות איומים, עד כמה שידעתי. הייתי למעלה כשהם התחילו לנגן. רורי (בסט) בא ומצא אותי – ‘היי, בוא ותראה אותם!’. ווואו, הם היו כל כך טובים. המוסיקה שלהם היתה שונה לגמרי והמראה שלהם היה מרושל מאי פעם במגפי הבוקרים והעור, פיט מספר: “הופענו בדיוק עם אותו מופע שעשינו בהמבורג, ויכולת להרגיש פיסית את השתנקות הקהל. זה פשוט השתיק אותם. כשסיימנו את הקטע הראשון כולם נכנסו לאקסטזה. הקהל פשוט התפוצץ”. הם הופיעו עוד כמה פעמים עד סוף השנה, אבל ההופעה, שלטענת מומחה הביטלס מארק לואיסון היתה החשובה ביותר בקריירה שלהם, התרחשה ב-27 בדצמבר בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול. כך היא מתוארת בספרו Tune in – לא היתה סיבה לחשוב שמשהו מיוחד הולך לקרות באותו יום שלישי בערב. איש לא הכיר את הביטלס כיוון שכשהופיעו לאחרונה בליברפול בכלל קראו להם הקוורימן. הלהקה ששמה פורסם בנוסף – הדלתונס ודל רינס – ניגנו שירי קליף ריצ’רדס ושירי מצעדים אחרים. בוב וולר, שמאוחר יותר הפך לדי.ג’יי במועדון הקאברן ולאושיית רוק בליברפול, היה זה שארגן לביטלס את ההופעה, דבר שדרש שכנועים רבים מצידו כיוון שאף אחד לא הכיר אותם. כרזת הפרסומת לארוע בוב ידע שהצגת ההרכב חשובה מאוד. הוא אמר להם מראש מה הוא רוצה לעשות. הוא יציג אותם כשהם מאחורי מסך סגור. מיד כשיפסיק להציג אותם הם אמורים להתחיל לנגן. רק אז המסך יפתח. הגיע הרגע ובוב הודיע בקול: “Direct from Hamburg—the sensational BEATLES!” מיד לאחר מכן החל פול שואג את מילות הפתיחה של “לונג טול סאלי” Gonna tell Aunt Mary, ’bout Uncle John! He claim he has the misery but he’s havin’ a lot of fun! הביטלס החלו לנגן, המסך נפתח והלהקה נגלתה לקהל. לבושים כפי שהחלו להתלבש בהמבורג, במראה הרוקרים שלהם עם ג’קט העור השחור, הג’ינס השחור והמגפיים. ג’ון עם הגיטרה והאמפליפייר האמריקאים שלו. בשורה הראשונה של הלהקה היו לא זמר אחד אלא בניגוד לכל מה שהיה מוכר – שלושה זמרים. האופי ששידר כל אחד מהם, ההרמוניות, השילוב של המכות על תוף הבס עם הטחות הרגל ברצפת העץ (אלמנט שהביאו איתם מההופעות בהמבורג). זה היה אמור להיות ערב ריקודים, אבל הרחבה התרוקנה. כולם רצו לקדמת הבמה ועמדו צפופים סמוך אליה. פיט בסט מספר: הביטלס מופיעים בליטרלנד ב-1961 “ליטרלנד היה התפוצצות בגורל של הביטלס. ניגנו באולם ריקודים שיכול היה להכיל 1500 אנשים על הרחבה בבת אחת, אבל הם הפסיקו לרקוד כשניגנו ושעטו קדימה כגוף אחד להיות קרובים אלינו, כדי לראות כל רגע ויותר מהכל כדי לצרוח. אנשים לא הלכו לאולמות ריקוד כדי לצרוח: זה היה חדש”. בוב וולר מספר: “הם היו מהופנטים. הם הביטו למעלה, ואני הבטתי למטה על ים הפרצופים. הם לא ראו או שמעו משהו כזה לפני כן. אני לא ראיתי משהו כזה לפני כן. הביטלס היו מסעירים… היתה להם השפעת קסם על אנשים. הם