אהלן! בפרק החדש בסדרת השירים הזנוחים של הביטלס, אדבר הפעם בין היתר על ז'אנר הקאנטרי, שאיתו הביטלס פלירטטו לרגע. אעסוק גם בקאבר נהדר שעשו הביטלס בהובלתו של לא אחר מאשר רינגו סטאר שאהב את הז'אנר והדגים יכולות קאנטרי טבעיות וביצע את השיר שביצע במקור באק אוונס, וכתב ג'וני ראסל, כאילו שזה השיר שהוא כתב לעצמו. אדבר גם על התהוות הקאנטרי במאה העשרים וההגעה שלו לליברפול, מה שהעניק לה את השם 'הנאשויל של הצפון'. ואולי רק אולי, נענה על השאלה, מהו אלבום הקאנטרי של הביטלס. מה נותר עוד לומר? היי הו סילבר! לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

ב 29 באוגוסט 1966, הביטלס מופיעים בקנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, מה שתהיה ההופעה האחרונה הסדירה שלהם מול קהל. לאחר מכן הם מחליטים לקחת הפסקה מענייני הלהקה ולהתפנות איש איש לעינינו הוא. לנון מקבל את הצעתו של הבמאי של 2 סרטי הביטלס, ריצ’ארד לסטר וממריא יחד עם ניל אספינל ב 5 בספטמבר להאנובר שבגרמניה על מנת לגלם את טוראי גרינוויד בסרט How I Won the War. 2 אירועים מכוננים נולדים כתוצאה מצילומי הסרט הזה: הוא כותב תוך כדי שיר געגועים לילדותו, מה שיהפוך ליצירת המופת Strawberry Fields Forever. בנוסף לכך מתחיל לנון לחבוש את המשקפיים העגולות שהיוו סימן ההיכר שלו מאז. ב 14 בספטמבר, ממריא ג’ורג’ הריסון יחד עם רעייתו פאטי להודו על מנת ללמוד סיטאר אצל ראווי שאנקר ולהתנסות בלימודי יוגה גם כן. מקרטני שנשאר בלונדון, מסתקרן ומבלה זמנו בחקירת אזורי מוסיקה אחרים כמו צפייה והשתתפות במופע של מוסיקה ניסיונית מאולתרת שמבוצע על ידי להקה בשם AMM שמופיעה בקולג’ המלכותי לאמנות בלונדון. הקהל המועט שהיה שם הוזמן להשתתף ביצירת האלתורים ומקרטני ההרפתקן, מנגן בעזרת ספל בירה על צלעות רדיאטור. יום אחרי המאורע החשוב הזה, ממריא מקרטני יחד עם בריאן אפשטיין לפאריז על מנת לבלות סופ”ש עם לנון וניל אספינל שעברו שם בדרכם ללוקיישן הצילומים הבא של סרטו של ריצ’ארד לסטר בדרום ספרד. לנון וניל אספינל בתחנת הביניים בפאריז בדרך לספרד ב 4 באוקטובר יצטרפו ללנון ולסינתיה בספרד רינגו ואשתו מורין וישהו אתם עד ליום הולדתו ב 9 באוקטובר. רינגו וג’ון בסט הצילומים בספרד כחודש לפני כן, מקבל מקרטני הצעה מעניינת מהבמאי רוי בולטינג שיחד עם אחיו ג’ון, מפיקים סרט חדש שמבוסס על מחזה מ 1963 מאת ביל נואטון בשם All In Good Time. מקרטני סיפר: “אחד מהבמאים מהאחים בולטינג, ניגש אלי – רוי. הוא התעניין מאוד במוסיקה שכתבנו. הוא שאל, ‘אתה מעוניין לכתוב משהו לסרט?’ אמרתי, ‘וואו, כבוד גדול’. הם היו במאים אנגלים מפורסמים, אז ידעתי שהסרט יהיה טוב, יחד עם קאסט משובח כמו ג’ון מיילס והילי מיילס והייוול בנט. אז אמרתי, ‘כן, בסדר!'” התכנית המקורית הייתה שג’ון שבילה את זמנו בספרד בעבודה על הסרט של לסטר, יחבור למקרטני כשיחזור בנובמבר, והם יעבדו יחדיו על המוסיקה לסרט החדש. זאת אנחנו למדים ממה שהתפרסם ב NME באוקטובר 1966: “כאשר הוא יחזור מהצילומים בספרד בחודש הבא, ג’ון לנון יעזור לשותפו לכתיבת השירים פול מקרטני לכתוב מוסיקה לסרט חדש בשם All in Good Time שבו משתתפת הילי מיילס. השם הקודם Wedlocked הוחלף והמפיקים התקבעו על All In Good Time. פול ככל הנראה כבר החל בעבודה על המוסיקה לסרט”. כשג’ון חוזר בנובמבר, הוא לא ממש מראה סימני עניין בפרויקט, ומקרטני שבעצמו מפגין חוסר חשק ניכר מקבל חיזוקים ושכנועים מג’ורג’ מרטין שכבר מודע ליכולת של מקרטני לבצע את המשימה ככותב יחיד. צפייה בסרט שכמובן יצא בסוף בשם The Family Way (שלהפתעתי הייתה מהנה), העלתה את התחושה שבמבט ראשון מדובר בקומדיה קלילה שמנסה לגחך על היחסים הפנים משפחתיים במשפחה אנגלית טיפוסית בשנות ה 60 מצד אחד, אך מצד שני קשה להתעלם מהביקורת הנוקבת על השמרנות האנגלית ועל הלחץ המופעל על הצעירים מצד סביבתם הקרובה להיות און טראק, במסלול המקובל. בין לבין ישנה גם אמירה לא הכי קוהרנטית על חיי משפחה בפורמט אחר מהמקובל. יחד עם הנופים של אנגליה הירוקה, הקודרת והמעוננת, הסרט מצליח להעביר את המסר. עוד דבר שמשך את תשומת לבי והפליא אותי, הוא העיסוק במין בצורה יחסית פתוחה. בכל זאת מדובר על התקופה שלפני קיץ האהבה של 67 ומה גם שבסרט נכללת סצנת עירום מרומז. עלילת הסרט מתרחשת בלנקשייר (כן זו עם 4000 החורים) שבבריטניה. גיבורי הסרט הם הזוג הצעיר בני ה 20, ג’ני פייפר וארתור פיטון. הסרט מתחיל ביום החתונה של הזוג הנרגש שעל פי המסורת כמקובל ישן כל אחד בבית הוריו. שניהם כבר מייחלים למפגש בניהם. החתונה מתרחשת כמתוכנן בכנסייה ולאחר מכן המסיבה עוברת לפאב מקומי. הזוג נרגש מהמחשבות על בילוי הלילה הראשון שלהם יחדיו בחדרו של ארתור בבית הוריו לוסי ועזרא (שמגלם השחקן ג’ון מיילס הנפלא שהוא במציאות אביה של הילי שמגלמת את ג’ני). עד כאן הכל טוב ויפה אך מכאן מתחילה קומדיה של טעויות ותלאות שבהן, איך נאמר זאת בפשטות ובעדינות, הם לא מצליחים “לממש” את נישואיהם. עזרא, אביו של ארתור מזמין את המשפחה השיכורה לבית לאחר החגיגה בפאב מה שלא משאיר מקום לפרטיות, מיטתם של הזוג מתמוטטת אחרי שהבוס של ארתור (בקולנוע בו הוא עובד כמקרין), משחרר את הברגים כתעלול, וכדי להכעיס עוד יותר, ירח הדבש במיורקה מתבטל. האירועים הללו גורמים לזוג למתח עצום מה שלא עוזר ולא מקרב את המטרה המיוחלת. ככל שנוקפים הימים, המתח בניהם מחמיר והנישואים נותרים בלתי ממומשים וזאת למורת רוחם שלהם ושל כל סביבתם הקרובה והחטטנית. הנה דו שיח משעשע בין לוסי לעזרא, אמו ואביו של ארתור: עזרא: כל הספרים שהוא קורא, זה לא טבעי. לוסי: מאיפה אתה יודע מה טבעי ? עזרא: אבא שלי תמיד נהג לומר שאם זה היה טבעי, היית רואה חיות שעושות את זה. לא ראיתי אף פעם סוס קורא. סצנה משעשעת והזויה כאחד ולדעתי שיאו של הסרט, מתרחשת כאשר הוריה של ג’ני מגיעים לביקור חירום אצל הוריו של ארתור על מנת לדון ב”בעייה”. תוך כדי הדיון, מעלה עזרא הצעה שאולי ארתור בכלל לא נמשך לנשים. הדבר מרתיח את אשתו לוסי שמעלה זיכרון מירח הדבש שלהם עצמם, בו עשה עזרא מעשה שבלתי יעשה והביא אתו את חברו הטוב בילי מה שמצביע שאולי גם הוא חולה באותה ה”מחלה”. בני הזוג ג’ני וארתור ממשיכים להתרחק וג’ני הצעירה מתחילה לבלות עם אחיו הצעיר והמגניב של ארתור ג’ף שמתחיל להתאהב בה. בסופו של הסרט הארוך יחסית (כמעט שעתיים), מנהלו של ארתור בקולנוע מקניט אותו על חוסר תפקודו בנישואיו ומציע בלעג את שירותיו במקומו. זהו הקש ששובר את גב הגמל וארתור מתנפל עליו באגרופים, מה שכמובן גורם לפיטוריו. ארתור חוזר הביתה ומסתגר בחדר, ג’ני מגיעה והם מתעמתים ומטיחים אחד בשנייה האשמות קשות מה שמוביל לבסוף לכך שהם מתנים אהבים. ברקע נשמעת הסימפוניה החמישית של בטהובן ,הצלילים שמכנות השכנות הרכלניות שעומדות בחוץ כ”צלילי הניצחון”. סוף טוב הכל טוב, ירח הדבש שלהם קורם עור וגידים, זאת לאחר שקיבלו את כספי ירח הדבש שבוטל מסוכנות הנסיעות. לשמחתם, הוריו של ארתור מציעים להם עזרה ברכישת בית עבורם. הסרט מסתיים בעגמומיות מה. לאחר שהזוג המאושר עוזב את הבית לירח הדבש, מתיישב עזרא, נזכר ומבכה את מה שיכול היה להיות עם חברו בילי. כשבנו הצעיר ג’ף שואל לפשר העצבות שירדה עליו, הוא עונה: “אלו החיים בחור. הם אולי יגרמו לך לצחוק בגילך, אבל יום אחד הם יגרמו לך לבכות!” קצת על השחקנית הראשית הילי מיילס. ב 1964 חיוותה את דעתה מיילס על הביטלס בקטע קצר בעיתון: “הם פשוט נהדרים”. באותה שנה סידרה לה אמה “דייט” עם ג’ורג’ הריסון באירוע צדקה, זו הייתה בעצם מעין מכירה פומבית והדייט עם הריסון היה הפרס. ג’ורג’ המאוהב שכבר פגש את פאטי לא ממש התעניין בהילי מיילס, בת ה 16. חודש לאחר מכן, צולמה הילי במועדון משוחחת עם רינגו, מה שליבה גל שמועות על רומן בניהם. בחזרה לגיבורנו מקרטני. המשימה הראשונה שמחלק ג’ורג’ מרטין בפרויקט פס הקול הזה, היא לכתוב את מוסיקת הפתיחה הראשית לסרט. פול מצליח לכתוב קטע קטן ומביא אותו למרטין שממהר לקחת ולבנות תזמור סביבו. בינתיים, פול יוצא לטיול בצרפת, ספרד וקניה יחד עם מל אוונס . ג’ורג’ מרטין עצמו לוקח גם הוא חופשה ויוצא לשייט לניו יורק. לאחר שבועיים הם חוזרים וממשיכים את העבודה, הפעם על קטע אחר שמקבל את השם Love in the Open Air. ג’ורג’ מרטין סיפר: “הבנתי שאנחנו זקוקים לקטע שהנושא שלו הוא אהבה אבל שיהיה גם עגמומי. ביקשתי מפול שיכתוב משהו. חיכיתי, אך דבר לא קרה. לבסוף נאלצתי ללכת לביתו של פול ולעמוד שם אתו עד שיצר משהו. ג’ון ביקר וייעץ קצת, אבל פול יצר את המנגינה וניגן לי אותה על הגיטרה. הקשבתי וכתבתי אותה. זוהי מנגינה שברירית, אך משכנעת. הוספתי כלי נשיפה וכלי מיתר, וקראנו לקטע ‘אהבה באוויר הפתוח’. מנגינה דיי מדבקת”. פול הסביר את רצונו להתנסות בנישה אחרת של מוסיקה: “אם בורכת ביכולת לכתוב מוסיקה, תוכל לכתוב אותה בצורות שונות. תמיד הערצתי אנשים שעבורם זו אומנות, כותבי השירים הגדולים של העבר כמו רוג’רס והמרשטיין, או קול פורטר. ממש הערצתי את זה שהם יכולים לכתוב מחזמר ומוסיקה לסרטים. אבא שלי ניגן בחצוצרה ואבא שלו היה בלהקת כלי נשיפה אז הייתה לי את הנטייה”. פול לא ידע לקרוא ולכתוב מוסיקה ולכן הוא היה חייב את עזרתו של ג’ורג’ מרטין כדי שיעביר את הרעיונות שלו לנייר. פול זמזם למרטין את המנגינה או ניגן אותה על הגיטרה או הפסנתר וג’ורג’ מרטין המשיך ופיתח את הרעיון. כל פעם שפול נתקע, ג’ורג’ מרטין דרבן אותו: “אם לא תביא לי רעיון או מנגינה אני אכתוב אחת משלי…”.ופול סיפק את הסחורה. ההקלטות מתחילות בנובמבר באולפני CTS בלונדון ומסתיימות ב 18 בדצמבר 1966. הנגנים שמנגנים בהקלטות זוכים לכינוי “התזמורת של ג’ורג’ מרטין”. העבודה מסתיימת כשבועיים לפני הדד ליין ליציאת פס הקול לחנויות התקליטים ולמרות היצירה הנהדרת אפשר לשמוע שפס הקול לא אפוי עד הסוף ושהעבודה לא נסתיימה כראוי ושכנראה היו דרושים עוד כמה ימי עבודה. את הזכויות להוצאת האלבום בבריטניה רוכשת חברת Decca, אותה אחת שעשתה כ 5 שנים לפני כן אודישן כושל לביטלס. האלבום יוצא בבריטניה ב 6 בינואר 1967, ומכיל 13 קטעי מוסיקה קצרים למרות שעל עטיפת האלבום לא מצוינים שמותיהם ובשמיעה ראשונית הם נשמעים כמקשה אחת. המוטיב החוזר של כל הקטעים הוא 2 פיסות המוסיקה שהביא מקרטני למרטין שתזמר להם ווריאציות שונות לאורכו של הפסקול הקצר הזה (24 דקות בסה”כ). ואלו הם קטעי האלבום: 1. קטע הפתיחה שמתחיל עם תרועות החצוצרות הדרמטיות לפרקים יחד עם העוגב הכנסייתי כיאה ליום החתונה. 2. קטע חצוצרה מלכותי שממשיך עם נגינת מיתרים רכה שלוקחת את המאזין פנימה אל תוך המציאות והבית האנגלי. 3. קטע קצר תזזיתי וקצבי שמתחיל עם כלי הנשיפה ומשלב בו גיטרה חשמלית בס ותופים בסגנון ג’אזי. 4. בחזרה לכלי הנשיפה המלכותיים יחד עם כלי המיתר הרכים. הפעם מלווה סוג של חליל את הקטע ומשווה לו אווירה חולמנית כשהמוטיב החוזר הוא הקטע Love in the Open Air. בסופו מגיח הקטע הג’אזי מהטרק השלישי. 5. גיטרה קלאסית מלווה את הווריאציה הזו ל Love in the Open Air ולאחר מכן מצטרפים כלי המיתר. לאחר מכן חוזרת הגיטרה הקלאסית בקטע עצמאי משלה. 6. הקטע שקיבל את השם Love in the Open Air במלואו. 