עזבנו את מקרטני בשלהי שנות השמונים, כשהוא הוציא את האלבום שסגר תקופה ועשור לא קלים עבורו. עשור שנפתח עם הרצחו של ג’ון לנון, פירוק ההרכב השני שלו ווינגז, עבר לזוג אלבומים תאומים לא זהים שהתחילו טוב והסתיימו פחות והמשיך לפיאסקו מוסיקלי שלא נשמע כמותו. האלבום Flowers in the Dirt, שראה אור ב 5 ביוני 1989 הביא סיכום דרך לא רע בעיניי. הוא הציג מקרטני וירטואזי מצד אחד, אבל גם מקרטני נוסטלגי שפוזל אל שורשיו בביטלס או כמו שנכתב ברולינג סטון: “זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים“. תוך כדי גילה מקרטני שלא רק הוא התגעגע אל הביטלס שלא ישובו עוד. הקהל היה צמא לשירים הללו. באוקטובר 1988 הוא הקליט במהירות אלבום קאברים לשירים ישנים ושחרר אותו כ’בוטלג הרוסי’ ולאחר יציאת האלבום Flower in the Dirt, החל לתכנן מסע הופעות בסקייל ענק. זה היה מסע הופעות בסדר גודל שהזכיר את זה שתועד במסע הגדול של ווינגז מ 1976 וקיבל את הכינוי Wings Over America. גם המסע החדש תועד עבור אלבום. במסע ההופעות הזה, מתוך 102 הופעות ב 13 מדינות מול כמעט 3 מיליון איש, 83 הופעות הוקלטו כדי להבטיח שכמה שיותר ביצועים מלוקיישנים שונים יכנסו לאלבום. כך סיפר מקרטני: “מה שניסינו לעשות באלבום הזה, היה לתת לאנשים את ההזדמנות לקחת הביתה איתם מזכרת מההופעה. בוטלג באיכות טובה יותר של מה שקייוינו שהיתה מסיבה טובה וכיפית”. הניסיון של מקרטני למנוע זליגת בוטלגים מתוך ההופעות, עלה בתוהו. הקלטות לא חוקיות מתוך ההופעות הסתובבו בשוק באין מפריע. חידוש מעניין מאוד, לפחות לטעמי, הוא הקלטה לא רק של ההופעה, אלא גם של ה’סאונד צ’ק’ שלפניה. שם עלו ג’אמים, שירים שלא נכללו בהופעה ולפעמים אפילו שירים חדשים שעדיין לא הוקלטו.
הנוסטלגיה של מקרטני והקהל לשירים הישנים ההם, הולידה מחווה מרגשת שעשה מקרטני לשותפו ג’ון לנון ובמהלך ההופעה בליברפול הוא ביצא מחרוזת משיריו של ג’ון לנון שלדעתו סימלו אותו ביותר. לאחר שחשב בתחילה לבצע את imagine ואת Here today שלו, הוא בחר לבצע את Strawberry Fields Forever מחובר ל Help ול Give Peace a Chance. הקהל אהב זאת מאוד. הנה פול מסביר מדוע בחר את השירים הללו של ג’ון וקטע מתוך ההופעה בליברפול.
האלבום המשולש ראה אור בתחילת נובמבר 1990 ולקראת סוף החודש ראה אור סינגל מעניין שהכיל בו גרסה של מקרטני והלהקה לשיר פולק ישן משנות ה 50 שכתב בוב גיבסון בשם All My Trials והאמת שזה ממש סמלי כשמקרטני שר ‘כל המשפטים שלי בקרוב יסתיימו’. תקופת הקרח של מקרטני הסתיימה והוא מצא את הדרך חזרה אל הלבבות. עכשיו הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעשות את מה שהוא עושה הכי טוב. לכתוב שירים מעולים. הקאבר הזה ראה אור גם בגרסת אלבום מקוצרת של האלבום המשולש שהכילה תקליט אחד ונקראה ה’היילייטס’. כמו עם מסע ההופעות של ווינגז, ההופעות צולמו גם הם עבור סרט שביים לא אחר מאשר ריצ’ארד לסטר שעשה את עבודת הביום עבור שני סרטי הביטלס הראשונים. באופן סימבולי קיבל הסרט את השם Get Back ושוחרר לאקרנים באוקטובר 1991. הנה סרט ההופעה המלא. במהלך מסע ההופעות הזה, החל מקרטני לקדם אג’נדה חדשה או ‘ירוקה’ ליתר דיוק. לינדה ופול היו צמחונים כבר מאמצע שנות השבעים וכדי לקדם את המודעות לנושאי הסביבה והצמחונות בחר פול לאפשר לארגון Friends of the Earth להצטרף לסיבובי ההופעות ולספק מידע לכל דורש בעניינים הללו. מדוע זה חשוב? הרוח הזו תמשיך לנשב ולרחף גם מעל האלבום הבא של מקרטני.
