יום בהיר אחד הודיע פול מקרטני שהוא הולך להוציא אלבום חדש. הוא שיגע את כל מעריציו עם רמזים מטרימים ברשתות החברתיות ולאחר מכן יצא במערכת יחסי ציבור משומנת ומסיבית. אולי מסיבית מדי. אבל מעבר לעובדה שהוא הצליח להגיע לכל סוגי הקהלים עם שלל ההופעות שלו בכל מקום אפשרי (סרטון הקארפול קריוקי שלו היה הצלחה מסחררת והוידאו הכי נצפה ביוטיוב באנגליה השנה), הוא גרם לי (גיא) ולמעריצים לחשש גדול. הוא נראה חלש. לעיתים כאילו הוא מתקשה לדבר ממש.
כמו הרבה מעריצים, גם אני הרגשתי שלאור מצבו הפיזי והווקאלי, סיבוב ההופעות החדש עליו הודיע יכול להיות סיבוב ההופעות האחרון שלו. מעין סיבוב פרידה. גם אני, כמו המוני מעריצים בכל העולם, ניסיתי את מזלי בקניית כרטיס להופעה ברגע שהמכירה נפתחה, רק כדי לגלות שזו לא משימה פשוטה כל כך. לעיתים היה נדמה כי ההופעות של מקרטני הפכו לסולד אאוט עוד לפני שמכירת הכרטיסים בכלל התחילה. כך מצאתי עצמי בשבוע שעבר, עם ישראלים רבים, בכפור של קראקוב, מקום שרק פול מקרטני יכול להביא אותי אליו.
אני וסיבובי ההופעות של מקרטני זה סיפור רב שנים. מכירים את הילד הקטן הנודניק שחייב לקבל את מה שהוא רוצה אחרת הוא מתלונן, גם אם הוא עדיין מקבל כל כך הרבה? אז זה אני. אבל לפני שאסביר לכם מה הבעיה שלי (הפסיכולוג שלי כבר התייאש ממני בנושא הזה), אנסה לכתוב את ההתרשמות שלי מהמופע, מנקודת מבטו של אדם נורמלי (עד כמה שאני יכול לנסות לדמות אדם כזה).
פול מקרטני – הופעה בקרקוב מאת: אדם נורמלי.
בדרך משדה התעופה למלון מקבל את פנינו שלט ענק עליו נכתב – קראקוב מברכת את פול מקרטני לרגל הגעתו. אני לא יכול שלא להתרגש. אני ופול הולכים להיפגש פנים אל מסך/דמות רחוקה, אחרי כל כך הרבה שנים (10 אם אתם רוצים לדייק). כלומר אני ופול נפגשים המון. לפי הסיכום של ספוטיפיי שמעתי אותו השנה יותר מכל אמן אחר (כולל הביטלס), אבל ניתן לייחס את העובדה הזו לכך שהוא הוציא אלבום חדש ושבנוסף כתבתי עליו הרבה מאוד פוסטים שהחזירו אותי להאזין שוב ושוב לאלבומים עליהם כתבתי.
יום לפני ההופעה זכיתי להיפגש עם חובבי ביטלס נפלאים מארץ הקודש, וכולנו ישבנו והתרגשנו יחדיו. אין כיף גדול יותר למעריץ מאשר לשבת עם מעריצים אחרים ולרייר על מושאי ההערצה שלכם.
וכך, נישא על אדי ההתלהבות שלי הגענו אני וזוגתי לאולם טאורון. אולם ענק, קהל ענק, ומולי, אי שם באופק יש במה ושני מסכי ענק בצידיה. לא בדקתי מה יהיו השירים אותם יבצע פול. גם לא הקשבתי לקטעים מהופעות קודמות בסיבוב הזה. רציתי להיות מופתע, עד כמה שאפשר, וקיוויתי שאותו איש שביר שהופיע בסיבוב קידום האלבום, יחזיק מעמד.
ואז עולה לבמה בחור צעיר בן 76 ונותן 3 שעות של הופעה שבסופה הוא נראה עייף פחות ממני. חיית הבמה הזו לא עוצרת לרגע במופע עמוס אנרגיה שמכיל קטעי רוק לא פחות מאשר בלדות.
נכון. הקול שלו סדוק ואולי לא הייתי מקשיב לאלבום של ההופעה הזו, אבל בתוך האנרגיה המטורפת שמוקרנת מהבמה זה עניין זניח למדי (מה גם שההרכב שלו מגבה אותו בצורה יפה מאוד מבחינה ווקאלית). פשוט אי אפשר להזיז את העיניים ממנו. הוא שופע קסם וקסמו מהלך עליך מיד. רב מג אמיתי.
כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, לא מדובר במופע אוונגרד אלא בשואו מתוזמן ומתוקתק. כל בדיחה מתוזמנת, כל משפט בפולנית מגיע במקום כדי להתקבל במחיאות כפיים. פול היה מאז ומעולם מכונת יחסי ציבור משומנת. הוא יודע מה הקהל רוצה והוא נותן לו את זה ובכמויות.
