היום נפרסם תרגום למאמר קצר שנקרא “1963 – השנה שבה מצאו הביטלס את הקול שלהם” והוא מתרכז בהקלטות שעשו הביטלס עבור ה BBC בעיקר ב 1963 שהכילו לא מעט קאברים שלא יצאו לאור באלבומים או בסינגלים ותרמו רבות לדרך בה ביצעו הביטלס שירים ובעצם המשיכו בצורה טבעית מאוד את מה שעשו הביטלס על הבמות מאז המבורג שם נאלצו לדלות קאברים מכל הבא ליד.
המאמר פורסם ביוני 2013 ב”אטלנטיק”, על ידי קולין פלמינג והנה הוא לפניכם.
לאחר שבילתי יותר מדי זמן מהחיים שלי בלימוד הביטלס, לפעמים אני אוהב לשחק משחק עם מעריצים אחרים. אני שואל אותם איזה שנה היתה הכי טובה ללהקה, לפני שאני מציע תשובה משלי. אנשים רבים בוחרים ב 1967, כאשר Sgt Pepper יצא ועיצב את רוח הזמן של תרבות הפופ. אחרים מעדיפים את 1964, השנה הראשונה של הביטלמניה. לפעמים אני מקבל תשובות כמו 1965, השנה שבה הביטלס הפיקו את יצירת המופת הראשונה שלהם Rubber Soul. אבל כשאני מספק את תשובתי – 1963, אני בדרך כלל פוגש מבטים תמהים.
זה לא פלא. חמישים שנה חלפו מאז אותה שנה קסומה ומעצבת של הלהקה, אך רוב המוזיקה שהביטלס הקליטו בה נותרה לא מושגת מסחרית.
1963 היא השנה יוצאת הדופן של הביטלס.
ב -1963 התפוצצו הביטלס באנגליה. אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me, יצא במארס, ואחריו המגה להיט סינגל “She Loves You” בחודש אוגוסט. האלבום השני שלהם, with the Beatles, ועוד סינגל להיט, “I want to hold your hand” אחריו בסתיו. בנות צועקות, המוני מעריצים, המוני אלבומים שנמכרו – זה היה כשהכול התחיל. אבל הביטלס היו תיבת נגינה אנושית אמיתית באותה שנה.
אחת המחויבויות הרבות שלהם היתה להופיע באופן קבוע ב- BBC, לקרוא בקשות, ללעוג זה לזה, לצחוק על המנחה ולנגן גרסאות חיות של כל מה שהמאזינים רצו לשמוע, בין אם זה היה החומר שלהם או מגוון עצום של קאברים: אלביס פרסלי; שירי רית’ם-אנד-בלוז שבוצעו על ידי להקות שאבדו בזמן כמו ה Jodimars; שירים מהצגות ברודווי, אמריקנה, באדי הולי, קארל פרקינס, צ’אק ברי ולהקות בנות. אם אתם רוצים לשמוע מה עשה את הביטלס למה שהם, כאן הוא המקום שבו אתם רוצים להתחיל.
אף על פי שהסשנים הללו (כולל כמה מ -62 ו -64, ואחת מ -65, אבל בעיקר מ -63′) יכולים למלא 10 דיסקים, רק דיסק כפול שוחרר מסחרית. Live At the BBC – משנת 1994 – הוא בסדר. [נכון לזמן כתיבת המאמר, מאז שוחרר חלק 2 שנקרא On Air]. אי אפשר לטעות עם זה. אבל השירים דיי הוצאו מהקשרם באלבום, וההקשר הוא הסיבה הטובה ביותר להאזין לתוכניות הבי-בי-סי של הביטלס. זו לא מוסיקה שנועדה להישמע בצורה של כמה קטעים שנלקחו מפגישה אחת כאן ואחרת שם. לכל אחד מ -40 הקלטות הBBC מ -63 יש תחושה מסוימת, ביתית, כאילו זה מיני אלבום בפני עצמו, ורצף הפגישות בכללותו מראה את ההתפתחות המהירה של הלהקה.
לא קיים ארכיון רשמי של פגישות ה- BBC, ונראה שהקלטות המקוריות כבר נעלמו. אבל עם הזמן – ובמיוחד עם האינטרנט המהיר, הקלטות תוצרת בית מן השידורים המקוריים צפו על פני השטח ונתפרו יחד לתוך אוספים שלמים יותר ויותר. למי שמחפש מאפשר למצוא את הגירסה המלאה ביותר של המפגשים, באדיבות לייבל בשם Purple Chick באינטרנט. מתחילתם ועד סופם, זהו פלא מוחלט.
אם אי פעם שאלתם את עצמכם אם הביטלס כאנשים היו מצחיקים כמו שהביוגרפיות שלהם מספרות, הנה ההוכחה שלכם. הם יורדים זה על זה, בין נגינה וקריאת בקשות לשירים שנשלחו לתחנה. תלמידת בית ספר מתחילה את בקשתה “מר ביטלס היקרים”, זה מפיק צחוק קצר ומוכר מפול מקרטני. זה צחוק בטוח בעצמו שמעריך כי הקהל של הלהקה התחיל להבין את ההומור שלה באופן כלשהו, בדיוק כמו שהביטלס הבינו את המוזיקה שהגיעה לפניהם יותר ויותר ומצאו דרכים להתעלות עליה.
