פעמיים במהלך הקריירה שלהם הוציאו הביטלס EP’s שהכילו שירים שלא נכללו באלבומים אחרים שלהם (אי. פי היה מעין תקליט ביניים בין סינגל לאלבום). הראשון היה Long Tall Sally והשני היה האי.פי. הכפול “מסע הקסם המסתורי” (הגרסה המוכרת היום של האלבום היא הגרסה האמריקאית, שכללה את האי.פי. הכפול האנגלי בצד אחד, וסינגלים שונים שיצאו באותה תקופה ולא נכנסו לשום אלבום בצד השני). היום אני רוצה לדבר על הביצוע של הביטלס ל-Long Tall Sally מתוך האי.פי. באותו שם, שיצא ביוני 1964 והגיע כמובן למקום הראשון במכירות. אם הייתי צריך לבחור את גרסת הכיסוי האהובה עליי ביותר מבין אלו שהביטלס ביצעו, הייתי ניצב בפני אתגר לא פשוט, אבל סביר להניח שהייתי בוחר בסופו של דבר בשיר הזה. הוא מסמל בעיני באופן הטהור ביותר את מכונת ההופעות שהביטלס היו והוא מצליח לתפוס את האנרגיה המדהימה שלהם בצורה המושלמת ביותר מבין כל שאר ההקלטות של השנים הראשונות (וכדי שהפוסט לא יחייב את אורי, אציין שב”אני” הכוונה היא לגיא). במקור השיר יצא בביצועו של ליטל ריצ’רד ב-1956 והוא נחשב לאחד השירים המפורסמים ביותר בתולדות הרוק. ליטל ריצ’רד והמנטור שלו, רוברט בלאקוול, לקחו על עצמם כמשימה לכתוב שיר שהקצב שלו יהיה כל כך מהיר, כך שפט בון, שבדיוק הצליח במצעדים עם הביצוע שלו ל”טוטי פרוטי” של ריצ’רדס, לא יוכל לבצע אותו השיר הפך ללהיט ענק מיד כשיצא. בהמשך ביצעו אותו אמנים נוספים רבים. כמה דוגמאות, למי שמתחשק להאזין – הביצוע של אלביס פרסלי שיצא באותה שנה – ביצוע נהדר לייב של ג’רי לי לואיס משנות ה-60. וביצוע מעניין של להקת קקטוס משנת 1971 מעניין לראות את השינויים שכל עשור הביא לביצוע של השיר. בראיון מ-1973 אמר ג’ון – “נהגנו לעמוד מאחורי הקלעים במועדון סטאר קלאב בהמבורג כדי לצפות בליטל ריצ’רד מנגן… בריאן אפשטיין הביא אותו לשם… אני עדיין אוהב אותו, הוא אחד הגדולים.” לונג טול סאלי הוא אחד השירים הראשונים שנכנסו לרפרטואר של הביטלס. הם ניגנו אותו החל ב-1957 ועד המופע האחרון שלהם בסאן פרנסיסקו ב-29 באוגוסט 1966, שם הוא היה השיר שחתם את ההופעה ולמעשה היה לשיר האחרון שהביטלס ביצעו בהופעה חיה עבור קהל משלם. האגדות מספרות שזה גם היה אחד השירים שפול ביצע עבור ג’ון בפגישתם הראשונה. ב-1 במרץ 1964, אחרי שסיימו לעבוד על השיר I’m happy just to dance with you לפסקול הסרט “לילה של יום מפרך”, החליטו הביטלס שהגיע הזמן להקליט את השיר. הם כבר הכירו אותו כל כך טוב שהוא הוקלט בטייק אחד, ללא תוספות. כל אחד מהם ניגן על הכלי הרגיל שלו, כשג’ורג’ מרטין מצטרף בפסנתר. אם נעבור לפן האישי, הביצוע הזה מסעיר אותי ברמות שקשה לי להסביר. אלה גם הסולואים של הגיטרה (הראשון נוגן על ידי ג’ון והשני על ידי ג’ורג’) שנשמעים נפלא כל כך לתקופה, ועוד יותר מהגיטרות, זה התיפוף האדיר של רינגו שלקראת הסוף (מסביבות 1:40) שמרגיש כאילו האנרגיה שלו הולכת למוטט את הרמקולים, ואפילו עוד יותר מזה הביצוע הקולי המושלם של פול מקרטני, שליטל ריצ’רד אהב לספר שהוא זה שלימד אותו איך לבצע את השיר. הביצוע הזה, יותר מכל הקלטה אחרת של הביטלס, מצליח לדעתי להעביר עד כמה הם היו בוודאי מסעירים בהופעה בשנים שלפני הביטלמניה, כשאפשר היה עדיין לשמוע אותם וכשהם עצמם עדיין אהבו להופיע. אז עד שאבנה מכונת זמן ואזמין אתכם איתי להופעה בקאברן, זה הביצוע שלהם – ועוד משהו – אחד הדברים היפים בסיפור של הביטלס, הוא שאיכשהו הכל קשור להכל. כשהופיע ליטל ריצ’רד בהמבורג בשנת 1962 (אז צפו בו הביטלס), ליווה אותו בילי פרסטון בן ה-16 בקלידים. פרסטון יהפוך לאדם היחיד שיקבל קרדיט לצד הביטלס על סינגל. זה יקרה בסוף הדרך שלהם כלהקה, בסינגל “Get Back” שהקרדיט שלו היה “The Beatles with Billy Preston” #להקתקקטוס #גרילילואיס #רינגוסטאר #ביליפרסטון #LongTallSally #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #אלביספרסלי #ביטלס #ליטלריצרד

שלום לכולם – שמי אלי פיכמן ואני אספן תקליטים ישראלי שאוספו נעמד בלמעלה מעשרת אלפים תקליטים. כן, אותו פורמט ישן ונוסטלגי שאנשים היו מאזינים דרכו למוזיקה בעיקר במחצית השנייה של המאה שעברה ושהגיע לשיאו בין שנות החמישים לשנות השמונים באותה מאה. זה אותו פלסטיק (שהיה לרוב עשוי מויניל לרוב שחור ולרוב עגול) שהיה מסתובב על מכשירי הפטיפון, ושלאחרונה הוא זוכה למעין תחיה מחודשת ומסוימת בעולם. באוספי תקליטים בכל הגדלים והצבעים ובשלל סגנונות, שפות וצורות. אך להקה אחת מהווה את מרכז האוסף שלי: הביטלס. הלהקה המייצגת את התופעה החשובה ביותר בתרבות הפופולארית המודרנית. אהבת ילדותי. תקליטי ביטלס יש לי מכל העולם, אך האוסף של תקליטי ביטלס ישראלים שברשותי הינו האוסף הגדול והמושלם בעולם. אחד מתקליטי אריכי הנגן מאוסף זה, בולט מעל כולם – ושמו מעיד על מהותו “הראשון והטוב ביותר של הביטלס”! סיפורו המוזר והמופלא של תקליט זה, הוא עיקרו של הפוסט שלפניכם: הייתה זו תחילת שנת 1968 בישראל, זמן קצר לאחר “מלחמת 6 הימים”, כאשר אנשי חברת התקליטים “UNATEX ISRAEL” החליטו “לעשות קופה” ולהוציא לשוק הישראלי את ההקלטות של טוני שרידן והביטלס/הביט בראדרז מהאמבורג 1961. הבעיה הייתה שזכויות הייצור וההפצה של תקליטי הביטלס בישראל היו שייכות לחברת “ישראדיסק” (שקיבלה את הזיכיון מחברת EMI האנגלית). אבל מאחר ובאותה התקופה טרם היה ידוע למי שייכות הזכויות על ההקלטות המוקדמות הללו (הדבר הוסדר בפסיקה משפטית רק בשנות השבעים) וחברת האם הבינלאומית POLYDOR (שאת תקליטיה UNITEX ייצרו והפיצו בארץ) הוציאה זה עתה מחדש את אותן הקלטות על לייבל המשנה הגרמני שלה – KARUSSELL, החליטו בUNATEX לנצל את ההזדמנות ו”לקפוץ על העגלה”. כדי לקדם הוצאת אלבום הכולל הקלטות ישנות של הלהקה, ומתוך חשש שאלבום כזה לא יצליח דיו במכירות, החליטו אנשי החברה לקדם את ההוצאה באמצעות שינויים שונים ומשונים מול ההוצאה הגרמנית…: ראשית, הם שינו את שמו של האלבום מ “THE BEATLES IN HAMBURG” ל “FIRST AND THE BEST OF THE BEATLES” על העטיפה אך הותירו את השם המקורי על הלייבל (העגול שבמרכז התקליט)… שנית, בהיותם לא מודעים לעובדה כי GEMA הינו הסימון הרשמי של “תעשיית המוזיקה הגרמנית”, UNATEX הותירו גם סימון זה על הלייבל יחד עם המספר הקטלוגי המקורי: 635 056. אך כדי לבלבל את כולם הם צרפו את הביטוי “TOURS33” שהינו ביטוי צרפתי (!) למהירות סיבובו של תקליט אריך הנגן (LP)… הלייבל עצמו עוצב בצורה המקובלת אותו הזמן על תקליטי POLYDOR בישראל – לייבל אדום שלא הזכיר כלל את העיצוב המקורי של תקליטי KARUSSELL… לעטיפה האחורית, ולמטרות פרסום, הם העלו תמונות של אלבומי UNATEX נוספים מאותה התקופה של הדורז, ג’ימי הנדריקס אקספיריינס, ג’יימס בראון וכד’… לגיוון, הם עיצבו כיתוב חדשני ופופי לשני צידי העטיפה והוסיפו למינציה מבריקה לעטיפה הקדמית. התוצאה משגעת! אבל, למרות כל מאמציהם, ולאחר שהאלבום החל להיות מופץ בישראל, רק מעטים הואילו לרכוש אותו… ובכן, מי יוציא את כספו ב 1968 על הקלטות ישנות מ 1961 של טוני שרידן והביטלס/הביט בראדרז, כאשר רק מספר חודשים לפני כן, הביטלס הגיעו לפסגת יצירה של האלבום סרג’נט פפר (50 שנה מהיום – חודש יוני) ושירי הסרט מג’יקל מיסטרי טור החדשניים והפסיכאדלים – ומעט לפני הופעת האלבום הכפול המונומנטלי “THE WHITE ALBUM”… בהתחשב בכך ששוק התקליטים הישראלי אינו גדול ולפני 50 שנה הוא היה קטן אף יותר – אתם עשויים להבין את התוצאה. רק מספר מצומצם ביותר של עותקים נותרו כיום מאלבום נדיר ומופלא זה, רובם בידי אספנים. לא פלא שהחלטתי כי תמונת עטיפתו הקדמית של התקליט תתנוסס על צלמית הפייסבוק האישית שלי… Eli Fichman #הוצאהישראלית #רינגוסטאר #אליפיכמן #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #פיטבסט #ביטלס