הכניסו את כל כולם לתוך ההופעה שלהם. אנשים השתגעו לגמרי בקטע הסיום שלהם What’d I’d Say. פול הוציא את המיקרופון מהמעמד, הוריד את הגיטרה והשתולל באופן פנטסטי על כל הבמה. כל חברי הלהקה רקעו בטירוף והקהל השתגע”. מכייון שלא הכירו את הלהקה וכיון שהוצגה כמי שהגיעה ישירות מהמבורג, רוב הקהל חשב שמדובר בלהקה גרמנית. ג’ון מספר: “פתאום היינו וואו. תבין, 70 אחוז מהקהל חשב שהיינו וואו גרמני, אבל זה לא הזיז לנו. אפילו בליברפול אנשים לא ידעו שאנחנו מליברפול. הם חשבו שאנחנו מהמבורג. הם אמרו ‘אלוהים, הם מדברים אנגלית טובה!’ מה שכמובן היה נכון, כי היינו אנגלים. זה היה הערב הזה שבאמת יצאנו מהקליפה שלנו ושחררנו הכל. עמדנו שם בפעם הראשונה מול קהל שהריע לנו. זו היתה הנקודה בה התחלנו לחשוב שאנחנו באמת טובים. עד המבורג חשבנו שאנחנו בסדר, אבל לא טובים מספיק. רק כשחזרנו לליברפול קלטנו את השוני וראינו מה קרה לנו בזמן שכל האחרים ניגנו את החרא של קליף ריצ’רד”. בוב וולר מציג את הביטלס על במת ליטרלנד ב-1961 דייב פורשו, מעריץ רוק צעיר שקידם ערבי רוק היה המום לא רק מהמגנטיות והביטחון ששידרו הביטלס, אלא גם מהבגדים שלהם. מעטים היו המקומות אליהם יכלו גברים להיכנס באותה תקופה ללא עניבה, ובטח שלא עם ג’ינס של פועלים. פה, לפניו, בפעם הראשונה עמדה על הבמה להקה שלבשה ג’קטים מעור, מכנסי ג’ינס ובלי זכר לעניבה. זה היה מטורף מבחינתו. באופן מיידי הוא קבע עם בסט 3 מועדי הופעות. כשהוא מבין מה קורה, בריאן קלי, מארגן הערב, הורה לסדרנים לא לתת לאף אחד נוסף להתקרב אל חדר ההלבשה. מספר ימים קודם לכן בוב וולר היה צריך לשכנע אותו עוד ועוד כדי שיסכים לתת לביטלס הזדמנות להופיע. עכשיו הפך להיות המקדם בר המזל ביותר בליברפול. הבניין כפי שהוא נראה היום כשהמקום התרוקן, הזמין קלי את הביטלס למשרד, הוציא את יומן 1961 והחל לדבר על תאריכים. ג’ון, פול וג’ורג’, שמעולם לא נאלצו להתעסק עם ה”צרה” הזו, העבירו בשמחה את המשימה לפיט, שהבין בזה בזכות הנסיון שצבר במועדון של אמו. מאותו רגע הפך פיט בסט לאחראי לקביעת ההופעות. בחודשים הבאים הופיעו הביטלס כל שבוע במקום. הכל השתנה אחרי ההופעה הזו. יש שרואים בה את תחילת הביטלמניה. לטעמי, הדבר הכי חשוב שקרה בהופעה הזו היה שגם אם ידעו עליות ומורדות בשנה וקצת שיעברו עד העלייה לפסגה, הביטלס לא עצרו יותר כדי לפקפק ביכולתם. את העתיד שלהם ראו רק במקום אחד – מוסיקה. #צאסניובי #גוןלנון #גורגהריסון #המבורג #בובוולר #פולמקרטני #בריאןקלי #מונהבסט #ליטרלנד #דייבפורשו #פיטבסט #סטיוארטסאטקליף #ביטלס #קאסבה

