נתחיל את השבוע החדש עם אחד הקטעים המוזרים יותר בקטלוג של הביטלס – You know my name (look up the number). השיר, שיצא כ-B-side של Let It Be בשנת 1970, התחיל את דרכו 3 שנים קודם לכן.
הרעיון לשיר הגיע לג’ון מהכריכה של ספר הטלפונים של לונדון משנת 1967. את הספר מצא על הפסנתר של פול. המשפט על הכריכה אמר – You know their name? Look up their number.
“זה היה קטע של מוסיקה לא גמורה שהפכתי לקומדיה. זה הוקלט עם פול. חיכיתי לו בבית וראיתי שספר הטלפונים היה מונח על הפסנתר. You know their name? Look up their number. זה היה כמו לוגו כזה ושיניתי אותו קצת. זה היה אמור להיות קטע של 4 חלקים – ככה היו חילופי האקורדים – אבל לא סיימתי מעולם לפתח את זה והפכנו את זה לבדיחה. בריאן ג’ונס מנגן בסקסופון בקטע”. כך סיפר לנון בראיון לרולינג סטון ב-1980.
פול סיפר למארק לואיסון בראיון מ-1988:
“אנשים בדיוק גילו את הביסיידים בסינגלים של הביטלס ואז גם גילו את הקטע הזה – קרוב לוודאי אחד קטעי הביטלס האהובים עליי רק בגלל שהוא כל כך לא שפוי”.
אתם אולי זוכרים שלפני כמה פוסטים הוא טען ש- Here, There and Everywhere הוא השיר האהוב עליו ביותר, יחד עם יסטרדיי. אבל לא נהיה קטנוניים. הוא ממשיך ומספר –
“כל הזכרונות… אני מתכוון, מה תעשה אם בחור כמו לנון מופיע באולפן ואומר: ‘יש לי שיר חדש’. אמרתי ‘מה המילים?’ והוא ענה ‘You know my name look up the number’. שאלתי ‘ומה השאר?’ ‘אין עוד מילים , אלו המילים ואני רוצה לבצע את זה כמו מנטרה”.
כמה שנים אחר כך, סיפר פול בספר Many years from now-
“ג’ון הגיע ערב אחד עם השיר שהיה בבסיסו מנטרה ואף פעם לא הבנתי למי הוא היה מכוון. אולי זה היה מין איתות מוקדם ליוקו. זה היה רעיון מקורי של ג’ון ומילים שלו. במקור הוא הביא קטע של 15 דקות של חזרה על אותו המשפט. שאלנו: ‘מה נעשה עם זה?’ הוא ענה: ‘זה כמו מנטרה’ אמרנו ‘אוקיי, בואו נעשה את זה כבר'”.
זה דמו קצר של ג’ון
הם התחילו להקליט את השיר ב-17 במאי 1967, 5 ימים אחרי שהקליטו את All together now.
ג’ורג’ מרטין לא היה באותו יום וג’ף אמריק פיקח על הסשנים. למרות שג’ון לא ידע באמת מה הוא רוצה לעשות עם השיר, נראה היה שבימים שאחרי הקלטת סרג’נט פפר אף אחד מחברי הלהקה לא הוטרד מסשנים נסיוניים. הם הקליטו באותו יום 14 טייקים, כשהטוב שבהם היה העשירי. ג’ון וג’ורג’ ניגנו גיטרה, פול ניגן בס, רינגו בתופים וכל הארבעה הוסיפו מחיאות כפיים.
כשחזרו אל השיר ב-7 ליוני, הם סטו כל כך מהשיר המקורי (שהיה מוזר מספיק בפני עצמו) שהתוצאה של הסשן היתה טייק של עשרים דקות שתוייג כInstrumental– Unidentified ולא יצא מעולם.
למחרת השיר החל לקבל צורה לאחר שהוסיפו לו פסנתר, ויבראפון, גיטרה מובילה, הרמוניקה, בונגוס ואפקטים רבים אחרים. אבל נקודת השיא של הסשן היתה ללא ספק נגינת הסקסופון של בריאן ג’ונס מהאבנים המתגלגלות. פול מספר:
“הוא הגיע לאבי רואד במעיל האפגני הגדול שלו. הוא תמיד היה עצבני, וקצת לא בטוח והוא היה ממש נרגש באותו ערב כי הוא השתתף בסשן של הביטלס. הוא כל כך התרגש שהוא רעד והדליק סיגריה אחרי סיגריה. חיבבתי מאוד את בריאן. חשבתי שזה יהיה רעיון כיפי שהוא ישתתף, וחשבתי שזה רק טבעי שהוא יביא איתו גיטרה לסשן וינגן משהו נחמד. להפתעתנו הוא הביא סקסופון. הוא פתח את תיק הסקסופון והחל להתחמם. הוא היה נגן סקסופון לא משהו, אז חשבתי ‘אהא יש לנו את הקטע המתאים לכך'”.
בשלב הזה סופו של השיר היה אמור להתחבר מוזיקלית לשיר “צוללת צהובה”, כיוון שבשלב הזה חשבו לשלב אותו בפס הקול של הסרט, אבל בסופו של דבר, כיוון שלא סיימו אותו, הוא הוחלף ב-It’s all too much.