היום רציתי להעלות משהו קצת אחר – בשנת 1967 הציע האנטר דייויס לבריאן אפשטיין לכתוב ביוגרפיה על הביטלס. בריאן הסכים ודייויס קיבל גישה ישירה לביטלס. הביוגרפיה יצאה בשנת 1968, וגם אם היא כובסה ונכנסו אליה רק דברים שהביטלס הסכימו שיתפרסמו בה, עדיין יש בה חלקים מעניינים מאוד ודיווחים ממקור ראשון. היום תרגמתי את החלק העוסק באחר צהריים המוקדש לכתיבת השיר With a little help from my friends. מכיוון שאני לא מתרגם מקצועי תאלצו לסלוח לי על טעויות כאלה ואחרות שעשיתי. בנוסף, ההסברים בסוגריים הם שלי ולא חלק מהמקור. מקווה שתהנו. במרץ 1967 הם עמדו לקראת סיום ההקלטות של “סרג’נט פפר”. הם היו באמצע כתיבת שיר לרינגו, מין שיר רינגואי כזה שהתחילו לכתוב יום לפני. בשתיים בצהריים ג’ון הגיע לביתו של פול. שניהם עלו לחדר העבודה של פול ששכן למעלה. זהו חדר צר ועגול, מלא ציוד סטריאו ואמפליפיירים. על הקיר היה ציור גדול של ג’יין אשר (חברתו של פול בימים ההם) ופסל כסוף בצורת אח עם ראש של דאלק (מעין סייבורג מהתוכנית Dr. Who) בראשו, שפיסל האמן פאולוזי. ג’ון החל לנגן על הגיטרה שלו ופול החל להכות על קלידי הפסנתר. במשך כמה שעות הם עשו נסיונות, כל אחד מהם שרוי במעין טראנס עד שהשני הציע משהו טוב… את המנגינה כתבו כבר ביום הקודם אחר הצהריים, מנגינה עדינה בשם “A little help from my friends”. עכשיו הם ניסו להדק אותה ולחשוב על מילים שיתאימו. “Are you afraid when you turn out the light” שר ג’ון. פול שר את השורה אחריו והנהן. ג’ון הציע שישתמשו ברעיון הזה עבור כל הבתים, אם יצליחו לחשוב על עוד שאלות שיתאימו לשורות האלה. “Do you believe in love at first sight” שר ג’ון. “לא” אמר מיד והפסיק לשיר. “אין לזה את המספר הנכון של ההברות. מה אתה חושב? אנחנו יכולים לפצל את זה ולהכניס פאוזה כדי שתיכנס הברה נוספת?” ג’ון החל לשיר את השורה עם הפסקה באמצע – “Do you believe – ugh – in love at first sight” “מה דעתך” אמר פול “על – “Do you believe in a love at first sight” ג’ון שר את השורה וקיבל את ההצעה. מיד לאחר ששר את השורה הוסיף את השורה הבאה – “Yes, I’m certain it happens all the time” אז שרו שניהם את שתי השורות לעצמם ומילאו את שאר השורות בלה לה לה. מלבד זה, כל מה שהיה להם היא שורת הפזמון “I’ll get by with a little help from my friends” ג’ון מצא את עצמו שר “Would you believe” וזה נשמע לו טוב יותר. ואז החליטו לשנות את הסדר. קודם שרו את – “Would you believe in a love at first sight Yes, I’m certain it happens all the time”, ואז את “Are you afraid when you turn out the light”, אבל עדיין חסרה להם שורה רביעית והם לא הצליחו לחשוב על כזו. האנטר דיוויס וחברים השעה היתה חמש אחר הצהריים. סינתיה, אשתו של ג’ון, הגיעה מלווה בטרי דורן, אחד החברים הישנים שלהם (ושל בריאן אפשטיין) מליברפול. ג’ון ופול המשיכו לנגן. סינתיה לקחה ספר והחלה לקרוא. טרי היה מפיק של מגזין על הורוסקופ. ג’ון ופול המשיכו לשיר את 3 השורות שוב ושוב, מחפשים את השורה הרביעית. “מה מתחרז עם זמן? שאל ג’ון “Yes, I’m certain it happens all the time”. זה חייב להתחרז עם השורה הזו” “מה עם “I just feel fine”, הציעה סינתיה. “לא”, אמר ג’ון. “לעולם לא משתמשים במילה Just. היא חסרת משמעות. זו מילת פילר. ג’ון שר “I know it’s mine” אבל אף אחד לא התייחס לזה. זה לא נשמע הגיוני כשזה הגיע אחרי השורה “Are you afraid when you turn out the light”. מישהו אמר שזה נשמע מגונה. טרי שאל מתי יום הולדתי. אמרתי שב-7 בינואר. פול הפסיק לנגן, למרות שנראה היה שהוא מרוכז כולו בשיר… והקשיב לטרי מקריא את ההורוסקופ שלי. לאחר מכן חזר לנסיונות על הפסנתר. …פתאום החל פול לנגן את ‘Can’t Buy Me Love’. ג’ון הצטרף, שר את השיר בקול רם במיוחד, תוך שהוא צוחק וצועק. אחר כך פול התחיל לנגן שיר אחר ‘Tequila’. שניהם החלו יחדיו לצעוק ולצחוק בקולות רמים אף יותר מקודם. טרי וסינתיה המשיכו לקרוא. “אתה זוכר שבגרמניה”, אמר ג’ון, “נהגנו לצעוק את הכל” הם ניגנו את השיר שוב. הפעם ג’ון צעק דברים שונים בכל פעם שהמוסיקה הפסיקה לרגע – ‘Knickers’, ‘Duke of Edinburgh’, ‘tit’, ‘Hitler’. שניהם הפסיקו את הצעקות והבדיחות ביחד, באותה פתאומיות בה הם התחילו אותם. הם חזרו שוב, שקטים מאוד, לשיר עליו הם היו אמורים לעבוד. “What do you see when you turn out the light,” שר לנון, מנסה להוסיף מילים חדשות לשורה הקיימת… “I can’t tell you, but I know it’s mine.” על ידי ניסוח מחדש השורה התאימה. פול אמר שזה בסדר. הוא כתב את 4 השורות הגמורות על דף נייר שעמד מולו על הפסנתר. עכשיו היה להם בית שלם ופזמון. פול קם והחל להסתובב בחדר. ג’ון עבר אל הפסנתר. …פול לקח סיטאר מהפינה, התיישב והחל לכוון אותו, משתיק את ג’ון לרגע. ג’ון ישב שקט ללא תנועה ליד הפסנתר והביט מחוץ לחלון. בחוץ, בחצר הקדמית של ביתו של פול, עיניהן ומצחן של 6 נערות הציצו מאחורי הקיר. ואז הן נעלמו בעוד הנערות צונחות תשושות על המדרכה. כמה דקות לאחר מכן הן צצו שנית, מצליחות להיתלות בקיר ככל שכוחם אפשר. ג’ון בהה בחלל מבעד למשקפיו העגולים. הוא החל לנגן על הפסנתר כשהוא שר מילים שהוא ממציא תוך כדי – “Backs to the wall, if you want to see His Face” פתאום קפץ באוויר והחל לשיר שיר רוגבי. “בואו נכתוב שיר רוגבי”. אבל אף אחד לא הקשיב לו. פול סיים לכוון את הסיטר וניגן כמה תווים שוב ושוב. הוא קם פעם נוספת והחל מסתובב בחדר. הפעם ג’ון לקח את הסיטאר אבל לא מצא תנוחת ישיבה נוחה. פול אמר לו שהוא צריך לשבת על הרצפה עם רגליים משולבות… פול אמר שג’ורג’ מנגן ככה. זה מרגיש לא נוח בהתחלה, אבל אחרי כמה מאות אתה מתרגל. ג’ון ניסה. לבסוף ויתר והשעין את הסיטאר על הכיסא. “היי”, פנה ג’ון לטרי,”הגעת למקום ההוא?” “כן. קניתי לך 3 מעילים. כמו של ג’ורג'” “מעולה”, אמר ג’ון בהתרגשות. “אז איפה הם?” “שילמתי בצ’ק אז הם לא נתנו לי לקחת אותם עד מחר” “אה”, אמר ג’ון. “לא יכולת להגיד להם עבור מי הם נועדו? היית צריך להגיד שהם בשביל גודפרי וין (עיתונאי, סופר ושחקן ידוע שבאותה שנה היה בן 60) אני רוצה אותם עכשיו” “יהיה לך אותם מחר”, אמר פול. “יש עוד דברים שצריך לעשות מחר. אל תדאג” פול חזר אל הגיטרה שלו והחל לשיר ולנגן שיר איטי ויפייפה על איש טיפש שעומד על גבעה. ג’ון הקשיב בשקט כשהוא בוהה אל מחוץ לחלון ונראה כאילו הוא אינו מאזין. פול שר את השיר פעמים רבות כשהוא משתמש בלה לה לה במקומות בהם חסרו מילים. כשלבסוף סיים, ג’ון אמר שעדיף שיכתוב את המילים שיש לו כדי שלא ישכח אותן. פול אמר שזה בסדר, הוא לא ישכח אותם. זו היתה הפעם הראשונה שפול ניגן את השיר לג’ון. לא היה שום דיון בנושא. השעה היתה קרוב לשבע בערב, כמעט הזמן לצעוד מעבר לפינה אל אולפני ההקלטה של EMI. הם החליטו לצלצל לרינגו כדי לומר לו שהם סיימו לכתוב את השיר – מה שלא היה נכון – ושהם יקליטו אותו באותו הערב. ג’ון הרים את השפופרת. אחרי הרבה משחקים הוא חייג אבל הקו היה תפוס. “אם אחכה, בסופו של דבר השיחה תתחבר אל רינגו?” “לא, אתה צריך לנתק” אמר פול. מה לא הייתי נותן כדי להיות שם איתם. אבל עד שאמצע דרך, הנה ביצוע משותף של רינגו ופול. #רינגוסטאר #Withalittlehelpfrommyfriends #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #טרידורן #CantBuyMeLove #האנטרדייוויס #סינתיהלנון #Tequila

היום אפרסם את הפוסט הראשון מתוך 3 שיספרו על הקושי של הביטלס להיכנס לשוק האמריקאי על פי ספרו הנהדר והמומלץ של ג’ונתן גולד Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America שנת 1963 היתה שנה מדהימה מכל בחינה עבור ג’ורג’ מרטין ובריאן אפשטיין. כלומר כמעט. אם היה מוקד לתסכול היו אלה הקשרים עם אמריקה. כמנהל פארלפון היתה למרטין גישה מאוד נוחה לשוק האמריקאי – חברת קפיטול, השלישית בגודלה אז בארה”ב, היתה בבעלות EMI מאז נרכשה בשנת 1955. כשהסינגל Please please me החל לכבוש את המצעדים בפברואר 1963, הוצע לחברת קפיטול להוציא את הסינגל בארה”ב. דייב דקסטר, שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול, עבד בחברה מאז שנות ה-40 והיה משוגע על ג’אז ובלוז. המוסיקה של הביטלס ממש לא דיברה אליו והוא סרב. כך היה גם עם כל הוצאה של סינגל נוסף ועם אלבום הבכורה של הלהקה. בידי EMI אולי היתה האפשרות לכפות על קפיטול את ההוצאה של הסינגלים והאלבום בארה”ב, אך היתה בין החברות הבנה שהשווקים הבריטי והאמריקאי כל כך שונים שאין סיבה להתערב בניהול ובהחלטות האמריקאיות. חברת קפיטול קיבלה את זכות הסירוב הראשוני על כל ההקלטות של EMI ובדרך כלל אכן