ישנם 2 שירים של הביטלס או אם לדייק של מקרטני, שגורלם כרוך האחד בשני ויש בניהם דמיון רב מצד אחד ומצד שני גם שונות. תאומים לא זהים. האחד הוא שיר דמיוני על נערה בשם אלינור ריגבי, אבל הוא גם שיר מחאה שמוציא אל האור ודורש את זכויותיהם את כל אותם בודדים וגלמודים והשני הוא שיר על נערה אמתית לגמרי שביום בהיר אחד נעלמת מביתה ולא משאירה אחריה עקבות. גם השיר השני מוחה. הוא מוחה על זכויות בני הנוער להשתחרר מעול החוקים הנוקשים של בית הספר וההורים, אבל הוא מעלה את סוגיית ההורים האומללים שמגדלים ומטפחים את ילדיהם לאורך השנים רק כדי שיפנו להם עורף. הקטע She’s Leaving Home ייחודי מכל כך הרבה סיבות. זה קטע מובהק של מקרטני שיש בו את הצד המספר את קורותיה של הנערה הבורחת שמגלם פול, אבל מצד שני ללא הקטע שהוסיף ג’ון כשהוא מגלם את הוריה בגוף ראשון ושוטח את טענותיהם הקשות זו לא הייתה אותה יצירה יפהפייה. תודו שזה מיוחד. השיר הזה בישר על תופעה שהחלה עם הופעת ‘דור הפרחים’ – בערך באותה תקופה. בני נוער שהחלו לנטוש את בית הוריהם ולהתאסף יחד תחת המושג האבסטרקטי ‘קומונות ההיפים’. בארה”ב התופעה הייתה עצומה. כך סיפר סטיב טרנר בספר A Hard Day’s Write: “זרמים של צעירים פנו לעבר סן פרנסיסקו, מרכז ‘כוח הפרחים’, והוביל את ה FBI להכריז על מספר שיא של 90,000 בורחים”. סיפור ספציפי של נערה בריטית בשם מלאני קו, לכד את תשומת ליבו של פול מקרטני. הסיפור על מלאני, בחורה בת 17, התפרסם בעמוד הראשון של ה”דיילי מירור” ב 27 בפברואר 1967. סופר שם על בחורה מבית אמיד ש’היה לה הכל’ והתגוררה בצפון לונדון וברחה מבית הוריה. לאחר מכן התברר שמלאני הייתה בהריון ופחדה פחד מוות מנחת זרועה של אמה אליס, שהייתה ספרית מפורסמת בלונדון. מלאני ברחה כשהוריה יצאו מהבית לעינייני יומם, התחברה עם בחור שעבד כקופאי ויחד הם בילו כשבוע לפני שהוריה מצאו אותם והחזירו אותה הביתה. מאוחר יותר היא עברה הפלה. מקרטני מיודענו, קרא ועקב אחר הכתבות השונות שהתפרסמו לאורך הסאגה, כתב את השיר המדהים ואת החלקים החסרים בסיפור הוא בדה מדמיונו מה שמדגיש את היכולת הנדירה הזו של פול לברוא עולמות וסיפורים גם כשהם בקונטקסט ראליסיטי. הכתבה שהציתה הכל פול סיפר בביוגרפיה הרשמית שלו על תהליך הכתיבה המשותף: “ראינו בעיתון סיפור על ילדה צעירה שעזבה את הבית ולא נמצאה. היו הרבה כאלה באותה תקופה. זה הספיק בכדי לתת לנו קו לסיפור. אז התחלתי לכתוב את המילים: ‘היא מתחמקת החוצה ומשאירה פתק ואז ההורים מתעוררים… זה היה די נוקב. אהבתי את זה כשיר, וכשהראיתי אותו לג’ון, הוא הוסיף את הפזמון היווני, תווים ארוכים ומתמשכים, ואחד הדברים הנחמדים במבנה השיר הוא שהוא נשאר על האקורדים הללו עד אין סוף. לפני אותה תקופה כשכתבנו שירים היינו מחליפים אקורדים אבל השיר הזה נשאר על אקורד C. זה ממש מחזיק אותך. זה טריק קטן ונחמד ואני חושב שזה עבד טוב מאוד”. לגבי חלקו של ג’ון בשיר הרחיב מקרטני: “בזמן שהראיתי את זה לג’ון, הוא הביא את הפזמון היווני, את השקפתם של ההורים: ‘נתנו לה את מרבית חיינו, נתנו לה כל מה שכסף יכול לקנות’ אני חושב שזה היה חלק מהסיפור [בעיתון], יכול להיות שזה היה ציטוט מההורים”. ג’ון הוסיף והסביר: “לפול היה את הנושא הבסיסי לשיר הזה, אבל כל השורות הללו שהבאתי כמו ‘הקרבנו את רוב חיינו … נתנו לה כל מה שכסף יכול לקנות’, אלו הדברים שדודה מימי נהגה לומר לי. זה היה קל לכתוב את השיר”. זה נהדר בעיניי. למרות שג’ון היה הנער המרדן שעשה חיים לא קלים לדודתו האוהבת, הוא בחר להביא דווקא את הצד שלה. למה? כי זה פשוט כל כך לנון מצידו. ג’ורג’ מרטין הוסיף משלו: “ג’ון התבונן באנשים המבוגרים שהרגישו מרומים וגם על הסכסוך בינם לבין הנערה הצעירה”. מלאני קו סיפרה שנים אחר כך: “השיר ציטט את ההורים כשהם אומרים ‘נתנו לה כל מה שכסף יכול לקנות’, וזה היה נכון במקרה שלי. היו לי שתי טבעות יהלומים, מעיל פרווה, בגדים שנתפרו בעבודת יד ממשי וקשמיר ואפילו מכונית משלי. היתה השורה הזו ‘אחרי שחייתי לבד כל כך הרבה שנים’, שבאמת הכתה בי, מכיוון שהייתי ילדה יחידה ותמיד הרגשתי לבד … שמעתי את השיר כשהוא יצא וחשבתי שזה על מישהי כמוני אבל מעולם לא חלמתי שזה קשור אלי … הייתי בשנות העשרים שלי כשאמי אמרה שהיא ראתה את פול בטלוויזיה והוא סיפר שהשיר מבוסס על סיפור בעיתון. ואז התחלתי לספר לחברים שלי שזה קשור אלי”. בצירוף מקרים דיי מדהים מקרטני פגש והכיר את מלאני קו כבר בעבר. ב 1963, כשמלאני הייתה רק בת 13, היא השתתפה כמתמודדת בתחרות ריקודים שארגנה תכנית הטלוויזיה Ready Steady Go, תכנית נוער שבועית שאירחה אמנים שונים מתחום הפופ-רוק.באותה התכנית השתתפו גם הביטלס ומקרטני מונה לשפוט באותה התחרות. כדי שהסיפור יהיה מוזר לגמרי, מקרטני בחר במלאני כזוכה והעניק לה פרס.בסרטון המצורף אפשר לראות את המנחה מציג את מקרטני כשופט, התחרות עצמה ואת פול בוחר במלאני כזוכה ומעניק לה את הפרס. הנה הקטע: במהלך ההקלטות לאלבום סרג’נט פפר, לפול יש את הרעיון והוא לא יכול לחכות עד שיניח אותו על הסלילים המגנטים. ב 10 במרץ 1967 הוא פונה לג’ורג’ מרטין. בביוגרפיה של מרטין All You Need Is Ears הוא סיפר על העלבון הצורב שספג מפול הנלהב: “במהלך ההקלטות של פפר, ספגתי את אחד העלבונות הגדולים בחיי…באותה תקופה הייתי חייב להקליט גם את שאר האמנים שלי. פול צלצל ואמר: ‘ יש לי שיר שהייתי רוצה לעבוד עליו אתך. תוכל להגיע מחר אחה”צ? אני רוצה לסיים אתו מהר. נביא תזמורת ואתה תכתוב את התזמור’. עניתי: ‘אני לא יכול מחר פול, אני מקליט את סילה בלאק ב 2 וחצי’ הוא ענה ‘נו באמת ג’ורג’, אתה יכול להגיע ב 2′, עניתי ‘אני לא יכול פול, יש לי סשן מתוכנן’. ‘אז בסדר’ הוא ענה ובזה הסתיימה השיחה. מה שהוא עשה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, היה לגרום לניל אספינל הרואדי, להסתובב ולמצוא מישהו אחר שיעשה לו את התזמור. בסופו של דבר הוא מצא את מייק לינדר. למחרת פול הציג לי את התזמור ואמר ‘הנה, יש לי תזמור. אנחנו יכולים להקליט את זה עכשיו’. הקלטתי את זה, עם כמה שינויים כדי שזה יעבוד טוב יותר, אבל נפגעתי. חשבתי לעצמי: ‘פול, יכלת לחכות’, כי באמת לא יכולתי לעשות את זה אחר הצהריים, אלא אם כן הייתי מקדיש את כל זמני לביטלס. פול כנראה לא חשב שזה חשוב שאעשה הכל. מה שבעיניי כן היה חשוב. לא הוצאתי מזה הרבה מבחינה כלכלית, אבל לפחות קיבלתי סיפוק. התזמור עצמו היה מספיק טוב, והוא עדיין מחזיק מעמד גם היום, אבל זה היה התזמור היחיד אי פעם שמישהו אחר עשה במשך כל התקופה שלי עם הביטלס. זה קרה ולא היה שום דבר לעשות בנידון. זה שיר שחמק ממני ורציתי לעשות אותו אבל פול היה חסר סבלנות והופתע שהתעצבנתי”. איך הגיע ניל אספינל אל מייק לינדר שהיה מפיק וכותב לעת מצוא שעבד עבור כל המרבה במחיר? ובכן כשהקליטה מריאן פייתפול את גרסתה ל Yesterday באולפני דקה היה פול נוכח בהקלטות והתוודע אל הבחור. מייק לינדר עם מריאן פית’פול לכל מטבע יש 2 צדדים ולכן פול הסביר את העניין מצדו בדרכו הרגישה והסביר למה דווקא הוא זה שנעלב: “צלצלתי לג’ורג’ ואמרתי ‘אני ממש על השיר הזה ג’ורג’. אני רוצה להקליט אותו בשבוע הבא. אני ממש חם להקליט אותו’. אחד מהרגעים האלה שיש לך את זה ואתה לא רוצה לעצור ולא לאבד משהו חשוב. הוא אמר: ‘אני מצטער פול, יש לי את סיליה בלאק’ וחשבתי ‘פאקינג הל! אחרי כל הזמן הזה שעבדנו יחד הוא מוציא את עצמו. זה כנראה היה לא הגיוני לצפות זאת ממנו.אז התקשרתי למייק לינדר, מתזמר אחר. המנתי אותו אלי והראיתי לו מה אני רוצה, כלי מיתר, והוא אמר, ‘תשאיר לי את זה’. זו אחת הפעמים הראשונות שאני למעשה נתתי למישהו לתזמר משהו ואז לבדוק את התוצאה מאוחר יותר. משהו שאני לא אוהב כתרגול. זה הרבה יותר קל אם אני פשוט נשאר איתם. בכל מקרה הוא עשה את זה, וג’ורג ‘מרטין נפגע מאוד, כנראה. אבל אני כמובן נפגעתי שהיה לו זמן לסילה”. הצמד מרטין את מקרטני ב 17 במרץ 1967, פול מגיע כחבר ביטלס יחיד לאולפן על מנת לעבוד על השיר ולמעשה הוא היחיד שהיה נדרש מכיוון שהעבודה שנעשתה הייתה רק בגזרת כלי המיתר. את התזמור ש’שיפץ’, חילק מרטין לנגנים שהגיעו לאולפן באותו היום: הכנרים אריק גרונברג, דרק ג’ייקובס, טרבר ווילייאמס וחוזה לואיס גרסייה. על ויולות ניגנו ג’ון אנדרווד וסטפן שינגלס ועל צ’לואים ניגנו דינס ויגאי ואלן דאלזייל. גורדון פירס ניגן על קונטרבס והגברת שילה ברומברג על נבל. שילה ברומברג שילה סיפרה על סשן ההקלטה באולפן 2 שהיא למעשה כלל לא ידעה שנעשה עבור שיר של הביטלס עד לאותו רגע בו שמעה את קולו שלו פול מקרטני והוא נכנס לאולפן. 6 טייקים נעשו עבור הקלטת כלי המיתר מהסיבה הפשוטה שפול מקרטני לא היה ממש מרוצה. הנגנים ניגנו בדיוק רב על פי הנחיותיו של ג’ורג’ מרטין אבל פול ראה או שמע צליל שונה בראשו. כשהגיעה שעת חצות והנגן המוביל אריק גרונברג הצהיר ששיש להם למחרת יום עבודה והם הולכים, אז התרצה מקרטני. תוכלו להאזין לטייק הראשון בו הוקלטה התזמורת: ולטייק 6 שהיה הטייק האחרון: 2 הטייקים האלו נחשבו לטובים ביותר ו 3 ימים לאחר מכן כשמגיעים ג’ון ופול להמשיך ולעבוד על השיר הם לא מצליחים להחליט מהו הטוב ביותר. למען האמת גם אני לא מצליח כמעט ולהבדיל בינם. בצורה אירונית לבסוף ניצח הטייק הראשון שאתו הוחלט להמשיך הלאה, מה שאומר שפול הוציא לתזמורת את המיץ לחינם. ברוח הניסיוניות של פפר, הקלטת הקולות לא הייתה סטנדרטית. הוחלט להקליט את הקולות על גבי כלי המיתר כשהם מואצים. מכיוון שנותרו 2 ערוצים פנויים עבור הקולות (לאחר ש 2 ערוצים אכלסו את התזמור), ההיגיון אמר שערוץ אחד יהיה עבור פול והשני עבור ג’ון. פול שוב מתעקש והפעם על כך שבקטעים מסוימים יוכפלו הקולות, מה שאומר שיש רק ערוץ אחד עבור הקולות הן של ג’ון והן של פול והם יצטרכו לשיר יחדיו. עכשיו תארו לכם את הסצנה הבאה: האורות באולפנים כבים, ג’ון ופול ישובים על כסאות מוגבהים אחד מול השני וכך הם הקליטו את הקולות עבור השיר כשפול מדקדק וגורם לג’ון לחזור שוב על שורות שחשב שאינן מספיק טובות. ג’ון ופול באולפן פול עדיין לא היה מרוצה מאיך שנשמע הנבל וניסה יחד עם טכנאי האולפן לנסות ולתת לו יותר עומק. לבסוף הוא הוכפל מה שריצה אותו. כשהוכן מיקס הסטריאו עבור השיר, ניגנו טכנאי האולפן ככל הנראה בטעות את הקטע בצליל הרגיל כפי שהוקלטו כלי המיתר מה שגרם לקולות של ג’ון ופול להישמע איטיים יותר ולמרבה המוזרות, זו היא דווקא הגרסה שרוב העולם מכיר, למרות שלא אליה פילל מקרטני. אנחנו הרווחנו 2 גרסאות. זוהי גרסת המונו המואצת: וגרסת הסטריאו הרגילה עם הקולות האיטיים של פול וג’ון: את הפוסט אסיים עם קאבר מעניין שעשו ה Magic Numbers במסגרת חגיגות 40 שנה לאלבום סרג’נט פפר באולפני אבי רואד יחד עם ג’ף אמריק. #מלאניקו #גורגמרטין #גוןלנון #פולמקרטני #ReadySteadyGo #Shesleavinghome

