היום נפרסם תרגום למאמר קצר שנקרא “1963 – השנה שבה מצאו הביטלס את הקול שלהם” והוא מתרכז בהקלטות שעשו הביטלס עבור ה BBC בעיקר ב 1963 שהכילו לא מעט קאברים שלא יצאו לאור באלבומים או בסינגלים ותרמו רבות לדרך בה ביצעו הביטלס שירים ובעצם המשיכו בצורה טבעית מאוד את מה שעשו הביטלס על הבמות מאז המבורג שם נאלצו לדלות קאברים מכל הבא ליד. המאמר פורסם ביוני 2013 ב”אטלנטיק”, על ידי קולין פלמינג והנה הוא לפניכם. לאחר שבילתי יותר מדי זמן מהחיים שלי בלימוד הביטלס, לפעמים אני אוהב לשחק משחק עם מעריצים אחרים. אני שואל אותם איזה שנה היתה הכי טובה ללהקה, לפני שאני מציע תשובה משלי. אנשים רבים בוחרים ב 1967, כאשר Sgt Pepper יצא ועיצב את רוח הזמן של תרבות הפופ. אחרים מעדיפים את 1964, השנה הראשונה של הביטלמניה. לפעמים אני מקבל תשובות כמו 1965, השנה שבה הביטלס הפיקו את יצירת המופת הראשונה שלהם Rubber Soul. אבל כשאני מספק את תשובתי – 1963, אני בדרך כלל פוגש מבטים תמהים. זה לא פלא. חמישים שנה חלפו מאז אותה שנה קסומה ומעצבת של הלהקה, אך רוב המוזיקה שהביטלס הקליטו בה נותרה לא מושגת מסחרית. 1963 היא השנה יוצאת הדופן של הביטלס. ב -1963 התפוצצו הביטלס באנגליה. אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me, יצא במארס, ואחריו המגה להיט סינגל “She Loves You” בחודש אוגוסט. האלבום השני שלהם, with the Beatles, ועוד סינגל להיט, “I want to hold your hand” אחריו בסתיו. בנות צועקות, המוני מעריצים, המוני אלבומים שנמכרו – זה היה כשהכול התחיל. אבל הביטלס היו תיבת נגינה אנושית אמיתית באותה שנה. אחת המחויבויות הרבות שלהם היתה להופיע באופן קבוע ב- BBC, לקרוא בקשות, ללעוג זה לזה, לצחוק על המנחה ולנגן גרסאות חיות של כל מה שהמאזינים רצו לשמוע, בין אם זה היה החומר שלהם או מגוון עצום של קאברים: אלביס פרסלי; שירי רית’ם-אנד-בלוז שבוצעו על ידי להקות שאבדו בזמן כמו ה Jodimars; שירים מהצגות ברודווי, אמריקנה, באדי הולי, קארל פרקינס, צ’אק ברי ולהקות בנות. אם אתם רוצים לשמוע מה עשה את הביטלס למה שהם, כאן הוא המקום שבו אתם רוצים להתחיל. אף על פי שהסשנים הללו (כולל כמה מ -62 ו -64, ואחת מ -65, אבל בעיקר מ -63′) יכולים למלא 10 דיסקים, רק דיסק כפול שוחרר מסחרית. Live At the BBC – משנת 1994 – הוא בסדר. [נכון לזמן כתיבת המאמר, מאז שוחרר חלק 2 שנקרא On Air]. אי אפשר לטעות עם זה. אבל השירים דיי הוצאו מהקשרם באלבום, וההקשר הוא הסיבה הטובה ביותר להאזין לתוכניות הבי-בי-סי של הביטלס. זו לא מוסיקה שנועדה להישמע בצורה של כמה קטעים שנלקחו מפגישה אחת כאן ואחרת שם. לכל אחד מ -40 הקלטות הBBC מ -63 יש תחושה מסוימת, ביתית, כאילו זה מיני אלבום בפני עצמו, ורצף הפגישות בכללותו מראה את ההתפתחות המהירה של הלהקה. לא קיים ארכיון רשמי של פגישות ה- BBC, ונראה שהקלטות המקוריות כבר נעלמו. אבל עם הזמן – ובמיוחד עם האינטרנט המהיר, הקלטות תוצרת בית מן השידורים המקוריים צפו על פני השטח ונתפרו יחד לתוך אוספים שלמים יותר ויותר. למי שמחפש מאפשר למצוא את הגירסה המלאה ביותר של המפגשים, באדיבות לייבל בשם Purple Chick באינטרנט. מתחילתם ועד סופם, זהו פלא מוחלט. אם אי פעם שאלתם את עצמכם אם הביטלס כאנשים היו מצחיקים כמו שהביוגרפיות שלהם מספרות, הנה ההוכחה שלכם. הם יורדים זה על זה, בין נגינה וקריאת בקשות לשירים שנשלחו לתחנה. תלמידת בית ספר מתחילה את בקשתה “מר ביטלס היקרים”, זה מפיק צחוק קצר ומוכר מפול מקרטני. זה צחוק בטוח בעצמו שמעריך כי הקהל של הלהקה התחיל להבין את ההומור שלה באופן כלשהו, ​​בדיוק כמו שהביטלס הבינו את המוזיקה שהגיעה לפניהם יותר ויותר ומצאו דרכים להתעלות עליה. באחת מסשני המפתח, ב 16 ביולי, הלהקה הקליטה 17 שירים, ואנחנו מוצאים את הרביעייה עובדת בצורה נחרצת על הקאברים עם אותו חסד כפרי וריאליסטי שיצמח מאוחר ליצירות מופת באמצע הקריירה של הלהקה. הקאבר ל “To Know Him Is to Love Him”. השיר נכתב על ידי פיל ספקטור (הכותרת הגיעה ממה שנכתב על מצבתו של אביו) והיתה להיט עבור ה Teddy Bears שלו. ג’ון לנון שינה את Him ל Her, וקולו נפרש מעל ההרמוניות העשירות, ה whoa-hoas שלו מקשרות שורה אחת לבאה. עירום הוא שם המשחק כאן, ג’ון המאצ’ו, מפשיט את עצמו מוזיקלית עם כל הצהרת אהבה בשיר. המפתח המינורי משווה לקולו משהו קודר, סתווי. זוהי פגיעות מוחלטת, קריאה של רגשות שאינם מדוברים בהן בדרך כלל (ונעלמו לחלוטין מהגרסה המקורית של ה Teddy Bears), המשותפת כעת לכל מי שקורא. מאזינים מקריים עשויים לחשוב שלנון הזה רחוק מאוד מלנון של Rubber Soul – שהיה נקודה גבוהה של הקריירה שלו – אבל את אותה הרגישות של הביצוע הזה אנו מוצאים גם ב “Girl” ו “In My Life“. הביטלס ב 1963 בסשן עבור התכנית Saturday Club באותו המפגש הופיע הניסיון של הלהקה ל”I Just Don’t Understand”. כאן, קולו של לנון קיבל מין סווינג R&B אבל ההרכב מנגן במוד קאנטרי ווסטרני, וזה נשמע אפל, כמו מערבון של ג’ון פורד. אלו הביטלס, כפי שדילן היה אומר, “מערבבים את התרופה”. בשיא היצירה שלהם – כלומר באמצע הקריירה שלהם Rubber Soul, Revolver, ו Sgt. Pepper – הביטלס היו מאסטרים בהרכבת קולאז’ים. אתה מקשיב ל “I Just Don’t Understand”, ובקולו של לנון אתה שומע את אותה יללה מחוספסת מהתהום, השולטת ב”Tomorrow Never Knows” מ Revolver של 1966 או את סגנון הקאנטרי החשמלי של “What Goes On“, מ Rubber Soul או את הבלוז החיוור, המלוטש, של “She’s Leaving Home“, מ Sgt Pepper. הסשן המהיר מ 2 ביולי היא מפגן כוח של שירים מג’אנרים שונים. הביטלס מביאים שירים מן העבר ושוב מתנסים עם אלמנטים שונים מז’אנרים שונים: מתחילים עם אלביס פרסלי של “That’s All Right” כשמקרטני הולך נגד המסורות שנקבעו על ידי הגיבור שלו. לשיר ניתן גוון בולט של ליברפול, כאילו הביטלס טוענים שזה מצפון אנגליה, ה”פילים” של ג’ורג ‘הריסון מספקים גם כן פרשנות משלהם. ממשיכים דרך “There’s a place“, הקומפוזיציה הבוגרת ביותר עד לאותו יום -רוק אנד רול עם התבוננות פנימית, הבסיס עבור העבודה הטובה ביותר בעתיד. הביצוע הגמלוני של “קרול”, של צ’אק ברי הוא הבא, לפני שהלהקה תבצע את הקלטת ה BBC הטובה ביותר שלהם. ארתור אלכסנדר שר R&B חזק יותר מכל אדם אחר בארצות הברית. עבור להקה של לבנים בני 20, מוקדם לחשוב שהם יכולים לבצע את השיר הטוב ביותר שלו, “Soldier of Love”, זו או איוולת או מודעות עצמית שמתפתחת; עבור הביטלס, בתאריך זה, זו היתה האופציה השנייה. לראשונה אנו שומעים את התנופה הביטלסית, הכמעט אלימה, התקפה נמרצת וחוזרת, שחזרה על עצמה מחדש בשנה הבאה ב”A Hard Day’s Night” עד אז, הביטלס העלו את הקצב, אבל זה היה אותו קצב בסיסי. ממשיכים עם קאברים של קארל פרקינס ל “Lend Me Your Comb” ו “קלרבלה” של ה Jodimars ואתה מקבל את התחושה כי לא היה דבר שהם לא יכלו לקחת על עצמם ולשפר. אבל שיפור לא היה הנקודה. הביטלס יצרו משהו אחר. סשן עבור ה BBC שנערך בתיאטרון פאריס שבלונדון כדי להיות כותב שירים טוב, אתה צריך להיות מאזין טוב. ומה שאתה באמת שומע בסשנים של ה BBC ב 63 הוא את הביטלס מקשיבים לעצמם. אנחנו חייבים את הלהקה שכולנו מכירים לסשנים האלו.

היום נדבר על הקשר בין אמן שאנחנו אוהבים מאוד – דיויד בואי, ובין הביטלס. לי קשה להתעלם מהקשר שגם אם לא היה אישי עם כל חברי הביטלס, אך היה ברור ופרוס לכל אורך הקריירה הענפה של בואי ללהקה הזו – במיוחד קשה להתעלם מהקשר המיוחד והחם שהיה לו עם ג’ון לנון. הפוסט הזה מוקדש לזכרו של דיויד בואי. את הקשר המקרי הראשון אפשר למצוא אי שם ב 1963 כשדיויד ג’ונס בן ה 16 היה חבר בלהקת ה The Konrads שנכשלה באודישן לחברת דקה ששנה לפני כן דחתה את הביטלס. בואי וה Konrads עם להקת ה King Bees (על שם שיר בלוז בשם I’m a king bee) כבר מנסה דיויד ג’ונס לעקוב אחרי מודל ההצלחה של הביטלס שנמצאים בשיא הביטלמניה שלהם, ופונה לאמרגן יהודי בשם ג’ון בלום שאמנם לא חותם איתם אך מוביל אותם לאמרגן שכן מחתים אותם. בואי עם העתקים שיצר לדמויות הביטלס הפעם הבאה שהגורל מפגיש בין בואי לביטלס (במקרה או במתכוון), אפשר כבר למצוא בתאריך יציאת אלבום הבכורה של דיויד בואי – ה 1 ביוני 1967, התאריך בו יצא האלבום החשוב של הביטלס Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band. ב 68 בואי כחלק משלישית The Feathers שכללה גם את הרמיוני חברתו לאותה תקופה, מבצעים את Strawberry Fields Forever כחלק מרפרטואר ההופעות שלהם. במופע קברט שביצע בואי ב 68 הוא כלל את When I’m Sixty Four שאולי בהשראתו כתב והקליט שיר בשם דומה When I’m Five. ב 1970 בואי בגלגול הרוק המתקדם שלו יחד עם להקת The Hype (שכוללת את טוני ויסקונטי בבס ומיק רונסון בגיטרה) מבצעים בהופעה קאבר לשיר החדש של לנון Instant Karma. לנון שאותו העריץ בואי יותר מכל חברי הביטלס הוזכר כבר באופן מפורש בשיר Life On Mars שיצא באלבום המופת Hunky Dory בשנת 71. Now the workers have struck for fame ‘Cause Lennon’s on sale again כזיגי סטארדסט – דמות הרוקר אליה נכנס בואי בין השנים 72-73 ושיחרר 2 אלבומי מופת איתה The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars ו Aladdin Sane, היה מבצע בואי בהופעות את This Boy של הביטלס. את רינגו אפשר לראות מפציע בחדר ההלבשה של בואי בסרט הדוקומנטרי Ziggy Stardust and the Spiders from Mars שמתעד את ההופעה האחרונה של זיגי אי פעם, בהאמרסמית’ אודאון, בה מכריז בואי שזוהי ההופעה האחרונה של זיגי ובעצם על מותו. ב 74 במהלך סיבוב ההופעות של Dark Horse פוגש ג’ורג’ הריסון את דיויד בואי. בראיון שנערך באותה שנה (משותף לו וללנון אגב) מספר הריסון: “פגשתי את דיוויד בואי. דייויד באווי (כך ביטא הריסון את שמו בראיון) , אלה היו המילים שלי, ואני מקווה שהוא לא נעלב מזה. משכתי את הכובע מעל עיניו ואמרתי, ‘מה שלומך, נחמד לפגוש אותך האם איכפת לך אם אסתכל בך, לראות מי אתה כי ראיתי רק את התמונות המטומטמות האלה שלך.” כלומר, כל תמונה שראיתי בחייו של דייויד בואי, או אלטון ג’ון, הם פשוט נראים לי מטופשים … אני רוצה לראות מי האדם”. “זיגי” עם מקרטני באלבום Young Americans של בואי מ 75, אלבום בו בואי מחליף את הפומפוזיות של זיגי סטארדסט במוזיקת הסול וה R&B, מוזכרת שורה מתוך A Day in the Life של הביטלס בשיר הנושא: …I heard the news today, oh boy באלבום הזה לנון משתתף בהקלטת 2 שירים : קאבר של Across the Universes של הביטלס ועוד שיר חדש Fame בו לנון כבר היה שותף לכתיבה ושהפך לשיר הראשון (!) של בואי שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. לנון כנראה לא ממש רצה להירשם כשותף בכתיבה, אבל בואי התעקש, בכל זאת הקרדיט ‘בואי/ לנון’ לא יכול להזיק. (גם קרלוס אלומר הגיטריסט של בואי רשום כשותף בכתיבת השיר). הקשר בין לנון לבואי נוצר בתקופת סוף השבוע האבוד של לנון בלוס אנג’לס במסיבה שאירגנה אליזבת’ טיילור. בואי סיפר: “היינו בלוס אנג’לס, ולילה אחד היתה מסיבה שאליה הוזמנו ג’ון ואני. אני חושב שהיינו מנומסים זה לזה, אמנם היו רק כמה שנים בינינו, אבל ברוקנ’רול זה שונת דור. אז ג’ון אמר במבטא ליברפולי: “אה, הנה בא עוד אחד חדש.” ואני חושב “זה ג’ון לנון אני לא יודע מה להגיד, אל תזכיר את הביטלס, אתה תיראה ממש מטומטם”. והוא אמר, “שלום, דייב.” ואני אמרתי, “יש לי את כל מה שהוצאת – חוץ מהביטלס”. הם נפגשים גם בטקס פרסי הגראמי לשנת 75 כששניהם ממעניקי הפרסים. 1975 טקס חלוקת פרסי הגראמי. קטע משעשע מתוך הטקס שלא ממש קשור לדיוויד בואי אבל בכל זאת, לנון ופול סיימון מעניקים פרס בקטגוריית תקליט השנה ומציגים את עצמם: ‘אני ג’ון ונהגתי לנגן עם הפרטנר שלי פול’, ‘אני פול ונהגתי לנגן עם הפרטנר שלי ארט’. ב 1975, מבצע דיויד בואי עם הזמרת שר מחרוזת של שירים בתכנית טלויזיה בארה”ב ובה משולב גם השיר Day Tripper. בצירוף מקרים מוזר, טוני ויסקונטי חברו של דיויד בואי שהפיק את אלבומיו החשובים של בואי נישא למרי הופקינס – בת טיפוחיו של מקרטני בלייבל אפל ולאחר מכן היה נשוי למיי פנג שליוותה את לנון כבת זותו במהלך “סוף השבוע האבוד”. דרכם של ויסקונטי ומקרטני יצטלבו גם כן כהוא יקבל את האחריות על התזמורים באלבומו המצליח ביותר של מקרטני Band on the Run – ללא קרדיט כמובן. בדצמבר 1980, בואי מופיע בתפקיד ג’ון מריק, במחזה על חייו של “איש הפיל” בברודווי. מעריץ שמגיע לראות את המחזה באותו זמן היה מארק דיוויד צ’פמן שצפה בהצגה כמה ימים לפני שרצח את לנון. בזמן הרצח עצמו ב -8 בדצמבר 1980, במרחק של כמה רחובות משם, דייוויד בואי כיכב ב”איש הפיל”. על פי המשטרה בואי היה הבא בתור ברשימה של צ’פמן. לצ’פמן היה כרטיס למושב הקדמי ל “איש הפיל” בלילה הבא. גם ג’ון ויוקו היו אמורים לשבת בשורה הראשונה ולכן בלילה שלאחר מותו של ג’ון היו שלושה מושבים ריקים בשורה הראשונה. בואי סיפר: “אני לא יכול להגיד לך כמה קשה היה להמשיך. כמעט לא הצלחתי לעבור את ההצגה”. בואי המוזעזע, מוריד פרופיל ומתרחק מעין הציבור בשלוש השנים הבאות. ב 8 לדצמבר 83, במהלך הופעה בהונג קונג, מתיישב בואי על הבמה ומקדיש את השיר Imagine ללנון. וזו חלק מההקדמה שלו לשיר: “כתבתי את השיר [fame] עם ג’ון לנון.