בשבוע שעבר פרסמנו את החלק הראשון של בחינת הפופולריות של הביטלס על ידי האתר http://chartmasters.org. בפוסט ההוא דיברנו על מכירות אלבומים פיזיים. היום הגענו לפורמט ההורדות הדיגיטליות (החוקיות כמובן) והסטרימינג והאמת, הופתעתי מאוד מהנתונים. מכיון שעומס הנתונים הוא גדול נחלק את הפוסטים לעוד חלק שיפורסם בשבוע הבא ויכלול את האלבומים האמריקאיים ואת האוספים וחלוקתם לפי אלבומי אולפן. כן, זה נהיה מסובך כמו שזה נשמע 🙂 תרגמתי את המאמר כפי שהוא. יש לזכור שהוא לא נכתב על ידי מעריצי ביטלס אלא על ידי אתר שלקח על עצמו לבדוק את הפופולריות של אמנים שונים דרך יצירת יחס הגיוני שמכיל את כל הפורמטים המוסיקליים הקיימים. מקווה שתהנו. מכירות שירים בודדים דיגיטליים משנת 2004 ועד לשנת 2007, שוק הורדות השירים הבודדים הדיגיטליים גדל בקצב אדיר. בשנת 2008 הוא כבר היה עצום, וקרא תיגר באופן רציני על מכירות תקליטים כמוצר המרכזי בו הקונים בוחרים. במשך כל השנים הללו הביטלס היו בין המעטים שלא נכנסו לשוק. אחרי שנים של משא ומתן על גודל התמלוגים, בנוסף לצורך שהתעורר בסופו של דבר להימצאות שלהם ב-iTunes בעקבות הגדילה בכמות האנשים שמעדיפים לצרוך מוסיקה בפורמט דגיטלי לעומת אנשים הצורכים מדיה פיזית, הקטלוג שלהם שוחרר לבסוף בפורמט הדיגיטלי בנובמבר 2010. בשבוע הראשון הם מכרו 2 מליון שירים בודדים ו-450 אלף אלבומים. הנתון המרשים הזה פורסם בעיתונות העולמית באופן מודגש. מה שקרה לאחר מכן פחות עניין את האנשים. כמובן שהמכירות לא נעלמו לאחר שבוע, אבל הם היו פחות מופלאות ממה שהייתם מצפים אולי מארבעת המופלאים. בארצות הברית, אחרי מכירה של 3 מליון שירים עד סוף 2010, השנה המלאה הראשונה שלהם בפורמט הסתיימה עם מכירות של 4.7 מליון רכישות. כשההייפ עבר והשוק עבר סוג של נפילה החל מ-2013, המכירות שלהם בין 2012 ל-2016 בארצות הברית צנחו מ-3.5 מליון ל-3.3 מליון, 2.9 מליון, 2.5 מליון ולבסוף 1.9 מליון. זה עדיין הצטבר ל-22 מליון יחידות עד היום. גם מחוץ לארה”ב המכירות היו בסדר, גם אם לא כמו בארצות הברית. לאחרונה הלהקה חצתה את קו 2 מליון השירים בפורמט הדיגיטלי באנגליה ומליון השירים בצפון קוריאה עם מכירה עולמית כוללת של 35 מליון שירים. בואו נפרק את המכירות האלה עכשיו. לתזכורת – לפי קנה המידה של האתר, 10 סינגלים/שירים בודדים דיגיטלים הם שווי ערך לאלבום אחד Please Please Me (1963) – 360,000 equivalent albums Love Me Do – 300,000 Do You Want to Know a Secret? – 200,000 Twist and Shout – 800,000 I Saw Her Standing There – 550,000 Remaining Tracks – 550,000 With the Beatles (1963) – 135,000 equivalent albums All My Loving – 350,000 Remaining Tracks – 550,000 A Hard Day’s Night (1964) – 251,000 equivalent albums A Hard Day’s Night – 400,000 If I Fell – 200,000 And I Love Her – 225,000 Can’t Buy Me Love – 350,000 I Should Have Known Better – 200,000 Remaining Tracks – 300,000 Beatles for Sale (1964) – 113,000 equivalent albums I’ll Follow the Sun – 200,000 Eight Days a Week – 200,000 Remaining Tracks – 350,000 עם פחות מ-6 מליון מכירות של שירים בודדים מאלבומים אלה, הביצוע שלהם יחסית חלש, כשאף שיר לא מגיע למליון מכירות. Help! (1965) – 409,000 equivalent albums Help! – 525,000 Ticket to Ride – 300,000 You’ve Got to Hide Your Love Away – 300,000 Yesterday – 1,100,000 Remaining Tracks – 500,000 Rubber Soul (1965) – 360,000 equivalent albums Nowhere Man – 175,000 Michelle – 175,000 Drive My Car – 175,000 Norwegian Wood (This Bird Has Flown) – 325,000 In My Life – 1,000,000 Remaining Tracks – 550,000 Revolver (1966) – 304,000 equivalent albums Taxman – 150,000 Good Day Sunshine – 150,000 Eleanor Rigby – 600,000 Yellow Submarine – 300,000 Got to Get You into My Life – 175,000 Remaining Tracks – 650,000 בואו נעשה צדק עם התקופה הזו. האלבומים המוקדמים של הביטלס נחשבים לרוב כחמודים. סרג’נט פפר/הלבן הכפול/אבי רואד מדורגים ככמה מהאלבומים הטובים של כל הזמנים והם גם מוכרים המון. אנחנו נוטים לשכוח את השנתיים שהתרחשו בין שניהם. השנים הללו היו משמעותיות מאוד ללהקה. במהלכם הם עברו משירים חמודים וקליטים לשירים מורכבים יותר אבל גם כאלה שזוכרים יותר. במובן הזה, Yesterday משמש כגשר בין השנים המוקדמות לשנים המאוחרות. מה יותר טבעי מלגלות שהוא השיר הראשון, אם מסתכלים בצורה כרונולוגית, שמוכר מליון עותקים. כל אחד משלושת האלבומים האלה מניבים יותר משני מליון מכירות שירים. Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 300,000 Lucy in the Sky with Diamonds – 400,000 A Day in the Life – 450,000 When I’m Sixty-Four – 225,000 With a Little Help from My Friends – 550,000 Remaining Tracks – 600,000 Magical Mystery Tour (1967) – 386,000 equivalent albums Hello, Goodbye – 300,000 Penny Lane – 375,000 Strawberry Fields Forever – 450,000 I Am the Walrus – 400,000 Magical Mystery Tour – 150,000 All You Need Is Love – 550,000 Remaining Tracks – 350,000 The Beatles (White Album) (1968) – 664,000 equivalent albums Back in the U.S.S.R. – 325,000 Ob-La-Di, Ob-La-Da – 450,000 While My Guitar Gently Weeps – 600,000 Revolution – 350,000 Blackbird – 700,000 Dear Prudence – 250,000 Rocky Raccoon – 200,000 Helter Skelter – 150,000 Remaining Tracks – 1,400,000 Yellow Submarine (1969) – 68,000 equivalent albums Hey Bulldog – 175,000 Remaining Tracks – 275,000 ניתן היה לצפות לניסים ונפלאות מהביצועים של שירי האלבום “סרג’נט פפר”. רשימת הקטעים שבו היא מרשימה ללא ספק, אבל הוא חסר להיטים שיעמדו בראשו, וכך הוא מייצר מכירות ממוצעות למדיי יחסית ללהקה. כאלבום כפול שמכיל שירים ידועים רבים, הלבן הכפול מצליח למכור למעלה מ-4 מליון שירים, למרות שאף שיר לא עובר את 700 אלף המכירות. זה מדגיש עד כמה התקופה הזו היתה תקופה של אלבומים ולא של שירים בודדים. Come Together – 1,100,000 Something – 325,000 Here Comes the Sun – 1,700,000 Oh! Darling – 200,000 Golden Slumbers – 150,000 Remaining Tracks – 1,400,000 Let It Be (1970) – 510,000 equivalent albums Let It Be – 2,000,000 The Long and Winding Road – 325,000 Get Back – 225,000 Across The Universe – 200,000 Remaining Tracks – 650,000 Orphan – 615,000 equivalent albums I Want to Hold Your Hand – 400,000 From Me to You – 175,000 She Loves You – 275,000 I Feel Fine – 200,000 We Can Work It Out – 200,000 Day Tripper – 175,000 Paperback Writer – 150,000 Lady Madonna – 150,000 Hey Jude – 1,650,000 The Ballad of John and Yoko – 150,000 Don’t Let Me Down – 125,000 Remaining Tracks – 450,000 רק 6 שירים של הביטלס עברו את קו מליון המכירות בהורדות דיגיטליות, מספר נמוך, גם אם הם מוכרים בסך הכל מספר יפה. שניים מהם נמצאים ב”אבי רואד”. I want to hold your hands ו-She loves you, שמכרו כמויות רבות בימי הסינגלים הפיזיים (הרבה מזה כיון שלא נכללו באף אלבום אולפן) חוו ירידה חדה בפופולריות. השיר היחיד שמכר יותר מהם בסינגלים הפיזיים, Hey Jude, עדיין נמצא בפסגה, עם מכירות של 1,65 מליון הורדות. השיר הבודד של הלהקה שמכר הכי הרבה הוא Let it be, שהגיע ל-2 מליון מכירות דיגיטליות. מכירות בסטרימינג לביטלס יש יחסים יחודיים עם כל פורמט. הפורמט האחרון, שהחל למעלה מ-40 שנה אחרי שהתפרקו, גרר אסטרטגיה מיוחדת גם כן. הקטלוג שוב לא יצא מיד, כפי שעשו הביטלס קודם לכן בפלטפורמת ההורדות הדיגיטליות, והם הגיעו לסטרימינג רק בחג המולד 2015. ‘Beatles are on Spotify! שווק כחדשות חמות. התוצאות היו יחסית חזקות עם מיליארד הזרמות עד ה-30 ביוני 2016 ו-2 מיליארד הזרמות עד 20 בדצמבר 2016. כיוון שההגעה שלהם לפלטפורמה שווקה באדיקות עם המותג ספוטיפיי, הביצועים שלהם שם היו הטובים ביותר והיוו חלק גדול מההשמעות. מתוך 2 מיליארד ההשמעות 63.5% היו בספוטיפיי. מסיבה זו נשתמש במספרים האלה בחלוקה שנעשה בהמשך לגבי הזרמות. נעקוב אחר סטרימינג של כל השירים והאלבומים שלהם ונהפוך אותם לשווי הערך במכירת אלבומים. להזכירכם, ביחס ההמרה שאנו עושים, 1500 הזרמות יחשבו אלבום אחד. זוהי כיום הנורמה במודל העסקי החדש של התעשייה. לפני שנבדוק את הלהיטים הגדולים, הדבר המדהים הראשון מבחינת נתוני שלושת האלבומים של הלהקה היא העקביות. כל אחד מהשירים שבאלבומים אלה נוגן לפחות מליון פעמים, נתון מרשים מאוד במיוחד לאור העובדה שמדובר על 14 חודשים בלבד. עדיין, בחינה כוללת מראה הובלה של 3 ל-1 לPlease Please Me על פני With The Beatles. סטרימינג לא משנה את העובדה שלהיטים גדולים דוחפים את האלבום. Love Me Do ו-Twist And Shout עוברים את מחסום 30 מליון ההשמעות בעוד ששירים כמו Please Mister Postman או Roll Over Beethoven מגיעים לפחות מעשירית מזה. גם כאן נמשך המצב בו כל שיר נוגן יותר ממליון פעמים. Beatles for sale חסר להיטים כשרק Eight Days a Week מגיע ל15 מליון השמעות. Help! חזק בהרבה עם 26 מליון השמעות, Ticket to ride עם 18 מליון השמעות וYesterday עם 43 מליון השמעות. בכל אחד משני האלבומים האלה יש 2 שירים שהושמעו 20 מליון ומעלה פעמים. זה פחות או יותר זהה או אולי אפילו נמוך קצת מחמשת האלבומים הקודמים. אבל יש הבדל אחד משמעותי. בעוד שבאלבומים הקודמים כל שיר הושמע לפחות מליון פעמים, כל שיר באלבומים האלה הושמע לפחות 2.2 מליון פעמים. שוב, להיטים מוכרים יותר אלבומים ולכן כאלבומים הם מוכרים פחות מHelp! ומ-Please Please Me המעבר לאלבומים כאלבומים מורגש כאן. כמעט כל שיר מתוך “סרג’נט פפר” הושמע יותר מ-4 מליון פעמים, אבל אף להיט לא עבר את 16 מליון ההשמעות כך שהיחס בין להיט לשיר רגיל הוא 4 ל-1, לעומת, נגיד, Please Please Me, שם היחס היה 25 ל-1. באופן מפתיע, למרות שצריך לשים דגש על כמות ההשמעה של השירים הבודדים, הסכום הכולל של הקלסיקה מ-1967 הוא יחסית חלש. במכירות יחסיות של 95 אלף אלבומים, אפילו Magical Mystery Tour עוקף אותו, בין היתר. Aftermath של הרולינג סטונס מ-1966, שיש שיאמרו שהיום הוא אייקוני כמעט כמו “סרג’נט פפר”, הגיע בדצמבר 2016 לשווה ערך של מכירת 261 אלף אלבומים. כמובן שניתן לטעון כי הביטלס הגיעו מאוחר לפלטפורמה, אבל יחסית לפופולריות של הביטלס ולכמות שהושמעו בשנה בה נכחו בפלטפורמה, ניתן היה לצפות לתוצאות טובות יותר. עד לטבלה הזו, האלבום הכי חזק של הביטלס בפורמט הסטרימינג היה Help! עם שווה ערך של 125 אלף מכירות תקליטים. הלבן הכפול עובר אותו עם שווה ערך של 178 אלף מכירות אלבומים. אם שוב יש קושי בתחום הלהיטים, אין ספק שרשימה של 30 שירים עוזרת. יש לציין שהשירים של הביטלס הם יחסית קצרים, בסביבות ה-3 דקות לשיר בממוצע. אם תתחילו לנגן את הלבן הכפול ובמקביל תנגנו פעמיים את Wish You Were Here של פינק פלויד, לאחר פרק זמן זהה פחות או יותר הוספתם 30 השמעות חדשות לביטלס, אבל רק 10 השמעות חדשות לפינק פלויד. כשבוחנים את האלבומים רק על פי מספר הסטרימינג יש לביטלס יתרון בנקודה הזו. כפי שבימי האלבומים ההוצאה החלשה ביותר שלהם היתה Yellow Submarine, כך זה גם כשאנחנו מגיעים לסטרימינג. השיר המצליח ביותר באלבום הושמע מעל 3 מליון פעמים ולעומת זאת כמעט חצי מקטעי האלבום (החלקים האינסטרומנטליים של ג’ורג’ מרטין) לא מגיעים למליון השמעות. כמובן שהשירים הידועים בו לא מופיעים כי הם כבר קיימים באלבומי אולפן אחרים. ב”אבי רואד” אי אפשר להתייחס לHer Majesty כיון שהוא אורך פחות מ-30 שניות ולכן לא מפעיל ספירה כשמנוגן. ההשמעות שבכל זאת נספרו מקורן כנראה בחשבונות מיוחדים של משתמשים בהם הספירה כן נספרת. אבי רואד הוא שובר קופות ומכיל שני להיטים גדולים Come Together ו-Here comes the sun, כשהאחרון הוא השיר הכי מושמע של הביטלס בסטרימינג. יחד הם מגיעים ל115 מליון השמעות בספוטיפיי. שוב קשה להימנע מלהתייחס לאורכי השירים. ששת השירים שקודמים ל-Her Majesty אורכים יחדיו 9 דקות ו-28 שניות – בממוצע 1:34 – מה שמקפיץ את כמות הטרקים באלבום. אבל זה לא חשוב. עם שווה ערך מכירתי של 240 אלף אלבומים, מדובר במכירות מרשימות. שיר הנושא של Let it be מגיע לשמיעות מכובדות בעצמו, עם למעלה מ-50 מליון האזנות. 