בפוסט בתחילת השבוע דיברנו על המהפכות של לנון ועל האסקלציה ההולכת וגוברת בשימוש שלו בסמים והמעבר להרואין. אם האבולושן של רבולושן הצביע על הלך הרוח של לנון שמשתחרר מכבליו ומהלך לו לצד הניסיוני של היצירה בעידודה של יוקו, השיר שהיום אדבר עליו משקף את חוסר העכבות שלנון מאמץ בנוגע לנקודה המנטלית בה הוא נמצא, כביכול מאוהב ובתקופה יצירתית טובה אבל מכור קשה לסמים. פול סיפר על כך בביוגרפיה שלו Many Years From Now: “הוא נכנס לסמים קשים יותר מכפי שהיינו רגילים להשתמש אז, ולכן השירים שלו קיבלו יותר ויותר התייחסויות להרואין. עד לנקודה זו התייחסנו בצורה עדינה ועקיפה למדי לגראס או LSD. עכשיו פתאום התחיל ג’ון לדבר על מנות וקופים, וזו הייתה טרמינולוגיה קשה יותר, שלא כולנו היינו בה. התאכזבנו מכך שהוא נכנס להרואין כי לא ממש ראינו איך נוכל לעזור לו. רק קיווינו שזה לא ילך רחוק מדי. למעשה, הוא בסופו של דבר יצא והתנקה מזה אבל הייתה תקופה שבה הוא היה ממש בתוך זה. זו הייתה תקופה קשה לג’ון, אבל לעתים קרובות הצרות והטירוף האלה יכולים להוביל לאמנות טובה, כפי שאני חושב שקרה במקרה הזה”. בדצמבר 1970 התראיינו ג’ון ויוקו בניו יורק לכבוד יציאת האלבום החדש Plastic Ono Band. ג’ון סיפר על חוויית ההרואין: “זה לא היה יותר מדי כיף. מעולם לא הזרקתי אותו. הסנפנו קצת כשהיינו בכאב אמיתי. כולם עשו לנו את המוות והטיחו בי כל כך הרבה, וביוקו, במיוחד ביוקו. למשל כמו פיטר בראון במשרד – ואתה יכול להכניס את זה לכתבה – אחרי חצי שנה כשחזרנו הוא יורד ולוחץ את ידי ואפילו לא אומר לה שלום. זה קרה כל הזמן. חווינו כל כך הרבה כאב שהרגשנו שאנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה. וזה מה שקרה לנו. לקחנו ‘H’ בגלל מה שהביטלס והאחרים עשו לנו. אבל יצאנו מזה”. ב 12 באפריל עוזבים ג’ון ג’ורג’ נשותיהם ופמלייתם את מחנה המהרישי. ג’ון וסינתיה חוזרים הביתה וג’ורג’ ופאטי ממשיכים למאדראס כדי לבקר את ראבי שנקר. למרות הסיום הצורם במחנה המהרישי בהודו, ללנון עדיין מהדהדים בראש משפטים שהוא נהג לומר, במיוחד משפט שנהג להשתמש בו לא מעט במחנה – Come on is such a joy. ג’ון משרבט משהו עם המשפט הזה וזו גם הכותרת שהוא נותן לקטע שכתב שמתישהו השתנתה ל Come on, Come on. באמצע מאי, סינתיה מתוסכלת מהריחוק שנוצר בינה לבין ג’ון לאחר החזרה מהודו. היא מחליטה לצאת לחופשה בת שבועיים ביוון והנדבן הידוע לנון מנדב לה מלווים כמו אלכס מאראדס (מג’יק אלכס) שהיה ממוצא יווני, הזמר דונבן וג’ני בויד אחותה הצעירה של פאטי. ב 19 במאי 1968 בזמן שסינתיה שוהה בחופשתה, מזמין ג’ון את יוקו לבית בקנווד. הוא כל כך נרגש שעל מנת לשבור את הקרח הוא מזמין גם את חבר ילדותו (וחבר הקוורימן בעבר) פיט שוטון שעוזב אחר כך. ג’ון הנער עם חבריו, שמאלי ביותר – פיט שוטון ג’ון סיפר על המפגש הזה: “כשחזרתי מהודו, שוחחנו זו עם זה בטלפון. התקשרתי אליה, זה היה אמצע הלילה וסין לא הייתה שם. חשבתי, ‘טוב, עכשיו זה הזמן להכיר אותה טוב יותר’. היא באה אל הבית ואני לא ידעתי מה לעשות. אז עליתי לאולפן שלי והשמעתי לה את כל ההקלטות שעשיתי. כמה דברים קומיים וקצת מוסיקה אלקטרונית. היו מעט מאוד אנשים שיכולתי להשמיע להם את החומר הזה. היא התרשמה, ואז היא אמרה, ‘טוב, אז בוא נעשה את זה בעצמנו’, אז עשינו את ‘שתי בתולות’. השעה הייתה חצות כשסיימנו, ואז עשינו אהבה עם עלות השחר. זה היה מאוד יפה”. ב 22 במאי כבר נראה הזוג בפעם הראשונה בפומבי יחד בהשקת חנות הבוטיק השנייה של חברת אפל שנקראה Apple Tailoring. באותה השקה נכחו גם ג’ורג’ ופאטי. איפשהו בתקופה הזו של היציאה לאור של יחסיו עם יוקו, מתגבשים ויוצאים לאור גם עוד ביטויים ומשפטים עבור Come on, Come on, כי הרי אין כבר מה להסתיר. לכולם יש מה להסתיר אבל לא לג’ון וליוקו. על פי הפרשנות מבית ג’ון, הקוף שהתווסף לשיר הוא לא אחר מאשר יוקו. לא כך גורס רבי מקרטני. הוא מתעקש שאותו קוף הגיע מביטוי ישן שהיה שגור בבוהמית הג’אז של שנות ה 40, שאומר שאם יש לך קוף על הגב, זה אומר שאתה מכור להרואין. כמו שאנחנו מכירים כבר את החברים הללו – אלו כנראה 2 הפירושים גם יחדיו. בכל זאת אתן לכותב השיר את רשות הדיבור: “זו היה סוג של שורה נחמד שהכנסתי לשיר. זה עלי ועל יוקו. כולם נראו פרנואידים חוץ משנינו שהינו זוהרים מאהבה. הכל ברור ופתוח כשאתה מאוהב. כולם היו קצת מתוחים סביבנו: ‘מה היא עושה כאן בסשן? למה היא אתו?’ כל הטירוף הזה התרחש סביבנו רק כי רצינו להיות יחד כל הזמן”. ג’ון ויוקו ב 22 במאי נראים לראשונה בציבור כזוג בדמו שהקליט לנון לשיר בביתו של ג’ורג’ בסוף מאי, אפשר כבר לשמוע את המילים הסופיות לשיר. 2 גיטרות אקוסטיות נשמעות בדמו ואפשר לנחש שג’ון וג’ורג’ הם אלו שמנגנים. הגרסה נשמעת מאוד בוב דילנית רק יותר גרובית ואין שום סימן לעוצמה והאנרגיות שיהיו בגרסה הסופית. ברוס ספייזר בספר The Beatles On Apple Records תיאר את התחושה: “הייתה באוויר תחושה שהביטלס כבר מתים להקליט את השיר הזה באולפן”. לא יודע עד כמה זה היה נכון. נראה ש Revolution הלהיב את לנון קצת יותר, מכיוון שהשיר המדובר יהיה החמישי במספר שיוקלט עבור האלבום הלבן. אפילו השיר של רינגו הוקלט לפני כן. ב 26 ביוני 1968 הביטלס חוזרים להקליט שיר חדש לאחר שכמה ימים הם לא ממש התקדמו עם הקלטות האלבום הלבן אלא קידמו פרויקטים אחרים: לנון את המחזה שהועלה על פי הספרים שכתב, מקרטני חזר מביקור בארה”ב לקידום חברת אפל ואת האהבה החדשה שלו לינדה איסטמן וג’ורג’ היה עסוק בהפקת Sour Milk Sea עבור ג’קי לומקס. רינגו? רינגו בחור טוב. הביטלס ניגשים לשיר באותו היום בגישה שאומצה בחלק מהקלטת השירים עבור האלבום הלבן: בניגוד לשיטת הטייקים המסורתית, מתחילים בחזרות עד להשגת משהו ראוי. סוג של ג’אם סשן רק מוקלט – אולי משם הגיע הרעיון למה שנעשה בפרויקט get back. בשיטה זו לא היו חוזרים ומקליטים את השיר בצורה מסודרת אלא מחפשים את גרסת החזרה הטובה ביותר ואיתה ממשיכים הלאה. השיר מתועד כחסר שם בהקלטות באותו היום ולמרות המאמצים הם לא מצליחים להגיע למשהו שיניח את דעתם ובמקום להמשיך ולחפש בין כל ההקלטות של החזרות פיסת אדמה פורייה, הם מחליטים להיפטר מהם. מכיוון שבגרסת ה 50 לאלבום הלבן מופיעה גרסת ג’אם מיוחדת שכזו ללא מידע מיוחד ברשימת השירים, הייתי חייב לבדוק מה פשרה – הרי מחקו את סלילי ההקלטה מאותו היום. הנה קטע מתוך הספר החדש שצורף לגרסת הדלוקס שלי אישית אין ופה הרגע לומר תודה לנדבן ידוע שהתנדב לנדב את הנדבה הזו. אגב, שמתם לב כמה אני נדיב היום? “בזמן שהביטלס ערכו חזרות ב 26 ביוני 1968, מכונת הקלטה של 4 ערוצים הושארה פועלת. גיטרות חשמליות שניגנו בהן ג’ון וג’ורג’ הוקלטו בערוץ הראשון והשני, הבס של פול בשלישי והתופים ברביעי. בסלילים הללו עשו שימוש חוזר על מנת להקליט ביום הבא, אבל למזלנו חלק מהחזרה שרד ב 3 הדקות האחרונות בסליל כפי שאפשר לשמוע בדיסק הרביעי בטרק 4, זה התגלה ממש לאחרונה, מה שנחשב למחוק והביצוע הזה מגלה את השלבים באבולוציה בין הדמו (של אישר) והאווירה המטורפת של הגרסה הסופית”. אז הנה התגלית האחרונה: למחרת הם חוזרים לאולפן כדי להמשיך ולעבוד על השיר בסשן ארוך ומייגע אותו תיאר ג’ף אמריק בספרו Here There and Everywhere: “הם החלו לעבוד על עוד שיר נוקשה ותוקפני של לנון … שוב, הביטלס ניגנו בקול רם מאוד באולפן, אבל הפעם לנון והריסון ניגנו בווליום כל כך גבוה שפול ממש ויתר על התחרות איתם. במקום לנגן בס הוא נעמד ליד רינגו, והתחיל לצלצל בפעמון ענק, ומדי פעם הוא עודד את רינגו. לא היה שום מיקרופון מכוון לפעמון כי הדבר הזה היה כל כך חזק עד שהוא זלג לכל המיקרופונים שהיו שם. מבחינה פיזית, זה היה מאוד קשה לתפעול – פול היה צריך לקחת הפסקה אחרי כל פעם כי היו לו כאבים בכתפיים. עד כמה שלא אהבתי את השיר, נאלצתי להודות שזו הייתה הפעם הראשונה בסשנים של האלבום הלבן שהיתה אנרגיה כלשהי בנגינה שלהם. העבודה של ג’ורג’ הריסון הייתה חדה ויעילה, הרבה יותר תוקפנית מהסגנון הרגיל שלו”. לאחר 6 טייקים בפורמט הנגינה הזה (ג’ון וג’ורג’ בחשמליות, פול בפעמון ורינגו בתופים), מוחלט להמשיך עם טייק 6. על מנת לקבל צליל מהודק יותר, לוקחים את ארבעת הערוצים שהוקלטו בטייק 6 ממקססים אותם לערוץ אחד ומאיצים אותו מעט. על גבי הכל מוסיף פול מין רעשן פורטוגזי שנקרא chocalho וכך מסתיים לו הסשן באותו היום. ג’ף אמריק סיפר איך נגמר מבחינתו הסשן: “כשהטרק הושלם, היה לי כאב ראש אדיר. באותו ערב כשפול נכנס אל חדר הבקרה בדרכו פנימה לאולפן, הוא הביא אתו בקבוק של ג’וני ווקר, הניח אותו על השולחן, ואמר לנו, ‘זה בשבילכם בחורים…’. התאפקנו עד שכולם הלכו הביתה, ואז רוקנו את כל הבקבוק. כשאנחנו שיכורים ומצחקקים הוצאנו את כל הספלים והתחתיות שהיו במזנון ולקחנו אותם לאולפן 2, ואז ניפצנו אותם אל הקיר. כמובן שהיינו צריכים להסתיר את כל הראיות. אבל זה היה שווה את זה. למחרת בבוקר הגיע צוות המזנון ורצה לדעת לאן נעלמו כל הספלים והתחתיות. ניסינו להראות תמימים וחפים מפשע ככל האפשר”. מצמרר. ב 1 ביולי מגיעים הביטלס לאולפן כדי לסיים את השיר. לראשונה הוא מקבל את שמו המלא Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey – השם הארוך ביותר לשיר של הביטלס. פול מקליט את חלק הבס על גבי המיקס וג’ון מקליט את השירה ונראה שהכל בא על מקומו בשלום. באותו היום פותחים ג’ון ויוקו תערוכה ב Robert Fraser Gallery a שבלונדון בשם You Are Here (To Yoko From John Lennon, With Love). ג’ון שבדיוק עזב את הבית בקנווד חוגג חודש תמים לזוגיות עם יוקו. במהלך התערוכה אגב, משחרר לנון לאוויר 365 בלונים מלאים בהליום לאוויר. ב 23 ביולי, מחליט ג’ון שהוא לא ממש מרוצה מהשירה שהוקלטה ושהוא רוצה משהו יותר מיוחד עבור השיר הזה. הוא מקליט מחדש את השירה אבל עדיין משהו חסר. הם מחליטים למקסס את מה שהוקלט על לערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים לעוד שירה. קולו של ג’ון מוכפל ובסופו של השיר מקליטים ג’ון ופול את עצמם צועקים את המילה come on ומניחים אותה בכמה שכבות של ערוצים וכך מסתיים לו השיר עד לפייד אאוט. נסיים בנימה אופטימית זו כי בטח יש עתיד ללהקה מצוינת שכזו. גרסה מפתיעה באיכותה מקליט פאט דומינוז לשיר שהוא מוציא כסינגל ב 1969 שקיבלה תשבוחות גם מלנון עצמו.