שאלתי את ג’ון יום אחד – איך אתה כותב שירים? הוא ענה: זה קל. אתה אומר מה שאתה מתכוון אליו, ושם לזה קצב. ומה אתה חושב על סוג הרוקנ’רול שאני עושה? הוא אמר: זה נהדר אבל זה רק רוקנ’רול עם ליפסטיק…” ב 1989 מקליט בואי 2 שירים של לנון – שניהם מאלבום הבכורה האגדי של לנון Plastic Ono Band שיצא ב 1970. את Mother מקליט בואי עבור אלבום מחווה ללנון שיזמה יוקו אונו – האלבום אגב נגנז ולא יצא מעולם. את Working Class Hero משבץ בואי באלבום הבכורה של להקתו החדשה Tin Machine אלו המילים שפרסמה יוקו אונו לאחר מותו של בואי: “ג’ון ודיויד כיבדו זה את זה. הם היו מתאימים היטב באינטלקט וכשרון. מאחר שלג’ון ולי היו מעט מאוד חברים, הרגשנו שדיויד הוא קרוב משפחה. אחרי שג’ון מת, דייוויד תמיד היה שם בשביל שון ובשבילי. כאשר שון היה בפנימייה בשווייץ, היה דיויד לוקח אותו למוזיאונים ונותן לו להסתובב באולפן ההקלטות שלו בז’נבה. עבור שון, הוא איבד דמות אב אחרת. יהיה לו קשה, אני יודעת. אבל יש לנו כמה זיכרונות מתוקים שיישארו איתנו לנצח”. באלבום Heathen של בואי מ 2002, אפשר למצוא התכתבות של בואי עם God של לנון. לנון ב God ,כחלק מתהליך ההבראה שלו וההתנתקות מהעבר נותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו ובין השאר מצהיר I don’t believe in Beatles. בואי בשיר Afraid (שלדעתי גם מתכתב עם Scared של לנון) מחזיר תשובה לחברו: I Believe in Beatles. ישנם מקורות הטוענים שהשיר Everyone Says Hi מתוך Heathen של בואי הוקדש להריסון שנפטר כשנה לפני כן. באלבום הבא של בואי Reality, האחרון לפני העלמותו של בואי מהעין הציבורית לכמעט עשור, מקליט בואי גרסת כיסוי לשיר של ג’ורג’ הריסון Try Some,Buy Some מתוך האלבום של הריסון Living in the Material World. בואי אגב טען שהוא בחר את השיר כי הוא חשב שהוא של רוני ספקטור (אשתו של המפיק פיל ספקטור) – מכיוון שהריסון שלא הצליח להכניס את השיר ל All things must pass – אלבום המופת שלו , נתן את השיר לרוני כמחווה לפיל ספקטור שהפיק את האלבום המשולש. באלבום הבא של הריסון השיר כבר נכנס. אני כל כך אוהב את בואי והביטלס ואין לי איך לסיים אלא עם הספדו של מקרטני לבואי שמצליח לדייק את מה שאני מרגיש. “אלו חדשות עצובות מאוד להתעורר אליהם בבוקר הגשום הזה. דיויד היה כוכב גדול ואני אוצר את הרגעים שהיו לנו יחד. המוסיקה שלו שיחקה תפקיד חזק מאוד בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית ואני גאה לחשוב על ההשפעה העצומה שיש לו על אנשים בכל רחבי העולם. אני שולח אהדה עמוקה למשפחתו ותמיד אזכור את הצחוק הגדול שהיה לנו במשך השנים. הכוכב שלו יזרח בשמים לנצח”. מקרטני ובואי בתמונה מהלייב אד 1985

ב 11 בספטמבר 1963, נכנסים הביטלס ליום ההקלטות הראשון עבור האלבום הבא שלהם, השני במספר. הביטלס מתחילים בשצף קצף לעבוד על 5 שירים באותו היום בניהם השיר הראשון שג’ורג’ הריסון כותב לאלבום של הביטלס, Don’t Bother Me. “כתבתי אותו במלון בבורנמות’, שם ניגנו בקיץ 1963, כתרגיל כדי לראות אם אוכל לכתוב שיר. הייתי חולה במיטה. אני לא חושב שזה שיר טוב במיוחד; זה לא ממש שיר בכלל. אבל לפחות זה הראה לי שכל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך לכתוב ואולי בסופו של דבר אני אכתוב משהו טוב.” השיר אכן נכתב באוגוסט 63 במהלך סיבוב ההופעות של הביטלס בבורנמות’, כשג’ורג’ היה חולה ושהה בחדרו במלון. הוא לקח את הגיטרה, הפעיל מכשיר הקלטה וניסה לחבר שיר או מנגינה משל עצמו. את הנסיונות ובעצם חבלי הלידה של Don’t Bother Me אפשר לשמוע בלינק הבא: הקטע הראשון באמת שהריסון היה שותף לכתיבתו היה בעצם נעימה בסגנון ה Shadows שנקראה איך לא Cry for a Shadow. הקרדיט לנעימה הזו רשום על שמו של הריסון יחד עם ג’ון לנון והיא הוקלטה במהלך הסשנים עם טוני שרידן בהמבורג. ביל הארי, עיתונאי המוזיקה הליברפולי שהיה גם חברם הטוב של הביטלס טען כי הוא זה ששכנע את הריסון לכתוב את השיר הבא שלו מאחר והוא ממש אהב את Cry for a Shadow. מקרטני סיפר: “הרבה מהבנות היו מטורפות עליו, אז תמיד רצינו לתת לו לפחות שיר אחד. ואז התחיל ג’ורג’ לחשוב: ‘למה אתם צריכים לכתוב את השירים שלי?’ והוא התחיל לכתוב בעצמו. היתה אפשרות לכלול את ג’ורג’ בצוות כתיבת השירים. ג’ון ואני באמת דיברנו על זה ושאלנו את עצמנו פעם אחת “בלי להיות מרושעים מדי לג’ורג’, האם שלושה מאיתנו יכתבו או שמוטב שנשמור את זה פשוט יותר ? החלטנו שאנחנו פשוט נשמור על צוות מצומצם של שנינו”. אוגוסט 63, הביטלס בבורנמות’ הגרסה שג’ורג’ פשוט הרגיש כי הצמד לנון ומקרטני לבסוף יצליח גם בלעדיו, קיבלה חיזוק כשמסתבר שלא רק את השיר כתב ג’ורג’ באותה תקופת דכדוך במלון אלא גם מכתב (שנמכר לפני כמה חודשים במכירה פומבית), בו כותב ג’ורג’ לאסטריד קירשהר – החברה הטובה מהמבורג ובת זוגתו של סטיוארט סטטקליף ז”ל, על כמה הוא חושש שהביטלס יצליחו ולנון ומקרטני יתעשרו והוא יזנח מאחור. כשלושה חודשים לפני כן במאי 63, מבלים רינגו, פול וג’ורג’ יחד אם אסטריד וקלאוס פורמן בטנריף שבאיים הקנרים בזמן שג’ון מבלה עם בריאן בטרמולינוס שבספרד. בתמונות מטנריף שחלקם צולמו על ידי אסטריד, נראה ג’ורג’ קרוב מאוד אליה ולכן פנייתו אליה במצוקתו לא מפתיעה. התמונות הללו מרתקות ומראות את הביטלס בתמונות אוטנתיות רגע לפני פריצת הביטלמניה. ג’ורג’ והחברה הטובה אסטריד שלושת הביטלס בטנריף שלושת הביטלס בטנריף עם אסטריד מאמצים ראשונים להקלטת השיר נעשים כאמור ב 11 לספטמבר 63 ביום ההקלטות הראשון לאלבום With the Beatles מוקלטים 7 לשיר כשהוא האחרון באג’נדת ההקלטה לאותו היום. ההקלטות לא מתחברות להם לכדי שיר הומוגני ולכן הביטלס מחליטים לסגור את היום ולהמשיך ולעבוד עליו למחרת. יום ההקלטות הראשון של With the Beatles – ה 11 בספטמבר 63. למחרת מגיע גם בראין אפשטיין לאולפן על מנת לבקש מהביטלס להקליט מסר למעריצים באוסטרליה לפני תחילת ההקלטות. בריאן אירגן לביטלס סיבוב הופעות באוסטרליה ביוני 1964, ומכיוון שהפופלריות שלהם שם עלתה בהתמדה, החליט בריאן שיהיה זה נכון להקליט סדרה של מסרים מהלהקה למעריצים שם על מנת שישודרו ברדיו האוסטרלי עד לבואם של הביטלס. וזה מה שהוקלט עבור הרדיו האוסטרלי באותו היום כששלושה מ 4 המסרים שהוקלטו ממוענים לבוב רוג’רס שדרן ברדיו האוסטרלי (בתחנת סידני 2SM אם אתם ממש מתעקשים), והרביעי היה מסר כללי שהיה ממוען לשאר התחנות. ההקלטות ממשיכות אחר כך כשהשיר שפותחים איתו הביטלס את היום היה שארית מההקלטות ב 11 בפברואר באותה שנה שלא נכנסה לאלבום הראשון בשם Hold Me Tight. לאחר מכן הביטלס מקליטים בעצם מחדש את Don’t Bother Me בעשרה טייקים חדשים שמתוייגים כטייקים 10-19. לאחר שהוקלט הטרק הבסיסי, מקליט הריסון קולות שמוכפלים. לנון מקרטני וסטאר מוסיפים עוד כלי הקשה שונים כשמקרטני על קלאווה שזהו כלי הקשה קובני שמכיל שני מקלות שמקישים בהם זה בזה ורינגו מנגן בדרבוקה. יום ההקלטות השני. הנה טייק 10 עד 13. טייק 10 מסתיים עם ג’ורג’ הריסון מפזם rock n’ roll now… זוהי התוצאה הסופית: השיר כאמור יצא באלבום With the Beatles ואף שובץ בקטע מהסרט הראשון של הלהקה, בסצינת הריקודים במועדון.

כפי שהבטחנו, היום אנו מפרסמים את חלקו השני של המאמר החשוב של מיקאל גילמור שהתפרסם ברולינג סטון ב 2009. תקציר הפרק הקודם: היה לנו טוב, נהיה לנו רע… לבסוף הגיע הריסון לנקודת שבירה. מוקדם אחר הצהריים של ה -10 בינואר, הריסון ולנון נכנסו לקרב שהיה עליהם להכחיש מאוחר יותר (אף על פי שג’ורג’ מרטין אמר לביוגרפר של לנון פיליפ נורמן שהוויכוח אכן נעשה פיזי, אבל “הושתק אחר כך”). הרגעים של העימות הזה הם בין המעטים שהבמאי של Let it be לידזי-הוג לא היה מסוגל ללכוד למען הדורות הבאים. הוא כן, עם זאת, מצליח לצלם את הריסון מתכוון כנראה לעזוב את הביטלס. “אני מסתלק מכאן” אמר וארז את הגיטרה. “שימו מודעה בעיתון ותקבלו מישהו. נתראה במועדונים”. מקרטני וסטאר נראו מזועזעים, אבל לנון היה חסר מנוחה, והתחיל לנגן גרסה של “A Quick One, While He’s Away” של The Who, ולעג למצוקתו של הריסון. מאוחר יותר באותו יום, אונו תופסת את המקום של ג’ורג’, מרימה מיקרופון ומשגרת לאוויר בלוז ללא מילים, הביטלס הנותרים מצטרפים, הם לא בטוחים מה עוד לעשות אם הם רוצים לשמור על לנון גם כן. (זוהי למעשה, הופעה מדהימה למדי). מאוחר יותר באותו יום הציע לנון לגייס את אריק קלפטון כדי להחליף את הריסון: “ג’ורג’ עוזב, האם אנחנו רוצים להמשיך את הביטלס?”. ביום ראשון, ה- 12 בינואר, נפגשו כל ארבעת הביטלס בביתו של סטאר כדי לנסות לפתור את חילוקי הדיעות ביניהם, אבל כאשר אונו התעקשה לדבר בשמו של לנון, הריסון נוטש. הביטלס הגיעו לבסוף להסכמה כעבור ימים אחדים, אבל הריסון הטיל תנאים נוקשים: לא עוד דיבורים על קונצרטים חיים גדולים, ולא עוד עבודה באולפני טווינקאם. אבל אונו תשאר נוכחת בכל הפגישות, לצד ג’ון. “יוקו רק רוצה להתקבל”, אמר לנון. “היא רוצה להיות אחת מאיתנו”. כשסטאר השיב, “היא לא ביטל, ג’ון, והיא לעולם לא תהיה, “התעקש לנון, “יוקו הוא חלק ממני עכשיו, אנחנו ג’ון ויוקו, אנחנו ביחד.” כמעט שבועיים אחרי העזיבה של ג’ורג’, הביטלס חוזרים לנגן, הפעם באולפן במרתף של מטה חברת אפל של הביטלס בסאווייל רואו. באותו יום, הריסון הביא את האורגניסט בילי פרסטון שהביטלס פגשו בהמבורג, גרמניה, ב -1962, אחר כך הוא ניגן גם עם סם קוק וריי צ’רלס. פרסטון ניגן בפגישות הנותרות, וכישורי האילתורים המקצועיים שלו הביאו מכובדות שכל כך נדרשה לימי החזרות האחרונים. לנון מצא את פרסטון כה חיוני, עד שרצה להוסיף אותו מיד כחבר נאמן וחבר בלהקה, הביטל החמישי. תגובתו של מקרטני היתה נחושה. “זה מספיק גרוע עם ארבעה, “אמר. הזמן אזל, סטאר נאלץ להתחיל לצלם את The Magic Christian בתוך ימים, ובסוף ינואר לא היה עוד זמן לתכנן הופעה בכל מקום שירצו. ובכל זאת, הביטלס ולינדזי-הוג רצו לסיים את הסרט שהם התחילו, וב -29 בינואר, מישהו – כמה אומרים שזה היה רינגו, אחרים טוענים שזה היה פול או אפילו לינדזי הוג – הציע הופעה למחרת אחר הצהריים על הגג של המשרדים של אפל. למחרת אחר הצהריים, כשהמתינו בחדר המדרגות ממש מתחת לגג, הריסון וסטאר לא היו בטוחים שהם רוצים לעשות את המיזם, אבל ברגע האחרון אמר לנון, “אוי, לעזאזל, בוא נעשה את זה, ” הלהקה בליווי פרסטון עלו על הבמה המאולתרת, משקיפים על אזור החייטות של לונדון. זה היה מופע הביטלס הראשון מאז אוגוסט 1966, וזה יהיה האחרון שלהם. הוא היה גם הטוב ביותר מבין כולם, מה שמעיד הרבה על הכוח הקולקטיבי של המוזיקאים שהם והכריזמה שהם טיפחו במהלך השנים, כזו שאפילו האשמות הדדיות לא יכולות להרוס. כשניגנו כמעט שעה בקור העז, מנצחים את האינסטינקטים של חוסר ההתאמה בניהם, לנון ומקרטני מחליפים חיוכים בניהם בכל דקה, ואז מתבררת לה האמת: הביטלס היו בקרבה אמיתית – משפחה משותפת והיסטוריה והם דיברו בשפה שלעולם לא ישכחו. אבל הרגעים האלה לא הספיקו כדי להציל את מה שעומד לקרות. לפי הדיווחים, הקרב הקודם בין הריסון ללנון התחיל על ציטוט של לנון למאמר שפורסם בעיתון בתחילת ינואר, שבו הוא אמר שאם אפל תמשיך להפסיד כסף בקצב הנוכחי, הוא – ולפיכך הביטלס – יפשוטו את הרגל עד אמצע השנה. זו היתה אולי הגזמה, אבל אפל למעשה יצאה מכלל שליטה, וגם הריסון וגם מקרטני לא אהבו שלנון מפיץ את החדשות החוצה. כתוצאה מכל החתמות האמנים, והמחיר של רכישת הבניין בסאווייל רואו ובתוספת משכורות גבוהות לחברים ומנהלים, ההוצאות של אפל מרקיעות שחקים. כמו כל חברי הביטלס, מקרטני היה דירקטור באפל, אבל בשנה הראשונה המכריעה של החברה, הוא היה היחיד שבאמת התעניין יומיומית בעסק. (הריסון, שהיה תמיד החמוץ ביותר על כל דבר, סיפר למקורבים ששנא את אפל ואת “החדרים מלאי המטורפים … וכל מיני אורחים”) באותם חודשים ראשונים ניסה מקרטני לבלום את הוצאות החברה, אבל הוא נתקל בההתנגדות של הביטלס; הם לא היו בעלי תפיסה אמיתית של המציאות הכלכלית, שכן הם פשוט ביזבזו את מה שהם היו צריכים, ואפל שילמה את החשבונות. כאשר פול הזהיר אותם מפני הבעיות הכלכליות, הוא התעמת עם הדעה שלהם כי דאגה על ענייני כסף היא מערכת מחשבתית מיושנת. “מה שאמרתי להם היה מבחינתם כמו בגידה”, אמר. “זה היה דבר לא קומוניסטי לעשות … וכל מה שאמרתי נראה לא בסדר.” מקרטני נזכר בניסיון להזהיר את לנון שביזבז יותר מכולם, “אמרתי, “תראה, ג’ון, זה נכון אני צודק”, והוא אמר, ‘אתה תמיד צודק, נכון?’ “. העניינים הגיעו לבסוף לנקודה קריטית כאשר רואה החשבון התפטר, והותיר אחריו מזכר בוטה: “הכספים האישיים שלכם נמצאים בבלגן”. שניהם מקרטני ולנון הרגישו עכשיו שאפל צריכה יד חזקה – שאולי הגיע הזמן שהביטלס יעסיקו מנהל חדש. הם פנו לאנשי כספים וליועצים שונים, ומקרטני האמין עד מהרה כי מצא את הפתרון האידיאלי: אביה של לינדה איסטמן, לי ואחיה, ג’ון, היו עורכי דין מניו יורק המתמחים בייצוג אמנים. מקרטני האמין שהאיסטמנים מסוגלים לנהל את אפל ולשמור על ההון של הלהקה, אבל שאר הביטלס היו סקפטים. כל השלושה הרגישו שמקרטני כבר השפיע מספיק על גורלה של הלהקה, והם לא רצו שחוקריו הפוטנציאליים יפקחו גם על עסקיהם שלהם. ג’ון, בפרט, חשב שהוא לא יכול להרשות לשותפו יד כה רחבה. במשך שנים חיפש רואה החשבון הניו יורקי אלן קליין נקודת כניסה לביטלס. כאדם נוקשה וחרוץ, קליין היה ידוע במציאת תמלוגים אבודים למוזיקאים, הוא ניהל את הזמר סם קוק לפני מותו. הוא היה המנהל העסקי של להקות אנגליות כמו Herman’s Hermits, דונובן והאבנים המתגלגלות. עם זאת, לקליין היה גם מוניטין של אתיקה מפוקפקת והיה תחת חקירה של הרשויות הפיננסיות בארה”ב. עם זאת, יותר מכל, הוא רצה את הביטלס. הוא הציע פעם לעזור לבריאן אפשטיין להפוך את הלהקה לגדולה יותר, אבל אפשטיין סירב אפילו ללחוץ את ידו של קליין. לאחר שקרא את ציטוטיו של לנון על הביטלס בעיתון, הסתכן קליין בהתרוששות והצליח לשכנע את פיטר בראון – מנהל אפל, להסכים להכרות רשמית עם לנון. ב -28 בינואר 1969, יומיים לפני הופעת הגג של הביטלס, קליין פגש את לנון ואת אונו במלון בלונדון והקסים את שניהם. הוא הכיר את המוסיקה של הביטלס היטב – והוא ידע איך להגיע אל לנון: הוא שיבח את תרומתו המיוחדת של לנון לשירים שונים, והבטיח את מעמדה של אונו כאמנית בזכות עצמה. לא פחות חשוב, קליין שכנע את לנון שיש להם רגישות דומה – שניהם גברים שעשו את דרכם בעולם קשה. בסוף הערב ג’ון ויוקו נשבו בקסמו: לנון וקליין חתמו על מכתב הסכמה, ולנון הודיע למחרת ל- EMI ולביטלס. “לא אכפת לי מה מישהו אחר רוצה, “אמר לנון. “אבל אני רוצה את אלן קליין בשבילי”. זהו התחיל את התבערה שהרגה את הביטלס. מקרטני עדיין ניסה לקדם את לי וג’ון איסטמן כדי לייצג את האינטרסים של הלהקה, וקבע פגישה לכל השחקנים המרכזיים. אבל אלן קליין הפך את המפגש למלכודת, וצד את לי איסטמן, כשהוא מאשים אותו בעיקר על היותו יהודי חשאי (איסטמן נטש את שם משפחתו אפשטיין שנים קודם לכן), ולנון הצטרף אליו. לבסוף התפרץ איסטמן בזעם וקרא לקליין “מכרסם”. ואז הוא ומקרטני עזבו את הפגישה. “לא הייתי נותן [לאיסטמן] להתקרב אלי”, אמר לנון לרולינג סטון ב -1970. “לא הייתי נותן לחיה מזוינת שכזאת להתקרב אלי עם שכל שכזה”. ככל שקליין התנהג גרוע יותר, וככל שאיסטמן פקפק באופיו, כך הלכו והפכו לנון ואונו למצילים של הביטלס והריסון וסטאר הסכימו במהרה. “כיוון שכולנו היינו מליברפול, “אמר הריסון באמצע שנות התשעים, “היינו מעדיפים אנשים שהיו אנשי רחוב. לי איסטמן היה טיפוס Class consciousness (ביטוי מהמרקסיזם) וכמו שג’ון הלך עם קליין, זה היה הרבה יותר קל גם אם נלך יחד אתו”. וזאת אף על פי שמיק ג’אגר, שכבר לא סמך עוד על קליין, ניסה להניא את הביטלס – “אל תתקרבו אליו”, “כתב מכתב למקרטני – אך ללא הועיל. מחלוקת זו הגיעה בזמן הגרוע ביותר עבור הביטלס, כאשר הכל קרה מהר מדי. בתוך חודשים ספורים, הביטלס איבדו את ההזדמנות שלהם להשתלט על חברת הניהול לשעבר של בריאן אפשטיין (NEMS) (פספוס שעלה להם הון), ובאופן מכריע יותר, לנון ומקרטני איבדו את הזכויות ב Northern Songs, המו”ל של המוזיקה שלהם. במהלך כל זה נישא מקרטני ללינדה איסטמן ב -12 במרץ 1969, ולנון ואונו נישאו ב -20 במרץ בגיברלטר. בנוסף, באותו היום שבו התרחשה חתונתו של מקרטני, הריסון ואשתו, פטי, נעצרו בשל אחזקת מריחואנה (לנון ואונו נעצרו באשמה דומה על ידי אותו קצין משטרה חודשים קודם לכן, וההשפעה של המקרה השפיעה על חייו של לנון במשך שנים). קליין לא הועיל בכל הכישלונות העסקיים, למרות הבטחותיו, ובכל זאת נותרו לנון, הריסון וסטאר תומכים בו. בערב ה- 9 במאי 1969, בהקלטה באולפני Olympic Sound Studios, חיכה אלן קליין בחוץ, בעוד שלנון, הריסון וסטאר, לפי בקשתו, דורשים ממקרטני לחתום על הסכם ניהול של שלוש שנים עם קליין במיידי. מקרטני לא עשה זאת. הוא אמר לאחרים כי 20 אחוזים דמי ניהול של קליין הם גבוהים מדי, אבל למען האמת הוא פשוט לא יכל להשלים עם המציאות של אלן קליין כמנהל של הביטלס. האחרים התרגזו, אבל מקרטני החזיק מעמד. “כפי שראיתי את זה, הייתי צריך להציל את ההון של הביטלס,” אמר. “הם אמרו, ‘אוי, לעזאזל!’ וכולם נטשו והותירו אותי לבדי באולפנים”. זה היה למעשה קרב בין לנון למקרטני; אלה היו 2 גברים שנועדו לנצח ולא יכלו להרשות לעצמם להפסיד. מקרטני נכנע בסופו של דבר, אם כי עם תחבולה נאה: כאשר הביטלס חתמו על החוזה עם קליין, מקרטני סירב לחתום על המסמך. קליין והאחרים לא חשבו שזה משנה – לביטלס היתה הבנה של הרוב קובע, אבל באותו רגע של מחלוקת, פול מקרטני עשה את התרגיל המבריק היחיד שמישהו מהם השלים במהלך המשחק הסופי של הביטלס: על ידי אי חתימתו, מקרטני שיכנע מאוחר יותר את בית המשפט שהוא כבר לא היה מחויב להתקשר עם הביטלס ומעולם לא היה קשור לקליין. אבל בשלב זה, מקרטני איבד את לבו עבור אפל, החברה אשר נבעה במידה רבה מן החזון שלו. למעשה, עכשיו הוא שנא את המקום, והפסיק לבקר במשרדי סאוויל רואו. כאשר מקרטני ניסה להגיע לקליין, המנהל של הביטלס סירב לפעמים לענות לשיחה. “תגידי לו להתקשר שוב ביום שני, “אמר קליין לפקידת הקבלה שלו. למרות הייסורים של מפגשי “Get Back”, הביטלס התאוששו כדי ליצור אלבום נוסף. המיתוס לאחר מכן היה כי הביטלס ידעו שהם מסיימים ורצו לעשות סוף ראוי למוניטין שלהם, אבל האמת היא, לא משנה מה היו הצרות שלהם, הביטלס עדיין אהבו את המוזיקה שהם עשו יחד, גם אם הם לא אהבו אחד את השני. הם כבר הקליטו לסירוגין מאז המפגשים בינואר, והפיקו את “הבלדה של ג’ון ויוקו” (עם לנון ומקרטני בלבד) ועם “old brown shoe” של הריסון (עם הלהקה המלאה). מקרטני שכנע את ג’ורג’ מרטין לחזור להנהלת ההפקה וגם החזיר את ג’ף אמריק תחת הבטחות כי הביטלס יתנו את ההתנהגות הטובה ביותר שלהם. לנון נאלץ לעכב את הגעתו לפגישות לאחר תאונת דרכים שהוא אונו, בנו גיוליאן ובתה של אונו, קיוקו היו מעורבים בה ב- 1 ביולי 1969. כאשר הגיע לנון לאבי רוד, היתה לו מיטה שהיתה מותקנת על רצפת האולפן, אשתו יכולה לנוח ולהציע פרשנות. אף אחד מהביטלס האחרים לא העז למחות. “שלושתם היו קצת מפוחדים ממנו”, נזכר הטכנאי ב EMI פיל מקדונלד. “ג’ון היה דמות חזקה, במיוחד עם יוקו – ממש כוח כפול”. עדיין היו חילוקי דעות, כולל לנון שהתפרץ לביתו של מקרטני יום אחד, כשפול החמיץ סשן באולפן, וצעק בזעם כשהוא שובר תמונה שהוא עצמו נתן למקרטני. בנקודה אחרת, ג’ון רצה ששירים שלו ושל פול יופרדו לצדדים נפרדים של אלבום הויניל. בסופו של דבר הושגה פשרה – רוב השירים העצמאיים נמצאים בצד אחד, והסוויטה (הידועה בשם “הענקית”) בצידו השני. לא פחות מכך, הריסון נהנה סוף סוף מגילוי בולט, כאשר שני התרומות שלו, “Something” ו”Here Comes the Sun“, הוכרו כיצירות הטובות ביותר שהקליטו הביטלס בקיץ 1969. האלבום שהתקבל, Abbey Road , סיפקה תצוגה גורפת של כוחות בוגרים של הלהקה ואת נקודת המבט שלה על ההיסטוריה שלה, אם הביטלס התכוונו לכך או לא. לנון כינה אותו אחר כך “משהו חלקלק” שמקרטני עיצב “כדי לשמר את המיתוס”, אבל ללנון היה הרגל לא להעריך עומק של אף אחד מלבד שלו עצמו. מקרטני צפה בביטלס שמתפרקים, והוא התאבל על כך. הוא דיבר על החלקים הסוגרים את האלבום בסוויטה של אבי רוד עם בארי מיילס, בספר “many years from now”, שם אומר מקרטני, “אני בדרך כלל אופטימי למדי, אבל בזמנים מסוימים הדברים מוגזמים שאני פשוט לא יכול להיות אופטימי יותר וזה היה אחד מהפעמים … לשאת את המשקל הזה הרבה זמן: כמו לנצח, לזה התכוונתי “. כאשר שוחרר Abbey Road ב -26 בספטמבר, החברות של הביטלס הסתיימה למעשה. ב -13 בספטמבר הופיעו ג’ון לנון ויוקו אונו בטורונטו, עם להקה מאולתרת שכללה את אריק קלפטון, והחוויה שכנעה את לנון שהוא כבר לא מסוגל לעמוד בגבולות הלהקה הישנה שלו. שבוע לאחר מכן, במהלך פגישה באפל – עם קליין, הביטלס ואונו – מקרטני ניסה שוב לשכנע את חברי הלהקה שלו לצאת לסיבוב הופעות ולחזור לבמה. “בוא נחזור אל למשבצת הראשונה ונזכור מה אנחנו בכלל”, אמר להם. לנון השיב: “אני חושב שאתה מטומטם, לא התכוונתי לספר לך, אבל אני מפרק את הלהקה, זה מרגיש טוב, זה מרגיש כמו גירושין”. האנשים בחדר לא ידעו אם להיות מזועזעים או לקחת את מה שאמר לנון כהפגנה נוספת של גבורה. אף אחד – כולל אונו – לא ידע שזה יקרה ביום הזה. “הלסתות שלנו נשמטו “, אמר מקרטני. לשם שינוי, מקרטני וקליין היו תמימי דעים: הם שיכנעו את לנון לדחות כל הודעה לפחות במשך חודשיים. קליין בדיוק סיים עסקה חדשה שזיכתה את הביטלס בעלייה משמעותית בשיעורי התמלוגים, והוא לא רצה להפחיד את EMI עם הידיעה שהלהקה נפרדת. בנוסף לכך, הן קליין והן מקרטני האמינו שלנון עשוי לשקול מחדש; זה לא היה נדיר בשבילו לנוע בין הקצוות. אבל אונו ידעה טוב יותר, והיא היתה אומללה כמו כל אחד אחר באותו הרגע. “יצאנו למכונית”, היא סיפרה אחר כך לפיליפ נורמן, “והוא פנה אלי ואמר, ‘זהו עם הביטלס, מעכשיו זו רק את – בסדר?’ חשבתי, ‘אלוהים, שלושת הבחורים האלה היו אלה ששיעשעו אותו כל כך הרבה זמן, עכשיו אני צריכה להיות זו שתיקח את העומס “. לנון שלח איתותים מעורבים בחודשים שלאחר מכן. בציטוטים ל”רולינג סטון “ו”ניו מוסיקל אקספרס” בתחילת 1970, אמר לנון שהביטלס עשויים להקליט שוב ועשויים להופיע בפסטיבל השלום בקיץ בקנדה. גם הריסון דיבר על טור חדש של הביטלס. “זה בטח יהיה כמו לידה מחדש לכולנו”, אמר לנון. אבל מקרטני הרגיש עכשיו מרוסק. הלהקה – החיים שהוא היה חלק מהם מאז שהיה בן 15 – נותקה ממנו. “ג’ון מאוהב ביוקו, “אמר ל”Evening Standard” בלונדון, “הוא כבר לא מאוהב בשלושתנו”. פול נשאר בבית עם לינדה, בתה הת’ר, והתינוקת שלהם, מרי, והחל לשתות בערבים ובבוקר כאחד. הוא הפסיק לכתוב מוזיקה, ומזגו התלקח בקלות. הוא נפל לתוך דיכאון משתק, עד שלינדה לא יכלה עוד. “הנה אני … נשואה לשיכור שלא מתרחץ”, אמרה לחברה, וזאת על פי ספרו של פיטר קרלין, Paul McCartney: A Life. “אתה לא צריך קבל את החרא הזה”, אמרה לבסוף לפול. “אתה אדם בוגר.” במהלך שבוע חג המולד 1969, לקח מקרטני את עצתה של אשתו והחל לעבוד על האלבום הראשון שלו כאמן עצמאי. הוא התקשר ללנון במרץ 1970 והודיע לו שגם הוא עוזב את הביטלס. “טוב”, השיב לו שותפו הוותיק. “עכשיו שנינו קיבלנו את זה מנטלית”. כל הסיכויים להתפייסות אפסו על ידי סדרה של טעויות שלנון, קליין והריסון ביצעו בתחילת החודשים הראשונים של 1970. עד אז נערכו החומרים מההופעות והחזרות של ינואר 1969, וקליין רצה אלבום שילווה את הסרט שנקרא עכשיו Let It Be על שם שיר של מקרטני. (למרות שאבי רואד הוקלט מאוחר יותר מ”Let it be “, הוא כבר שוחרר בספטמבר 1969). גלין ג’ונס ניסה להרכיב אלבום ב -1969; פול ציין שהוא בסדר, אבל ג’ון שנא את מה ששמע. באופן אירוני, התוצאות היו קרובות מדי לחיספוס המקורי שלנון רצה במקור ,אך בראשית 1970, קליין רצה משהו מושך יותר מבחינה מסחרית. במרץ העביר לנון את הקלטות ינואר 1969 – שאותן תיאר כ”מטען חמקמק ביותר של חרא שהוקלט בצורה גרועה עם תחושה מחורבנת” – למפיק האגדי “הוול אוף סאונד”, פיל ספקטור, שהפיק את הסינגל “Instant Karma” של לנון בינואר 1970. (קליין וספקטור לא רצו את ג’ורג’ מרטין: “אני לא מחשיב אותו בליגה שלי”, “אמר ספקטור, “הוא מעבד, זה הכול”) השינויים שהביא ספקטור ל”Let it be” ניסו בעיקר לחנוק את הבלדה של מקרטני “הדרך הארוכה והמתפתלת”, עם שכבות של תזמור. (השינויים של ספקטור ב”דרך הארוכה והמתפתלת” נראו כה סוטים בשלב מסוים, שסטאר, שהשתתף בפגישה הארוכה, גרר את המפיק מהסטודיו בזרוע ונזף בו). במהלך תקופה זו, ספקטור מעולם לא התייעץ עם מקרטני על שינויים שהוא עשה, שאולי היו הכוונות של קליין ולנון. אחרי ששמע סוף סוף את המיקסים החדשים של ספקטור, ביקש מקרטני שינויים, אבל קליין אמר לו שכבר מאוחר מדי. (בסוף 2003, מקרטני וסטאר יפיקו גרסה חדשה של Let it Be …Naked ,ללא הסידורים של ספקטור והבדיחות של לנון שדחף פנימה). הפגיעה האחרונה הגיעה כאשר קליין, הריסון ולנון קבעו כי מקרטני לא יכול לשחרר את אלבום הסולו הראשון שלו ב -17 באפריל 1970, כפי שתוכנן במקור, ויאלץ לדחות את התאריך ל -4 ביוני, כדי לאפשר מקום ל “Let it Be” שתאריך יציאתו נקבע כעת ל -24 באפריל. כאשר לנון והריסון שלחו את סטאר כשליח לביתו של מקרטני כדי למסור לו מכתב על כך, הגיב מקרטני בלהט לא אופייני: בדיוק כפי שהוויכוח היה עשוי להיות פיזי, הוא זרק את רינגו מביתו. כאשר סטאר חזר, הוא הרגיש רע על מה שהם עושים לפול וביקש שיתנו לו לשמור על התאריך המקורי של האלבום שלו. הריסון ולנון הסכימו, ודחו את תאריך יציאת let it be למאי אבל הם בכל זאת התמרמרו על מקרטני. ההרגשה הפכה הדדית. “כולנו מדברים על שלום ואהבה”, אמר מקרטני לעיתון באותו זמן, “אבל באמת אנחנו לא מרגישים שלווים בכלל”. אף אחד מהם, לעומת זאת, לא צפה מה מקרטני בסופו של דבר יעשה. “לא יכולתי לתת לג’ון לשלוט במצב”, אמר אחר-כך. באפריל, כשפול הוציא את עבודת הסולו הראשונה שלו, “מקרטני”, הוא גם צרף ראיון עצמי, שבו הוא הפך כמה עניינים לפשוטים: שאלה: האם אתה מתגעגע לביטלס? תשובה: לא. שאלה: האם אתה מתכנן אלבום חדש או סינגל עם הביטלס? תשובה: לא. הרבה לפני שג’ון לנון אמר לעולם, “החלום נגמר”, סיפר פול מקרטני את החדשות. לנון לקח את הצהרת השותף שלו כהתגרות בלתי מתקבלת על הדעת. “רציתי לעשות את זה והייתי צריך לעשות את זה, “אמר לנון. “הייתי טיפש לא לעשות את זה, לא לעשות את מה שפול עשה, והוא השתמש בזה כדי למכור תקליט”. אבל הטינה היתה עמוקה יותר. הביטלס היתה במקור הלהקה של ג’ון לנון, ובלבו הוא האמין כי גורלה תלוי בו. “התחלתי את הלהקה, פירקתי אותה, זה פשוט כל כך”, הוא אמר. לנון, כך נראה, היה מוטרד מכך שמקרטני נראה כאילו הוא עזב אותו, ולא להיפך. “אני חושב שזו היתה קנאה פשוטה, “אמר פול לבארי מיילס. באותו זמן, אמר מקרטני לעיתון, “רינגו עזב ראשון, אחר כך ג’ורג’, אחר כך ג’ון, הייתי האחרון שיצא!”. סוף הביטלס, עם זאת, נכנס רק לשלב חדש ומוזר שיימשך שנים. מקרטני רצה ניתוק מוחלט מאפל – הוא לא רצה שלאלן קליין יהיה משהו להגיד על המוזיקה שלו או לחלוק את הרווחים שלו – אבל כאשר התקשר להריסון וביקש את הסכמתו להשתחרר מהסידור שלו, אמר ג’ורג’, “אתה תשאר בלייבל המזויין – הרה קרישנה!”. מקרטני כתב ללנון מכתבים ארוכים, מתחנן לעזוב את “תאגיד” הביטלס, אבל לנון נתן תשובות לא מחייבות. מקרטני איים לתבוע, וקליין צחק עליו. ב -31 בדצמבר 1970, מקרטני תבע על מנת לפזר את הביטלס. (קליין הודה מאוחר יותר שהוא נתפס לגמרי לא מוכן). שלושת הביטלס האחרים היו מאוחדים בתגובתם לבית המשפט: לא היה צורך לפרק את הלהקה – הדברים לא היו גרועים כל כך, הם עדיין יכלו ליצור מוזיקה ביחד. הבעיה היחידה היתה פול ודרכי השתלטותו”. השופט החליט כי בקשתו של מקרטני לפירוק היתה ראויה, והעביר את הרווחים הגבוהים של הביטלס לכינוס נכסים, וזאת עד שיתבררו פרטי הפרדה בניהם – הגירושין שרצה לנון. ב -1973 הסתיים החוזה של הביטלס עם קליין, הם לא חידשו אותו; נמאס להם ממנו. בקרוב, הריסון, לנון וסטאר יתבעו את המנהל הקודם שלהם (לנון הודה למראיין כי מקרטני אולי צדק כל הזמן בקשר לקליין), ובעניין נפרד מאפל, קליין נידון לחודשיים מאסר בארה”ב בגין הונאה. כאשר הסתיים הפיאסקו של קליין, הריסון אמר שלא יהיה אכפת לו להקים מחדש את הביטלס. כשהגיע הזמן שהביטלס יתכנסו ויחתמו על הפירוק הסופי לשותפות הישנה, סירב לנון להופיע. הוא היה מודאג מכך שהביטלס האחרים יקבלו כסף רב יותר ממה שהוא יקבל, ומישהו קרוב אליו באותו זמן אמר שהוא נבהל, כי פירוש הדבר שהביטלס באמת התפרקו. אולי הוא באמת לא התכוון לפרק את הלהקה אחרי הכל. אין ספק, הגחמות והזעם שלו הרסו את הלהקה. באותה פגישה שבה אמר שהוא עוזב את הביטלס, לנון ביטא שנים של ספק עצמי וחוסר שביעות רצון, והניח את הכל לרגליו של מקרטני. פול, הוא הרגיש, תמיד האפיל עליו, לוקח יותר זמן על מנת להבין את הצלילים שהוא רוצה באולפן, הוא זכה באישורים של ג’ורג’ מרטין על המלודיזם הקל שלו. וחוץ מזה, פול פשוט כתב הרבה מדי לדעתו של ג’ון. כשהגיעו לסשנים של “Magical Mystery Tour”, אמר לנון, “‘כבר היו לך חמישה או שישה שירים’, אז הייתי חושב, ‘לעזאזל, אני לא יכול לעמוד בקצב של זה’. אז לא טרחתי וחשבתי, ‘לא ממש אכפת לי’. שיכנעתי את עצמי שזה לא משנה, ולכן במשך תקופה אם לא הזמינו אותי להיות באלבום באופן אישי, אם לא אמרו לי, ‘כתוב עוד שירים כי אנחנו אוהבים את העבודה שלך’, לא נלחמתי“. אבל, הוסיף לנון, “לא היה טעם מבחינתי להוציא אותם החוצה – לא היה לי כוח להוציא אותם ולהביא אותם גם לאלבום“. זו היתה הודאה יוצאת דופן. ג’ון לנון – שעד לאבי רואד ו Let it Be, היה כותב את רוב יצירות המופת של הביטלס והגדיר את עומקיהם הגדולים ביותר – כבר לא יכול היה לחלוק את הזוהר שלו עם פול מקרטני. הביטלס יכלו לעמוד בכל המתחים שהביאה להם יוקו אונו. אולי הם סבלו את אלן קליין. אבל הביטלס לא יכלו לשרוד את ג’ון לנון. החרדה שלו היתה פשוט גדולה מדי. כך הסתיימו הביטלס, לעולם הם לא יתאספו עוד יחד בימי חייהם של האנשים הללו. לנון, הריסון וסטאר ניגנו יחד בתצורות שונות במשך השנים, אם כי רק לעתים רחוקות הם הקליטו עם מקרטני; פעם אחת, כאשר אריק קלפטון התחתן עם אשתו לשעבר של הריסון, פאטי בויד, פול, ג’ורג’ ורינגו ניגנו במשך כמה דקות מאלפות. גם פעם אחת, ג’ון ופול ניגנו מוזיקה באולפן של לוס אנג’לס ב -1974, ופול לקח תפקיד משמעותי באיחוד של ג’ון ויוקו שנפרדו באותה תקופה. לנון ומקרטני, צוות כותבי השירים החשוב ביותר בהיסטוריה, תיקנו את חברותם במרוצת השנים, אם כי הם נשארו מרוחקים, זהירים, ומעולם לא כתבו שוב יחד. לנון נרצח ב 1980. מקרטני הריסון וסטאר התאחדו שוב כביטלס באמצע שנות ה 90 כדי לנגן ולהקליט כמה שירים מהקלטות לא גמורות של לנון. הריסון מת מסרטן הריאות בשנת 2001. פול מקרטני, בסיועם של לי וג’ון איסטמן, המשיך להיות האיש העשיר ביותר בעסקי השעשועים, ולינדה מקרטני מתה מסרטן השד ב -1998. האם זה מרגיש כמו סיפור אהבה? האם האהבה מאבדת כל תוקף על איך זה נגמר? זה בהחלט יכול להיות אם כי הסופים לא בקלות מוחקים את ההיסטוריה; הם רק חותמים אותה. הסיפור של הביטלס היה תמיד גדול בהרבה מהביטלס, הן הלהקה והן הפרטים שלה: זה היה סיפור של תקופה, של דור שמגיע לאפשרויות חדשות. זה היה הסיפור של מה קורה כאשר אתה מגיע לאפשרויות האלה, ומה קורה כאשר התקוות הטובות ביותר מתפרקות. כן, זה היה סיפור אהבה – ואהבה היא כמעט אף פעם לא ברכה פשוטה. כי ככל שהביטלס אולי אהבו את השותפות שלהם, העולם סביבם אהב את זה עוד יותר. זאת היתה האהבה שיותר מכל רוממה את הביטלס, אבל גם הזיקה להם והם לא יכלו לעמוד בה. ג’ון לנון, במיוחד, הרגיש שהוא חייב לשבור את האהבה הזו, ופול מקרטני שנא לראות אותה נקרעת. אבל ברגע שזה נעשה, זה נעשה. כל מה שקרה – כל פלא – עדיין מהדהד, אבל הלבבות שגרמו לזה לקרות לא שרדו ומעולם לא התאוששו באמת מן החוויה. “זה היה כל כך מזמן“, אמר ג’ורג’ הריסון כעבור שנים. “לפעמים אני שואל את עצמי האם הייתי שם באמת או שזה היה חלום“.

היום אפרסם תרגום לכתבה מאלפת בשם “מדוע הביטלס התפרקו?”. הכתבה פורסמה במקור בספטמבר 2009 במגזין הרולינג סטון על ידי מיקאל גילמור. בגלל אורכו פיצלתי את הפוסט לשני חלקים. שווה לקחת משקה קר, להתרווח בכיסא ולהזדעזע ממה שכתוב כאן. אני הזדעזעתי. תהנו. ינואר 1969. היה קר, והביטלס ישבו על במה אדירה, אפילו קרה יותר, באולפני הסרטים של טווינקאם בלונדון, בחברת האנשים האחרונים בעולם שהם רצו להיות איתם: הביטלס. הם ניסו במשך ימים לכתוב ולערוך חזרות על חומר חדש לקראת הופעה חיה מתוכננת – הראשונה מאז אוגוסט 1966 – אבל המשימה לא התנהלה כשורה. היחידי מבין אלה שהיה להם תחושת דחיפות היה פול מקרטני. “אני לא מבין למה מישהו מכם נכנס לעסק, אם אתם לא מעוניינים? “אמר לשאר הביטלס. “בשביל מה זה?, זה לא יכול להיות בשביל הכסף., למה אתם פה? אני כאן כי אני רוצה להעמיד מופע, אבל אני לא רואה המון תמיכה מכם”. פול הביט בחבריו, חברים של שנים רבות – ג’ון לנון, ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר – והם הביטו בו בלי הבעה. כמה רגעים לאחר מכן הוא אמר, “יש רק שתי אפשרויות: אנחנו הולכים לעשות את זה או שאנחנו לא הולכים לעשות את זה, ואני רוצה החלטה, כי אני לא מעוניין לבלות את הימים שלי מפליץ כאן, בעוד כולם חושבים אם הם רוצים לעשות את זה או לא”. פול חיכה, אבל לא קיבל תשובה. שוב, הביטלס האחרים רק בהו בו בחזרה. זה היה רחוק מהרגע הגרוע שהם עוד יעברו. הביטלס בגסיסת המוות שלהם היה אחד מסיפורי סוף הרומן המסתוריים והמסובכים ביותר של המאה ה -20, וגם המתסכלים ביותר. הביטלס לא רק עשו מוזיקה – הם עשו את זמנם, ללא ספק כמו כל כוח פוליטי שפעל, רק טוב יותר. מדוע, אם כן, הסתלקו הביטלס? היו רבים שהאשימו את הסוף של הביטלס במזימותיה של יוקו אונו, האהבה האגדית בחייו של ג’ון לנון, ועל ערמומיותו של אלן קליין, המנהל החדש של הלהקה שהיה גם חביב על לנון, אבל מקרטני לא יכול היה לציית לו. אבל זה לא היה כזה פשוט. “אני לא חושבת שאפשר היה לשבור ארבעה אנשים חזקים כמוהם”, אמרה אונו מאוחר יותר, “גם אם ניסית. בטח קרה משהו בתוכם – ללא כוח חיצוני כלל”. אכן, הסיבות האמיתיות היו קרובות הרבה יותר. הם היו שם זמן רב, בהיסטוריה מלאה בכאבים והתעלויות. המפגשים האלה, מה שיהפוך להיות גם הסרט וגם האלבום Let It Be, התחיל ממקום של השראה, אבל יותר מדי השתבש עד שמקרטני העלה את הרעיון. בשנה האחרונה השותפות בביטלס התפוררה. הידידות הארוכה של ג’ון ופול, בפרט, עברה שינוי תנודתי. לנון, מייסד הלהקה, קיבל במובנים מסוימים את ההנהגה של הלהקה; וחשוב יותר, הוא התחיל להרגיש שהוא כבר לא רוצה להיות מוגבל על ידי הביטלס, בעוד מקרטני אהב את הלהקה אהבה עמוקה – הוא חי עבורה. שני האנשים האלה היו הכוח המרכזי של הלהקה – להם היה שיתוף הפעולה העשיר ביותר בכל המוזיקה הפופולרית – אבל ההרפתקה של הביטלס עוצבה על ידי המזג וצרכיו של ג’ון לנון: הוא יצר את הלהקה כדרך להקטין את תחושת החרדה והנטישה שלו, אחרי שאמו, ג’וליה, ויתרה על המשמורת עליו לאחותו, ואביו יצא מחייו. לנון בן ה -16 פגש לראשונה את מקרטני בן ה -15, בקיץ 1957, בעודו מנגן עם להקת הקוורימן בכנסיית קהילה ליד ליברפול, והתרשם מהיכולת של פול לנגן את המוזיקה של אדי קוקרן וג’ין וינסנט. לא פחות מכך, השניים היו קשורים גם באובדן עמוק: אמו של מקרטני, מרי, נפטרה מסרטן השד באוקטובר 1956, ואמו של לנון נהרגה כאשר נפגעה במכונית ביולי 1958. בעבודה משותפת מצאו ג’ון ופול תחנת עגינה חדשה בעולם. במשך זמן רב הם כתבו שירים יחד, עסקו ברעיונות מלודיים וליריים, וגם לאחר שהחלו לכתוב בנפרד, כל אחד מהם עדיין סמך על השני שיעזור לסיים או לשפר את השיר. הם היו גברים עם גישות שונות להפליא למוזיקה. מקרטני היה מסודר וקפדני, והשקיע במלאכה; לנון היה פרוע, נוטה פחות להתעכב על שיר, ולמרות חזותו השחצנית, פחות בטוח בעבודתו מאשר שותף הכתיבה שלו. הניגודים גברו עוד יותר עם השנים. לנון כתב מה שהוא ראה כנקודת מבט אישית אותנטית יותר. “פול אמר, “Come and see the show,” אמר לנון אחר כך. “ואני אמרתי,” I read the news today, oh boy “ בגלל שלנון ומקרטני שלטו על כתיבת שירי הביטלס והשירה שלהם, הם למעשה הובילו את הלהקה, אם כי לנון תמיד נהנה מקדימות. אף על פי כן, שהביטלס שמרו על מדיניות של קול הצבעה לכל חבר להקה, בשנת 1966, לאחר שנים של הופעות, ג’ון, ג’ורג’ ורינגו שכנעו את פול כי הם צריכים להפסיק לבצע את המוזיקה שלהם בהופעות. למשך כשלושה חודשים, כל אחד מהם יצא לדרכו, וכשהם עשו זאת, חש ג’ון לנון חששות חדים: “חשבתי,” טוב, זה הסוף, באמת, אין עוד הופעות, זה אומר שיהיה חלל ריק בעתיד … “אז התחלתי באמת לחשוב על החיים בלי הביטלס ומה יהיה?, שם נזרע הזרע שאצטרך מתישהו לצאת מהביטלס בלי שיזרקו אותי האחרים. אבל לא יכולתי לצאת מהארמון כי זה היה מפחיד מדי”. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה התאספה מחדש כדי לעבוד על עבודתה המרשימה ביותר, Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – זה היה כשהיחסים הפנימיים של הביטלס הפכו מורכבים, אפילו חתרנים. הרעיון של האלבום היה הרעיון של מקרטני, ואף על פי שלנון היה אחראי לשיר הטוב ביותר של פפר, “A Day in the Life“, הוא אמר מאוחר יותר שהוא ראה את תרומתו לאלבום כהשתקפות של ייאוש: “עדיין הייתי בדיכאון גדול מאוד בפפר, ואני יודע שפול לא היה באותו זמן. הוא היה מלא ביטחון … עברתי פשוט רצח”. לנון או עלה לגבהים או שקע במשברים – אבל הוא באמת היה בנקודת מפנה. הוא האמין שהוא לכוד בתוך חיי בית חסרי אהבה – חסרי אהבה מצדו כלומר, משום שאשתו סינתיה אהבה אותו עמוקות – והרגיש מרוחק ממקרטני, שהיה אדם חסר מעצורים ומפורסם שהתגורר בלונדון, עיר חדישה של אירועים תרבותיים ונחשף למגוון רחב של אוונגרד, מוסיקה ואמנות. כדי לפחות להרגיש כמוהו, הוא לקח LSD לעתים קרובות, עד כדי כך שחששו שהוא מוחק את זהותו. ג’ורג’ הריסון אמר מאוחר יותר, “במידה מסוימת, כמו פסיכיאטריה, אסיד יכול לעשות הרבה – זה היה כל כך חזק שיכולת פשוט לראות, אבל אני חושב שלא ממש הבנו את המידה שבה ג’ון היה דפוק.” באוגוסט 1967, המנהיגות בביטלס ובסביבותיה השתנתה בצורה ברורה לאחר שהמנהל שלהם, בריאן אפשטיין, נמצא מת בביתו בעיר לונדון ממנת יתר של סמים. אפשטיין היה מדוכא כבר זמן מה, אבל הוא נשאר מוקדש לחלוטין ללהקה, ורבים מחברי הלהקה הרגישו שאפשטיין הוא ששמר על הביטלס מוגנים. “ידעתי אז שאנחנו בצרות,” אמר לנון מאוחר יותר. “לא היו לי שום תפיסות מוטעות לגבי היכולת שלנו לעשות כל דבר מלבד לנגן מוזיקה, ואני פחדתי, חשבתי, ‘מגיע לנו””. אבל מקרטני לא ראה זאת כך. חמישה ימים לאחר מותו של אפשטיין, פול שיכנע את האחרים לקחת על עצמו סרט פנטזיה מוזיקלי, Magical Mystery Tour. הלהקה בילתה את סוף הקיץ ותחילת החורף בצילומים מוזרים ובהקלטת מוזיקה שתלווה את הסצינות האלו, ובעוד זה היה לכאורה פרויקט עם שיתוף פעולה חופשי על ידי כל ארבעת הביטלס, לא היה לטעות כי בסופו של דבר, מסע הקסם המסתורי היה בעיקר המצאתו של מקרטני. הסרט הופיע לראשונה ב- BBC יום אחרי חג המולד ב -1967, ולמחרת הוא נחרץ על ידי המבקרים. (“שטויות בוטות”, כתב הדיילי אקספרס הלונדוני). לנון היה מרוצה במקצת לראות את מקרטני נופל בפעם הראשונה. בפברואר 1968 הלכו הביטלס ללמוד מדיטציה טרנסנדנטלית באשרם של מהרישי מאהש יוגי ברישיקש, הודו. השהייה שם היתה בין השאר תוצאה של מאמציו של הריסון להשיג יותר השפעה על הכיוון של הלהקה – הוא היה הראשון מבין הביטלס להתעניין במוזיקה ובפילוסופיות הודיות – אם כי בהתחלה כל הביטלס חשו צורך לבחון מחדש את המטרות של ההצלחה שלהם. “אני חושב שכולנו היינו קצת מותשים מבחינה רוחנית, “אמר מקרטני אחר כך. “היינו הביטלס, וזה היה נפלא … אבל אני חושב שבדרך כלל היתה תחושה של ‘כן, טוב, זה נהדר להיות מפורסם, זה נהדר להיות עשיר – אבל בשביל מה כל זה?'” עם זאת, כשהריסון חשד שלנון ומקרטני עשויים להשתמש בשהיה הזו כמקלט לכתיבת שירים, הוא התעצבן. “אנחנו לא כאן כדי לדבר על מוזיקה, “התלונן. “אנחנו כאן כדי לעשות מדיטציה!” תשובתו של פול היתה “הו, כן, בסדר, ג’ורג’י, תרגע, בנאדם”. רינגו סטאר ואשתו, מורין, עזבו שבועיים לאחר שהגיעו (סטאר, עם בעיות בטן, בהם לא יכלו לטפל במטבח ההודי), ומקרטני וחברתו, השחקנית ג’יין אשר, עזבו שבועיים אחר כך. מקרטני מצא את המקום יותר מדי דומה לבית הספר. הריסון ולנון נשארו עד שלנון הבין שהוא לא קרוב יותר לפתרון הצרות שחש בלבו: הצורך לחדש הן את נישואיו והן את מטרותיו האמנותיות. לאחר ששמע שמועה כי מהרישי עשה מוב מיני כלפי צעירה באשראם, התעצבן לנון ודרש שהוא והריסון יעזבו מיד. נדמה היה שמשהו בכל העניין שינה את לנון בדרכים שאף אחד לא הבין. אחרי זה, על פי גורמים מבפנים, הוא תמיד נראה כועס. האמת היא שהוא היה מיואש מאוד; כל מה שהיה צריך כדי להציל אותו היה האמנות שלו, וגם זה לא היה קל. “… הייתי במדיטציה 8 שעות ביום”, הוא אמר מאוחר יותר, “כתבתי את השירים הכי עלובים בכדור הארץ”. בשובו ללונדון, זנח לנון את סינתיה כדי להתחיל מערכת יחסים רצינית ושיתוף פעולה אמנותי עם יוקו אונו, שאותה הכיר בנובמבר 1966. אף על פי שאונו מאופיינת כאשה שאפתנית שרדפה אחרי לנון ללא חת, היא עברה את הכאב שלה, איבוד הגישה לבתה, קיוקו, ודחייתה את הקריירה האמנותית המבטיחה בהוראת לנון. כפי שאמרה מאוחר יותר, “הקרבנו הכל”. העיתונות והאוהדים התייחסו אליה בלגלוג: היא נקראה “יפ”, “שינק” ו”צהובה” בציבור, ולנון נאלץ לפעמים להגן עליה מפני פגיעה גופנית. כל פסק-הדין הזה ניזון בוודאי מזעמו של לנון, אך הוא החוויר בהשוואה למה שהתפתח כאשר לנון הביא את אונו היישר אל עולם הביטלס. הלהקה כמעט ולא איפשרה לאורחים להיכנס לאולפן, ולא סבלה אף אחד מלבד המפיק ג’ורג ‘מרטין או אולי טכנאי ההקלטות כמו ג’ף אמריק, ובטח שלא להציע רעיונות על עבודה שבתהליך. (פעם אחת הציע בריאן אפשטיין הצעה במהלך ישיבת הקלטה, וג’ון לנון השפיל את המנהל מול כולם). לנון לא הביא את אונו אל הביטלס כאורחת; הוא הביא אותה כמשתפת פעולה באופן מלא. כאשר הביטלס החלו לעבוד במאי 1968 על האלבום החדש הראשון שלהם מאז פפר, יוקו ישבה עם ג’ון על רצפת האולפן. היא דיברה איתו בלי הפסקה, וליוותה אותו בכל פעם שהוא עזב את החדר. בפעם הראשונה שדיברה באולפן, העניקה לג’ון עצות על קולו, החדר השתתק. ואז אמר פול, “מישהו דיבר, מי זה לעזאזל, אמרת משהו ג’ורג’? השפתיים שלך לא זזות!”. לנון לא היה זה שיסוג חזרה. “הוא רצה שאני אהיה חלק מהלהקה, “אמרה אונו אחר כך. “הוא יצר את הלהקה, אז הוא חשב שהאחרים צריכים לקבל את זה, לא רציתי במיוחד להיות חלק מהם”. במקום זאת, אונו עשתה הקלטות משלה עם לנון, כמו Two Virgins הידוע לשמצה – אלבום של מוסיקה אלקטרונית ניסיונית שנשא תמונות עירום של בני הזוג. אם היו כאלה שמצאו את שיתופי הפעולה של לנון ואונו מפונקים או מגוחכים, הבין מקרטני כי אונו חיזקה את לנון. “למעשה, היא רצתה יותר, “אמר. “תעשה את זה יותר, תעשה את זה כפליים, תעז, תפשוט את כל הבגדים שלך, היא תמיד דחפה אותו, מה שהוא אהב, אף אחד לא דחף אותו ככה”. אבל מקרטני הבין כנראה גם את המשמעות האמיתית של תקליטים כמו Two Virgins: לג’ון לנון היה רצון בלתי ניתן לעצירה, שבלא משים, יוכל לגאול או להרוס את חייו, או לבטל את הביטלס. כאשר נודע ללהקה כי לנון ואונו החלו להשתמש בהרואין, הביטלס לא ידעו מה לעשות. “זה היה מזעזע למדי בשבילנו, “אמר מקרטני, “כולנו חשבנו שאנחנו נערים מעיזינים, אבל הבנו שלעולם לא נגיע למרחק כזה”. השותפות החדשה של לנון עם אונו כיוונה לכך שהוא ומקרטני ישתפו פעולה רק לעתים רחוקות כמלחינים. עם זאת, כאשר הלהקה החלה לעבוד על האלבום הכפול היחיד שלה, “הביטלס” (הידוע יותר בשם האלבום הלבן), כישורי הכתיבה והשירה הנדירים של שני הגברים מעולם לא היו חזקים יותר או מגוונים יותר. בניגוד למה שהוא ראה כפעולתו הספורדית והבלתי עקבית ב -1967, היה לנון כותב עכשיו במלוא כוחו, יצירתו, ככל הנראה, התחדשה בעקבות היחסים עם אונו. (שירים כמו “Dear Prudence“, “ג’וליה“, “Happiness Is a Warm Gun” ו”Revolution” היו בבירור בין עבודתיו הטובות ביותר) הריסון גם פרח – אפילו רינגו כתב שירים – אבל אף אחד מן האנשים האלה לא היה מוכן עכשיו לאפשר לאחרים להאפיל עליו או לכוון את עבודתו. היה להם כל כך הרבה חומר להקליט, וכל כך הרבה סלידה זה מזה, שהם הקליטו בשלושה אולפנים, לפעמים 12 שעות ביום. כל אחד מהביטלס התייחס לאחרים כאל מוזיקאים תומכים שלו – מה שגרם לכמה ביצועים מרהיבים ולכמה רגעי סטודיו נפץ: לנון סוער על הקלטת “אוב-לה-די, אוב-לה-דה”; רינגו עזב את הקבוצה במשך כמעט שבועיים לאחר שפול מבקר את התיפוף שלו ב “Back in the U.S.S.R“; הריסון מביא את חברו, הגיטריסט אריק קלפטון, רק כדי לזכות בשיקול דעת ראוי “While My Guitar Gently Weeps“; מקרטני, בתצוגה מזעזעת, מלשין לג’ורג’ מרטין מול הלהקה: ואת ג’ף אמריק סוף סוף נוטש את עבודתו עם הביטלס אחרי התנהגות המגעילה שלהם. כשזה נגמר, האלבום נחשב ליצירת מופת משונה, צליל של להקה בצמרת שכבר לא היתה לה תקווה. בשנים הקרובות, מקרטני ייתייחס אליו כאל “אלבום המתח”. בינתיים, הביטלס דוחפים קדימה עם השקת מותג התקליטים החדש שלהם, אפל. למען האמת, אפל החלה כמקלט השקעות, אבל זה הפך במהרה למשהו אחר. הרבה דברים אחרים, למעשה: תאגיד גג עם סרטים, אלקטרוניקה, נדל”ן, חינוך, פרסום ומחלקות – והכי מעניין – ניסוי בסוציאליזם. “אנחנו במצב טוב בו לא צריך עוד כסף”, אמר מקרטני במאי 1968, “אז בפעם הראשונה הבוסים לא נמצאים בזה בשביל זה… זה סוג של קומוניזם מערבי”. בפועל, המטרה הראשית של החברה הפכה לטפח כישרונות חדשים. אפל אכן גילתה או סייעה לפתח כמה אמני מוזיקה ראויים לציון – ביניהם ג’יימס טיילור, באדפינגר, מרי הופקין, ג’קי לומאקס, בילי פרסטון ודוריס טרוי (הלייבל שקל גם להחתים את הרולינג סטונס, קרוסבי, סטילס ונאש, שיקגו, קווין ודילייני ובוני), אבל מאחר והביטלס עצמם לא היו באמת אמנים של אפל, הלייבל לא קצר את מלוא ההכנסות שלהם. הם הציבו את ה -11 באוגוסט 1968, כהופעת הבכורה של אפל רקורדס, עם ארבעה סינגלים שישוחררו באותו יום, כולל “Those Were the Days” של מרי הופקין ו”היי ג’וד “של הביטלס. מקרטני כתב את “היי ג’וד” לבנו של לנון, ג’וליאן, כשהוריו התגרשו, אבל גם היו גם משמעויות אחרות. מקרטני נפרד זה מכבר מחברתו, ג’יין אשר, אחרי כמה שנים, והוא נכנס עכשיו ליחסים רציניים עם הצלמת לינדה איסטמן, שאותה הכיר מאז 1967; עבור פול, השיר בא כדי להוות המנון של אמונה באהבה ולקיחת סיכונים, אבל כאשר שמע לנון את “היי ג’וד”, הוא קיבל זאת כברכה של שותפו: ‘קדימה, תעזוב אותי’. “במישור המודע הוא לא רצה שאמשיך”, אמר לנון לפלייבוי בסוף ימיו. “המלאך בו אמר, ‘תבורך’. השטן בו לא אהב זאת כלל, כי הוא לא רצה לאבד את בן זוגו “. לאחר מכן, הביטלס ניגנו ב”היי ג’וד” בתוכנית הטלוויזיה של דיויד פרוסט בתחילת ספטמבר 1968 – הופעה ראשונה שלהם בפני קהל במשך יותר משנתיים. כשהקהל הצטרף לשירה החוזרת, “היי ג’וד” הפך להיות ביטוי למשהו גדול יותר, סוג האפשרויות של קהילה שהלהקה, במיטבה, אותתה לעולם החיצוני. בהשראת אותו רגע, הביטלס הבינו שיש להם רעב לנגן בפני קהל חי – שוב נראה לנון נרגש במיוחד מהסיכויים – והם ארגנו תאריך להופעה בינואר ב”רונדהאוס “בלונדון, האתר של כמה מהרוקרים המחתרתיים המפורסמים של העיר בקיץ 1967. הם גם החליטו לצלם את החזרות של ההופעה לשידור בטלוויזיה, והם הזמינו את מייקל לינדזי-הוג, שעשה קליפים ל”Rain” “ו”Paperback Writer” עם הלהקה לפני שנים, כדי לביים את הסרט. היה עוד עניין: הביטלס ראו בכך הזדמנות להיפטר מהדימוי שהם יצרו בפפר (לנון חיפש דרך להתכחש לאלבום מאז הצלחתו וראה בפפר מופע ריק המופעל על ידי מקרטני). המוזיקה החדשה הזאת תבשר את חזרתם לתצורות הפשוטות שהניעו את אהבתם לרוק אנד רול מלכתחילה, בשנות החמישים. למוזיקה החדשה שנעשתה על ידי הלהקה של בוב דילן, The Band, היתה השפעה מיוחדת על מה שהביטלס היו עכשיו. הריסון בילה לאחרונה עם The Band ועם דילן בוודסטוק, ניו יורק, וחזר מרותק מהרוח הקולקטיבית שהשיגו בהקלטות הידועות בשם “הקלטות המרתף”. “אנחנו רוצים שזה יהיה אלבום כנה … אני לא רוצה לערוך שום דבר … אנחנו פשוט רוצים להקליט את השיר וזהו זה.”, שנים לאחר מכן, הדחייה המובלעת של לנון עדיין עקפה את מרטין. “הנחתי שכל האלבומים שלהם היו כנים, “העיר מרטין בספר “הביטלס”, מאת בוב ספיץ. מקרטני הביא את המפיק השני, גלין ג’ונס, שהוכיח משהו למרטין: כדי לקבל את ההקלטות ה”לא-מלאכותיות “, הביטלס נדרשו לחזרות אינסופיות עבור הקלטה אחת, ומרטין מצא את זה כל כך מייגע, לעתים נדירות הוא השתתף בחזרות. מלכתחילה, בעיות הטרידו את הפרויקט. מכיוון שהביטלס התכוונו