החשודים המיידיים נמצאים במופע – היי ג’וד, Let it be, Can’t buy me love, Back to the U.S.S.R. הוא שר את Something לזכר ג’ורג’ ואת Here today הנפלא שכתב לאחר רצח ג’ון. הוא עושה את זה באופן קבוע, ועדיין תמיד מרגש לשמוע אותם.
הוא מתבל עם להיטים של להקת “כנפיים” הנהדרת – Let them in, Band on the run ו-Live and let die שבו אפקטים פירוטכניים מלהיבים את הקהל.
שינוי מבורך מההופעות הרגילות שלו בשנים האחרונות, היא תוספת של נגני כלי נשיפה. הם מוסיפים צבע לכל שיר שהם מופיעים בו והביצוע איתם ל-Letting go של “כנפיים” היה מבחינתי משיאי המופע.
לשמחתי מקרטני נאות לשיר את השיר הכי יפה שכתב אי פעם, Maybe I’m Amazed וכך לא נאלצתי להפגין נגדו בסוף ההופעה.
ברגע יפה מאוד, אולי היפה ביותר במופע, הלהקה כולה מתקדמת לקדמת הבמה, מאחוריהם מופיע בית עץ ישן, ומקרטני שר כמה שירים ישנים מאוד. בינהם השיר הראשון שלו שהוקלט על ידי הקוורימן (הביטלס בגרסתם הראשונית) בשנת 1958, In spite of all the danger. וכך 60 שנים אחרי ההקלטה הראשונה ההיא, בה אף אחד מהם לא יכול היה אפילו לחלום על העתיד המצפה להם, עומד מקרטני על הבמה מול אינסוף בני אדם שמרעיפים עליו אהבה.
הוא ממשיך ושר את Love me do, שהיה הסינגל הראשון שהביטלס הוציאו בשנת 1962. את השיר הוא מקדיש לג’ורג’ מרטין. זו הקדשה מרגשת מאוד. מרטין רצה שהסינגל הראשון של הביטלס יהיה שיר אחר שהביא מכותב חיצוני, אבל נאות ללכת עם הבקשה שלהם שהסינגל הראשון שלהם יהיה מקורי, עניין לא פעוט בתקופה ההיא.
באופן מפתיע, שיאי המופע מגיעים דווקא ברגעי הרוקנרול, ובשירים שפחות אהובים עלי. Birthday, שיר בינוני למדי, נשמע נפלא. כך גם Back to the U.S.S.R. אבל הכי נפלא הוא הביצוע לHelter Skelter, שיר שבאופן אישי אני חושב שהוא סתמי לחלוטין. מי שלא היה במופע לא יבין כמה אנרגיה קיימת בביצוע הזה. חלק נכבד ממנו מגיע ממסכי הוידאו שבצידי הבמה ומאחורי הלהקה.
עבודת הוידאו באופן כללי היא משובחת במיוחד ותורמת מאוד לכל אורך המופע. היא גם מדגישה משהו נוסף – מקרטני כבר לא מרגיש צורך ליצור שום חציצה בינו לבין הביטלס. כמות הפעמים שחברי הביטלס נראים על המסכים לאורך המופע היא מפתיעה מאוד.
את המופע הוא מסיים בסיום המפואר של סוף מחרוזת אבי רואד – Golden slumbers/Carry that weight/The end. באמת שאין יותר מושלם מזה.
כשהמופע מסתיים ואתה מתחיל לצאת החוצה עם המוני המעריצים, אתה קולט ששמעת עכשיו כמעט 40 שירים וזה לא מתחיל אפילו לגרד את כמות השירים שהיוצר הענק הזה כתב. הוא יכול לצאת לסיבוב הופעות בו ישיר בכל מופע שירים אחרים ועדיין ישארו לו שירים שלא יספיק לבצע.
בסופו של דבר מסתבר שהוא פשוט עבד עלינו עם המראה השברירי. לא רק שהוא בכושר מעולה, נראה שהוא לא מתכנן ללכת לשום מקום בזמן הקרוב וטוב שכך, כי אני חייב לראות אותו שוב. בשנה הבאה בתל אביב הבנויה.
עד כאן האדם הנורמלי. והנה מגיע הנודניק.
פול מקרטני – הופעה בקרקוב מאת: נודניק.
כל מי שמכיר אותי יודע שפול מקרטני הוא אחד האמנים האהובים עליי. אז למה אני לא יכול להנות הנאה שלמה בהופעה שלו בלי להרגיש פספוס? השואו שהוא נותן הוא יוצא מן הכלל. הלהקה שלו מצויינת, על השירים אין מה לדבר. אז מה הבעייה שלי?
הרגש. זה לא מופע מרגש. המעמד מרגש. לראות אותו בשר ודם זה מרגש. אבל המוסיקה, שבאלבומים כל כך מרגשת אותי, לא מרגשת אותי במופע. הוא מתוכנן מדי, מהוקצע מדי ומשהו שם הולך לאיבוד. זה לא מפריע להנות מההופעה ואני חושב שמדובר בהופעה מעולה, אבל את פול אני צריך כדי להתרגש, ולכן מהנה ככל שיהיה, זו הנאה שאינה שלימה.