עכשיו אחרי שנרגעתי מעט מסוף השבוע מטרף החושים הזה שעברתי, אני יכול לומר כמה דברים על הסרט ‘גט בק’ של פיטר ג’קסון. אם הייתי מוגבל רק למילה אחת שאני יכול להשתמש בה, לא הייתי מהסס לעשות שימוש ב’אין דברים כאלה’. אה זה שלוש מילים? תסלחו לי, אני עדיין מתרגש. אם לפני נאמר שלוש שנים היה מגיע אליי איזה הוביט מהעתיד ומגלה לי אודות הסרט הזה ומה הוא יכיל, הייתי אומר לו, תחזור לסרט של פיטר ג’קסון שממנו הגעת. באופן מובהק הימים האלה של הביטלס בינואר 1969, הם לא משהו שאדם שפוי יכול להתמודד איתו ובטח שלא להפוך אותו למשהו מהקטלוג של הביטלס. זו ערמת בגדים שזרוקה בחדר שאף אחד לא רוצה לסדר או לגעת בה וככה גם התייחסתי אליה לאורך השנים. מליון גרסאות וקאברים שלמי יש זמן לשמוע? על קטעי וידאו אין מה לדבר. הסרט של מייקל לינדזי הוג המסכן הוא משהו שעבורי קשה לצלוח. הוא אמור להיות הסרט השלישי של הביטלס שמראה תהליך עבודה על אלבום, אבל הוא כל כך לא מזמין ועבר טנספורמציות שונות שנתבקשו על ידי גורמים אינטרסנטים שונים, בראשם אלן קליין כדי ‘להנגיש’ את הסרט לקהל. להוציא קטעים של ג’ון ויוקו ביחד, לא להראות אנשי צוות וכו’. גם המועד שבו יצא הסרט לא הקל עליו. במאי 1970 הביטלס גמרו את הקריירה עם ההכרזה הסופית של מקרטני מעל דף התקשורת לאלבום שלו. לעד דבק בו ריח הסוף של הביטלס שבזמן אמת כשצולם, הפרידו עוד כמה חודשים בינם לבין הסוף. חודשים שהנפיקו אלבום פנומנלי כמו אבי רואד, כי אתם יודעים שכמה חדשים בזמן ביטלס זה יצירת מופת. פיטר ג’קסון הסרט החדש של פיטר ג’קסון לא מתיימר אפילו להתחרות בסרט המקורי. גם אם הסלילים היו נסרקים למחשב ‘אז איז’ ומשוחררים לקהל זה היה טוב יותר ממה שהוצג בסרט המקורי. אבל לא. פיטר ג’קסון קיבל או לקח את המשימה, לייצר סרט אחר שיש בו התחלה, אמצע וסוף. בעזרת שלל טכנולוגיות הוא והצוות שלו שיפרו את התמונה לאין ערוך, דגמו את סלילי הנאגרה (ונעזרו בג’יילס מרטין האדיב), עשו התאמות בין האודיו לוידאו, השתמשו ב AI כדי להפריד ערוצים ולהבליט את הקולות שעלו אחד על גבי השני וזה מופלא לחשוב באיזה עידן חשוב ומסוכן אנחנו חיים בו. כבר בפתיחה הארוכה שלו, משהו כמו עשר דקות, אתה מבין שאתה באירוע הסטורי. לפתיחה הארוכה מדי לטעמי יש תפקיד אחד. להראות שכל הדרכים הובילו לטוויקנהאם. כל הרולר קוסטר הזה של הביטלס מאז הקמתם זוקק לחודש אחד בו הם מעלים זכרונות, שירים, מתכתשים אבל לא באמת מצליחים להתעלות מעל עצמם. כשארבעתם יושבים בחדר אחד יחד כבר לא קורים הקסמים שיצאו פעם. הקסם קורה כשהם מקליטים באופן מבוזר בעזרת אוברדאבים. בשלב מסויים ג’ון אומר: ‘אף פעם למדנו כל כך הרבה שירים בבת אחת’ והוא צודק. זו כבר להקה אחרת שאולי כבר לא מסוגלת לכך. את זה ג’קסון בחר להדגיש עם הכיתוב בו נאמר שהם מחפשים שירים מהעבר כי אין להם חומרים. אני לא בטוח עד כמה זה נכון. מקרטני הגיע במוד מאוד נוסטלגי לסשנים הללו במטרה אחת, ל’אחד’ את הביטלס שהתפזרו. הוא נקט בכל אמצעי שיכל מ’בואו נופיע במועדונים’ ועד הנסיון לדגדג את חוש הנוסטלגיה של לנון בעזרת השירים הללו. הטריילר מטרף החושים שייצר ציפיה מטורפת לסרט דבר אחד שחששתי ממנו מאוד היה ההבדל הכמותי בין הוידאו לאודיו. ג’קסון בחר להתמודד עם הגאפ הזה בעזרת קטעי וידאו שצולמו סמוך לאותו קטע אודיו, לפעמים מואטים, משהו שלא הבנתי מדוע נעשה. לפעמים זה עובד, לפעמים זה נראה מלאכותי ומודבק. עצם היותו של ג’קסון חובב טרילוגיות, איפשרה לו להסתכל על הסיפור הזה באופן נכון כפיאסקו בין שלושה חלקים. מי שחשש משינוי נראטיב של הפרויקט קיבל גם מזה וגם מזה. החלק הראשון ניסה להתחפש למשהו קודר יותר ששיאו היה בדרמה עם עזיבתו של ג’ורג’. השני שמח יותר והשלישי אקסטטי. אני מודה שהיתה בי תקווה לאורך כל הזמן הזה שימצאו אילו הם צילומים או הקלטות שישפכו עוד אור על העזיבה אבל התבדתי. בכל זאת עצם האיזכור של העזיבה יפה בעיניי והאפקט של כיבוי המצלמות באיווחה אחת כן נתנו לי את ההרגשה שדרמה התחוללה כאן. עבור הצופה הפחות בקיא זה נראה מעט מוזר. כאן הגיע הזמן לדון בכך שהסרט הזה שמכיל בו כמעט 8 שעות מסך, הוא לא עבור כל חובב ביטלס. לא כל חובב ביטלס רוצה לשמוע על הנפיחות של רינגו, או כל שטיק שנון של לנון. בעידן הסטרימינג אין חשיבות לאורך ולכן אם רצה יכל ג’קסון להמשיך לעוד ארבעה פרקים. הבעייה נעוצה בעצם בקהל היעד. עבור מי מכוון הסרט? לטובתו הוא כבר רמז: “זה סרט שהופק על ידי ביטלמניק עבור ביטלמניקים אחרים” וזה בא לידי ביטוי מאוד. טוב יעשו הנוגעים בדבר אם ישחררו את גרסת 100 הדקות הקצרה או אפילו רק את ההופעה על הגג בנפרד כפי שהיא מופיעה בסרט וינגישו את החומר למעגל המעריצים היותר שפוי. הסרט חושף את הביטלס שוב כמו בשני הסרטים הראשונים שלהם כדמויות ייחודיות. הוא מתכתב מאוד עם סרטם הראשון של הביטלס. גם כאן כל אחד מחברי הביטלס מקבל דמות ייחודית שלפעמים עוברת טרנספורמציה. ג’ון השנון והלא איכפתי שהופך למעורב יותר, פול האחראי והמוסיקאי בחסד שחייב להוריד רגל מהגז כדי למנוע חיכוחים, ג’ורג’ הרוטן שמשווע לקצת יחס רציני ומגלה עניין כשזה הולך בכיוון שהוא רוצה ורינגו הוא הדמות הסטטית המפשרת שנכונה תמיד לעשות קצת עבודה. זה הסרט הראשון שבו הצופה נהנה כמעט מכל הקטלוג של הביטלס פרוס וזמין להם והם אכן עושים בו שימוש. מ’פליז פליז מי’ ועד לשירים שיראו אור רק באלבום ‘אבי רואד’. אם כבר שינוי נראטיב, אז דמויות נוספות כמו גלין ג’ונס, מייקל לינדזי הוג – האיש והסיגר, מל אוונס, המפקח ג’ורג’ מרטין ואפילו קווין הרינגטון הג’ינג’י הפכו לדמויות בשר ודם ולא לסיפורים בספרים. זה הזמן לומר שהבת הבכורה שלי צפתה איתי בכל שלושת החלקים והיא דווקא התעניינה בקריקטורות האלה שאני חייב לומר מצחיקות לאין שיעור והם נכנסו ללקסיקון הביטלס שלה. עכשיו הם קיבלו את הכבוד המגיע להם והם הופכים לשגורים בפי מעריצי הביטלס, גם על ידי אלה שפחות מצויים בכל פרט. זה הישג לא רע לטעמי. מייקל לינדזי-הוג החלק השני מעביר אותנו את התהליך של ה’ריפוי’ מאולפני טווקינהאם והעזיבה של ג’ורג’ ואני מודה שהוא היה יותר מהנה עבורי מהחלק הראשון. הציפיות ירדו, הפסקתי להשוות בין העבודה שעשינו עבור הפודקאסט ולהפסיק למלמל ‘אבל מה עם המשפט ההוא ולמה לא הכניסו את השיחה ההיא‘. בכל זאת הוא היה מאכזב עבורי באספקט אחד. היום השני שלאחר העזיבה של ג’ורג’ ובו לנון הגיע מחוק לגמרי והפיק מרגליות. הסצנה עם פיטר סלרס אמנם נכנסה אבל אני מודה שהיא היתה חזקה יותר בגרסת האודיו, אבל מה עם הראיון המסומם של ג’ון ויוקו באולפנים באותו היום? מה עם יותר חלקים מהסשן המסומם שלו על הפסנתר החשמלי שכללו גם את וואצי’נג ריינבוז האדיר? פספוס. החלק השלישי נפלא וכנראה מיועד לכל מעריצי הביטלס באשר הם. באופן מתוחכם הוא מיני סרט בפני עצמו שבונה דרמה קטנה עד להתפוצצות הגדולה עם ההופעה על הגג. גם בערב היום האחרון מקרטני מביע ספק באשר לקיום ההופעה כשהוא נשאל על ידי יוקו. כשהגיע זמנה של ההופעה כבר החסרתי פעימה. הבנתי שמאז שהאזנתי בפודקאסט לגרסת האודיו השלמה שלה ובאופן מפתיע נהנתי ממנה כל כך, לסצנה הזו חיכיתי בעצם כל הזמן. להופעה השלמה על הגג בוידאו! כשיש לך כל כך הרבה מצלמות שמצלמות בזויות שונות, את מה תכניס פנימה? שוב ג’קסון עשה את הבלתי יאומן ולפרקים פשוט הכניס כמה זויות צילום בו זמנית, מה שגרם לי להסתחרר ולהרגיש שאני שם. דפנטלי השיא של הסרט הזה שהיה יכול לצאת כמוצר בפני עצמו, אבל הרגשתי שהמשחק המקדים של שבע שעות קודם לכן רק העצים עבורי את הכל. הבנתי כמה זה היה להם קשה. הקטעים שלאחר ההופעה הם פרייסלס. הם היו פרייסלס בגרסת האודיו והם פרייסלס כפול ומכופל בגרסת הוידאו. ככל שהלכו הדקות ונקפו הלכתי ונכנסתי לחרדה. מה עם היום האחרון השלושים ואחת בינואר? יום שבו הוקלטו ה’אקוסטים’ כמו שמקרטני כינה אותם. ג’קסון חשב ככל הנראה שזה ישבור את השיא של הההופעה ואפשר להבין. הוא בחר לשדר קטעים מתוך היום הזה במהלך הכתוביות. אני לגמרי רואה איך שעה מתווספת לגרסת הבלוריי. לסיכום. סרט חובה למעריצי הביטלס ההארד קור. אי אפשר להבין את הביטלס באמת עד שלא צפית בסרט הזה. אם אני צריך להסתכל עליו בעין הקולנוען שאני לא ,יש בו המון פגמים. מהעריכה התזזיתית מדי, ההדבקות המלאכותיות של הסאונד וסיפור שלא היה מחזיק כנראה סרט קולנוע אמיתי. איך ג’ון לנון אמר להריסון אחרי שהם ירדו מהגג והאחרון רצה לביים מעצר משטרתי בדיעבד? ‘איך שזה היה ככה זה יהיה’. זה מה יש ותודה פיטר ג’קסון על כך.

פרק תוצאות מצעד שירי הביטלס 2020 שכולנו חיכינו לו כבר כאן. בפרק החדש שעלה לפודקאסט שלנו, תוכלו להאזין לתוצאות המצעד, להגרלת הלייב של הזוכה המאושר/ת ולעוד הפתעות. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק ועל התוצאות. האזנה נעימה וברכות לזוכה.

אהלן! בפרק החדש בסדרת השירים הזנוחים של הביטלס, אדבר הפעם בין היתר על ז'אנר הקאנטרי, שאיתו הביטלס פלירטטו לרגע. אעסוק גם בקאבר נהדר שעשו הביטלס בהובלתו של לא אחר מאשר רינגו סטאר שאהב את הז'אנר והדגים יכולות קאנטרי טבעיות וביצע את השיר שביצע במקור באק אוונס, וכתב ג'וני ראסל, כאילו שזה השיר שהוא כתב לעצמו. אדבר גם על התהוות הקאנטרי במאה העשרים וההגעה שלו לליברפול, מה שהעניק לה את השם 'הנאשויל של הצפון'. ואולי רק אולי, נענה על השאלה, מהו אלבום הקאנטרי של הביטלס. מה נותר עוד לומר? היי הו סילבר! לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

ב 29 באוגוסט 1966, הביטלס מופיעים בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, מה שתהיה ההופעה האחרונה הסדירה שלהם מול קהל. לאחר מכן הם מחליטים לקחת הפסקה מענייני הלהקה ולהתפנות איש איש לעינינו הוא. לנון מקבל את הצעתו של הבמאי של 2 סרטי הביטלס, ריצ’ארד לסטר וממריא יחד עם ניל אספינל ב 5 בספטמבר להאנובר שבגרמניה על מנת לגלם את טוראי גרינוויד בסרט How I Won the War. 2 אירועים מכוננים נולדים כתוצאה מצילומי הסרט הזה: הוא כותב תוך כדי שיר געגועים לילדותו, מה שיהפוך ליצירת המופת Strawberry Fields Forever. בנוסף לכך מתחיל לנון לחבוש את המשקפיים העגולות שהיוו סימן ההיכר שלו מאז. ב 14 בספטמבר, ממריא ג’ורג’ הריסון יחד עם רעייתו פאטי להודו על מנת ללמוד סיטאר אצל ראווי שאנקר ולהתנסות בלימודי יוגה גם כן. מקרטני שנשאר בלונדון, מסתקרן ומבלה זמנו בחקירת אזורי מוסיקה אחרים כמו צפייה והשתתפות במופע של מוסיקה ניסיונית מאולתרת שמבוצע על ידי להקה בשם AMM שמופיעה בקולג’ המלכותי לאמנות בלונדון. הקהל המועט שהיה שם הוזמן להשתתף ביצירת האלתורים ומקרטני ההרפתקן, מנגן בעזרת ספל בירה על צלעות רדיאטור. יום אחרי המאורע החשוב הזה, ממריא מקרטני יחד עם בריאן אפשטיין לפאריז על מנת לבלות סופ”ש עם לנון וניל אספינל שעברו שם בדרכם ללוקיישן הצילומים הבא של סרטו של ריצ’ארד לסטר בדרום ספרד. לנון וניל אספינל בתחנת הביניים בפאריז בדרך לספרד ב 4 באוקטובר יצטרפו ללנון ולסינתיה בספרד רינגו ואשתו מורין וישהו אתם עד ליום הולדתו ב 9 באוקטובר. רינגו וג’ון בסט הצילומים בספרד כחודש לפני כן, מקבל מקרטני הצעה מעניינת מהבמאי רוי בולטינג שיחד עם אחיו ג’ון, מפיקים סרט חדש שמבוסס על מחזה מ 1963 מאת ביל נואטון בשם All In Good Time. מקרטני סיפר: “אחד מהבמאים מהאחים בולטינג, ניגש אלי – רוי. הוא התעניין מאוד במוסיקה שכתבנו. הוא שאל, ‘אתה מעוניין לכתוב משהו לסרט?’ אמרתי, ‘וואו, כבוד גדול’. הם היו במאים אנגלים מפורסמים, אז ידעתי שהסרט יהיה טוב, יחד עם קאסט משובח כמו ג’ון מיילס והילי מיילס והייוול בנט. אז אמרתי, ‘כן, בסדר!'” התכנית המקורית הייתה שג’ון שבילה את זמנו בספרד בעבודה על הסרט של לסטר, יחבור למקרטני כשיחזור בנובמבר, והם יעבדו יחדיו על המוסיקה לסרט החדש. זאת אנחנו למדים ממה שהתפרסם ב NME באוקטובר 1966: “כאשר הוא יחזור מהצילומים בספרד בחודש הבא, ג’ון לנון יעזור לשותפו לכתיבת השירים פול מקרטני לכתוב מוסיקה לסרט חדש בשם All in Good Time שבו משתתפת הילי מיילס. השם הקודם Wedlocked הוחלף והמפיקים התקבעו על All In Good Time. פול ככל הנראה כבר החל בעבודה על המוסיקה לסרט”. כשג’ון חוזר בנובמבר, הוא לא ממש מראה סימני עניין בפרויקט, ומקרטני שבעצמו מפגין חוסר חשק ניכר מקבל חיזוקים ושכנועים מג’ורג’ מרטין שכבר מודע ליכולת של מקרטני לבצע את המשימה ככותב יחיד. צפייה בסרט שכמובן יצא בסוף בשם The Family Way (שלהפתעתי הייתה מהנה), העלתה את התחושה שבמבט ראשון מדובר בקומדיה קלילה שמנסה לגחך על היחסים הפנים משפחתיים במשפחה אנגלית טיפוסית בשנות ה 60 מצד אחד, אך מצד שני קשה להתעלם מהביקורת הנוקבת על השמרנות האנגלית ועל הלחץ המופעל על הצעירים מצד סביבתם הקרובה להיות און טראק, במסלול המקובל. בין לבין ישנה גם אמירה לא הכי קוהרנטית על חיי משפחה בפורמט אחר מהמקובל. יחד עם הנופים של אנגליה הירוקה, הקודרת והמעוננת, הסרט מצליח להעביר את המסר. עוד דבר שמשך את תשומת לבי והפליא אותי, הוא העיסוק במין בצורה יחסית פתוחה. בכל זאת מדובר על התקופה שלפני קיץ האהבה של 67 ומה גם שבסרט נכללת סצנת עירום מרומז. עלילת הסרט מתרחשת בלנקשייר (כן זו עם 4000 החורים) שבבריטניה. גיבורי הסרט הם הזוג הצעיר בני ה 20, ג’ני פייפר וארתור פיטון. הסרט מתחיל ביום החתונה של הזוג הנרגש שעל פי המסורת כמקובל ישן כל אחד בבית הוריו. שניהם כבר מייחלים למפגש בניהם. החתונה מתרחשת כמתוכנן בכנסייה ולאחר מכן המסיבה עוברת לפאב מקומי. הזוג נרגש מהמחשבות על בילוי הלילה הראשון שלהם יחדיו בחדרו של ארתור בבית הוריו לוסי ועזרא (שמגלם השחקן ג’ון מיילס הנפלא שהוא במציאות אביה של הילי שמגלמת את ג’ני). עד כאן הכל טוב ויפה אך מכאן מתחילה קומדיה של טעויות ותלאות שבהן, איך נאמר זאת בפשטות ובעדינות, הם לא מצליחים “לממש” את נישואיהם. עזרא, אביו של ארתור מזמין את המשפחה השיכורה לבית לאחר החגיגה בפאב מה שלא משאיר מקום לפרטיות, מיטתם של הזוג מתמוטטת אחרי שהבוס של ארתור (בקולנוע בו הוא עובד כמקרין), משחרר את הברגים כתעלול, וכדי להכעיס עוד יותר, ירח הדבש במיורקה מתבטל. האירועים הללו גורמים לזוג למתח עצום מה שלא עוזר ולא מקרב את המטרה המיוחלת. ככל שנוקפים הימים, המתח בניהם מחמיר והנישואים נותרים בלתי ממומשים וזאת למורת רוחם שלהם ושל כל סביבתם הקרובה והחטטנית. הנה דו שיח משעשע בין לוסי לעזרא, אמו ואביו של ארתור: עזרא: כל הספרים שהוא קורא, זה לא טבעי. לוסי: מאיפה אתה יודע מה טבעי ? עזרא: אבא שלי תמיד נהג לומר שאם זה היה טבעי, היית רואה חיות שעושות את זה. לא ראיתי אף פעם סוס קורא. סצנה משעשעת והזויה כאחד ולדעתי שיאו של הסרט, מתרחשת כאשר הוריה של ג’ני מגיעים לביקור חירום אצל הוריו של ארתור על מנת לדון ב”בעייה”. תוך כדי הדיון, מעלה עזרא הצעה שאולי ארתור בכלל לא נמשך לנשים. הדבר מרתיח את אשתו לוסי שמעלה זיכרון מירח הדבש שלהם עצמם, בו עשה עזרא מעשה שבלתי יעשה והביא אתו את חברו הטוב בילי מה שמצביע שאולי גם הוא חולה באותה ה”מחלה”. בני הזוג ג’ני וארתור ממשיכים להתרחק וג’ני הצעירה מתחילה לבלות עם אחיו הצעיר והמגניב של ארתור ג’ף שמתחיל להתאהב בה. בסופו של הסרט הארוך יחסית (כמעט שעתיים), מנהלו של ארתור בקולנוע מקניט אותו על חוסר תפקודו בנישואיו ומציע בלעג את שירותיו במקומו. זהו הקש ששובר את גב הגמל וארתור מתנפל עליו באגרופים, מה שכמובן גורם לפיטוריו. ארתור חוזר הביתה ומסתגר בחדר, ג’ני מגיעה והם מתעמתים ומטיחים אחד בשנייה האשמות קשות מה שמוביל לבסוף לכך שהם מתנים אהבים. ברקע נשמעת הסימפוניה החמישית של בטהובן ,הצלילים שמכנות השכנות הרכלניות שעומדות בחוץ כ”צלילי הניצחון”. סוף טוב הכל טוב, ירח הדבש שלהם קורם עור וגידים, זאת לאחר שקיבלו את כספי ירח הדבש שבוטל מסוכנות הנסיעות. לשמחתם, הוריו של ארתור מציעים להם עזרה ברכישת בית עבורם. הסרט מסתיים בעגמומיות מה. לאחר שהזוג המאושר עוזב את הבית לירח הדבש, מתיישב עזרא, נזכר ומבכה את מה שיכול היה להיות עם חברו בילי. כשבנו הצעיר ג’ף שואל לפשר העצבות שירדה עליו, הוא עונה: “אלו החיים בחור. הם אולי יגרמו לך לצחוק בגילך, אבל יום אחד הם יגרמו לך לבכות!” קצת על השחקנית הראשית הילי מיילס. ב 1964 חיוותה את דעתה מיילס על הביטלס בקטע קצר בעיתון: “הם פשוט נהדרים”. באותה שנה סידרה לה אמה “דייט” עם ג’ורג’ הריסון באירוע צדקה, זו הייתה בעצם מעין מכירה פומבית והדייט עם הריסון היה הפרס. ג’ורג’ המאוהב שכבר פגש את פאטי לא ממש התעניין בהילי מיילס, בת ה 16. חודש לאחר מכן, צולמה הילי במועדון משוחחת עם רינגו, מה שליבה גל שמועות על רומן בניהם. בחזרה לגיבורנו מקרטני. המשימה הראשונה שמחלק ג’ורג’ מרטין בפרויקט פס הקול הזה, היא לכתוב את מוסיקת הפתיחה הראשית לסרט. פול מצליח לכתוב קטע קטן ומביא אותו למרטין שממהר לקחת ולבנות תזמור סביבו. בינתיים, פול יוצא לטיול בצרפת, ספרד וקניה יחד עם מל אוונס . ג’ורג’ מרטין עצמו לוקח גם הוא חופשה ויוצא לשייט לניו יורק. לאחר שבועיים הם חוזרים וממשיכים את העבודה, הפעם על קטע אחר שמקבל את השם Love in the Open Air. ג’ורג’ מרטין סיפר: “הבנתי שאנחנו זקוקים לקטע שהנושא שלו הוא אהבה אבל שיהיה גם עגמומי. ביקשתי מפול שיכתוב משהו. חיכיתי, אך דבר לא קרה. לבסוף נאלצתי ללכת לביתו של פול ולעמוד שם אתו עד שיצר משהו. ג’ון ביקר וייעץ קצת, אבל פול יצר את המנגינה וניגן לי אותה על הגיטרה. הקשבתי וכתבתי אותה. זוהי מנגינה שברירית, אך משכנעת. הוספתי כלי נשיפה וכלי מיתר, וקראנו לקטע ‘אהבה באוויר הפתוח’. מנגינה דיי מדבקת”. פול הסביר את רצונו להתנסות בנישה אחרת של מוסיקה: “אם בורכת ביכולת לכתוב מוסיקה, תוכל לכתוב אותה בצורות שונות. תמיד הערצתי אנשים שעבורם זו אומנות, כותבי השירים הגדולים של העבר כמו רוג’רס והמרשטיין, או קול פורטר. ממש הערצתי את זה שהם יכולים לכתוב מחזמר ומוסיקה לסרטים. אבא שלי ניגן בחצוצרה ואבא שלו היה בלהקת כלי נשיפה אז הייתה לי את הנטייה”. פול לא ידע לקרוא ולכתוב מוסיקה ולכן הוא היה חייב את עזרתו של ג’ורג’ מרטין כדי שיעביר את הרעיונות שלו לנייר. פול זמזם למרטין את המנגינה או ניגן אותה על הגיטרה או הפסנתר וג’ורג’ מרטין המשיך ופיתח את הרעיון. כל פעם שפול נתקע, ג’ורג’ מרטין דרבן אותו: “אם לא תביא לי רעיון או מנגינה אני אכתוב אחת משלי…”.ופול סיפק את הסחורה. ההקלטות מתחילות בנובמבר באולפני CTS בלונדון ומסתיימות ב 18 בדצמבר 1966. הנגנים שמנגנים בהקלטות זוכים לכינוי “התזמורת של ג’ורג’ מרטין”. העבודה מסתיימת כשבועיים לפני הדד ליין ליציאת פס הקול לחנויות התקליטים ולמרות היצירה הנהדרת אפשר לשמוע שפס הקול לא אפוי עד הסוף ושהעבודה לא נסתיימה כראוי ושכנראה היו דרושים עוד כמה ימי עבודה. את הזכויות להוצאת האלבום בבריטניה רוכשת חברת Decca, אותה אחת שעשתה כ 5 שנים לפני כן אודישן כושל לביטלס. האלבום יוצא בבריטניה ב 6 בינואר 1967, ומכיל 13 קטעי מוסיקה קצרים למרות שעל עטיפת האלבום לא מצוינים שמותיהם ובשמיעה ראשונית הם נשמעים כמקשה אחת. המוטיב החוזר של כל הקטעים הוא 2 פיסות המוסיקה שהביא מקרטני למרטין שתזמר להם ווריאציות שונות לאורכו של הפסקול הקצר הזה (24 דקות בסה”כ). ואלו הם קטעי האלבום: 1. קטע הפתיחה שמתחיל עם תרועות החצוצרות הדרמטיות לפרקים יחד עם העוגב הכנסייתי כיאה ליום החתונה. 2. קטע חצוצרה מלכותי שממשיך עם נגינת מיתרים רכה שלוקחת את המאזין פנימה אל תוך המציאות והבית האנגלי. 3. קטע קצר תזזיתי וקצבי שמתחיל עם כלי הנשיפה ומשלב בו גיטרה חשמלית בס ותופים בסגנון ג’אזי. 4. בחזרה לכלי הנשיפה המלכותיים יחד עם כלי המיתר הרכים. הפעם מלווה סוג של חליל את הקטע ומשווה לו אווירה חולמנית כשהמוטיב החוזר הוא הקטע Love in the Open Air. בסופו מגיח הקטע הג’אזי מהטרק השלישי. 5. גיטרה קלאסית מלווה את הווריאציה הזו ל Love in the Open Air ולאחר מכן מצטרפים כלי המיתר. לאחר מכן חוזרת הגיטרה הקלאסית בקטע עצמאי משלה. 6. הקטע שקיבל את השם Love in the Open Air במלואו. 7. הקטע נפתח בהלמות תופים, הקטע הכי “רוקנרולי” באלבום בו גיטרה חשמלית מנגנת את נעימת Love in the Open Air – לי אגב הוא מזכיר את האוברטורה של אופרת הרוק טומי של The Who שתבוא רק בעוד כשנתיים. 8. שוב חוזרים אל כלי הנשיפה המפוארים ובאים לעזר מיד כלי המיתר. הקטע החוזר מזכיר מאוד את הקטע הפותח של האלבום רק שהפעם בליווי תופים שמזכירים מצעד. 9. חוזרים לגירסה הרוקנרולית כשהפעם מלווה אותו מה שנשמע כמו אורגן האמונד, מה שנותן אווירה משוחררת יותר. 10. הקטע נפתח במה שמזכיר נעימת “ג’יימס בונד” וחוזר לאיטו לקטע המוכר עם כלי המיתר הרכים כשהפעם מקבל את הבמה סולו צ’לו מנוכר ונוגה. 11. הקטע נפתח בדרמטיות (קצת מזכיר קטע מתוך התזמור שיעשה מרטין בפסקול לצוללת צהובה), ונופל לרגלי הגיטרה הקלאסית והחליל שמרגיעים את האווירה. 12. קטע גיטרה בארוקי קלאסי שוב לאותה פיסת מנגינה שחיבר מקרטני שמתחבר עם מה שנשמע כמו צלילי בסון. הקטע ממשיך לחליל המוכר וחוזר חלילה לגיטרה הקלאסית. 13. החצוצרות מריעות שוב, התופים הולמים ותהלוכת הניצחון יוצאת לדרכה ומסיימת את פסקול הסרט. תוכלו להאזין לאלבום כאן: האלבום לא הזהיר במצעדים, אך באותה שנה מקבל מקרטני את פרס אייבור נובלו עבור היצירה האינסטרומנטלית הטובה ביותר. היצירה הזו שנכון שברובה הייתה מעשה ידיו של ג’ורג’ מרטין, אך בכל זאת שורשיה נשתלו אי שם ביצירות הסולו של מקרטני בביטלס Yesterday ו Eleanor Rigby. היא הראתה למקרטני מה אפשר לעשות עם מוסיקה מחוץ לפורמט המוכר של להקה ונטעה בו את הזרעים לעבודה על Penny Lane ועל היצירה הענקית הפנומנלית של הביטלס בניצוחו של מקרטני, סרג’נט פפר. אך כמו השירים ההם שהתחילו את הקרע בין לנון ומקרטני, היצירה הזו ממשיכה בתהליך הקריעה הבלתי נמנע. ב 1995 סיפר פול שג’ון לא היה ממש מרוצה בלשון המעטה מהיצירה הראשונה שלו מחוץ למסגרת הכתיבה של לנון-מקרטני: “זה מצחיק, דיברתי עם יוקו לאחרונה. דיברנו על כל הדברים האלה שקרו מזמן. בגלל שהוא שיחק בסרט בשם ‘איך ניצחתי במלחמה’ – אז התחלתי לעשות משהו, איזה סולו קטן, רק לשם השינוי, רק בשביל הפסקה. שאלתי אותו, ‘האם זה בסדר אתך?’ הוא אמר, ‘כן, בסדר, בסדר’. אבל יוקו אמרה לי שהוא בעצם קצת נרתע מזה, כי הוא קיווה כנראה שאומר שלנון-מקרטני יכתבו את זה יחד. בשבילי זו נראתה כמו הזדמנות טובה כדי לברוח ממה שאני עושה בדרך כלל. יוקו אמרה שכנראה לג’ון קצת כאב מכל הסיפור. וזה עצוב. אבל בעצם דיברנו על זה. הוא פשוט לא סיפר לי אז. הוא בטח הסתיר את זה”. תמונות מאולפן ההקלטות:

מה היה לנו בפרק הקודם. קראתי לו “1972 האיומה של מקרטני” ולא בכדי. הפוטנציאל העצום של מקרטני להצליח לאחר פירוק הביטלס לא מצליח להתממש. שלישיית השדים מהעבר לא מצליחה להפסיק לרדוף אותו. זה דוחף אותו לוויסקי ול 2 אלבומים שכיום בדיעבד נחשבים לקלאסיקות של מקרטני ואני כמובן מדבר על מקרטני 1 וראם. אבל בזמן אמת הם נשמעו מוזרים ובחלל הריק ובכאוס הזה שנוצר, מתעלה לו אחד, ג’ורג’ הריסון שמו עם אלבום משולש שמכיל תנובה ראויה לקנאה ולקצת פחות הפקה שפשוט התפוצצה למעריצי הביטלס באזנים. מקרטני שבעצם מתחילת הקריירה שלו שויך להרכב אחד בלבד, לא ממש יודע לשחות כסוליסט ולכן הוא מחפש להקים הרכב שיהווה לו בית חם אבל, וזה אבל גדול, הוא יוכל לשלוט בו ללא הפרעה. את האלבום Wild Life הוא מקליט לראשונה עם ההרכב המצומצם שהצליח לגייס שמונה את דני ליין והמתופף דני סוויל. למרות שאנשים אוהבים לא לאהוב אותו, אני (אורי) מאוד אוהב את האלבום הזה למרות הבוסריות ההרכבית המקסימה בעיניי. לאחר שחרור האלבום הזה בסוף 1971, מקרטני עובר את אחת השנים הלא מוצלחות שלו בקריירה: ניסיונות לייצר פרובוקציות (אחת פוליטית והשנייה מינית) מולידים 2 סינגלים של ווינגז שנכנסים לרשימה השחורה של ה BBC ולא ממש מצליחים להמריא. תוסיפו על כך מעצר מתוקשר, רעיון לסרט אנימציה שנגנז וצריכת אלכוהול וסמים שלא הייתה מביישת את לנון ביום טוב וזה מסביר את השם שנתתי לפוסט. מקרטני בעיקר מחפש דרך והוא כותב כל הזמן שירים ומנסה אותם על הקהל במהלך סיבוב ההופעות Wings over Europe. בתוך כל האנדרלמוסיה הזו מתחילה הלהקה לעבוד על האלבום השני שלה. ליתר דיוק ההקלטות נמשכות בין מרץ לאוקטובר 1972 עם הפסקות להופעות. מקרטני השאפתן מדבר על להקליט אלבום כפול. למה? כי הוא מנסה להשליט סוג מסוים של דמוקרטיה – לפחות מדומה, בהרכב החדש שלו. הוא זוכר את ניסיון הדיקטטורה שלו ומה הוא עולל ללהקה הקודמת שהיה חבר בה ועכשיו הוא רוצה לתת צ’אנס לכל חברי הלהקה (אלו שרוצים וכותבים) לתרום ממרכולתם לאלבום. כן כן אפילו ללינדה. דני ליין ממהר ומביא את השיר I Would Only Smile שאותו תוכלו לשמוע כאן: לינדה אצה רצה ומביאה את Seaside Woman שלבסוף ייגנז וייצא כסינגל בארה”ב רק ב 1977 תחת שם בדוי. מקרטני עצמו כותב לא מעט קטעים שבסופו של דבר לא ייכנסו לאלבום ולאושרי הגדול יצאו כולם בגרסת האלבום הכפול שיצאה ממש בימים אלו ונקראת גרסת הריקונסטראקטד ובה בעצם הרכיבו את Red Rose Speedway מחדש כאלבום כפול. עטיפת גרסת הריקונסטרקטד הכפולה החדשה לאלבום הרעיון לאלבום הכפול נגנז בסופו של דבר מסיבות שיווקיות וכלכליות גרידא – אף אחד לא האמין שאלבום כפול של פול מקרטני ימכור. נקודה. דיברנו על דמוקרטיה, אבל מצד שני מקרטני בוחר להביא 4 קטעים לא מבושלים מהסשנים של האלבום ראם ואת חלקם אפילו לא להקליט מחדש. אם הייתי חבר ווינגז הייתי דיי נעלב. חוץ מהשירים שנכנסו לאלבום ואותם נסקור עוד כמה שורות, מביא מקרטני את Night Out הלא אפוי שהוקלט כמעין ג’אם סשן בו הוא והלהקה צועקים לא מעט את צמד המילים night out. הקטע הזה אגב פותח את גרסת האלבום הכפול החדשה שיצאה ותוכלו לשמוע אותו כאן: עוד משהו שחשוב לומר, שנה לאחר צאת Red Rose Speedway, יתכנן מקרטני להוציא אלבום שיאגד בו את החומרים האבודים הללו שלא ראו אור, האלבום שקיבל את הכותרת Cold Cuts (תודו שזה משחק מילים נחמד), תוכנן להשתחרר