היום בפוסט אורח, יש לנו פוסט מיוחד מאוד מתומר ביטון. הלוואי עלינו, זאת התגובה שלנו על מה שכתב תומר בפוסט הנפלא. והשרביט לתומר. יום בחיים (עם הביטלס טוב אז הסיפור הוא כזה: בשנות ה-80 מחליטה לעלות לארץ היישר מליברפול ומחליטה להתגורר בעיירה מצפה רמון כאשר באמתחתה סיפור ביטלסי מרתק!!! אודות הדוד של אמה, יצחק, המכונה בפי כל: “איצי”. אי שם בשנת 1964 הוא מתמנה לראש העיר של ליברפול, כאשר הביטלס בדיוק חוזרים מסיבוב ההופעות שלהם בארה”ב. ובבניין העירייה מקבלים את הבנים בטקס חגיגי וממלכתי. מישל כבת 8, בת דודתה, ואחותה הקטנה כבת 3 מגיעות אף הן לטקס וזוכות במפגש היסטורי!!! מצורפות כמה תמונות מאירועי היום: תמונה 1: מישל עומדת מקדימה בפרונט. אחותה מצד ימין. מצד שמאל: בת הדודה מוחזקת ע”י ג’ורג’ האריסון מהרגליים. תמונה 2: (המפורסמת) מבט מהמרפסת של בניין העירייה: הלורד מייור-יצחק (שני מימין) הדודה (שנייה משמאל) עם שאר חברי הביטלס. תמונה 3: רינגו סטאר יושב ועליו מימין אחות של מישל ומשמאל בת הדודה. תודה רבה לתומר על שיתוף המידע המדהים הזה. אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל מכם פוסטים על שיר, אלבום או כבשה ביטלסית אהובה, או סיפור אישי שקשור ללהקה או לחבריה. שלחו לנו אותו בפרטי ונפרסם אותו. #ביטלס #גורגהריסון #ליברפול #רינגוסטאר

את המילים לשיר All my loving כתב פול מקרטני באוטובוס, מתישהו במהלך סיבוב ההופעות הארצי השלישי של הביטלס, אותו קיימו עם רוי אורביסון, בין התאריכים 18 במאי ל-9 ביוני 1963. פול מספר: “זהו השיר הראשון בו כתבתי קודם את המילים. אף פעם לא כתבתי את המילים קודם, הם תמיד היו תוספת, בקושי עשיתי זאת מאז. הינו באוטובוס בדרך להופעה וככה התחלתי את המילים. היה לי בראש שיר ווסטרן קאנטרי קטן. ניגנו ב Moss Empire circuit המון והיו שם תמיד אזורים ריקים נחמדים מאחורי הבמה. האזורים הללו הפכו עכשיו להיות אולמי בינגו. הגענו להופעה ואני זוכר שהייתי באחד מהאזורים הגדולים אלו ושם היה פסנתר. לא היתה לי הגיטרה, היא כנראה היתה עם הרואדי שלנו ואני זוכר שעבדתי על השיר על הפסנתר הזה”. הביטלס, רוי אורביסון וגרי והפוסעים ג’ון טען שזה אחד משיריו הטובים של פול. “אני מצטער לומר אבל השיר הזה הוא פול. מפני שזו חתיכת עבודה טובה לעזאזל (שר) ‘All my loving…’ – אבל אני מנגן חתיכת גיטרה אכזרית שם ברקע”. בהתחלה חשב פול על השיר ככזה שיכלל רק באלבום אבל לא בהופעות. רק לאחר שהשיר הושמע בתוכנית הרדיו של השדרן דייויד ג’ייקובס בבי.בי.סי, הוא הבין את הפוטנציאל שלו. למרות שהשיר לא יצא כסינגל, ג’ייקובס זיהה את כוחו כשיר מוביל והפך אותו ללהיט. בסופו של דבר, זה היה השיר בו בחרו הביטלס לפתוח את ההופעה הראשונה שלהם בתוכנית של אד סאליבן, ב-7 בפברואר 1964, תוכנית בה צפה קהל של 73 מליון אמריקאים. ג’יין אשר בצילום מיולי 1963 המילים נכתבו על ג’יין אשר, מי שהפכה להיות בת זוגו של פול. מגזין הבי בי סי Radio Times שלח את אשר בת ה-17 להופעת הביטלס ברויאל אלברט הול, ב-18 באפריל 1963. הביביסי הקליטו את ההופעה