7. הקטע נפתח בהלמות תופים, הקטע הכי “רוקנרולי” באלבום בו גיטרה חשמלית מנגנת את נעימת Love in the Open Air – לי אגב הוא מזכיר את האוברטורה של אופרת הרוק טומי של The Who שתבוא רק בעוד כשנתיים. 8. שוב חוזרים אל כלי הנשיפה המפוארים ובאים לעזר מיד כלי המיתר. הקטע החוזר מזכיר מאוד את הקטע הפותח של האלבום רק שהפעם בליווי תופים שמזכירים מצעד. 9. חוזרים לגירסה הרוקנרולית כשהפעם מלווה אותו מה שנשמע כמו אורגן האמונד, מה שנותן אווירה משוחררת יותר. 10. הקטע נפתח במה שמזכיר נעימת “ג’יימס בונד” וחוזר לאיטו לקטע המוכר עם כלי המיתר הרכים כשהפעם מקבל את הבמה סולו צ’לו מנוכר ונוגה. 11. הקטע נפתח בדרמטיות (קצת מזכיר קטע מתוך התזמור שיעשה מרטין בפסקול לצוללת צהובה), ונופל לרגלי הגיטרה הקלאסית והחליל שמרגיעים את האווירה. 12. קטע גיטרה בארוקי קלאסי שוב לאותה פיסת מנגינה שחיבר מקרטני שמתחבר עם מה שנשמע כמו צלילי בסון. הקטע ממשיך לחליל המוכר וחוזר חלילה לגיטרה הקלאסית. 13. החצוצרות מריעות שוב, התופים הולמים ותהלוכת הניצחון יוצאת לדרכה ומסיימת את פסקול הסרט. תוכלו להאזין לאלבום כאן: האלבום לא הזהיר במצעדים, אך באותה שנה מקבל מקרטני את פרס אייבור נובלו עבור היצירה האינסטרומנטלית הטובה ביותר. היצירה הזו שנכון שברובה הייתה מעשה ידיו של ג’ורג’ מרטין, אך בכל זאת שורשיה נשתלו אי שם ביצירות הסולו של מקרטני בביטלס Yesterday ו Eleanor Rigby. היא הראתה למקרטני מה אפשר לעשות עם מוסיקה מחוץ לפורמט המוכר של להקה ונטעה בו את הזרעים לעבודה על Penny Lane ועל היצירה הענקית הפנומנלית של הביטלס בניצוחו של מקרטני, סרג’נט פפר. אך כמו השירים ההם שהתחילו את הקרע בין לנון ומקרטני, היצירה הזו ממשיכה בתהליך הקריעה הבלתי נמנע. ב 1995 סיפר פול שג’ון לא היה ממש מרוצה בלשון המעטה מהיצירה הראשונה שלו מחוץ למסגרת הכתיבה של לנון-מקרטני: “זה מצחיק, דיברתי עם יוקו לאחרונה. דיברנו על כל הדברים האלה שקרו מזמן. בגלל שהוא שיחק בסרט בשם ‘איך ניצחתי במלחמה’ – אז התחלתי לעשות משהו, איזה סולו קטן, רק לשם השינוי, רק בשביל הפסקה. שאלתי אותו, ‘האם זה בסדר אתך?’ הוא אמר, ‘כן, בסדר, בסדר’. אבל יוקו אמרה לי שהוא בעצם קצת נרתע מזה, כי הוא קיווה כנראה שאומר שלנון-מקרטני יכתבו את זה יחד. בשבילי זו נראתה כמו הזדמנות טובה כדי לברוח ממה שאני עושה בדרך כלל. יוקו אמרה שכנראה לג’ון קצת כאב מכל הסיפור. וזה עצוב. אבל בעצם דיברנו על זה. הוא פשוט לא סיפר לי אז. הוא בטח הסתיר את זה”. תמונות מאולפן ההקלטות:

מה היה לנו בפרק הקודם. קראתי לו “1972 האיומה של מקרטני” ולא בכדי. הפוטנציאל העצום של מקרטני להצליח לאחר פירוק הביטלס לא מצליח להתממש. שלישיית השדים מהעבר לא מצליחה להפסיק לרדוף אותו. זה דוחף אותו לוויסקי ול 2 אלבומים שכיום בדיעבד נחשבים לקלאסיקות של מקרטני ואני כמובן מדבר על מקרטני 1 וראם. אבל בזמן אמת הם נשמעו מוזרים ובחלל הריק ובכאוס הזה שנוצר, מתעלה לו אחד, ג’ורג’ הריסון שמו עם אלבום משולש שמכיל תנובה ראויה לקנאה ולקצת פחות הפקה שפשוט התפוצצה למעריצי הביטלס באזנים. מקרטני שבעצם מתחילת הקריירה שלו שויך להרכב אחד בלבד, לא ממש יודע לשחות כסוליסט ולכן הוא מחפש להקים הרכב שיהווה לו בית חם אבל, וזה אבל גדול, הוא יוכל לשלוט בו ללא הפרעה. את האלבום Wild Life הוא מקליט לראשונה עם ההרכב המצומצם שהצליח לגייס שמונה את דני ליין והמתופף דני סוויל. למרות שאנשים אוהבים לא לאהוב אותו, אני (אורי) מאוד אוהב את האלבום הזה למרות הבוסריות ההרכבית המקסימה בעיניי. לאחר שחרור האלבום הזה בסוף 1971, מקרטני עובר את אחת השנים הלא מוצלחות שלו בקריירה: ניסיונות לייצר פרובוקציות (אחת פוליטית והשנייה מינית) מולידים 2 סינגלים של ווינגז שנכנסים לרשימה השחורה של ה BBC ולא ממש מצליחים להמריא. תוסיפו על כך מעצר מתוקשר, רעיון לסרט אנימציה שנגנז וצריכת אלכוהול וסמים שלא הייתה מביישת את לנון ביום טוב וזה מסביר את השם שנתתי לפוסט. מקרטני בעיקר מחפש דרך והוא כותב כל הזמן שירים ומנסה אותם על הקהל במהלך סיבוב ההופעות Wings over Europe. בתוך כל האנדרלמוסיה הזו מתחילה הלהקה לעבוד על האלבום השני שלה. ליתר דיוק ההקלטות נמשכות בין מרץ לאוקטובר 1972 עם הפסקות להופעות. מקרטני השאפתן מדבר על להקליט אלבום כפול. למה? כי הוא מנסה להשליט סוג מסוים של דמוקרטיה – לפחות מדומה, בהרכב החדש שלו. הוא זוכר את ניסיון הדיקטטורה שלו ומה הוא עולל ללהקה הקודמת שהיה חבר בה ועכשיו הוא רוצה לתת צ’אנס לכל חברי הלהקה (אלו שרוצים וכותבים) לתרום ממרכולתם לאלבום. כן כן אפילו ללינדה. דני ליין ממהר ומביא את השיר I Would Only Smile שאותו תוכלו לשמוע כאן: לינדה אצה רצה ומביאה את Seaside Woman שלבסוף ייגנז וייצא כסינגל בארה”ב רק ב 1977 תחת שם בדוי. מקרטני עצמו כותב לא מעט קטעים שבסופו של דבר לא ייכנסו לאלבום ולאושרי הגדול יצאו כולם בגרסת האלבום הכפול שיצאה ממש בימים אלו ונקראת גרסת הריקונסטראקטד ובה בעצם הרכיבו את Red Rose Speedway מחדש כאלבום כפול. עטיפת גרסת הריקונסטרקטד הכפולה החדשה לאלבום הרעיון לאלבום הכפול נגנז בסופו של דבר מסיבות שיווקיות וכלכליות גרידא – אף אחד לא האמין שאלבום כפול של פול מקרטני ימכור. נקודה. דיברנו על דמוקרטיה, אבל מצד שני מקרטני בוחר להביא 4 קטעים לא מבושלים מהסשנים של האלבום ראם ואת חלקם אפילו לא להקליט מחדש. אם הייתי חבר ווינגז הייתי דיי נעלב. חוץ מהשירים שנכנסו לאלבום ואותם נסקור עוד כמה שורות, מביא מקרטני את Night Out הלא אפוי שהוקלט כמעין ג’אם סשן בו הוא והלהקה צועקים לא מעט את צמד המילים night out. הקטע הזה אגב פותח את גרסת האלבום הכפול החדשה שיצאה ותוכלו לשמוע אותו כאן: עוד משהו שחשוב לומר, שנה לאחר צאת Red Rose Speedway, יתכנן מקרטני להוציא אלבום שיאגד בו את החומרים האבודים הללו שלא ראו אור, האלבום שקיבל את הכותרת Cold Cuts (תודו שזה משחק מילים נחמד), תוכנן להשתחרר ב 1975 ומסיבות שונות נדחה מפעם לפעם עד שלבסוף נגנז לגמרי כשהשמועה אומרת שמקרטני הבין שגם כך כל החומר נמצא בחוץ בדמות בוטלגים והוא איבד עניין. חלק מהחומרים שתוכננו לאלבום הזה שוחררו לבסוף כבי סיידים או בהזדמנויות שונות אחרות. לדוגמא: Country Dreamer הווסטרני תוכנן גם הוא להיות באלבום הכפול, ולבסוף שוחרר כבי סייד לסינגל Helen Wheels שייצא בסוף 1973. גורל דומה קיבל I Lie Around שנכתב יחד עם לינדה והגיע היישר מהסשנים של ראם. בסופו של דבר הוא השתחל לסינגל Live and Let Die שיצא כחודש לאחר יציאת Red Rose Speedway. הקטע שאני הכי אוהב מאלו שלא נכנסו לאלבום הוא The Mess שהוקלט בהופעה חיה בהאג והוא אנרגטי כמו שרק מקרטני יודע לעשות. לבסוף הגרסה הזו מתווספת כבי סייד לסינגל שנבחר לייצג את האלבום החדש My Love. כן נעשה ניסיון לתפוס את אותה אנרגיה גם באולפן ואני מצר על כך שזה לא נכנס לאלבום. ככה זה נשמע: פול כותב עוד שיר מקבוצת השירים המופנים אל ג’ון הפעם עם השאלה “מדוע התנהגת אליי ככה?”, לי אגב יש תשובה אבל אשמור אותה לעצמי. הקטע נקרא Best Friend והיא הוקלטה בהופעה חיה בבלגיה , אין לי מושג מדוע השיר היפה הזה לא הוקלט כיאות ונכנס לבסוף לאלבום. הקטע הקטן והאקוסטי Mama’s little girl הוקלט גם הוא עבור האלבום, נגנז ולבסוף שוחרר ב 1990 כבי סייד עבור Put it there. הנה הגרסה שהוקלטה עבור Red Rose Speedway. גרסה מקסימה לשיר Tragedy שביצעו להקת הדוואפ הפליטוודס (לא פליטווד מאק), ב 1961, הוקלטה על ידי ווינגז לאלבום הזה ונשארה בחוץ ומראה שמקרטני לא שוכח את המקורות ואת הימים ההם מצד אחד ומצליח לנכס לעצמו את השיר כאילו היה שלו. הגרסה של הפליטוודז: הגרסה של ווינגז – שימו לב לקול הנפלא של מקרטני. פול הקליט עוד שירים שלא עברו את סף הדמואים הביתיים כמו למשל 1882 שבוצע גם בהופעות. את הדמו הביתי תוכלו לשמוע כאן: קדימה לאלבום. הקטע היפה Big Barn Bed שפותח את האלבום Red Rose Speedway הוקלט באולפני אולימפיק במרץ 1972. הוא נכתב על ידי פול ולינדה עוד ב 1970 ויועד עבור האלבום ראם. הוא עד כדי כך משויך לראם, שקטע שמופיע בסוף החזרה על Ram On בסופו של האלבום ראם חוזר בשיר הזה אבל הפעם הוא פותח אותו. בסופו של השיר שרים חברי הלהקה קטע מהפזמון של Seaside Woman של לינדה שלא נכנס לאלבום. הקטע הזה של רפרנס לשירים אחרים לא זר למקרטני והוא עצמו אמר על כך: “לפעמים מילים נכנסים לראש וקשה להפטר מהן. לעיתים אתה מצטט גם משירים אחרים ואתה יודע שאתה חייב להפטר מהקטע הזה, אבל לפעמים זה קשה למצוא תחליף טוב יותר וזה שכבר כתבת נשאר בתודעה”. זה פחות או יותר מה שקרה למקרטני בקטע הזה. היה לו רעיון מסוים ב ram on והוא ניסה להכיל אותו על הקטע הלא גמור big barn bed – אני מאוד מחבב את הקטע וחושב שזו פתיחה אדירה לאלבום, המילים פחות חשובות לי כאן, הנגינה מושחזת, הקולות נפלאים והכל משתלב יחד בכיוון טוב ומבטיח. בטח רציתם לראות את הלהקה מבצעת את השיר בפתיחת תכנית הטלוויזיה ג’ימס פול מקרטני. אני יודע שכן. שימו לב לצגי הטלוויזיה הקטנים שמדמים את הקהל וגם לתשובות המצחיקות שנותנים חברי הלהקה לשאלות שמופיעות על המסך. ב My Love אפשר באמת לשמוע איך הלהקה הזו התגבשה והתקדמה מהאלבום הקודם. הקטע הוקלט חי באולפן יחד עם תזמורת מלאה ועל סולו הגיטרה האלמותי הופקד לא אחר מאשר הרכש היחסית חדש הנרי מקלוק. אמרנו שמקרטני מנסה לייצר הרמוניה ודמוקרטיה בחבורה, והנה הוא מוותר על אחד הקטעים הכי יפים בשיר הזה. הנרי מקליט את הסולו בטייק אחד אבל זה עולה לו בדמים. הוא לא רגיל להקליט כשסביבו נמצאת תזמורת והוא כל כך רוצה לרצות את מקרטני. מקרטני נותן להנרי מרחב פעולה וברגע האחרון הנרי משנה מעט את מה שנהג לנגן בהופעות והתוצאה מרהיבה. הנה הקליפ לשיר האהבה שנפלא שכותב מקרטני ללינדה ובהופעה בישראל קיבל את ההקדמה “זה בשביל לינדה” שלא השאיר עין יבשה – לפחות את שלי. השיר יוצא כסינגל ב 23 במרץ 1973 בבריטניה כשמצדו השני כאמור הגרסה החיה של The Mess הוא מגיע למקום ה 9 במצעד בבריטניה ובארה”ב לעומת זאת הוא כובש את המקום הראשון. מודעה שפורסמה כשהגיע הסינגל My Love לראש מצעד הבילבורד הטרק הבא Get On the Right Thing, מגיע היישר מהסשנים של ראם מ 1970 ללא כל שינוי – ואיך אנו למדים זאת? קודם כל הסאונד הוא נורא ראם, ההרמוניות הקוליות, סגנון השירה, התופים הגיטרות – הכל צועק ראם. דבר שני, כל השיר מדבר על “אם נעשה את הדבר הנכון אנחנו לא יכולים לטעות…” – מזכיר משהו ? האלבום ראם נסגר עם אותו הוייב: We believe that we can’t go wrong מתוך back seat of my car. הסיבה השלישית היא שכל השיר מדבר זוגיות, משפחה ואהבה. ג’ון בלניי ניסח זאת מצוין בספר The Song He Was Singing – “לצערנו שמענו זאת כבר קודם וטוב יותר…”. אבל אין על ליין הבס שקצת מזכיר את arrow through me שעוד נגיע אליו בסדרת הפוסטים הזו. בשיר הבא One More Kiss מקרטני חוזר למחוזות הקאנטרי, לא משהו שלא שמענו קודם. הייתי שמח לראות במקום את The Mess. למקרטני תמיד יש סיפור טוב גם על השירים היותר זניחים: “מרי הייתה אז בת 3 או 4, רק ילדה קטנה. ואתה יודע איך אבות לעתים קרובות מכרכרים סביב הילדים שלהם… אז כרכרתי סביבה, היא הייתה תינוקת ממש חמודה. “תני לי נשיקה. קדימה, תני לי נשיקה!” בשלב מסוים נמאס לה אז היא אמרה: “אבא. בסדר. אבל רק עוד נשיקה אחת” אז קיבלתי עוד נשיקה אחת … ושיר!”