ב 1975 ומסיבות שונות נדחה מפעם לפעם עד שלבסוף נגנז לגמרי כשהשמועה אומרת שמקרטני הבין שגם כך כל החומר נמצא בחוץ בדמות בוטלגים והוא איבד עניין. חלק מהחומרים שתוכננו לאלבום הזה שוחררו לבסוף כבי סיידים או בהזדמנויות שונות אחרות. לדוגמא: Country Dreamer הווסטרני תוכנן גם הוא להיות באלבום הכפול, ולבסוף שוחרר כבי סייד לסינגל Helen Wheels שייצא בסוף 1973. גורל דומה קיבל I Lie Around שנכתב יחד עם לינדה והגיע היישר מהסשנים של ראם. בסופו של דבר הוא השתחל לסינגל Live and Let Die שיצא כחודש לאחר יציאת Red Rose Speedway. הקטע שאני הכי אוהב מאלו שלא נכנסו לאלבום הוא The Mess שהוקלט בהופעה חיה בהאג והוא אנרגטי כמו שרק מקרטני יודע לעשות. לבסוף הגרסה הזו מתווספת כבי סייד לסינגל שנבחר לייצג את האלבום החדש My Love. כן נעשה ניסיון לתפוס את אותה אנרגיה גם באולפן ואני מצר על כך שזה לא נכנס לאלבום. ככה זה נשמע: פול כותב עוד שיר מקבוצת השירים המופנים אל ג’ון הפעם עם השאלה “מדוע התנהגת אליי ככה?”, לי אגב יש תשובה אבל אשמור אותה לעצמי. הקטע נקרא Best Friend והיא הוקלטה בהופעה חיה בבלגיה , אין לי מושג מדוע השיר היפה הזה לא הוקלט כיאות ונכנס לבסוף לאלבום. הקטע הקטן והאקוסטי Mama’s little girl הוקלט גם הוא עבור האלבום, נגנז ולבסוף שוחרר ב 1990 כבי סייד עבור Put it there. הנה הגרסה שהוקלטה עבור Red Rose Speedway. גרסה מקסימה לשיר Tragedy שביצעו להקת הדוואפ הפליטוודס (לא פליטווד מאק), ב 1961, הוקלטה על ידי ווינגז לאלבום הזה ונשארה בחוץ ומראה שמקרטני לא שוכח את המקורות ואת הימים ההם מצד אחד ומצליח לנכס לעצמו את השיר כאילו היה שלו. הגרסה של הפליטוודז: הגרסה של ווינגז – שימו לב לקול הנפלא של מקרטני. פול הקליט עוד שירים שלא עברו את סף הדמואים הביתיים כמו למשל 1882 שבוצע גם בהופעות. את הדמו הביתי תוכלו לשמוע כאן: קדימה לאלבום. הקטע היפה Big Barn Bed שפותח את האלבום Red Rose Speedway הוקלט באולפני אולימפיק במרץ 1972. הוא נכתב על ידי פול ולינדה עוד ב 1970 ויועד עבור האלבום ראם. הוא עד כדי כך משויך לראם, שקטע שמופיע בסוף החזרה על Ram On בסופו של האלבום ראם חוזר בשיר הזה אבל הפעם הוא פותח אותו. בסופו של השיר שרים חברי הלהקה קטע מהפזמון של Seaside Woman של לינדה שלא נכנס לאלבום. הקטע הזה של רפרנס לשירים אחרים לא זר למקרטני והוא עצמו אמר על כך: “לפעמים מילים נכנסים לראש וקשה להפטר מהן. לעיתים אתה מצטט גם משירים אחרים ואתה יודע שאתה חייב להפטר מהקטע הזה, אבל לפעמים זה קשה למצוא תחליף טוב יותר וזה שכבר כתבת נשאר בתודעה”. זה פחות או יותר מה שקרה למקרטני בקטע הזה. היה לו רעיון מסוים ב ram on והוא ניסה להכיל אותו על הקטע הלא גמור big barn bed – אני מאוד מחבב את הקטע וחושב שזו פתיחה אדירה לאלבום, המילים פחות חשובות לי כאן, הנגינה מושחזת, הקולות נפלאים והכל משתלב יחד בכיוון טוב ומבטיח. בטח רציתם לראות את הלהקה מבצעת את השיר בפתיחת תכנית הטלוויזיה ג’ימס פול מקרטני. אני יודע שכן. שימו לב לצגי הטלוויזיה הקטנים שמדמים את הקהל וגם לתשובות המצחיקות שנותנים חברי הלהקה לשאלות שמופיעות על המסך. ב My Love אפשר באמת לשמוע איך הלהקה הזו התגבשה והתקדמה מהאלבום הקודם. הקטע הוקלט חי באולפן יחד עם תזמורת מלאה ועל סולו הגיטרה האלמותי הופקד לא אחר מאשר הרכש היחסית חדש הנרי מקלוק. אמרנו שמקרטני מנסה לייצר הרמוניה ודמוקרטיה בחבורה, והנה הוא מוותר על אחד הקטעים הכי יפים בשיר הזה. הנרי מקליט את הסולו בטייק אחד אבל זה עולה לו בדמים. הוא לא רגיל להקליט כשסביבו נמצאת תזמורת והוא כל כך רוצה לרצות את מקרטני. מקרטני נותן להנרי מרחב פעולה וברגע האחרון הנרי משנה מעט את מה שנהג לנגן בהופעות והתוצאה מרהיבה. הנה הקליפ לשיר האהבה שנפלא שכותב מקרטני ללינדה ובהופעה בישראל קיבל את ההקדמה “זה בשביל לינדה” שלא השאיר עין יבשה – לפחות את שלי. השיר יוצא כסינגל ב 23 במרץ 1973 בבריטניה כשמצדו השני כאמור הגרסה החיה של The Mess הוא מגיע למקום ה 9 במצעד בבריטניה ובארה”ב לעומת זאת הוא כובש את המקום הראשון. מודעה שפורסמה כשהגיע הסינגל My Love לראש מצעד הבילבורד הטרק הבא Get On the Right Thing, מגיע היישר מהסשנים של ראם מ 1970 ללא כל שינוי – ואיך אנו למדים זאת? קודם כל הסאונד הוא נורא ראם, ההרמוניות הקוליות, סגנון השירה, התופים הגיטרות – הכל צועק ראם. דבר שני, כל השיר מדבר על “אם נעשה את הדבר הנכון אנחנו לא יכולים לטעות…” – מזכיר משהו ? האלבום ראם נסגר עם אותו הוייב: We believe that we can’t go wrong מתוך back seat of my car. הסיבה השלישית היא שכל השיר מדבר זוגיות, משפחה ואהבה. ג’ון בלניי ניסח זאת מצוין בספר The Song He Was Singing – “לצערנו שמענו זאת כבר קודם וטוב יותר…”. אבל אין על ליין הבס שקצת מזכיר את arrow through me שעוד נגיע אליו בסדרת הפוסטים הזו. בשיר הבא One More Kiss מקרטני חוזר למחוזות הקאנטרי, לא משהו שלא שמענו קודם. הייתי שמח לראות במקום את The Mess. למקרטני תמיד יש סיפור טוב גם על השירים היותר זניחים: “מרי הייתה אז בת 3 או 4, רק ילדה קטנה. ואתה יודע איך אבות לעתים קרובות מכרכרים סביב הילדים שלהם… אז כרכרתי סביבה, היא הייתה תינוקת ממש חמודה. “תני לי נשיקה. קדימה, תני לי נשיקה!” בשלב מסוים נמאס לה אז היא אמרה: “אבא. בסדר. אבל רק עוד נשיקה אחת” אז קיבלתי עוד נשיקה אחת … ושיר!”. הקטע Little Lamb Dragonfly הוא לטעמי שיא האלבום. אמנם לא הייתה מזיקה לו עוד קצת עבודת אולפן אבל הוא מרגש, מעניין, מושר בצורה פנומנלית ומעביר את מסר העצבות שרצה להעביר פול. מקרטני כתב את השיר ב 1970 בחווה בסקוטלנד לאחר אירוע מצער. פול חווה מוות של אחד הכבשים שגידלו שם והיה מוצף ברגשות. הוא הלך ושפך את רגשותיו על הנייר וכתב: I have no answer for you little lamb I can help you out But I cannot help you in… בזמן הסשנים על האלבום ראם, מוקלט גם השיר הזה יחד עם יו מקראקן בגיטרות הזכור לטוב מהסשנים על ראם בניו יורק ודני סוויל המתופף שגם הוא השתתף באותם הסשנים. השיר שנכתב והוקלט בסגנון הביטלסי של חיבור כמה קטעים לא קשורים לשיר אחד, יועד על ידי מקרטני להיות חלק מפס הקול של פרויקט האנימיציה Rupert and the Frog Song Frog שבסופו של דבר יצא לאור באמצע 1984. דני סוויל המתופף נזכר שבאחד הסשנים באולפני טרידנט בעת העבודה על Red Rose Speedway, נזכר פתאום מקרטני בשיר הזה והחל לנגן אותו על הפסנתר. “עזרתי לו מעט לסיים את השיר אבל לא הייתי קורא לזה כתיבה משותפת, אבל כתבתי קצת מהרמוניות הרקע..” אשתו של אותו דני סוויל, ג’ו גו’ נזכרה בהקלטת ההרמוניות המרגשות שפשוט גרמו לה לבכות. חברי הלהקה שראו את המחזה, שינו את מילות הרקע להיות she’s crying, the little girl’s crying. ב Single Pigeon שפותח את הצד שני של האלבום, הלהקה שוב מחליפה כלים כמו בהקלטות של סי מון עליהם דיברנו בפוסט הקודם. הפעם דני סוויל מנגן בבס, דני ליין על התופים ומקרטני כמובן על הפסנתר. איפה הנרי מקלוק אתם שואלים. מקורות שונים טוענים שהוא לא השתתף כלל בסשן ההקלטה הזה. זה הקטע הקצר ביותר באלבום שכנראה והושפע בלחן מהשיר Wrapping Paper של Cream שיצא ב 1966. תשפטו אתם. כשאני מאזין לשיר, יחד עם הנושא המרכזי שעוסק בבעלי חיים, ליין הפסנתר וכלי הנשיפה בסוף, תמיד זורקים אותי למרת’ה מהאלבום הלבן. קשה להתעלם מהמשפט החצי אמיתי חצי ציני שעולה ממנו עדיין ניחוח לנון: Do you need a pal for a minute or two. קטע שאני מאוד אוהב באלבום הוא When the night. מקרטני חוזר לנוסחא של שירים מבית אבא אבל הוא עושה זאת מצוין. הנרי מקלוק על הגיטרה עם הניחוח הלטיני המצויינת כל כך ופול מצליח לרגש עם השירה המעולה והזועקת בסופו של השיר. אנחנו מגיעים לקטע הנסיוני של האלבום. כזכור מקרטני מיודענו לא בוחל בניסיונות עוד מאז הלופים שהכין עבור Tomorrow Never Knows וכלה באלבום מקרטני שיש שמכנים אותו אחד מאלבומי הלו פיי הראשונים. הקטע האינסטרומנטלי הזה נקרא Loup (1st Indian on the moon) ויכול מאוד להיות שההשפעה מגיעה מפינק פלויד שמקליטים באותו הזמן באולפני אבי רואד את אלבומם האייקוני Dark Side of the Moon. דני סוויל המתופף קצת מקרר אותנו בעניין פינק פלויד ורומז שפול כיוון יותר לכיוון ג’אזי. אודה ואומר, לא הקטע הגדול ביותר באלבום אבל הוא בהחלט מעורר עניין במיוחד כשמקרטני מחזיר שחקן מסוף ימי הביטלס להשתתף בקטע והוא המוג סינתיסייזר איתו הוא מפלרטט בקטע הזה. מקרטני סיפר על הקטע הזה: “בגלל שזה טרק באלבום (ולא סינגל) היה לנו קצת יותר מקום לתמרון. אני חושב שזה ההיבט המרדני שהגיע מ Wild Life ונכנס שוב פנימה. יש לך באלבום את My Love, וזה שיר ראוי, יש לך עוד כמה שירים ראויים אחרים באלבום, אבל אז יש משהו כמו ‘לופ’, שהיה סוג של כיף עבורנו. הוא דיי ניסיוני. לא ניגנו אותו לעולם בהופעה, זה היה משהו מהנה שהיה קיים רק באולפן”. ההשראה למחרוזת שסוגרת את האלבום כנראה והגיעה מאותה אחת אגדית שסוגרת את האלבום אבי רואד של הביטלס. כאן נגמרת ההשוואה. אם יש קטע שלא מתאים לאלבום ובטח שלא לסגור אותו היא המחרוזת הזו. אלבומים אמורים להסגר עם טעם של עוד ולי המחרוזת הזו משאירה טעם של חלודה. אני חושב שכל שיר מ The Mess ועד ל Seaside woman (טוב אולי הוא לא) היה עושה שירות אחר ומסיים את האלבום טוב יותר. 4 קטעים שהקשר בניהם מקרי והחיבור מלאכותי עד כדי התרשלות. לא ברור מה עובר על פול מקרטני הגדול שיחד עם ג’ורג’ מרטין רקח את המחרוזת שאי אפשר בלעדיה בעולם הרוק. בגרסת הריקונסטרקטד שהיא הגרסה הכפולה שיצאה עכשיו מחדש לאלבום, המחרוזת מופיעה בצידו הראשון של התקליט השני. ניחא אפשר להתעלם ולומר קטע חלש. אבל כשהיא בסוף, המחרוזת הזו מושכת את כל האלבום בבת אחת למטה. המחרוזת נפתחת עם Hold Me Tight. פסנתר בסגנון גולדן סלאמברז ואז שינוי המקצב המיותר שעובר למשהו שנקרא Lazy Dynamite שבאמת עם עוד עבודה יכל אולי להיות קטע מצוין בפני עצמו. שוב אנחנו עם דני סוויל ופינתו סיפורים מהאולפן: “לפול היו קטעים שהוא אהב אבל הם לא היו גמורים, הקלטנו אותם בנפרד ואז הם הודבקו יחדיו”. במעבר חד מדי אנחנו מגיעים לקטע הבא שנקרא Hands of Love שיר אהבה עולץ בסגנון קאנטרי רך כשדני סוויל על הקונגה. במהלך סיבוב האוניברסיטאות שערכו ווינגז בבריטניה ב 1972, שבתו כורי הפחם מה שגרם ללא מעט הפסקות חשמל ברחבי המדינה. נחשו מי כותב על זה שיר? כן מקרטני נכון. הוא כותב את Power Cut בסגנון סטאקאטו קופצני על גבי הפסנתר, שיר נחמד אבל קצת מונוטוני ומשעמם. בסוף כמיטב המסורת של המחרוזות חוזר הנרי מקלוק לנגן יחד עם המקצב של power cut סולו גיטרה מכל אחד מהקטעים הקודמים במחרוזת. הגענו לסוף האלבום ובאמת מאז שהגיעה הגרסה הכפולה שלו אני תוהה ביני לבין עצמי אם היא לא היתה עדיפה ומעניינת יותר מאשר האלבום היחיד הזה שהתיימר להיות משהו אחד והגיע לבסוף להיות משהו אחר בכלל. האלבום יצא לאור ב 30 באפריל בבריטניה והגיע למקום 5 במצעד. על העטיפה שלו בתמונה שצילמה לינדה, כמו בדמוקרטיה אמיתית בצפון קוריאה, מופיע רק מקרטני כשברקע מנוע של אופנוע הארלי דיוידסון. על גבי העטיפה האחורית השאיר מקרטני מסר לאמן שהוא מאוד אהב באותה תקופה, אחד בשם סטיבי וונדר. סטיבי היה כמובן עיוור ולכן ההודעה עם המסר We love ya baby הושארה בכתב ברייל בולט. התגובות היו מעורבות ומבקרי המוסיקה טענו שמקרטני ממשיך להרגיז את הקהל שלו. מבקר אחר הגדיל והשווה את האלבום לבגדי המלך החדשים, וכי נראה שאין מי שינסה לערער על שיקול דעתו של מקרטני או “לבעוט לו בתחת”. סה”כ ביקורות טובות. לינדה מקרטני עצמה אמרה על האלבום: “רד רוז היה תקליט של חוסר בטחון… נכון היה את My Love אבל משהו היה חסר. היינו צריכים צליל כבד יותר … זו הייתה תקופה מאוד לא בטוחה”. מקרטני אמר על האלבום: “האלבום הזה הוא למעשה ההופעות החיות. יש לו רגעים, אבל שום דבר לא מתקרב ללהקה. אחרי ששמעתי את wild life חשבתי, ‘לעזאזל, באמת פישלנו כאן’. את הבא אחריו לא יכולתי לסבול”. ב 10 במאי 1973, שודר ספיישל ברשת הטלוויזה ABC בשם “ג’ימס פול מקרטני”. מקרטני הלא נלהב הסכים להשתתף בספיישל הזה כפשרה בתביעה שהגישו נגדו חברת Northern Songs ו Maclen Music ב 1971. הם טענו שפול הפר הסכם זכויות בלעדי כלפיהם, כשרשם את לינדה כשותפה ליצירה של הסינגל Another Day (הוא רשם אותה למעשה כשותפה על כל האלבום ראם). מה שנטען בתביעה הוא שלינדה היא לא כותבת שירים אמיתית ולכן אין מקום לרשום אותה כשותפה לתמלוגים – אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. בתכנית המלאה תוכלו לצפות כאן: בפוסט הבא נתקדם לנו עם מקרטני ב 1973 שלאחר יציאת האלבום ונבדוק מה הוא מתכנן לאלבום הבא. #וויילדלייפ #ראם #mylove #לינדהמקרטני #דניליין