3 להיטים נוספים עוברים את 10 מליון ההאזנות. זה מוביל את האלבום לשווה ערך מכירתי של 133 אלף אלבומים, המקום השלישי במכירות על פי סטרימינג. פה מקובצים כל הסינגלים שלא נכללו באלבומי אולפן או קטעים שהופיעו באנתולוגיה/Love/Live at the BBC. ראינו שבמכירות סינגלים פיזיים, ששת הסינגלים המצליחים ביותר שלהם לא הגיעו מאלבומי אולפן. בלי היתרון של המצאות רק על פורמט הסינגל, כששאר השירים נכללים גם באלבומים מלאים, השירים האלה כבר לא מובילים את רשימת השירים המושמעים ביותר בסטרימינג. Hey Jude מגיע קרוב ל-45 מליון השמעות עדיין, כשאחריו I want to hold your hand עם 34 מליון השמעות ו-She Loves You עם 21 מליון השמעות. מעניין להבחין שבין השירים שלא הגיעו לאלבומים, הם עדיין מגיעים לתוצאות מכובדות. שלושת השירים הללו מובילים תמיד בכל פורמט מתוך כלל השירים שאינם כלולים באלבומי אולפן. אבל בהשוואה לשירים מאלבומי אולפן, הם מוכרים הרבה פחות בסטרימינג מאשר שמכרו בפורמטים הפיזיים. זהו להיום. בשבוע הבא נגיע לחלק האחרון שכולל את האלבומים האמריקאים והאוספים וחישוב כללי. מקווה שנהנתם. #ביטלס #הביטלס

לפני כמה שנים, פירסם זאק סטארקי, הבן של רינגו, תמונה שלו, בן 14, מנגן בחתונה של פאטי בויד ואריק קלפטון שהתקיימה במאי באנגליה ב 1979. למעשה האירוע הזה היה בעצם רק מסיבה עבור החברים והמשפחה באנגליה. החתונה עצמה נערכה חודשיים קודם לכן בטוסון שבאריזונה. בתמונה הנהדרת של זאק, אפשר לראות שמשמאלו של זאק בלהקת החתונות הזו, הופיע לא אחר מאשר פול מקרטני שניגן על גיטרת בס רגילה הפוכה (שלא מותאמת לשמאליים) וג'ים קפאלדי על התופים. בתמונה חדשה שפרסמה פאטי בויד בספר החדש שלה My Life in Pictures, אפשר לראות הרחבה לתמונה של זאק מהמסיבה באנגליה. התמונה החדשה חושפת ומראה לנו מי עוד היה שם משמאלו של פול. ולא זו לא היתה גיטרת ההופנר שלו. זה היה ג'ורג' הריסון שניגן גיטרה. אמנם זה לא נראה בתמונות הללו, אבל יש הטוענים שגם רינגו שנכח שם עלה בשלב מסויים לבמה וה'ת'ריטלז' הופיעו בפעם הראשונה מאז ההופעה על הגג יחד על במה כלשהי וביצעו כמה שירים בניהם את שיר הנושא של 'סרג'נט פפר' ואת 'גט בק'. מדוע ג'ון לא היה שם? ובכן הדיעות חלוקות. פאטי בויד סיפרה שבעיות הויזה שלו בארה"ב מנעו ממנו להגיע, למרות שידוע שהן נפתרו קודם לכן. קלפטון טען שהזמנה אכן נשלחה אליו, אבל ג'ון צוטט כשהוא אומר: "הייתי מגיע אם הייתי יודע". נתפשר על כך שההזמנה הלכה לאיבוד בדואר. אנחנו בוודאות הפסדנו איחוד של הביטלס. הנה שלושת הביטלס במסיבת החתונה באנגליה בתמונה שצולמה על ידי לינדה מקרטני, יחד עם לוני דונאגן שהיה אחד מאבות הסקיפל בבריטניה ואחת הסיבות להקמת הקוורימן.

יום בהיר אחד הודיע פול מקרטני שהוא הולך להוציא אלבום חדש. הוא שיגע את כל מעריציו עם רמזים מטרימים ברשתות החברתיות ולאחר מכן יצא במערכת יחסי ציבור משומנת ומסיבית. אולי מסיבית מדי. אבל מעבר לעובדה שהוא הצליח להגיע לכל סוגי הקהלים עם שלל ההופעות שלו בכל מקום אפשרי (סרטון הקארפול קריוקי שלו היה הצלחה מסחררת והוידאו הכי נצפה ביוטיוב באנגליה השנה), הוא גרם לי (גיא) ולמעריצים לחשש גדול. הוא נראה חלש. לעיתים כאילו הוא מתקשה לדבר ממש. כמו הרבה מעריצים, גם אני הרגשתי שלאור מצבו הפיזי והווקאלי, סיבוב ההופעות החדש עליו הודיע יכול להיות סיבוב ההופעות האחרון שלו. מעין סיבוב פרידה. גם אני, כמו המוני מעריצים בכל העולם, ניסיתי את מזלי בקניית כרטיס להופעה ברגע שהמכירה נפתחה, רק כדי לגלות שזו לא משימה פשוטה כל כך. לעיתים היה נדמה כי ההופעות של מקרטני הפכו לסולד אאוט עוד לפני שמכירת הכרטיסים בכלל התחילה. כך מצאתי עצמי בשבוע שעבר, עם ישראלים רבים, בכפור של קראקוב, מקום שרק פול מקרטני יכול להביא אותי אליו. אני וסיבובי ההופעות של מקרטני זה סיפור רב שנים. מכירים את הילד הקטן הנודניק שחייב לקבל את מה שהוא רוצה אחרת הוא מתלונן, גם אם הוא עדיין מקבל כל כך הרבה? אז זה אני. אבל לפני שאסביר לכם מה הבעיה שלי (הפסיכולוג שלי כבר התייאש ממני בנושא הזה), אנסה לכתוב את ההתרשמות שלי מהמופע, מנקודת מבטו של אדם נורמלי (עד כמה שאני יכול לנסות לדמות אדם כזה). פול מקרטני – הופעה בקרקוב מאת: אדם נורמלי. בדרך משדה התעופה למלון מקבל את פנינו שלט ענק עליו נכתב – קראקוב מברכת את פול מקרטני לרגל הגעתו. אני לא יכול שלא להתרגש. אני ופול הולכים להיפגש פנים אל מסך/דמות רחוקה, אחרי כל כך הרבה שנים (10 אם אתם רוצים לדייק). כלומר אני ופול נפגשים המון. לפי הסיכום של ספוטיפיי שמעתי אותו השנה יותר מכל אמן אחר (כולל הביטלס), אבל ניתן לייחס את העובדה הזו לכך שהוא הוציא אלבום חדש ושבנוסף כתבתי עליו הרבה מאוד פוסטים שהחזירו אותי להאזין שוב ושוב לאלבומים עליהם כתבתי. יום לפני ההופעה זכיתי להיפגש עם חובבי ביטלס נפלאים מארץ הקודש, וכולנו ישבנו והתרגשנו יחדיו. אין כיף גדול יותר למעריץ מאשר לשבת עם מעריצים אחרים ולרייר על מושאי ההערצה שלכם. וכך, נישא על אדי ההתלהבות שלי הגענו אני וזוגתי לאולם טאורון. אולם ענק, קהל ענק, ומולי, אי שם באופק יש במה ושני מסכי ענק בצידיה. לא בדקתי מה יהיו השירים אותם יבצע פול. גם לא הקשבתי לקטעים מהופעות קודמות בסיבוב הזה. רציתי להיות מופתע, עד כמה שאפשר, וקיוויתי שאותו איש שביר שהופיע בסיבוב קידום האלבום, יחזיק מעמד. ואז עולה לבמה בחור צעיר בן 76 ונותן 3 שעות של הופעה שבסופה הוא נראה עייף פחות ממני. חיית הבמה הזו לא עוצרת לרגע במופע עמוס אנרגיה שמכיל קטעי רוק לא פחות מאשר בלדות. נכון. הקול שלו סדוק ואולי לא הייתי מקשיב לאלבום של ההופעה הזו, אבל בתוך האנרגיה המטורפת שמוקרנת מהבמה זה עניין זניח למדי (מה גם שההרכב שלו מגבה אותו בצורה יפה מאוד מבחינה ווקאלית). פשוט אי אפשר להזיז את העיניים ממנו. הוא שופע קסם וקסמו מהלך עליך מיד. רב מג אמיתי. כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, לא מדובר במופע אוונגרד אלא בשואו מתוזמן ומתוקתק. כל בדיחה מתוזמנת, כל משפט בפולנית מגיע במקום כדי להתקבל במחיאות כפיים. פול היה מאז ומעולם מכונת יחסי ציבור משומנת. הוא יודע מה הקהל רוצה והוא נותן לו את זה ובכמויות. החשודים המיידיים נמצאים במופע – היי ג’וד, Let it be, Can’t buy me love, Back to the U.S.S.R. הוא שר את Something לזכר ג’ורג’ ואת Here today הנפלא שכתב לאחר רצח ג’ון. הוא עושה את זה באופן קבוע, ועדיין תמיד מרגש לשמוע אותם. הוא מתבל עם להיטים של להקת “כנפיים” הנהדרת – Let them in, Band on the run ו-Live and let die שבו אפקטים פירוטכניים מלהיבים את הקהל. שינוי מבורך מההופעות הרגילות שלו בשנים האחרונות, היא תוספת של נגני כלי נשיפה. הם מוסיפים צבע לכל שיר שהם מופיעים בו והביצוע איתם ל-Letting go של “כנפיים” היה מבחינתי משיאי המופע. לשמחתי מקרטני נאות לשיר את השיר הכי יפה שכתב אי פעם, Maybe I’m Amazed וכך לא נאלצתי להפגין נגדו בסוף ההופעה. ברגע יפה מאוד, אולי היפה ביותר במופע, הלהקה כולה מתקדמת לקדמת הבמה, מאחוריהם מופיע בית עץ ישן, ומקרטני שר כמה שירים ישנים מאוד. בינהם השיר הראשון שלו שהוקלט על ידי הקוורימן (הביטלס בגרסתם הראשונית) בשנת 1958, In spite of all the danger. וכך 60 שנים אחרי ההקלטה הראשונה ההיא, בה אף אחד מהם לא יכול היה אפילו לחלום על העתיד המצפה להם, עומד מקרטני על הבמה מול אינסוף בני אדם שמרעיפים עליו אהבה. הוא ממשיך ושר את Love me do, שהיה הסינגל הראשון שהביטלס הוציאו בשנת 1962. את השיר הוא מקדיש לג’ורג’ מרטין. זו הקדשה מרגשת מאוד. מרטין רצה שהסינגל הראשון של הביטלס יהיה שיר אחר שהביא מכותב חיצוני, אבל נאות ללכת עם הבקשה שלהם שהסינגל הראשון שלהם יהיה מקורי, עניין לא פעוט בתקופה ההיא. באופן מפתיע, שיאי המופע מגיעים דווקא ברגעי הרוקנרול, ובשירים שפחות אהובים עלי. Birthday, שיר בינוני למדי, נשמע נפלא. כך גם Back to the U.S.S.R. אבל הכי נפלא הוא הביצוע לHelter Skelter, שיר שבאופן אישי אני חושב שהוא סתמי לחלוטין. מי שלא היה במופע לא יבין כמה אנרגיה קיימת בביצוע הזה. חלק נכבד ממנו מגיע ממסכי הוידאו שבצידי הבמה ומאחורי הלהקה. עבודת הוידאו באופן כללי היא משובחת במיוחד ותורמת מאוד לכל אורך המופע. היא גם מדגישה משהו נוסף – מקרטני כבר לא מרגיש צורך ליצור שום חציצה בינו לבין הביטלס. כמות הפעמים שחברי הביטלס נראים על המסכים לאורך המופע היא מפתיעה מאוד. את המופע הוא מסיים בסיום המפואר של סוף מחרוזת אבי רואד – Golden slumbers/Carry that weight/The end. באמת שאין יותר מושלם מזה. כשהמופע מסתיים ואתה מתחיל לצאת החוצה עם המוני המעריצים, אתה קולט ששמעת עכשיו כמעט 40 שירים וזה לא מתחיל אפילו לגרד את כמות השירים שהיוצר הענק הזה כתב. הוא יכול לצאת לסיבוב הופעות בו ישיר בכל מופע שירים אחרים ועדיין ישארו לו שירים שלא יספיק לבצע. בסופו של דבר מסתבר שהוא פשוט עבד עלינו עם המראה השברירי. לא רק שהוא בכושר מעולה, נראה שהוא לא מתכנן ללכת לשום מקום בזמן הקרוב וטוב שכך, כי אני חייב לראות אותו שוב. בשנה הבאה בתל אביב הבנויה. עד כאן האדם הנורמלי. והנה מגיע הנודניק. פול מקרטני – הופעה בקרקוב מאת: נודניק. כל מי שמכיר אותי יודע שפול מקרטני הוא אחד האמנים האהובים עליי. אז למה אני לא יכול להנות הנאה שלמה בהופעה שלו בלי להרגיש פספוס? השואו שהוא נותן הוא יוצא מן הכלל. הלהקה שלו מצויינת, על השירים אין מה לדבר. אז מה הבעייה שלי? הרגש. זה לא מופע מרגש. המעמד מרגש. לראות אותו בשר ודם זה מרגש. אבל המוסיקה, שבאלבומים כל כך מרגשת אותי, לא מרגשת אותי במופע. הוא מתוכנן מדי, מהוקצע מדי ומשהו שם הולך לאיבוד. זה לא מפריע להנות מההופעה ואני חושב שמדובר בהופעה מעולה, אבל את פול אני צריך כדי להתרגש, ולכן מהנה ככל שיהיה, זו הנאה שאינה שלימה. במשך שנים פול היה הביטל האהוב עליי. עם