. הקטע Little Lamb Dragonfly הוא לטעמי שיא האלבום. אמנם לא הייתה מזיקה לו עוד קצת עבודת אולפן אבל הוא מרגש, מעניין, מושר בצורה פנומנלית ומעביר את מסר העצבות שרצה להעביר פול. מקרטני כתב את השיר ב 1970 בחווה בסקוטלנד לאחר אירוע מצער. פול חווה מוות של אחד הכבשים שגידלו שם והיה מוצף ברגשות. הוא הלך ושפך את רגשותיו על הנייר וכתב: I have no answer for you little lamb I can help you out But I cannot help you in… בזמן הסשנים על האלבום ראם, מוקלט גם השיר הזה יחד עם יו מקראקן בגיטרות הזכור לטוב מהסשנים על ראם בניו יורק ודני סוויל המתופף שגם הוא השתתף באותם הסשנים. השיר שנכתב והוקלט בסגנון הביטלסי של חיבור כמה קטעים לא קשורים לשיר אחד, יועד על ידי מקרטני להיות חלק מפס הקול של פרויקט האנימיציה Rupert and the Frog Song Frog שבסופו של דבר יצא לאור באמצע 1984. דני סוויל המתופף נזכר שבאחד הסשנים באולפני טרידנט בעת העבודה על Red Rose Speedway, נזכר פתאום מקרטני בשיר הזה והחל לנגן אותו על הפסנתר. “עזרתי לו מעט לסיים את השיר אבל לא הייתי קורא לזה כתיבה משותפת, אבל כתבתי קצת מהרמוניות הרקע..” אשתו של אותו דני סוויל, ג’ו גו’ נזכרה בהקלטת ההרמוניות המרגשות שפשוט גרמו לה לבכות. חברי הלהקה שראו את המחזה, שינו את מילות הרקע להיות she’s crying, the little girl’s crying. ב Single Pigeon שפותח את הצד שני של האלבום, הלהקה שוב מחליפה כלים כמו בהקלטות של סי מון עליהם דיברנו בפוסט הקודם. הפעם דני סוויל מנגן בבס, דני ליין על התופים ומקרטני כמובן על הפסנתר. איפה הנרי מקלוק אתם שואלים. מקורות שונים טוענים שהוא לא השתתף כלל בסשן ההקלטה הזה. זה הקטע הקצר ביותר באלבום שכנראה והושפע בלחן מהשיר Wrapping Paper של Cream שיצא ב 1966. תשפטו אתם. כשאני מאזין לשיר, יחד עם הנושא המרכזי שעוסק בבעלי חיים, ליין הפסנתר וכלי הנשיפה בסוף, תמיד זורקים אותי למרת’ה מהאלבום הלבן. קשה להתעלם מהמשפט החצי אמיתי חצי ציני שעולה ממנו עדיין ניחוח לנון: Do you need a pal for a minute or two. קטע שאני מאוד אוהב באלבום הוא When the night. מקרטני חוזר לנוסחא של שירים מבית אבא אבל הוא עושה זאת מצוין. הנרי מקלוק על הגיטרה עם הניחוח הלטיני המצויינת כל כך ופול מצליח לרגש עם השירה המעולה והזועקת בסופו של השיר. אנחנו מגיעים לקטע הנסיוני של האלבום. כזכור מקרטני מיודענו לא בוחל בניסיונות עוד מאז הלופים שהכין עבור Tomorrow Never Knows וכלה באלבום מקרטני שיש שמכנים אותו אחד מאלבומי הלו פיי הראשונים. הקטע האינסטרומנטלי הזה נקרא Loup (1st Indian on the moon) ויכול מאוד להיות שההשפעה מגיעה מפינק פלויד שמקליטים באותו הזמן באולפני אבי רואד את אלבומם האייקוני Dark Side of the Moon. דני סוויל המתופף קצת מקרר אותנו בעניין פינק פלויד ורומז שפול כיוון יותר לכיוון ג’אזי. אודה ואומר, לא הקטע הגדול ביותר באלבום אבל הוא בהחלט מעורר עניין במיוחד כשמקרטני מחזיר שחקן מסוף ימי הביטלס להשתתף בקטע והוא המוג סינתיסייזר איתו הוא מפלרטט בקטע הזה. מקרטני סיפר על הקטע הזה: “בגלל שזה טרק באלבום (ולא סינגל) היה לנו קצת יותר מקום לתמרון. אני חושב שזה ההיבט המרדני שהגיע מ Wild Life ונכנס שוב פנימה. יש לך באלבום את My Love, וזה שיר ראוי, יש לך עוד כמה שירים ראויים אחרים באלבום, אבל אז יש משהו כמו ‘לופ’, שהיה סוג של כיף עבורנו. הוא דיי ניסיוני. לא ניגנו אותו לעולם בהופעה, זה היה משהו מהנה שהיה קיים רק באולפן”. ההשראה למחרוזת שסוגרת את האלבום כנראה והגיעה מאותה אחת אגדית שסוגרת את האלבום אבי רואד של הביטלס. כאן נגמרת ההשוואה. אם יש קטע שלא מתאים לאלבום ובטח שלא לסגור אותו היא המחרוזת הזו. אלבומים אמורים להסגר עם טעם של עוד ולי המחרוזת הזו משאירה טעם של חלודה. אני חושב שכל שיר מ The Mess ועד ל Seaside woman (טוב אולי הוא לא) היה עושה שירות אחר ומסיים את האלבום טוב יותר. 4 קטעים שהקשר בניהם מקרי והחיבור מלאכותי עד כדי התרשלות. לא ברור מה עובר על פול מקרטני הגדול שיחד עם ג’ורג’ מרטין רקח את המחרוזת שאי אפשר בלעדיה בעולם הרוק. בגרסת הריקונסטרקטד שהיא הגרסה הכפולה שיצאה עכשיו מחדש לאלבום, המחרוזת מופיעה בצידו הראשון של התקליט השני. ניחא אפשר להתעלם ולומר קטע חלש. אבל כשהיא בסוף, המחרוזת הזו מושכת את כל האלבום בבת אחת למטה. המחרוזת נפתחת עם Hold Me Tight. פסנתר בסגנון גולדן סלאמברז ואז שינוי המקצב המיותר שעובר למשהו שנקרא Lazy Dynamite שבאמת עם עוד עבודה יכל אולי להיות קטע מצוין בפני עצמו. שוב אנחנו עם דני סוויל ופינתו סיפורים מהאולפן: “לפול היו קטעים שהוא אהב אבל הם לא היו גמורים, הקלטנו אותם בנפרד ואז הם הודבקו יחדיו”. במעבר חד מדי אנחנו מגיעים לקטע הבא שנקרא Hands of Love שיר אהבה עולץ בסגנון קאנטרי רך כשדני סוויל על הקונגה. במהלך סיבוב האוניברסיטאות שערכו ווינגז בבריטניה ב 1972, שבתו כורי הפחם מה שגרם ללא מעט הפסקות חשמל ברחבי המדינה. נחשו מי כותב על זה שיר? כן מקרטני נכון. הוא כותב את Power Cut בסגנון סטאקאטו קופצני על גבי הפסנתר, שיר נחמד אבל קצת מונוטוני ומשעמם. בסוף כמיטב המסורת של המחרוזות חוזר הנרי מקלוק לנגן יחד עם המקצב של power cut סולו גיטרה מכל אחד מהקטעים הקודמים במחרוזת. הגענו לסוף האלבום ובאמת מאז שהגיעה הגרסה הכפולה שלו אני תוהה ביני לבין עצמי אם היא לא היתה עדיפה ומעניינת יותר מאשר האלבום היחיד הזה שהתיימר להיות משהו אחד והגיע לבסוף להיות משהו אחר בכלל. האלבום יצא לאור ב 30 באפריל בבריטניה והגיע למקום 5 במצעד. על העטיפה שלו בתמונה שצילמה לינדה, כמו בדמוקרטיה אמיתית בצפון קוריאה, מופיע רק מקרטני כשברקע מנוע של אופנוע הארלי דיוידסון. על גבי העטיפה האחורית השאיר מקרטני מסר לאמן שהוא מאוד אהב באותה תקופה, אחד בשם סטיבי וונדר. סטיבי היה כמובן עיוור ולכן ההודעה עם המסר We love ya baby הושארה בכתב ברייל בולט. התגובות היו מעורבות ומבקרי המוסיקה טענו שמקרטני ממשיך להרגיז את הקהל שלו. מבקר אחר הגדיל והשווה את האלבום לבגדי המלך החדשים, וכי נראה שאין מי שינסה לערער על שיקול דעתו של מקרטני או “לבעוט לו בתחת”. סה”כ ביקורות טובות. לינדה מקרטני עצמה אמרה על האלבום: “רד רוז היה תקליט של חוסר בטחון… נכון היה את My Love אבל משהו היה חסר. היינו צריכים צליל כבד יותר … זו הייתה תקופה מאוד לא בטוחה”. מקרטני אמר על האלבום: “האלבום הזה הוא למעשה ההופעות החיות. יש לו רגעים, אבל שום דבר לא מתקרב ללהקה. אחרי ששמעתי את wild life חשבתי, ‘לעזאזל, באמת פישלנו כאן’. את הבא אחריו לא יכולתי לסבול”. ב 10 במאי 1973, שודר ספיישל ברשת הטלוויזה ABC בשם “ג’ימס פול מקרטני”. מקרטני הלא נלהב הסכים להשתתף בספיישל הזה כפשרה בתביעה שהגישו נגדו חברת Northern Songs ו Maclen Music ב 1971. הם טענו שפול הפר הסכם זכויות בלעדי כלפיהם, כשרשם את לינדה כשותפה ליצירה של הסינגל Another Day (הוא רשם אותה למעשה כשותפה על כל האלבום ראם). מה שנטען בתביעה הוא שלינדה היא לא כותבת שירים אמיתית ולכן אין מקום לרשום אותה כשותפה לתמלוגים – אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר. בתכנית המלאה תוכלו לצפות כאן: בפוסט הבא נתקדם לנו עם מקרטני ב 1973 שלאחר יציאת האלבום ונבדוק מה הוא מתכנן לאלבום הבא. #וויילדלייפ #ראם #mylove #לינדהמקרטני #דניליין

עזבנו את מקרטני בשלהי שנות השמונים, כשהוא הוציא את האלבום שסגר תקופה ועשור לא קלים עבורו. עשור שנפתח עם הרצחו של ג’ון לנון, פירוק ההרכב השני שלו ווינגז, עבר לזוג אלבומים תאומים לא זהים שהתחילו טוב והסתיימו פחות והמשיך לפיאסקו מוסיקלי שלא נשמע כמותו. האלבום Flowers in the Dirt, שראה אור ב 5 ביוני 1989 הביא סיכום דרך לא רע בעיניי. הוא הציג מקרטני וירטואזי מצד אחד, אבל גם מקרטני נוסטלגי שפוזל אל שורשיו בביטלס או כמו שנכתב ברולינג סטון: “זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים“. תוך כדי גילה מקרטני שלא רק הוא התגעגע אל הביטלס שלא ישובו עוד. הקהל היה צמא לשירים הללו. באוקטובר 1988 הוא הקליט במהירות אלבום קאברים לשירים ישנים ושחרר אותו כ’בוטלג הרוסי’ ולאחר יציאת האלבום Flower in the Dirt, החל לתכנן מסע הופעות בסקייל ענק. זה היה מסע הופעות בסדר גודל שהזכיר את זה שתועד במסע הגדול של ווינגז מ 1976 וקיבל את הכינוי Wings Over America. גם המסע החדש תועד עבור אלבום. במסע ההופעות הזה, מתוך 102 הופעות ב 13 מדינות מול כמעט 3 מיליון איש, 83 הופעות הוקלטו כדי להבטיח שכמה שיותר ביצועים מלוקיישנים שונים יכנסו לאלבום. כך סיפר מקרטני: “מה שניסינו לעשות באלבום הזה, היה לתת לאנשים את ההזדמנות לקחת הביתה איתם מזכרת מההופעה. בוטלג באיכות טובה יותר של מה שקייוינו שהיתה מסיבה טובה וכיפית”. הניסיון של מקרטני למנוע זליגת בוטלגים מתוך ההופעות, עלה בתוהו. הקלטות לא חוקיות מתוך ההופעות הסתובבו בשוק באין מפריע. חידוש מעניין מאוד, לפחות לטעמי, הוא הקלטה לא רק של ההופעה, אלא גם של ה’סאונד צ’ק’ שלפניה. שם עלו ג’אמים, שירים שלא נכללו בהופעה ולפעמים אפילו שירים חדשים שעדיין לא הוקלטו. הנוסטלגיה של מקרטני והקהל לשירים הישנים ההם, הולידה מחווה מרגשת שעשה מקרטני לשותפו ג’ון לנון ובמהלך ההופעה בליברפול הוא ביצא מחרוזת משיריו של ג’ון לנון שלדעתו סימלו אותו ביותר. לאחר שחשב בתחילה לבצע את imagine ואת Here today שלו, הוא בחר לבצע את Strawberry Fields Forever מחובר ל Help ול Give Peace a Chance. הקהל אהב זאת מאוד. הנה פול מסביר מדוע בחר את השירים הללו של ג’ון וקטע מתוך ההופעה בליברפול. האלבום המשולש ראה אור בתחילת נובמבר 1990 ולקראת סוף החודש ראה אור סינגל מעניין שהכיל בו גרסה של מקרטני והלהקה לשיר פולק ישן משנות ה 50 שכתב בוב גיבסון בשם All My Trials והאמת שזה ממש סמלי כשמקרטני שר ‘כל המשפטים שלי בקרוב יסתיימו’. תקופת הקרח של מקרטני הסתיימה והוא מצא את הדרך חזרה אל הלבבות. עכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. לכתוב שירים מעולים. הקאבר הזה ראה אור גם בגרסת אלבום מקוצרת של האלבום המשולש שהכילה תקליט אחד ונקראה ה’היילייטס’. כמו עם מסע ההופעות של ווינגז, ההופעות צולמו גם הם עבור סרט שביים לא אחר מאשר ריצ’ארד לסטר שעשה את עבודת הביום עבור שני סרטי הביטלס הראשונים. באופן סימבולי קיבל הסרט את השם Get Back ושוחרר לאקרנים באוקטובר 1991. הנה סרט ההופעה המלא. במהלך מסע ההופעות הזה, החל מקרטני לקדם אג’נדה חדשה או ‘ירוקה’ ליתר דיוק. לינדה ופול היו צמחונים כבר מאמצע שנות השבעים וכדי לקדם את המודעות לנושאי הסביבה והצמחונות בחר פול לאפשר לארגון Friends of the Earth להצטרף לסיבובי ההופעות ולספק מידע לכל דורש בעניינים הללו. מדוע זה חשוב? הרוח הזו תמשיך לנשב ולרחף גם מעל האלבום הבא של מקרטני. את 1991 החל מקרטני ב 25 בינואר בהקלטת מופע אנפלאגד עבור רשת MTV שלדעתי יצאה נשכרת מאוד מהמופע הזה. מסע החזרה אל סיפור הביטלס שלוש שנים לפני שהעבודה על האנתולוגיה תחל, המשיך ביתר שאת. השיא