עזבנו את מקרטני בשלהי שנות השמונים, כשהוא הוציא את האלבום שסגר תקופה ועשור לא קלים עבורו. עשור שנפתח עם הרצחו של ג’ון לנון, פירוק ההרכב השני שלו ווינגז, עבר לזוג אלבומים תאומים לא זהים שהתחילו טוב והסתיימו פחות והמשיך לפיאסקו מוסיקלי שלא נשמע כמותו. האלבום Flowers in the Dirt, שראה אור ב 5 ביוני 1989 הביא סיכום דרך לא רע בעיניי. הוא הציג מקרטני וירטואזי מצד אחד, אבל גם מקרטני נוסטלגי שפוזל אל שורשיו בביטלס או כמו שנכתב ברולינג סטון: “זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים“. תוך כדי גילה מקרטני שלא רק הוא התגעגע אל הביטלס שלא ישובו עוד. הקהל היה צמא לשירים הללו. באוקטובר 1988 הוא הקליט במהירות אלבום קאברים לשירים ישנים ושחרר אותו כ’בוטלג הרוסי’ ולאחר יציאת האלבום Flower in the Dirt, החל לתכנן מסע הופעות בסקייל ענק. זה היה מסע הופעות בסדר גודל שהזכיר את זה שתועד במסע הגדול של ווינגז מ 1976 וקיבל את הכינוי Wings Over America. גם המסע החדש תועד עבור אלבום. במסע ההופעות הזה, מתוך 102 הופעות ב 13 מדינות מול כמעט 3 מיליון איש, 83 הופעות הוקלטו כדי להבטיח שכמה שיותר ביצועים מלוקיישנים שונים יכנסו לאלבום. כך סיפר מקרטני: “מה שניסינו לעשות באלבום הזה, היה לתת לאנשים את ההזדמנות לקחת הביתה איתם מזכרת מההופעה. בוטלג באיכות טובה יותר של מה שקייוינו שהיתה מסיבה טובה וכיפית”. הניסיון של מקרטני למנוע זליגת בוטלגים מתוך ההופעות, עלה בתוהו. הקלטות לא חוקיות מתוך ההופעות הסתובבו בשוק באין מפריע. חידוש מעניין מאוד, לפחות לטעמי, הוא הקלטה לא רק של ההופעה, אלא גם של ה’סאונד צ’ק’ שלפניה. שם עלו ג’אמים, שירים שלא נכללו בהופעה ולפעמים אפילו שירים חדשים שעדיין לא הוקלטו. הנוסטלגיה של מקרטני והקהל לשירים הישנים ההם, הולידה מחווה מרגשת שעשה מקרטני לשותפו ג’ון לנון ובמהלך ההופעה בליברפול הוא ביצא מחרוזת משיריו של ג’ון לנון שלדעתו סימלו אותו ביותר. לאחר שחשב בתחילה לבצע את imagine ואת Here today שלו, הוא בחר לבצע את Strawberry Fields Forever מחובר ל Help ול Give Peace a Chance. הקהל אהב זאת מאוד. הנה פול מסביר מדוע בחר את השירים הללו של ג’ון וקטע מתוך ההופעה בליברפול. האלבום המשולש ראה אור בתחילת נובמבר 1990 ולקראת סוף החודש ראה אור סינגל מעניין שהכיל בו גרסה של מקרטני והלהקה לשיר פולק ישן משנות ה 50 שכתב בוב גיבסון בשם All My Trials והאמת שזה ממש סמלי כשמקרטני שר ‘כל המשפטים שלי בקרוב יסתיימו’. תקופת הקרח של מקרטני הסתיימה והוא מצא את הדרך חזרה אל הלבבות. עכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. לכתוב שירים מעולים. הקאבר הזה ראה אור גם בגרסת אלבום מקוצרת של האלבום המשולש שהכילה תקליט אחד ונקראה ה’היילייטס’. כמו עם מסע ההופעות של ווינגז, ההופעות צולמו גם הם עבור סרט שביים לא אחר מאשר ריצ’ארד לסטר שעשה את עבודת הביום עבור שני סרטי הביטלס הראשונים. באופן סימבולי קיבל הסרט את השם Get Back ושוחרר לאקרנים באוקטובר 1991. הנה סרט ההופעה המלא. במהלך מסע ההופעות הזה, החל מקרטני לקדם אג’נדה חדשה או ‘ירוקה’ ליתר דיוק. לינדה ופול היו צמחונים כבר מאמצע שנות השבעים וכדי לקדם את המודעות לנושאי הסביבה והצמחונות בחר פול לאפשר לארגון Friends of the Earth להצטרף לסיבובי ההופעות ולספק מידע לכל דורש בעניינים הללו. מדוע זה חשוב? הרוח הזו תמשיך לנשב ולרחף גם מעל האלבום הבא של מקרטני. את 1991 החל מקרטני ב 25 בינואר בהקלטת מופע אנפלאגד עבור רשת MTV שלדעתי יצאה נשכרת מאוד מהמופע הזה. מסע החזרה אל סיפור הביטלס שלוש שנים לפני שהעבודה על האנתולוגיה תחל, המשיך ביתר שאת. השיא מבחינתי בהופעה הזו היא החשיפה לאור לראשונה של השיר הראשון שכתב מקרטני ב 1956 – I Lost My Little Girl. אמנם מי שהאזין לכל החומר המוקלט של פרויקט ‘גט בק’ (יש אנשים כאלה?) כבר נתקל בו, אבל זו הפעם הראשונה בה יראה אור רשמית באלבום. מקרטני המשיך עם ‘מלחמתו’ בבוטלגים הלא רשמיים כשלאלבום החדש שהכיל 15 קטעים בניהם קאברים לשירים ישנים, שירי ביטלס שלו ושניים מאלבום הבכורה שלו, נקרא בפשטות – ‘הבוטלג הרשמי – אנפלאגד’ וראה אור במאי 1991. הנה מקרטני מבצע את Be Bop A Lula מתוך מופע האנפלאגד: כבר בהופעה הזו נראה לראשונה המתופף בלייר קניגהאם שהחליף את כריס וויטן. קניגהאם, כהה העור היה מעין אמירה חברתית של מקרטני שהצטרפה לאמירה הסביבתית שניסה לקדם. קניגהאם ימשיך עם מקרטני להקלטת האלבום הבא שלו, שגם בו האמירה הזו תמשיך להדהד. לאחר יציאת אלבום האנפלאגד, המשיך מקרטני לדהור לפרויקט הבא. ב 28 וב 29 ביוני 1991, אירחה הקתדרלה האנגליקנית של ליברפול, את הפרמיירה ליצירתו החדשה של מקרטני – אופרה ראשונה שחיבר עם המנצח קארל דיוויס. ביקרתי בקתדרלה הזו ב 2018 וזה מבנה מרשים מאוד הן חיצונית והן מבפנים וההקלטה של האופרה הביוגרפית של פול התבצעה שם בפנים. כך סיפר קראל דיוויס על הכתיבה עם פול: “הפגישה הראשונה עם פול היתה בביתו והוא היה נרגש. דקות לאחר שפגשתי אותו הוא שאל אותי איזה שיר של הביטלס אני אוהב. היה לי בלקאאוט ונקבתי בשמו של אחד, אני חושב שזה היה ‘לילה של יום מפרך’ – אחד שהוא לא כתב. הוא נראה דיי נבוך. הכתיבה התפרשה על תקופה ארוכה מפני שהוא היה בסיבוב הופעות. הוא היה סקרן לגבי תהליך העבודה אבל הרגשתי במידה מסוימת שהוא מעמיד פנים שהוא לא יודע כפי שידע. הוא ביקש ‘את זמר הסופרנו הטוב בעולם’ אז הבאנו את הגברת דיים קירי טה קאנאווה“. האופרה חולקה לשמונה מערכות שרפרפו ביוגרפית על פרקים בחייו של פול וראתה אור תחת האלבום Liverpool Oratorio באוקטובר 1991. כך סיפר מקרטני בסרט שצולם בקתדרלה בעת ביצוע האופרה המלא: “אני זוכר שהגעתי לקתדרלה כשהייתי בן 11 כדי להבחן עבור המקהלה. נכשלתי באודישן ותמיד קיוויתי שאצליח בפני עצמי. לפני שלוש שנים ניתנה לי ההזדמנות כשקארל דיוויס פנה אליי בשם איגוד הפילהרמונית המלכותית של ליברפול, כדי לכתוב משהו עבור חגיגות 150 השנה שלהם. התחלנו לעבוד על מה שיהיה Liverpool Oratorio. לאחר שעות של עבודה סיימנו. אז הנה אני 38 שנה אחר כך, חוזר לקתדרלה ועדיין לא התקבלתי למקהלה, אבל הערב אני שמח להיות חלק מהקהל“. שלושה אלבומים הם יבול יפה במהלך שנה, אבל לדבר האמתי – אלבום רוק, התפנה מקרטני רק לאחר יציאת האופרה לאור. כל המרכיבים הללו – אלבום הופעה, הגעגוע לביטלס, הופעת האנפלגד והרוח האקטיביסטית, ידחסו כולם לאלבום הבא של פול וקשה שלא לשים לב שגם רוחה של האופרה שהקליט עם קראל דיוויס ריחפה גם היא מעל האלבום. בפעם הראשונה מאז ווינגז היה לו לפול הרכב קבוע שליווה אותו בשנים האחרונות שכלל את האמיש סטיוארט בבס וגיטרות, רובי מקינטוש בגיטרות, וויקס – הלוא הוא פול וויקנס בקלידים וכאמור בלייר קניגהאם בתופים כשהזוג פול ולינדה משמשים כשורשים שנטועים עמוק בהרכב. החבורה המכובדת הזו התכנסה ב 25 בנובמבר 1991, באופלני הוג היל שבסאסקס על מנת להתחיל ולעבוד על האלבום הבא. מקרטני נטש את שיטת העבודה בה הוא קודם הקליט דמואים רציניים לשירים שכתב והפעם, זרק רעיונות אל תוך ווקמן שהיה לו. בעזרת השיטה הזו הוא הציג ללהקה 23 שירים. המתופף בלייר קניגהאם סיפר: “פול נכנס ב 1991 לאולפן ואמר: ‘אוקיי אלו השירים’ וניגן אותם אקוסטית עבורנו על גיטרה או פסנתר. ישבנו והאזנו ואז הוא חילק לנו את המילים“. השיר הראשון שהוקלט Biker Like an Icon היה קטע לא מתוחכם שהוקלט באופן שמאוד התכתב מצד אחד עם מופע האנפלאגד, אבל לא רק. היו בו גם סימנים לסאונד ה’איצטדיוני’ הנפוח שהביא מקרטני ממסע ההופעות הענק האחרון. מקרטני שהוביל על הגיטרה האקוסטית העניק להאמיש סטיוארט את ההובלה בגיטרת הבס ולגבי שמו של השיר סיפר פול: “לינדה דיברה על סוגי מצלמות והיא אמרה I like a Leica ו I like Nikon והתחלתי לשחק עם זה וזה הפך לאופנוען שיש לו בחורה שאוהבת אותו כמו אייקון. אני אוהב טייטלים מטעים“. למרות שהיום הזה היה אמור להיות מוקדש אחר ורק לחזרות, רבע שעה הספיקה ללהקה כדי ללמוד את השיר ולהקליט אותו באופן שסיפק את מקרטני והשיר היה גמור. רוכבים על גלי ההצלחה עם השיר הזה הם המשיכו לשיר הבא Peace in the Neighborhood.הפעם היה מדובר בקטע שהתכתב עם מקצב בלוזי שפול כתב בו על חיי משפחה נינוחים ואוטופים. למען האמת זה השיר שאני הכי פחות מתחבר אליו באלבום הזה. המילים סתמיות ולא מרגשות, למרות שהנגינה שפול מוביל עם החשמלית שלו חיננית, אבל אין בו את הספארק המתבקש. זה נובע אולי מהעובדה שההקלטה הזו היא בעצם חזרה. ג’וליאן מנדלסון האוסטרלי שהפיק יחד עם פול את האלבום, הקליט את החזרה וכשהלהקה סיימה והתכוונה להקליט, הוא אמר שאין צורך. הוא השמיע להם את החזרה ובחודשים הבאים הם התווספו עוד כמה תוספות על גביה והשיר יצא באופן הזה כשאת קולות סיום החזרה שומעים ממש בסופו. בשיר הנושא Off the Ground מתגלה שוב מקרטני הנסיוני. רעיון שהיה לאיש הקלידים וויקס, לשלב צליל שמתוכנת ממחשב, הדליק את מקרטני מאוד, מה שגורם לי לחשוב שבאותה תקופה מקרטני שחגג ב 1992 את יום הולדתו ה 50, רצה להתנסות בכל מה שהוא היה יכול כדי להשלים פערים בקריירה שלו. מהישן ועד לחדש. מהאופרה ועד לתעלולי המחשב החדשניים. כך סיפר וויקס: “הייתם צריכים לשמוע את הדמו. הוא אחר מאוד מגרסת האלבום. חשבתי: ‘איך אני הולך לעשות זאת?’ והוא רוצה לבנות את הכל מהמחשב. שמנו כמה לופים של תופים וההרגשה השתנתה מהקצה אל הקצה. הוספנו קצת גיטרות של רובי וזה עבד באופן גאוני. העבודה הסתיימה ביום אחד“. פול עצמו הקליט תופים וכלי הקשה ושאר חברי הלהקה תרמו קולות רקע. אני מודה שהסיפור על איך נבחר השיר להיות שיר הנושא מקסים יותר מהשיר עצמו. פול: “במקרה דיברתי עם הבת שלי והיא שאלה:’אבא מה עשית היום?’ עניתי: ‘הקלטנו שיר בשם off the ground’ היא אמרה: ‘אוי זה שם נהדר לאלבום’“. בסופו של דבר ועניין שיר הנושא הזה התכתב שלא באשמתו עם הווייב ה’אקולוגי-טבעוני-סביבתי’ של האלבום. משום מה התוצאה לא ניסיונית בכלל ומתכתבת יותר עם סאונד האצטדיונים הנפוח, אבל בו בעת השיר נשמע גם מאוד רזה וחסר חיים. המילים של השיר כאילו מספרות על החוויה שעבר מקרטני בשנים האחרונות – מה כבר צריך כדי להתרומם מעל הקרקע ולקבל את אהדת הקהל? – לא הרבה. השיר הבא Looking for Changes שהוא שם מתאים יותר לאלבום לטעמי, נשמע כשיר שנכתב עבור הופעות ועל הדרך בא גם לקדם את האג’נדה האקטיביסטית שלו פול למען בעלי החיים. פול סיפר על כתיבתו: “כשלינדה ואני נפגשנו, גילינו ששנינו אוהבי טבע כמו ילדים וזה נשאר עד היום. אחר כך הפכנו לצמחוניים מה שגרם לנו להיות מודעים עוד יותר לחיות ולזכויות שלהם ולנסות להסביר זאת לאנשים אחרים“. בשיר תיאר פול את העוולות שעוברים בעלי חיים שונים אם זה בניסויים או בבידור קהל ובחר להעביר את זה ברוקר ‘כועס’ ובשירה הרוקנרולית הוותיקה שלו. הנושא כמובן חשוב אבל אי אפשר שלא לשים לב שהמילים בכל השירים שהוקלטו עד עכשיו, נכתבו בפזיזות וחסרות את האקסטרה מייל של עבודה עליהן. שיר נוסף באותה רוח אקטיביסטית בשם Long Leather Coat שמדבר גם הוא על זכויות החיות הוקלט גם הוא. השיר נכתב במשותף עם לינדה והופיע כבי סייד לסינגל Hope of Deliverance. ברוח שירי המחאה, שיר נוסף בשם Big Boy Bickering הוקלט בסשנים הללו. השיר נכתב לאחר ביקור של הלהקה בטוקיו ב 1990 – לראשונה מאז המעצר המתוקשר שלו עשור קודם לכן. השיר נכתב כמחאה פוליטית על ה’ילדים הגדולים שמתקוטטים’ על חשבון כולנו fuck it up for everyone. השורה הזו גרמה לו להיות מצונזר בארה”ב כשהוא יצא שם בגרסת הסינגל ל Hope of Deliverance. זה שיר במשקל נוצה שאפילו סיפור המחאה שלו לא מצליח להרים אותו. תקופת ההקלטות שהחלה בנובמבר המשיכה עד ליולי 1992 ובמהלכה הוקלטו שירים רבים. השיר הבא למשל Hope of Deliverance הוא דוגמא מצויינת לשיר שמקרטני כתב חדור מטרה: למשוך פנימה עוד קהל שאולי פספס את התופעה שנקראת פול מקרטני. כתיבת שיר ‘אמצע הדרך’ ו’בוגר’ בנופך ספרדי דיברה אל קהל אחר לטיני ואולי אפילו לקהל בוגר יותר. אני זוכר שכשהוצג השיר לראשונה בטלוויזיה הישראלית, לא התחברתי אליו בכלל. הורי דווקא כן התחברו ואהבו. את Hope of Deliverance ביסס מקרטני על קטע שכתב בשם Spanish Hop ששכב כדמו מ 1986. כך סיפר מקרטני על כתיבת השיר: “לקחתי את גיטרת המרטין 12 המיתרים שלי ועבור הכיף שמתי עליה קאפו. נוצר צליל פעמונים מג’נגל שהזכיר לי קתדרלות ואת כריסטמס. זה הוביל אותי למחשבה על תקווה ועל ישועה ואז הוספתי את הקטע על האפלה שסובבת אותנו. את השיר כתבתי בעליית הגג כדי לברוח מכולם. היתה מעין דלת עם סולם קטן וסגרתי ככה שאף אחד לא יגיע אליי כדי שיהיו לי שעתיים לעצמי“. השגת הצליל הלטיני ספרדי היה כרוך במעורבות של נגנים שמתמחים בכך. מאוריזיו ראבאליקו האיטלקי ונגניו שהתמחו בכלי הקשה, הוסיפו ביולי 1992 תוספות לטיניות על גבי מה שהקליטו החברים באולפן. “הוזמנו לאולפן של פול בסאסקס והאזנו לשיר שהיה כבר גמור וממוקסס. רק אחר כך למדנו שאנחנו רוצים להוסיף נופך לטיני והבאנו את הכלים המתאימים”. בסוף דצמבר 1992 השיר יצא כסינגל ראשון מתוך האלבום וקצר הצלחה עולמית עם מכירה של מעל 4 