את 1991 החל מקרטני ב 25 בינואר בהקלטת מופע אנפלאגד עבור רשת MTV שלדעתי יצאה נשכרת מאוד מהמופע הזה. מסע החזרה אל סיפור הביטלס שלוש שנים לפני שהעבודה על האנתולוגיה תחל, המשיך ביתר שאת. השיא מבחינתי בהופעה הזו היא החשיפה לאור לראשונה של השיר הראשון שכתב מקרטני ב 1956 – I Lost My Little Girl. אמנם מי שהאזין לכל החומר המוקלט של פרויקט ‘גט בק’ (יש אנשים כאלה?) כבר נתקל בו, אבל זו הפעם הראשונה בה יראה אור רשמית באלבום. מקרטני המשיך עם ‘מלחמתו’ בבוטלגים הלא רשמיים כשלאלבום החדש שהכיל 15 קטעים בניהם קאברים לשירים ישנים, שירי ביטלס שלו ושניים מאלבום הבכורה שלו, נקרא בפשטות – ‘הבוטלג הרשמי – אנפלאגד’ וראה אור במאי 1991. הנה מקרטני מבצע את Be Bop A Lula מתוך מופע האנפלאגד:
כבר בהופעה הזו נראה לראשונה המתופף בלייר קניגהאם שהחליף את כריס וויטן. קניגהאם, כהה העור היה מעין אמירה חברתית של מקרטני שהצטרפה לאמירה הסביבתית שניסה לקדם. קניגהאם ימשיך עם מקרטני להקלטת האלבום הבא שלו, שגם בו האמירה הזו תמשיך להדהד.
לאחר יציאת אלבום האנפלאגד, המשיך מקרטני לדהור לפרויקט הבא. ב 28 וב 29 ביוני 1991, אירחה הקתדרלה האנגליקנית של ליברפול, את הפרמיירה ליצירתו החדשה של מקרטני – אופרה ראשונה שחיבר עם המנצח קארל דיוויס. ביקרתי בקתדרלה הזו ב 2018 וזה מבנה מרשים מאוד הן חיצונית והן מבפנים וההקלטה של האופרה הביוגרפית של פול התבצעה שם בפנים. כך סיפר קראל דיוויס על הכתיבה עם פול: “הפגישה הראשונה עם פול היתה בביתו והוא היה נרגש. דקות לאחר שפגשתי אותו הוא שאל אותי איזה שיר של הביטלס אני אוהב. היה לי בלקאאוט ונקבתי בשמו של אחד, אני חושב שזה היה ‘לילה של יום מפרך’ – אחד שהוא לא כתב. הוא נראה דיי נבוך. הכתיבה התפרשה על תקופה ארוכה מפני שהוא היה בסיבוב הופעות. הוא היה סקרן לגבי תהליך העבודה אבל הרגשתי במידה מסוימת שהוא מעמיד פנים שהוא לא יודע כפי שידע. הוא ביקש ‘את זמר הסופרנו הטוב בעולם’ אז הבאנו את הגברת דיים קירי טה קאנאווה“. האופרה חולקה לשמונה מערכות שרפרפו ביוגרפית על פרקים בחייו של פול וראתה אור תחת האלבום Liverpool Oratorio באוקטובר 1991.