מבחינתי בהופעה הזו היא החשיפה לאור לראשונה של השיר הראשון שכתב מקרטני ב 1956 – I Lost My Little Girl. אמנם מי שהאזין לכל החומר המוקלט של פרויקט ‘גט בק’ (יש אנשים כאלה?) כבר נתקל בו, אבל זו הפעם הראשונה בה יראה אור רשמית באלבום. מקרטני המשיך עם ‘מלחמתו’ בבוטלגים הלא רשמיים כשלאלבום החדש שהכיל 15 קטעים בניהם קאברים לשירים ישנים, שירי ביטלס שלו ושניים מאלבום הבכורה שלו, נקרא בפשטות – ‘הבוטלג הרשמי – אנפלאגד’ וראה אור במאי 1991. הנה מקרטני מבצע את Be Bop A Lula מתוך מופע האנפלאגד: כבר בהופעה הזו נראה לראשונה המתופף בלייר קניגהאם שהחליף את כריס וויטן. קניגהאם, כהה העור היה מעין אמירה חברתית של מקרטני שהצטרפה לאמירה הסביבתית שניסה לקדם. קניגהאם ימשיך עם מקרטני להקלטת האלבום הבא שלו, שגם בו האמירה הזו תמשיך להדהד. לאחר יציאת אלבום האנפלאגד, המשיך מקרטני לדהור לפרויקט הבא. ב 28 וב 29 ביוני 1991, אירחה הקתדרלה האנגליקנית של ליברפול, את הפרמיירה ליצירתו החדשה של מקרטני – אופרה ראשונה שחיבר עם המנצח קארל דיוויס. ביקרתי בקתדרלה הזו ב 2018 וזה מבנה מרשים מאוד הן חיצונית והן מבפנים וההקלטה של האופרה הביוגרפית של פול התבצעה שם בפנים. כך סיפר קראל דיוויס על הכתיבה עם פול: “הפגישה הראשונה עם פול היתה בביתו והוא היה נרגש. דקות לאחר שפגשתי אותו הוא שאל אותי איזה שיר של הביטלס אני אוהב. היה לי בלקאאוט ונקבתי בשמו של אחד, אני חושב שזה היה ‘לילה של יום מפרך’ – אחד שהוא לא כתב. הוא נראה דיי נבוך. הכתיבה התפרשה על תקופה ארוכה מפני שהוא היה בסיבוב הופעות. הוא היה סקרן לגבי תהליך העבודה אבל הרגשתי במידה מסוימת שהוא מעמיד פנים שהוא לא יודע כפי שידע. הוא ביקש ‘את זמר הסופרנו הטוב בעולם’ אז הבאנו את הגברת דיים קירי טה קאנאווה“. האופרה חולקה לשמונה מערכות שרפרפו ביוגרפית על פרקים בחייו של פול וראתה אור תחת האלבום Liverpool Oratorio באוקטובר 1991. כך סיפר מקרטני בסרט שצולם בקתדרלה בעת ביצוע האופרה המלא: “אני זוכר שהגעתי לקתדרלה כשהייתי בן 11 כדי להבחן עבור המקהלה. נכשלתי באודישן ותמיד קיוויתי שאצליח בפני עצמי. לפני שלוש שנים ניתנה לי ההזדמנות כשקארל דיוויס פנה אליי בשם איגוד הפילהרמונית המלכותית של ליברפול, כדי לכתוב משהו עבור חגיגות 150 השנה שלהם. התחלנו לעבוד על מה שיהיה Liverpool Oratorio. לאחר שעות של עבודה סיימנו. אז הנה אני 38 שנה אחר כך, חוזר לקתדרלה ועדיין לא התקבלתי למקהלה, אבל הערב אני שמח להיות חלק מהקהל“. שלושה אלבומים הם יבול יפה במהלך שנה, אבל לדבר האמתי – אלבום רוק, התפנה מקרטני רק לאחר יציאת האופרה לאור. כל המרכיבים הללו – אלבום הופעה, הגעגוע לביטלס, הופעת האנפלגד והרוח האקטיביסטית, ידחסו כולם לאלבום הבא של פול וקשה שלא לשים לב שגם רוחה של האופרה שהקליט עם קראל דיוויס ריחפה גם היא מעל האלבום. בפעם הראשונה מאז ווינגז היה לו לפול הרכב קבוע שליווה אותו בשנים האחרונות שכלל את האמיש סטיוארט בבס וגיטרות, רובי מקינטוש בגיטרות, וויקס – הלוא הוא פול וויקנס בקלידים וכאמור בלייר קניגהאם בתופים כשהזוג פול ולינדה משמשים כשורשים שנטועים עמוק בהרכב. החבורה המכובדת הזו התכנסה ב 25 בנובמבר 1991, באופלני הוג היל שבסאסקס על מנת להתחיל ולעבוד על האלבום הבא. מקרטני נטש את שיטת העבודה בה הוא קודם הקליט דמואים רציניים לשירים שכתב והפעם, זרק רעיונות אל תוך ווקמן שהיה לו. בעזרת השיטה הזו הוא הציג ללהקה 23 שירים. המתופף בלייר קניגהאם סיפר: “פול נכנס ב 1991 לאולפן ואמר: ‘אוקיי אלו השירים’ וניגן אותם אקוסטית עבורנו על גיטרה או פסנתר. ישבנו והאזנו ואז הוא חילק לנו את המילים“. השיר הראשון שהוקלט Biker Like an Icon היה קטע לא מתוחכם שהוקלט באופן שמאוד התכתב מצד אחד עם מופע האנפלאגד, אבל לא רק. היו בו גם סימנים לסאונד ה’איצטדיוני’ הנפוח שהביא מקרטני ממסע ההופעות הענק האחרון. מקרטני שהוביל על הגיטרה האקוסטית העניק להאמיש סטיוארט את ההובלה בגיטרת הבס ולגבי שמו של השיר סיפר פול: “לינדה דיברה על סוגי מצלמות והיא אמרה I like a Leica ו I like Nikon והתחלתי לשחק עם זה וזה הפך לאופנוען שיש לו בחורה שאוהבת אותו כמו אייקון. אני אוהב טייטלים מטעים“. למרות שהיום הזה היה אמור להיות מוקדש אחר ורק לחזרות, רבע שעה הספיקה ללהקה כדי ללמוד את השיר ולהקליט אותו באופן שסיפק את מקרטני והשיר היה גמור. רוכבים על גלי ההצלחה עם השיר הזה הם המשיכו לשיר הבא Peace in the Neighborhood.הפעם היה מדובר בקטע שהתכתב עם מקצב בלוזי שפול כתב בו על חיי משפחה נינוחים ואוטופים. למען האמת זה השיר שאני הכי פחות מתחבר אליו באלבום הזה. המילים סתמיות ולא מרגשות, למרות שהנגינה שפול מוביל עם החשמלית שלו חיננית, אבל אין בו את הספארק המתבקש. זה נובע אולי מהעובדה שההקלטה הזו היא בעצם חזרה. ג’וליאן מנדלסון האוסטרלי שהפיק יחד עם פול את האלבום, הקליט את החזרה וכשהלהקה סיימה והתכוונה להקליט, הוא אמר שאין צורך. הוא השמיע להם את החזרה ובחודשים הבאים הם התווספו עוד כמה תוספות על גביה והשיר יצא באופן הזה כשאת קולות סיום החזרה שומעים ממש בסופו. בשיר הנושא Off the Ground מתגלה שוב מקרטני הנסיוני. רעיון שהיה לאיש הקלידים וויקס, לשלב צליל שמתוכנת ממחשב, הדליק את מקרטני מאוד, מה שגורם לי לחשוב שבאותה תקופה מקרטני שחגג ב 1992 את יום הולדתו ה 50, רצה להתנסות בכל מה שהוא היה יכול כדי להשלים פערים בקריירה שלו. מהישן ועד לחדש. מהאופרה ועד לתעלולי המחשב החדשניים. כך סיפר וויקס: “הייתם צריכים לשמוע את הדמו. הוא אחר מאוד מגרסת האלבום. חשבתי: ‘איך אני הולך לעשות זאת?’ והוא רוצה לבנות את הכל מהמחשב. שמנו כמה לופים של תופים וההרגשה השתנתה מהקצה אל הקצה. הוספנו קצת גיטרות של רובי וזה עבד באופן גאוני. העבודה הסתיימה ביום אחד“. פול עצמו הקליט תופים וכלי הקשה ושאר חברי הלהקה תרמו קולות רקע. אני מודה שהסיפור על איך נבחר השיר להיות שיר הנושא מקסים יותר מהשיר עצמו. פול: “במקרה דיברתי עם הבת שלי והיא שאלה:’אבא מה עשית היום?’ עניתי: ‘הקלטנו שיר בשם off the ground’ היא אמרה: ‘אוי זה שם נהדר לאלבום’“. בסופו של דבר ועניין שיר הנושא הזה התכתב שלא באשמתו עם הווייב ה’אקולוגי-טבעוני-סביבתי’ של האלבום. משום מה התוצאה לא ניסיונית בכלל ומתכתבת יותר עם סאונד האצטדיונים הנפוח, אבל בו בעת השיר נשמע גם מאוד רזה וחסר חיים. המילים של השיר כאילו מספרות על החוויה שעבר מקרטני בשנים האחרונות – מה כבר צריך כדי להתרומם מעל הקרקע ולקבל את אהדת הקהל? – לא הרבה. השיר הבא Looking for Changes שהוא שם מתאים יותר לאלבום לטעמי, נשמע כשיר שנכתב עבור הופעות ועל הדרך בא גם לקדם את האג’נדה האקטיביסטית שלו פול למען בעלי החיים. פול סיפר על כתיבתו: “כשלינדה ואני נפגשנו, גילינו ששנינו אוהבי טבע כמו ילדים וזה נשאר עד היום. אחר כך הפכנו לצמחוניים מה שגרם לנו להיות מודעים עוד יותר לחיות ולזכויות שלהם ולנסות להסביר זאת לאנשים אחרים“. בשיר תיאר פול את העוולות שעוברים בעלי חיים שונים אם זה בניסויים או בבידור קהל ובחר להעביר את זה ברוקר ‘כועס’ ובשירה הרוקנרולית הוותיקה שלו. הנושא כמובן חשוב אבל אי אפשר שלא לשים לב שהמילים בכל השירים שהוקלטו עד עכשיו, נכתבו בפזיזות וחסרות את האקסטרה מייל של עבודה עליהן. שיר נוסף באותה רוח אקטיביסטית בשם Long Leather Coat שמדבר גם הוא על זכויות החיות הוקלט גם הוא. השיר נכתב במשותף עם לינדה והופיע כבי סייד לסינגל Hope of Deliverance. ברוח שירי המחאה, שיר נוסף בשם Big Boy Bickering הוקלט בסשנים הללו. השיר נכתב לאחר ביקור של הלהקה בטוקיו ב 1990 – לראשונה מאז המעצר המתוקשר שלו עשור קודם לכן. השיר נכתב כמחאה פוליטית על ה’ילדים הגדולים שמתקוטטים’ על חשבון כולנו fuck it up for everyone. השורה הזו גרמה לו להיות מצונזר בארה”ב כשהוא יצא שם בגרסת הסינגל ל Hope of Deliverance. זה שיר במשקל נוצה שאפילו סיפור המחאה שלו לא מצליח להרים אותו. תקופת ההקלטות שהחלה בנובמבר המשיכה עד ליולי 1992 ובמהלכה הוקלטו שירים רבים. השיר הבא למשל Hope of Deliverance הוא דוגמא מצויינת לשיר שמקרטני כתב חדור מטרה: למשוך פנימה עוד קהל שאולי פספס את התופעה שנקראת פול מקרטני. כתיבת שיר ‘אמצע הדרך’ ו’בוגר’ בנופך ספרדי דיברה אל קהל אחר לטיני ואולי אפילו לקהל בוגר יותר. אני זוכר שכשהוצג השיר לראשונה בטלוויזיה הישראלית, לא התחברתי אליו בכלל. הורי דווקא כן התחברו ואהבו. את Hope of Deliverance ביסס מקרטני על קטע שכתב בשם Spanish Hop ששכב כדמו מ 1986. כך סיפר מקרטני על כתיבת השיר: “לקחתי את גיטרת המרטין 12 המיתרים שלי ועבור הכיף שמתי עליה קאפו. נוצר צליל פעמונים מג’נגל שהזכיר לי קתדרלות ואת כריסטמס. זה הוביל אותי למחשבה על תקווה ועל ישועה ואז הוספתי את הקטע על האפלה שסובבת אותנו. את השיר כתבתי בעליית הגג כדי לברוח מכולם. היתה מעין דלת עם סולם קטן וסגרתי ככה שאף אחד לא יגיע אליי כדי שיהיו לי שעתיים לעצמי“. השגת הצליל הלטיני ספרדי היה כרוך במעורבות של נגנים שמתמחים בכך. מאוריזיו ראבאליקו האיטלקי ונגניו שהתמחו בכלי הקשה, הוסיפו ביולי 1992 תוספות לטיניות על גבי מה שהקליטו החברים באולפן. “הוזמנו לאולפן של פול בסאסקס והאזנו לשיר שהיה כבר גמור וממוקסס. רק אחר כך למדנו שאנחנו רוצים להוסיף נופך לטיני והבאנו את הכלים המתאימים”. בסוף דצמבר 1992 השיר יצא כסינגל ראשון מתוך האלבום וקצר הצלחה עולמית עם מכירה של מעל 4 מיליון עותקים. זה הקליפ המושקע עבר סינגל הבכורה מתוך האלבום Off the Ground. הקטע הבא Mistress and Maid היה שארית מתוך העבודה המשותפת של מקרטני עם אלביס קוסטלו. למעשה הם הקליטו לו יחד דמו נהדר בשני קולות שמדגיש עד כמה ההרמוניות הללו חסרות בגרסת האלבום הסופית. זה שיר שהתאים כל כך לאלבום משותף של קוסטלו את מקרטני שחבל שלא יצא אל הפועל. השיר עצמו נכתב כמו קטע ממחזה ואולי אפילו מתכתב עם התאטרליות האופראית של Liverpool Oratorio. קטע הבסיס הוקלט כמו להקת רוק סטנדרטית, אבל אי אפשר שלא לשים לב לדמיון הנהדר בהתקדמות הנגינה ל’מיסטר קייט’ של הביטלס במיוחד עם אפקטי הקלידים הנהדרים של וויקס. ההתכתבות עם האופרה הרחיקה לכת עד לקארל דייוויס שכתב עם מקרטני את Liverpool Oratorio. פול ביקש ממנו לעזור בכתיבת התזמור עבור השיר, מה שהוליד את קטעי כלי הנשיפה היפים הכל כך ביטלסים. בהחלט אחד הקטעים היפים באלבום. השיר הבא I Owe it all to You, הוא קטע חביב עליי שבו תיאר מקרטני טיול משפחתי שבו הוא נפעם מהמראות שראה. את ההתפעמות הזו הוא חיבר יחד עם ההתפעמות מלינדה שהיה זה טיול לכבוד יום הולדתה. שימו לב לכך שבפעם השלישית מופיעה קתדרלה בסיפורנו. “היינו בטיול בדרום צרפת שארגנו הילדים לכבוד יום הולדתה של לינדה. עברנו שלט שעליו היה כתוב “קתדרלת הדימויים”. זה היה מקום ענק שיצא מתוך סלע ועשרות מקרנים הקרינו עליו תמונות שאחת מהם הייתה של מקדש מצרי. זה היה ממש טריפ“. כמו בקתדרלה, הקטע נפתח בנגינה שמזכירה נגינת עוגב ומשם עוברת לקטע ארפג’יו אקוסטי נהדר של פול ששר לאחריו כמו מתוך הקתדרלה. הסאונד בקטע הזה הוא שילוב נהדר של האנפלאגד עם האצטדיונים אבל גם עם המצילות הגדולות סטייל האופרה וזה נהדר בעיניי. אמרנו