וג’יין נשלחה לראיין אותם. ג’יין נשלחה כיון שהיתה פופולרית מאוד באנגליה באותה תקופה. היא הופיעה במחזות וסרטים, אבל עיקר הפופולריות שלה נבעה מהשתתפותה בתוכניות הטלוויזיה Juke Box Jury. גם הביטלס הכירו אותה משם, כך שבסוף אותו ראיון היא מצאה עצמה ממשיכה עם חברי הלהקה, כשכל אחד מהם מנסה לזכות בתשומת ליבה. פול היה זה שהצליח לבסוף. מעניין לאזכר שמשום מה, למרות שהשיר נכתב על ידי פול, סינתיה לנון טענה ב-2005 כי ג’ון כתב אותו עבורה. הביטלס מופיעים ברויאל אלברט הול השיר הוקלט ב 30 ביולי 1963 ובתקופה ההיא המיקס הראשי היה במונו. המיקסים שעשו לסטריאו נעשו לרוב במהירות וללא תשומת לב רבה מדי. כשהמסטרים של הסטריאו הועברו לרחבי העולם נעשתה טעות, והקשה מקדימה של רינגו שמטרתה היתה הכנסה לקצב, נשארה לפני השיר. ברוב המקומות שמו לב לטעות וחתכו את הקטע, אבל בדנמרק הוא נשאר והפך את ההוצאה של האלבום לכזו ששווה הרבה כסף היום. זה נשמע כך: #רינגוסטאר #רויאורביסון #גוןלנון #פולמקרטני #Allmyloving #אדסאליבן #גייןאשר #גריוהפוסעים

יש שירים שלא משנה כמה פעמים שמעתי אותם, הם תמיד ירגשו ויגרמו לי לתחושה שאני מאזין לפלא. Something של ג’ורג’ הריסון הוא לחלוטין שיר כזה. שיר פלאי שנמצא אצלי גבוה גבוה בקרב השירים היפים ביותר שנכתבו ובוצעו אי פעם. את הלחן של השיר Something כתב ג’ורג’ הריסון על הפסנתר באולפן 1 באבי רואד, במהלך ההקלטות של האלבום הלבן הכפול ב-1968. הוא בכלל לא תכנן להקליט אותו עם הביטלס. הוא חשב לתת אותו לריי צ’ארלס, שאכן ביצע אותו ב-1971 באלבומו “Volcanic Action of My Soul”. הביצוע של צ’ארלס הוא נהדר, אבל מבחינתי יש רק ביצוע אמיתי אחד לשיר הספציפי הזה. השורה הראשונה נבעה מתוך שם השיר “Something in the way she moves” של ג’יימס טיילור, שהיה חתום באפל ושחרר דרכה את אלבום הסולו הראשון שלו ב-1968 (את האלבום הפיק פיטר אשר, אחיה של ג’יין אשר). אלה מילות הבית הראשון של השיר: There’s something in the way she moves, Or looks my way or calls my name, That seems to leave this troubled world behind השורה הראשונה פשוט התיישבה באופן מושלם על הלחן ולא הצליחה לצאת להריסון מהראש. הוא סיפר: “לא יכלתי לחשוב על מילים עבור השיר. גם בגלל שהיה שיר של ג’יימס טיילור שנקרא Something In The Way She Moves וזו היתה השורה הראשונה בו. חשבתי על לשנות את המילים, אבל אלו היו המילים הראשונות שהגיעו כשכתבתי אותו לראשונה, אז השארתי את זה ככה ופשוט קראתי לו Something”. ג’יימס טיילור: “תמיד הנחתי שג’ורג’ האזין לזה אבל אף פעם לא דיברנו על כך. כתבתי את Something In The Way She Moves שנתיים לפני שהקלטתי אותו ובאופן מוזר רציתי לקרוא לו I Feel Fine אבל זה היה כמובן שם השיר של הביטלס. אם ג’ורג’ לקח בצורה בלתי מודעת שורה מהשיר