כך סיפר מקרטני בסרט שצולם בקתדרלה בעת ביצוע האופרה המלא: “אני זוכר שהגעתי לקתדרלה כשהייתי בן 11 כדי להבחן עבור המקהלה. נכשלתי באודישן ותמיד קיוויתי שאצליח בפני עצמי. לפני שלוש שנים ניתנה לי ההזדמנות כשקארל דיוויס פנה אליי בשם איגוד הפילהרמונית המלכותית של ליברפול, כדי לכתוב משהו עבור חגיגות 150 השנה שלהם. התחלנו לעבוד על מה שיהיה Liverpool Oratorio. לאחר שעות של עבודה סיימנו. אז הנה אני 38 שנה אחר כך, חוזר לקתדרלה ועדיין לא התקבלתי למקהלה, אבל הערב אני שמח להיות חלק מהקהל“.
שלושה אלבומים הם יבול יפה במהלך שנה, אבל לדבר האמתי – אלבום רוק, התפנה מקרטני רק לאחר יציאת האופרה לאור.
כל המרכיבים הללו – אלבום הופעה, הגעגוע לביטלס, הופעת האנפלגד והרוח האקטיביסטית, ידחסו כולם לאלבום הבא של פול וקשה שלא לשים לב שגם רוחה של האופרה שהקליט עם קראל דיוויס ריחפה גם היא מעל האלבום. בפעם הראשונה מאז ווינגז היה לו לפול הרכב קבוע שליווה אותו בשנים האחרונות שכלל את האמיש סטיוארט בבס וגיטרות, רובי מקינטוש בגיטרות, וויקס – הלוא הוא פול וויקנס בקלידים וכאמור בלייר קניגהאם בתופים כשהזוג פול ולינדה משמשים כשורשים שנטועים עמוק בהרכב. החבורה המכובדת הזו התכנסה ב 25 בנובמבר 1991, באופלני הוג היל שבסאסקס על מנת להתחיל ולעבוד על האלבום הבא.
מקרטני נטש את שיטת העבודה בה הוא קודם הקליט דמואים רציניים לשירים שכתב והפעם, זרק רעיונות אל תוך ווקמן שהיה לו. בעזרת השיטה הזו הוא הציג ללהקה 23 שירים. המתופף בלייר קניגהאם סיפר: “פול נכנס ב 1991 לאולפן ואמר: ‘אוקיי אלו השירים’ וניגן אותם אקוסטית עבורנו על גיטרה או פסנתר. ישבנו והאזנו ואז הוא חילק לנו את המילים“.
השיר הראשון שהוקלט Biker Like an Icon היה קטע לא מתוחכם שהוקלט באופן שמאוד התכתב מצד אחד עם מופע האנפלאגד, אבל לא רק. היו בו גם סימנים לסאונד ה’איצטדיוני’ הנפוח שהביא מקרטני ממסע ההופעות הענק האחרון. מקרטני שהוביל על הגיטרה האקוסטית העניק להאמיש סטיוארט את ההובלה בגיטרת הבס ולגבי שמו של השיר סיפר פול: “לינדה דיברה על סוגי מצלמות והיא אמרה I like a Leica ו I like Nikon והתחלתי לשחק עם זה וזה הפך לאופנוען שיש לו בחורה שאוהבת אותו כמו אייקון. אני אוהב טייטלים מטעים“. למרות שהיום הזה היה אמור להיות מוקדש אחר ורק לחזרות, רבע שעה הספיקה ללהקה כדי ללמוד את השיר ולהקליט אותו באופן שסיפק את מקרטני והשיר היה גמור.
רוכבים על גלי ההצלחה עם השיר הזה הם המשיכו לשיר הבא Peace in the Neighborhood.הפעם היה מדובר בקטע שהתכתב עם מקצב בלוזי שפול כתב בו על חיי משפחה נינוחים ואוטופים. למען האמת זה השיר שאני הכי פחות מתחבר אליו באלבום הזה. המילים סתמיות ולא מרגשות, למרות שהנגינה שפול מוביל עם החשמלית שלו חיננית, אבל אין בו את הספארק המתבקש. זה נובע אולי מהעובדה שההקלטה הזו היא בעצם חזרה. ג’וליאן מנדלסון האוסטרלי שהפיק יחד עם פול את האלבום, הקליט את החזרה וכשהלהקה סיימה והתכוונה להקליט, הוא אמר שאין צורך. הוא השמיע להם את החזרה ובחודשים הבאים הם התווספו עוד כמה תוספות על גביה והשיר יצא באופן הזה כשאת קולות סיום החזרה שומעים ממש בסופו.