הזמן גיליתי שזה השתנה. אין לי ביטל אהוב. כל הביטלס אהובים עליי. לכל אחד היתה את התרומה שלו, והיא היתה מהותית. אין לי אפשרות או צורך להפריד בינהם. גם רינגו? שואלים אותי הרבה פעמים. כן. מעבר לעובדה שרינגו היתה הדמות שהצליחה לגשר בין החברים ברגעי המשבר, השירים שאני הכי אוהב של הביטלס – “יום בחיים”, “גשם”, “שדות תות לנצח” – לא היו נשמעים אותו דבר בלעדיו. רינגו הוא מתופף נפלא והטוב ביותר לביטלס. אבל מרגע שהביטלס התפרקו, אני הפסקתי לשפוט אותם כביטלס. אלה 4 אנשים עם קריירת סולו. לג’ון היתה קריירה בעייתית, אבל למזלנו הוא היה כל כך מוכשר, שגם באלבומים חלשים יש מספיק פנינים. הרצח שלו גזל מאיתנו עושר יצירתי עצום. קריירת הסולו של ג’ורג’ היא בעייתית אף יותר, ולמרות האהבה שלי אליו כדמות והחיבה הגדולה שאני רוחש לאלבומים מסוימים, היא פחות מעניינת לטעמי מאלו של פול וג’ון. רינגו לא באמת עניין אותי מחוץ לביטלס אף פעם. אבל פול בפני עצמו כאמן סולו, הפך בגיל צעיר מאוד שלי לאחד האמנים האהובים עליי ביותר. מבחינה מוסיקלית מדובר באחד מהיוצרים המבריקים ביותר שקיימים, ועל אף הנטייה השגויה לראות בו מלך השמאלץ או זה שכותב שטויות כשג’ון לא נמצא כדי לאזן אותו ולהחזיק לו את היד, מדובר באמן שלא הפסיק לנסות לחדש לעצמו, גם אם לא תמיד זה הורגש ביצירה הסופית. יותר מהכל, פול מרגש אותי. השירים שלו, העיבודים שלו, הקול שלו. אפילו באלבום החדש שלו, שהוא מקסים, גם אם רחוק משיאו, יש מספיק רגעים שגורמים לי להתרגש ולהודות על עצם קיומו. כמעריץ אובססיבי של פול מקרטני אני נמצא במקום בודד מאוד כשזה מגיע להופעות שלו. לא דחוף לי לשמוע שירים של הביטלס בהופעות שלו. טוב, הייתי עדין. אני לא רוצה לשמוע ביטלס בהופעות שלו. הביטלס היו הביטלס. אף אחד לא מבצע אותם כמו שצריך לטעמי. גם הוא לא. תשאלו, “היי ג’וד” לא נשמע טוב בהופעה? נשמע אחלה. תמשיכו ותגידו – אבל אתה אמרת ש”הלטר סקלטר” היה משיאי המופע. נכון. זאת מכיון שמדובר במופע עם המון שירי ביטלס. גם הפעם, כמו בהופעה שצפיתי בה בישראל, הביצועים הטובים ביותר היו לשירי סולו שלו ולשירים של להקת “כנפיים”. אין מה לעשות, אלה החומרים שלו. לא שורה מעליהם הילה מטורפת של להקה קדושה. יש בהם משהו חי יותר. למקרטני כאמן סולו יש כל כך הרבה שירים טובים. שירי הביטלס באים על חשבון שירי הסולו שלו. מכיון שכך, השירים שלו שכן נכנסים הם הלהיטים ששמענו שוב ושוב. אם הוא היה מופיע בהופעה המורכבת רק משיריו, היינו מצליחים לשמוע שירים מעולים שלא נשאר להם מקום במצב הנוכחי. יש לי פנטזיה שיום אחד הוא יודיע על מופע רק משירי שנות הסולו שלו. מופע בו רק המעריצים יבחרו איזה שירים הוא ישיר. אני אטוס לראות את המופע הזה בכל מקום בו יתרחש. אבל זה לא יקרה. גם הוא יודע שאם הוא לא היה שר שירים של הביטלס הוא לא היה ממלא אולמות באופן שבו הוא ממלא אותם כיום. מי רוצה לשמוע את Morse moose and the grey goose? אין שם אפילו נה נה נה נה. בסופו של דבר אל תטעו, אני לוקח בשתי ידיים את מה שנותנים לי ומקווה שהוא ימשיך להופיע עוד ועוד. אני יודע שאני מחכה כבר לפעם הבאה שאראה אותו. כך, גם בפעם הבאה, אוכל לצאת כשאני מאושר ומוקסם וגם קצת מאוכזב. ככה זה בחיים. התמונות באדיבות Mati Levy המקסימה. #קרקוב

ב 30 בינואר 1969, רגע השיא של חודש החזרות וההקלטות באולפנים שונים הגיע עבור פרויקט Get Back. הביטלס עולים אחר כבוד לגג משרדי אפל ברחוב סביל רואו שבלונדון ונותנים את מה שהוגדרה ההופעה הפומבית האחרונה של הביטלס כשהם מוקלטים ומוסרטים. ביום המחרת, ב 31 בינואר 1969, הביטלס מגיעים לאולפני אפל למה שיהיה היום האחרון וה 20 של הפרויקט. ביום הזה מתבצעות השלמות לפרויקט ובמיוחד לשירים שנשארו מאחור ולא בוצעו בהופעה על הגג. חוץ מההשלמות שנעשו עבור הפרויקט, שיר שתחילת העבודה עליו החלה ב 28 בינואר, ממש יום לפני ההופעה ההיסטורית על הגג, וגם ביום ההופעה עצמו נשמע מדי פעם, ממשיך להישמע גם יום לאחריה – השיר נקרא באותו זמן I Want You. מבנה השיר מבוסס על שיר של מל טורמה בשם Coming home baby מ 1961. הקלטה משוערת של הביטלס מה 31 בינואר עם מקרטני על הקולות: סשן נוסף מתרחש איפשהו בין היום הזה ובין ה 22 לפברואר – משערים שב 20 לפברואר, וזאת מכיוון שג’ורג’ הריסון היה מאושפז בתחילתו של החודש עקב זיהום שקיבל שגרר את הוצאת שקדיו. עדיין תאריכה המדוייק של הפגישה נותר בגדר תעלומה ומעריצים אדוקים אף מכנים את הפגישה The mystery session. הפגישה מתרחשת באולפני אפל שבסביל רואו. מקרטני שכהרגלו נמצא כבר בראש בפרויקט הבא, וכיאה לכך, כמו שהסיר את השפם של פפר מיד עם סיום העבודות, מגיע מסופר ונטול זקן העבות שעיטר את פניו במהלך פרויקט get back. בפגישה הזו שכנראה כללה חזרה על שירים חדשים, ממשיכים לעבוד גם כן על I Want You. תמונות מהפגישה המסתורית מצורפות לספר שליווה את האלבום let it be ותמונה אחת מהפגישה מופיעה בספר שליווה את יציאת קופסת אלבומי הויניל של הלהקה ב 2012. הנה כמה תמונות מה mystery session: התמונה מהפגישה המסתורית שראתה אור בקופסת הסטריאו מ 2012 ב 22 בפברואר נקבע סשן באולפני טרידנט בלונדון ו 35 טייקים מוקלטים לשיר באותו היום יחד עם בילי פרסטון. את ההקלטות האלו מפיק גלין ג’ונס – מי שליווה את פרויקט Get Back מצד הסאונד ויעשה נסיונות להפיק את האלבום מתוך התוצרים שהקליט שם. הביטלס לא היו מרוצים מעבודתו ודחו את 2 הנסיונות שלו לייצר אלבום עד שלבסוף הועברו החומרים לפיל ספקטור במרץ 1970. כמובן שגלין לא נשאר חייב וכינה את התוצר של פיל בכל הזדמנות Bunch of Garbage. ג’ורג’ במיטת חוליו – פברואר 1969 הטייקים המצטיינים ל I Want You מאותו יום הקלטות בטריידנט היו 9, 20 ו 32, ולמחרת, ב 23 בפברואר מיוצר מהם מיקס מונו. מסיבות שונות, המשך העבודה על השיר נדחקת עד ל 19 באפריל: רינגו מחוייב לסרט the magic christian ולנון נשכב לו עם יוקו על מיטה במלון הילטון באמסטרדם. אחד המראיינים שהגיעו לראיין את לנון ואונו לרגל מחאת השלום שנערכה באמסטרדם ,היה כתב צעיר של קול ישראל בשם עקיבא נוף שהיה סטודנט באמסטרדם (לימים חבר כנסת) – נוף היה גם פיזמונאי שבין שיריו המוכרים “מים לדוד המלך”. באותה פגישה שנפתחה עם הכרזתו של לנון: let the voice of Israel in, ניגן לנון גרסה אקוסטית של I want you עבור עקיבא נוף. לנון אף הגדיל לעשות ושר שיר שכתב עקיבא נוף על ירושלים בעברית בשם “השבועה לירושלים”. עקיבא נוף יחד עם יוקו וג’ון אפשר לשמוע זאת כאן: עקיבא נוף סיפר: “לנון היה בטוח שמדובר בשיר מיסטי ממש, בגלל המנגינה ובגלל איזכור שמה של ירושלים בשיר”, רק אחרי שהקליט הוא שואל/אומר, לפתע, בחצי חרדה, – “זה לא שיר שובניסטי, אני מקווה”. – “ריאליסטי”, אני משיב. “בישראל לא רצו לקבל אותנו” מעלה ג’ון זכרון עבר, על החלטה בדרג של ממשלה (רוה”מ גולדה, שר החינוך ארן) לאסור הופעתם בארץ. “ומפני שבקשנו לבוא לישראל, סרבו המצרים להתיר לנו כניסה למצרים, כך שלא הגענו בכלל למזרח התיכון”. ‘האם הייתם רוצים להיות בישראל ולהיפגש עם אנשיה?’ אני שואל, ויוקו משיבה מיד: ‘אנחנו פוגשים אותם ברגע זה, באמצעות מחשבותינו. אנחנו כעת פה, באמסטרדם, אבל מחשבותינו עם כל המתגעגעים לשלום בעולם’. ‘הנה’, מוסיף ג’ון, ‘מחשבותינו נפגשו והתאהבנו’. ‘איפה, באמת, ניפגשתם?’, אני שואל, וג’ון משיב ומספר: – ‘ליוקו היתה תערוכה בלונדון, ובאתי לצפות בה. הכלל באותה תערוכה היה כי על הצופה הוטל להרכיב את היצירה המלאה, מחומרים נתונים שהכינה יוקו. הייתי שם, והיתה בינינו קומניקציה. זה היה מאד רגוע; היו בינינו גם רגעים אלימים, אנחנו באנו מעולמות שונים, וכשניפגשנו והצלחנו ליצור בינינו קשר מלא, חשבנו: – אם אנחנו, מעולמות שונים, יכולים להתקשר, אולי יוכלו גם האחרים”. את עקיבא נוף מתראיין על אותו מפגש נדיר, אפשר לראות כאן: ב 19 באפריל 1969 הביטלס כאמור חזרו לעבוד על השיר באולפני אבי רואד, הפעם רק ג’ון וג’ורג’ והמפיק היה כריס תומס. כשמסיימים השניים להקליט השלמות עבור old brown shoe של ג’ורג’, הם עוברים לעבוד על I want you. העבודה התבססה על המיקס שנעשה ב 23 בפברואר ועליו מוסיפים השניים שכבות על שכבות של ארפג’ים (פריטה של כמה צלילים באופן רפטטיבי) של גיטרות – הסשן מסתיים במיקס סטריאו. טכנאי שנכח באולפן בשם ג’ף ג’ארט מספר: “ג’ון וג’ורג’ היו בפינה השמאלית הרחוקה של אולפן מספר שתיים כדי לעבוד על הגיטרות האלו. הם רצו צליל מאסיבי, כך שהם המשיכו להוסיף עוד ועוד, שוב ושוב.” יומיים אחר כך, ב 20 באפריל, מתווספים תופי קונגה ואורגן האמונד למיקס. המיקס נחשב לגמור (חוץ מהשירה) ואופסן עד ל 8 באוגוסט, באותו היום היו עסוקים הביטלס בצילום עטיפת האלבום abbey road. לאחר מכן הם נכנסים חזרה לאולפן לעבוד ומתחילים בצורה לא אופיינית דווקא מהמיקס שנעשה ב 23 לפברואר. עליו מוסיפים “רעש לבן” שיוצר על ידי הריסון בסינתיסייזר מוג החדש שהוא הביא לאולפן – ב”מוג” נעשה שימוש עבור עוד 3 שירים באייבי רואד: Maxwell’s Silver Hammer, here comes the sun, because. ביום האחרון לעבודה על השיר ,ה 11 לאוגוסט, מוקלטים קולותיהם של ג’ון פול וג’ורג’ בקטע של “she’s so heavy” כשהם מוכפלים כדי ליצור הרגשה של שישה קולות. ביום הזה נקבע גם שמו של השיר כ (I Want You (She’s So Heavy. אתם בטח תוהים בניכם לבין עצמכם האם ג’ון חשב שיוקו העלתה במשקלה, אבל לא מדובר כלל וכלל בעינייני משקל. המילה Heavy היוותה סלנג למשהו שהוא דווקא עמוק ומעניין. ב 20 באוגוסט במיקס הסופי נעשה גם החיתוך הדרמטי בסופו של השיר שעל פי לנון יהווה “סוף מפתיע”. אורכו של השיר הוא 7:47, מקום שני ברשימת השירים הארוכים ביותר של הביטלס – הראשון הוא Revolution 9. פשלונות קטנטונת שנכנסה למיקס הסופי היא איפשהו בדקה ה 4:30 בה שומעים ממש חלש מישהו שאומר What was that about!?” כנראה תגובה על הצרחה מקפיאת הדם של לנון. הביקורות כתבו על מילות השיר שהם משעממות ושלנון איבד את כישרונו למילים. לנון הגיב: “בעיני זו ליריקה טובה יותר מוולרוס או אלינור ריגבי, ואם אני רוצה אני אכתוב שירים בלי מילים או מילה אחת … אולי זו ההשפעה של יוקו”. התוצאה הסופית המופתית:

