top of page

רינגו הוא לא בדיחה. הוא היה גאון ולביטלס היה מזל שהיה להם אותו

עודכן: 7 ביולי 2023

אמרו שאנחנו מזניחים את רינגו. אמרו שלא התייחסנו יותר מדי להופעה המתוכננת שלו בארץ. אמרו שלא התרגשנו כשהכריזו עליו כסר סטארקי. אז אמרו. לא היה כלום כי אין כלום. כהוכחה, אקדיש היום תרגום של מאמר שכותרתו היא: “רינגו הוא לא בדיחה. הוא היה גאון ולביטלס היה מזל שהיה להם אותו”. המאמר התפרסם ביולי 2015 לכבוד יום הולדתו ה 75 של רינגו ע”י ג’יימס וודל במגזין הבריטי השבועי ספקטטור. הנה הוא לפניכם.

ערב יום ההולדתו ה 75, הגיע הזמן לחגוג את תרומתו המוזיקלית של רינגו סטאר לפאב פור.

“הוא היה החיפושית המשפיעה ביותר” טענה לאחרונה יוקו אונו. כאשר פול וג’ון זיהו אותו לראשונה בהמבורג, בחליפתו ועם זקנו, יושב ושותה בורבון, הם נדהמו.

“זהו מוזיקאי בשל ובוגר” חשב פול.

לילה אחד ישב רינגו במקום המתופף שלהם אז פיט בסט. “אני זוכר את הרגע” אמר פול, “אני עומד שם ומביט בג’ון ואחר כך מביט בג’ורג’, והמבט על פנינו היה כמו … מה זה? וזה היה הרגע, זו היתה ההתחלה של הביטלס”.

אני חושב שרינגו סטאר היה גאון. נראה שהעולם לאט לאט מגיע לתובנה. לפני חודשיים, הוא נכנס סוף סוף להיכל התהילה של הרוקנ’רול – החיפושית האחרונה להיכנס. הגיע הזמן. ב 7 ביולי הוא יהיה בן 75.

רינגו בהחלט צריך להיות מפורסם רק בהיותו רינגו: מצחיקון, עגמומי, מוזר. רינגו הפך ללבירפולי בר המזל מכולם שקיבל את ההדמנות הגדולה ביותר בהיסטוריה של השואו ביזניס, וזאת ברגע שפיט בסט גורש לתמיד. הוא לא היה מרהיב. הוא נתן מקצב לביטלס, מפצה על היעדר טכניקה עם ה”מילויים” האופייניים לו, כשהוא מצליף ורושף על התופים בין המוזיקה והמילים.

רינגו היה נמוך, עם אף גדול ובאופן מסורתי הביטל הפחות מושך. כשהלהקה ניגנה בהופעות, הוא הניע את הראש שלו וחבט בתוף הבס. בטלוויזיה, בדצמבר 1963, הקומיקאי אריק מורקמבה כינה אותו בונגו. הרעיון של יצור מגוחך במקצת עם שם מטופש, שרוכב על הכריזמה המבריקה של חבריו, איכשהו נתקע ולא המשיך הלאה.

ה“סכין בגב” שסטאר קיבל, יוחס פעם לג’ון לנון. הוא נשאל אם הוא חושב שרינגו הוא המתופף הטוב ביותר בסביבה, לנון השיב שהוא אפילו לא המתופף הטוב ביותר בביטלס. אם זה נכון, אולי לנון רמז על מקרטני – פול תופף בקטעים מאוחרים של הביטלס.

אבל לנון לא אמר זאת !

הביוגרף של הביטלס מארק לואיסון ציטט ככל הנראה את הקומיקאי ג’ספר קארוט, שנראה כי התבדח בסגנון לנון ב 1983, שלוש שנים אחרי הרצחו.

הבדיחה הזו גרמה לאי הבנה רצינית וחמורה של תפקידו של סטאר. נכון, הוא כתב רק שניים מהשירים של הביטלס (“Don’t Pass Me By” ו “Octopus’s Garden“, עם קרדיט על “What Goes On” מראבר סול, (וגם קטע אינסטרומנטלי מ 1967 שנקרא Flying). הוא שר קול מוביל עם הקול העגמומי המאנפף הייחודי שלו בשירים האלו ובעוד 8 שירים אחרים ב 13 אלבומי הביטלס. עם זאת, בהתמקדות הנכונה בפן המוזיקלי שלו נחשפת ההכרחיות שלו לשלושת האחרים. המקצבים שלו היו מהדוקים ומדבקים ועוצבו על ידי הגיטרות והקולות: לעולם לא פולשניים מדי, תמיד עקביים. חבטותיו מאחורי תוף הבס עזרו ליצור פאר כמעט בכל קטע שהקליטו הביטלס.