לצלם את החזרות, שנודעו בשם “Get Back“, שהיתה הכותרת המקורית של האלבום ששוחרר לבסוף בשם Let It Be, הם הקימו אולפן ב Twickenham Film, מה שאומר התאמת שעות הצילום ל09:00 עד 17:00. שום דבר מכל זה לא היה כל כך רע אילו היו שומרים על ההתלהבות לרעיון, אבל בבוקר ה- 2 בינואר 1969, כשחזרו לעבוד, איש מלבד מקרטני לא נראה כאילו נזכר מדוע הם שם. אף על פי כן המפגשים היו פרודוקטיביים במידה יוצאת דופן – הביטלס ניגנו 52 שירים מקוריים באותו חודש ינואר 1969, שכמה מהם ייצאו בקרוב ל Abbey Road ויהיו בו חלק מהחומר הטוב ביותר שלהם. כל הרגשות הרעים שהצטברו במשך זמן מה היו באים לידי ביטוי. מקרטני ניסה להשאיר את האחרים על המסלול, אבל זו היתה משימה כפויית טובה. האחרים מצאו את הגישה שלו מזעזעת ומתנשאת. עבורם, זה הפך להיות עוד פרויקט של פול מקרטני, שמעיר לכולם הערות ובאיזה קצב לנגן, אפילו לומר לבמאי הסרט מה לעשות. “פול היה רוצה שנעבוד כל הזמן, “אמר רינגו, “כי הוא היה מכור לעבודה”. ג’ורג’ מרטין הרגיש שלמקרטני אין ברירה אחרת. “פול יהיה קצת יותר מדי, מה שהבנים האחרים לא יאהבו, “אמר. “אבל זו היתה הדרך היחידה להיפגש … זו היתה פשוט התפוררות כללית”. יש סצינה מפורסמת בסרט “Let It Be” שבו מקרטני חושש שההנחיות המוסיקליות שלו מרגיזות יותר מדי את הריסון, והריסון משיב שהוא ינגן את מה שפול רוצה ממנו, גם אם זה אומר לנגן שום דבר. “אתה כבר לא מעצבן אותי, “אומר הריסון, ברוגז מוחשי. הסצינה נלקחה כדי לייצג את עיקר הבעיה של המפגשים: מקרטני היה חסר רגישות, ולהריסון נמאס מכל זה. אין ספק שלהריסון היו תלונות לגיטימיות. הוא כבר מזמן נדחק לתפקיד צדדי על ידי לנון ומקרטני. אבל הריסון היה מוטרד מעניינים אחרים. הוא לא אהב את הרעיון של הופעה חיה – וככל שהתקרב הזמן, נעשו מחאותיו נועזות יותר. עד אז, רעיון “רונדהאוס” ירד, וכשלינדזי הוג הציע מסגרת גדולה יותר או אקזוטית יותר, כמו מופע באמפיתיאטרון רומי, הריסון היה חולה. אבל המתחים המסוכנים ביותר במהלך ינואר עברו בין הריסון ללנון. אחרי שנים רבות, הריסון גילה כי ליוקו אונו היה לפעמים קול שווה לו בענייני הלהקה. גרוע מכך, לנון ואונו היו עכשיו במה שכונה “מודעות מוגברת” – מתוך אמונה כי תקשורת מילולית אינה הכרחית בין אנשים ש”מכוונים” לאמיתות גדולות יותר ובעצם לסגור כל אינטראקציה לא משמעותית או מועילה. כשנושאים מכריעים עלו, לא היה לנון אומר דבר, ומתמזג עם מה שאונו חשבה – מה ששיגע את חברי הלהקה. מקרטני פיתח קרירות להכל. היו רק שתי אופציות, “להתנגד ליוקו ולקבל בחזרה את הביטלס כארבעה או לסבול איתה”. הוא בחר בשנייה, כי הוא לא רצה לאבד את ג’ון. בנוסף, הוא אמר, הוא הרגיש שהוא לא יכול לבקש מג’ון להשאיר את יוקו בבית. עם זאת, תמיד הפריע למקרטני כאשר אונו היתה מתייחסת ל”ביטלס “בלי” ה” – כמו “ביטלס יעשה את זה, ביטלס יעשה את ההוא. ” פול ניסה לתקן אותה – “למעשה, זה ה-ביטלס, חמודה” – ללא הועיל. המשך בחלק הבא…

לאחר 2 האלבומים הראשונים של הביטלס, בהם השיר הסוגר את האלבום היה קאבר לרוקר הכי חזק שהיה להם בזמן ההקלטות, האלבום השלישי של הלהקה נסגר עם שיר מקורי מלנכולי מעט שמראה בו גם מעט סימנים של התקדמות מוסיקלית. “את I’ll Be Back כתבנו במשותף, אבל זה היה בעיקר הרעיון של ג’ון. כשידענו שאנחנו כותבים אלבום הוא היה כותב ברגעים הפנויים שלו כמה משפטים. הוא היה מביא אותם, היינו בודקים אותם יחד, הייתי כותב גם כמה, היינו זורקים אותם אחד על השני, ואז היה מי שכתב יותר או פחות, אבל הייתה לך רק כמות מסוימת של זמן. ידעת מתי תאריך ההקלטה היו שבוע או שבועיים לפני כן וזהו.” כך סיפר פול מקרטני ב many years from now הביוגרפיה שלו שיצאה ב 97. הגרסה של לנון קצת יותר החלטית: “I’ll Be Back הוא אני לגמרי“. באופן שונה ופמיניסטי יותר, הצד הגברי ביחסי האהבה האלו שמתוארים בשיר, נמצא בעמדה פגיעה. הוא זה שמביע אהבה, הוא זה שנפגע וליבו נשבר, הוא זה שמאיים לעזוב אבל גם חוזר. על פי הספר revolution in the head של איאן מקדונאלד, השיר נכתב בהשראת שיר של דל שנון, זמר וכותב שירים אמריקאי. השיר שיצא ב 1961 היה אחד הלהיטים הגדולים של שאנון, Runaway. מעברי האקורדים ב I’ll Be Back אכן מזכירים את אלו שבשיר בשינויים קלים. הטו אוזן. הסברה הרווחת היא שלנון בעצם החזיר טובה לשנון בכך ש”עיבד מחדש” את האקורדים של Runaway לשיר חדש, ומעשה שהיה, כך היה: ב 18 באפריל 1963 הביטלס הופיעו ברויאל אלברט הול שבלונדון. המופע שכונה בשם Swinging Sound 63, שודר גם ב BBC ובין המופיעים היה גם דל שנון. הביטלס הופיעו פעמיים באותו הערב: ב 20:40 עם 2 שירים: Please Please Me ו Misery – החלק הזה לא שודר, ולאחר מכן ב 22:00 בחלק שכן שודר הם מבצעים את Twist And Shout ו From Me To You. הנה הביצוע ל Twist and Shout מאותו ערב: במהלך הערב, מגיעה דוגמנית צעירה בת 17 בשם ג’יין אשר על מנת לסקר את ההופעה עבור המגזין Radio Times ובפעם הראשונה היא פוגשת את פול מקרטני. הביטלס מופיעים ב Swinging Sound 63 ב 18 באפריל 63 תמונה שפורסמה בכתבה מאותו ערב ב Radio Times בו ג’יין אשר מדגמנת מעריצת ביטלס. דל שנון חיבב את הביטלס והציע להם שיקליט גרסה ל From me to you וישחרר אותה כסינגל שיעזור להם לקבל הכרה בשוק האמריקאי שמסיבות שונות עדיין הפנה להם כתף קרה. התוצאה היתה ששיר של לנון ומקרטני נכנס בפעם הראשונה לטופ 100 במצעד הסינגלים של הבילבורד. זהו הסינגל של דל שנון לשירם של הביטלס: לנון מחליט להחזיר טובה ואפשר לראות ב I’ll Be Back סוג של מחווה לדל שנון. את השיר ככל הנראה כותב ג'ון במאי 1964 במהלך חופשה בטהיטי שערך יחד עם סינתיה, ג’ורג’ הריסון וזוגתו החדשה פאטי בויד. לאחר חופשה קצרה במהלך מאי בה בילו לנון והריסון בטהיטי ופול ורינגו באיי הבתולה, ההקלטות להשלמת הצד השני של האלבום A Hard Days Night החלו ב 1 ביוני 1964 והסתיימו ביום המחרת. מכיוון שהלחץ לסיים את האלבום היה גדול, ג’ון כתב עוד שירים במהלך החופשה כמו Any Time At All ו When I Get Home. הביטלס ניסו לגשת ל I’ll Be Back בדרכים שונות כמו שתוכלו לשמוע באנתולגיה בטייק 2. שם היה משוכנע לנון שהשיר צריך להיות בסגנון וואלס ואף התלונן שהוא “קשה מדי לשיר“. בטייק 3 הבא, השיר כבר נכנס לדמותו המוכרת יותר: 16 ניסיונות נדרשו במהלך יום ההקלטות הזה על מנת להעמיד את השיר במקומו. הביטלס הקליטו במשך יומיים גם את השירים לאי פי Long Tall Sally וגם לצד השני של A Hard Days Night – וזה הספק אדיר לכל הדעות. מקליטים את I’ll Be Back ב 1 ביוני 1964 לא ממש ברור האם הביטלס התכוונו שהשיר יסגור את האלבום, מכיוון שככל הנראה היה אמור להיות שיר נוסף שנגנז (ה 14 במספר. כך היה ב 2 האלבומים הקודמים). אנחנו למדים זאת מכיוון שנקבע סשן אולפני נוסף ממנו נעדר רינגו עקב ניתוח שקדים ב 3 ביוני. הביטלס ניצלו את הסשן הזה כדי לעבוד עם ג’ימי ניקול המתופף שיחליף את רינגו בזמן אשפוזו ועברו אתו על כמה עשרות שירים. 3 ביוני 1964, הביטלס עורכים חזרות עם ג’ימי ניקול לקראת מסע ההופעות בחלקו השני של היום מוקלטים דמואים לשלושה שירים:שיר של פול שבוצע לבסוף על ידי סילה בלק בשם It’s For You ממנו תוכלו לשמוע קטע קטן כאן: השניים האחרים הם שיר של ג’ון בשם No Reply שבו ככל הנראה פול מתופף, ודמו לשיר של ג’ורג’ בשם You Know What To do. תוכלו להאזין לשניהם בחלק הראשון של האנתולוגיה. כמו שאתם יודעים, אף אחד מהם לא הצטרף לאלבום הנפלא השלישי של הביטלס. את הפוסט אסגור עם קאבר שאפשר להגדיר אותו כמעניין לשיר הזה של הביטלס שביצע קליף ריצ’ארד ב 1967.

ב 27 באוקטובר 1969 נכנס רינגו בשערי אולפני אבי רואד על מנת להגשים חלום ולהקליט את אלבום הבכורה שלו. בדיוק כחודש לאחר יציאת האלבום Abbey Road, שיתברר כאחרון שהוקלט על ידי הביטלס, רינגו נכנס להקליט אלבום סולו ראשון בהפקתו של ג’ורג’ מרטין ומתחיל את המסע לקריירת הסולו שלו. “תהיתי, מה אעשה עם החיים שלי עכשיו אחרי שזה ייגמר?’ גדלתי עם כל השירים האלו, המשפחה שלי היתה שרה את השירים האלה, אמא שלי אבא שלי, הדודים והדודות שלי. הם היו ההשפעות המוזיקליות הראשונות שלי, אז נפגשתי עם ג’ורג’ מרטין ואמרתי, ‘בוא נעשה אלבום כזה של קלאסיקות, וכדי לעשות את זה מעניין יהיו לנו אנשים שונים שיארגנו את הכלים והתזמורת”. הרעיון היה ליצור אלבום מקלאסיקות עבר שהתנגנו בביתו של רינגו וכדי לייצר אלבום עם צליל מגוון ומעניין, לפנות למוזיקאים מג’אנרים שונים על מנת לייצר סידור כלים שונה עבור כל שיר. השיר שעליו מתחילים לעבוד נקרא Night And Day להיט משנת 1938 שבוצע על ידי טומי דורסי – טרומבוניסט ג’אז אמריקאי. סידור התזמורת נעשה על ידי צ’יקו אופריל שהיה מלחין ומנצח קובני ועל התזמורת מנצח ג’ורג’ מרטין. העבודה על השיר שכללה את הקלטת הקולות של רינגו הסתיימה באותו היום. ה 6 בנובמבר, היה היום השני לעבודה על האלבום, הפעם באולפני Wessex Sound שבלונדון, בהם מוקלט השיר Stormy Weather שיר מ 33 שלראשונה בוצע על ידי את’ל ווטרס. השיר נשאר מחוץ לאלבום. שיר שכן נכנס לאלבום, הוקלט ביום הבא השלישי לעבודות שממשיכות ב אולפני Wessex Sound. מארגן התזמורת היה לא אחר מאשר פול מקרטני בעזרתו האדיבה של ג’ורג’ מרטין – הם כבר עשו זאת יחדיו בהקלטות של The family way ב 66. השיר נקרא Stardust שהולחן ובוצע לראשונה על ידי הואגי קרמייקל, מלחין ופסנתרן אמריקאי, ב 1927. סידור התזמורת יחד עם צלילי תופים עדכניים, וקולו הרענן של רינגו הופכים את השיר למעודכן וטרי. ביום העבודה הרביעי שנערך ב 14 לנובמבר – הפעם באולפני Trident, מסיימים את העבודה על Stardust וממשיכים לשיר הבא: Dream שהיה להיט של ה Pied Pipers ב 1945. שוב גרסתו של רינגו קלילה יותר ומהירה מהמקור וזה גם בזכותו של מרטין שאירגן הוא עצמו את התזמורת הפעם – ההקלטות לשיר יסתיימו רק בפברואר. ביום ההקלטות הבא ה 28 בנובמבר, מוקלטת גרסתו של רינגו ל Blue Turning Grey Over You של לואיס ארמסטרונג מ 1930 כשסידור התזמורת מוטל עתה על אוליבר נלסון, נגן ג’אז אמריקאי. ההקלטה תושלם שוב בשלב מאוחר יותר. ב 1 בדצמבר, רינגו מתראיין לתכנית Line Up, כשהפרק בסדרה מוקדש לו וזאת לקראת שיחרור הסרט The Magic Christian. רינגו הדעתן מתראיין במכונית ועל סירה ששטה לאורך התמזה כשנושאי הראיון כוללים בין היתר את המצב העסקי החדש באפל עם כניסתו של אלן קליין לתפקיד. “מפני שהיינו שומרים על כולם רק בגלל שהם היו כמו בני זוג או חברים, הם אף פעם לא עשו את העבודה, אבל היינו שומרים אותם … זה כבר לא מגרש משחקים”. רינגו קורא בראיון ללגילזציה של מריחואנה, וטוען שזה לא מסוכן יותר מאלכוהול. יום למחרת שוב רינגו מצטלם לתכנית טלויזה הפעם כזו שמוקדשת לג’ורג’ מרטין בשם With A Little Help From My Friends. עבור הסרט נעשה מיקס חדש של Octopus’s Garden שבו כמעט ומוקלט השיר מחדש. הפרמיירה לסרט The Magic Christian מתרחשת ב 11 לדצמבר בלונדון. תקרית נרשמת כאשר ג’ון ויוקו שמוזמנים גם הם לאירוע, נעמדים בתחילתו עטופי שחורים עם שלט שבו נאמר BRITAIN MURDERED HANRATTY כמחאה על תלייתו של הרוצח ג’יימס הנרטי ב 61, שבאותם ימים התעורר חשש כי הוא היה חף מפשע. (בדיקות מעבדה ב 2002 הוכיחו לבסוף שהוא אשם). יום ההקלטות הבא עבור האלבום נערך ב 14 לינואר 1970 באולפני אולימפיק, בהם מוקלט שיר הנושא Sentimental Journey להיט של דוריס דיי מ 1945. ריצ’ארד פרי, מפיק אמריקאי נקרא לארגן את הכלים. הם ימשיכו לעבוד יחדיו בהמשך הקרייריה של רינגו. שיר נוסף שמוקלט באותו היום הוא Love Is A Many Splendoured Thing מתוך סרט באותו השם מ 1955. סידור התזמורת נעשה על ידי קווינסי ג’ונס, שוב מוזיקאי אמריקאי. בשיר הזה ישנה הרגשה של המשכיות ל Good Night מהאלבום הלבן ובכלל כשמקשיבים לאלבום אפשר לדמיין את החלק הקטן של רינגו באלבום הלבן מתנפח לממדי אלבום שלם. ב 26 לינואר טסים רינגו ומורין ללוס אנג’לס וזאת על מנת לקדם את The Magic Christian שם. במהלך ביקורו הוא אף פוגש את אלביס. ההקלטות של Love Is A Many Splendoured Thing נמשכות ב 3 וב 5 לפברואר, ובמהלכן מגיע אורח – בילי פרסטון הזכור לטוב מפרויקט get back, שמגיע לנגן על האורגן. ב9 לפברואר רינגו עובד על 2 שירים Whispering Grass של The Ink Spots מ 1940. על אירגון הכלים מופקד רון גדווין, מלחין אנגלי. השיר השני הוא Have I Told You Lately That I Love You של בינג קרוסבי מ 