מיליון עותקים. זה הקליפ המושקע עבר סינגל הבכורה מתוך האלבום Off the Ground. הקטע הבא Mistress and Maid היה שארית מתוך העבודה המשותפת של מקרטני עם אלביס קוסטלו. למעשה הם הקליטו לו יחד דמו נהדר בשני קולות שמדגיש עד כמה ההרמוניות הללו חסרות בגרסת האלבום הסופית. זה שיר שהתאים כל כך לאלבום משותף של קוסטלו את מקרטני שחבל שלא יצא אל הפועל. השיר עצמו נכתב כמו קטע ממחזה ואולי אפילו מתכתב עם התאטרליות האופראית של Liverpool Oratorio. קטע הבסיס הוקלט כמו להקת רוק סטנדרטית, אבל אי אפשר שלא לשים לב לדמיון הנהדר בהתקדמות הנגינה ל’מיסטר קייט’ של הביטלס במיוחד עם אפקטי הקלידים הנהדרים של וויקס. ההתכתבות עם האופרה הרחיקה לכת עד לקארל דייוויס שכתב עם מקרטני את Liverpool Oratorio. פול ביקש ממנו לעזור בכתיבת התזמור עבור השיר, מה שהוליד את קטעי כלי הנשיפה היפים הכל כך ביטלסים. בהחלט אחד הקטעים היפים באלבום. השיר הבא I Owe it all to You, הוא קטע חביב עליי שבו תיאר מקרטני טיול משפחתי שבו הוא נפעם מהמראות שראה. את ההתפעמות הזו הוא חיבר יחד עם ההתפעמות מלינדה שהיה זה טיול לכבוד יום הולדתה. שימו לב לכך שבפעם השלישית מופיעה קתדרלה בסיפורנו. “היינו בטיול בדרום צרפת שארגנו הילדים לכבוד יום הולדתה של לינדה. עברנו שלט שעליו היה כתוב “קתדרלת הדימויים”. זה היה מקום ענק שיצא מתוך סלע ועשרות מקרנים הקרינו עליו תמונות שאחת מהם הייתה של מקדש מצרי. זה היה ממש טריפ“. כמו בקתדרלה, הקטע נפתח בנגינה שמזכירה נגינת עוגב ומשם עוברת לקטע ארפג’יו אקוסטי נהדר של פול ששר לאחריו כמו מתוך הקתדרלה. הסאונד בקטע הזה הוא שילוב נהדר של האנפלאגד עם האצטדיונים אבל גם עם המצילות הגדולות סטייל האופרה וזה נהדר בעיניי. אמרנו אופרה? את השיר הבא שכתב פול Golden Earth Girl הוא חשב להקליט עם תזמורת מלאה. זה שיר קלאסי של מקרטני שנחבא אל הכלים ומתפספס בכל פעם מחדש. הקטע המלודי הזה מכיל בו את כל המרכיבים להיות קלאסיקה. הוא בלדה פסנתרית של מקרטני שמביאה סיפור מדוכדך אופראי על בחורה סטייל אלינור ריגבי ומכיל בו פארפרזות על ביטויים לטינים, יחד עם קטעי אבוב וחליל מעולים. אופרה במיטבה. בכל זאת, הרעיון לתזמורת מלאה נזנח והשיר הוקלט כקטע להקה וכיאה לאופרה, הוזעק קארל דיוויס הזכור לטוב מ’ליברפול אורטוריו’ שכתב את קטעי כלי הנשיפה. אם תרצו לדמיין כיצד היה נשמע תזמור מלא לשיר הזה, האזינו לקטע בגרסת האלבום Working Classical. זה נהדר ועצוב כל כך. הקטע השני של מקרטני וקוסטלו שעשה דרכו לאלבום הוא השיר שאני הכי אוהב באלבום. The Lovers That Never Were ושוב אנחנו בעיצומה של טרגדיה אופראית. זה הקטע הראשון שכתבו מקרטני את קוסטלו כשיר חדש של שניהם. לאחר התלבטות מקרטני החליט שהם יעשו מעין בלדה רית’ם אנד בלוזית שיושר בסגנון סמוקי רובינסון. בדמו שהקליטו שוב עולה תחושת הפספוס. קוסטלו: “הדמו היה אחד הביצועים הקוליים הגדולים בקריירה שלו. הוא נעמד עם גיטרת 12 מיתרים ואני באופן מוזר ניגנתי בפסנתר ורק חשבתי איך אני לא דופק את זה. הוא שר בלדה בקול ה I’m Down שלו. לא שמעתי אותו עושה זאת קודם לכן”. אני מסכים עם קוסטלו. ביצוע קולי מהיפים ביותר של מקרטני. ישנה גרסה יפה גם כן שיצאה בגרסת הארכיב קולקשן של Flowers in the Dirt שבה מקרטני כבר הקליט את השיר ללא קוסטלו עבור אותו האלבום ‘פלאוורז’. בכל זאת, משהו לא עבד לו למקרטני והשיר הונח בצד. עבור Off the Ground הוקלטה האופרה על האוהבים שלא מימשו את אהבתם שוב, ואני מודה התוצאה פחות טובה מהדמו ומהגרסה המוקדמת של מקרטני. הנה גרסת הדמו המופלאה שהוקלטה בסשנים ל Flowers in the Dirt: המוטיב האצטדיוני המובהק באלבום הוא הרוקר הקלאסי Get Out of My Way. זו אדפטציית רוקנרול לכל דבר ועניין של שנות התשעים לאותו רוקנרול של הפיפיטיז יחד עם כלי נשיפה ביג באנדים שמוסיפים בהחלט לאווירת ההצדעה לימים ההם שמקרטני אוהב כל כך. הוא לא שכח לשלב בו גם את הסוף המטעה שאפיין שירים מאותה תקופה. אתה חושב שהשיר הסתיים, אבל לא – הוא ממשיך כאילו אין מחר. קטע נוסף אהוב עליי מאוד מהאלבום הוא Winedark Open Sea וגם הוא נשמע כמו קטע מתוך סיפור אופראי. הפעם כתב מקרטני על התפעלותו מהים, אבל הים משמש רק כמטאפורה לים האהבה שהוא מרגיש. למרות היותו שיר אהבה נהדר, רך ומלודי, הוא הוקלט רק במסגרת הלהקה ללא כל תזמור כשמקרטני עצמו ניגן על הפסנתר החשמלי ווויקס על סינת’י בס בליווי כל הלהקה. את הקרדיט של השיר ה’גדול והמפואר’ באלבום קיבל C’mon People, שיר המנוני שמתכתב עם שנות ה 60 והביטלס ומזכיר מאוד גם את Imagine או Give Peace a Chance של לנון. פחות דברים שמקרטני נהג לעשות. מקרטני הבין היטב מביצוע המחרוזת של ג’ון בהופעות, שאנשים אוהבים את סוג החומרים ההמנונים הללו. את השיר הוא כתב בחופשה בג’מייקה ולאחר שהוקלט קטע הבסיס, חש פול שמשהו חסר לו. הוא פשפש במוחו והצירוף ג’ורג’ מרטין הבהב במהירות. “התקשרתי לג’ורג’ מרטין והוא שאל, ‘אתה בטוח שאתה רוצה להשתמש בי?’ כי הוא היה כבר לפני פרישה. ‘בוודאי שאני רוצה. זה יהיה גאוני. נעבוד כמו פעם. אתה תכתוב ותנצח’ “. הקלטת התזמור של ג’ורג’ מרטין הוקלטה איך לא, באולפני אבי רואד ב 30 ביוני 1992 . באופן מיסטי ופרוידיאני, כתב ג’ורג’ מרטין על התזמור ‘תוזמר על ידי פול מקרטני וג’ורג’ מרטין ב 30 ביוני 1962‘ ואז מחק ושינה ל 1992. באופן מעורר התרגשות, מרטין חי עדיין את התקופה ששינתה את חייו לנצח. התוצאה בומבסטית וביטלסית ברמ”ח איבריה. מסתבר ששיר שמחולק למקטעים ומתוזמר כאילו שנלקח היישר מהמחרוזת של אבי רואד הוא לא ערובה להצלחה. בפברואר 1993 יצא הקטע כסינגל השני מהאלבום, אבל הקהל לא מאוד התחבר לקטע ההמנוני הזה. אם כבר הזכרתי את הביטלס, את הקטע ה’מוחבא’ באלבום Cosmically Conscious שמבליח רגע אחרי שקטע האחרון C’mon People, טען מקרטני שכתב ב 1968, כשהביטלס היו ברישיקש. הקטע הוקלט כקטע ארוך יותר שממנו נקצר הקטע הקטן שהיווה את ההצדעה הקטנה הנוספת הזו לשנות ה 60. הצדעה שסגרה את האלבום. הנה פול מבצע את הקטע הזה על הבמה ב 2009 עם עוד שותפים כשרינגו על התופים. עוד לא מעט קטעים הוקלטו בסשנים הללו, רובם רוכזו בגרסת ה Complete Works שיצאה לאלבום. אחד מהם היה Kicked Around No More. קטע סמי ג’אזי מעניין ויפה שראה אור גם בעוד וריאציה של הסינגל Hope of Deliverance, ומדוע הזכרתי דווקא אותו? הוא מרפרף מעט עם הדבר הבא שפול הולך לעשות – הפיירמן. ב 3 בספטמבר 1992, נעשה הסשן האחרון עבור האלבום, שבאופן מוזר לא הוליד עבורו שום שיר. הסשן המבורך הזה נערך באולפנים בסאסקס בהפקתו של ג’ורג’ מרטין והוליד שלושה קטעים אקוסטיים נפלאים שעליהם אכתוב בפוסטים הבאים – Calico Skies, Great Day ו When Winter Comes. עבור עטיפת האלבום צולמו רגליהם של כל חברי ההרכב כשהם מרחפים מעל האדמה והתכנית המקורית היתה להדגיש את העובדה שנגן שחור נמצא בהרכב. לבסוף רגלי של בלייר קניגהאם השתלבו באופן סימבולי עם שאר הרגליים ולא נראה כל הבדל בניהם. עם יציאת האלבום בישראל, שודרה בטלוויזיה תכנית הדוקומנטרי על עשיית האלבום. תוכלו לצפות בה כאן: אני מודה שאני אמביוולנטי לאלבום הזה. מצד אחד זה היה האלבום הראשון של מקרטני שיצא כשכבר אהבתי אותו מאוד ומצד שני למרות השירים היפים יש בו תחושה של חוסר. האלבום ראה אור בבריטניה ב 2 בפברואר 1993, הגיע למקום השלישי במצעד שם, אבל לא עורר יותר מדי רעש. לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה בה העולם ראה את מקרטני כסמל יותר מאשר הוא ציפה לאלבום החדש שלו. מקרטני מצדו המשיך למסע ההופעות הבא הבלתי נגמר שלו שתועד ויצא באלבום הופעה נוסף בנובמבר 1993 – ולמי שהיה ספק קטן, הוא העניק לו את השם – “פול חי!“.

לואיז הריסון, אחותו הגדולה של ג'ורג' הלכה לעולמה בגיל 91. בזכותה של לואיז, ג'ורג' היה הביטל הראשון לדרוך על אדמת אמריקה ב 1963, רגע לפני הפריצה הגדולה בתחילת 1964 כשהגיע לבקר אותה בביתה באלינוי ועל הדרך ביקר גם בניו יורק. ג'ורג' עם לואיז ומשפחתה בביקור בארה"ב ב 1963 לואיז היתה מעריצה נלהבת של הלהקה של אחיה הצעיר וקידמה אותה בכל הזדמנות אפשרית. היה לה תפקיד חשוב בפריצה של הביטלס בארה"ב, כשהיא שלחה מכתבים לתחנות רדיו וטלוויזיה על מנת שישמיעו אותם ובד בבד, תקשרה עם בריאן אפשטיין ונתנה לו עצות כיצד לפרוץ את השוק האמריקאי שהיא הכירה מקרוב. כשסוף סוף זה קרה והביטלס הגיעו לארה"ב, ג'ורג' נפל למשכב ובאחד הימים נשאר בבית המלון בזמן ששלושת חברי הלהקה האחרים הסתובבו ודגמנו למצלמות. לואיז הגיעה למלון בו הוא שהה וטיפלה בו. את הסיפור המופלא שלה על 'הלהקה של אחיה הקטן ג'ורג' ', היא תיעדה בספר מעניין שנקרא My Kid Brother's Band... a.k.a. The Beatles ובו היא תיארה ופירטה על המאמצים שלה לעזור לקדם את הביטלס באמריקה ועל העבודה שלה מאחורי הקלעים עם בריאן אפשטיין וג'ורג' מרטין במטרה לסייע להם להפיץ את הביטלמניה בארה"ב - בין היתר בעזרה ביצירת קשרים שם ובעזרה לבריאן להשיג הסכם עם Capitol Records ופגישה עם אד סאליבן. לואיז חזרה בספר גם לימים המוקדמים בליברפול ומספרת על הסביבה התומכת שהוריה סיפקו סביבה לג'ורג' ובין היתר גם לביטלס האחרים, מה שהיה מתכון בטוח להצלחה.

בפרק החדש בסדרת 'מריבולבר לפפר' בביטלמניקס, הזכרתי את האלבום הקטן, הנסתר והיפהפה של ג'ורג' מרטין - Beatles to Bond and Bach - או בקיצור BBB. עבור כל מי ששאל, הנה עוד קצת פרטים עליו. בערך שנה לאחר עבודת התזמור יוצאת הדופן שלו על Live and Let Die, שוחרר האלבום הזה שהיווה מעין סיכום או חגיגה של העבודה של מרטין עד כה, שחייבים להודות עד לנקודה זו היתה מוכרת בעיקר סביב הביטלס באופן עקיף או ישיר. מכיוון שג'ורג' מרטין גדל והתחנך על ברכי המוסיקה הקלאסית, הצירוף של הביטלס, באך והעבודה האחרונה שלו על השיר עבור ג'יימס בונד השתלבו יפה באלבום ובעיקר גרמו למוסיקה של הביטלס בעזרת התזמורים שלו ליישר קו ולא ליפול מאותה מוסיקה 'תרבותית' ולעשות את הלא יעשה. לומר, לא שום היסוס את שמם של הביטלס באותה הנשימה עם באך. ג'ורג' מרטין וה'אורקסטרה שלו', סוגרים באלבום הזה מעגל עם 'קריירת' כתיבת השירים של מרטין בעיקר עבור סרטים. קריירה שלא היתה ענפה למדי. האלבום נפתח עם סוויטת בונד שמביאה קטעים נפלאים שכתב ותזמר קן ת'רון עבור הסרט Help. ת'רון המוכשר שכתב מוסיקה עבור סרטים עבד מאוחר יותר גם על המוסיקה עבור How I Won The War של ריצ'ארד לסטר, סרט שבו השתתף ג'ון, וגם עבור ה Magic Christian שבו השתתף רינגו. סוויטת בונד לא תהיה שלמה ללא גרסה נהדרת ל Live and Let Die. כדי להצדיק את שם האלבום ואת החיבור לבאך, הקטע הבא שביצעו ג'ורג' והתזמורת הוא Air on the G String, שכתב באך והפכה לאחת היצירות המוכרות שלו. זו גם אחת היצירות הקלאסיות האהובות על מרטין. עבור האלבום הזה יצר מרטין סוויטה חדשה נוספת, הפעם משירי הביטלס ובה הוא לקח ועיבד מחדש 3 שירים מסרג'נט פפר, האלבום הכי סימפוני של הביטלס. העיבוד הכי יפה הוא עבור A Day In The Life, שהופך את השיר ליצירה קלאסית שלמה, דרמטית שאולי אפילו לא נופלת מדברים שכתב באך. הקטע הבא הוא אחד הנפלאים באלבום. ב 1967 כתב מרטין קטע אינסטרומנטלי בשם Theme One, קטע שהפך לאות וזוהה מאוד עם רדיו BBC 1 ו 2. גם הקטע הזה מתקשר איכשהו לביטלס. רובין סקוט, מנהל בכיר ב BBC, פנה לחברת נורת'רן סונגז כדי לבקש שפול מקרטני יכתוב קטע עבור התחנה. מסיבותיו, מקרטני דחה את ההצעה ואז עלה שמו של ג'ורג' מרטין. התוצאה היא קטע שמגשר בין עולמות. בין עולם המוסיקה הקלאסית לבין עולם הרוק, קטע שיש בו כלי נשיפה נהדרים שמזכירם מאוד את פני ליין, אבל גם תופים עכשוויים וצלילים על גבול האלקטרונים. קטע נוסף שכתב ג'ורג' מרטין נקרא Elizabeth And Essex והוא כבר קטע קלאסי לכל דבר ועניין שחזר לתחילת העשור הקודם ב 1961 כשניסה מרטין לכתוב יצירה רומנטית קלאסית. אם יש עבודה קלאסית של ג'ורג' מרטין שרוב מעריצי הביטלס מכירים, אבל לא תמיד הבינו את ההקשר לקטלוג של הביטלס, זה פס הקול הקלאסי שכתב מרטין לפסקול הסרט Yellow Submarine. ישנם מעריצים שבעקבות כך לא מחשיבים אפילו את האלבום Yellow Submarine כחלק מהקטלוג של הביטלס. אני רואה את זה מעט אחרת. בקטלוג שיש בו את 'אלינור ריגבי' ו 'Yesterday', זה רק טבעי שהמוסיקה שכתב האדריכל שמאחורי המוסיקה שלהם עצמם בהשראה מהשיר Yellow Submarine תכנס באופן רשמי לקטלוג שלהם. מה גם שזו מוסיקה פשוט פנטסטית. כאן באלבום הזה של ג'ורג' מרטין, אוגד פס הקול לסוויטה נוספת של Yellow Submarine שקיבלה כאן הזה מקום של כבוד והיא נפלאה וענוגה עד מאוד. את האלבום סוגרת עוד גרסה של מרטין לבאך. הפעם ל Prelude For Strings, קטע דרמטי, מהורהר ועגמומי שסוגר באופן נפלא את האלבום הקטן והיפהפה הזה שתוכלו להאזין לו בשלמותו כאן: לפרק החדש בביטלמניקס - חלק 4 בסדרת 'מריבולובר לפפר', שמכיל בו בין היתר את סיפור ההקלטה והתזמור שכתב ג'ורג' מרטין עבורו, תוכלו להאזין כאן.

