top of page

סיפור החתמת הביטלס בחברת התקליטים האמריקאית “קפיטול” – חלק א’

עודכן: 12 בנוב׳ 2022

היום אפרסם את הפוסט הראשון מתוך 3 שיספרו על הקושי של הביטלס להיכנס לשוק האמריקאי על פי ספרו הנהדר והמומלץ של ג’ונתן גולד Can’t Buy Me Love – The Beatles, Britain and America

שנת 1963 היתה שנה מדהימה מכל בחינה עבור ג’ורג’ מרטין ובריאן אפשטיין. כלומר כמעט. אם היה מוקד לתסכול היו אלה הקשרים עם אמריקה. כמנהל פארלפון היתה למרטין גישה מאוד נוחה לשוק האמריקאי – חברת קפיטול, השלישית בגודלה אז בארה”ב, היתה בבעלות EMI מאז נרכשה בשנת 1955.

כשהסינגל Please please me החל לכבוש את המצעדים בפברואר 1963, הוצע לחברת קפיטול להוציא את הסינגל בארה”ב. דייב דקסטר, שהיה ראש החטיבה הבינלאומית של קפיטול, עבד בחברה מאז שנות ה-40 והיה משוגע על ג’אז ובלוז. המוסיקה של הביטלס ממש לא דיברה אליו והוא סרב. כך היה גם עם כל הוצאה של סינגל נוסף ועם אלבום הבכורה של הלהקה. בידי EMI אולי היתה האפשרות לכפות על קפיטול את ההוצאה של הסינגלים והאלבום בארה”ב, אך היתה בין החברות הבנה שהשווקים הבריטי והאמריקאי כל כך שונים שאין סיבה להתערב בניהול ובהחלטות האמריקאיות. חברת קפיטול קיבלה את זכות הסירוב הראשוני על כל ההקלטות של EMI ובדרך כלל אכן סירבה.

מתוסכלים מחוסר העניין של קפיטול, פנו אפשטיין ומרטין לחברת ווי-ג’יי (Vee-Jay), חברה עצמאית משיקגו שבדיוק הצליחה להוציא בסינגל שיר שמכר מליון עותקים -Duke of Earl של ג’ין צ’נדלר.


בנוסף החתימה ווי-ג’יי את הרכב הדו-וופ The Four Seasons ששלושת הסינגלים הראשונים שלה הגיעו לראש המצעד. (את סיפור ההרכב והסולן פרנקי ואלי ניתן לראות בסרטו המקסים של קלינט איסטווד “ג’רסי בויז”)


הפתיחות של החברה להחתים את הביטלס נבעה כנראה מהצלחה קודמת שהיתה להם עם אמן שקפיטול סירבו להוציא וווי-ג’יי החליטו כן להחתים ב-1962 – פרנק אייפילד עם השיר “I Remember You” שהצליח להגיע במצעד לעשרת המקומות הראשונים.


הבעייה היתה שוויג’יי השקיעו את כל כוחות השיווק והפרסום שלהם ב-Four Seasons ושני הסינגלים הראשונים של הביטלס ואלבום הבכורה שלהם כמעט לא קודמו ולא חדרו לתודעת הרדיו והקהל בארה”ב.

מתוסכלים מהתנהלות ווי-ג’יי, פנו EMI עם הסינגל הבא של הביטלס “She Loves You” לחברת “Swan Records” שהצליחה גם היא עם סינגל של פרנק אייפילד והיתה בבעלותו של דיק קלארק, שהנחה אז תוכניות לבני נוער. גם הסינגל הזה נחל כישלון.

בנובמבר 1963 טס אפשטיין לפגישה בקפיטול כדי לשכנע אותם להוציא את אלבומי הלהקה והסינגלים שלהם תוך שימוש בכל כובד המשקל של חטיבת הפרסום והשיווק שלהם. הפגישה היתה מתוכננת שבועות מראש, אבל התזמון היה מוצלח ביותר. היא התרחשה ימים ספורים אחרי ההופעה המפורסמת של הביטלס לפני המלכה ב-Royal Variety Show בה אמר לנון את המשפט המפורסם – “עבור הקטע האחרון שלנו, אני מבקש את עזרתכם – שהאנשים בכיסאות הזולים יותר ימחאו כפיים. וכל האחרים, אתם יכולים לרשרש בתכשיטים שלכם”.