שלי, אז זה מחמיא לי מאוד. זה לא משהו נדיר שקורה. עשיתי הקלטה לשיר Something In The Way She Moves ולעוד 7 שירים לפני שפגשתי את פיטר אשר. אני יודע שפול האזין לזה באפל אבל אני לא בטוח מי עוד”. פטי בויד היתה משוכנעת שהשיר נכתב עליה. בספרה Wonderful Tonight כתבה: “הוא אמר לי באופן ברור שהוא כתב את השיר עבורי. חשבתי שהוא היה יפייפה – והוא הפך השיר המצליח ביותר שהוא כתב, עם יותר ממאה וחמישים גרסאות כיסוי… הגרסה האהובה עליי היתה זו שבוצעה על ידי ג’ורג’ הריסון עבורי, במטבח בקינפונס“. ב-1969 נראה היה שעל אף העובדה שהשיר זכה להצלחה גדולה ולביקורות טובות, הריסון לא היה מרוצה ממנו. “המילים הם כלום, למען האמת. יש הרבה שירים כאלה בראשי. אני חייב להוציא אותם. יש אנשים שאומרים לי ש-Something הוא אחד השירים הכי טובים שכתבתי. אני לא יודע. אולי הם צודקים, אולי הם טועים. זה מאוד מחמיא… זה נחמד. זו ככל הנראה המנגינה המלודית היפה ביותר שכתבתי“. גם ב-1996 מצא על מה להתלונן. הרגיז אותו שכולם מניחים שהוא כתב את השיר על פטי, כשלמעשה השיר מכוון לקרישנה עצמו. יש אנשים שלא מרוצים גם כשהם כותבים את אחד השירים היפים ביותר של הביטלס. בואו נחזור להתחקות אחר התפתחות השיר. ב-19 בספטמבר 1968 ג’ורג’ עבד באולפן על Piggies. בין הטייקים הוא השמיע את Something לכריס תומאס שהחליף באותו יום את ג’ורג’ מרטין – “מסיבה מסויימת חיפשתי משהו שונה עבור השיר הזה. שוטטתי באולפן ומצאתי צ’מבלו. ג’ורג’ נכנס וניגן עליו את Piggies ואמר ‘אנחנו יכולים לעשות גם את זה עכשיו’ והחל לנגן את Something. אמרתי ‘בוא נעשה אותו, הוא שיר הרבה יותר טוב’. הוא אמר ‘אתה באמת חושב כך?’, עמדנו לתת אותו לג’קי לומקס כסינגל. הוא היה נחרץ לגבי Piggies אז עשינו אותו במקום”. הביטלס החלו לעבוד על השיר בתקופת ההקלטות של Get Back, אבל השיר עדיין לא היה שלם. אפשר לשמוע את ג’ון ופול מייעצים לג’ורג’ לגבי מילות השיר בהקלטה מה-28 לינואר 1969 – ב-25 בפברואר 1969, ביום הולדתו ה-26, ג’ורג’ הקליט לבד באולפני אבי רואד דמואים לשלושה שירים. אחד מהם היה Something. קן סקוט הפיק את הדמו והריסון ניגן על גיטרה ופסנתר. ג’ורג’ הריסון וג’ו קוקר ככל הנראה ההקלטה הזו ניתנה לג’ו קוקר בחודש שלאחר מכן. הביטלס אהבו מאוד את הביצוע שלו ל”עם מעט עזרה מחבריי”, אז כשג’ו הגיע לבקר באפל, ג’ורג’ שמח לתת לו את השיר אותו עדיין לא הקליט. ג’ו מספר שג’ורג’ השמיע לו את Something ואת Old Brown Shoe. מאוחר יותר אחר הצהריים פול הציע לו את “היא נכנסה דרך חדר האמבטיה“. קוקר הקליט באפל דמואים לשיר זה ולשיר של פול. את ההקלטה הסופית הקליט בלוס אנג’לס לפני יציאת “אבי רואד”, אבל השירים יצאו רק באלבום “Joe Cocker!” שיצא כחודש אחריו. ב-16 באפריל הביטלס החלו לעבוד על השיר ביחד. ב-2 במאי הגיעו לטייק 36 