1945, על סידור הכלים הופקד אלמר ברנשטיין, מלחין ומנצח אמריקאי. ברנשטיין הקליט וניצח על התזמורת בארה”ב ושלח את ההקלטה לאנגליה להשלמת העבודה באותו היום באולפני אבי רואד. ב 11 לפברואר מוקלט השיר I’m A Fool To Care של לס פול ומרי פורד מ 1954. המארגן של הכלים הפעם הוא קלאוס פורמן, ידידם הותיק של הביטלס מימי המבורג העליזים. גם בילי פרסטון חוזר לנגן כאן. למחרת ה 12 בפברואר 1970, ממשיך רינגו את העבודה על שיר נוסף: Let The Rest Of The World Go By, שיר שנכתב ב 1919 ובוצע על ידי דיק היימס ב 1944. הכלים מאורגנים על ידי לס ריד, מוזיקאי אנגלי שגם מנצח על התזמורת. ב 18 בפברואר 70, מגיעים רינגו וג’ורג’ הריסון לאולפן באבי רואד כדי לעבוד על שיר חדש שנקרא You Gotta Pay Your Dues שכתב הריסון עם מעט עזרה של רינגו (תלוי את מי שואלים). בהקלטה של השיר שבעתיד יקרא It Don’t Come Easy מנגנים, הריסון בגיטרה אקוסטית, קלאוס פורמן בבס, רינגו בתופים וסטפן סטילס בפסנתר. בעמדת המפיק ג’ורג’ מרטין. השיר שהושלם במרץ באותה שנה ייצא לאור כסינגל רק כשנה לאחר מכן. ב 25 לפברואר מגיע רינגו לאולפני De Lane Lea שבסוהו לונדון וזאת מכיוון שאולפני אבי רואד תפוסים, בין היתר על ידי מקרטני שמסיים את העבודה שהתחיל בביתו על אלבום הבכורה שלו. רינגו מקליט את You Always Hurt The One You Love, שיר של The Mills Brothers מ 1944, כשעל אירגון הכלים מופקד ג’וני דנקוורת’, מלחין ג’אז אנגלי. ב 5 למרץ מוקלט Bye Bye Blackbird שיר של אדי קנטור מ 1926 באולפני Morgan Studios. מוריס גיב מהבי ג’יז הוא זה שמארגן את הכלים. מקרטני גם כן הקליט את השיר עבור אלבום הקאברים שלו Kisses On The Bottom מ 2012. ב 15 למרץ מצולם סרטון פרומו בלונדון עבור שיר הנושא של האלבום בבימויו של ניל אספינל. את התוצאה אפשר לראות כאן ב 27 במרץ 1970, יוצא לאור אלבום הבכורה של רינגו סטאר ולמעשה זהו אלבום הסולו הראשון של שירים שהוציא חבר ביטלס כלשהו. האלבום נקרא Sentimental Journey ועל עטיפתו אפשר לראות פאב ליברפולי בשם The Empress שהיה קרוב מאוד לבית בו נולד רינגו. בחלונות הפאב מוצבים תמונות של קרובי משפחה של רינגו שלהם בעצם מוקדש האלבום. האלבום נבלע ברצף האירועים המטורף שייצרה להקת האם וקריירות הסולו הבוערות של שאר חברי הלהקה. מבקר אחד אף הגדיל וכתב על האלבום: For over-fifties and Ringomaniacs – או בתרגום מהיר – “אלבום לגילאי יותר מ 50 ומעריצי רינגו”. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #AbbeyRoad #פולמקרטני #נילאספינל #יוקואונו #קלאוספורמן #ביטלס

ה 11 לספטמבר, תאריך טראומטי ללא ספק בהיסטוריה, מסתבר שגם לביטלס. זהו רצף האירועים עבור הביטלס ב 11 לספטמבר 1964 – אתמול לפני 53 שנים. ב 11 בספטמבר, נקבעה הופעה בג’קסונוויל במסגרת מסע ההופעות ה’אמיתי’ הראשון של הביטלס בארה”ב. ההופעות נעשו בזמן שהביטלס החלו כבר להקליט את האלבום הבא שלהם “ביטלס פור סייל” ולכן חלק חלק מהשירים עבור האלבום נכתבו תוך כדי מסע ההופעות. כרטיס להופעה בג’קסונויל פלורידה ל 11 בספטמבר 64 התכנית המקורית היתה להגיע ב 9 בספטמבר לג’קסונויל ולקחת יום חופשה ביום שלאחר מכן, יום לפני ההופעה. ההוריקן “דורה” שהשתולל בפלורידה ובמיוחד בג’קסונויל, שינה את התכניות והביטלס בילו את היום החופשי שלהם בקי ווסט במקום וחיכו עד יעבור זעם בג’קסונויל. מסיבת עיתונאים בקי ווסט, 10 בספטמבר 64 פול סיפר: “היינו בקי ווסט ב- 1964. היינו אמורים לטוס לג’קסונויל, בפלורידה, ולהופיע שם, אבל שינינו את התכניות בגלל סופת ההוריקן. נשארנו שם יומיים, לא ידענו מה לעשות חוץ מאשר לשתות. אני זוכר ששתיתי יותר מדי ושהיה לי את אותם לילות שבהם אתה מדבר אל האסלה. זה מה שהיה באותו הלילה. כולנו היינו ערים עד מאוחר מדי, השתכרנו כל כך עד שהתחלנו לבכות והתחלנו להגיד כמה אנחנו נפלאים, וכמה אהבנו אחד את השני, כמובן שלא דיברנו על זה אף פעם יותר. במיוחד אם אתה מהצפון.” פול לא דיבר רק הכניס את זה לשיר הזכרון ללנון שיצא ב 82 – Here Today: What about The night we cried Because there wasn’t any reason left to keep it all inside פול במהלך יום המנוחה בקי ווסט ההוריקן היכה באזור והשאיר את רוב תושבי ג’קסונויל מנותקים מרשת החשמל לכמה ימים, מספר רב של רוכשי כרטיסים לא יכל כלל להגיע למקום ההופעה. למרות שנאמר ללהקה שההוריקן התפוגג, הם נוחתים ב 11 לספטמבר, למזג אוויר סוער במיוחד עם רוחות עזות. הרוחות לא פסקו גם בזמן ההופעה עצמה ואת התופים פשוט מסמרו לרצפה כדי שלא יזוזו. רינגו נזכר “השיער התנופף לי וחשבתי שזה מוזר, אבל התופים היו קשורים היטב, עשינו את זה לבסוף…”. מסיבת העיתנאים בג’קסונויל פלורידה, 11 בספטמבר 64 הביטלס “מתעופפים, להם ברוחות העזות באותה הופעה אחד הנוכחים בקהל סיפר: “אני זוכר את האכזבה מכיוון שהרוח העיפה את שיערם של הביטלס לאחור והתספורות המפורסמות שלהם לא נראו לעין. ישבתי על האדמה, לא רחוק מדי מהבמה. עם זאת, בקושי הצלחתי להבין מה הם שרים בגלל הנערות הצורחות. זה היה מטורף!” הנה דיווח על ההורקין דורה בחדשות בזמן אמת: עוד מיני סנסציה התרחשה שם בג’קסונוויל. הביטלס סרבו לעלות ולהופיע עד שיקבלו הבטחה שהקהל לא יהיה מובדל על פי צבע עור, משהו שהיה מקובל שם. אכן הם מקבלים את ההבטחה והקהל אכן היה מעורב בהופעה הזו. לנון הבהיר: “לא הופענו מעולם מול קהל מובדל ואנחנו לא מתכוונים להתחיל עכשיו. אני מעדיף שלא לקבל את הכסף על הופעות כאלו…”. אם זה לא מספיק, הביטלס מסרבים לעלות על הבמה עד שכתבי החדשות וצלמי הטלוויזיה יעזבו. בסופו של דבר עלה דרק טיילור, קצין העיתונות של הביטלס, אל הבמה ואמר לקהל: “הביטלס נמצאים במרחק של כמטר וחצי, הם הגיעו אלפי קילומטרים כדי להיות כאן, הדבר היחידי שמונע מהם כרגע להופיע אלו הם הצלמים”. זה עבד, והמשטרה נתנה את ההוראה לסיום הצילומים. הביטלס ידעו שצילומים פיראטים של ההופעה יוקרנו בבתי הקולנוע ובטלוויזיה ללא שום תמלוגים שישולמו להם וברגע שהוצאו הצלמים, התחילו הביטלס את ההופעה. הנה קטעים מההופעה שכן צולמו איכשהו: הנה קטע על נושא הסגרגציה (בידול) , מתוך הסרט שיצא לאחרונה Eight Days a Week ומספר על קריירת ההופעות של הביטלס: הנה ראיון שערך הכתב לארי קיין עם פול על נושא הקהל המעורב – לארי קיין ליווה את הביטלס במסע ההופעות הזה. כדי לסגור את הופעת הבלהות הזו כמו שצריך, לאחר 30 דקות של הופעה, הביטלס ירדו מהבמה. לקהל נאמר שהם ירדו לצורך הפסקה, למעשה הביטלס כבר היו בדרכם לשדה התעופה לטוס לבוסטון… “ההוריקן” המטאפורי הזה המשיך ללוות את חברי הלהקה לאן שהגיעו באותה תקופה וגם בשנים הבאות. שיאו יהיה ב 1966 עם פירסום הראיון בו לנון שיתף את דעותיו ומחשבותיו על מצב הנצרות באותה התקופה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

כיצד נולד לוגו הביטלס המפורסם עם ה T המאורכת על גבי כיסוי תף הבס של רינגו סטאר ? אף על פי שמעולם לא הופיע בעטיפת אלבומי הביטלס הרשמיים, הלוגו המפורסם הפך לסימן הכר של הביטלס, ולבסוף אף נרשם כסימן מסחרי ע”י חברת אפל בשנות ה 90. בתקופה הראשונה ב 1960 ו ב 1961, נתלה על תוף הבס של פיט בסט, שלט עם המילה The Beatles בוריאציות שונות. כשהצטרף רינגו אל הביטלס באוגוסט 1962, הלוגו שבתנוסס על תף הבס שלו היה לא ממש לוגו, אלא שם הבמה שאימץ לעצמו ריצ’ארד סטארקי. בהכנות לסיבוב ההופעות הגדול בעל שני החלקים יחד עם הלן שפירו הצעירה, הביטלס עמדו בפעם הראשונה לחוות סיבוב הופעות אמיתי ברחבי בריטניה. אמנם לא סיבוב בו הם האמנים שבמרכז, אבל בסיבוב כזה הם יוכלו להחשף ברמה ארצית בכל המדינה. אחד הדברים הראשונים שצריך היה לעשות, היה לבחור לוגו שיבליט את שם הלהקה על הבמות שיחליף את הפתק הסתמי שהיה תלוי על תף הבס של רינגו והחליף את שמו של רינגו שהתנוסס עליו. מקרטני התנדב לעצב לוגו שכזה. הרעיון היה לייצר לוגו 'צעיר' ולא מהודק מדי שיבליט את שם הלהקה ויביא גם טוויסט קטן. את הטוויסט הזה בחר מקרטני לייצר עם המחושים שיצאו מתוך ה B הגדולה. עם הלוגו הזה יצאו הביטלס לסיבוב ההופעות עם הלן שפירו וכשהגיע הזמן לחשוב על עטיפת האלבום הבא שלהם, מקרטני התנדב לעצב גם אותו. הוא שירטט ריבוע ובו ארבעת חברי הלהקה כשהם מופיעים מהכתפיים ומעלה - מאוד דומה לרעיון האומנותי של with the beatles. באמצע כמובן מיקם מקרטני את הלוגו החדש שעיצב. בשנות ה 50, פתח בחור בשם אייבור ארביטר שהיה מתופף במשרה חלקית, חנות לתופים בדרום לונדון בשם Drum City ובעצם היתה זו חנות התופים הראשונה בלונדון. החנות היתה פופלרית בקרב נגני ג’ז בעיקר. לימים פתח ארביטר גם את Sound City שהתמחתה בגיטרות. באפריל 1963, נכנסו לחנות התופים רינגו סטאר ובריאן אפשטיין על מנת לרכוש ערכת תופים חדשה לרינגו במקום ערכת ה”פרמייר” הישנה שהיתה לו. אייבור ארביטר מספר: “…קיבלתי טלפון מהחנות שאומר שבחור בשם בריאן אפשטיין נמצא בחנות עם מתופף. והנה אכן היה שם המתופף הזה רינגו , שמינגו או מה שמו. לא שמעתי על הביטלס באותם ימים…”. בתחילה הם ביקשו ערכת תופים שחורה לגמרי, אך רינגו שינה את דעתו לאחר שראה ערכה אחרת של לודוויג שמצאה חן בעיניו, בפרוספקט על שולחנו של ארביטר. הערכה עם הגימור המיוחד היתה זמינה וארביטר ביקש עבורה 238 ליש”ט. אפשטיין ממש לא רצה לשלם את המחיר הזה ולאחר משא ומתן הסכים ארביטר לקבל את הערכה הישנה של רינגו וביקש גם להוסיף את הלוגו של חברת לודוויג על תוף הבס, כיוון שהיה לו הסכם הפצה עם החברה. אפשטיין הסכים אבל ביקש שגם שם הלהקה יהיה על תוף הבס. ארביטר שירבט במקום על דף נייר את הלוגו המפורסם, כך שה B הגדולה וה T המוארכת מדגישות את המילה Beat. אפשטיין שילם 5 פאונד על עיצוב ורישום הלוגו על תף הבס. ב 12 במאי 1963, התופים החדשים הובלו אחר כבוד לאולפני הטלוויזיה של אלפא בבירמינגהם, שם הופיעו הביטלס בתכנית טלוויזיה. בסוף 1963החל הלוגו על תף הבס להתפורר והיה צריך לחדשו.התופים נלקחו ל’עיר התופים” והלוגו צוייר מחדש הפעם יותר גדול ובולט. הלוגו המקורי התנוסס בפעם האחרונה בהופעות ב”אולימפיה” שבפריז בפברואר 1964- השמועות אומרות שרינגו עדיין מחזיק בכיסוי עם הלוגו המקורי. הלוגו השני שצוייר ידוע בכינויו Sullivan, והיה בשימוש במהלך הופעת הביטלס הראשונה אצל אד סאליבן ב 9 בפברואר 1964. במקום להעביר את התופים לארה”ב, נרכשה ערכה חדשה בחנות במנהטן, כשרק תוף הסנאר והמצילות הגיע איתם מאנגליה. את כיסוי מספר שתיים הרכיבו על גבי תף הבס החדש. לאחר הסיבוב הראשון בארה”ב, נשלחו התופים לאולפני EMI בלונדון והכיסוי השני לא נראה עוד בפומבי. הביטלס החלו להקליט ולצלם את “לילה של יום מפרך” כמעט מיד לאחר שחזרו מאמריקה. הוחלט כי כיסוי חדש יעטר את תף הבס בצילומי הסרט. הפעם היה שם הלהקה בפונט דק יותר מאשר בכיסוי Sullivan. גם הלוגו של לודוויג היה מעט שונה. הכיסוי השלישי שימש בכל הצילומים של הסרט, ובמהלך הופעת הביטלס בקונצרט “All-Star” של מוזיקאל אקספרס, ב 26 באפריל 1964. שימוש אחרון בכיסוי היה במהלך צילומי You’re Going To Lose That Girl עבור הסרט Help ב 30 באפריל 1965. על סט הצילומים של סרטם הראשון של הביטלס ב31 במאי 1964 רינגו קיבל ערכת לודוויג חדשה, שכללה את תוף הבס הראשון. שוב צוייר כיסוי חדש, הפעם, בסגנון דומה לכיסוי המקורי. באוגוסט 1965 הביטלס חזרו לניו יורק לקראת תחילת מסע ההופעות בארה”ב. רינגו סטאר חשף את ערכת התוף הרביעית והאחרונה שלו, “לודוויג שחור”, יחד עם כיסוי חמישי חדש, שאיתו הופיע גם באצטדיון “שיאה” בניו יורק. כיסוי שישי הוצג לראווה במהלך תכנית טלוויזה שנקראה “המוזיקה של לנון ומקרטני” בנובמבר 1965. הכיסוי הזה היה בשימוש בעצם עד למסע הקסם המסתורי ב 1967 ושימש גם בהקלטות לאלבום סרג’נט פפר. למעשה הוא היה בשימוש גם במהלך החזרות עבור שידור הלויין העולמי הראשון “העולם שלנו”, שעבורו הביטלס כתבו וביצעו את “All you need is love“. עם זאת, לפני השידור חי, הכיסוי הוחלף על ידי עור כתום ואדום אותו אפשר לראות כבר בסרט מסע הקסם המסתורי. הכיסוי השישי חזר לביקור אחרון בצילומים לסרטון הפרומו ל Hello Goodbye ב 10 בנובמבר 1967. לאחר מכן בתחילת 1968 אוחסן באולפני אייביי רואד ומשם נעלם. את הכיסוי השביעי והאחרון ניתן לראות לשנייה וחצי בסרט Let it Be בו רואים ממש בתחילתו את מל אוונס סוחב אותו. מכיוון שלא נעשה בו שימוש במהלך ההקלטות, הוא אופסן ונמכר בסופו של דבר במכירה פומבית ב 1992.