את השורה הראשונה בשיר כתבתי על טריפ של אסיד בסופשבוע כלשהו, את השורה השנייה כתבתי על טריפ של אסיד בסופשבוע אחריו, ואת השאר אחרי שפגשתי את יוקו… כך לנון על יצירת המופת שכתב – I am the Walrus. האנטר דיוויס שקיבל את הטייטל המרשים “הביוגרפר של הביטלס”, הסתובב עם הביטלס באותם ימים וזאת על מנת להוציא ספר על הלהקה ממקור ראשון. הוא הסתובב איתם כ 18 חודשים בין 67 ל 68, כשהוא מלווה את תהליך ההקלטות של סרג’נט פפר ואף קיבל גישה לשוחח עם חברים ובני משפחה. התוצאה היתה ספר ששוחרר ב 68 בשם The Beatles. דיוויס בילה סוף שבוע בביתו של לנון והוא סיפר: “הרעיון לשיר התחיל אצל לנון מיללת סירנה של ניידת משטרה שעברה ליד ביתו, הוא פשוט זמזם את 2 התווים של הסירנה וניגן אותם בפסנתר. לאחר מכן הוא פשוט התחיל לשחק עם המילים Mister, City, policeman, sitting” באותו היום כתב לנון עוד כמה מילים: ‘Sitting on a cornflake, waiting for the man to come.’ דיוויס שאל את לנון האם הוא התכוון ל van to come לנון ענה שלא אבל שזה מוצא חן בעיניו יותר, והכניס זאת לשורה שכתב. חלק נוסף של השיר התחיל מהמשפט sitting in an English country garden, תחביב שעל פי דיוויס לנון נהג לעשות שעות. הוא זמזמם לעצמו את המשפט עד שהגיעה אליו גם המנגינה. לנון נהג לזלזל בחלק משיריו ודיבר גם על משמעות השיר הזה: “סוס ים (או ניבתן בעברית) – אין לזה משמעות. אנשים נתנו כל כך הרבה פרשנויות, זה מגוחך. מה זה אומר ‘I am the eggman’ מבחינתי זה גם יכל להיות קערת פודינג – זה לא שיר רציני”. הספר שכתב האנטר דיוויס ובכל זאת שם השיר כן הגיע ממקור בעל משמעות: ספר ההמשך ל Alice in Wonderland שנקרא Through the Looking-Glass שאת שניהם כתב הסופר לואיס קרול. לנון סיפר: “כילד הייתי מלא הערצה לספר Alice in Wonderland, ציירתי את כל הדמויות וכתבתי פואמות בסגנון…”. בספר הופיעה פואמה בשם The Walrus and the Carpenter. הפואמה דוקלמה לאליס על ידי טווידלדי וטווידלדם וסיפרה על סוס ים ונגר שצעדו להם בחוף וביקשו מצדפות להצטרף אליהם. לאחר מכן הם פשוט אכלו אותן. הפואמה נכתבה כשיר נונסנס וציינה תופעות שלא יכולות לקרות: השמש זורחת באמצע הלילה ונעלי הצדפות מצוחצחות כשאין להן בכלל רגליים. מבנה הפואמה ושיטת הנונסנס בה היא כתובה השפיעו על לנון והוא החליט לכתוב שיר נונסנס כזה בעצמו. בספריו שיצאו ב 64 ו 65, הסגנון כבר בא לידי ביטוי. “הבנתי שסוס הים הוא הבחור הרע בסיפור והנגר הוא הבחור הטוב. חשבתי, שיט, בחרתי את הבחור הלא נכון. הייתי צריך לומר, ‘ I am the Carpenter ‘. אבל זה לא היה אותו הדבר, נכון?”. פאוזה שטותית משלנו לפוסט: קשר נוסף של הביטלס ל Alice in Wonderland: רינגו סטאר שיחק דמות צב במיני סידרה שיצאה בשנת 1985 שהמחיזה את 2 הספרים של לואיס קרול. הנה רינגו הצב: אז מיהו אותו egg man ? ההגיון אומר שזהו האמפטי דאמפטי מ’אליס’. זה אולי נכון, אבל אריק ברדן מהאנימלס טען נחרצות כי לנון נהג לכנות אותו כך בעקבות תקרית מביכה שקרתה לו. מי שרוצה להרחיב על התקרית ומעל גיל 18 יכול לקרוא כאן: http://ultimateclassicrock.com/john-lennon-eric-burdon-eggman אריק ברדן מהאנימלס מעריץ נוסף של עבודתו של לואיס קרול היה הסופר האירי ג’יימס ג’ויס ששילב בספרו Finnegans Wake מ 1939 מוטיבים מ Alice in Wonderland כמו הקטע על האמפטי דאמפטי בו הוא כתב על נפילתו מהחומה: Have you heard of one Humpty Dumpty How he fell with a roll and a rumble בקטע אחר בספר מופיע צירוף המילים ‘goo goo goosth’. לנון אמר: “בטח נתקלתי בספרים שלו בבית הספר, אבל אני לא זוכר את ג’ויס…” . פיט שוטון חבר הילדות של לנון וחבר בקוורימן, נזכר שלנון קיבל בזמן כתיבת השיר מכתב מתלמיד שלמד באותו בית הספר בו הם עצמם למדו ה Quarry Bank. במכתב סיפר התלמיד שהמורה שלהם לספרות נוהג לנתח שירים של הביטלס בשיעורים. עבור לנון המורד זה היה הטריגר להכנסת מילים ומשפטים לא קשורים בניהם לשיר כדי לבלבל את המנתחים. גם שיר שהם כילדים היו שרים בבית הספר נכנס פנימה. Yellow matter custard, green slop pie, all mixed together with a dead dog’s eye כל זה בזמן שפול שר בבית הספר: Queenie eye queenie eye who’s got the ball I haven’t got it, it isn’t in my pocket סימולינה פילצ’ארד שמופיעה בשיר היתה לא אחר מהבלש סמל נורמן פילצ’ר שהיה ראש מחלק הסמים של הסקוטלנד יארד. הוא היה אחראי למעצרים רבים של מוזיקאים באשמות סמים למינהן – כולל מעצר מתוקשר של ג’ון ויוקו עצמם כשנה לאחר מכן ב 68. סימולינה פילצ’ארד הלוא הוא הבלש סמל נורמן פילצ’ר ההקלטות לשיר התחילו ב 5 בספטמבר 1967 וזאת 9 ימים בלבד אחרי שבריאן אפשטיין הלך לעולמו. 16 ניסיונות נעשו כשלנון על הפסנתר החשמלי, פול על הבס, הריסון מנגן בחשמלית ורינגו על התופים. האזינו לכמה מהטייקים מאותו היום. ביום המחרת, נלקח טייק 16 שהכיל 4 ערוצים בהם: טמבורין, פסנתר, תופים וגיטרה, ונדחס לטרק אחד. עכשיו כשיש עוד 3 ערוצים פנויים, התווספו עוד בס ותופים בשני ערוצים שונים ולערוץ שלישי הוקלטו קולות של לנון. ערוץ אחד מהארבעה נשאר ריק לעת עתה – גרסה זו כונתה טייק 17. הביטלס חזרו לעבודה על השיר רק ב 27 בספטמבר ובאותו היום הוקלטה התזמורת והמקהלה. התזמורת שמנתה 16 הנגנים, הוקלטה ב 7 ניסיונות כשג’ורג’ מרטין ניצח עליה. הטייק הטוב ביותר תויג כטייק 20 – וזה היה הרכב הערוצים: ערוץ 1 בו נמצא טייק 16 הדחוס עם פסנתר חשמלי, גיטרה חשמלית, תופים וטמבורין. ערוץ 2 – בס וקלרינט קונטרבס ערוץ 3 – כינורות. ערוץ 4 – צ’לו. כל הכלים התזמורתיים נדחסו לערוץ אחד, בערוץ אחר הביטלס ניגנו ושני ערוצים נשארו ריקים. – הגרסה הזו תוייגה כטייק 25. המקהלה שנקראה The Mike Sammes Singers, הוקלטה אל תוך אחד מערוצים הריקים כשהם שרים שורות ומילים שג’ון רקח יחד עם ג’ורג’ מרטין כמו למשל: Oompah, oompah, stick it up your jumper לערוץ הריק האחרון הוקלטו הקולות המובילים של ג’ון. מקרטני סיפר: “ג’ון עבד עם ג’ורג’ מרטין על תיזמור ועשה כמה דברים מרגשים מאוד עם המקהלה … ג’ון גרם להם לעשות כל מיני קולות פונטיים. זה היה מפגש מרתק. זה היה הבייבי של ג’ון”. ב 29 בספטמבר, נעדשתה עבודה על מיקס המונו לשיר. עוד לפני כן, הצטלמו ג’ון וג’ורג’ לתכנית של דיוויד פרוסט בה הם דיברו על הנושא החם של אותה תקופה, מדיטציה טרנסצנדנטלית. התלווה אליהם לאולפן הטלוויזיה סטודנט צעיר בשם דיוויד גוגין מאוניברסיטת UC Irvine שבקליפורניה. הוא במקרה השלים עבודת מחקר במחלקה לפסיכולוגיה של האוניברסיטה על היפנוזה ומדיטציה. גוגין ירד בתחנה בלונדון, איתר את ביתו של לנון ופשוט הופיע שם. לנון שהיה משועשע מהסטודנט עם התספורת המוזרה שהופיע בביתו, המזמין אותו לתה במקום לסלק אותו. לאחר שלנון והריסון סיימו את הצילומים, המשיך איתם גוגין לאולפני EMI וזכה להיות נוכח בהמשך העבודה על המיקסים של I am the walrus. כשלנון הציג אותו לאחרים הוא אמר “זה דיוויד, מצאתי אותו בגינה שלי…“. ג’ון וג’ורג’ יחד עם דיויד פרוסט במהלך העבודה הביא לנון רעיון לשתול בשיר קטעים משידור חי מהרדיו. מה ששודר באותה עת ב BBC היה תסכית ל”מלך ליר” של שקספיר. לנון סיפר: “מעולם לא ידעתי שזה המלך ליר, שנים לאחר מכן, מישהו אמר לי – בקושי הצלחתי להבין מה התסכית אומר. זה היה מעניין למקסס את הכל עם רדיו בשידור חי”. באמצע השיר מיד לאחר הקטע של sitting in an english garden אפשר לשמוע את השילוב המדהים: I am the eggman Now, good sir, what are you? They are the eggmen A most poor man, made tame to fortune’s blows I am the Walrus בסוף השיר אפשר לשמוע את הקטע הבא מתוך המלך ליר: Slave, thou hast slain me. Villain, take my purse If ever thou wilt thrive, bury my body And give the letters which thou find’st about me To Edmund Earl of Gloucester; seek him out Upon the English party. O! untimely death. [Dies.] I know thee well: a serviceable villain; As duteous to the vices of thy mistress As badness would desire. Gloucester: What! is he dead? Sit you down, father; rest you. התוצאה הסופית נכללה בep הכפול magical mystery tour וכמובן בסרט הטלוויזה באותו השם. כמו כן הוא יצא כביסייד לסינגל Hello Goodbye שיצא ב ב 24 בנובמבר 1967. נסגור את הפוסט עם ביצוע נהדר של Hemi Rudner לשיר, בו הוא מופיע עם לא פחות מאשר ג’ורג’ מרטין שמנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בזמן ביקורו בארץ ב 99 – קנאה כבר אמרנו?

ב 23 בנובמבר 1971, התארח ג’ורג’ הריסון בתכנית הטלוויזיה של דיק קאווט. בתחילה הציג קאווט את הלהקה שעמדה לבצע שיר Gary Wright and the Wonder Wheel. השיר שביצעה הלהקה היה Two Faced Man. כך הציג אותם דיק קאווט: “קבלו בבקשה את גארי רייט והוונדר ווילס יחד עם חבר….”. החבר היה כמובן ג’ורג’ הריסון שישב על כיסא וניגן עם הלהקה בגיטרה סלייד. לאחר השיר, התיישב ג’ורג’ לראיון ארוך עם דיק קאווט, בסופו השתתף גם ראווי שנקר. מהראיון אפשר להבין את התחושות של ג’ורג’ כלפי הביטלס באותה תקופה, כלפי עולם ותעשיית המוסיקה ועל הטלוויזיה ותכניות האירוח. הראיון מלא בחן, שנינות הומור וחכמה של ג’ורג’ שאני מאוד אוהב ומומלץ מאוד לצפייה. הווידאו עם הראיון המלא מצורף בלינק הבא: קטעים מהראיון שתימללתי – מעט ארוך מהרגיל אבל שווה לקרוא. דיק: אני מניח שכולם יודעים עכשיו שאתה זה גארי רייט. ג’ורג’: נכון. דיק: מאיפה אתה מכיר את גארי רייט והלהקה שלו? ג’ורג‘: מאנגליה. הוא היה פעם בלהקה בשם ‘spooky tooth’ ופגשתי אותו בהקלטות לאלבום שלי, ‘All things must pass’. הוא בא וניגן בפסנתר בכל האלבום, אז החזרתי לו טובה הערב. דיק: זה נחמד מאוד. עכשיו כמה בקהל ידעו שג’ורג’ ישב בלהקה שם למעלה? כמה לא ידעו? ג’ורג’: אני לא בלהקה. רק עכשיו. דיק: לא, התכוונתי לכך שהם מזהים אותך שם באותה דרך מתוחכמת שהיסוונו אותך בלהקה. אתה יודע, אתה רק החבר השני של הארגון לשעבר שלך שפגשתי. אני מכיר את ג’ון. . . ג’ורג’: לא פגשת את השמונה האחרים. דיק: לא. האם היו רבים? ג’ורג’: כן, מאות. דיק: באמת? אני מכיר את ג’ון. ג’ורג’: אתה מכיר את החיפושית השמונה-עשרה? דיק: היו שמועות שהביטלס לא תמיד היו אותו האדם. למעשה, היתה פעם שמועה שאפילו ארבעתכם האמתיים לא היו כאן בסיבוב הופעות אחד, הם פשוט שלחו ארבעה. ג’ורג : פשוט שלחנו ארבעה בובות. דיק: זה, ומה הייתה השמועה השנייה? אה, אתם כולכם באמת קירחים ללא שיער כדי שתוכלו לצאת לרחוב ולא יזהו אתכם. ג’ורג’: הכול אמת. אמת טהורה. דיק: אה? אה, טוב, אז הם לא שמועות. ג’ורג ‘: בואו נצעד קצת לאורך הזמן עם bird’s eye frozen orange (מקריא פרסומת למיץ). פרסומות… דיק: זה מבלבל אותך קצת? ג’ורג’: כל המצלמות האלו, לא יודע על איזה מהן אני אמור להסתכל… דיק: זה חייב להיות מרגש בשבילך להיות ליד אדם מפורסם. ג’ורג’: זה מאוד מרגש. אני לא עושה את זה כל לילה, אתה יודע. דיק: לא, לצערי אני כן. אתה בטח תוהה מה על אנחנו מסתכלים. ג’ורג’ ראה את האורות נדלקים מעל המצלמות, מה שנותן לי את ההובלה אל הפרסומות. למעשה, אני לא חושב שלקהל בבית אכפת על מה אנחנו מסתכלים, כלומר, הם מתעניינים יותר במה אנחנו חושבים. ג’ורג’: ובכן, אני רוצה לדעת מה מביט בי… דיק: הם תמיד אומרים שאתה לא צריך לדאוג על איזו מצלמה להסתכל כי הם ימצאו אותך. ג’ורג’: האח הגדול מתבונן בך… דיק: שיהיה. יוקו ישבה בדיוק בכיסא הזה… ג’ורג’: אה.