אופרה? את השיר הבא שכתב פול Golden Earth Girl הוא חשב להקליט עם תזמורת מלאה. זה שיר קלאסי של מקרטני שנחבא אל הכלים ומתפספס בכל פעם מחדש. הקטע המלודי הזה מכיל בו את כל המרכיבים להיות קלאסיקה. הוא בלדה פסנתרית של מקרטני שמביאה סיפור מדוכדך אופראי על בחורה סטייל אלינור ריגבי ומכיל בו פארפרזות על ביטויים לטינים, יחד עם קטעי אבוב וחליל מעולים. אופרה במיטבה. בכל זאת, הרעיון לתזמורת מלאה נזנח והשיר הוקלט כקטע להקה וכיאה לאופרה, הוזעק קארל דיוויס הזכור לטוב מ’ליברפול אורטוריו’ שכתב את קטעי כלי הנשיפה. אם תרצו לדמיין כיצד היה נשמע תזמור מלא לשיר הזה, האזינו לקטע בגרסת האלבום Working Classical. זה נהדר ועצוב כל כך. הקטע השני של מקרטני וקוסטלו שעשה דרכו לאלבום הוא השיר שאני הכי אוהב באלבום. The Lovers That Never Were ושוב אנחנו בעיצומה של טרגדיה אופראית. זה הקטע הראשון שכתבו מקרטני את קוסטלו כשיר חדש של שניהם. לאחר התלבטות מקרטני החליט שהם יעשו מעין בלדה רית’ם אנד בלוזית שיושר בסגנון סמוקי רובינסון. בדמו שהקליטו שוב עולה תחושת הפספוס. קוסטלו: “הדמו היה אחד הביצועים הקוליים הגדולים בקריירה שלו. הוא נעמד עם גיטרת 12 מיתרים ואני באופן מוזר ניגנתי בפסנתר ורק חשבתי איך אני לא דופק את זה. הוא שר בלדה בקול ה I’m Down שלו. לא שמעתי אותו עושה זאת קודם לכן”. אני מסכים עם קוסטלו. ביצוע קולי מהיפים ביותר של מקרטני. ישנה גרסה יפה גם כן שיצאה בגרסת הארכיב קולקשן של Flowers in the Dirt שבה מקרטני כבר הקליט את השיר ללא קוסטלו עבור אותו האלבום ‘פלאוורז’. בכל זאת, משהו לא עבד לו למקרטני והשיר הונח בצד. עבור Off the Ground הוקלטה האופרה על האוהבים שלא מימשו את אהבתם שוב, ואני מודה התוצאה פחות טובה מהדמו ומהגרסה המוקדמת של מקרטני. הנה גרסת הדמו המופלאה שהוקלטה בסשנים ל Flowers in the Dirt: המוטיב האצטדיוני המובהק באלבום הוא הרוקר הקלאסי Get Out of My Way. זו אדפטציית רוקנרול לכל דבר ועניין של שנות התשעים לאותו רוקנרול של הפיפיטיז יחד עם כלי נשיפה ביג באנדים שמוסיפים בהחלט לאווירת ההצדעה לימים ההם שמקרטני אוהב כל כך. הוא לא שכח לשלב בו גם את הסוף המטעה שאפיין שירים מאותה תקופה. אתה חושב שהשיר הסתיים, אבל לא – הוא ממשיך כאילו אין מחר. קטע נוסף אהוב עליי מאוד מהאלבום הוא Winedark Open Sea וגם הוא נשמע כמו קטע מתוך סיפור אופראי. הפעם כתב מקרטני על התפעלותו מהים, אבל הים משמש רק כמטאפורה לים האהבה שהוא מרגיש. למרות היותו שיר אהבה נהדר, רך ומלודי, הוא הוקלט רק במסגרת הלהקה ללא כל תזמור כשמקרטני עצמו ניגן על הפסנתר החשמלי ווויקס על סינת’י בס בליווי כל הלהקה. את הקרדיט של השיר ה’גדול והמפואר’ באלבום קיבל C’mon People, שיר המנוני שמתכתב עם שנות ה 60 והביטלס ומזכיר מאוד גם את Imagine או Give Peace a Chance של לנון. פחות דברים שמקרטני נהג לעשות. מקרטני הבין היטב מביצוע המחרוזת של ג’ון בהופעות, שאנשים אוהבים את סוג החומרים ההמנונים הללו. את השיר הוא כתב בחופשה בג’מייקה ולאחר שהוקלט קטע הבסיס, חש פול שמשהו חסר לו. הוא פשפש במוחו והצירוף ג’ורג’ מרטין הבהב במהירות. “התקשרתי לג’ורג’ מרטין והוא שאל, ‘אתה בטוח שאתה רוצה להשתמש בי?’ כי הוא היה כבר לפני פרישה. ‘בוודאי שאני רוצה. זה יהיה גאוני. נעבוד כמו פעם. אתה תכתוב ותנצח’ “. הקלטת התזמור של ג’ורג’ מרטין הוקלטה איך לא, באולפני אבי רואד ב 30 ביוני 1992 . באופן מיסטי ופרוידיאני, כתב ג’ורג’ מרטין על התזמור ‘תוזמר על ידי פול מקרטני וג’ורג’ מרטין ב 30 ביוני 1962‘ ואז מחק ושינה ל 1992. באופן מעורר התרגשות, מרטין חי עדיין את התקופה ששינתה את חייו לנצח. התוצאה בומבסטית וביטלסית ברמ”ח איבריה. מסתבר ששיר שמחולק למקטעים ומתוזמר כאילו שנלקח היישר מהמחרוזת של אבי רואד הוא לא ערובה להצלחה. בפברואר 1993 יצא הקטע כסינגל השני מהאלבום, אבל הקהל לא מאוד התחבר לקטע ההמנוני הזה. אם כבר הזכרתי את הביטלס, את הקטע ה’מוחבא’ באלבום Cosmically Conscious שמבליח רגע אחרי שקטע האחרון C’mon People, טען מקרטני שכתב ב 1968, כשהביטלס היו ברישיקש. הקטע הוקלט כקטע ארוך יותר שממנו נקצר הקטע הקטן שהיווה את ההצדעה הקטנה הנוספת הזו לשנות ה 60. הצדעה שסגרה את האלבום. הנה פול מבצע את הקטע הזה על הבמה ב 2009 עם עוד שותפים כשרינגו על התופים. עוד לא מעט קטעים הוקלטו בסשנים הללו, רובם רוכזו בגרסת ה Complete Works שיצאה לאלבום. אחד מהם היה Kicked Around No More. קטע סמי ג’אזי מעניין ויפה שראה אור גם בעוד וריאציה של הסינגל Hope of Deliverance, ומדוע הזכרתי דווקא אותו? הוא מרפרף מעט עם הדבר הבא שפול הולך לעשות – הפיירמן. ב 3 בספטמבר 1992, נעשה הסשן האחרון עבור האלבום, שבאופן מוזר לא הוליד עבורו שום שיר. הסשן המבורך הזה נערך באולפנים בסאסקס בהפקתו של ג’ורג’ מרטין והוליד שלושה קטעים אקוסטיים נפלאים שעליהם אכתוב בפוסטים הבאים – Calico Skies, Great Day ו When Winter Comes. עבור עטיפת האלבום צולמו רגליהם של כל חברי ההרכב כשהם מרחפים מעל האדמה והתכנית המקורית היתה להדגיש את העובדה שנגן שחור נמצא בהרכב. לבסוף רגלי של בלייר קניגהאם השתלבו באופן סימבולי עם שאר הרגליים ולא נראה כל הבדל בניהם. עם יציאת האלבום בישראל, שודרה בטלוויזיה תכנית הדוקומנטרי על עשיית האלבום. תוכלו לצפות בה כאן: אני מודה שאני אמביוולנטי לאלבום הזה. מצד אחד זה היה האלבום הראשון של מקרטני שיצא כשכבר אהבתי אותו מאוד ומצד שני למרות השירים היפים יש בו תחושה של חוסר. האלבום ראה אור בבריטניה ב 2 בפברואר 1993, הגיע למקום השלישי במצעד שם, אבל לא עורר יותר מדי רעש. לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה בה העולם ראה את מקרטני כסמל יותר מאשר הוא ציפה לאלבום החדש שלו. מקרטני מצדו המשיך למסע ההופעות הבא הבלתי נגמר שלו שתועד ויצא באלבום הופעה נוסף בנובמבר 1993 – ולמי שהיה ספק קטן, הוא העניק לו את השם – “פול חי!“.

לואיז הריסון, אחותו הגדולה של ג'ורג' הלכה לעולמה בגיל 91. בזכותה של לואיז, ג'ורג' היה הביטל הראשון לדרוך על אדמת אמריקה ב 1963, רגע לפני הפריצה הגדולה בתחילת 1964 כשהגיע לבקר אותה בביתה באלינוי ועל הדרך ביקר גם בניו יורק. ג'ורג' עם לואיז ומשפחתה בביקור בארה"ב ב 1963 לואיז היתה מעריצה נלהבת של הלהקה של אחיה הצעיר וקידמה אותה בכל הזדמנות אפשרית. היה לה תפקיד חשוב בפריצה של הביטלס בארה"ב, כשהיא שלחה מכתבים לתחנות רדיו וטלוויזיה על מנת שישמיעו אותם ובד בבד, תקשרה עם בריאן אפשטיין ונתנה לו עצות כיצד לפרוץ את השוק האמריקאי שהיא הכירה מקרוב. כשסוף סוף זה קרה והביטלס הגיעו לארה"ב, ג'ורג' נפל למשכב ובאחד הימים נשאר בבית המלון בזמן ששלושת חברי הלהקה האחרים הסתובבו ודגמנו למצלמות. לואיז הגיעה למלון בו הוא שהה וטיפלה בו. את הסיפור המופלא שלה על 'הלהקה של אחיה הקטן ג'ורג' ', היא תיעדה בספר מעניין שנקרא My Kid Brother's Band... a.k.a. The Beatles ובו היא תיארה ופירטה על המאמצים שלה לעזור לקדם את הביטלס באמריקה ועל העבודה שלה מאחורי הקלעים עם בריאן אפשטיין וג'ורג' מרטין במטרה לסייע להם להפיץ את הביטלמניה בארה"ב - בין היתר בעזרה ביצירת קשרים שם ובעזרה לבריאן להשיג הסכם עם Capitol Records ופגישה עם אד סאליבן. לואיז חזרה בספר גם לימים המוקדמים בליברפול ומספרת על הסביבה התומכת שהוריה סיפקו סביבה לג'ורג' ובין היתר גם לביטלס האחרים, מה שהיה מתכון בטוח להצלחה.

בפרק החדש בסדרת 'מריבולבר לפפר' בביטלמניקס, הזכרתי את האלבום הקטן, הנסתר והיפהפה של ג'ורג' מרטין - Beatles to Bond and Bach - או בקיצור BBB. עבור כל מי ששאל, הנה עוד קצת פרטים עליו. בערך שנה לאחר עבודת התזמור יוצאת הדופן שלו על Live and Let Die, שוחרר האלבום הזה שהיווה מעין סיכום או חגיגה של העבודה של מרטין עד כה, שחייבים להודות עד לנקודה זו היתה מוכרת בעיקר סביב הביטלס באופן עקיף או ישיר. מכיוון שג'ורג' מרטין גדל והתחנך על ברכי המוסיקה הקלאסית, הצירוף של הביטלס, באך והעבודה האחרונה שלו על השיר עבור ג'יימס בונד השתלבו יפה באלבום ובעיקר גרמו למוסיקה של הביטלס בעזרת התזמורים שלו ליישר קו ולא ליפול מאותה מוסיקה 'תרבותית' ולעשות את הלא יעשה. לומר, לא שום היסוס את שמם של הביטלס באותה הנשימה עם באך. ג'ורג' מרטין וה'אורקסטרה שלו', סוגרים באלבום הזה מעגל עם 'קריירת' כתיבת השירים של מרטין בעיקר עבור סרטים. קריירה שלא היתה ענפה למדי. האלבום נפתח עם סוויטת בונד שמביאה קטעים נפלאים שכתב ותזמר קן ת'רון עבור הסרט Help. ת'רון המוכשר שכתב מוסיקה עבור סרטים עבד מאוחר יותר גם על המוסיקה עבור How I Won The War של ריצ'ארד לסטר, סרט שבו השתתף ג'ון, וגם עבור ה Magic Christian שבו השתתף רינגו. סוויטת בונד לא תהיה שלמה ללא גרסה נהדרת ל Live and Let Die. כדי להצדיק את שם האלבום ואת החיבור לבאך, הקטע הבא שביצעו ג'ורג' והתזמורת הוא Air on the G String, שכתב באך והפכה לאחת היצירות המוכרות שלו. זו גם אחת היצירות הקלאסיות האהובות על מרטין. עבור האלבום הזה יצר מרטין סוויטה חדשה נוספת, הפעם משירי הביטלס ובה הוא לקח ועיבד מחדש 3 שירים מסרג'נט פפר, האלבום הכי סימפוני של הביטלס. העיבוד הכי יפה הוא עבור A Day In The Life, שהופך את השיר ליצירה קלאסית שלמה, דרמטית שאולי אפילו לא נופלת מדברים שכתב באך. הקטע הבא הוא אחד הנפלאים באלבום. ב 1967 כתב מרטין קטע אינסטרומנטלי בשם Theme One, קטע שהפך לאות וזוהה מאוד עם רדיו BBC 1 ו 2. גם הקטע הזה מתקשר איכשהו לביטלס. רובין סקוט, מנהל בכיר ב BBC, פנה לחברת נורת'רן סונגז כדי לבקש שפול מקרטני יכתוב קטע עבור התחנה. מסיבותיו, מקרטני דחה את ההצעה ואז עלה שמו של ג'ורג' מרטין. התוצאה היא קטע שמגשר בין עולמות. בין עולם המוסיקה הקלאסית לבין עולם הרוק, קטע שיש בו כלי נשיפה נהדרים שמזכירם מאוד את פני ליין, אבל גם תופים עכשוויים וצלילים על גבול האלקטרונים. קטע נוסף שכתב ג'ורג' מרטין נקרא Elizabeth And Essex והוא כבר קטע קלאסי לכל דבר ועניין שחזר לתחילת העשור הקודם ב 1961 כשניסה מרטין לכתוב יצירה רומנטית קלאסית. אם יש עבודה קלאסית של ג'ורג' מרטין שרוב מעריצי הביטלס מכירים, אבל לא תמיד הבינו את ההקשר לקטלוג של הביטלס, זה פס הקול הקלאסי שכתב מרטין לפסקול הסרט Yellow Submarine. ישנם מעריצים שבעקבות כך לא מחשיבים אפילו את האלבום Yellow Submarine כחלק מהקטלוג של הביטלס. אני רואה את זה מעט אחרת. בקטלוג שיש בו את 'אלינור ריגבי' ו 'Yesterday', זה רק טבעי שהמוסיקה שכתב האדריכל שמאחורי המוסיקה שלהם עצמם בהשראה מהשיר Yellow Submarine תכנס באופן רשמי לקטלוג שלהם. מה גם שזו מוסיקה פשוט פנטסטית. כאן באלבום הזה של ג'ורג' מרטין, אוגד פס הקול לסוויטה נוספת של Yellow Submarine שקיבלה כאן הזה מקום של כבוד והיא נפלאה וענוגה עד מאוד. את האלבום סוגרת עוד גרסה של מרטין לבאך. הפעם ל Prelude For Strings, קטע דרמטי, מהורהר ועגמומי שסוגר באופן נפלא את האלבום הקטן והיפהפה הזה שתוכלו להאזין לו בשלמותו כאן: לפרק החדש בביטלמניקס - חלק 4 בסדרת 'מריבולובר לפפר', שמכיל בו בין היתר את סיפור ההקלטה והתזמור שכתב ג'ורג' מרטין עבורו, תוכלו להאזין כאן.