בשיר הנושא Off the Ground מתגלה שוב מקרטני הנסיוני. רעיון שהיה לאיש הקלידים וויקס, לשלב צליל שמתוכנת ממחשב, הדליק את מקרטני מאוד, מה שגורם לי לחשוב שבאותה תקופה מקרטני שחגג ב 1992 את יום הולדתו ה 50, רצה להתנסות בכל מה שהוא היה יכול כדי להשלים פערים בקריירה שלו. מהישן ועד לחדש. מהאופרה ועד לתעלולי המחשב החדשניים. כך סיפר וויקס: “הייתם צריכים לשמוע את הדמו. הוא אחר מאוד מגרסת האלבום. חשבתי: ‘איך אני הולך לעשות זאת?’ והוא רוצה לבנות את הכל מהמחשב. שמנו כמה לופים של תופים וההרגשה השתנתה מהקצה אל הקצה. הוספנו קצת גיטרות של רובי וזה עבד באופן גאוני. העבודה הסתיימה ביום אחד“.
פול עצמו הקליט תופים וכלי הקשה ושאר חברי הלהקה תרמו קולות רקע. אני מודה שהסיפור על איך נבחר השיר להיות שיר הנושא מקסים יותר מהשיר עצמו. פול: “במקרה דיברתי עם הבת שלי והיא שאלה:’אבא מה עשית היום?’ עניתי: ‘הקלטנו שיר בשם off the ground’ היא אמרה: ‘אוי זה שם נהדר לאלבום’“. בסופו של דבר ועניין שיר הנושא הזה התכתב שלא באשמתו עם הווייב ה’אקולוגי-טבעוני-סביבתי’ של האלבום. משום מה התוצאה לא ניסיונית בכלל ומתכתבת יותר עם סאונד האצטדיונים הנפוח, אבל בו בעת השיר נשמע גם מאוד רזה וחסר חיים. המילים של השיר כאילו מספרות על החוויה שעבר מקרטני בשנים האחרונות – מה כבר צריך כדי להתרומם מעל הקרקע ולקבל את אהדת הקהל? – לא הרבה.
השיר הבא Looking for Changes שהוא שם מתאים יותר לאלבום לטעמי, נשמע כשיר שנכתב עבור הופעות ועל הדרך בא גם לקדם את האג’נדה האקטיביסטית שלו פול למען בעלי החיים. פול סיפר על כתיבתו: “כשלינדה ואני נפגשנו, גילינו ששנינו אוהבי טבע כמו ילדים וזה נשאר עד היום. אחר כך הפכנו לצמחוניים מה שגרם לנו להיות מודעים עוד יותר לחיות ולזכויות שלהם ולנסות להסביר זאת לאנשים אחרים“. בשיר תיאר פול את העוולות שעוברים בעלי חיים שונים אם זה בניסויים או בבידור קהל ובחר להעביר את זה ברוקר ‘כועס’ ובשירה הרוקנרולית הוותיקה שלו. הנושא כמובן חשוב אבל אי אפשר שלא לשים לב שהמילים בכל השירים שהוקלטו עד עכשיו, נכתבו בפזיזות וחסרות את האקסטרה מייל של עבודה עליהן. שיר נוסף באותה רוח אקטיביסטית בשם Long Leather Coat שמדבר גם הוא על זכויות החיות הוקלט גם הוא. השיר נכתב במשותף עם לינדה והופיע כבי סייד לסינגל Hope of Deliverance.
ברוח שירי המחאה, שיר נוסף בשם Big Boy Bickering הוקלט בסשנים הללו. השיר נכתב לאחר ביקור של הלהקה בטוקיו ב 1990 – לראשונה מאז המעצר המתוקשר שלו עשור קודם לכן. השיר נכתב כמחאה פוליטית על ה’ילדים הגדולים שמתקוטטים’ על חשבון כולנו fuck it up for everyone. השורה הזו גרמה לו להיות מצונזר בארה”ב כשהוא יצא שם בגרסת הסינגל ל Hope of Deliverance. זה שיר במשקל נוצה שאפילו סיפור המחאה שלו לא מצליח להרים אותו.