(קם מהכיסא ומתיישב שוב). ובכן, אני בטוח שהרבה אנשים ישבו על הכיסא הזה. ראיתי את התכנית, היה נחמד מאוד. ג’ורג’: היה דבר אחד שהם שכחו לקדם, וזה סינגל הכריסטמס החדש שלהם. “אנו מאחלים לך חג מולד שמח, המלחמה נגמרה”. דיק: האם יש תקליט כזה? ג’ורג’: כן, הוא עשה אותו אחרי שהוא היה בתוכנית, ולכן לא היתה לו הזדמנות לדבר על זה. דיק: האם יש עוינות בינך לבין שאר חברי הלהקה ? אתה יכול להגיד לי, אני לא הולך לספר לאף אחד…. ג’ורג’: לא, לא. באמת, ג’ון, אתה יודע, רק חשבתי לנצל את ההזדמנות ולקדם את התקליט שלו בשבילו. “המלחמה נגמרה אם אתה רוצה את זה, חג שמח”. Apple Records. דיק: ובכן, האם אתה במובן כלשהו במגע זה עם זה, אני מתכוון. . . ג’ורג’: כן, ראיתי אותו אתמול בלילה, בעצם, בבכורה של הסרט ראגה, וזה מה שאנחנו צריכים לדבר עליו, אולי. דיק: בסדר. אבל אני מתכוון, מה אמרת? ג’ורג’: אמרתי, “היי, שלום”. דיק: מה הוא ענה? ג’ורג ‘: “היי”. דיק: האם יש עוד, או שפשוט המשכתם. . . ג’ורג’: טוב, יש לך אורחים משעממים שבאים לדבר בתוכנית שלך. אני כנראה הכי משעמם היה לך אי פעם בתכנית. דיק: באמת? אתה חושב? אני אחליט על כך. ג’ורג’: אה, טוב, אני לא באמת, אתה יודע, הם שואלים אותי, “אתה רוצה לבוא לתכנית של דיק קאווט?” ואני אמרתי, “אין לי על מה לדבר”. הם אמרו, “טוב, תחשוב על משהו, אתה יודע, כל דבר.” אז חשבתי, בסדר, נלך לדבר על ראגה, כלומר. . . דיק: סרט. אתה מתכוון, זהו? כשנסיים לדבר על זה אז. . . ג’ורג’: אז אני הולך, כן. דיק: אז אתה לא אוהב לדבר. ג’ורג’: טוב, לא ממש. לפעמים, אם יש משהו להגיד, אבל אין לי מה לומר בימים אלו. דיק: אתה יודע, גם לי הייתה ההרגשה הזאת. אנשים חושבים שאני חייב לאהוב לדבר, ושאני אשמח ללכת למסיבות ולבלבל את המוח, והאמת שיכולתי להסתדר במשך חודשים בלי לדבר. ג’ורג’: טוב, אתה מדבר כל ערב, נכון? דיק: אני יודע, ומעולם לא אהבתי את זה. זאת אומרת, אני לא משתוקק לשיחה, אני יכול לשבת בחדר ריק ימים על ימים. אצטרך לעזוב מדי פעם, אבל לא לדבר, זאת אומרת, אין לי תיאבון לדבר. הסיבה שאני מקשקש ככה היא שהפחדת אותי כשאמרת לי שאתה לא אוהב לדבר. ואני מניח, אני צריך למלא אז את השעה של התכנית… ג’ורג’: אתה פשוט תדבר, ואני אסתכל… דיק: אתה וג’ון ויוקו באמת נפגשים, אתה לא ממש חושק בשיניים? ג’ורג’: לא, לא. אנחנו חברים טובים. דיק: האם זה לא היה טיפשי במקצת שאישה אחת יכולה להוות כזו בעיה? ג’ורג’: ללהקה היו בעיות הרבה לפני שיוקו הגיעה. דיק: אתה זוכר מי היה הראשון שאמר אני בטוח שנתפרק יום אחד, שזה לא יימשך, שזה מין חלום שאנחנו לא יכולים להיצמד אליו ? ג’ורג’: לא. אני באמת לא זוכר שום דבר על הימים של הביטלס. זה נראה כמו סוג של גלגול קודם כשאני חושב על זה. דיק: לפני זמן רב, כמו חיים אחרים? האם אתה מתחרט על כך? ג’ורג’: לא, לא. לא מתחרט על שום דבר, אתה יודע? אני מתכוון, זה מה שקרה וזה היה טוב, אתה יודע, זה היה טוב, אבל זה היה גם טוב להמשיך ולבצע משהו אחר. למעשה, זו הייתה הקלה. יש אנשים שלא מבינים את זה, אתה יודע, כי הביטלס היו כאלה עניין גדול. הם לא מבינים למה אנחנו באמת צריכים להנות מהפירוק. יש זמן שאנשים גדלים והם עוזבים את הבית או מה שהם עושים. והם הולכים לשם שינוי, אתה יודע. והגיע הזמן לשינוי. דיק: אתה לא חושב שהרבה אנשים פשוט קינאו ברעיון להיות סלבריטאים בעולם? ג’ורג’: ובכן, כמה אנשים, אתה יודע, היו ממשיכים לשיר את אותה המנגינה ולנגן את אותה ההופעה אם היו עושים קצת כסף, אתה מבין? אבל אני חושב שכולנו מעדיפים לוותר על זה ולנסות ללכת לבד ולנסות לעשות משהו שאנחנו באמת רוצים לעשות. ואם לא נצליח אז בעסה. קיבלנו המון מלהיות ביטלס. אני מתכוון, אתה בטח לא היית מארח אותי בתכנית אם לא הייתי בביטלס, בואו נודה בזה. דיק: לא, לא היית מגיע לכאן על בסיס היופי שלך בלבד… ג’ורג’: נחזור אחרי הפרסומת הזו מתחנתנו הנחמדה. דיק: הו, עכשיו רגע. רק בגלל שזה מגיע לא אומר שאתה צריך לעשות את זה מיד. ג’ורג’: אה…. דיק קאווט: האם אתה רוצה לעשות את זה עכשיו? ג’ורג’: הרגע עשיתי את זה…. פרסומות… דיק: אתה חושב שאולי רצית הכי הרבה מהארבעה לצאת מהלהקה ? זה הרושם שקיבלתי ממה שקראתי. ג’ורג’: אולי, אולי, כן.. מכיוון שבמשך השנים, אתה יודע, היו לי הרבה שירים שהתחלתי לכתוב, אבל קיבלתי רק את המכסה של אחד או שנייים בכל אלבום. בצורה הזו הייתי צריך להקליט כמאה אלבומי ביטלס רק כדי להוציא החוצה את השירים שהיו לי ב -1965. הם לא הרסו אותי או משהו כזה. הם כתבו, ואז התחלתי לכתוב, וניסיתי קצת להידחף פנימה… דיק: אתה לא ממש קורא או כותב מוסיקה, נכון? ג’ורג’: לא. דיק: אז איך, כשאתה אומר לכתוב. . . אם יש לך מנגינה מה אתה עושה? ג’ורג’: רק שומר אותה בראש עובד על הפסנתר או על הגיטרה. דיק: אבל אז, האם אתה מקליט אותה? ג’ורג’: לפעמים, אני מקליט. אבל בדרך כלל אתה יכול לזכור את זה בראש. אם לא אני כותב את המילים וזוכר את המנגינה. דיק: האם היית רוצה ללמוד קומפוזיציה? ג’ורג’: לא. טוב, אולי זה יעזור איכשהו. אני כנראה לא אצטרך לשלם למישהו שיעתיק…. כי זה לא ממש סוג של מוזיקה, יש הבדל בין אנשים שכותבים מוזיקה ודברים קלאסיים וסידורים גדולים. סוג הדברים שאני עושה זה פשוט, פשוט מאוד. דיק: והבחורים האחרים, רוב המנגינות היו של ג’ון או של פול שנעשו באלבומים. ג’ורג’: כן. זה היה מצחיק כשג’ון היה בתכנית שלך. בכל פעם שהיה לך הפסקת פרסומות, ואז חזרתם, הם המשיכו לנגן כאן שירים של פול. דיק: אני מניח שזה מה שאנחנו עושים. אבל הם תמיד מדברים עליך כעל המוזיקאי האמיתי של הלהקה, ואם לא למדת מוסיקה.., למה הם מתכוונים בזה? שאתה רציני יותר במוסיקה? ראית את זה, לא? ג’ורג’: אני לא יודע למה הם מתכוונים. זה כנראה בגלל שלא חייכתי כל כך הרבה. דיק: כדי להיות מוסיקאי אמיתי אתה צריך להיות חמוץ, אני מניח. ג’ורג’: כן. דיק: הייתה גם התיאוריה שמשכת יותר נערות על ידי היותך השקט, כמו בחור שיושב במסיבה בצד ובחורה באה לשאול אותו “מה קרה?” זו הייתה פילוסופיה מחושבת מצדך. ג’ורג’: זה רק שמועה מלוכלכת. אני חושבת שפול היה מקבל את כולן עם ה… (מחקה תנועה של פול) דיק: האם עצבים פוגעים בך קשות? ג’ורג’: כן, נורא. לפעמים אני מתיישב, כמו לפני המופע הזה, ומנסה להבין איפה בפנים מתחיל כל המתח הזה. דיק: מאיפה זה בא? ג’ורג’: אני לא יודע, אין לי מושג, אחרת אוכל לשלוט בזה. דיק: אומרים שזו דרך להיפטר מהמתח, אם אתה יכול לנסות ולשבת ולחשוב בדיוק איפה זה, האם זה בבטן שלך, או מה גורם לזה. . . ג’ורג’: זה מגיע מכל מקום בו זמנית. זאת הבעיה. זה קצת מופשט איכשהו, העצבים, והדרך שהעצבים פועלים עליך. דיק: האם מדיטציה יכולה לעזור לפני הופעה? ג’ורג’: כן, אבל זה דבר אחר, אתה יודע. אני מתכוון, אתה יכול לעשות מדיטציה ולקבל קצת שקט, אבל אז ברגע שהם אומרים “המופע של דיק קאווט!” ואז אתה שוב לא רגוע… דיק: האם זה קורה כאשר אתה צופה בתוכנית או רק כאשר אתה. . . ג’ורג’: כן. כן זה כן. רק לחשוב על זה, אתה יודע. דיק: לא ידעתי. אני כנראה נתתי לך התחלה של אולקוס…. ג’ורג’: אני רגוע יותר משהייתי לפני כמה שנים, אני לא יודע. אבל זה עדיין, יש עדיין משהו עם כל הרעיון הזה, אתה יודע, האח הגדול ואנשים שצופים ומחכים “בסדר, מה הוא הולך להגיד?” אז אתה יודע, אוו, אנחנו צריכים לקחת הפסקה עכשיו! פרסומות דיק: יש לך מחשבות על למה סמים קשים וכוכבי רוק הפכו לשם נרדף. זאת אומרת, אתה יכול לראות למה, אם היו לך חיים כמו בסי סמית או בילי הולידיי, מה שהם עברו, אם הייתי מהם, אני מניח שהייתי לוקח כל מה שהיה זמין. אבל אני מתכוון, לרוב האנשים לא היו את החיים העגמומיים האלו . האם זו דרך כלשהי לחקות את אותם אנשים שהיו פעם כמו אנשי הבלוז הישן? ג’ורג’: ובכן, יש הרבה אנשי פופ שעוברים הרבה מאוד, אתה יודע. רק בשנה אחת, הם רואים כל כך הרבה והם עוברים כל כך הרבה דברים שונים, כי הם פשוט רוצים להתמסטל. אני מתכוון, בעצם זה מתחיל עם אנשים שרוצים רק להתמסטל, אתה יודע, כמו שאנשים שותים. זאת אומרת, זו בעיה גדולה, אולי תשתה משהו, רק כדי להיות קצת בהיי. אז, מוזיקאים גם שותים קצת או אולי הם מעשנים קצת, ואז הם רוצים קצת להתמסטל, אתה יודע, והם ממש מחפשים משהו. וזה אותו דבר עם כל ה בסי סמיתס וכל האנשים האלה, כי העולם הוא מקום כל כך קשה לנסות ולהצליח. אז, אני מתכוון, הם בדיוק כמו חוצצים כל הסמים והדברים האלה, ואני מניח שהם עולים עלייך. דיק: אלה שהרגו את עצמם, עמיתיך, למה הרואין? ג’ורג’: זה נראה הדבר הגדול. אני באמת לא מוסמך לדבר על הרואין כי מעולם לא לקחתי את זה, ואני באמת לא מתכוון. יש, אתה יודע, אני בטוח שזה פשוט, זה כנראה רק ההיי הגבוה ביותר , אתה יודע, זה מה שמביא אותם להיי הכי מהר. אבל זה גם יהרוג אותך מהר יותר. כלומר, כולם הורגים אותך בדרך זו או אחרת, ויש מעט מאוד אנשים שנראים כאילו הם מסוגלים לחוות משהו כמו הרואין ואז להתרחק ממנו. כי זה פשוט נכנס למערכת ואתה הופך להיות תלויים בזה. אני לא יודע, זה עצוב, אתה יודע, זה באמת עצוב כי הם כולם מחפשים אהבה עמוקה או משהו כזה, והם מתגעגעים לזה , אתה יודע? זה הרבה יותר טוב לנסות ולא לקחת שום סמים, אתה יודע? אם אתה יכול להגיע ישר, ממש ישר, אז במובן מסוים, זה הרבה יותר היי מכל דבר. אני מתכוון, אני לא ממש מוסמך לדבר גם על זה. זאת אומרת, אני באמצע, אתה יודע. דיק: עוד אחד מהמסרים הקטנים האלה, נחזור, מיד אחרי זה. פרסומות… ג’ורג’: אני לא מסוגל לראות טלוויזיה בארה”ב, הכל זבל – לא ה”מופע של דיק קאווט” כמובן…, זה פשוט משגע אותך כל הפרסומות…ובסוף אנחנו רואים רק פרסומות. באנגליה התכנית מחולקת לחלקים שבניהם יש פרסומות. פה כל רגע יש רק פרסומות, לפעמים אני כבר לא זוכר אם זו התכנית או זו פרסומת. דיק: כן בהחלט יש המון פרסומות. רציתי לשאול שאלה רצינית, רציתי להגיע אליה עם ג’ון ואתך…. ג’ורג’: ראיתי פעם את Monty python flying circus ? זה מה שצריך להביא לאמריקה… זה ממש טוב. דיק: אפשר להגיע לשאלה הרצינית שלי ? כשהייתם יחד הייתה לכם השפעה אדירה על צעירים וכולם יודעים שהביטלס עברו את שלב הסמים שלהם. האם אתה חושב שזה גרם להמון צעירים להיחשף לסמים שאחרת לא היו נחשפים ? ג’ורג’: זה בסדר…תנו לו לשאול את השאלה…בפעם הראשונה שלקחנו אל אס די, בכלל לא ידענו שזה זה. רופא השיניים שלנו שם לנו אותו בתה וטוב שלא ידענו כי היום אנשים כבר בטריפ רע עוד לפני שהם בכלל לוקחים אותו. היינו ממש תמימים ואחרי שלקחנו את זה יצאנו למועדון וזה היה פשוט מדהים… כמה שנים אחר כך פול לקח את הסם גם כן ואז העיתונות שאלה אותו.. לקחת אל אס די ..? פול אמר להם, תראו אם אתם שואלים אותי אם לקחתי אז התשובה היא כן, אבל זו האחריות שלכם אם לפרסם או לא. והם פרסמו והעולם השתגע. תמיד היינו צריכים לשמור על עצמנו אחרת אחרים אלו שמרו עלינו… תמיד היו כתבים באזור ושוטרים שנכנסו לחדר שלנו ותפסו אותנו בכל מיני דברים שלא היינו אמורים לעשות. אנשים אוהבים כשאנשים אחרים עושים דברים לא טובים כדי שיתפסו אותם. הם ניזונים מזה. כמו העיתונים באנגליה… פגשתי את דיוויד פרוסט (מנחה תכנית אירוח) , אני יכול להגיד דיוויד פרוסט..? הוא הראה לי עיתון מאנגליה שהוא הביא עם כותרת על להקת המרמלדס ואיך היו להם אורגיות עם מעריצים, וכל העיתונאים שם חיפשו חודשים לכלוך ואז הם כותבים על זה כאילו שהם בעצמם קדושים. אולי פשוט צריך להישאר בבית ולא להגיד שום דבר. זה בהחלט יהיה קל יותר. דיק: למה אנשים מפורסמים מרשים לעצמם לעשות דברים שאנשים אחרים לא עושים, זו שאלה אחרת…מוזיקה הודית וסמים לא הולכים יחד ממה שהבנתי… ג’ורג’: מוזיקה הודית הפכה לפופולרית רק באזור 66 67, בתקופה הפסיכודלית, ההיפים נתפסו במוזיקה הזו ולכן עשו קישור בינה לבין סמים. אולי ראווי יוכל להסביר איך ערבבו בין השניים, זו באמת בעיה עבורו כי הוא בילה שנים על גבי שנים במשמעת עצמית כדי לנגן את