לאחרונה עולה אצלנו דמותו של ג’ורג’ הריסון לא מעט. אם זה בפרויקט get back ואם זה בפרק שלם שהקדשנו לו בפודקאסט שלנו ובעזרתו המחשנו את מורכבותו הפנימית והקונפליקטים הסובבים אותו. הגילוי הכי מעניין מבחינתי על החבר הריסון, הוא שכל אדם באשר הוא, גם אם הוא חבר בלהקת הביטלס – משהו שכנראה אנחנו וכל קורא בבלוג שלנו היה רוצה להיות, יכול בתנאים מסוימים לנבול, להרגיש מתוסכל, אומלל ובמצוקה. אין באמירה הזו כדי להאשים מישהו בהרגשותיו של הריסון, אלא להדגיש שכשהדברים מגיעים לידי כך האור הופך מצרך נדיר והתקווה נגוזה לאיטה. ההתקבעות הזו באמצעה של צומת דרכים הופכת לחונקת. חייבים לבחור כיוון. במהלך טיול שערכנו בשבוע שעבר במוסקבה היו להפתעתנו ימים נאים ושמשיים למדי – הכל יחסית למוסקבה בחודש ספטמבר כמובן. באחד הימים קמנו לבוקר קודר, מעונן וקר. במהלך היום הזה השמיים נראו כמו שבכל רגע הולכים להמטיר עלינו מבול שאולי רק נוח זוכר. זה לא קרה. ברגע מסוים שהיה קודר במיוחד, פרצה לה בפתאומיות השמש מבעד לעננים ופיזרה את כל החששות. חוץ מההארה החזותית הפתאומית, קיבלתי גם הארה אחרת. לרגע הבנתי את הריסון. במהלך החיים אנחנו יכולים להרגיש מזופת. קורה נכון? הרגשה כזו שכל העולם נגדנו וששום דבר לא מסתדר כפי שהיינו רוצים. תקיעות. אז, לרגע קטן אחד, בוקע אור מבעד לעננים ומפיח תקווה.החיים הופכים לפחות מאיימים, אנשים נראים טובים, הכל עושה הגיון והרמוניה מציפה את החושים. את ההרגשה הזו המזוקקת, הזעירה, הרגעית והבלתי נתפסת, הצליח הריסון בכישרונו הרב ללכוד ולהלחין אל תוך Here Comes the Sun. בהסתכלות כללית על האלבום, הרעיון לפתוח אתו את צד ב’ הוא לטעמי רעיון מעולה. אם אני מסתכל בעיניי הקולנוען שאני לא, לאחר בניית המתח של I Want You שנגמר באבחה אחת. משתלט חושך על אולם הקולנוע. אתה קצת מסוחרר מהסצנה האחרונה וקצת תוהה בינך לבין עצמך ‘מה לעזאזל?’, ופתאום משום מקום מגיעים הצלילים האופטימיים של הריסון ומוכיחים שקיים בוקר גם לאחר הלילה הקשה ביותר. הימים הם ימים לא פשוטים עבור חברי הביטלס. בריאן אפשטיין הלך לעולמו כשהוא משאיר ריק ניהולי מאחוריו. הבסיס לקואופרטיב שלימים יהפוך לחברת אפל על כל הסתעפויותיה כבר יוסד על ידיו, אך כעת כשהביטלס ללא מנהיג, אין להם שום מושג כיצד להוביל את עסקי הלהקה קדימה. בפודקאסט שלנו, בפרק הראשון של מיני הסדרה על ‘1969 של הביטלס’, סיפרנו איך בד בבד הוקמה חברת אפל ובספק הרגשת זחיחות של כל יכולים, ספק בורות כלכלית, מתחילה גם חגיגת הבזבוזים הגדולה שבשלב מסוים גרמה ללנון להתוודות בראיון שאם כך זה יימשך, הם יהיו תפרנים תוך חצי שנה. ברנש בשם אלן קליין קורא זאת בעיתון ופונה לג’ון. ג’ון ויוקו נפגשים עם איש תעשיית המוסיקה קליין שניהל בעצמו קונצרן בשם ABCKO שאם זה ממש מעניין אז אלו ראשי התיבות של Allen and Betty Klein Company – חברת השותפות שהקימו אלן ואשתו בטי אי שם ב 1957 שהכילה בין היתר לייבל תקליטים ושירותי ניהול והפצה. הזוג המלכותי עם אלן קליין זמן קצר לאחר הפגישה עם ג’ון ויוקו, מחליט הזוג שמעתה והלאה אלן קליין הוא זה שינהל את עסקיהם. ג’ון מביע את רצונו שקליין ינהל גם את הביטלס. מקרטני מצדו דוגל במישהו אחר. לדעתו של אחיה של לינדה, ג’ון איסטמן, הוא עצמו הדמות המתאימה לייצג את הביטלס ואת עסקיהם. למעשה איסטמן כבר הגיע ללונדון על מנת לקדם את העניין. אתם יכולים לתאר לכם את מלחמת האגו בין ג’ון לפול על ניהול הביטלס. מלחמה שבה אין מנצחים. מה שהציע אלן קליין במסגרת תכנית השיקום שלו לחברת אפל, כלל בין היתר השתלטות על האחוזים בחברת Northern Songs, כאלו שלא היו שייכים לביטלס ולשפר משמעותית את הסכם התמלוגים שהיה לביטלס מול חברת EMI. במילים אחרות שיפור תזרים המזומנים לחברה. מכיוון שאין מי שלא רוצה להרוויח יותר כסף מבלי להשקיע עוד עבודה, זה הספיק על מנת שגם ג’ורג’ ורינגו ישבו בקסמיו. פול שנתן את מילתו כבר לגיסו לעתיד איסטמן, באמת ובתמים לא האמין לאלן קליין הממולח. הוא סבר שהנה קליין רואה בביטלס תרנגולת שמטילה ביצי זהב ויבחר הזדמנות טובה להשתלט עליהם ולהתעשר על חשבונם. בפגישות אינטנסיביות שנערכו במטה חברת אפל, התנהלו דיוניים קדחתניים לגבי העתיד ומי צריך לנהל את החברה. אתם יכולים לתאר את המתח ששרר שם. ברוב של 3 נגד אחד נבחר אלן קליין לנהל את עסקי הביטלס. ג’ורג’ שהסתייג בכל מאודו מהעיסוק בצד הפחות זוהר מבחינתו של הלהקה, קרי הצד העסקי של הביטלס החליט בבוקרו של יום אביב שהוא לא מסוגל לסבול יותר את הדיונים הללו בחברת אפל. זה היה דומה יותר מדי לבית הספר ואם כך אז הוא לוקח יום מחלה. ישיבת “שולחן עגול” של הביטלס ב 1969 – מי בשולחן? ג’ון איסטמן, מקרטני, לנון, יוקו, אלן קליין, רינגו ומורין. מי חסר? הריסון. בצורה מוזרה, כל פעם שג’ורג’ הריסון רצה לשבור את החוקים בכל מה שקשור בביטלס, אריק קלפטון איכשהו בסביבה והסיבה היא פשוטה. ג’ורג’ רואה בו את כל מה שהוא אנטי-ביטלס. אוזן קשבת, נגינת גיטרה בסגנון שונה ומקום בו הוא יכול להיות הוא עצמו. ג’ורג’ מגיע לביתו של אריק שמרוחק כ 30 דקות נסיעה מביתו שלו באישר והשניים מטיילים להם בגינת ביתו של אריק זו שג’ורג’ אהב מאוד לשוטט בה. הם אוחזים בגיטרות האקוסטיות שלהם ולמראה אור השמש באותו יום של תחילת האביב, ג’ורג’ מתמלא לפתע בפרץ אופטימיות. אריק קלפטון סיפר: “זה היה בוקר אביבי יפהפה. ישבנו בראש שדה גדול בתחתית הגן. היו לנו גיטרות ופרטנו עליהם כשג’ורג’ פתאום החל לשיר da da de da, it’s been a long cold lonely winter, ואט אט השיר התגלה לו עד שהגיע הזמן לארוחת הצהריים”. בריטניה סבלה באותה שנה מאחד החורפים הקשים שידעה מאז חורף 1963 ואולי לכך התכוון הריסון אבל שום דבר לא ידמה לחורף הקר, הארוך והבודד שהחל בינואר הסיזיפי של אותה השנה. חורף שהריסון עובר עם הביטלס ומרגיש שהוא קרוב לסיום. מכיוון שצרות באות בצרורות הביטלס לא היו הדבר היחידי שהעיק עליו באותה התקופה. בפברואר נאלץ ג’ורג’ לעבור ניתוח להסרת שקדיו, חודש אחר כך נעצר כשבביתו נמצאו סמים והידיעה הקשה מכל – לאמו האהובה לואיז התגלה סרטן סופני. יש הסוברים שהמשפט Here Comes the Sun שהפך גם לכותרת השיר, נטמע עמוק בתת המודע של ג’ורג’ וזאת לאחר הניסיונות המרובים של לנון לעבוד על הקטע Sun King בחזרות בינואר שם חזר על המשפט שוב ושוב כשניסה להתקדם איתו. אם כבר הזכרתי את לנון, זה מה שהיה לו לומר על Here Comes the Sun של הריסון: “השיר הזה הוא חלק מהדרך בה הוא [הריסון] מתקדם. הוא כותב כל מיני סוגים של שירים וברגע שהדלת נפתחת, השיטפון מגיע”. את ריף הגיטרה ההתחלתי עבור השיר הריסון מייחס למשהו שדומה לריף משיר אחר שכתב עבור ראבר סול בשם If I needed something ובאמת גם הריף שלו מבוסס על וארציות שונות על אקורד D. ג’ורג’ הזכיר גם את the bells of rhymney של הבירדז מ 1965 שגם הוא נשמע ממש כמו הפתיחה של If I needed something. את ריף הגיטרה היפה שממשיך את הריף ההתחלתי, השאיל הריסון משיר אחר מסוף 1968. זהו שיר שאותו הוא עזר לאריק קלפטון לכתוב עבור האלבום האחרון של Cream. “עזרתי לאריק לכתוב את Badge. כל אחד מחברי הלהקה היה צריך לכתוב שיר לאלבום Goodbye ולאריק לא היה אחד. עבדנו יחד וכתבתי את המילים ואז הגענו לחלק האמצעי ואז כתבתי את המילה bridge. אריק קרא את זה כ badge. ‘מה רע?’ הוא אמר. לאחר מכן, רינגו נכנס שיכור ונתן לנו את השורה ההיא על הברבורים שחיים בפארק”. למרות שותפותו של הריסון בכתיבת השיר הוא לא קיבל קרדיט על גבי הסינגל והאלבום (גם רינגו לא) אבל כשהגיע הזמן להוציא את האוסף Best of Cream, שמו של הריסון כבר צורף לקרדיט יחד עם הזכויות לחברת ההפצה שלו Harrisongs. עקב בעיות חוזיות הריסון שגם תרם גיטרה מלווה בהקלטות השיר, צוין הקרדיט על העטיפה כ L’Angelo Misterioso – ‘המלאך המסתורי’ – שם שישתמש בו גם כשיתרום נגינת גיטרה עבור אלבום הבכורה של בסיסט Cream ג’ק ברוס – Songs for a Tailor. הסינגל עבור Badge יצא במרץ 1969, משהו כמו חודש לפני אותו בוקר אביבי מיוחד בו נכתב Here Comes the Sun. שימו לב לריף הגיטרה ממש באמצעו של השיר. זוהי כלל לא השערה שהריסון השאיל את הקטע מ Badge. על גבי נייר המכתבים עליו כתב מאוחר יותר את מילות השיר הוא כתב ליד המילה middle בסוגריים song badge כנראה כדי לזכור את הריף שהוא רוצה בקטע הזה. הריסון ככל הנראה ממש אהב את קטע הגיטרות ב Badge מכיוון שהוא גם הגדיל וממש ‘העתיק’ אותו לפתיחת השיר שכתב לרינגו It Don’t come easy ובאצילותו העניק את קרדיט הכתיבה לרינגו. הנה השיר היפה הזה בביצוע מנחה של ג’ורג’. שיתוף הפעולה הזה הריסון את קלפטון ימשיך גם לסוף 1969 כשג’ורג’ יתלווה אליו להופעות עם הצמד Delaney & Bonnie שקיבלו הצעה מהריסון לעבור ולהיות מוחתמים בחברת אפל מה שלא עבד בסופו של דבר. הנה Delaney & Bonnie יחד עם קלפטון והריסון על הבמה בקופנהגן ב 10 בדצמבר 1969. בחופשה בסרדינה ביוני 1969 בה הוא בילה עם פאטי, הריסון סיים לכתוב את Here Comes the Sun וכותב את מילותיו על גבי נייר מכתבים בעל עיטורים ומשפטים הודים. חדי העין יבחינו בתמונת המילים בכיתוב “סקובידובי” שהוא גרסה מוקדמת ל “דו דו דו דו” ששר הריסון בשיר. למזלנו הוא התעשת בזמן. הזוג המלכותי בדרך לסרדיניה מתישהו קצת לפני תחילת ההקלטות הרשמיות עבור אבי רואד שהחלו ב 1 ביולי 1969, מקליט הריסון דמו אקוסטי בביתו לשיר. שבוע אל תוך תחילת ההקלטות וכבר הלהקה עובדת על שיר של הריסון – שינוי מרענן בגישה מהאלבום הלבן. מה שלא השתנה הוא העדרו של ג’ון מהסשן אבל לטובתו הפעם היה לו תירוץ טוב. החלמה מתאונה שעברו הזוג יחד עם ג’וליאן וקיוקו בתה של יוקו. ג’ורג’ מתחיל להסביר לחבריו הנוכחים באולפן על מבנה השיר ובמיוחד לילד יום ההולדת רינגו שחגג את יום הולדתו ה 29 והנה מה שסיפר בסרט הנפלא של סקורסזה על הריסון: “הוא אמר ‘אה, יש לי את השיר הזה. הוא בקצב של שבע וחצי’. ‘כן אז?’ הוא יכל לדבר איתי בערבית וזה היה אותו הדבר. הייתי צריך למצוא דרך שאוכל לעשות זאת פיזית ובתזמון מושלם. זה אחד מהטריקים ההודים האלו”. יחד עם פול על הבס וג’ורג’ על האקוסטית ובקולות מנחים, באווירה יחסית קלילה, הם מקליטים 13 טייקים כשעם האחרון המוצלח ביותר הם ממשיכים. הריסון שכבר מחפש לעלות רמה, מקליט מחדש את ערוץ האקוסטית שהיה פחות מוצלח לטעמו. רוצים לשמוע קטע מטייק 1? בוודאי שכן. בקטע הבא תוכלו לשמוע את טייק אחד בסופו ג’ורג’ אומר ספק בצחוק ספק בעצב: “זו אחת הפתיחות הטובות ביותר שלי!”. הנה טייק 9 המלא: למחרת ממשיכה העבודה על השיר כשההתמקדות היא בהקלטת הקול המוביל של ג’ורג’ ובקולות ההרמוניה. תאזינו כמה זה יפה גם כשזה מבודד: היום מסתיים עם מיקס מונו מהיר שמיוצר על ידי ג’ורג’ מרטין והטכנאים על מנת שג’ורג’ יוכל לקחת ולהאזין. ב 16 ביולי, שוב מוקדש עוד זמן לשיר כשהפעם ההתמקדות היא בהקלטת מחיאות הכפיים כפי שג’ורג’ חשב שצריך שיהיו בשיר. המשימה לא הלכה בקלות עבור שלושת הביטלס. קראתי היכן שהוא שגלין ג’ונס שליווה את פרויקט גט בק השתתף גם הוא בסשן מחיאות הכפיים ופרש בשלב מסויים. בסופו של דבר הושלמה המשימה וג’ורג’ התפנה להוסיף אורגן הרמוניום לשיר. עדיין משהו היה חסר בראשו של ג’ורג’. ב 4 באוגוסט לאחר הקלטת ההרמוניות יוצאות הדופן עבור Because, הריסון מקבל מיקס סטריאו ל 2 שיריו עבור אבי רואד (Here comes the sun ו Something) על מנת שיאזין ויבדוק האם הוא מרוצה. ג’ורג’ מגיע למסקנה שנדרשת עוד עבודת גיטרות ולכן ב 6 באוגוסט הוא מקליט עוד שכבות של גיטרה לשיר. באותו רגע באולפן מקביל (או יקום מקביל), מקליט מקרטני תוספות של מוג סינתיסייזר עבור ‘פטיש הכסף של מקסוול‘ – אזכיר שזהו המוג סינתיסייזר שרכש ג’ורג’ לאחר שהתלהב קשות מהכלי. תוכלו לקרוא עליו בבלוג בפוסט עבור Because בהרחבה. במהלך תוספות הגיטרה של ג’ורג’, הוא מקליט טרק של סולו גיטרה עבור קטע הברידג’ שבסופו של דבר מוחלט לא לעשות בו שימוש. הנה קטע קטן ומקסים מ 2012 בו יושבים דאהני בנו של ג’ורג’ יחד עם ג’ורג’ מרטין ובנו ג’יילס באולפני אבי רואד ומגלים יחדיו את הסולו הקטן והמיותר הזה. שימו לב כמה ג’ורג’ מרטין מרוצה מהתזמור שכתב. אם הזכרתי את התזמור, הריסון מבקש מג’ורג’ מרטין עיבוד תזמורתי עבור 2 שיריו באלבום. אולי כי כבר הרגיש שהגיע לרמה של לנון ומקרטני או מכיוון שידע שזהו האלבום האחרון של הביטלס בו רצה להציג לראווה יצירות מופת. מתישהו אולי נמצא עוד הקלטה של לנון שתשפוך אור על הנושא. ב 15 באוגוסט מקבלים 2 שיריו של ג’ורג’ עיבוד תזמורתי כשתזמורת מגיעה לאולפן על מנת להקליט ב 2 סשנים במקביל, עיבודים לכמה שירים עבור האלבום אבי רואד כשהמטרה היא לסיים את העבודה באותו היום. נראה שהמשימה הצליחה והעבודה על השירים של ג’ורג’ הגיעה לסיומה. או שלא. 15 באוגוסט – ג’ורג’ וג’ורג’ מקליטים את התזמורים לשירים שלו זוכרים את המוג? ב 19 באוגוסט ג’ורג’ נזכר שהוא רוצה גם מוג ב Here Comes the Sun. בכל זאת מוג שלו, אי אפשר לומר לו לא. הנה קטעי המוג היצירתיים שהרכיב הריסון על גבי השיר יחד עם קטעי התזמור שהוקלטו 4 ימים קודם לכן. נסתיימה העבודה על השיר ולסיום קוריוז קטן. ב 2003 כשהושק שירות המוסיקה אפל טיונז, הביטלס לא היו חלק מהקטלוג המוסיקלי של השירות. לקח 7 שנים עד שהקטלוג של הביטלס הצטרף לשירות מסיבות אלו ואחרות. כשזה קרה, רוצים לנחש מה היה השיר הנמכר ביותר בשירות הסטרימינג של אפל. נכון Here Comes the Sun. גם כיום הוא מופיע בראש רשימת שירי הביטלס האהובים בשירות. לסיום, הנה עוד כמה תמונות מהאולפן. 9 ביולי 1969 5 באוגוסט 1969

אוגוסט לוהט ונעים לכולכם! ממש עכשיו התפרסם הפרק החדש בפודקאסט בסדרת ‘1969 של הביטלס’ שמהווה גם חלק ב’ של תקופת ההקלטות לאלבום הנפלא ‘אבי רואד’. הפרק יסגור גם את חודש אוגוסט של 1969. חודש אוגוסט בלונדון בשנת 1969 היה גם הוא לוהט. אולי לא במזג האוויר שהיה אמנם חם יחסית ללונדון, אבל התאים לעונה, אלא בין חברי הביטלס שסיימו לעבוד על האלבום האחרון בהחלט שיקליטו יחדיו. בניהם היחסים הלכו והתלהטו והגיעו להבנה הבלתי נמנעת. בפרק החדש נשלים יחד עם הביטלס והפרשן שלנו לנון את ‘אבי רואד’, נתזמר אותו, נוסיף קצת עיטורים של מוג סינתיסייזר ונבין אחת ולתמיד מדוע זה אלבום גדול מהחיים. בין היתר, שלב אחרי שלב, נעבור יחד עם הביטלס רגעים אחרונים בחיי הלהקה ונזיל דמעה פה ושם. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa תודה רבה ל Gal Paldi על העזרה הנהדרת בעריכה הלשונית. כמו תמיד, אשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק, האלבום, לשתף רגשות על התקופה הקשה הזו של הביטלס ובעצם על כל דבר שתרצו לכתוב.

היי אהלן! עכשיו אפשר לומר שחצי מסדרת 'מריבולבר לפפר', מאחורינו. לפחות החלק של ריבולבר. הפרק החדש שהתפרסם ממש עכשיו ב ביטלמניקס - הבלוג והפודקאסט סוגר את החלק של ריבולבר עם ההגעה בסערה של הביטלס לארה"ב. מגזין נוער שפרסם מחדש את הראיון של ג'ון עם מורין קלייב שהתפרסם בתחילת השנה בבריטניה, עורר מהומת אלוהים לקראת ההגעה המתוכננת של הביטלס לאמריקה. גם על בריאן אפשטיין עברה תקופה לא קלה. הביטלס השתנו, אבל הוא לא. חושיו כבר לא היו מחודדים כמו בתחילת דרכם של הביטלס ותקריות ובעיות שונות ומשונות החלו לרדוף את הלהקה הזו. מתחת לאפו של בריאן, הועבר הראיון הזה של ג'ון עם מורין למגזין הנוער האמריקאי. אבל על ידי מי? הביטלס הגיעו לאמריקה כשהם מפוחדים, מתגוננים ונאלצים, במיוחד ג'ון, להתנצל ולמזער את הנזקים ככל האפשר. ככל שהתקדם הסיבוב הזה, פול מקרטני שלא היה בטוח שהוא רוצה להפסיק להופיע, השתכנע שזה הצעד הנכון לעשות. כשהכל הסתיים, כולם נשמו לרווחה. אבל מה עושים עכשיו? לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט הזה ולדעת מה דעתכם על הסיבוב הזה בארה"ב ובכלל על הסדרה עד כה. האזנה נעימה!