סירבה. מתוסכלים מחוסר העניין של קפיטול, פנו אפשטיין ומרטין לחברת ווי-ג’יי (Vee-Jay), חברה עצמאית משיקגו שבדיוק הצליחה להוציא בסינגל שיר שמכר מליון עותקים -Duke of Earl של ג’ין צ’נדלר. בנוסף החתימה ווי-ג’יי את הרכב הדו-וופ The Four Seasons ששלושת הסינגלים הראשונים שלה הגיעו לראש המצעד. (את סיפור ההרכב והסולן פרנקי ואלי ניתן לראות בסרטו המקסים של קלינט איסטווד “ג’רסי בויז”) הפתיחות של החברה להחתים את הביטלס נבעה כנראה מהצלחה קודמת שהיתה להם עם אמן שקפיטול סירבו להוציא וווי-ג’יי החליטו כן להחתים ב-1962 – פרנק אייפילד עם השיר “I Remember You” שהצליח להגיע במצעד לעשרת המקומות הראשונים. הבעייה היתה שוויג’יי השקיעו את כל כוחות השיווק והפרסום שלהם ב-Four Seasons ושני הסינגלים הראשונים של הביטלס ואלבום הבכורה שלהם כמעט לא קודמו ולא חדרו לתודעת הרדיו והקהל בארה”ב. מתוסכלים מהתנהלות ווי-ג’יי, פנו EMI עם הסינגל הבא של הביטלס “She Loves You” לחברת “Swan Records” שהצליחה גם היא עם סינגל של פרנק אייפילד והיתה בבעלותו של דיק קלארק, שהנחה אז תוכניות לבני נוער. גם הסינגל הזה נחל כישלון. בנובמבר 1963 טס אפשטיין לפגישה בקפיטול כדי לשכנע אותם להוציא את אלבומי הלהקה והסינגלים שלהם תוך שימוש בכל כובד המשקל של חטיבת הפרסום והשיווק שלהם. הפגישה היתה מתוכננת שבועות מראש, אבל התזמון היה מוצלח ביותר. היא התרחשה ימים ספורים אחרי ההופעה המפורסמת של הביטלס לפני המלכה ב-Royal Variety Show בה אמר לנון את המשפט המפורסם – “עבור הקטע האחרון שלנו, אני מבקש את עזרתכם – שהאנשים בכיסאות הזולים יותר ימחאו כפיים. וכל האחרים, אתם יכולים לרשרש בתכשיטים שלכם”. המשפט הזה, שהיה די חצוף (בצורה חיובית) באותה תקופה, גרם לכך שבנוסף לכיסוי גדול במדיה המקומית, גם המדיה העולמית התעניינה בו. כך, בפעם הראשונה בעיתונות המרכזית בארה”ב, הופיעו ידיעות על הביטלס. מגזין “טיים” אף כתב כתבה נרחבת ששמה “השיגעון החדש”: “פניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל. נערות צרחו, סירנות יבבו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, עם פנים עגמומיות כשהם ספוגים גשם. 50 שוטרים היו נחוצים על מנת לעצור את הדחיפות בהאל שביורקשיר. ‘ביטלמניה’, כפי שהבריטים קוראים לטירוף החדש הזה, היכתה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם עצמה עמדה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים שאחראים לכל זה”. רצה הגורל ושבועות מספר קודם לכן, אד סאליבן עמד לעלות לטיסה חזרה לארה”ב בדיוק כשהביטלס חזרו מסיבוב הופעות בשבדיה. מאות מעריצים חיכו להם בשדה התעופה, כשהם צורחים, בוכים ומקימים מהומה. סאליבן התעניין במה מדובר והופתע כשגילה שכל זה בעקבות להקה בריטית. אד סאליבן, למי שאינו יודע, היה בעל תוכנית טלוויזיה אמריקאית שהכתירה מלכים וטיפחה נסיכים ונסיכות. כולם רצו להופיע אצלו, שכן הופעה אצלו הבטיחה קהל עצום. שבוע לפני הטיסה של אפשטיין לקפיטול בארה”ב, סוכם כי הביטלס יופיעו שלוש פעמים בתוכנית של אד סאליבן בחודש פברואר 1964 – שתי הופעות חיות והופעה אחת מוקלטת. כשהגיע להיפגש איתם, הפתיע אפשטיין את סאליבן ובוב פרכט מפיקו, בכך שהסכים להתגמש מאוד על המחיר (טיסה+שהות+4000 דולר לכל אחד מחברי הלהקה) בתנאי שהלהקה תופיע בכל הפרסומים לתוכנית. זו היתה דרישה לא רגילה בזמנו. סאליבן ומפיקו הסכימו מיד. הם כנראה עדיין זכרו את הטעות שעשו עם אלביס כמה שנים קודם לכן, כשויתרו על הופעה ראשונה שלו בטלוויזיה בטענה שהוא וולגרי מדי ולבסוף שילמו 50,000 דולר על 2 הופעות. חמוש בחוזה הופעה בטלוויזיה האמריקאית, נכנס אפשטיין לפגישה עם בראון מגס, בחור צעיר בן 32 שלא ממש היה האדם הנכון לדבר איתו. הוא היה חובב מוסיקה קלאסית מושבע שלא היה ביכולתו לקבוע שום דבר. אפשטיין הראה כתבות מהעיתון, הביא את נתוני המכירות, הראה את החוזה עם סאליבן, השמיע קטעים מאלבומם השני של הביטלס שעמד לצאת ואפילו סיפר כי הם חתמו על חוזה לסרט עם United Artist, ושאלבום הפסקול יצא באמריקה על ידי חטיבת המוסיקה של החברה, שהיתה אחת הגדולות. אבל כל מה שהוא קיבל מבראון בתמורה היתה הבטחה שהוא יעביר את הפרטים לממונים עליו במשרדים המרכזיים בלוס אנג’לס. עד כאן להפעם. בפעם הבאה – מה גרם לקפיטול להבין שטעו.

עבר כמעט שבוע מאז עזבנו את בריאן אפשטיין עם הבטחה מבראון מגס מקפיטול, להעביר לממונים עליו את החומר על הביטלס. אז למרות שהבטחתי לספר היום על איך קפיטול השתכנעה להחתים את הביטלס, כדאי אולי לשאול קודם לכן למה בעצם התעלמה מהם החברה? מה גרם לדייב דקסטר שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול ב-1963 לסרב לזכות הראשונים של החברה להוציא את הסינגלים של הביטלס בארה”ב. ג’ונתן גולד בוחן זאת בספרו הנהדר והמומלץ Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America ראשית היתה קיימת אמונה מושרשת שההצלחה יכולה לזרום רק בכיוון אחד – מארצות הברית לשאר העולם. מוסיקה בריטית נמכרה מעט מאוד בארה”ב ונכנסה לאותה קטגוריה כמוסיקה מיפן או מברית המועצות. האמונה הזו לא זכתה לערעור מצד חברות התקליטים האנגליות, שהיו שרויות בקונספציה הזו גם כן. הסיבה השנייה היתה נעוצה בחוסר החיבה הגדול שהיה לקפיטול כלפי רוק. קפיטול נוסדה ב-1942 ולאחר מלחמת העולם השנייה מיצבה עצמה כאחת מארבע חברות התקליטים הגדולות בארה”ב (יחד עם RCA, קולומביה ודקה.) כש-EMI קנתה את החברה ב-1955, ההצלחות הגדולות שלה היו פרנק סינטרה ונט קינג קול, פסי קול של סרטים, הקלטות של פסי קול למיוזיקלס בברודווי, מוסיקה קלאסית (שבאותה תקופה היוותה 20% מהשוק) ומוסיקת קאנטרי. בילבורד החל את מצעדי המכירות שלו ב-1956, כשהרוק כבר החל להיכנס, אבל שימו לב לאלבומים הנמכרים ביותר בעשר השנים מאז התחילו את המצעדים: 1956: Harry Belafonte — “Calypso” 1957 – 1958: “My Fair Lady (Original Broadway Cast)” 1959: Henry Mancini — “Music from Peter Gunn” 1960: “The Sound of Music (Original Broadway Cast)” 1961: “Camelot (Original Broadway Cast)” 1962 – 1963: “West Side Story (Soundtrack)” 1964: “Hello, Dolly! (Original Broadway Cast)” 1965: “Mary Poppins (Original Soundtrack)” מדובר בנתונים מדהימים לחובב מיוזיקלס שכמוני. 6 אלבומים, שניים מהם הם הנמכרים ביותר שנתיים רצוף, הם פסי קול של מיוזיקלס. רובם של הצוות המקורי שהופיע בברודווי. יש פה גם בחירות מוצדקות בעיני שכן “סיפור הפרברים” הוא המיוזיקל עם המוסיקה היפה ביותר שאי פעם נכתבה לטעמי (לאונרד ברנשטיין המופלא), “גברתי הנאווה”, עם כל הצרימות שמתעוררות בצפייה בו היום עקב המיזוגניות הקשה של הנרי היגינס, הוא עדיין מיוזיקל גדול עם מוסיקה יוצאת מן הכלל (פרדריק לואו, שכתב את המוסיקה, אחראי יחד עם אלן ג’יי לרנר, שכתב את המילים, גם ל”קמלוט” שאף הוא מופיע ברשימה). “מרי פופינס” הוא אחד מהמיוזיקלס הגדולים ביותר שנכתבו לקולנוע. בקיצור, היה שמח לפני שהגיע הרוק. לא פלא שהוא גרם לרתיעה לכל מי שהמוסיקה הזו דיברה אליו. בהמשך התחיל השינוי, אם כי יש לציין שבאף שנה הביטלס לא הגיעו למקום הראשון במצעד האלבום הנמכר ביותר של אותה שנה. אלה מי שהגיעו למקומות הראשונים עד סוף העשור: 1966: Herb Alpert & The Tijuana Brass — “Whipped Cream & Other Delights” 1967: The Monkees — “More of The Monkees” 1968: The Jimmy Hendrix Experience — “Are You Experienced” 1969: Iron Butterfly — “In-A-Gadda-Da-Vida” 1970: Simon and Garfunkel — “Bridge over Troubled Water” נחזור להגעת הרוק. הוא אולי לא השתלט על מכירות האלבומים, אבל סגנון המוסיקה החצוף הזה שבר את שוק הסינגלים. עשור שהתחיל עם שליטה של נט קינג קול, פרי קומו ורוזמרי קלוני, שינה פתאום פניו ונכבש על ידי אלביס פרסלי, הקריקטס והאחים אברלי. הנה ציטוט ממזכר ששלח דייב דקסטר המזועזע לבוסים החדשים שלו ב-EMI בשנת 1956: “אנחנו בעיצומה של מהפכה מייאשת ביותר בתחום מוסיקת הפופ. חלק גדול מהסינגלים נקנה לא על ידי סטודנטים אלא פשוט על ידי ילדים, ילדים צעירים בגילאי 11, 12 ו-13. הם קונים אותם אך ורק בשביל הקצב ו-, כפי שאתם יכולים להיווכח מההוצאות