תקופת ההקלטות שהחלה בנובמבר המשיכה עד ליולי 1992 ובמהלכה הוקלטו שירים רבים. השיר הבא למשל Hope of Deliverance הוא דוגמא מצויינת לשיר שמקרטני כתב חדור מטרה: למשוך פנימה עוד קהל שאולי פספס את התופעה שנקראת פול מקרטני. כתיבת שיר ‘אמצע הדרך’ ו’בוגר’ בנופך ספרדי דיברה אל קהל אחר לטיני ואולי אפילו לקהל בוגר יותר. אני זוכר שכשהוצג השיר לראשונה בטלוויזיה הישראלית, לא התחברתי אליו בכלל. הורי דווקא כן התחברו ואהבו. את Hope of Deliverance ביסס מקרטני על קטע שכתב בשם Spanish Hop ששכב כדמו מ 1986. כך סיפר מקרטני על כתיבת השיר: “לקחתי את גיטרת המרטין 12 המיתרים שלי ועבור הכיף שמתי עליה קאפו. נוצר צליל פעמונים מג’נגל שהזכיר לי קתדרלות ואת כריסטמס. זה הוביל אותי למחשבה על תקווה ועל ישועה ואז הוספתי את הקטע על האפלה שסובבת אותנו. את השיר כתבתי בעליית הגג כדי לברוח מכולם. היתה מעין דלת עם סולם קטן וסגרתי ככה שאף אחד לא יגיע אליי כדי שיהיו לי שעתיים לעצמי“. השגת הצליל הלטיני ספרדי היה כרוך במעורבות של נגנים שמתמחים בכך. מאוריזיו ראבאליקו האיטלקי ונגניו שהתמחו בכלי הקשה, הוסיפו ביולי 1992 תוספות לטיניות על גבי מה שהקליטו החברים באולפן. “הוזמנו לאולפן של פול בסאסקס והאזנו לשיר שהיה כבר גמור וממוקסס. רק אחר כך למדנו שאנחנו רוצים להוסיף נופך לטיני והבאנו את הכלים המתאימים”. בסוף דצמבר 1992 השיר יצא כסינגל ראשון מתוך האלבום וקצר הצלחה עולמית עם מכירה של מעל 4 מיליון עותקים. זה הקליפ המושקע עבר סינגל הבכורה מתוך האלבום Off the Ground.
השיר הבא I Owe it all to You, הוא קטע חביב עליי שבו תיאר מקרטני טיול משפחתי שבו הוא נפעם מהמראות שראה. את ההתפעמות הזו הוא חיבר יחד עם ההתפעמות מלינדה שהיה זה טיול לכבוד יום הולדתה. שימו לב לכך שבפעם השלישית מופיעה קתדרלה בסיפורנו. “היינו בטיול בדרום צרפת שארגנו הילדים לכבוד יום הולדתה של לינדה. עברנו שלט שעליו היה כתוב “קתדרלת הדימויים”. זה היה מקום ענק שיצא מתוך סלע ועשרות מקרנים הקרינו עליו תמונות שאחת מהם הייתה של מקדש מצרי. זה היה ממש טריפ“. כמו בקתדרלה, הקטע נפתח בנגינה שמזכירה נגינת עוגב ומשם עוברת לקטע ארפג’יו אקוסטי נהדר של פול ששר לאחריו כמו מתוך הקתדרלה. הסאונד בקטע הזה הוא שילוב נהדר של האנפלאגד עם האצטדיונים אבל גם עם המצילות הגדולות סטייל האופרה וזה נהדר בעיניי.