לפני יומיים הלך לעולמו הצלם האייקוני רוברט פרימן בגיל 83. מדוע אייקוני? לא ניתן לומר אחרת על מי שצילם בכישרון רב את עטיפות אלבומי הביטלס האייקוניות לא פחות מ with the Beatles ועד לראבר סול. כך הספיד אותו פול: רוברט פרימן היקר נפטר. הוא היה אחד הצלמים האהובים עלינו במהלך שנות הביטלס שהביא כמה מעטיפות האלבומים הכי אייקוניים שלנו. מלבד היותו מקצוען הוא היה בעל דמיון וחשיבה מקורית. אנשים חושבים לעיתים קרובות שהעטיפה ל Meet the Beatles [האלבום הראשון של הביטלס בחברת קפיטול בארה”ב שהכיל את העטיפה של with the Beatles] שבה הפנים שלנו מצולמות בחצי צל היה צילום אולפן מוקפד. למעשה זה צולם די מהר על ידי רוברט במסדרון של מלון בו התארחנו במקום בו אור טבעי הגיע מהחלונות בסוף המסדרון. אני חושב שלקח לו לא יותר מחצי שעה להשיג את התוצאה. בוב צילם גם את עטיפת ראבר סול. התרגיל הרגיל שלו היה להשתמש במקרן שקופיות ולהקרין את התמונות שצילם על פיסת קרטון לבנה בגודל אלבום, בכך נתן לנו מושג מדויק כיצד ייראה המוצר המוגמר. במהלך הצגת השקופיות שלו עבור האלבום הזה, אחד הכרטיסים שהונחו על שולחן קטן נפל לאחור והעניק לתצלום מראה ‘מתוח’. במקום פשוט להניח את הכרטיס שוב ישר, התלהבנו מהרעיון של הגרסה החדשה הזו של התצלום שלו. הוא הבטיח לנו שאפשר להדפיס אותו כך ובגלל שהאלבום נקרא Rubber Soul הרגשנו שהתמונה מתאימה בצורה מושלמת. אתגעגע לאיש הנפלא הזה אבל תמיד אוקיר את הזיכרונות החביבים ממנו. תודה בוב. אוהב פול. עד כאן ההספד של פול. ב 1990 ראה אור ספר נהדר שהוציא רוברט פרימן שנקרא The Beatles: A Private View, חמש שנים אחר כך הוא ראה גם אור בעברית בשם “הביטלס” בתרגום נהדר של לא אחר מאשר י. קוטנר, הלוא הוא יואב קוטנר. הספר נפלא ומביא את סיפורו של פרימן עם הביטלס במילותיו הוא עם תמונות נהדרות חלקן פחות מוכרות. מתוכו בחרתי להביא את ההקדמה שכתב שנשאה את הכותרת “במבט לאחור”, בה הוא שוטח את סיפור הפגישה בניהם שהוליד בספונטניות כפי שסיפר פול בהספד את העטיפה האייקונית של אלבומם השני. ספרו של רוברט פרימן במבט לאחור, קשה לי להאמין שבתחילת הקריירה שלי כצלם זכיתי לקחת חלק בחוויה מיוחדת במינה – לעבוד ולטייל עם הביטלס. במהלך תקופה של שלוש שנים ראיתי אותם מתפתחים והופכים מלהקה ליוורפולית צעירה המנגנת באולמות על שפת הים לכוכבים בינלאומיים, שהמוסיקה שלהם שלטה במצעדים האמריקניים ובגלי האתר בכל העולם. לונדון הייתה ללא ספק זירת ההתרחשויות בשנות השישים המוקדמות. הייתה תחושה של שחרור מן המלחמה הקרה שהטילה את צילה על שנות החמישים ופתיחות הולכת וגוברת כלפי כל שטחי החיים. אם לונדון סימלה את שנות השישים העליזות, הרי זה בגלל אותה פתיחות – ביחס למין, למוסיקה ולאופנה – אם כי לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בנוגע לנושאים הללו בלבד. פרימן עם רינגו ב 1964 – תמונה שצילם ג’ורג’ הריסון ואז, משום מקום, הופיעו הביטלס. שמעתי אותם לראשונה ברדיו – אהביני, את יודעת שאני אוהב אותך – ואחר כך בתקליטים, בבארים ובמועדוני הלילה. במוסיקה שלהם שיקפה את האנרגיה והאופטימיות של התקופה, והייתה זו הדרך בה טיפלו ברוקנרול, יחד עם עוד להקות אנגליות ואמריקניות, שפיתתה אותי לעזוב את הג’אז. זה היה בתחילת קיץ 1963. עבדתי כצלם מזה שנתיים בלבד, אבל כבר הצלחתי לבסס לעצמי מוניטין בזכות עבודתי לסאנדיי טיימס ולכתבי עת אחרים. זמן קצר לפני-כן נשלחתי למוסקבה לצלם את כרושצ’וב בקרמלין, ובתחילת אותה שנה צילמתי את לוח השנה הראשון של חברת הצמיגים “פירלי”. והוא הפך ללהיט גדול, ובשנים הבאות, לאירוע תקשורתי. אבל המשימה החביבה עליי באותה תקופה הייתה לצלם את ג’ון קולטריין ומוסיקאי ג’אז אחרים בפסטיבל בלונדון. את התצלומים של המוסיקאים הללו הראיתי מאוחר יותר לביטלס. שיחת טלפון מקרית לדיק פונטיין, חבר שלי שהתגורר במנצ’סטר, יצרה את הקשר ביני לבינם. דיק עבד בחברת הטלוויזיה “גראנדה” ובמהלך השנה שקדמה, צילם אותם במועדון הקאוורן בליוורפול. הוא אמר לי שאם אני מעוניין להמשיך לצלם מוסיקאים, בפירוש כדאי שאלך לראות אותם, כי הם להקה כשרונית ויש לכל אחד מהם אישיות נהדרת. בשבוע שלאחר מכן התקשרתי לאיש יחסי הציבור שלהם בלונדון. הוא הפנה אותי לבריאן אפשטיין, המנהל שלהם, שביקש ממני לשלוח תיק עבודות ללאנדודנו שבוויילס, שם ניגנו הביטלס באותה העת. בניתי תיק עבודות של תמונות שחור-לבן גדולות, רובן דיוקנאות של נגני ג’אז – קנונבול אדרלי, דיזי גילספי, אלווין ג’ונס, קולמן הוקינס וג’ון קולטריין. מתוך סשן הצילום ל Beatles For Sale התגובה של הביטלס הייתה חיובית – הם אהבו את העבודות, וכתוצאה מכך בריאן סידר לי פגישה איתם בבורנמות’, שבוע אחר כך, שם עמדו להופיע כמה ערבים באולם הקולנוע המקומי של חברת “גומונט”. בבוקר ה 20 באוגוסט 1963, ארזתי את חפצי, קפצתי לאוטו ונסעתי לפגוש את הביטלס במלון פאלאס קורט. תמונה אלטרנטיבית לעטיפת Help בראין אפשטיין התגלה כגבר צעיר ונעים הליכות, לבוש בחליפה כחולה-כהה ללא רבב, בחולצה לבנה מעומלנת ובעניבה מנוקדת. הוא לקח אותי לבית הקפה של המלון, שם אמורה היתה הפגישה להתקיים. “הם ירדו בסביבות הצהריים” הוא אמר בחיוך מתנצל. “הם מאחרי קום”. ג’ורג’ ורינגו הגיעו ראשונים, אחריהם פול, ולבסוף ג’ון. התרשמתי מהמבטא הליוורפולי העשיר שלהם, מסגנונם הישיר ומהופעתם הדקיקה והכהה – ארבעה אנשים שהייתה להם במילה אחת, כריזמה. אלטרנטיבה ל with the Beatles ג’ון שאל אותי בדרכו הישירה הרגילה מה היה לי בראש. הסברתי לו שמטרת הביקור שלי הייתה לפגוש אותם, ואם הכימיה בינינו תהיה טובה, לצלם כמה פורטרטים שלהם ואולי גם צילומים כלליים של הלהקה בזמן הופעה. לא חשבתי על עיתון מסויים לפרסום התצלומים או על כתב עת כלשהו. על זה הוכל לדבר בהמשך אם התוצאות יהיו טובות. בריאן אמר שהם יופיעו באותו ערב, אז התאכסנתי במלון וטענתי את המצלמות שלי. ארבעה ימים אחר כך, עדיין הייתי שם. מפיק התקליט שלהם, ג’ורג’ מרטין, התקשר ואמר לבריאן שתאריך היעד של הפקת העטיפה לאלבום החדש מתקרב, והוא צריך תצלום בדחיפות. בריאן שאל אותי אם בראש שלי לנסות ובסוף יום המחרת, העניין היה סגור. כשהאלבום יצא בנובמבר של אותה שנה, הביטלמאניה כבר סחפה את המדינה. זהו רק שגעון חולף, אמרו אנשים באותה תקופה. אני מעולם לא חשבתי על הביטלס כעל תופעה חולפת, והסיבה לכך נעוצה בחיוניות ובעושר של המוסיקה שלהם – מהמורשת הזאת אנחנו נהנים עד היום. #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #RubberSoul #רוברטפרימן #WiththeBeatles

באיחור אופנתי הגיע הסרט 'אם הקירות האלה יכלו לשיר' של מרי מקרטני, לדיסני פלוס בארץ. אפשר להתנחם בכך שגם לבריטניה עצמה, מקום מושבם של האולפנים, הסרט הגיע רק בימים אלה. אני מודה שחטאתי בהמון ציפיות מהסרט הזה. מה שבאמת רציתי זה סרט שיסביר את הקסם ההיסטורי של האולפנים בני כמעט ה 100 הללו, הקדמה הטכנולוגית, צוות הטכנאים האגדי ולהבין באמת את חשיבותם ולא לפטור את הכל בתשובה 'הביטלס' ועוד כמה אמנים. בשורה התחתונה, לצערי התבדתי. לטובתו של הסרט, צריך לזכור שהוא נעשה מהפוזיציה של מרי, הילדה שכביכול גדלה באולפנים ואי אפשר להסתיר את הזהות של אביה והאמת שאף אחד גם לא מנסה בסרט הזה. לאחר הצפייה בו תהיתי האם זה בעצם סרט בתוך סרט שבו מרי מספרת בעצם על הגדילה שלה על רקע האולפן ותוך כדי גם מספרת על האולפן עצמו כבדרך אגב. כיאה לפורמט הדוקו המוסיקלי הרגיל, מצעד האמנים הכמעט קבועים הגיע גם לכאן והתיישב לספר את מרכולתם. כמובן האב מקרטני ששמח לספר (ולשדרג לעיתים) את הסיפורים הרגילים שלו, רינגו, אלטון ג'ון שהרגיש כמו סייד-קיק לא שייך, ג'ימי פייג' ועוד. זה באמת נחמד לשמוע את אותם הסיפורים שוב ושוב, אבל זה הרגיש יותר כמו פגישת מחזור של כל הדמויות המוכרות ולא כדוקו מעמיק. אי אפשר לדבר על אולפני אבי רואד בלי להעלות באוב את ג'ורג' מרטין, האב הרוחני, אבל צריך וראוי לומר שהכוכב העולה ג'יילס בנו שנכנס היטב לנעליו כמפיק של הביטלס 2.0, נכנס היטב לנעליו גם כמדגים הלאומי של הדוקו ואני מודה שאני מחבב אותו מאוד. כמעט כמו את אביו. כשהתחילה הסקירה הממש קצרה על ההיסטוריה של האולפנים וההקלטה הראשונה שנעשתה שם, הרגשתי לרגע אחד קטן אושר לראות את הסדרה על ג'ורג' מרטין שעשינו בזמנו בפודקאסט הופכת לסרט. האושר היה קצר מאוד מכיוון שהמחקר לא היה מעמיק ולקוני מאוד. משם התאווה או חוסר האיפוק לקפוץ לביטלס גברו על הכל. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחצי מהסרט באופן מצטבר הוקדש לביטלס וחצי באופן מאוד שטחי לאמנים אחרים ששימשו כמעין ניצבים לביטלס שהזרקור באופן מובהק היה עליהם. אם כבר ביטלס, אז שוב נקודת האור הוא ג'יילס מרטין עם ההסברים הנפלאים שלו, כשהוא משחק בקונסולה ומדגים את פשטות ההקלטות של אלבומם הראשון של הביטלס עם 'טוויסט אנד שאואט' וגרם לי לתהות ולפנטז האם הוא שלח רמז עבה לגבי המיקס הבא שהוא עובד עליו ומתוכנן עבור הביטלס? מרי מקרטני על רקע הכניסה לאולפנים כשכן סופרו סיפוריהם המעטים של אמנים אחרים זה היה מרתק. ג'ימי פייג' בהקלטה של גולד פינגר, הגילוי האמנם מעט תלוש, אבל מרתק על כך שפלה קוטי שנמשך לסאונד המתקדם שלהם, הקליט באולפני אבי רואד עוד לפני שהגיע מקרטני לניגריה, כדי 'לפלוש' לטריטוריה שלו. צילומי הוידאו מההקלטה של סילה בלאק היו פנומנלים והדגימו איך ג'ורג' מרטין עבד באולפן כאילו היה הממלכה שלו. החסרון הגדול מאוד או הפספוס הכואב של הסרט בעיניי, חוץ מהחוסר בהסבר על ההתפתחות ההיסטורית/טכנולוגית שלהם, הוא חוסר ההתייחסות המשווע לאנשים הכי חשובים שהסתובבו שם - אנשי הצוות הטכני המופלאים שעברו, גדלו וגידלו את האולפנים הללו, כי הרי מה הם האולפנים ללא האנשים? הגאפ ההיסטורי בסרט, ממש לפני סופו הופר כשבלקוניות לא קוהרנטית מפליאה מאוד, סופר על המשבר והתקופה הקשה שעברו האולפנים ב 1979. האולפנים היו בתקופה הזו בצניחה חופשית והדיבורים היו על כך שאולפן 1 הגדול שהקליט בו תזמורות, יהפוך לחניון לרכבים. מכאן התחיל החיפוש של קן טאונסנד שהפך למנהל האולפנים, אחר פעילויות שיכניסו כסף. הישועה הגיעה משני פסי קול נהדרים שהצילו את המצב. באופן מוזר, דווקא האחים גאלאגר לבית אואזיס שהקליטו שני אלבומים באולפנים, קצת הצילו את המצב. הם היוו הייצוג הכפול לדור הצעיר יחסית שבא אחרי הסערה הגדולה של האולפנים וגם את דור הבריט רוק. דווקא הדמויות הפרועות הללו בעברן הקלילו את האווירה ה'ממלכתית' ולמרות גילויי הערצה לא מוסתרים לאולפן ולביטלס, העלו חיוך עם הסיפור שהצביע שהם כמעט גורשו משם בעת ההקלטות בסוף שנות התשעים. האב והבן בהיכל הקודש ממש לקראת הסוף, העלה ניל רוג'רס תהיה מעניינת. האם יש קשר בין המוסיקה הנפלאה שנעשתה באולפן לבין האולפנים עצמם. כלומר האם יש בו קסם שיצר כל כך הרבה תקליטים נהדרים? שאלה חשובה שלטעמי הסרט נכשל להסביר ולענות עליה, אבל בדבר אחד הוא כן הצליח. להדגיש את העובדה שמגיע לאולפנים המופלאים הללו סדרה נרחבת שתסקור את ההיסטוריה הנהדרת שלהם באופן רציני ומעמיק. למיני הסדרה על ג'ורג' מרטין ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט שעסקה במאסטרו וגם באולפנים תוכלו להאזין בלינק הזה.