זה התחיל מוקדם. רבים עשויים להניח כי ‘She Love You‘ (מאמצע שנת 1963) נפתח רק עם המילים, שמושרות במקהלה. למעשה, דווקא המהלומות הפנטסטיות של סטאר על תופי הטום טום הן אלו שפתחו את השיר. במשך שתי דקות ו 20 שניות מהפכניות, הוא מכתיב את הקצב. עם שימוש מרתק בהיי האט הוא מפתח דינמיקה ומגביר דציבלים באופן שטרם נשמע בהקלטה של הביטלס. ההמולה הקשה הזאת היתה קריאת מלחמה של הלהקה, מאז 1964 ועד 1965, הביטלס ניערו את העולם.

במחקרו המפורסם על הלהקה, Revolution In the Head, אמר איאן מקדונלד על She Love You משהו שקשור לחלוטין לחשיבותו האמיתית של סטאר:

“מעבר למילים הבסיסיות ולמוזיקה יש את העבודה החשובה של סידור הכלים, שם הביטלס הפכו מצמד לרביעייה”.

זה אחד הנקודות הפיקחות שנאמרו עליהם.

מכונת השירים של לנון-מקרטני שומנה היטב על ידי המוזיקליות הגמישה והמדוכדכת של ג’ורג’ הריסון. אבל גם על ידי הדיוק של סטאר. בשני העשורים האחרונים, ההתמקדות היתה במי כתב את מה, ומה היה הביטל החשוב ביותר, אבל היא הסתירה אמת בסיסית יותר: הביטלס היו גדולים רק בגלל גדולתם של ארבעה גברים שהלחינו וניגנו יחד. בלי סטאר בתערובת, הם היו נשמעים די שונים, וכנראה לא כאלה נפלאים.

רינגו נעשה מתוחכם יותר לאחר שהביטלס הפסיקו להופיע מאמצע 1966, והפכו את האולפן למעבדה. בלעדיו, לא היו קטעים של הביטלס כמו “Tomorrow Never Knows“, אשר מסיים את האלבום ריבולבר. עם החריקות של הלופים והקול המוזר של לנון, כל זה מוחזק יחד על ידי שליטה מדהימה של סטאר בתופי הטום טום. התיפוף שלו הופך את השירה הזאת למוזיקה שאמאנית, ועדיין טרייה לגמרי.

עוד מופעים של כושר ההמצאה של רינגו נמצאים בכל מקום: המילויים של הדקה וחצי הראשונה של “A Day In the Life” בפפר.

הפראות וחוסר הרחמים והשליטה ב “Helter Skelter” מהאלבום הלבן.

הג’אז העסיסי, והשימוש במצילות, ב “I Want You” מאבי רואד, ובסופו של דבר, בצד השני של של אותו האלבום, במחרוזת – סולו התופים היחידי שלו (הוא לא אהב סולאים).

העדר של הקשבה עמוקה לא איפשר לרינגו להיחשב למוזיקאי כמו ג’ון, פול וג’ורג’. כאשר הביטלס לקחו אותו (המנהל בריאן אפשטיין נאלץ לפטר את בסט), רינגו היה למעשה נגן מנוסה מאוד, והרבה יותר מוכר בליברפול מהאחרים.

13 שנים אחרי הספר של מקדונלד, כתב עוד סופר ביטלס מהימן, ג’ונתן גולד:

“ההזמנה להצטרף לביטלס הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה אי פעם לרינגו סטאר. אבל היענותו של רינגו להזמנה הייתה אחד הדברים המעולים ביותר שקרו אי פעם לביטלס.”

זה נכון. הביטלס היו זקוק למתופף טוב וחזק יותר ויותר ביטלסי מפיט בסט.

עכשיו כשהוא מגיע אל שלושת רבעי המאה שלו, אין ספק שאדם זה ראוי לכבוד אוניברסלי, כי הוא חלק חיוני מאחת התרומות הבולטות ביותר של בריטניה למאה ה 20.

44 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page