אמרנו אופרה? את השיר הבא שכתב פול Golden Earth Girl הוא חשב להקליט עם תזמורת מלאה. זה שיר קלאסי של מקרטני שנחבא אל הכלים ומתפספס בכל פעם מחדש. הקטע המלודי הזה מכיל בו את כל המרכיבים להיות קלאסיקה. הוא בלדה פסנתרית של מקרטני שמביאה סיפור מדוכדך אופראי על בחורה סטייל אלינור ריגבי ומכיל בו פארפרזות על ביטויים לטינים, יחד עם קטעי אבוב וחליל מעולים. אופרה במיטבה. בכל זאת, הרעיון לתזמורת מלאה נזנח והשיר הוקלט כקטע להקה וכיאה לאופרה, הוזעק קארל דיוויס הזכור לטוב מ’ליברפול אורטוריו’ שכתב את קטעי כלי הנשיפה.
אם תרצו לדמיין כיצד היה נשמע תזמור מלא לשיר הזה, האזינו לקטע בגרסת האלבום Working Classical. זה נהדר ועצוב כל כך.
הקטע השני של מקרטני וקוסטלו שעשה דרכו לאלבום הוא השיר שאני הכי אוהב באלבום. The Lovers That Never Were ושוב אנחנו בעיצומה של טרגדיה אופראית. זה הקטע הראשון שכתבו מקרטני את קוסטלו כשיר חדש של שניהם. לאחר התלבטות מקרטני החליט שהם יעשו מעין בלדה רית’ם אנד בלוזית שיושר בסגנון סמוקי רובינסון. בדמו שהקליטו שוב עולה תחושת הפספוס. קוסטלו: “הדמו היה אחד הביצועים הקוליים הגדולים בקריירה שלו. הוא נעמד עם גיטרת 12 מיתרים ואני באופן מוזר ניגנתי בפסנתר ורק חשבתי איך אני לא דופק את זה. הוא שר בלדה בקול ה I’m Down שלו. לא שמעתי אותו עושה זאת קודם לכן”. אני מסכים עם קוסטלו. ביצוע קולי מהיפים ביותר של מקרטני. ישנה גרסה יפה גם כן שיצאה בגרסת הארכיב קולקשן של Flowers in the Dirt שבה מקרטני כבר הקליט את השיר ללא קוסטלו עבור אותו האלבום ‘פלאוורז’. בכל זאת, משהו לא עבד לו למקרטני והשיר הונח בצד. עבור Off the Ground הוקלטה האופרה על האוהבים שלא מימשו את אהבתם שוב, ואני מודה התוצאה פחות טובה מהדמו ומהגרסה המוקדמת של מקרטני. הנה גרסת הדמו המופלאה שהוקלטה בסשנים ל Flowers in the Dirt:
המוטיב האצטדיוני המובהק באלבום הוא הרוקר הקלאסי Get Out of My Way. זו אדפטציית רוקנרול לכל דבר ועניין של שנות התשעים לאותו רוקנרול של הפיפיטיז יחד עם כלי נשיפה ביג באנדים שמוסיפים בהחלט לאווירת ההצדעה לימים ההם שמקרטני אוהב כל כך. הוא לא שכח לשלב בו גם את הסוף המטעה שאפיין שירים מאותה תקופה. אתה חושב שהשיר הסתיים, אבל לא – הוא ממשיך כאילו אין מחר.
קטע נוסף אהוב עליי מאוד מהאלבום הוא Winedark Open Sea וגם הוא נשמע כמו קטע מתוך סיפור אופראי. הפעם כתב מקרטני על התפעלותו מהים, אבל הים משמש רק כמטאפורה לים האהבה שהוא מרגיש. למרות היותו שיר אהבה נהדר, רך ומלודי, הוא הוקלט רק במסגרת הלהקה ללא כל תזמור כשמקרטני עצמו ניגן על הפסנתר החשמלי ווויקס על סינת’י בס בליווי כל הלהקה.