המשפט הזה, שהיה די חצוף (בצורה חיובית) באותה תקופה, גרם לכך שבנוסף לכיסוי גדול במדיה המקומית, גם המדיה העולמית התעניינה בו. כך, בפעם הראשונה בעיתונות המרכזית בארה”ב, הופיעו ידיעות על הביטלס. מגזין “טיים” אף כתב כתבה נרחבת ששמה “השיגעון החדש”:

“פניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל. נערות צרחו, סירנות יבבו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, עם פנים עגמומיות כשהם ספוגים גשם. 50 שוטרים היו נחוצים על מנת לעצור את הדחיפות בהאל שביורקשיר. ‘ביטלמניה’, כפי שהבריטים קוראים לטירוף החדש הזה, היכתה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם עצמה עמדה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים שאחראים לכל זה”.

רצה הגורל ושבועות מספר קודם לכן, אד סאליבן עמד לעלות לטיסה חזרה לארה”ב בדיוק כשהביטלס חזרו מסיבוב הופעות בשבדיה. מאות מעריצים חיכו להם בשדה התעופה, כשהם צורחים, בוכים ומקימים מהומה. סאליבן התעניין במה מדובר והופתע כשגילה שכל זה בעקבות להקה בריטית. אד סאליבן, למי שאינו יודע, היה בעל תוכנית טלוויזיה אמריקאית שהכתירה מלכים וטיפחה נסיכים ונסיכות. כולם רצו להופיע אצלו, שכן הופעה אצלו הבטיחה קהל עצום.

שבוע לפני הטיסה של אפשטיין לקפיטול בארה”ב, סוכם כי הביטלס יופיעו שלוש פעמים בתוכנית של אד סאליבן בחודש פברואר 1964 – שתי הופעות חיות והופעה אחת מוקלטת. כשהגיע להיפגש איתם, הפתיע אפשטיין את סאליבן ובוב פרכט מפיקו, בכך שהסכים להתגמש מאוד על המחיר (טיסה+שהות+4000 דולר לכל אחד מחברי הלהקה) בתנאי שהלהקה תופיע בכל הפרסומים לתוכנית. זו היתה דרישה לא רגילה בזמנו. סאליבן ומפיקו הסכימו מיד. הם כנראה עדיין זכרו את הטעות שעשו עם אלביס כמה שנים קודם לכן, כשויתרו על הופעה ראשונה שלו בטלוויזיה בטענה שהוא וולגרי מדי ולבסוף שילמו 50,000 דולר על 2 הופעות.

חמוש בחוזה הופעה בטלוויזיה האמריקאית, נכנס אפשטיין לפגישה עם בראון מגס, בחור צעיר בן 32 שלא ממש היה האדם הנכון לדבר איתו. הוא היה חובב מוסיקה קלאסית מושבע שלא היה ביכולתו לקבוע שום דבר. אפשטיין הראה כתבות מהעיתון, הביא את נתוני המכירות, הראה את החוזה עם סאליבן, השמיע קטעים מאלבומם השני של הביטלס שעמד לצאת ואפילו סיפר כי הם חתמו על חוזה לסרט עם United Artist, ושאלבום הפסקול יצא באמריקה על ידי חטיבת המוסיקה של החברה, שהיתה אחת הגדולות. אבל כל מה שהוא קיבל מבראון בתמורה היתה הבטחה שהוא יעביר את הפרטים לממונים עליו במשרדים המרכזיים בלוס אנג’לס.

עד כאן להפעם. בפעם הבאה – מה גרם לקפיטול להבין שטעו.

5 צפיות0 תגובות
bottom of page