האחרונות של אלביס פרסלי וגיא מיטצ’ל, המילים הן ילדותיות וחוזרות על עצמן בצורה מטרידה.” בהתחשב בכך של-RCA היה את אלביס פרסלי, לדקה היו את ביל היילי ואת באדי הולי ושקולומביה מיתגה עצמה כחברה לקהל בוגר יותר, המפסידים הגדולים ממהפכת הרוק היו קפיטול. הם החתימו את ג’ין וינסנט, אבל ההצלחה לא היתה גדולה כפי שציפו ולבסוף, בלית ברירה, החליטו להמשיך עם הרכבי פולק וג’ז מתוך תקווה שמשהו ישתנה בטעם הקהל. באופן מפתיע ההחלטה הזו השתלמה כשב-1958 The Kingston Trio הקליטו את השיר “Tom Dooley” שזכה לכמות השמעות יוצאת דופן ברדיו, הגיע למקום הראשון במצעד, והפך את תנועת הפולק מתנועה שולית במוסיקה של שנות ה-50 לזרם מרכזי מאוד. בחמש השנים הבאות הוציא ההרכב 12 סינגלים ואלבומים שהגיעו לעשרת המקומות הראשונים במצעד, ומכרו יותר מכל אמן רוק אחר. מלבד אלביס פרסלי כמובן. הסיבה השלישית לחוסר ההתלהבות של קפיטול היתה ששנה קודם לכן, ב-1962, החתימה החברה את להקת הביץ’ בויז. הסינגל הראשון שלהם “Surfin’ Safari” זכה בקבלת פנים לא רעה בשביל סינגל בכורה. הסינגל השני שלהם, “Surfin’ U.S.A” כבר נכנס למצעד לעשרת המקומות הראשונים והתחיל את ז’אנר הסרף פופ כשכמות אדירה של להקות סרף התחילו לצוץ בכל מקום. מה שקסם לקפיטול בביץ’ בויז היה שהם שילבו כמה גישות של מוסיקה – דו-וופ שכל כך אהבו בקפיטול עם ליווי של רוק שהיה עדיין פופולרי. זה אפשר לחברה לפנות לקהל צעיר שעד עכשיו חמק מהם מבלי באמת להתעסק ברוק שלא אהבו. התדמית הנקייה של ההרכב והעובדה ששלושה מהם היו אחים תרמה גם היא. בנוסף, נראה שהמדינה כולה נסחפת אחרי תרבות הגלישה כשגם הוליווד החלה להוציא סרטי נוער שמהותם היתה בנות בביקיני ובנים גולשים. בשנת 1963 הביץ’ בויז היו עבור תרבות הגלישה בקליפורניה מה שהביטלס היו עבור תרבות הביט במרסי סייד. זה שכנע את ראשי קפיטול (שישבו בלוס אנג’לס) שהם כבר גילו את הדבר הבא שיכבוש את בני הנוער ממש בחצר האחורית שלהם (הביץ’ בויז היו גם הם מלוס אנג’לס) ושאין שום סיבה ממשית להחתים איזו להקה בריטית. ומכיוון שיש עוד מה לספר, והפוסט הזה כבר מתארך, את סוף הסיפור אספר בשבוע הבא The Kingston Trio בנין קפיטול הביץ’ בויז הביטלס. הם אומנם לא מופיעים בפוסט, אבל זה בכל זאת הבלוג שלהם, אז תנו כבוד. #SurfinUSA #הביץבויז #בריאןאפשטיין #בראוןמגס #TheKingstonTrio #TomDooley #אלביספרסלי #דייבדקסטר #קפיטול

אז בשבוע שעבר השארתי אתכם עם השאלה – מה לבסוף שיכנע את חברת קפיטול להחתים את הביטלס. את התשובה אתם בטח יכולים לנחש לבד – כסף. אבל זו תשובה קצרה מדי בשביל פוסט שלם, אז זו היתה השתלשלות העניינים – זמן קצר לאחר שחזר ברייאן אפשטיין לאנגליה הוא קיבל שיחת טלפון מניו יורק מסיד ברנשטיין. ברנשטיין עקב אחר הביטלמניה בעזרת מנוי שהיה לו על עיתון אנגלי. לאחר שראה אזכור בעיתון ווריאטי לגבי ההופעות של הביטלס אצל אד סאליבן, ביקש מאפשטיין להפיק הופעה של הביטלס בניו יורק בקארנגי הול – האולם הנחשב ביותר בניו יורק באותה תקופה. ברנשטיין נתקל בבעיה מצד הנהלת האולם, שלא שמחה לארח בו להקת רוק בריטית. הוא שכנע אותם בעזרת הטיעון שכך יקדמו איחוד בינלאומי בין העמים. הוא שכר את האולם לשתי הופעות ב12 בפברואר, שלושה ימים אחרי ההופעה הראשונה של הלהקה אצל אד סאליבן, והחל לקדם אותם באופן מאסיבי בעיתונות. ב-1 בדצמבר 1963, שלושה שבועות אחרי הפגישה שלו עם בריאן אפשטיין, פתח בראון מגס את הניו יורק טיימס ונתקל בכתבה של פרדריק לואיס שכותרתה היתה “בריטניה נכנעת לביטלמניה”. הוא העביר את המידע לבכירי קפיטול. כמה ימים לאחר מכן, בעמוד הראשון של ווראייטי, הופיע ידיעה שסיפרה כי “I Want to Hold Your Hand” הפך להיות הסינגל הראשון בבריטניה שמכר למעלה ממליון עותקים לפני שיצא! (בחישוב על פי הזמנות). דבר כזה קרה פעם אחת בלבד בארה”ב בשנת 1957 על ידי אלביס פרסלי, עם סינגל ששני צדדיו היו להיטים – Hound Dog/Don’t Be Cruel. הידיעה ציינה כי הסינגל הקודם של הלהקה, She Loves You, מכר גם הוא למעלה ממליון עותקים ושהאלבום השני שלהם מכר בשבוע הראשון חצי מליון עותקים. משמעות הדבר עבור קפיטול היתה שבשוק שמהווה שליש מהשוק האמריקאי, הביטלס מכרו ב-1963 כמות סינגלים ששווה למכירות כל הסינגלים שיצאו בארה”ב באותה שנה ביחד. זה גם אמר ש”אני רוצה לאחוז בידך” היה הסינגל הנמכר ביותר במהירות הגבוהה ביותר אי פעם בעולם. אבל מה שזה בעיקר אמר לנשיא קפיטול, זה שבריאן אפשטיין מחכה לתשובה של קפיטול להחתמה ואסור לפספס את זה. תוך ימים ספורים פנה נשיא החברה אלן ליבינגסטון לבריאן אפשטיין בלונדון ואמר לו שבסינגל החדש החברה שמעה דברים שהם לא שמעו בפניות הקודמות אליהם, ושהם ישמחו להחתים את הלהקה. כוונתם היתה להוציא את הסינגל בתחילת ינואר ולהוציא אלבום ראשון בפברואר, כך שיגיע לחנויות בדיוק עם ההופעה הראשונה של הביטלס אצל אד סליבן. כדי להוכיח לאפשטיין את רצינותו, ליבינגסון הקצה 40,000 דולר לפרסום שיתחיל במודעה בת עמוד שלם בבילבורד וקאש בוקס. הקמפיין יתרכז באזור ניו יורק (שם יתקיימו שתי ההופעות הראשונות שנקבעו לביטלס ) ובמסגרתו יצורפו לעיתונים חצי מליון מדבקות עליהם הכיתוב “The Beatles Are Coming!” ויפורסם עיתון חד פעמי בשם “National Record News” שכל מטרתו פרסום הלהקה. הכותרת שלו תהיה “הביטלמניה כובשת את ארצות הברית”. בנוסף חוייבו כל עובדי חטיבת המכירות של קפיטול ללבוש פאת תסרוקת ביטלס כדי לקדם את ההיסטריה הרצויה. עקב התעניינות גוברת של בני נוער, קפיטול הקדימה את הוצאת הסינגל מינואר לדצמבר (על כך נספר בהמשך כשנכתוב על הסינגל). החברה שלחה לכל תחנות הרדיו ערכה מיוחדת והביטלס הושמעו כל יום יותר ויותר, שכן התחנות החלו לקבל תגובות חיוביות מאוד מהמאזינים. תוך זמן קצר “I Want to Hold Your Hand” הגיע במצעד למקום הראשון. בטיסה לניו יורק שאל מקרטני המהוסס את חברי הלהקה ומלוויהם מה יש לביטלס להציע לאמריקה? הרי יש להם להקות מצליחות משלהם. התשובה הגיעה בצורת 70 מליון צופים בהופעה הראשונה שלהם אצל אד סאליבן – מספר הצופים הגבוה היותר בטלוויזיה מסחרית עד אותה תקופה (למעט הלילה של יום ההתנקשות בקנדי). ואז לקחו קפיטול את ההקלטות של הביטלס והתחילו לעשות בלאגן נוראי בקטלוג האמריקאי שלהם ולהוסיף אפקטים של ריברב למאסטרים. אבל על זה אכתוב מתישהו בעתיד. בינתיים, הנה תמונות מההופעה שלהם בניו יורק. דמיינו שאתם שם. #IWanttoHoldYourHand #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #סידברנשטיין #גורגהריסון #בראוןמגס #פולמקרטני #Live #אלביספרסלי #קפיטול #SheLovesYou #אלןליבינגסטון #אדסאליבן

הקלטת שיר הקאנטרי “Act Naturally” על ידי הביטלס לא באמת אמורה להפתיע אף אחד. ליברפול כונתה “Nashville of the North”, האנק וויליאמס היה אחד האמנים שלנון ניסה לחקות את שירתם כשהיה נער וכשג’ורג’ קנה גיטרה חדשה ב-1963, היתה זו Gretsch Country Gentleman, דגם שזוהה ואף נקרא על שם צ’ט אטקינס, האמן והמפיק שיצר את הסאונד המכונה “הסאונד של נאשוויל”. “Act Naturally” הוא שיר הקאנטרי המפורסם ביותר שכתב ג’וני ראסל. הוא הולחן ב-1961, ערב לפני שיצא להקלטות בלוס אנג’לס. “They are going to put me in the movies and make a big star out of me” השורה הזו, שהופיעה כבדיחה במכתב ששלח לחברה שלו, הפכה להיות תחילת הבית הראשון של השיר. ג’ורג’ עם הגיטרה האהובה שלו צ’ט אטקינס עם הגיטרה שנשאה את שמו כעבור שנתיים השיר עדיין לא הוקלט. ב-1963 ווני מוריסון, מלחין שעבד עם ראסל, הציע לו לתת את השיר לבאק אוונס, זמר קאנטרי מפורסם. אוונס סרב בהתחלה, אבל לאחר שכנועים של אחד מנגניו הקליט את השיר ב-12 בפברואר 1963. הסינגל יצא במרץ והפך ללהיט הראשון שלו שהגיע למקום הראשון במצעדים בארצות הברית. ג’וני ראסל, מחבר השיר מעט יותר משנתיים לאחר מכן, ב-17 ביוני 1965, הגיעו ההקלטות של האלבום “Help” לסיומן, אך עדיין לא נמצא עבור רינגו שיר אותו יוכל לשיר באלבום. זה היה סשן ההקלטות האחרון לאלבום ולכן פתרון היה חייב להימצא באופן מיידי. זה לא שלא חיפשו שיר עבור רינגו קודם לכן. ב-18 בפברואר הקליטו הביטלס את השיר “If You’ve Got Trouble” שכתבו פול וג’ון לרינגו, אבל כולם הסכימו שהוא חלש מדי והוא נזנח. הוא יצא לבסוף באנתולוגיה השנייה ב-1996. האמת היא שאני ממש אוהב את השיר הזה. לא יודע למה בדיוק, אבל הוא מזכיר לי קצת את The Who של התקופה. בכל מקרה, אני מעדיף אותו על Act Naturally. לבסוף רינגו מצא את הפתרון – “שרתי את Act Naturally ב”הלפ”. מצאתי אותו באלבום של באק אוונס ואמרתי ‘זה השיר שאני רוצה לשיר’ והם הסכימו”. 