לא מעט תמונות מוכרות והיסטוריות של הביטלס אנחנו חבים לצלם יהודי בשם הנרי גרוסמן. הוא ליוה את הביטלס כידידם וצילם אותם בהזדמנויות שונות, בין היתר בסשנים משפחתיים ואינטימים מה שסיפק תמונות נדירות ונהדרות. ה”צלם הרשמי” שליווה אותם בשנים הללו היה יהודי אחר בשם דזו הופמן. ההערכה היא שהנרי גרוסמן צילם כ 7000 תמונות שלהם בין 1964 ל 1967. הנרי גרוסמן נולד ב 1936 בניו יורק. הוא למד צילום כבר בתיכון ולאחר מכן סיים תואר באמנויות הבמה. מאוחר יותר הוא למד גם משחק ובין חבריו לספסל הלימודים היה גם השחקן דסטין הופמן. בתחילת הקריירה שלו כצלם, החל לעבוד עבור עיתונים שונים בניהם הלייף מגזין והניו יורק טיימס. כצלם, הוא ליווה את מסע הבחירות של קנדי ואף התידד עם המשפחה הנשיאותית לעתיד. ב 9 לפברואר 1964 נשלח הנרי בן ה 27 לתעד את הופעת הבכורה של הביטלס אצל אד סאליבן. “צילמתי אותם מופיעים ואת הילדים צורחים, ואחר כך הם עשו קצת פוזות למצלמה…” מתוך המופע של אד סאליבן, 9/2/64 אחרי שבועות מספר, נשלח לאטלנטיק סיטי על מנת לצלם עוד תמונות של הביטלס בההופעה שם. “…ביליתי שם את שעות אחר הצהריים, שיחקתי במונופול ובקלפים, ובשלב מסוים אמרתי לרינגו, “אתה נהנה מהטור האמריקני? “הוא הוביל אותי אל החלון, והצביע על קיר לבנים. הוא הביט בי ואמר, “זה כל מה שאנחנו רואים באמריקה.” הם לא יכלו לצאת…”. גרוסמן התידד עם החבורה ובמיוחד עם ג’ורג’ הריסון, מה שהניב לא מעט תמונות אינטימיות ומשפחתיות של חברי הלהקה. במרץ 1965, הוזמן גרוסמן לביתו של לנון בקנווד לסשן צילומים. גרוסמן הגיע יחד עם ג’ורג ופאטי לאחר ששהה בביתם עבור סשן צילומים זוגי. בסשן הנדיר הזה בביתו של לנון, אפשר לראות רגעים אינטימים ומיוחדים מחיי המשפחה של ג’ון סינתיה וג’וליאן ואת ג’ון וג’ורג’ מסתודדים בצד עם בגיטרה כדי לעבוד על רעיון. מרץ 65 – סשן זוגי בביתם של ג’ורג’ ופאטי אחת התמונות האהובות עליי – ג’ון וג’וליאן, מרץ 1965 בסשן צילומים אצל הלנונים אביב 65 – פורטריט של פול וג’יין אשר רינגו ומורין בזמן צילומי הסרט Help ליווה אותם באוסטריה ובבהאמס. הנרי עם הביטלס ב 65 בזמן צילומי Help – הצלם הפעם הוא רינגו ב 1967 ליווה את הביטלס באולפן בהקלטות עבור סרג’נט פפר ובסשן תמונות יפהפה של הביטלס והריסון ביום הולדתו ה 24 באותה שנה. ההקלטות לסרג’נט פפר עם המהרישי ב 1967 בנובמבר 2012 פרסם גרוסמן ספר צילומים בשם Places I Remember שחשף לעולם כ 1000 צילומים שלא ראו אור עד אז. ספרו של הנרי גרוסמן הנה הנרי גרוסמן בעצמו, מדבר על הספר ועל התקופה שלו עם הביטלס

שלום חברים. היום השמונה בדצמבר ועבור ביטלמניקים זה תאריך שיש לו רק קונוטציה אחת ויחידה והיא שלילית במיוחד. עד כמה שהתרגלנו למציאות הזו שבה ג’ון לנון נרצח, כשאני חושב על כך לעומק, זה לא ממש נתפס גם היום. במיוחד לאור החיוניות הגדולה שאפפה אותו בחודשיו האחרונים. בספר חדש יחסית שיצא בשנה שעברה, שעוסק בתקופה האחרונה בחייו של ג’ון, מספר קנת’ וומאק בשפה הציורית שלו על תקופה לא רעה בכלל בחייו של אמן מתבגר ואיש משפחה ששם את השדים מאחוריו, חושב קדימה ונהנה מהעדנה שלה זוכה מישהו שהיה בעברו בלהקת הביטלס וקוראים לו ג’ון לנון. היום לציון יום הרצח ה 41 של ג’ון, בחרתי להביא סיכום קטן מהספר ששופך אור על הימים הראשונים שעבר לנון מאז הוצאת אלבומו האחרון ‘פנטזיה כפולה’. הגעגוע למשפחתו באנגליה ולמולדת עצמה, ההתמודדות עם כך שהוא כבר לא הרוק סטאר הצעיר והמצליח והתכניות לעתיד ורוד אי שם בסוף נובמבר תחילת דצמבר 1980. קריאה נעימה! כשבוקר הוצאת האלבום המצופה Double Fantasy סוף סוף הגיע [בשבעה עשר בנובמבר 1980], ג’ון החל את היום עם שיחת טלפון לחבר’ה שם בבית. קודם כל הוא התקשר לאחותו למחצה ג’וליה בירד שהייתה שם בליברפול. במהלך השיחה הזו גיבש תכנית חזרת הניצחון שלו לבריטניה בפעם הראשונה מאז 1971. הוא ציפה שכולם יצאו בהמוניהם ולכן הוא הציע שהם יארגנו את ‘מפגש האיחוד’ הזה ייקח מקום באחד מבתי המשפחה הגדולים ברוק פרי באדמור. “יש כל כך הרבה מכם“, הוא אמר לה. “נצטרך להיפגש באדמור“. בחודשים הקודמים הוא החל לדמיין את החזרה לארץ מולדתו, אבל בסטייל – שייט ב קווין אליזבת II עד לתמזה ולתוך לונדון. שם הוא יעשה את הקאמבק הגדול שלו בדמות הכובש המנצח. השיחה הבאה של ג’ון הייתה לדודה מימי, כשהיא מסתייגת כמו תמיד מהנטייה של אחיינה להגזמה. בחגיגיות הזו של הוצאת האלבום החדש שלו, הוא שלח לה שרשרת עם עגילים תואמים. “אתה שוטה“, היא אמרה כשהיא מתכוונת לפינוק שלו. אבל עבור ג’ון, לא הייתה שום דרך שהגישה של דודתו תקלקל לו ההשקפה חסרת הדאגות שלו באותו היום. “קדימה מימי” הוא ענה כשהוא צוחק על הקמצנות שלה. “פנקי את עצמך לשום שינוי“. באותו היום מאוחר יותר כשג’ון צעד ברחוב ווסט 72, הוא היה במצב רוח מעולה. הוא נשא אתו כמה עותקים של Double Fantasy תחת זרועו. פול גורש [שנהג לעמוד מחוץ לבניין הדקוטה ולצלם. הוא גם צילם את התמונה שללנון עם הרוצח מארק צ’פמן] עמד בקרבת מקום. “אתה יודע שהאלבום שלי יצא היום?“, ג’ון אמר בהתלהבות לצלם הצעיר. “אתה רוצה עותק?“. גורש היה נלהב לקחת עותק מהאלבום מידיו של ג’ון. עוד מישהו שעמד שם ביקש גם הוא עותק. “כן” אמר ג’ון, “ל ‘סם גודי’ ברחוב 48 יש עותקים“. ג’ון עם פול גורש רגעים אחר כך, ג’ון נעמד ודיגמן לפול גורש לפני הכניסה כששומר הכניסה מאחוריו מחייך מאוזן לאוזן ברקע. עבור ג’ון ויוקו, Double Fantasy סימן התחלה חדשה. הם היו נרגשים מכך שהוציאו את האלבום מתוך הרעיונות שהיו להם תוך פחות מחמישה חודשים. הם היו נרגשים יותר מכך שהם ילדו את עצמם מחדש. “אנחנו מרגישים שזו רק ההתחלה ושזה האלבום הראשון שלנו”, ג’ון אמר. “אני יודע שעבדנו יחד קודם לכן, ועשינו אלבומים לפני כן, אבל אנחנו מרגישים שזה האלבום הראשון. אני מרגיש כאילו כלום לא קרה לפני היום הזה”. האלבום קיבל שורה של ביקורות מוקדמות. העיתונים היומיים הובילו. ב’פילדלפיה אינקווייר’, ג’ק לוייד סבר ש”לנון לא מציע לנון חזון חדש במה שקשור למוסיקת הפופ. אבל כאלבום מעבר – כזה שיצא כדי להוריד כמה דברים מהחזה שלו – הוא טיפל בו ברמה סבירה של סטייל“. הוא הוסיף שזה נחמד לקבל שוב את ג’ון. ב’לוס אנג’ל טיימס’, סטיב פונד ביקר את האלבום בחומרה והוא הזהיר ש “אלה המצפים לחזרתו של לנון האגדי – איש עם מוח חריף ושנינות – יתאכזב מ Double Fantasy“. פונד סיכם: “הדבר הגרוע ביותר לגבי האלבום הוא שהוא גורם לג’ון ויוקו להראות כהיפים מזדקנים ואבודים“. באופן הפוך, התקשורת הבריטית הייתה רחמנית. “זה פיהוק נוראי!“, כתב בעשרים ושניים בנובמבר צ’ארלס שאר מוריי ב NME. הוא המשיך: “לנון ואונו הופיעים על העטיפה מהודקים בחיבור מלא תשוקה. האלבום חוגג את המסירות המשותפת שלהם האחד כלפי השנייה ולבנם שון. הכל טוב ללנונים ושום דבר אחר לא משנה, אז הכל טוב. איזה יופי בנאדם. זה כל כך מרגש לשמוע על כל כך הרבה אושר“. מוריי החמיא למוסיקה של יוקו וכתב ש”הקטעים שלה נשמעים מודרניים יותר ומעניינים מאלה של לנון“. לסיכום הוא כתב: “אני מצפה מאוד לאלבום הסולו של יוקו“. יוקו וג’ון קיבלו את כל הביקורות הללו לדקוטה ממש סמוך לפרסומם. לאחר שהשקיעה כל כך הרבה אנרגיה לעזור לג’ון לעשות שוב מוסיקה, יוקו הייתה מבולבלת באופן מובן כאשר הסינגל Just like Starting Over לא התקדם במצעדים למרות זמן השידור הלא מבוטל שניתן לו. ככה היא סיפרה: “הלכתי לג’ון שהיה ישוב בכיסא נוח וקרא בעיתון. ‘ג’ון, אני מצטערת. הסינגל הגיע רק למקום 8’. ‘הוא לא זז משם?’ הוא שאל. ‘לא’. עניתי. הוא חשב לשנייה והסתכל עליי ואז הוא אמר: ‘זה בסדר. יש לנו את המשפחה'”. ככל שזרמו הביקורות על האלבום, ג’ון הוצף ברגשות החיוביים של אשתו ויחד עם הבאז העיתונאי והרדיופוני, הם נהנו מתשומת לב תקשורתית לאחר תקופה ארוכה. בסוף השבוע כתוצאה מהחזרה לזירה, בתכנית ‘סאטרדיי נייט לייב’ גילם מלקולם מקדאוול את ג’ון כשדני דילון גילמה את יוקו. במערכון הזה צ’ארלס רוקט ראיין את ה’זוג’ על האלבום החדש שלהם. דמותו של ג’ון דיברה על חייו כ’עקר בית’. “יוקו היא ‘לוקו’ על ה ‘קוקו’ שאני מכין“. לגבי האלבום הוא אמר: “הוא מכיל בעיקר שירי אהבה וכמה טיפים לניקוי התנור” כל זאת נאמר בזמן שעוגה ש’ג’ון’ אפה נשרפה בתנור. זה קטע משעשע מאוד ותוכלו לצפות בו כאן: עבור הלנונים שנהנו מהפרודיה ההומוריסטית על סגנון החיים שלהם, הרגע הזה נראה סוריאליסטי כשהם צפו בתכנית בדירה מספר 72. ככל שהתקדם החודש ג’ון ויוקו העלו הילוך ולקחו חלק בעוד ועוד באירועים תקשורתיים עם כמה תכניות רדיו שנקבעו לתחילת דצמבר. בעשרים ושישה בנובמבר נקבעו צילומי סרטון הפרומו החדש עבור הסינגל Just Like Starting Over עם הצלם אית’ן ראסל שמוכר לנו מאוד מצילומי הסטילס עבור פרויקט ‘גט בק’ וגם מצילומי הסשן האחרון של הביטלס באחוזת טיטנהארסט אז באוגוסט 1969. לאית’ן ראסל התלווה באותו היום צלם הוידאו דון לנזר. בנקודה הזו ג’ון נטש את הרעיון שסרטון הפרומו יכיל בו קונספט שבו הוא מרחף מעל סנטרל פארק. בזמן שהלנונים התהלכו להם בשבילי הפארק ג’ון התרשם מהעיר ואמר ליוקו: “מדוע שלא תרכשי את הבניין הזה? יהיה לך מקום לשים בו את מעילי הפרווה שלך ובשאר המקום נוכל לגדל חתולים”. אית’ן ראסל ציין מאוחר יותר שלנון היה במצב רוח מעולה ומלא הומר ביום הסתווי הזה. במהלך ההפסקה מהצילומים ג’ון צחק ואמר: “זה מאוד מזכיר לי את העטיפה של ‘ראבר סול’ רק שמאז הפנים שלי נפלו“. בערב המשיכו הצילומים בגלריית ספרון שברחוב גרין שבסוהו. אלן טננבאום הצטרף על מנת לצלם תמונות סטילס. כשג’ון ויוקו נכנס לחדר לגמרי לבן לבושים בקימונו [חלוק יפני] בזמן שטננבאום, ראסל ולנזר צילמו. בחלק השני של הסשן הזה, צולמו ג’ון ויוקו כשהם ‘עושים אהבה’ על המיטה. ברקע התנגן השיר של יוקו kiss kiss kiss. ב 11 בלילה הסתיימו הצילומים בחתימות של ג’ון ויוקו לאנשי הצוות. בתוצאה הסופית לסרטון הפרומו הזה, תוכלו לצפות כאן: https://ok.ru/video/216711827928 בחג ההודיה הם העבירו מסר לעולם: “ביום הזה אנחנו חושבים עליכם. אנחנו מאחלים לכם חיים שמחים“. למחרת ב 28 בנובמבר, ג’ון העיד תחת שבועה בעניין התביעה שהובילה חברת אפל נגד יוצרי ‘ביטלמאניה’ שתכננו להפיק סרט שהתבסס על להיט ברודווי. עכשיו כשמקרטני חתם על חוזה עם חברת התקליטים קולומביה ב 1979 [מקרטני חתם לתקופה קצרה בחברת קולומביה בארה”ב], לנון ציין בעדות שיש פוטנציאל לתוצרים של ה’פאב פור’, כמו למשל דוקומנטרי באותו השם. “לי ושלושת האחרים יש תוכניות לארגן קונצרט איחוד“. במהלך השנים האחרונות, מנהל אפל ניל אספינל, עבד על סרט דוקומנטרי שהיה אמור להיקרא The Long and Winding Road שהיה אמור לכלול בו קטעי הופעה של הביטלס וראיונות של חברי הלהקה. תחילת דצמבר היה מרגשת עבור ג’ון. הסינגל woman עמד להשתחרר ותוכנן לינואר 1981. עוד משהו שהסב לו עונג הייתה כתבה בשבועון ‘סוהו וויקלי’ שתוכננה להיות מוקדשת רק ליוקו. זו היתה עדות לכך שיוקו מתקבלת כעצמאית וכאמנית ייחודית. באחר צהרים השלושה בדצמבר, ג’ון ויוקו אירחו את הצלמת והחברה אנני לייבוביץ שסיירה בדירה שלהם לקראת צילום עטיפת הרולינג סטון. היא צילמה כמה תמונות באותו היום בדירה כמו למשל את ג’ון ישוב על מיטה עם הגיטרה שלו. מה שריגש את ג’ון במיוחד הייתה העובדה שהם חוזרים להקליט ולעבוד. בתחילת השבוע ג’ון התקשר על ג’ק דאגלאס שהפיק עם הזוג את האלבום פנטזיה כפולה ואמר לו: “אנחנו חוזרים. שוב. אני מרגיש שאני פשוט לא רוצה לעזוב את האולפן. רק אני אתה ויוקו. זה מה שאני רוצה. תביא עוזר, תביא טכנאי ותפיק“. בזמן ההקלטות באולפני רקורד פלאנט, הוצמד לזוג שומר ראש שליווה אותם בזמן שהותם שם. הם שיחקו עם הרעיון לייצר אלבום ‘רק של יוקו’ שיכיל מיקסי דאנס לשירים של יוקו מתוך פנטזיה כפולה ועוד בי סייד ישן בשם open your box, אבל בסשן ההקלטה הם גילו שהשיר Walking on Thin Ice, אוצר בו אפשרויות משל עצמו. אחד הרגעים היפים היה כשג’ון בחר לנגן בהקלטה בגיטרה הריקנבאקר 325, אותה גיטרה שהייתה צבועה בשחור ולבן ושימשה אותו בימי הביטלס. ביום הבא ג’ון התקשר לדודה מימי והחל לדבר שוב על התכניות להצגת שון למשפחה בבריטניה. “הוא התקשר ואמר שהוא מסתכל מהחלונות על המזח של ניו יורק וחושב מתי הם כבר יגיעו לליברפול. הוא התגעגע הביתה. הוא רצה לחזור הביתה“. כשמימי בת ה 74 ניתקה את השיחה היא הייתה משוכנעת הפעם שג’ון רציני והחלה להכין את חדר השינה עבורם. עם התקדמות ההקלטה עבור Walking on Thin Ice, ג’ון היה נלהב להשוויץ בקטע החדש של יוקו. האפשרות ניתנה לו בראיון עבור הרולינג סטון שנערך על ידי ג’ונתן קוט שראיין אותם בפעם האחרונה בספטמבר 1968. בראיון ג’ון דיבר על מכתבי מעריצים שהוא עדיין מקבל מכל העולם וכשקוט שאל אותו איך הוא משפיע על אנשים למצוא את הגרסה הטובה ביותר שלהם, ג’ון ענה: “תנו צ’אנס לשלום. כל מה שאנחנו צריכים זו אהבה. אני מאמין בזה“. לגבי מוסיקאים בהווה ג’ון אמר: “שאלוהים יעזור לברוס ספרינגסטין כשכולם יחליטו שהוא לא אלוהים יותר“.