מכיוון שלא באמת ידעו מה לעשות עם הקטע, הוא ישב לו כמעט שנתיים בצד כקטע אינסטרומנטלי.
לקראת סוף אפריל 1969, ג’ון מתראיין ומזכיר את השיר “What’s the New Mary Jane” שהוקלט בתקופת הלבן הכפול. הוא מספר שכתב אותו עם “מג’יק” אלכס, איש האלקטרוניקה של חברת “אפל” וסיפור בפני עצמו. “זה היה ממש טירוף, אבל לעולם לא שיחררנו אותו. הייתי רוצה לעשות אותו שוב..” ואז זה מעורר את זכרונו והוא ממשיך –
“היה עוד שיר שכתבתי בסביבות הזמן של פפר שנקרא You Know My Name and Cut the Number [הטעות במקור] , אלו המילים היחידות בו. ככה הוא ממשיך לכל אורך הדרך ועשינו לו כל מיני קולות רקע מטורפים. מעולם לא סיימתי אותו ואני חייב”.
ב-30 באפריל מקליטה הלהקה תוספות לשירי האלבום Let it be. כשהם מסיימים, ג’ון מציע לפול להשלים את השיר על ידי הוספת שירה וקולות. פול מתלהב ומסכים. זה לא עניין של מה בכך בהתחשב בעובדה שמדובר בתקופה בה המתח והעוינות בלהקה היתה גדולה מאוד.
ניק ווב, עוזר טכנאי סאונד שהיה בלהקה, סיפר:
“ג’ון ופול כבר לא הסתדרו כל כך טוב בימים ההם, אבל עבור השיר הזה הם שרו יחד באולפן סביב מיקרופון אחד. אפילו ברגעים האלו חשבתי ‘מה הם עושים עם קטע 4 הערוצים הישן הזה כשהם מוסיפים לו כל מיני קטעים מוזרים?’ אבל זה היה קטע כיפי לעשות”.
כל קטע בשיר קיבל ביצוע ווקאלי שהתאים לסגנון המוסיקלי שלו. לאחר הקלטת השירה הם הוסיפו אפקטים נוספים כשלאחד מהם אחראי מל אוונס הנאמן שהוקלט תוך שהוא מגרף ערימת חצץ.
מקרטני מספר:
“היו לנו סשנים משוגעים בלתי נגמרים. בסוף הצלחנו ופשוט עשינו מין מערכון כזה. אני עדיין יכול לראות את מל חופר בחצץ וזה היה כל כך מצחיק לעשות את הקטע הזה. זו לא מלודיה כזו גדולה או משהו, אבל זה היה מיוחד”.
דניס אודל עם פול ולינדה
באחד החלקים ג’ון מציג את הזמר דניס אודל, אותו מגלם מקרטני. דניס אודל האמיתי היה מפיק סרטים שהפיק את “לילה של יום מפרך” ו”איך ניצחתי במלחמה” (שביים ריצ’רד לסטר עם ג’ון לנון בתפקיד משנה). מאוחר יותר הפיק את “מסע הקסם המסתורי” והפך לראש חטיבת הסרטים של חברת “אפל”. כשהשיר יצא ב-1970, נראה שהמעריצים לקחו את כוונותיו באופן מילולי, והטלפון לא הפסיק לצלצל בביתו.
“היו כל כך הרבה טלפונים ואשתי כמעט יצאה מדעתה. לא הבנו למה זה פתאום קורה. לאחת השיחות עניתי אני, וזה היה מישהו על LSD שהתקשר ממפעל לנרות בפילדלפיה וכל השיחה חזרו על המשפט: We know your name and now we’ve got your number. בסופו של דבר רינגו, שעבד איתי על הסרט The Magic Christian, השמיע לי את השיר והבנתי במה מדובר”.
לשיר נעשה מיקס מונו ואז הוא שוב הונח בצד. בנובמבר, לאחר שכבר הודיע לשאר חברי הלהקה שהוא עוזב, רצה לנון להוציא את השיר הזה ואת מרי ג’יין כסינגל תחת השם פלסטיק אונו בנד. על הרעיון הוטל וטו מיידי של יתר חברי הלהקה. הרעיון ששיר שהוקלט במסגרת הלהקה יצא תחת שם ההרכב החדש של לנון (שמופיעה בו המילה אונו) הוא בלתי נסבל בעיני האחרים.
ב-26 בנובמבר מקצרים את השיר מ-6 דקות ועשר שניות ל-4 דקות ו-17 שניות. הקיצור נעשה על ידי כך שג’ון בחר את הקטעים שהכי אהב מהמיקס המקורי. בסופו של דבר השיר יצא כצד השני של הסינגל Let it be ב-20 במרץ 1970.
בשנת 1996 יצא השיר במיקס חדש וארוך יותר באנתולוגיה מספר 2. זו גם היתה הפעם הראשונה שהוא הופיע בסטריאו.
וזה מיקס שמנסה לשחזר את השיר המלא
בין אם אתם אוהבים אותו, ובין אם אתם חושבים שמדובר בקשקוש, אני חושב שאי אפשר להתעלם מהחינניות של הקטע ומאווירת הכיף שהוא מעביר. שתפו אותנו בתגובות אם אתם בעדו, נגדו או אדישים אליו.