13 טייקים נדרשו כדי לסיים את העבודה על השיר. ג’ון לא השתתף בסשן הזה. הטרק הראשוני היה פול בבס, רינגו בתופים וג’ורג’ בגיטרה. לאחר מכן הוקלטה השירה של רינגו. אחר כך הוסיפו סולו גיטרה מוכפל של ג’ורג’, כלי הקשה מרינגו וקולות רקע מפול. יום לאחר מכן מוקסס השיר. השיר הזה היתה גרסת הכיסוי האחרונה שהביטלס עשו (למעט Maggie Mae ב-Let it be). בנוסף להימצאותו באלבום, השיר יצא גם כבי סייד של Yesterday בארה”ב וכך נכנס לבתים רבים מאוד באמריקה. עטיפת הסינגל זה שיר מאוד חמוד, מאוד מתאים לרינגו ומבוצע באופן מאוד חמוד. אבל זהו. חמוד. ב-1989 חברו יחדיו רינגו ובאק אוונס לביצוע גרסה חדשה של השיר. השיר הגיע למקום ה-27 במצעד הקאונטרי של בילבורד ויצא לו וידאו קליפ חמוד מאוד. ואיך הביצוע? זה יהיה מוגזם אם אשתמש שוב במילה חמוד? #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #באקאוונס #פולמקרטני #IfYouveGotTrouble #ActNaturally #ביטלס #צטאוקינס

היום אתם מעלים פוסט. והאמיצה הראשונה היא שריתה מנדלסון שכתבה פוסט מרגש ואישי על הביטלס ועליה. במסגרת לימודיה לתואר שני, לצורך תרגול היא אף הקימה ספרייה דמיונית הקשורה בביטלס אתם יכולים לקחת חלק ב ביטלמניקס גם כן, ולשלוח אלינו פוסטים שקשורים בביטלס בכל נושא שתבחרו: נושא שאתם רוצים לכתוב עליו, שיר אהוב במיוחד, למה אתם אוהבים את הלהקה או סיפור אישי כלשהו שקשור אליה, אנא שלחו לנו אותו בפרטי ומדי פעם אנחנו נעלה את הפוסטים האלה. והשרביט עובר אל שריתה – אז איך התחיל הרומן שלי עם הביטלס? אני בכלל הייתי מעריצה שרופה של להקת אבבא, כולל ספר זכרונות לבת מצוה וכאלה.. אבל אז הלכתי עם האחים שלי לקולנוע נידח באשדוד לראות את Let it be. אני לא יודעת למה דווקא שם החל הקסם… אבל עובדה. כשהקרינו בדיזנגוף סנטר כעבור שנתיים את A Hard Day’s night כבר הלכתי לראות אותו 3 פעמים, כל פעם סחבתי איתי מישהו אחר שהתנדב לזה… כולל את אבא שלי ז”ל שנרדם שם, ואני פשוט לא הבנתי איך אפשר להירדם בסרט של הביטלס, ואיך בכלל הוא אדיש אליהם. הוא היה קיים כשהם פעלו, ואני נולדתי רק כשהם התפרקו. אייייך? הקיצר: הביטלס הם בשבילי אהבה גדולה של מעל 35 שנה. לא נרגעת… אולי אני לא אוספת כל בוטלג שלהם כמו אחי, אבל הייתם צריכים לראות איך אספתי בהתמדה ובנחישות כל פרק של “מסע הקסם המסתורי” של קוטנר. לא נרגעתי עד שהיו לי כל 60 הפרקים… אהבת נצח!

נתחיל את השבוע החדש עם אחד הקטעים המוזרים יותר בקטלוג של הביטלס – You know my name (look up the number). השיר, שיצא כ-B-side של Let It Be בשנת 1970, התחיל את דרכו 3 שנים קודם לכן. הרעיון לשיר הגיע לג’ון מהכריכה של ספר הטלפונים של לונדון משנת 1967. את הספר מצא על הפסנתר של פול. המשפט על הכריכה אמר – You know their name? Look up their number. “זה היה קטע של מוסיקה לא גמורה שהפכתי לקומדיה. זה הוקלט עם פול. חיכיתי לו בבית וראיתי שספר הטלפונים היה מונח על הפסנתר. You know their name? Look up their number. זה היה כמו לוגו כזה ושיניתי אותו קצת. זה היה אמור להיות קטע של 4 חלקים – ככה היו חילופי האקורדים – אבל לא סיימתי מעולם לפתח את זה והפכנו את זה לבדיחה. בריאן ג’ונס מנגן בסקסופון בקטע”. כך סיפר לנון בראיון לרולינג סטון ב-1980. פול סיפר למארק לואיסון בראיון מ-1988: “אנשים בדיוק גילו את הביסיידים בסינגלים של הביטלס ואז גם גילו את הקטע הזה – קרוב לוודאי אחד קטעי הביטלס האהובים עליי רק בגלל שהוא כל כך לא שפוי”. אתם אולי זוכרים שלפני כמה פוסטים הוא טען ש- Here, There and Everywhere הוא השיר האהוב עליו ביותר, יחד עם יסטרדיי. אבל לא נהיה קטנוניים. הוא ממשיך ומספר – “כל הזכרונות… אני מתכוון, מה תעשה אם בחור כמו לנון מופיע באולפן ואומר: ‘יש לי שיר חדש’. אמרתי ‘מה המילים?’ והוא ענה ‘You know my name look up the number’. שאלתי ‘ומה השאר?’ ‘אין עוד מילים , אלו המילים ואני רוצה לבצע את זה כמו מנטרה”. כמה שנים אחר כך, סיפר פול בספר Many years from now- “ג’ון הגיע ערב אחד עם השיר שהיה בבסיסו מנטרה ואף פעם לא הבנתי למי הוא היה מכוון. אולי זה היה מין איתות מוקדם ליוקו. זה היה רעיון מקורי של ג’ון ומילים שלו. במקור הוא הביא קטע של 15 דקות של חזרה על אותו המשפט. שאלנו: ‘מה נעשה עם זה?’ הוא ענה: ‘זה כמו מנטרה’ אמרנו ‘אוקיי, בואו נעשה את זה כבר'”. זה דמו קצר של ג’ון הם התחילו להקליט את השיר ב-17 במאי 1967, 5 ימים אחרי שהקליטו את All together now. ג’ורג’ מרטין לא היה באותו יום וג’ף אמריק פיקח על הסשנים. למרות שג’ון לא ידע באמת מה הוא רוצה לעשות עם השיר, נראה היה שבימים שאחרי הקלטת סרג’נט פפר אף אחד מחברי הלהקה לא הוטרד מסשנים נסיוניים. הם הקליטו באותו יום 14 טייקים, כשהטוב שבהם היה העשירי. ג’ון וג’ורג’ ניגנו גיטרה, פול ניגן בס, רינגו בתופים וכל הארבעה הוסיפו מחיאות כפיים. כשחזרו אל השיר ב-7 ליוני, הם סטו כל כך מהשיר המקורי (שהיה מוזר מספיק בפני עצמו) שהתוצאה של הסשן היתה טייק של עשרים דקות שתוייג כInstrumental– Unidentified ולא יצא מעולם. למחרת השיר החל לקבל צורה לאחר שהוסיפו לו פסנתר, ויבראפון, גיטרה מובילה, הרמוניקה, בונגוס ואפקטים רבים אחרים. אבל נקודת השיא של הסשן היתה ללא ספק נגינת הסקסופון של בריאן ג’ונס מהאבנים המתגלגלות. פול מספר: “הוא הגיע לאבי רואד במעיל האפגני הגדול שלו. הוא תמיד היה עצבני, וקצת לא בטוח והוא היה ממש נרגש באותו ערב כי הוא השתתף בסשן של הביטלס. הוא כל כך התרגש שהוא רעד והדליק סיגריה אחרי סיגריה. חיבבתי מאוד את בריאן. חשבתי שזה יהיה רעיון כיפי שהוא ישתתף, וחשבתי שזה רק טבעי שהוא יביא איתו גיטרה לסשן וינגן משהו נחמד. להפתעתנו הוא הביא סקסופון. הוא פתח את תיק הסקסופון והחל להתחמם. הוא היה נגן סקסופון לא משהו, אז חשבתי ‘אהא יש לנו את הקטע המתאים לכך'”. בשלב הזה סופו של השיר היה אמור להתחבר מוזיקלית לשיר “צוללת צהובה”, כיוון שבשלב הזה חשבו לשלב אותו בפס הקול של הסרט, אבל בסופו של דבר, כיוון שלא סיימו אותו, הוא הוחלף ב-It’s all too much. מכיוון שלא באמת ידעו מה לעשות עם הקטע, הוא ישב לו כמעט שנתיים בצד כקטע אינסטרומנטלי. לקראת סוף אפריל 1969, ג’ון מתראיין ומזכיר את השיר “What’s the New Mary Jane” שהוקלט בתקופת הלבן הכפול. הוא מספר שכתב אותו עם “מג’יק” אלכס, איש האלקטרוניקה של חברת “אפל” וסיפור בפני עצמו. “זה היה ממש טירוף, אבל לעולם לא שיחררנו אותו. הייתי רוצה לעשות אותו שוב..” ואז זה מעורר את זכרונו והוא ממשיך – “היה עוד שיר שכתבתי בסביבות הזמן של פפר שנקרא You Know My Name and Cut the Number [הטעות במקור] , אלו המילים היחידות בו. ככה הוא ממשיך לכל אורך הדרך ועשינו לו כל מיני קולות רקע מטורפים. מעולם לא סיימתי אותו ואני חייב”. ב-30 באפריל מקליטה הלהקה תוספות לשירי האלבום Let it be. כשהם מסיימים, ג’ון מציע לפול להשלים את השיר על ידי הוספת שירה וקולות. פול מתלהב ומסכים. זה לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שמדובר בתקופה בה המתח והעוינות בלהקה היתה גדולה מאוד. ניק ווב, עוזר טכנאי סאונד שהיה בלהקה, סיפר: “ג’ון ופול כבר לא הסתדרו כל כך טוב בימים ההם, אבל עבור השיר הזה הם שרו יחד באולפן סביב מיקרופון אחד. אפילו ברגעים האלו חשבתי ‘מה הם עושים עם קטע 4 הערוצים הישן הזה כשהם מוסיפים לו כל מיני קטעים מוזרים?’ אבל זה היה קטע כיפי לעשות”. כל קטע בשיר קיבל ביצוע ווקאלי שהתאים לסגנון המוסיקלי שלו. לאחר הקלטת השירה הם הוסיפו אפקטים נוספים כשלאחד מהם אחראי מל אוונס הנאמן שהוקלט תוך שהוא מגרף ערימת חצץ. מקרטני מספר: “היו לנו סשנים משוגעים בלתי נגמרים. בסוף הצלחנו ופשוט עשינו מין מערכון כזה. אני עדיין יכול לראות את מל חופר בחצץ וזה היה כל כך מצחיק לעשות את הקטע הזה. זו לא מלודיה כזו גדולה או משהו, אבל זה היה מיוחד”. דניס אודל עם פול ולינדה באחד החלקים ג’ון מציג את הזמר דניס אודל, אותו מגלם מקרטני. דניס אודל האמיתי היה מפיק סרטים שהפיק את “לילה של יום מפרך” ו”איך ניצחתי במלחמה” (שביים ריצ’רד לסטר עם ג’ון לנון בתפקיד משנה). מאוחר יותר הפיק את “מסע הקסם המסתורי” והפך לראש חטיבת הסרטים של חברת “אפל”. כשהשיר יצא ב-1970, נראה שהמעריצים לקחו את כוונותיו באופן מילולי, והטלפון לא הפסיק לצלצל בביתו. “היו כל כך הרבה טלפונים ואשתי כמעט יצאה מדעתה. לא הבנו למה זה פתאום קורה. לאחת השיחות עניתי אני, וזה היה מישהו על LSD שהתקשר ממפעל לנרות בפילדלפיה וכל השיחה חזרו על המשפט: We know your name and now we’ve got your number. בסופו של דבר רינגו, שעבד איתי על הסרט The Magic Christian, השמיע לי את השיר והבנתי במה מדובר”. לשיר נעשה מיקס מונו ואז הוא שוב הונח בצד. בנובמבר, לאחר שכבר הודיע לשאר חברי הלהקה שהוא עוזב, רצה לנון להוציא את השיר הזה ואת מרי ג’יין כסינגל תחת השם פלסטיק אונו בנד. על הרעיון הוטל וטו מיידי של יתר חברי הלהקה. הרעיון ששיר שהוקלט במסגרת הלהקה יצא תחת שם ההרכב החדש של לנון (שמופיעה בו המילה אונו) הוא בלתי נסבל בעיני האחרים. ב-26 בנובמבר מקצרים את השיר מ-6 דקות ועשר שניות ל-4 דקות ו-17 שניות. הקיצור נעשה על ידי כך שג’ון בחר את הקטעים שהכי אהב מהמיקס המקורי. בסופו של דבר השיר יצא כצד השני של הסינגל Let it be ב-20 במרץ 1970. בשנת 1996 יצא השיר במיקס חדש וארוך יותר באנתולוגיה מספר 2. זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא הופיע בסטריאו. וזה מיקס שמנסה לשחזר את השיר המלא בין אם אתם אוהבים אותו, ובין אם אתם חושבים שמדובר בקשקוש, אני חושב שאי אפשר להתעלם מהחינניות של הקטע ומאווירת הכיף שהוא מעביר. שתפו אותנו בתגובות אם אתם בעדו, נגדו או אדישים אליו. #ניקווב #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #דניסאודל #גוןלנון #גורגהריסון #YouKnowMyNameLookUptheNumber #פולמקרטני #בריאןגונס #אלכס

היום נציג שני מכתבים של לנון. הראשון הוא הקצר והמכובד בינהם ובו מסביר לנון למלכה מדוע החזיר את אות הכבוד אותו קיבל עם שאר חברי הביטלס בשנת 1965. “Your majesty, I am returning this MBE in protest against Britain’s involvement in the Nigeria-Biafra thing, against our support of America in Vietnam and against ‘Cold Turkey’ slipping down the charts. With love, John Lennon, of Bag“ לפחות הומור היה לבחור. המכתב התגלה בעטיפת תקליט שהקונה שלו רכש ב-10 פאונד. הוא ללא ספק עשה השקעה עם תשואה גבוהה. המכתב המעניין יותר הוא מכתב ששלח לנון לפול ולינדה בסביבות 1971 (כנראה לפני המעבר שלו ושל יוקו לאמריקה בסוף אוגוסט) כתגובה למכתב של לינדה אליו. זה מכתב זועם ומלא רגש שמעיד עד כמה רגשית היתה מערכת היחסים של פול וג’ון. המכתב מתאר בצורה מעניינת את מה שהרגיש לנון לביטלס ולחברו בימים ההם. בשנה שעברה הוא נמכר במכירה פומבית בכ30 אלף דולר. Dear Linda and Paul, I was reading your letter and wondering what middle aged cranky Beatle fan wrote it. I resisted looking at the last page to find out – I kept thinking who is it – Queenie? Stuart’s mother? – Clive Epstein’s wife? – Alan Williams? – What the hell – it’s Linda! You really think the press are beneath me/you? Do you think that? Who do you think we/you are? The “self-indulgent doesn’t realize who he is hurting” bit–I hope you realize what shit you and the rest of my ‘kind and unselfish’ friends laid on Yoko and me, since we’ve been together. It might have sometimes been a bit more subtle or should I say “middle class” – but not often. We both “rose above it” quite a few times – & forgave you two – so it’s the least you can do for us – you noble people. Linda – if you don’t care what I say – shut up! – let Paul write – or whatever. When asked about what I thought originally concerning MBE, etc. – I told them as best as I can remember – and I do remember squirming a little – don’t you, Paul? – or do you – as I suspect – still believe it all? I’ll forgive Paul for encouraging the Beatles – if he forgives me for the same – for being – “honest with me and caring too much”! Fucking hell, Linda, you’re not writing for Beatle book!!! I’m not ashamed of the Beatles – (I did start it all) – but of some of the shit we took to make them so big – I thought we all felt that way in varying degrees – obviously not. Do you really think most of today’s art came about because of the Beatles? – I don’t believe you’re that insane – Paul – do you believe that? When you stop believing it you might wake up! Didn’t we always say we were part of the movement – not all of it? – Of course, we changed the world – but try and follow it through – GET OFF YOUR GOLD DISC AND FLY! Don’t give me that Aunty Gin shit about “in five years I’ll look back as a different person” – don’t you see that’s what’s happening NOW! – If I only knew THEN what I know NOW – you seemed to have missed that point…. Excuse me if I use “Beatle Space” to talk about whatever I want – obviously if they keep asking Beatle questions – I’ll answer them – and get as much John and Yoko Space as I can – they ask me about Paul and I answer – I know some of it gets personal – but whether you believe it or not I try and answer straight – and the bits they use are obviously the juicy bits – I don’t resent your husband – I’m sorry for him. I know the Beatles are “quite nice people” – I’m one of them – they’re also just as big bastards as anyone else – so get off your high horse! – by the way – we’ve had more intelligent interest in our new activities in one year than we had throughout the Beatle era. Finally, about not telling anyone that I left the Beatles – PAUL and Klein both spent the day persuading me it was better not to say anything – asking me not to say anything because it would ‘hurt the Beatles’– and ‘let’s just let it petre out’ – remember? So get that into your petty little perversion of a mind, Mrs. McCartney – the cunts asked me to keep quiet about it. Of course, the money angle is important – to all of us – especially after all the petty shit that came from your insane family/in laws – and GOD HELP YOU OUT, PAUL – see you in two years – I reckon you’ll be out then – inspite of it all love to you both, from us two P.S. about addressing your letter just to me – STILL….!!! #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #לינדהמקרטני #ביטלס