לפני יומיים הלך לעולמו הצלם האייקוני רוברט פרימן בגיל 83. מדוע אייקוני? לא ניתן לומר אחרת על מי שצילם בכישרון רב את עטיפות אלבומי הביטלס האייקוניות לא פחות מ with the Beatles ועד לראבר סול. כך הספיד אותו פול: רוברט פרימן היקר נפטר. הוא היה אחד הצלמים האהובים עלינו במהלך שנות הביטלס שהביא כמה מעטיפות האלבומים הכי אייקוניים שלנו. מלבד היותו מקצוען הוא היה בעל דמיון וחשיבה מקורית. אנשים חושבים לעיתים קרובות שהעטיפה ל Meet the Beatles [האלבום הראשון של הביטלס בחברת קפיטול בארה”ב שהכיל את העטיפה של with the Beatles] שבה הפנים שלנו מצולמות בחצי צל היה צילום אולפן מוקפד. למעשה זה צולם די מהר על ידי רוברט במסדרון של מלון בו התארחנו במקום בו אור טבעי הגיע מהחלונות בסוף המסדרון. אני חושב שלקח לו לא יותר מחצי שעה להשיג את התוצאה. בוב צילם גם את עטיפת ראבר סול. התרגיל הרגיל שלו היה להשתמש במקרן שקופיות ולהקרין את התמונות שצילם על פיסת קרטון לבנה בגודל אלבום, בכך נתן לנו מושג מדויק כיצד ייראה המוצר המוגמר. במהלך הצגת השקופיות שלו עבור האלבום הזה, אחד הכרטיסים שהונחו על שולחן קטן נפל לאחור והעניק לתצלום מראה ‘מתוח’. במקום פשוט להניח את הכרטיס שוב ישר, התלהבנו מהרעיון של הגרסה החדשה הזו של התצלום שלו. הוא הבטיח לנו שאפשר להדפיס אותו כך ובגלל שהאלבום נקרא Rubber Soul הרגשנו שהתמונה מתאימה בצורה מושלמת. אתגעגע לאיש הנפלא הזה אבל תמיד אוקיר את הזיכרונות החביבים ממנו. תודה בוב. אוהב פול. עד כאן ההספד של פול. ב 1990 ראה אור ספר נהדר שהוציא רוברט פרימן שנקרא The Beatles: A Private View, חמש שנים אחר כך הוא ראה גם אור בעברית בשם “הביטלס” בתרגום נהדר של לא אחר מאשר י. קוטנר, הלוא הוא יואב קוטנר. הספר נפלא ומביא את סיפורו של פרימן עם הביטלס במילותיו הוא עם תמונות נהדרות חלקן פחות מוכרות. מתוכו בחרתי להביא את ההקדמה שכתב שנשאה את הכותרת “במבט לאחור”, בה הוא שוטח את סיפור הפגישה בניהם שהוליד בספונטניות כפי שסיפר פול בהספד את העטיפה האייקונית של אלבומם השני. ספרו של רוברט פרימן במבט לאחור, קשה לי להאמין שבתחילת הקריירה שלי כצלם זכיתי לקחת חלק בחוויה מיוחדת במינה – לעבוד ולטייל עם הביטלס. במהלך תקופה של שלוש שנים ראיתי אותם מתפתחים והופכים מלהקה ליוורפולית צעירה המנגנת באולמות על שפת הים לכוכבים בינלאומיים, שהמוסיקה שלהם שלטה במצעדים האמריקניים ובגלי האתר בכל העולם. לונדון הייתה ללא ספק זירת ההתרחשויות בשנות השישים המוקדמות. הייתה תחושה של שחרור מן המלחמה הקרה שהטילה את צילה על שנות החמישים ופתיחות הולכת וגוברת כלפי כל שטחי החיים. אם לונדון סימלה את שנות השישים העליזות, הרי זה בגלל אותה פתיחות – ביחס למין, למוסיקה ולאופנה – אם כי לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בנוגע לנושאים הללו בלבד. פרימן עם רינגו ב 1964 – תמונה שצילם ג’ורג’ הריסון ואז, משום מקום, הופיעו הביטלס. שמעתי אותם לראשונה ברדיו – אהביני, את יודעת שאני אוהב אותך – ואחר כך בתקליטים, בבארים ובמועדוני הלילה. במוסיקה שלהם שיקפה את האנרגיה והאופטימיות של התקופה, והייתה זו הדרך בה טיפלו ברוקנרול, יחד עם עוד להקות אנגליות ואמריקניות, שפיתתה אותי לעזוב את הג’אז. זה היה בתחילת קיץ 1963. עבדתי כצלם מזה שנתיים בלבד, אבל כבר הצלחתי לבסס לעצמי מוניטין בזכות עבודתי לסאנדיי טיימס ולכתבי עת אחרים. זמן קצר לפני-כן נשלחתי למוסקבה לצלם את כרושצ’וב בקרמלין, ובתחילת אותה שנה צילמתי את לוח השנה הראשון של חברת הצמיגים “פירלי”. והוא הפך ללהיט גדול, ובשנים הבאות, לאירוע תקשורתי. אבל המשימה החביבה עליי באותה תקופה הייתה לצלם את ג’ון קולטריין ומוסיקאי ג’אז אחרים בפסטיבל בלונדון. את התצלומים של המוסיקאים הללו הראיתי מאוחר יותר לביטלס. שיחת טלפון מקרית לדיק פונטיין, חבר שלי שהתגורר במנצ’סטר, יצרה את הקשר ביני לבינם. דיק עבד בחברת הטלוויזיה “גראנדה” ובמהלך השנה שקדמה, צילם אותם במועדון הקאוורן בליוורפול. הוא אמר לי שאם אני מעוניין להמשיך לצלם מוסיקאים, בפירוש כדאי שאלך לראות אותם, כי הם להקה כשרונית ויש לכל אחד מהם אישיות נהדרת. בשבוע שלאחר מכן התקשרתי לאיש יחסי הציבור שלהם בלונדון. הוא הפנה אותי לבריאן אפשטיין, המנהל שלהם, שביקש ממני לשלוח תיק עבודות ללאנדודנו שבוויילס, שם ניגנו הביטלס באותה העת. בניתי תיק עבודות של תמונות שחור-לבן גדולות, רובן דיוקנאות של נגני ג’אז – קנונבול אדרלי, דיזי גילספי, אלווין ג’ונס, קולמן הוקינס וג’ון קולטריין. מתוך סשן הצילום ל Beatles For Sale התגובה של הביטלס הייתה חיובית – הם אהבו את העבודות, וכתוצאה מכך בריאן סידר לי פגישה איתם בבורנמות’, שבוע אחר כך, שם עמדו להופיע כמה ערבים באולם הקולנוע המקומי של חברת “גומונט”. בבוקר ה 20 באוגוסט 1963, ארזתי את חפצי, קפצתי לאוטו ונסעתי לפגוש את הביטלס במלון פאלאס קורט. תמונה אלטרנטיבית לעטיפת Help בראין אפשטיין התגלה כגבר צעיר ונעים הליכות, לבוש בחליפה כחולה-כהה ללא רבב, בחולצה לבנה מעומלנת ובעניבה מנוקדת. הוא לקח אותי לבית הקפה של המלון, שם אמורה היתה הפגישה להתקיים. “הם ירדו בסביבות הצהריים” הוא אמר בחיוך מתנצל. “הם מאחרי קום”. ג’ורג’ ורינגו הגיעו ראשונים, אחריהם פול, ולבסוף ג’ון. התרשמתי מהמבטא הליוורפולי העשיר שלהם, מסגנונם הישיר ומהופעתם הדקיקה והכהה – ארבעה אנשים שהייתה להם במילה אחת, כריזמה. אלטרנטיבה ל with the Beatles ג’ון שאל אותי בדרכו הישירה הרגילה מה היה לי בראש. הסברתי לו שמטרת הביקור שלי הייתה לפגוש אותם, ואם הכימיה בינינו תהיה טובה, לצלם כמה פורטרטים שלהם ואולי גם צילומים כלליים של הלהקה בזמן הופעה. לא חשבתי על עיתון מסויים לפרסום התצלומים או על כתב עת כלשהו. על זה הוכל לדבר בהמשך אם התוצאות יהיו טובות. בריאן אמר שהם יופיעו באותו ערב, אז התאכסנתי במלון וטענתי את המצלמות שלי. ארבעה ימים אחר כך, עדיין הייתי שם. מפיק התקליט שלהם, ג’ורג’ מרטין, התקשר ואמר לבריאן שתאריך היעד של הפקת העטיפה לאלבום החדש מתקרב, והוא צריך תצלום בדחיפות. בריאן שאל אותי אם בראש שלי לנסות ובסוף יום המחרת, העניין היה סגור. כשהאלבום יצא בנובמבר של אותה שנה, הביטלמאניה כבר סחפה את המדינה. זהו רק שגעון חולף, אמרו אנשים באותה תקופה. אני מעולם לא חשבתי על הביטלס כעל תופעה חולפת, והסיבה לכך נעוצה בחיוניות ובעושר של המוסיקה שלהם – מהמורשת הזאת אנחנו נהנים עד היום. #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #RubberSoul #רוברטפרימן #WiththeBeatles

באיחור אופנתי הגיע הסרט 'אם הקירות האלה יכלו לשיר' של מרי מקרטני, לדיסני פלוס בארץ. אפשר להתנחם בכך שגם לבריטניה עצמה, מקום מושבם של האולפנים, הסרט הגיע רק בימים אלה. אני מודה שחטאתי בהמון ציפיות מהסרט הזה. מה שבאמת רציתי זה סרט שיסביר את הקסם ההיסטורי של האולפנים בני כמעט ה 100 הללו, הקדמה הטכנולוגית, צוות הטכנאים האגדי ולהבין באמת את חשיבותם ולא לפטור את הכל בתשובה 'הביטלס' ועוד כמה אמנים. בשורה התחתונה, לצערי התבדתי. לטובתו של הסרט, צריך לזכור שהוא נעשה מהפוזיציה של מרי, הילדה שכביכול גדלה באולפנים ואי אפשר להסתיר את הזהות של אביה והאמת שאף אחד גם לא מנסה בסרט הזה. לאחר הצפייה בו תהיתי האם זה בעצם סרט בתוך סרט שבו מרי מספרת בעצם על הגדילה שלה על רקע האולפן ותוך כדי גם מספרת על האולפן עצמו כבדרך אגב. כיאה לפורמט הדוקו המוסיקלי הרגיל, מצעד האמנים הכמעט קבועים הגיע גם לכאן והתיישב לספר את מרכולתם. כמובן האב מקרטני ששמח לספר (ולשדרג לעיתים) את הסיפורים הרגילים שלו, רינגו, אלטון ג'ון שהרגיש כמו סייד-קיק לא שייך, ג'ימי פייג' ועוד. זה באמת נחמד לשמוע את אותם הסיפורים שוב ושוב, אבל זה הרגיש יותר כמו פגישת מחזור של כל הדמויות המוכרות ולא כדוקו מעמיק. אי אפשר לדבר על אולפני אבי רואד בלי להעלות באוב את ג'ורג' מרטין, האב הרוחני, אבל צריך וראוי לומר שהכוכב העולה ג'יילס בנו שנכנס היטב לנעליו כמפיק של הביטלס 2.0, נכנס היטב לנעליו גם כמדגים הלאומי של הדוקו ואני מודה שאני מחבב אותו מאוד. כמעט כמו את אביו. כשהתחילה הסקירה הממש קצרה על ההיסטוריה של האולפנים וההקלטה הראשונה שנעשתה שם, הרגשתי לרגע אחד קטן אושר לראות את הסדרה על ג'ורג' מרטין שעשינו בזמנו בפודקאסט הופכת לסרט. האושר היה קצר מאוד מכיוון שהמחקר לא היה מעמיק ולקוני מאוד. משם התאווה או חוסר האיפוק לקפוץ לביטלס גברו על הכל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחצי מהסרט באופן מצטבר הוקדש לביטלס וחצי באופן מאוד שטחי לאמנים אחרים ששימשו כמעין ניצבים לביטלס שהזרקור באופן מובהק היה עליהם. אם כבר ביטלס, אז שוב נקודת האור הוא ג'יילס מרטין עם ההסברים הנפלאים שלו, כשהוא משחק בקונסולה ומדגים את פשטות ההקלטות של אלבומם הראשון של הביטלס עם 'טוויסט אנד שאואט' וגרם לי לתהות ולפנטז האם הוא שלח רמז עבה לגבי המיקס הבא שהוא עובד עליו ומתוכנן עבור הביטלס? מרי מקרטני על רקע הכניסה לאולפנים כשכן סופרו סיפוריהם המעטים של אמנים אחרים זה היה מרתק. ג'ימי פייג' בהקלטה של גולד פינגר, הגילוי האמנם מעט תלוש, אבל מרתק על כך שפלה קוטי שנמשך לסאונד המתקדם שלהם, הקליט באולפני אבי רואד עוד לפני שהגיע מקרטני לניגריה, כדי 'לפלוש' לטריטוריה שלו. צילומי הוידאו מההקלטה של סילה בלאק היו פנומנלים והדגימו איך ג'ורג' מרטין עבד באולפן כאילו היה הממלכה שלו. החסרון הגדול מאוד או הפספוס הכואב של הסרט בעיניי, חוץ מהחוסר בהסבר על ההתפתחות ההיסטורית/טכנולוגית שלהם, הוא חוסר ההתייחסות המשווע לאנשים הכי חשובים שהסתובבו שם - אנשי הצוות הטכני המופלאים שעברו, גדלו וגידלו את האולפנים הללו, כי הרי מה הם האולפנים ללא האנשים? הגאפ ההיסטורי בסרט, ממש לפני סופו הופר כשבלקוניות לא קוהרנטית מפליאה מאוד, סופר על המשבר והתקופה הקשה שעברו האולפנים ב 1979. האולפנים היו בתקופה הזו בצניחה חופשית והדיבורים היו על כך שאולפן 1 הגדול שהקליט בו תזמורות, יהפוך לחניון לרכבים. מכאן התחיל החיפוש של קן טאונסנד שהפך למנהל האולפנים, אחר פעילויות שיכניסו כסף. הישועה הגיעה משני פסי קול נהדרים שהצילו את המצב. באופן מוזר, דווקא האחים גאלאגר לבית אואזיס שהקליטו שני אלבומים באולפנים, קצת הצילו את המצב. הם היוו הייצוג הכפול לדור הצעיר יחסית שבא אחרי הסערה הגדולה של האולפנים וגם את דור הבריט רוק. דווקא הדמויות הפרועות הללו בעברן הקלילו את האווירה ה'ממלכתית' ולמרות גילויי הערצה לא מוסתרים לאולפן ולביטלס, העלו חיוך עם הסיפור שהצביע שהם כמעט גורשו משם בעת ההקלטות בסוף שנות התשעים. האב והבן בהיכל הקודש ממש לקראת הסוף, העלה ניל רוג'רס תהיה מעניינת. האם יש קשר בין המוסיקה הנפלאה שנעשתה באולפן לבין האולפנים עצמם. כלומר האם יש בו קסם שיצר כל כך הרבה תקליטים נהדרים? שאלה חשובה שלטעמי הסרט נכשל להסביר ולענות עליה, אבל בדבר אחד הוא כן הצליח. להדגיש את העובדה שמגיע לאולפנים המופלאים הללו סדרה נרחבת שתסקור את ההיסטוריה הנהדרת שלהם באופן רציני ומעמיק. למיני הסדרה על ג'ורג' מרטין ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט שעסקה במאסטרו וגם באולפנים תוכלו להאזין בלינק הזה.