במשך שנים פול היה הביטל האהוב עליי. עם הזמן גיליתי שזה השתנה. אין לי ביטל אהוב. כל הביטלס אהובים עליי. לכל אחד היתה את התרומה שלו, והיא היתה מהותית. אין לי אפשרות או צורך להפריד בינהם. גם רינגו? שואלים אותי הרבה פעמים. כן. מעבר לעובדה שרינגו היתה הדמות שהצליחה לגשר בין החברים ברגעי המשבר, השירים שאני הכי אוהב של הביטלס – “יום בחיים”, “גשם”, “שדות תות לנצח” – לא היו נשמעים אותו דבר בלעדיו. רינגו הוא מתופף נפלא והטוב ביותר לביטלס.
אבל מרגע שהביטלס התפרקו, אני הפסקתי לשפוט אותם כביטלס. אלה 4 אנשים עם קריירת סולו. לג’ון היתה קריירה בעייתית, אבל למזלנו הוא היה כל כך מוכשר, שגם באלבומים חלשים יש מספיק פנינים. הרצח שלו גזל מאיתנו עושר יצירתי עצום. קריירת הסולו של ג’ורג’ היא בעייתית אף יותר, ולמרות האהבה שלי אליו כדמות והחיבה הגדולה שאני רוחש לאלבומים מסוימים, היא פחות מעניינת לטעמי מאלו של פול וג’ון. רינגו לא באמת עניין אותי מחוץ לביטלס אף פעם.
אבל פול בפני עצמו כאמן סולו, הפך בגיל צעיר מאוד שלי לאחד האמנים האהובים עליי ביותר. מבחינה מוסיקלית מדובר באחד מהיוצרים המבריקים ביותר שקיימים, ועל אף הנטייה השגויה לראות בו מלך השמאלץ או זה שכותב שטויות כשג’ון לא נמצא כדי לאזן אותו ולהחזיק לו את היד, מדובר באמן שלא הפסיק לנסות לחדש לעצמו, גם אם לא תמיד זה הורגש ביצירה הסופית.
יותר מהכל, פול מרגש אותי. השירים שלו, העיבודים שלו, הקול שלו. אפילו באלבום החדש שלו, שהוא מקסים, גם אם רחוק משיאו, יש מספיק רגעים שגורמים לי להתרגש ולהודות על עצם קיומו.
כמעריץ אובססיבי של פול מקרטני אני נמצא במקום בודד מאוד כשזה מגיע להופעות שלו. לא דחוף לי לשמוע שירים של הביטלס בהופעות שלו. טוב, הייתי עדין. אני לא רוצה לשמוע ביטלס בהופעות שלו. הביטלס היו הביטלס. אף אחד לא מבצע אותם כמו שצריך לטעמי. גם הוא לא. תשאלו, “היי ג’וד” לא נשמע טוב בהופעה? נשמע אחלה. תמשיכו ותגידו – אבל אתה אמרת ש”הלטר סקלטר” היה משיאי המופע. נכון. זאת מכיון שמדובר במופע עם המון שירי ביטלס. גם הפעם, כמו בהופעה שצפיתי בה בישראל, הביצועים הטובים ביותר היו לשירי סולו שלו ולשירים של להקת “כנפיים”. אין מה לעשות, אלה החומרים שלו. לא שורה מעליהם הילה מטורפת של להקה קדושה. יש בהם משהו חי יותר.
למקרטני כאמן סולו יש כל כך הרבה שירים טובים. שירי הביטלס באים על חשבון שירי הסולו שלו. מכיון שכך, השירים שלו שכן נכנסים הם הלהיטים ששמענו שוב ושוב. אם הוא היה מופיע בהופעה המורכבת רק משיריו, היינו מצליחים לשמוע שירים מעולים שלא נשאר להם מקום במצב הנוכחי.
יש לי פנטזיה שיום אחד הוא יודיע על מופע רק משירי שנות הסולו שלו. מופע בו רק המעריצים יבחרו איזה שירים הוא ישיר. אני אטוס לראות את המופע הזה בכל מקום בו יתרחש. אבל זה לא יקרה. גם הוא יודע שאם הוא לא היה שר שירים של הביטלס הוא לא היה ממלא אולמות באופן שבו הוא ממלא אותם כיום. מי רוצה לשמוע את Morse moose and the grey goose? אין שם אפילו נה נה נה נה.
בסופו של דבר אל תטעו, אני לוקח בשתי ידיים את מה שנותנים לי ומקווה שהוא ימשיך להופיע עוד ועוד. אני יודע שאני מחכה כבר לפעם הבאה שאראה אותו. כך, גם בפעם הבאה, אוכל לצאת כשאני מאושר ומוקסם וגם קצת מאוכזב. ככה זה בחיים.
התמונות באדיבות Mati Levy המקסימה.