והיום בפוסט האורח השבועי שלנו, יואב כותב על האלבום “לונדון טאון” של ווינגס, אלבום שלטעמי (גיא) הוא אחד הטובים ביותר של מקרטני. אז בלי להכביר מילים, אני מעביר את רשות הכתיבה ליואב: London Town, אלבומה השישי (אם לא מחשיבים את Wings Over America שהיה אלבום הופעה חיה) של להקת “ווינגס” יצא במרץ 1978 . לאחר אלבום מצליח (Wings at the Speed of Sound), סיבוב הופעות מצליח בארה”ב ואלבום משולש מצליח מההקלטות של סיבוב ההופעות, כולם משנת 1976 – פול תכנן שגם שנת 1977 תהיה מצליחה באותה מידה. היא אולי לא היתה מצליחה באותה מידה, אבל היתה עמוסה למדי. בחודשים פברואר – מרץ של שנת ’77 התכנסו חברי WINGS: פול מקרטני, לינדה מקרטני, דני ליין, הגיטריסט ג’ימי מקולוק והמתופף ג’ו אינגליש באולפני אבי רואד והקליטו שלושה שירים: -London Town -Deliver Your Children -Girl’s School – שיר שלא נכנס לאלבום, אבל הפך לבי סייד של הסינגל שובר השיאים בבריטניה Mull of Kintyre, ושבארצות הברית הפך להיות האיי סייד. בחודש מאי של אותה שנה דני ליין הציע שהלהקה תמשיך את הקלטות האלבום על ספינה ואפילו הוצע לו השם Water Wings (כמובן שהשם הזה לא נשאר). הלהקה התלהבה מרעיון זה ונסעה לאיי הבתולה להקליט שם. באיי הבתולה חברי הלהקה, נשותיהם, הילדים של פול ולינדה וג’ף אמריק הקליטו את האלבום. כשרצו הפסקה הם קפצו למים והעבירו את הציוד שלהם לספינה אחרת. (אגב, לאחת הספינות שהקליטו עליה קראו Wanderlust) השירים שהוקלטו בסשנים אלו הם: -Cafe on the Left. Bank -I’m Carrying -Children Children -I’ve Had Enough -With A Little Luck -Famous Grouppies -Don’t Let It Bring You Down -Morse Moose and the Grey Goose לאחר הסשנים באיי הבתולה ווינגס חזרו לאנגליה. ג’ימי, הגיטריסט של הלהקה, עזב את הלהקה לילה אחד כשהשתכר עם חבר שהיה בלהקה אחרת והחליט להצטרף ללהקה שלו. הסינגל Mull of Kintyre הוקלט, יצא ושבר את השיא של She Loves You בתור הסינגל הנמכר ביותר בבריטניה. גם ג’ו אינגליש, המתופף, עזב את הלהקה עקב געגועים הביתה (שעליהם פול כתב את השיר Must Do Something About It). באוקטובר 1977, לאחר לידתו של ג’יימס, בנם של פול ולינדה, חזרו פול, לינדה ודני לאולפני אבי רואד באותו הרכב שהיו בו בלאגוס, ניגריה, 4 שנים קודם לכן, בהקלטות Band on the Run. באולפן הם עשו Overdubs לשירים שהוקלטו באיי הבתולה והקליטו את השירים: -Backwards Traveler -Cuff Link -Girlfriend -Name And Adress כפי שכתבתי בתחילת המאמר האלבום יצא במרץ 1978. האלבום כלל 14 שירים: צד א’ נפתח בשיר London Town: שיר אקוסטי נחמד שבו מקרטני מתאר את האפרוריות בעיר לונדון, פתיח מעולה לאלבום לפי דעתי, בסוף השיר יש קטע נחמד של גיטרה חשמלית שנשמע כמו דו-שיח בין שתי גיטרות. לדעתי המילים מגוחכות, אבל מכניסות אותך לאווירת האלבום שלא חסרים בו שירים עם מילים מגוחכות. (קליפ מגוחך לשיר שמצאתי ברגע זה והייתי חייב לשים, לא עובד במובייל) Cafe on the Left. Bank : שיר קצבי ויפה. הראשון שהוקלט באיי הבתולה. אין לי הרבה מה להגיד עליו חוץ מזה שהוא אחת הסיבות שאני מצטער שהאלבום הזה נשכח עם השנים. (לא עובד במובייל) I’m Carrying: שיר אקוסטי שפול הקליט לבדו, יש האומרים כי הוא נכתב על ג’יין אשר, חברתו לשעבר של פול. ג’ורג’ האריסון אמר בריאיון שזה שיר פנומנלי והשיר האהוב עליו באלבום. (משתמשי מובייל שעדיין לא שמעו את האלבום, זה כנראה השיר הראשון מתוכו שתשמעו, מקווה שתהנו!) Backwards Traveler – קטע קישור בן דקה ועשרים שניות. היה במקור אמור להיות ארוך יותר אבל קוצר משום מה (אולי זה עדיף, האלבום גם ככה ארוך יותר מאלבומים אחרים בזמנו). רצה באינטרנט גרסה בת שלוש דקות של השיר (גם אתם יכולים לשמוע אותה, משתמשי מובייל) שאותי אישית די אכזבה, אבל בכל זאת אשים אותה פה: והנה השיר הרגיל למי שמתעניין: (גם לצערי לא עובד במובייל). Cuff Link: פחות או יותר קטע קישור בין קטע קישור לשיר, קטע סינתסייזר באורך שתי דקות שתאהבו אם אהבתם את הדברים שפול עשה שנתיים לאחר מכן באלבום McCartney II. (לא עובד במובייל). Children Children השיר הראשון באלבום שנכתב על ידי דני ליין (וגם הראשון באלבום שיש לו את המילה children בכותרת). שיר אקוסטי יפה שהוא מעין אגדת ילדים עם פיה ומפל מים קסום. לא מצאתי את גרסת האלבום, אז תיאלצו להסתפק במאש-אפ לגרסת האלבום עם הגרסה שהוציא דני ליין באלבום הסולו שלו בשנת 1996 ולמשתמשי המובייל: גרסת הסולו של דני – Girlfriend: שיר שפול כתב עבור מייקל ג’קסון בשנת ’72, והציג עבורו בשנת ’75 במסיבה שנערכה לכבוד יציאת האלבום Venus and Mars. מייקל שכח מהשיר ופול החליט להקליט אותו לאלבום. לאחר יציאת האלבום, קווינסי ג’ונס, מפיקו של מייקל ג’קסון שמע את השיר והחליט שמייקל יקליט לו גרסה משלו באלבומו Off The Wall. אני אישית חושב שהמילים של השיר הן בין המילים החזקות באלבום (לא עובד במובייל), דמו לשיר שכן עובד במובייל: את צד א’ של התקליט סוגר השיר I’ve Had Enough: הרוקר של האלבום שלפעמים נדמה שהוא שם אך ורק למטרה זאת, אך המילים שלו חזקות: “you’re talking to me from the back of my car and I can’t get nothing right/ then you wonder why I spend in the bar day and night…” https://www.youtube.com/watch?v=GbOaohaFYlQ (קליפ לשיר שבו מופיעים לראשונה לורנס ג’ובר וסטיב הולי שהצטרפו ללהקה לאחר יציאת האלבום, לא עובד במובייל) ולחברי העמוד שגולשים מהפלאפון או האייפד: ביצוע של השיר בהופעה בשנת ’79: עם שיר זה נגמר צד א’ של האלבום, צד שרבים חושבים שהוא הצד החזק של האלבום, אני בניגוד לכולם מעדיף דווקא את צד ב’ שנפתח בשיר With a Little Luck: הלהיט הגדול מהאלבום שהגיע למקום הראשון במצעדים. בשנים האחרונות הוא די נשכח לצערי כמו כל האלבום, למרות שבזמן יציאתו היה להיט גדול. לשיר שתי גרסאות: גרסת הדיג’יי שאורכה כ3 דקות (אתם בטח מכירים אותה אם רכשתם את האוסף שפול הוציא בשנה שעברה), וגרסת האלבום שאורכה כ6 דקות וכוללת קטע סינתסייזר מעולה שמזכיר גם הוא את האלבום McCartney II. אני אישית מעדיף את גרסת האלבום כי המעבר בין הטונים שבהם פול שר בגרסת הדיג’יי נשמע לא טבעי. גרסת הדיג’יי בדקה 2:37 תוכלו לשמוע שחתכו חלק מהשיר, לא עובד במובייל – https://www.youtube.com/watch?v=7HK0VG46zF0 גרסת האלבום, לא עובד במובייל- ולגולשים מהפלאפון והטאבלט, הנה גרסת דמו: Famos Groupies: והגענו לשיר עם המילים המטופשות ביותר באלבום, “Behold the famous groupies/ they are alike as two peas…” פול נשמע כאילו הוא מציג מופע בקרקס או משהו כזה, למרות המילים המטופשות אני אוהב את השיר והוא לדעתי חלק בלתי נפרד מהאלבום (בניגוד לשיר אחר שאדבר עליו עוד מעט), אני מאוד אוהב את גיטרת הסלייד בשיר, לא ברור מי ניגן בה, כנראה פול או ג’ימי, אבל בתכל’ס, מה זה משנה? יש לכם שיר מטופש שירים לכם את המצב רוח עם גיטרת סלייד טובה. לא עובד במובייל, אבל אל תדאגו משתמשי מובייל, יש לי בשבילכם גרסה כמעט זהה למעט שני הבדלים: אין גיטרת סלייד, פול אומר “pause” בין כל בית לבית אחריו… Deliver Your Children: שיר נוסף מאת דני ליין עם המילה Children בכותרת… השיר נכתב בשנת 1975 בזמן הקלטות Venus and Mars, פול חוזר בשיר לתפקיד שלו בימי הביטלס בשירים שג’ון היה שר בהם: הרמוניות קוליות (מעולות לדעתי) ובאס. מומלץ מאוד לחובבי הפולק. (לא עובד במובייל), לגולשים מהמובייל – הנה גרסה חיה של השיר מלפני שנתיים שלדעתי יותר נשמעת כמו פולק: Name and Adress: מחוה לאלביס פרסלי שנפטר בשנת ’77. לדעתי השיר טוב, אבל ממש נשכח. רק בפעם השישית ששמעתי את האלבום זכרתי בכלל שהוא שם ואני אפילו לא זוכר איך הוא נגמר. היה אפשר גם בלעדיו. לדעתי היה צריך להחליף אותו בChildren Children, להוציא אותו לגמרי מהאלבום ולהוציא אותו כסיגל אבל סבבה… (לא עובד במובייל) ועכשיו הגענו לשני השירים האחרונים, שהם גם שני השירים שאני אישית הכי אוהב באלבום: נתחיל עם Don’t Let It Bring You Down: שיר אקוסטי יפהפה שפול כתב לילה אחד לפני השינה, השיר הזה תמיד מעודד אותי כשאני קצת מדוכא, ההרמוניות הקוליות בשיר בין פול דני ולינדה הן ההרמוניות הכי יפות באלבום ואולי בהיסטוריה של ווינגס… (לא עובד במובייל), אנשי המובייל – קבלו דמו יפה לשיר: והנה אנחנו, בסוף האלבום. אם לא שמעתם את האלבום אף פעם אתם בטח תוהים איזה שיר יכול לסגור אלבום כזה אחרי שירים עם מילים מטופשות, שירים אקוסטיים יפהפיים, מחווה לאלביס, רוקר או שניים, ושירי פולק שיגרמו לכם להתאהב בז’אנר. התשובה היא Morse Moose and the Grey Goose: שיר שנולד מתוך סשן של הלהקה, השיר מחולק לשני חלקים כמו A Day in a Life, Uncle Albert/Admiral Halsey, ועוד… החלק הראשון שאקרא לו Morse Moose נוצר כשבזמן הסשן של הלהקה. פול ודני שמו לב שמה שהם מנגנים נשמע כמו קוד מורס. בחלק זה נראה (ממה שהבנתי מהמילים) שמדובר על ספינה בשם Morse Moose שמנסה ליצור קשר עם צוללת? “Right down at the bottom of the sea/ tell me, are you recieving me?” החלק השני של השיר, שלו אני אקרא Grey Goose, הוא מעין אגדת ים כזאת על ספינה בשם The Grey Goose שנסחפת