באחת מסשני המפתח, ב 16 ביולי, הלהקה הקליטה 17 שירים, ואנחנו מוצאים את הרביעייה עובדת בצורה נחרצת על הקאברים עם אותו חסד כפרי וריאליסטי שיצמח מאוחר ליצירות מופת באמצע הקריירה של הלהקה. הקאבר ל “To Know Him Is to Love Him”. השיר נכתב על ידי פיל ספקטור (הכותרת הגיעה ממה שנכתב על מצבתו של אביו) והיתה להיט עבור ה Teddy Bears שלו.
ג’ון לנון שינה את Him ל Her, וקולו נפרש מעל ההרמוניות העשירות, ה whoa-hoas שלו מקשרות שורה אחת לבאה. עירום הוא שם המשחק כאן, ג’ון המאצ’ו, מפשיט את עצמו מוזיקלית עם כל הצהרת אהבה בשיר. המפתח המינורי משווה לקולו משהו קודר, סתווי. זוהי פגיעות מוחלטת, קריאה של רגשות שאינם מדוברים בהן בדרך כלל (ונעלמו לחלוטין מהגרסה המקורית של ה Teddy Bears), המשותפת כעת לכל מי שקורא. מאזינים מקריים עשויים לחשוב שלנון הזה רחוק מאוד מלנון של Rubber Soul – שהיה נקודה גבוהה של הקריירה שלו – אבל את אותה הרגישות של הביצוע הזה אנו מוצאים גם ב “Girl” ו “In My Life“.
הביטלס ב 1963 בסשן עבור התכנית Saturday Club
באותו המפגש הופיע הניסיון של הלהקה ל”I Just Don’t Understand”. כאן, קולו של לנון קיבל מין סווינג R&B אבל ההרכב מנגן במוד קאנטרי ווסטרני, וזה נשמע אפל, כמו מערבון של ג’ון פורד. אלו הביטלס, כפי שדילן היה אומר, “מערבבים את התרופה”. בשיא היצירה שלהם – כלומר באמצע הקריירה שלהם Rubber Soul, Revolver, ו Sgt. Pepper – הביטלס היו מאסטרים בהרכבת קולאז’ים. אתה מקשיב ל “I Just Don’t Understand”, ובקולו של לנון אתה שומע את אותה יללה מחוספסת מהתהום, השולטת ב”Tomorrow Never Knows” מ Revolver של 1966 או את סגנון הקאנטרי החשמלי של “What Goes On“, מ Rubber Soul או את הבלוז החיוור, המלוטש, של “She’s Leaving Home“, מ Sgt Pepper.
הסשן המהיר מ 2 ביולי היא מפגן כוח של שירים מג’אנרים שונים. הביטלס מביאים שירים מן העבר ושוב מתנסים עם אלמנטים שונים מז’אנרים שונים: מתחילים עם אלביס פרסלי של “That’s All Right” כשמקרטני הולך נגד המסורות שנקבעו על ידי הגיבור שלו. לשיר ניתן גוון בולט של ליברפול, כאילו הביטלס טוענים שזה מצפון אנגליה, ה”פילים” של ג’ורג ‘הריסון מספקים גם כן פרשנות משלהם. ממשיכים דרך “There’s a place“, הקומפוזיציה הבוגרת ביותר עד לאותו יום -רוק אנד רול עם התבוננות פנימית, הבסיס עבור העבודה הטובה ביותר בעתיד. הביצוע הגמלוני של “קרול”, של צ’אק ברי הוא הבא, לפני שהלהקה תבצע את הקלטת ה BBC הטובה ביותר שלהם. ארתור אלכסנדר שר R&B חזק יותר מכל אדם אחר בארצות הברית. עבור להקה של לבנים בני 20, מוקדם לחשוב שהם יכולים לבצע את השיר הטוב ביותר שלו, “Soldier of Love”, זו או איוולת או מודעות עצמית שמתפתחת; עבור הביטלס, בתאריך זה, זו היתה האופציה השנייה. לראשונה אנו שומעים את התנופה הביטלסית, הכמעט אלימה, התקפה נמרצת וחוזרת, שחזרה על עצמה מחדש בשנה הבאה ב”A Hard Day’s Night” עד אז, הביטלס העלו את הקצב, אבל זה היה אותו קצב בסיסי.
ממשיכים עם קאברים של קארל פרקינס ל “Lend Me Your Comb” ו “קלרבלה” של ה Jodimars ואתה מקבל את התחושה כי לא היה דבר שהם לא יכלו לקחת על עצמם ולשפר. אבל שיפור לא היה הנקודה. הביטלס יצרו משהו אחר.
סשן עבור ה BBC שנערך בתיאטרון פאריס שבלונדון
כדי להיות כותב שירים טוב, אתה צריך להיות מאזין טוב. ומה שאתה באמת שומע בסשנים של ה BBC ב 63 הוא את הביטלס מקשיבים לעצמם.
אנחנו חייבים את הלהקה שכולנו מכירים לסשנים האלו.