בימים שלאחר שחרור האלבום ריבולבר בתחילת אוגוסט 1966 , הביטלס היו מותשים משנתיים וחצי של פעילות אינטנסיבית. תופעה חדשה שהחלה לקרום עור וגידים ובמיוחד בארה”ב – קבוצת מתנגדים שנאחזו באותו משפט דרך אגבי שאמר לנון למורין קלייב בראיון לגבי הפופולאריות הגואה של הביטלס על פני זו של ישו. הלוגיסטיקה בהופעות החלה להיות מאוד מסורבלת עקב צורכי האבטחה והתמימות והיופי שליוו את תחילת דרכם כבר לא היו שם. בעשרים באוגוסט 1966 הביטלס היו אמורים להופיע בסינסנטי בשדה קרוסלי, הופעה שתוכננה לקרות באוויר הפתוח. קצת לפני תחילת ההופעה החל גשם כבד ולא הוכן שום מחסה לחברי הלהקה. זה היווה עוד תקדים כי לכל אורך תקופת ההופעות שלהם מאז שפרצה הביטלמניה, לא הייתה הופעה שהתבטלה או נדחתה במהלך מסע ההופעות של הביטלס. גם לא ב 1964 כשהוריקן איים על ההופעה שלהם בג’קסונוויל והם כמעט התעופפו מהבמה. הביטלס בסינסנטי למחרת הם היו כבר בניו יורק כדי לעלות ולהופיע בעשרים ושלושה באוגוסט על הבמה באצטדיון שיי בפעם השנייה. הפעם אף אחד כבר לא יצא מגדרו סביב התופעה של להקת רוק שמופיעה באצטדיון ספורט גדול והמופע עצמו כבר לא היה סולד אאוט כמו בשנה הקודמת. מתוך חמישים וחמישה אלף הכרטיסים נשארו אחד עשר אלף כרטיסים פנויים. כשהגיע העשרים ותשעה באוגוסט והביטלס היו בסן פרנסיסקו, כדי להופיע באצטדיון קנדלסטיק שהיה ממוקם מחוץ לעיר, התופעה של אצטדיון לא מלא חזרה על עצמה, אבל את הביטלס זה כבר לא עניין. היו דיבורים חזקים ממש חזקים במחנה הביטלס על ירידה מהבמה לאחר ההופעה הזו. ככה סיפר רינגו: “הייתה הרגשה בקנדלסטיק שזו הפעם האחרונה, אבל לא הרגשנו את זה עד שנחתנו בלונדון. ג’ון היה זה שרצה להפסיק יותר מכולם. פשוט נמאס לו“. ג’ורג’ סיפר שהם היו הרבה יותר נחרצים ממה שסיפר רינגו. הוא סיפר שכולם ידעו שזו ההופעה האחרונה ולכן רגע לפני השיר האחרון, ג’ון הניח את המצלמה שלו על אחד המגברים, רינגו ירד מהתופים והם עשו תמונה או סלפי, בעזרת בעדשה רחבה יחד עם הקהל. כשהביטלס נחתו בלונדון בשלושים באוגוסט, מקרטני נשאל בשדה התעופה, מה הם מתכננים לעשות עכשיו והוא ענה: לישון. לנון שאמנם הטיף להפסקת ההופעות, לא באמת ידע מה הוא הולך לעשות, ובחמישה בספטמבר הוא היה כבר בגרמניה עבור הצילומים הראשונים לסרט של ריצ’ארד לסטר how I won the war. מקרטני מצידו הסתובב בעיר, הגיע לכל מיני מופעים ניסיוניים אבל הוא לא ממש הרגיש שייך לעניין, אבל  בעיקר התגעגע לג’ון. בהזדמנות הראשונה כשג’ון יחד עם ניל אספינל עשו את דרכם להמשך הצילומים מגרמניה לספרד עם עצירה  בצרפת, פול ובריאן עשו את דרכם לפאריס והארבעה נפגשו שם לסוף שבוע משותף. התקופה הקשה הזו שעברה על הביטלס והלחץ שהתפרס על כמעט שלוש שנים, נתנו את אותותיהם גם על המנהל בריאן אפשטיין. במיוחד הוא היה חרד לאור הידיעה שהביטלס לא מתכוונים להופיע בקרוב. בעשרים ושישה בספטמבר 1966 הוא אושפז כשהוא סובל מדיכאון וחרדה שהתערבבו להם יחד עם חומרים אסורים. בריאן היה זקוק למנוחה מכל הרעש. הרעש האדיר שסבב סביב הביטלס כל הזמן. בתחילת אוקטובר כשבריאן התאושש, הוא כבר הדף בנחישות את השמועות על פירוק הביטלס מאותה הקליניקה שבה הוא היה מאושפז בה. בתחילת 1967, פול התחיל לעבוד על שיר שהתכתב עם התקופה המבולבלת הזו שעברה עליו, תקופה מוזרה שבה הביטלס לא מופיעים. ב fixing a hole, מקרטני דימה את הראש שלו לגג של בית שאליו חודר גשם. הגשם יכול להיות אותם הפרעות חיצוניות שסבבו סביב הביטלס בשלוש השנים האחרונות. אני מתקן חור שאליו הגשם נכנס ומפסיק את התודעה שלי מלנדוד  לאן היא תלך? לבית הזה שמקרטני כתב עליו בשיר, יש לא רק גג, אלא גם דלת. ופרץ הרעש מבחוץ יכול לחדור גם מבעד לסדקים בדלת. אני ממלא את הסדקים לאורך הדלת  ושומר על התודעה שלי מלנדוד לאן היא תלך? בספר הליריקות של האנטר דיוויס, אפשר לראות את כתב היד של השיר ולהבחין שלאחר הבית הזה, מקרטני כתב עוד משפט שלא נעשה בו שימוש: flying around the world it is dying to know. זה משפט שמתאר את הסקרנות האדירה של מקרטני לצד הפחד ממוות של העולם הישן שלו. הפזמון מתאר במדויק את חוסר השייכות של מקרטני ואת הבלבול העמוק שהוא היה שרוי בו: וזה באמת לא משנה אם אני טועה או צודק לאן אני שייך, אני צודק, לאן אני שייך רואה את האנשים עומדים שם אלה שלא מסכימים ולעולם לא מנצחים וחושבים מדוע הם לא נכנסים דרך הדלת שלי ככה הוא סיפר: “fixing a hole היה על כל האנשים המעצבנים האלה שאומרים לך, ‘אל תחלום, אל תעשה את זה, אל תעשה את ההוא. לי נראה שזה לא בסדר ושעכשיו הגיע הזמן לתקן את כל זה. התיקון והאיחוי הזה הוא המשמעות. אני רוצה להיות חופשי מספיק כדי לתת למחשבות שלי לשוטט, לתת לעצמי להיות אמנותי, לתת לעצמי לא לגחך על דברים אוונגרדיים. הרעיון הוא שאני לבד עכשיו ואני מסוגל לעשות מה שאני רוצה. אם ארצה אצבע את החדר באופן צבעוני. אני מתקן את החור, אני מתקן את הסדק בדלת, אני לא אתן לזה לקרות יותר, אני אתפוס את החיים שלי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואני אתחיל לתקן דברים. גרתי עד אז  די לבד בקוונדיש, ונהניתי מהחופש שלי ומהבית החדש”. את הרעיון לגבי הבית המתמוטט שהיתה אולי הלהקה או נפשו של מקרטני, בית שיש בו נזילות וסדקים מקרטני היה יכול להשאיל משיר בשם we’re gonna move שיר שאלביס פרסלי לא רק ביצע ב 1956, אלא גם היה שותף לכתיבה שלו. כך נכתב שם: יש חור בגג שדרכו הגשם נכנס פנימה יש חור ברצפה שממנו הוא נופל ישר החוצה יש דליפה בבניין הישן הזה אנחנו נעבור לבית טוב יותר בבית השלישי ב Fixing a Hole, מקרטני הבין מה הוא רוצה לעשות. הוא רוצה לשעוט קדימה לעבר אופק חדש. הסיבובים בעיר חשפו בפניו את הפסיכדליה, ואת המוסיקה החדשה, ואת האומנות שהוא ראה בתערוכות בלונדון. הוא צובע את הכל בצבעים פסיכדליים ולאן שהמחשבות שלו ינדדו לשם הוא ילך ויוביל את כולם. אני צובע את החדר באופן צבעוני וכשהמחשבות שלי נודדות לשם אני אלך. עכשיו מקרטני יכול לקחת את הזמן, לבדוק את התופעות החדשות האלה ולהתקדם הלאה. אני לוקח את הזמן עבור כמה דברים שלא היו חשובים אתמול ואני עדיין הולך את Fixing a hole מקרטני סיים לכתוב בסוף ינואר ובתשעה בפברואר 1967, הביטלס התפנו כדי להקליט אותו עבור האלבום החדש שלהם. ג’ורג’ מרטין שפרש מאולפני EMI ושימש כפרילנסר, סיפר שהביטלס לא ממש היו מתוכננים בתקופה הזו. “כשהם רצו להיכנס לאולפן הם אף פעם לא אמרו לי, ‘שמור את השבועיים הבאים פנויים, כי בטוח נצטרך אולפן’. הם נהגו להתקשר אליי ב-10 בבוקר ולומר, ‘אנחנו רוצים להקליט הערב בשעה 7, בסדר?’ ואז הייתי צריך למצוא אולפן ארור”. אולפני EMI לא היו פנויים בהתראה קצרה שכזו, ומרטין נאלץ למצוא אולפנים אחרים. ברגע האחרון נמצאו אולפני ריג’נט בלונדון. אולפנים “צפופים עם סאונד קופסתי” על פי מרטין. זה אמר שג’ף אמריק לא יכול היה להשתתף בסשן ההקלטה הזה כעובד EMI. מקרטני סיפר סיפור מיוחד ומוזר על בחור שהתדפק על ביתו לפני שיצא לסשן ההקלטה הזה והציג את עצמו כישו ובסופו של דבר מצא את עצמו עם הביטלס באולפן. הנה מקרטני מספר את הסיפור המשעשע הזה. כאמור בתשעה בפברואר הביטלס החלו בהובלתו של מקרטני שידע בדיוק לאן הוא רוצה להוביל את השיר, לעשות חזרות על Fixing a Hole. ג’ורג’ מרטין סיפר שמקרטני ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע עם fixing a hole ולכן זה היה אחד השירים שהוקלטו במהירות עבור האלבום. בתשעה בפברואר באולפני ריג’נט הרעיון היה דיי פשוט. שדרה מרכזית עם שני כלים. ההרפסיקורד וגיטרת הבס. ההרפסיקורד והבס יסמלו את הצד השקט והרגוע של החיים והתופים והגיטרות את הרעשים שנכנסים ומפריעים או את טיפות הגשם שנכנסות וזולגות דרך החריצים. הוחלט באופן יוצא דופן להקליט גם את השירה הראשית בלייב. ההנחה היא שג’ורג’ מרטין ניגן בהרפסיקורד כי פול היה עסוק עם הבס. ניל אספינל שהיה הרואד מנג’ר שלהם בתקופת ההופעות ועכשיו נחשב למעין עוזר אישי, נשבע שהוא ראה שמקרטני הוא זה שניגן על ההרספיקורד ולא ג’ורג’ מרטין. ריצ’ארד לאש שהיה טכנאי שני של ג’ורג’ מרטין בזמן ההקלטות ב EMI וגם הוא לא היה מורשה לעבוד באולפני ריג’נט טען שג’ון היה על הבס, אבל הוא לא היה שם. מי ניגן על שני הכלים המרכזיים האלה בשיר נותרה חידה. הנה הטייק הראשון לשיר באולפני ריג’נט: לא היה ניסיון שני ומסיבה טכנית שבה העבירו את ההקלטה ממכונת הקלטה אחת לשנייה, הטייק הבא נקרא טייק 3. בניסיון הזה, נשמע שמקרטני הוא זה שמנגן על ההרפסיקורד ובאופן חופשי ונהדר. בעשרים ואחת בפברואר, כבר באולפני EMI, הביטלס חזרו ל Fixing a hole ומסיבה כלשהי הוחלט להקליט את השיר מחדש. הביטלס עשו טייק חדש לגמרי שתויג כניסיון הרביעי לשיר ולרגע הם שיחקו ברעיון של שילוב הטייק הזה יחד עם הטייק השלישי מאולפני ריג’נט . הרעיון נפסל והטייק הראשון מאולפני ריג’נט שנקרא גם טייק 2, חזר לתמונה. הביטלס הקליטו על גביו תוספות שכללו בין את תפקיד הגיטרה הנהדר של הריסון ותפקידי קולות הרקע היפים של ג’ון וג’ורג’ שמתכתבים עם הביץ’ בוייז סביב הקול המוכפל של פול. זוהי התוצאה הסופית הנהדרת במיקס מונו: כשהאלבום סרג’נט פפר יצא לאור, המילה fix זרקה חלק מהפרשנויות לכיוונים אחרים כמו למשל מנת הרואין . פול סיפר: “מאוחר יותר פיקס הפך להיות מזוהה עם הרואין אבל לא כשהשיר יצא. אני יודע שהמון אנשי הרואין חשבו שלזה התכוונתי כי זה מה שאתה עושה עם הרואין. מתקן חור. לא לזה התכוונתי כלל וכלל”.

ממש בעוד שבועיים וקצת יחגוג פול מקרטני את יום הולדתו ה 80. היום בביטלמניקס פרק חדש בפודקאסט שפותח את החגיגות עם ספיישל מיוחד על האלבום ‘מקרטני’ שחגג בחודש שעבר 52 שנה ליציאתו. האלבום הלא מתוכנן הזה של מקרטני כנראה לא היה באג’נדה שלו לאחר סיום ההקלטות לאלבום ‘אבי רואד’. ב 20 בספטמבר עולמו של מקרטני התהפך עליו כג’ון לנון הכריז שהוא מעוניין לעזוב את הביטלס סופית. שם גם נבטה ההבנה של מקרטני שכנראה לא תהיה יותר להקה ומוסיקה הוא יצטרך לעשות לבדו. אחרי התבודדות בסקוטלנד הוא חזר נחוש להקליט לבד וכבר בדצמבר 1969 הוא התקין מכשיר הקלטה בעל ארבעה ערוצים בביתו שבקאבנדיש והתחיל להקליט. מה להקליט? כל מה שעלה בדעתו. התוצאה היא האלבום הנפלא והורסטילי ‘מקרטני’ שראה אור ב 17 באפריל 1970 ופתח קריירת סולו נפלאה לפול מקרטני. בפרק החדש נקליט יחד עם פול את אלבום הבכורה שלו. רוצים להצטרף אליי למסע? אתם מוזמנים להאזין לפרק החדש בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. תוכלו גם להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אני אשמח לקרוא את כולן. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק, שתנגיש לכם טוב יותר את הפוסטים ופרקי הפודקאסט. https://www.facebook.com/groups/beatlemanix