שהיה טייק המוסיקה הטוב ביותר לטעמם. ג’ורג’ ניגן גיטרה חשמלית, פול ניגן בס, ג’ון ניגן בגיטרה אקוסטית, בילי פרסטון ניגן בפסנתר ורינגו בתופים. השיר ארך 7 דקות ו-48 שניות וכלל קודה של 4 דקות, שהתבססה על ארבע אקורדים של פסנתר שג’ון ניגן. ב-5 במאי הקליט פול מחדש את הבס באולפני אולימפיה עם גלן ג’ונס כטכנאי ומפיק. בעיני מדובר בשיאו המוזיקלי של פול כנגן בס. מלודיה יפייפיה שמתחברת לשיר והופכת אותו לנפלא עוד יותר. ג’ורג’ חשב שהבס הדומיננטי היה נסיון של פול לחבל בשיר. יש סיכוי טוב שמקרטני קינא בו על השיר, אבל אני מתקשה להאמין שמדובר בניסון חבלה. מה גם שלטעמי מדובר באחד הנכסים הגדולים של השיר. גם רינגו, ראוי לציין, נתן את כל כולו והביצוע שלו נפלא. הסאונד של הבס נוצר משילוב של הקלטת הבס ישירות לקונסולה בשילוב עם הקלטת הבס כפי שנשמע באמפליפייר. כך נשמע ליין הבס כשהוא מבודד – ב-11 ביולי ניסה ג’ורג’ להקליט שירה, תוך שבילי פרסטון מנגן על האורגן. השיר מוקסס, הקודה קוצרה ואורכו ירד ל-5 וחצי דקות. אבל ג’ורג’ לא היה מרוצה מהשירה. ב-16 ביולי הוא חזר לטייק 36 והגיע לתוצאה הרצויה. כדי לעזור לו להתרכז רוכך האור באולפן והודלקה קטורת. פול הוסיף קולות רקע וג’ורג’ ורינגו מחיאות כפיים. ב-15 באוגוסט נערכו הקלטות התזמורת. נותר טרק אחד בלבד כדי להקליט את התזמורת ואת סולו הגיטרה של ג’ורג’, אותו הוא רצה להקליט שנית כיון שלא היה מרוצה מאיך שהוא נשמע. ג’ורג’ מרטין ניצח על התזמורת בסטודיו מספר 1. ג’ורג’ חיבר את הגיטרה בסטודיו מספר 2, שחובר על ידי וידאו לסטודיו אחד. כך הקליט ג’ורג’ לייב יחד עם התזמורת, בטייק אחד עתיר השראה ויופי, את הסולו המפעים של השיר מחדש. הפעם הוא היה מרוצה ובצדק. ב-19 באוגוסט, כשנעשה המיקס הסופי לשיר, הורדה הקודה לגמרי. לאחר שנה לנון חזר אליה והאיץ את הקצב של ארבעת האקורדים האלה, כשהקליט את השיר “Remember” לאלבום הסולו הראשון שלו. ההחלטה הראשונה של אלן קליין כמנהל הביטלס היתה לבחור בשיר כסינגל מהאלבום “אבי רואד”. זה היה הסינגל היחידי שהביטלס הוציאו, בו שיר של הריסון נבחר לצד A. כיום הוא נחשב לאחד השירים המבוצעים ביותר בעולם, והשני מבין שירי הביטלס לאחר Yesterday. פרנק סינטרה אף כינה אותו “שיר האהבה היפה ביותר של לנון ומקרטני”. זה היה השיר האהוב על לנון באלבום. גם ג’ורג’ מרטין היכה על חטא והודה שמעולם לא נתן להריסון את הקרדיט שהוא היה ראוי לו ככותב ושהופתע מאוד כשהביא את השיר לאולפן. רינגו סיכם – “מעניין שג’ורג’ עשה צעד לקדמת הבמה ובדיוק התפרקנו”. לקליפ הפרומושן לשיר כבר הצטלמו חברי הביטלס לגמרי בנפרד. #getback #גורגמרטין #כריסתומאס #רינגוסטאר #Something #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #קןסקוט #גיימסטיילור #אבירואד #גוקוקר #Somethinginthewayshemoves #גלןגונס