המוזיקה הזו. ואנשים חושבים הוא לקח סמים כדי לנגן טוב. פרסומות… דיק: לא יצא לי להיות במופע אבל זה היה אמור להיות אחד הדברים המיוחדים שנעשו בג’אנר, מופע הצדקה המצליח ביותר שמישהו אי פעם הרים. איך הגיע אליך הרעיון ? ישבת לבדך יום אחד וזה פשוט הגיע ? ג’ורג’: האמת שזה היה רעיון של ראווי שנקר, הוא רצה לעשות את זה והוא שיתף אותי בנושא ושאל אם יש לי הצעות כלשהן, ואחרי חצי שעה הוא כבר שכנע אותי להופיע במופע. ברגע שהחלטתי אז הייתי צריך להקים להקה למופע ולסדר כל מיני דברים עם מעט עזרה מידידיי במדיסון סקוור גארדן. וזהו זה היה כדור שלג ותוך ארבעה שבועות הכל עמד. דיק: גייסתם המון כסף ומעניין אותי לדעת איך אתה יודע שהקורבנות שלמענם גייסתם את הכסף באמת יקבלו אותו. איך זה מגיע לאנשים ? ג’ורג’: בגלל שלא היה הרבה זמן להרים את המופע והרבה קונצרטים כאלו זה סתם עבודה בעיניים, רציני להבטיח את זה שאנשים לא יחשבו שאנחנו לקחנו את הכסף לעצמנו, היו שלושה שבועות מהרגע שהחלטנו ואז היה רק יום אחד פנוי במדיסון סקוור גארדן. אז חשבנו שהדרך הטובה ביותר היא להצהיר לאיזה ארגון הולך הכסף, והרעיון היה לתת את הכסף לצלב האדום האמריקאי כדי שיעביר אותו לצלב האדום ההודי ואז שמענו כל מיני סיפורים על הצלב האדום ואיך שבנזקי הוריקנים הם העבירו כסף ללבנים ולא לשחורים. שמענו עוד המון סיפורים על ארגונים אחרים אבל היינו צריכים להגיד למי אנחנו מעבירים את הכסף, אז אמרנו שניתן את הכסף ל UNICEF והם יגידו בדיוק מה הם צריכים ואנחנו נשלם עבורו. הקונצרט הכניס 250 אלף דולר שזה לא הרבה ממש שאנחנו מתכוונים לעשות ממכירות התקליט, וזאת עוד בעיה שיש עם חברת התקליטים, אם התקליט בכלל ייצא השנה. אם התקליט ייצא בתחילת דצמבר, נוכל לדעת בינואר כמה כסף יהיה, אמור להיכנס לא מעט כסף, כמה מיליוני דולרים. ראווי אמור להיות בהודו ואני אעביר לו את הכסף בעצמי. אני לא רוצה שהכסף ילך לאיבוד , לקחו שלושה-ארבעה חודשים להרוויח אותו. דיק: אתה תעשה דבר כזה שוב. זה נראה כמו רעיון טוב. ג’ורג’: אולי. לא כל המוזיקאים יכולים לתרום כל הזמן את השירותים שלהם, אז חשבתי שאולי 2 קונצרטים בכל פעם, כשבראשון אנחנו מרוויחים כסף ובשני אנחנו תורמים. ככה בראשון נאכיל את המוזיקאים הרעבים ובשני את האנשים הרעבים. דיק: דרך מעולה לעשות זאת, בטח ישנם חורים ובעיות בתכנית… ג’ורג’: ישנם רמאויות אבל אם אתה לוקח צעדי ביטחון כמו שעשינו כדי שהכסף יגיע למקומו. ולא כמו בקונצרטים אחרים, כמו של הרולינג סטונס שבו נהרגו אנשים, חשוב לצאת בהרגשה טובה מהעניין ושבאמת עשינו משהו. דיק: מקווה שהצלב האדום לא יתעצבנו..למרות שדיברת על כל האירגונים… ג’ורג’: כל ארגון ששמע שאנחנו רוצים לתת לשני, לכלך עליו ואז חשבנו אולי לא צריך לעשות שום דבר. שב בבית ואל תנסה לעשות כלום עבור אף אחד. זה מוזר, אתה יוצר כסף ואז יש בעיה למי לתת ואז כשאתה נותן אתה דואג אם מי שגייסת עבורו יקבל. כל המוזיקאים הגיעו ממרחקים, לא קיבלו שום תשלום. ביליתי עם פיל ספקטור שעות באולפן כדי ליצור את התקליט. נתנו את התקליט לחברת התקליטים ואז הם שואלים כמה הם ירוויחו. אתם לא תרוויחו כלום, זה עבור הפליטים. אנחנו ספגנו את עלויות הייצור ונתנו להם את זה על מגש ואז הם רוצים עוד כסף.

ב 22 באוגוסט 1968, רינגו מחליט לפרוש מהביטלס. המתחים בין חברי הלהקה הכניעו אותו והוא לוקח את משפחתו וטס לסרדיניה. “עזבתי כי הרגשתי שני דברים: הרגשתי שאני לא מנגן טוב, וגם הרגשתי ששלושת האחרים היו באמת מאושרים ואני הייתי האאוטסיידר. הלכתי לבקר את ג’ון שגר בדירה שלי בכיכר מונטגו עם יוקו מאז שעזב את קנווד. אמרתי, ‘אני עוזב את הלהקה כי אני לא מנגן טוב ואני מרגיש לא הכי אהוב ואתם השלושה כל כך קרובים. וג’ון אמר, “חשבתי אותו הדבר על שלושתכם! אז ניגשתי אל פול ודפקתי על הדלת שלו. אמרתי את אותו הדבר: “אני עוזב את הלהקה. אני מרגיש שאתם קרובים מאוד ואני מחוץ לזה. ” ופול אמר, “חשבתי אותו הדבר על שלושתכם! אפילו לא טרחתי ללכת לג’ורג’. אמרתי, ‘אני יוצא לחופשה’. לקחתי את הילדים וטסנו לסרדיניה” רינגו ומשפחתו בסרדיניה באותו היום נקבע סשן באולפן על מנת להקליט את Back In The USSR של פול. למרות עזיבתו של רינגו, שאר חברי הלהקה המשיכו בעבודה כשפול ניגן על התופים וג’ון החליף אותו בבס. במהלך הטיול, מבלים רינגו ומשפחתו על יאכטה בשם Amelfis שסיפק באדיבותו השחקן פיטר סלרס (כעבור שנה ישחקו השניים זה לצד זה בתפקיד האבא והבן בסרט The Magic Christian). “פיטר סלרס השאיל לנו את היאכטה שלו ויצאנו להפלגה. אמרנו לקפטן שאנחנו רוצים לאכול פיש אנד צ’יפס לארוחת צהריים – כי זה מה שאתה אוכל כשאתה מליברפול. כשארוחת הצהריים הגיעה, היו לנו את הצ’יפס, אבל היה עוד משהו על הצלחת. הוא אמר: ‘הנה הדג שלך והצ’יפס’. – מה זה??? – ‘זה דיונון’. – “אנחנו לא אוכלים את זה, איפה הבקלה שלנו?” בכל אופן, אכלנו את זה בפעם הראשונה וזה היה בסדר. קצת כמו גומי אבל זה היה טעים כמו עוף. נשארתי עם הקפטן על הסיפון ודיברנו על תמנונים. הוא אמר לי שהם מסתובבים במערות שלהם ומסתובבים על קרקעית הים, מוצאים אבנים מבריקות ופחיות כדי להציב מסביב למערה שלהם כמו גן. חשבתי שזה נהדר, כי כל כך התחשק לי להיות מתחת למים גם כן. ישבתי קצת עם הגיטרה – והנה היה לנו את Octopus’s Garden!” לאחרונה (בראיון אצל ג’ימי קימל בפברואר 2022), רינגו הוסיף לסיפור את העובדה שהוא היה מסטול לגמרי כשהקפטן סיפר את הסיפור וזה הוסיף ועצים את החווייה. רינגו עם פיטר סלרס ב The Magic Christian הפעם הראשונה בה באמת עובדים על השיר באולפן היתה בינואר 1969 במהלך מה שכונה פרויקט Get Back. ג’ורג’ הריסון שחש באותה תקופה שיצירותיו לא מקבלות את המקום והכבוד הראוי להן, התנדב לשבת עם רינגו ולעבוד על השיר. בקטע המקסים הבא מתוך הצילומים לסרט Let it Be, אפשר לראות את רינגו ב 26 בינואר 1969, מנסה לעניין את ג’ורג’ בשיר החדש שלו: ריסון סיפר: “זה השיר של רינגו. אמנם זה רק השיר השני שכתב רינגו, אבל הוא נהדר. הוא השתעמם לנגן בתופים, ובבית הוא ניגן קצת פסנתר, אבל הוא הכיר רק שלושה אקורדים. אותו הדבר בגיטרה. אני חושב שזה שיר נהדר, באמת, זה נשמע על פניו כמו שיר ילדים מטומטם, אבל המילים הן נהדרות. אני מוצא משמעות עמוקה מאוד במלים שרינגו כנראה לא רואה, אבל כל דבר כמו “Resting our head on the sea bed” ו “We would be warm below the storm” ממש נהדר, הסערה היא כמו שלב בתודעה, אם אתה עובר אותו יש שלווה. אז רינגו כתב שיר קוסמי בלי לשים לב.” מכשיר ה Leslie speaker cabinet ב 26 באפריל 1969, במהלך ההקלטות המוקדמות למה שיהיה האלבום Abbey Road, מוקדש היום ל Octopus’s Garden כשפול עובד בתחילת היום גם על Oh! Darling. העבודה החלהב 4 אחה”צ כשלא פחות מ 32 טייקים נעשים כשרינגו על התופים ובשירה זמנית, מקרטני בבס, הריסון ולנון בגיטרות. לנון שוב ניגן את הפריטה שלמד מדונבן בהודו ונוגנה בשירי האלבום הלבן. הגיטרה של ג’ורג’ הועברה דרך Leslie speaker cabinet מה שגרם לצליל להדהד ויצרה את “אפקט דופלר”. אותו המכשיר היה בשימוש גם בהקלטת הקולות של ג’ון ב Tomorrow Never Knows. העבודה באותו היום מסתיימת ב 4 לפנות בוקר. אפשר לשמוע את טייק 2 שיצא באנתולגיה כאן: בהיעדרו של ג’ורג’ מרטין באותו היום, הביטלס עצמם הפיקו את ההקלטות. ב 29 באפריל ממשיכה העבודה ורינגו מקליט את הקולות המובילים. השיר נזנח עד ה 17 ביולי, באותו היום מקרטני מוסיף עוד גיטרת בס לשיר והריסון את קולות הרקע. רינגו מוסיף “אפקטים” כשהוא נושף עם קשית לתוך כוס מים ומייצר קולות ביעבוע מה שברוח הדברים יכל להתאים מאוד לפס קול הסרט צוללת צהובה. בצירוף מקרים באותו היום בדיוק, היתה הפרימיירה העולמית לסרט בלונדון. ה 17 ליולי 69, הפרמיירה לYellow Submarine בלונדון השיר הושלם ב 18 ביולי עם סיום הקלטת הקולות של רינגו. היצירה הזו של רינגו היתה השנייה והאחרונה שתרם לקטלוג של הביטלס. רינגו ב 18 ליולי 69 , יום סיום העבודה על השיר #LetitBe #getback #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #Lesliespeakercabinet #TheMagicChristian #yellowsubmarine #TomorrowNeverKnows #פולמקרטני #OhDarling #פיטרסלרס #BackInTheUSSR #ביטלס

ג’ון צ’ארלס ג’וליאן לנון – מכירים ? אז הבחור הזה חגג יום הולדת 55, לפני יומיים ועל כך כמובן נאחל מזל טוב. ג’וליאן לנון הוא בנם הבכור והיחידי של סינתיה וג’ון לנון נולד ב 8 לאפריל 1963. סנתיה וג’ון שהיה אז כמעט בן 22, קיבלו את ההריון בהפתעה מה שאילץ את השניים למהר ולהינשא. שני האירועים, ההריון והנישואים, הוחבאו היטב על פי דרישתו של בראין אפשטיין וזאת על מנת לא להרוג את גלי ההערצה ההולכים וגוברים של בנות העשרה לחברי הלהקה. החתונה נערכה ב 23 באוגוסט 1962 אצל רשם החתונות בליברפול, כשעל תקן השושבין היה בריאן אפשטיין ונכחו בחתונה גם פול וג’ורג’. מי שלא נכחה בצורה רועמת היתה הדודה מימי שהתנגדה נחרצות לאיחוד הזה. מצידה של סינתיה נכח אחיה למחצה ואשתו. בדיחות לא היו חסרות בטקס. כשמבקש רשם החתונות מהחתן להתקדם צעד קדימה, מתלוצץ הריסון ומתקדם הוא. הלהקה הליברפולית The Remo Four לאחר הטקס, מזמין בריאן את כולם לארוחה במסעדה על חשבונו, מסעדת ריסז ברחוב פארקר – אותה מסעדה בה חגגו הוריו של ג’ון את נישואיהם ב 1938 וכולם מרימים כוסית של … מים לכבוד הזוג הנשוי הטרי. כבר באותו ערב, מופיעים הביטלס בעיר צ’סטר דרומית לליברפול, כאשר מופע החימום שלהם היה להקה בשם The Remo Four, גם כן מליברפול, שעיצבנה את ג’ון קשות באותו ערב כשניגנו שירים שהיו חלק מהסט ליסט שתיכננו הביטלס לנגן. ג’ון העצבני עלה לבמה באמצע ההופעה ודרש לדעת מה עוד הם הולכים לנגן. על יום לידתו של ג’וליאן סיפרה סינתיה בספר John: “ג’ון טילפן לעתים קרובות בימים האחרונים להריון וידעתי שמימי תספר לו שהלכתי לבית החולים כשהוא יתקשר שוב, אבל לא עלה בדעתי שהוא צריך להיות בלידה. נוכחות של אבות בלידה לא היתה נהוגה אז. האדם שרציתי לידי היתה אמא שלי, אבל היא היתה בקנדה, אז הייתי צריכה לעבור את הלידה לבד”. ביום הלידה הביטלס היו עסוקים בהופעה בלייטון ולמעשה ג’ון לא פגש את בנו הטרי עד ל 11 באפריל, 3 ימים לאחר מכן. הביטלס בלייטון ב 8 באפריל 1963 – יום לידתו של ג’וליאן סינתיה סיפרה: “ג’ון לא הגיע לבית החולים עד 3 ימים לאחר שנולד בנו – הוא הגיע בהזדמנות הראשונה שבה יכל לחמוק מההופעות". ספרה של סינתיה John "הוא נכנס כמו מערבולת, דהר בדלתות במהירות כדי למצוא אותנו. הוא נשק לי, ואז הביט בבנו שהיה בזרועותי. היו דמעות בעיניו: ‘סין, הוא נהדר, הוא פנטסטי’. הוא ישב על המיטה והנחתי את התינוק בזרועותיו. הוא אחז בכל אחת מידיו הזעירות, מתפעל מהאצבעות הקטנות וחיוך גדול התפשט על פניו. ‘מי יהיה רוקר קטן מפורסם כמו אבא שלו?’ הוא אמר. ג’ון סידר לי לעבור לחדר פרטי: הוא ידע שגם הוא וגם אני עלולים למשוך תשומת לב לא רצויה אם אשאר במחלקה הציבורית. זה היה נפלא לראות אותו, אבל הפרטיות היתה בלתי אפשרית. בחדר היה חלון אל המסדרון שבחוץ, וכאשר הגיעה הידיעה שהוא שם, התאספו עשרות מטופלים ואנשי צוות עם אפיהם אל החלון. החדר היה כמו קערה של דגי זהב והיה ברור שג’ון לא יכול להישאר זמן רב. הוא חיבק אותי וחתם עשרות חתימות בדרכו החוצה. התאכזבתי מכך שהיה לנו כל כך מעט זמן ביחד, הוא היה צריך לחזור ישר להופעות וחזר רק לאחר שבוע. ביקורו של ג’ון היה קצר, אבל היתה לכך השפעה דרמטית: האחיות היו ידידותיות יותר משהיו לפני שהגיע. נשארתי בבית החולים עוד כמה ימים, וחדרי התמלא בכרטיסי ברכה ופרחים, ביניהם זר מבריאן ושאר הביטלס”. ג’וליאן נקרא על שמה של סבתו, אמו של ג’ון ג’וליה, שנהרגה בתאונה ב 1958. סינתיה וג’ון שהתגוררו בדירה שהיתה בבעלותו של בריאן ברחוב פלקנר 36 לפני הלידה, עוברים להתגורר עם דודתו של ג’ון מימי, כשג’ון עצמו מבלה לא מעט זמן בדרכים עם הלהקה. יחד עם המראת קריירת הביטלס שנסקה לגבהים, לג’ון היה פחות ופחות זמן להקדיש לבנו הקטן שגדל בעיקר עם אימו באחוזה שרכש ג’ון בקנווד מ 64 ועד ל 68, עת התגרשו השניים. כשהפסיקו הביטלס להופיע, ג’ון אמנם היה יותר זמין לבני משפחתו אך החיפוש המתמיד והשיעמום הביא אותו למחוזות אחרים. ציור של ג’וליאן בן ה 4 שצייר את חברתו לכיתה לוסי אודאנל, איתגר את ג’ון לכתוב את אחת הקלאסיקות עבור האלבום סרג’נט פפר. פול סיפר על כך: “הגעתי לביתו של ג’ון והיה לו ציור שג’וליאן צייר עם הכותרת ‘לוסי בשמים עם יהלומים’. אחר כך עלינו לחדר המוזיקה שלו וכתבנו את השיר”. הציור של ג’וליאן שהוליד את Lucy in the Sky with Diamonds זכות נוספת שנרשמה על שמו של ג’וליאן בסיפור הביטלס היתה בדמות השיר Hey Jude אותו כתב מקרטני על מנת לעודד את ג’וליאן בן ה 5 כשהוריו התגרשו. את השיר Good Night שסוגר את האלבום הלבן, כתב ג’ון כשיר ערש לבנו. בראיון לדיוויד שף, סיפר ג’ון: “את Good Night כתבתי לג’וליאן כמו שאת Beautiful Boy כתבתי אחר כך לשון…”. באמצע 1969, ממש לפני תחילת העבודה על האלבום 'אבי רואד', יצאו ג'ון ויוקו לטיול משפחתי בסקוטלנד. הם לקחו איתם את ג'וליאן וקיוקו, בתה של יוקו. הטיול הסתיים בתאונת דרכים ובאישפוזם של ג'ון ויוקו ובטלפון שקיבלה סינת'יה שלא ידעה כלל שג'וליאן יצא לטיול הזה עם אביו. היא כמובן הגיעה מיידית כדי לקחת אותו משם. לאחר הגירושין והגירתו של לנון לניו יורק, הקשר בין השניים נותק לשנתיים, ולאחר מכן חודש כשג’וליאן ביקר את ג'ון ומיי פאנג בלוס אנג'לס ובניו יורק במהלך סוף השבוע האבוד של ג'ון הרחק מיוקו. לאחר שחזרו לחיות יחדיו, הגיע ג'וליאן לביקור מדי פעם בבית הדקוטה אצל ג’ון ויוקו ואחיו למחצה שון. השניים, ג'ון וג'וליאן השלימו פערים וג’וליאן זכה לשיעורי רוקנ’רול וגיטרה מאביו המפורסם. ג’וליאן נפגע שוב כשג’ון נתן ראיון זמן קצר לפני שנרצח בו אמר שג’וליאן הוא ילד לא מתוכנן ש”בא מבקבוק ויסקי”. לאחר הרצחו של ג’ון, ג’וליאן שהיה ממורמר על כך שלא זכה לאב במשרה מלאה, התבטא כך: “אף פעם לא רציתי לדעת את האמת על איך אבא היה איתי. היו דברים שליליים מאוד שאמר עלי … אתה חושב לעצמך, איפה כאן האהבה ? פול ואני היינו מסתובבים די הרבה … יותר ממה שהייתי עם אבא. היתה לנו ידידות גדולה ונראה לי שיש הרבה יותר תמונות של פול איתי כילד מאשר מאשר תמונות שלי ושל אבא שלי.” פול וג’וליאן הנה קטע מדהים בו מראיינת סינתיה את ג’וליאן הבוגר על מחשבותיו וזכרונותיו מאביו: הקריירה המוזיקלית של ג’וליאן “התחילה” כבר בגיל 11, באלבום Walls and Bridges של אביו, שם מתנסה ג’וליאן בתופים בקטע הקצר הסוגר את האלבום בשם Ya Ya (שיר של לי דורסי). ב 1984 הוציא לנון ג’ונייר בן ה 21 את אלבומו הראשון Valotte כשהוא כותב כמעט את כל שירי האלבום עם מעט עזרה מידידים. הסינגל הראשון שמשתחרר ממנו היה Too Late for Goodbyes הפופי בו הוא מנגן גם על המפוחית. ובכל זאת, הביטלס לא יכלו שלא לרדוף גם אותו והסינגל הבא היה השיר הביטלסי Valotte האלבום זכה להצלחה ומגיע למעמד של פלטינה בארה”ב. כשהוא רוכב על גל ההצלחה, ג’וליאן משתמש באותה נוסחה ומוציא ב 1986 את אלבומו השני The Secret Value of Daydreaming שכבר לא מצליח כמו קודמו. הנה הסינגל הראשון ממנו Stick Around: באותה תקופה הוא ביצע קאבר יחד עם צ’אק ברי ל Johnny B. Goode של ברי עצמו. תוכלו לראות את הקטע בו ג’וליאן מזכיר במראהו את לנון האב של לפני הביטלס באופן מצמרר. לאחר הפסקה של 3 שנים מעולם המוזיקה, שיחרר לנון ג'וניור, את אלבומו השלישי Mr. Jordan ב 1989. הסינגל הראשון ממנו Now You’re In Heaven בו הוא נשמע כמו דיוויד בואי באותה תקופה, מצליח להגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד בארה”ב. באלבום הרביעי מ 1991 Help Yourself, הסינגל הראשון והיפה הוא Saltwater בו מקים ג’וליאן את לנון האב לתחייה, אך בכל זאת לא מצליח להקים לתחייה את קריירת המוזיקה של הבן. השמועות גורסות כי ג’ורג’ הריסון תרם סולו גיטרה לשיר. ב Day After Day הסינגל הראשון מאלבומו החמישי Photograph Smile מ 1998 שוב אפשר לדמיין את ג’ון שר. על עטיפת האלבום החמישי מתנוססת תמונתו של ג’וליאן הילד ובקליפ לסינגל השני I Don’t Wanna Know שכתוב בסגנון הביטלס של תחילת שנות ה 60, בו מופיעה The Butlers (המשרתים) בדמותה של הביטלס כשברור לגמרי מהקליפ שיש בלבו של ג’וליאן על הלהקה שלקחה ממנו את אביו. ספרו של ג’וליאן מ 2010 Beatles Memorabilia בקטע הבא תוכלו לשמוע את ג’וליאן מספר על כך: שנה אחר כך, מתראיין ג’וליאן לטלגרף הבריטי ומאשים את אביו בכך שלא הקים משפחה: “הוא היה צעיר ולא ידע מה הוא עושה, זו הסיבה שאין לי ילדים עדיין. לא רציתי לעשות את אותו הדבר. לא, אני לא מוכן. אני רוצה לדעת מי אני. אמא היתה יותר בקטע של אהבה מאבא. הוא שר על זה, הוא דיבר על זה, אבל הוא מעולם לא נתן את זה, לפחות לא לי – הבן שלו”. ב 1 באפריל 2015, הלכה סינתיה לעולמה כשהוכרעה במאבק במחלת הסרטן כשהיא בת 75. הנה מקבץ תמונות מוקדמות של ג’ון וג’וליאן.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה השתמשנו בקולות מהופכים בשיר – הפעם הראשונה אי פעם שמישהו עשה כזה דבר. לפני הנדרקיס, לפני The Who לפני כל מז**ין אחר. אולי כן היה תקליטון אחד שנקרא They’re Coming To Take Me Away, Ha Haaa! שיצא לפני Rain אבל זה לא אותו הדבר. לנון על השיר Rain. לנון טעה לגבי התקליטון המוזר של Napoleon XIV שבצידו האחד הקטע המוזר “!They’re Coming to Take Me Away Hahaaa” ובצידו השני הקטע העוד יותר מוזר “!aaaH-aH ,yawA eM ekaT oT gnimoC er’yehT” שזהו השיר מצד א’ בהיפוך אותיות שכל כולו פשוט הגרסה ההפוכה של אותו השיר. הטעות של לנון היא שהשיר יצא כחודשיים אחרי Rain, ולכן הביטלס כן היו הראשונים לשלב צלילים מהופכים בשיר. צד א של התקליטון: צד ב של התקליטון לנון הסביר בהומור על כתיבת השיר: “השיר הוא בעצם על אנשים שתמיד יש להם מה להגיד על מזג האוויר, מה שיש זה בסדר, זה מה שאמור להיות”. השיר נכתב במרץ 1966 בביתו של ג’ון בקנווד. פול סיפר ב many years from now: “השיר הוא שיתוף פעולה שלי ושל ג’ון שנוטה קצת יותר לג’ון. אני לא חושב שהוא הביא את הרעיון המקורי, רק כשישבנו יחד זה עלה”. הרעיון המרכזי של השיר הוא שגשם ושמש הם אמנם תופעות פיזיות אך הן מתארות גם מצב נפשי מסויים. Can you hear me, that when it rains and shines It’s just a state of mind? Can you hear me? Can you hear me? 6 ימים לתוך תחילת ההקלטות של Revolver ב-14 באפריל 1966, הביטלס מתחילים לעבוד על Rain. בתחילת היום העבודה הוקדשה לסיום Paperback Writer שהתחיל ביום הקודם. בתחילת החודש הביטלס עבדו על Tomorrow Never Knows וגילו משהו מאוד מעניין: הקלטות של כלים וצלילים מסויימים נשמעו ממש טוב כאשר האיטו אותם, הם קיבלו משמעות ועומק אחרים מההקלטה המקורית. ג’ף אמריק, טכנאי הסאונד האגדי סיפר על ההקלטה של Rain: “הביטלס ניגנו מהר מאוד, כך שכשהקלטה הושמעה במהירות נורמלית, הכל היה נשמע הרבה יותר איטי, בשינוי המרקם של הצליל. אם היינו מקליטים את זה במהירות נורמלית ואז היה צריך להאט את ההקלטה, זה היה הרבה יותר עבודה … הכל נראה פשוט מאוד עכשיו. טריקים כאלה מושגים בקלות במחשבים של ימינו – אבל ב -1966 זו היתה טכניקה מהפכנית למדי, כזו שהשתמשנו בה שוב ושוב בהקלטות של הביטלס”. מקרטני סיפר: “התופים הפכו לערכת תופים ענקית. אם אתה מאט צעד הוא הופך לצעד ענק, הוא מוסיף כמה טונות למשקל של האדם. זה היה נחמד, ממש נהניתי מזה”. רינגו גם כן נזכר שממש נהנה מהקלטות Rain: “החלק האהוב עלי הוא מה שעשיתי ב-‘Rain’.” אני חושב שפשוט ניגנתי מדהים! אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שבה השתמשתי בטכניקה של להכות בהיי-האט קודם במקום ללכת ישירות לסנאר”, זה מרגיש לי כאילו משהו אחר ניגן, הייתי פשוט אחוז דיבוק!”. לאחר שרינגו הקדים היי-האט לסנאר, הוקלטו באותו היום 5 טייקים של השיר, כאמור בצורה מהירה על מנת להאט אותם. על הטייק החמישי שהיה הטוב ביותר, הקליט לנון את הקולות, כשהוא שר מול ההקלטת הכלים שהואטה עוד, וכאשר ההקלטה הוחזרה לנורמל, הקול של ג’ון נשמע כאילו הואץ. באולפן אפריל 1966 בסוף יום ההקלטות (אחת וחצי לפנות בוקר) רגע לפני שמסיימים, לנון מבקש לקחת את מה שהושג באותו היום על מנת להקשיב בבית. מעבירים לו את המיקס הגס לסליל קטן כשזנב הסליל בולט החוצה. ג’ון הגיע הביתה משחיל את הסליל בצורה הפוכה ובעצם שומע את ההקלטה ברברס. “הגעתי הביתה מהסטודיו והייתי מסטול ממריחואנה, וכפי שאני עושה בדרך כלל, הקשבתי למה שהקלטתנו באותו היום. איכשהו שמעתי את זה הפוך וישבתי שם מהופנט. רצתי למחרת ואמרתי, ‘אני יודע מה לעשות עם זה, אני יודע … תקשיבו לזה!’ אז בעצם הפייד אאוט של השיר הוא אני שר במהופך”. לנון באולפן אפריל 1966 לנון שוב טעה, אבל רק במעט. הסשן הבא של Rain נערך יומיים לאחר מכן, ב-16 באפריל. כ-11 שעות הוקדשו על מנת לסיים את השיר עם הסיום המהופך. סוף השיר ברברס על רברס: לנון שהתלהב לגמרי מהתוצאה, הציע להקליט את כל השיר במהופך – רעיון שנגנז. (וטוב שכך). השיר יצא כביסייד ל-Paperback Writer ב-30 במאי 1966. קצת לפני יציאת הסינגל, ב-19 במאי, מתכנסים הביטלס באולפני EMI על מנת לצלם סרטונים עבור שני השירים. הביטלס שלא רצו להופיע בתכניות הטלוויזיה על מנת לקדם את הסינגל, בחרו בדרך קידום יחסית חדשנית שכזו. 2 ימי צילום הוקדשו לכך, כאמור ביום הראשון הצילומים נערכו באולפנים, ביום שלמחרת הצילומים נערכו ב Chiswick House שבלונדון. את הסרטונים ביים מייקל לינדזי הוג ,שביים בסוף דרכה של הלהקה את הסרט Let it Be ובשנת 2000 ביים סרט בשם Two Of Us שמספר על הפגישה של לנון ומקרטני ב 1976 בביתו של לנון בניו יורק. בתחילה צולמה גרסה בשחור לבן עבור Rain: לאחר מכן צולמה גרסה צבעונית עבור Paperback Writer וגרסה בשחור לבן עבור הצופים בבריטניה. 19 במאי, יום הצילומים הראשון באולפן למחרת יצאו הלהקה וצוות הצילום ל Chiswick House, בית עם גנים מהמאה ה 18 שבלונדון, על מנת לצלם שם גרסה נוספת הפעם צבעונית לקליפ עבור השיר שתוכלו להתרשם ממנה בלינק הבא: https://archive.org/details/RainTheBeatlesoriginalVideo_201710 לא יכלתי להתאפק והנה תמונה שצילמתי אני באותם גנים מקסימים. חסרים בה רק הביטלס ואז היא היתה תמונה מושלמת. והנה גיבורינו במהלך יום הצילומים בצ’יזוויק האוס.