את הקרדיט של השיר ה’גדול והמפואר’ באלבום קיבל C’mon People, שיר המנוני שמתכתב עם שנות ה 60 והביטלס ומזכיר מאוד גם את Imagine או Give Peace a Chance של לנון. פחות דברים שמקרטני נהג לעשות. מקרטני הבין היטב מביצוע המחרוזת של ג’ון בהופעות, שאנשים אוהבים את סוג החומרים ההמנונים הללו. את השיר הוא כתב בחופשה בג’מייקה ולאחר שהוקלט קטע הבסיס, חש פול שמשהו חסר לו. הוא פשפש במוחו והצירוף ג’ורג’ מרטין הבהב במהירות. “התקשרתי לג’ורג’ מרטין והוא שאל, ‘אתה בטוח שאתה רוצה להשתמש בי?’ כי הוא היה כבר לפני פרישה. ‘בוודאי שאני רוצה. זה יהיה גאוני. נעבוד כמו פעם. אתה תכתוב ותנצח’ “. הקלטת התזמור של ג’ורג’ מרטין הוקלטה איך לא, באולפני אבי רואד ב 30 ביוני 1992 . באופן מיסטי ופרוידיאני, כתב ג’ורג’ מרטין על התזמור ‘תוזמר על ידי פול מקרטני וג’ורג’ מרטין ב 30 ביוני 1962‘ ואז מחק ושינה ל 1992. באופן מעורר התרגשות, מרטין חי עדיין את התקופה ששינתה את חייו לנצח. התוצאה בומבסטית וביטלסית ברמ”ח איבריה. מסתבר ששיר שמחולק למקטעים ומתוזמר כאילו שנלקח היישר מהמחרוזת של אבי רואד הוא לא ערובה להצלחה. בפברואר 1993 יצא הקטע כסינגל השני מהאלבום, אבל הקהל לא מאוד התחבר לקטע ההמנוני הזה.
אם כבר הזכרתי את הביטלס, את הקטע ה’מוחבא’ באלבום Cosmically Conscious שמבליח רגע אחרי שקטע האחרון C’mon People, טען מקרטני שכתב ב 1968, כשהביטלס היו ברישיקש. הקטע הוקלט כקטע ארוך יותר שממנו נקצר הקטע הקטן שהיווה את ההצדעה הקטנה הנוספת הזו לשנות ה 60. הצדעה שסגרה את האלבום. הנה פול מבצע את הקטע הזה על הבמה ב 2009 עם עוד שותפים כשרינגו על התופים.
עוד לא מעט קטעים הוקלטו בסשנים הללו, רובם רוכזו בגרסת ה Complete Works שיצאה לאלבום.
אחד מהם היה Kicked Around No More. קטע סמי ג’אזי מעניין ויפה שראה אור גם בעוד וריאציה של הסינגל Hope of Deliverance, ומדוע הזכרתי דווקא אותו? הוא מרפרף מעט עם הדבר הבא שפול הולך לעשות – הפיירמן.
ב 3 בספטמבר 1992, נעשה הסשן האחרון עבור האלבום, שבאופן מוזר לא הוליד עבורו שום שיר. הסשן המבורך הזה נערך באולפנים בסאסקס בהפקתו של ג’ורג’ מרטין והוליד שלושה קטעים אקוסטיים נפלאים שעליהם אכתוב בפוסטים הבאים – Calico Skies, Great Day ו When Winter Comes.
עבור עטיפת האלבום צולמו רגליהם של כל חברי ההרכב כשהם מרחפים מעל האדמה והתכנית המקורית היתה להדגיש את העובדה שנגן שחור נמצא בהרכב. לבסוף רגלי של בלייר קניגהאם השתלבו באופן סימבולי עם שאר הרגליים ולא נראה כל הבדל בניהם.
עם יציאת האלבום בישראל, שודרה בטלוויזיה תכנית הדוקומנטרי על עשיית האלבום. תוכלו לצפות בה כאן:
אני מודה שאני אמביוולנטי לאלבום הזה. מצד אחד זה היה האלבום הראשון של מקרטני שיצא כשכבר אהבתי אותו מאוד ומצד שני למרות השירים היפים יש בו תחושה של חוסר. האלבום ראה אור בבריטניה ב 2 בפברואר 1993, הגיע למקום השלישי במצעד שם, אבל לא עורר יותר מדי רעש. לדעתי זו הייתה הפעם הראשונה בה העולם ראה את מקרטני כסמל יותר מאשר הוא ציפה לאלבום החדש שלו. מקרטני מצדו המשיך למסע ההופעות הבא הבלתי נגמר שלו שתועד ויצא באלבום הופעה נוסף בנובמבר 1993 – ולמי שהיה ספק קטן, הוא העניק לו את השם – “פול חי!“.