מהמקום שבו היא עגנה, השיר מלא במונחים של ים (40 שנה לפני ששיחק בשודדי הקאריבים, פול מזכיר את דיווי ג’ונס). השיר מתחיל עם Morse Moose, ומתפתח לשלושה בתים של Grey Goose, שמתפתחים לMorse Moose, שמתפתח שוב לבית נוסף ואפי במיוחד של Grey Goose “She flew into the stormy sea/ Davy Jones was calling me/ but heading for tranquillity/ the Grey Goose flew awaaaaaaaaaay” ולבסוף Morse Moose חוזר עד סוף השיר. זה לא סוד שזה השיר האהוב עליי באלבום ביחד עם השיר הקודם. אומרים שהוא מבולגן מדי, אבל לדעתי זה כל הקטע שלו. הנה קישור לשיר, משתמשי מובייל, לכו למחשב! אתם חייבים לשמוע את זה אם עוד לא עשיתם את זה עד עכשיו ! אז זהו, סיימתי לדבר על האלבום. מאוד נהניתי לכתוב את הפוסט, אולי אני אכתוב עוד כמה בעתיד, אבל עד אז, יום טוב! תודה רבה ליואב על הפוסט הנהדר הזה. אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל מכם פוסטים על שיר, אלבום או כבשה ביטלסית אהובה, או סיפור אישי שקשור ללהקה או לחבריה. שלחו לנו אותו בפרטי ונפרסם אותו. #Girlfriend #גףאמריק #IveHadEnough #כנפיים #CuffLink #BackwardsTraveler #מייקלגקסון #WithaLittleLuck #ChildrenChildren #פולמקרטני #NameandAdress #גימימקולוק #OffTheWall #CafeontheLeftBank #DeliverYourChildren #FamosGroupies #ImCarrying #לינדהמקרטני #MorseMooseandtheGreyGoose #MullofKintyre #DontLetItBringYouDown #גואינגליש #ווינגס #דניליין #LondonTown

אם אתם מעדיפים הקשבה על קריאה, דיברנו על השיר הנפלא הזה גם בפרק מספר 7 בפודקאסט שלנו. I’ll Follow the Sun היה אחד השירים החביבים על ג’ורג’ מרטין מהאלבום Beatles For Sale. אפילו ג’ון אמר עליו שהוא שיר טוב מאוד. האמת היא שזה לא מפתיע, כיוון שהוא אכן שיר נפלא. פול מספר שכתב אותו בסלון ביתו לאחר מחלת שפעת, כשהיה בן 16. “כתבתי את השיר בסלון הבית בפורטלין רואד. הייתי בערך בן 16. I’ll follow the sun היה אחד מהראשונים ביותר. אני זוכר שכתבתי אותו מיד אחרי שהיתה לי שפעת. הייתי עם סיגריה – עישנתי כשהייתי בן 16 – הסיגריה של הצמר גפן. אתה לא מעשן כשאתה חולה אבל אחרי שאתה מרגיש טוב יותר אתה מעשן וזה נוראי, יש לזה טעם של צמר גפן, נורא. אני זוכר שעמדתי בסלון, עם הגיטרה שלי, מביט מבעד לוילונות התחרה שעל החלון, וכותב את זה”. מדהים ששיר כל כך יפה, אולי אחד היפים של מקרטני בביטלס, לא היה מועמד טבעי להקלטה עד לאלבומם הרביעי של הביטלס. לפי סיפוריו של מקרטני השיר לא התמודד אף פעם קודם לכן על מקום ברפרטואר של הביטלס כיוון שלא היה רוקי מספיק. פיט בסט סיפר שנים מאוחר יותר, כי הוא זוכר את פול מנגן את השיר על הפסנתר בהפסקות שבן ההופעות בקייזרקלר שבהמבורג. פול מספר: “לא החשבתי אותו לשיר טוב מספיק כדי להיות מבוצע על ידי הלהקה. לא הצעתי אותו בכלל. כפי שאמרתי, היתה לנו תדמית R&B בליברפול. תדמית רוקנרול R&B קשוחה בבגדי עור. אז אני חושב ששירים כמו I’ll follow the sun, בלדות בסגנון הזה, נדחפו אחורה”. זהו הסבר שאף פעם לא באמת הבנתי. אחד הדברים המרכזיים שאפיינו את ההופעות של הביטלס בתחילת דרכם היה הרפרטואר הרחב והמגוון שלהם. האם שירים כמו Till there was you, או A taste of honey היו יותר רוקיים משיר זה? אם מותר לי להיכנס לראשו ומחשבותיו של פול, הייתי אומר שיש כנראה הבדל בין שירים שלא אתה כתבת, ולכן הם פחות רגשיים עבורך, לשירים שאתה מבצע אחרי שהם כבר מוכרים. נראה לי ש-I’ll follow the sun היה קרוב לליבו והוא חשש בתקופה ההיא להחשף עם שיר כזה. כשהגיע הזמן להקליט את אלבומם הרביעי, עמדו חברי הביטלס בפני מצב בו לא היו להם מספיק חומרים חדשים לאלבום. שנת 1964 כללה סיבובי הופעות אינטנסיביים שנערכו בכל רחבי העולם, את צילומי סרטם הראשון ואת הקלטת האלבום Hard days night וסינגלים נוספים. כל אלו לא השאירו להם מספיק זמן וכוח לכתיבת חומרים מקוריים חדשים. לכן, למרות שהאלבום הקודם כלל כבר רק שירים מקוריים, האלבום הזה הכיל שוב את התמהיל של שני האלבומים הראשונים של הלהקה – שירים מקוריים לצד ביצועים של שירים אותם ביצעו במשך השנים בהן הופיעו. כשגם זה לא הספיק, פול הוציא את השיר המופלא הזה מהבוידם. השיר הוקלט לראשונה בסשן שכלל הקלטות רבות. הוא הוקלט על טייפ בייתי במאי 1960. ללא ספק השיר עדיין היה זקוק שיעבדו עליו, עם כי היופי הבסיסי שלו נמצא שם כבר בהקלטה זו. ב-18 באוקטובר, הביטלס נכנסים לאולפן כדי להקליט שירים לאלבום Beatles for sale. בין היתר הם מקליטים את השיר הזה שעבר עבודה רצינית בעיבוד. השיר, שהיה במקור שיר סקיפל, עבר שינוי גדול בעקבות בקשה של ג’ורג’ מרטין. מרטין מבקש מג’ון לבצע הרמוניות קוליות במהלך הגשר. הקטע הזה נכתב מחדש ומרטין כותב עבורו את ההרמוניות. החלק הזה הוא שלמות, והבלדה מקבלת את הצורה המתאימה לה. אבל אז צצה שאלה – מה רינגו הולך לעשות בשיר הזה? ג’ף אמריק סיפר: “בהתחלה הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר שרינגו יכול לתרום לשיר – הוא ניגן על תופים בחזרה, אבל זה לא נשמע טוב, אגרסיבי מדי ומסיח את הדעת. פול רצה משהו עדין יותר. אחרי דיונים רבים, פול העלה את הרעיון שרינגו פשוט יכה על רגליו לפי הקצב, וזה עבד מצוין. צפיתי בנורמן (סמית) מציב בזהירות מיקרופון בין הברכיים של רינגו. אחר כך הוא חזר לחדר הבקרה ושינה את כל הכיוונונים כדי לתת לסאונד עומק”. פול מספר: “באלבום רינגו מתופף על הברכיים. חשבנו אז במונחים של סינגלים. הבא בתור תמיד היה חייב להיות שונה. לא רצינו ליפול למלכודת הסופרימס, שכל הסינגלים שלהם נשמעו אותו דבר. לכן אנחנו תמיד היינו נלהבים לגוון את כלי הנגינה שלנו. רינגו לא יכול היה לשנות את מערכת התופים שלו כל הזמן, אבל הוא יכול היה לשנות את הסנר שלו, לתופף על קופסת קרטון או להכות על ברכיו”. בעיה נוספת היתה סולו הגיטרה. הסולו הפשוט הזה הפך למעמסה על כל מי שנכח בהקלטה. אמריק מספר: “מצאתי את סולו הגיטרה הפשטני בן 8 התווים של הריסון – אפילו לא סולו, פשוט שורת מלודיה – ממש מביך. הוא אפילו לא היה אמור לנגן את הסולו הזה. בטייקים הראשונים ג’ון עשה את זה על גיטרה אקוסטית. למרות האווירה הטובה ששרתה ביום הזה, ג’ורג’ הריסון היה נרגן, אולי כי לא היה לו יותר מדי מה לעשות. בשלב מסוים הוא צעד אל חדר הבקרה והתלונן בקול ‘אתם יודעים, הייתי רוצה לבצע את הסולו בשיר הזה. אחרי הכל, אני אמור להיות הגיטריסט הראשי של הלהקה'” ג’ורג’ מרטין בסוף הסכים שג’ורג’ יבצע את הסולו באוברדאב. ג’ורג’ ניסה וניסה אבל לא הוא ולא אף אחד אחר היה מרוצה מהסולו. בסופו של דבר ג’ורג’ מרטין הודיע שאין מה לעשות, נגמר הזמן ואי אפשר לבזבז על השיר עוד נסיונות. וכך אף אחד לא יצא מרוצה. הלוואי שככה היו נשמעות כל ההקלטות שמוזיקאים לא מרוצים מהם. אחד התחביבים שלי הוא להסתכל על שירי הביטלס (ושירי הסולו של חברי הלהקה שיצאו מאוחר יותר), ולתת להן פרשנות באספקט הרחב של המיתולוגיה של הביטלס. זוהי כמובן פרשנות שאינה אפשרית מבחינה היסטורית או עובדתית, אבל כל אחד והתחביב שלו. כשאני מסתכל על השיר הזה, אני לא יכול שלא לראות בו שיר פרידה של פול מג’ון. העובדה שהוא נכתב ממש בתחילת דרכם המשותפת הופכת את זה ליפה אף יותר. יום אחד, אומר מקרטני הצעיר ללנון, אתה תביט ותראה שאני איננו, כי אולי אז ירד גשם ולא תהיה לי ברירה אלא לעקוב אחר השמש. זה בדיוק מה שקרה. מקרטני לא היה עוזב את השותפות עם ג’ון, אם זה היה מתאפשר. הוא ניסה להאחז בה ככל שניתן. כשהבין שהגשם לא יפסיק לרדת, ושחלק נכבד ממנו זה בכלל רוק, הוא נטש וצעד לכיוון לינדה השמשית. ההדהודים של ג’ון בברידג’ מרגשים מתוך הסתכלות זו אף יותר, שכן ג’ון כמו אומר – אני לא מביע הרבה רגשות, אך זה לא אומר שהם אינם קיימים. כך יוצא שפול וג’ון שרים על כך שאין ברירה וצריך להיפרד, ויותר חשוב מזה – שניהם מכנים אחד את השני My Love. כשמקרטני יכתוב את Here Today, השיר המופלא לזכרו של לנון, הוא יוריד את החומות כבר באופן ישיר ויאמר לג’ון, האהוב שלו – I Love You. אני מניח שאתם מבינים שבעיני מדובר בשיר יוצא מן הכלל. מה אתם חושבים עליו? #Illfollowthesun #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #נורמןסמית