“זה היה נסיון שלי לכתוב מחדש את This Boy. לא ממש הצליח”. כך התייחס לנון בצורה הומריסטית לשיר Yes it is. ישנם קווי דמיון ברורים בין This Boy ל Yes it is: פריטת האקורדים על הגיטרה, מקצב הוולס וההרמוניות התלת קוליות, אבל השיר שונה בבגרותו, במילים האישיות יותר והשפעתו הברורה של דילן. לנון כתב את השיר בסביבות ינואר, תחילת פברואר 1965, בביתו שבקנווד. פול סיפר: “הייתי איתו בקנווד כשכתב את השיר, אבל ההשראה היתה לגמרי שלו, רק עזרתי לו לסיים את הכתיבה. זו בלדה טובה. בכלל ג’ון כתב כמה בלדות נהדרות”. בבוקרו של ה 16 בפברואר 1965, הביטלס מגיעים עם בריאן אפשטיין למשרדי EMI שנמצאים במנצ’סטר סקוור שבלונדון (שם הצטלמו לעטיפת אלבום הבכורה שלהם). הם מגיעים לשם על מנת להיפגש עם יו”ר מועצת המנהלים של EMI, סר ג’וזף לוקווד. מטרת הפגישה היתה להביע את הערכת החברה כלפי התרנגולת שמטילה ביצי זהב עבורם ולהעניק להם תקליטי זהב ועוד פרסים ומתנות שזכו בהם מרחבי העולם, בין היתר גם בובות יפניות בדמותם שהגיעו מהשלוחה של EMI ביפן. אחה”צ, מגיעה הלהקה לאולפן וממשיכה לעבוד על I Need You של ג’ורג’ שהעבודה עליו החלה ביום הקודם. זה היה סשן ההקלטות השני שלהם עבור 1965. הם מסיימים את Another Girl של פול שעליו החלו לעבוד יום קודם גם כן. בשעה 5 בערב, מתפנים הביטלס ל Yes It Is ומקליטים 14 טייקים של טרק הבסיס. ג’ון שר בהם רק על מנת לכוון את חברי הלהקה. הנה הטייק הראשון: לאחר מכן, בשעה 19:00, הם מקדישים 3 שעות עד השעה 22:00, להקלטת ההרמוניות הקוליות של ג’ון פול וג’ורג’ ועוד תוספות שמוניות על גבי טרק הבסיס. שווה להאזין לוידאו הזה שמדגיש את השוני בקולות של כל אחד מהם ואת העבודה הנפלאה שנעשתה בגזרת ההרמוניות. תוספת מעניינית היא הצליל המיוחד שהוסיף הריסון עם גיטרת הגרטץ’ שלו שחוברה לפדל ששולט על הווליום. ג’ורג’ ניגן את האקורדים של השיר ושינה את הווליום עם הפדל תוך כדי מה שיצר אפקט מוזר ומעניין. למעשה בתחילת היום הוא כבר עשה את אותו הטריק בהקלטות של I Need You. הטריק יחזור על עצמו גם בהקלטות של Wait שתוכנן לאלבום Help אך “נאלץ” לחכות לאלבום Rubber Soul. ג’ורג’ וגברת גרטץ’ השיר יצא כביסייד לסינגל Ticket to Ride בבריטניה ב 9 באפריל 1965 וזו היא התוצאה הסופית הנהדרת. #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #גוזףלוקווד #Thisboy #Yesitis

מקרטני סיפר בביוגרפיה הרשמית שלו many years from now על השיר And I Love Her מתוך האלבום A Hard Day’s Night: “זו הבלדה הראשונה שבה הרשמתי את עצמי”. השיר נכתב בפברואר 1964, בכמה ימי הפסקה שהיו לביטלס בין הביקור בפאריס לבין הביקור ההיסטורי בארה”ב. פול כתב אותו בבית הוריה של ג’יין אשר, שהיוותה גם את ההשראה לשיר, כמו לא מעט שירים מאותה תקופה. הכתיבה מתוארכת לחודש פברואר כשהביטלס חזרו מסיבוב ההופעות הנרחב בפאריז וקצת לפני הגיחה הראשונה לארה”ב. בית הוריה של ג’ין אשר פול סיפר על הכתיבה של השיר: “יש בו אקורדים נחמדים. אני אוהב את הקטע Bright are the stars that shine, dark is the sky, יש בו את האימג’ של השמיים והכוכבים בתוכו. זה בסך הכל שיר אהבה. ה And בכותרת של השיר חשוב. הביטוי מופיע רק פעם אחת בשיר בבית השני. זה כמו לומר למישהי ‘אה… ואני אוהב אותך’ “. ההקלטות החלו ב 25 בפברואר 1964. העבודה על השיר החלה עם 2 טייקים בגרסה פחות רכה מהמוכרת וחשמלית יותר. ג’ורג’ הריסון שחגג יום הולדת 21 בדיוק באותו היום, ניגן בריקנבאקר 12 מיתרים החדשה שלו. הנה הגרסה שהשתחררה בפרויקט האנתולוגיה מאותו היום: למחרת המשיכה הלהקה לעבוד על השיר והקליטה עוד 17 טייקים כשבמהלכם השיר החל להתקרב לגרסתו הרכה והסופית. רינגו החליף את התופים הרגילים בתופי בונגו, ופול וג’ון הלכו והשלימו את המידל אייט החסר. 25 בפברואר באולפני אבי רואד לנון כינה את השיר הזה בראיון משנת 80: “ה Yesterday הראשון של פול..” והמשיך: “זו הבלדה הגדולה של האלבום”. למעשה לנון תרם לו המידל אייט, למרות שפול התעקש שזו היתה רק עזרה ושהוא כתב אותו בעצמו. דיק ג’יימס, המוציא לאור של שירי הביטלס שהיה נוכח באולפן הבהיר מה באמת קרה: “זה היה שיר פשוט מאוד שחזר על עצמו. ג’ורג’ מרטין ואני הסתכלנו אחד על השני ואותה מחשבה עברה לנו בראש. ג’ורג’ מרטין אמר להם, ‘גם דיק וגם אני מרגישים שהשיר פשוט חסר באמצע. זה פשוט חוזר על עצמו’. אני חושב שג’ון הוא זה שהציע, ‘בסדר, בואו נשתה תה’. ג’ון ופול ניגשו אל הפסנתר, בעוד שמל אוונס הלך להביא תה וכמה כריכים, הם עבדו על הפסנתר ובתוך חצי שעה הם כתבו ממש לנגד עינינו, מידל אייט לשיר.” למרות המאמצים, השיר לא הצליח להשביע את רצונם והם החליטו להמשיך למחרת. רינגו עם תופי הבונגו למחרת, ב 27 בפברואר, נעשו 2 ניסיונות בלבד. בטייק השני (הטייק ה 21 בסך הכל) הם החליטו שזה זה. ג’ורג’ הריסון ניגן את הריף המפורסם שהוא עצמו הציע על גיטרת החוזה רמירז הקלאסית ,אותה אחת בה הוא ניגן את הסולו של Till there was you באלבום הקודם. לטובתו של מקרטני יצויין שבכל פעם שהוא סיפר על השיר הזה הוא נתן לג’ורג’ את הקרדיט על הריף הזה שמבחינתו שינה את כל השיר. ה 26 בפברואר באולפני אבי רואד הנה כמה מראות וידאו מהאולפן בפברואר 1964: ב 18 ביולי 1964, שוחרר בארה”ב סינגל מתוך פסקול הסרט של הביטלס שיצא תחת united artists החברה שהפיצה את הסרט. הפסקול הזה היה בלעדי לארה”ב והכיל בין היתר קטעים אינסטרומנטלים ומתוזמרים שרקח ג’ורג’ מרטין לשירים של הביטלס. הסינגל הכיל בצד א קטע שהתבסס על השיר This Boy ונקרא Ringo’s Theme (This Boy) ובצידו השני גרסה אינסטרומנטלית מתוזמרת ל And I Love Her. אני מניח שרובכם מכירים את השיר מתוך הקטע המקסים שהופיע בסרט A Hard Day’s Night בו הביטלס מתעללים בין היתר במפיק הטלוויזה שמגלם ויקטור ספינטי המופלא וגם מבצעים את השיר הנהדר הזה. ב 1991 ביצעו מקרטני וההרכב שלו את השיר במסגרת מופע האנפלאגד עבור ה MTV. הביצוע אומנם איטי יותר מהגרסה של הביטלס אבל הוא עדיין רך, ענוג ויפהפה. ב 2015 ראה אור סרט תיעודי נהדר, Montage of Heck שגלל את סיפורו של קרט קוביין – סרט באמת נפלא וחובת צפייה אמיתית. בסרט הזה הושמע הקלטה של קוביין שהעריך מאוד את הביטלס, מבצע על הגיטרה האקוסטית שלו את And I Love Her. זה לא ביצוע מדהים, אבל האותנטיות יחד עם סיפורו של קוביין כפי שמופיע בסרט, גורמים לה להיות מרגשת. #גורגמרטין #רינגוסטאר #AHardDaysNight #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דיקגיימס #גייןאשר

פיט בסט הצטרף לביטלס בדיוק שנתיים לפני פיטוריו מהלהקה, באוגוסט 1960. תהליך הפיטורים שלו החל עוד חודשיים קודם לכן ב 6 ביוני בסשן הראשוני של הביטלס באולפני EMI, מה שבעצם היתה הפגישה הראשונה של הביטלס עם ג’ורג’ מרטין. מרטין שהתרשם מהלהקה, לא היה מרוצה בלשון המעטה מהמתופף פיט בסט. הביטלס גם כן לא היו מרוצים מתיפקודו של בסט בלהקה כבר תקופה. בפרק הזמן הזה בו פיט נמצא בלהקה, הביטלס עוברים תהליכים חשובים. בין היתר הם עשו 2 סיבובי הופעות בהמבורג ועברו אודישן בתחילת השנה עבור חברת התקליטים ‘דקה’ בו אפשר לשמוע בבירור את המונוטוניות וחוסר הרבגוניות שבסגנון התיפוף של פיט. על כך הרחבנו רבות ב 2 פרקים בסדרת הפודקאסט שלנו, בהם דנו באודישנים של הביטלס עבור חברת התקליטים ‘דקה’: פרק 1, פרק 2. כשמגיע הזמן לעבור פאזה ולבשר לפיט שתמה תקופתם יחדיו בלהקה, הם שולחים את בריאן אפשטיין לעשות את העבודה השחורה. בריאן לא היה בטוח לגבי המהלך, בכל זאת המעריצות במועדון הקווארן אהבו את פיט בסט כנראה בזכות מראהו המצודד ושינוי שכזה עלול היה לגרום לקרע בין המעריצים הותיקים ללהקה. סיבה נוספת, היא אימו של פיט בסט, מונה בסט, שהייתה בעלת מועדון ה Casbah שבליברפול וסידרה הופעות לביטלס מדי פעם. מונה בסט עוד סיבה לא רשמית ופחות ידועה היא שניל אספינל, חבר הילדות של פול וג’ורג’ שהפך לסוג של מארגן הופעות ועוזר של הביטלס (לימים המנהל של אפל), היה חבר טוב של פיט ובזוגיות עם מונה בסט. חודש לפני פיטוריו של פיט, נולד לזוג ילד בשם וינסנט. אז כמו שאתם מבינים המצב היה עדין מאוד עבור בריאן, ובכל זאת הוא הבין שזו ההזדמנות עבור הביטלס לקבל חוזה הקלטות בחברה גדולה ולכן הוא החליט ללכת על הפיטורים וזימן את פיט בסט לשיחה ב 16 באוגוסט 1962 בשעה 10:00 בבוקר ב NEMS, החנות של בריאן. מי שהביא אותו לפגישה, היה לא אחר מאשר ניל אספינל הנ”ל. פיט סיפר על היום המר: “ניל הוריד אותי בחנות. מצאתי את בריאן במצב רוח מאוד לא רגוע כשהצטרפתי אליו במשרדו בקומה השנייה. הוא היה מאוד מנומס ודיבר על דברים לא קשורים. אלה היו ללא ספק עיכובים וטקטיקות. ואז הוא גייס מספיק אומץ כדי להפיל את הפצצה. ‘הבחורים רוצים אותך בחוץ, ורינגו מצטרף במקום.’ הייתי המום. למה למה למה? ‘הם לא חושבים שאתה מתופף טוב מספיק, פיט’ המשיך בריאן. ‘וג’ורג’ מרטין לא חושב שאתה מתופף טוב מספיק’. ‘אני חושב שאני טוב, אם לא יותר מרינגו. רינגו כבר יודע על זה? “שאלתי. ‘הוא מצטרף בשבת’ – ענה בריאן.” פיט בסט והביטלס בימים יפים יותר פיט התייחס לעניין ממש כסכין בגב ולא הבין מדוע חברי הלהקה החליטו לפטר אותו ולא מצאו את האומץ לדבר איתו ושלחו את בריאן במקום. ניל שחיכה לו בחוץ, לקח את פיט ההמום לשתות בפאב כדי לעכל את המכה. ניל שלא היה בסוד העיניינים, שקל להתפטר מתפקידו ,אך פיט הניא אותו מכך. ניל הזועם פנה ללהקה ודרש הסברים. התשובה שהוא קיבל היא: “זה לא קשור אליך, אתה רק הנהג”. המעריצים לא קיבלו את הפיטורים בעין יפה, תרתי משמע – אחד המעריצים התנפל על ג’ורג’ וגרם לו ל”פנס בעין”, שנראה היטב בצילומים שנעשו בסשן הבא של הביטלס באולפני אייבי רוד. בו נעשה נסיון שני להקליט את סינגל הבכורה שלהם. ג’ורג’ לאחר תקרית המעריצים באולפני EMI ב 4 בספטמבר 1962 קולות שדרשו את פיט בסט חזרה נשמעו בהופעה הראשונה של רינגו עם הביטלס במועדון הקאברן ב 22 לאוגוסט. את זעקת “אנחנו רוצים את פיט!” תוכלו לשמוע זאת בסוף הסרטון הבא.