שבוע חדש ומצוין לכולכם. את השבוע הזה נקדיש לאחד, סר פול מקרטני שמו, שחוגג מחר את יום הולדתו ה 76. מה נאחל לו ? עושר (יש לו), בריאות ואושר (טפו טפו טפו), ואלבום חדש ומצוין (ממש תיכף נדע…).
אז איך הכי טוב לפתוח שבוע שכזה ? כמובן שעם החלק החמישי של סדרת הפוסטים הבלתי ניתנת לעצירה “תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966”. להזכירכם אנחנו נעזרים בספרו של ר. גארי פטרסון שכתב את The Walrus was Paul שיצא ב 1994.
למי שלא שמע ולא ידע, הנה תקציר הפרקים הקודמים:
בחלק הראשון בסדרה חזרנו ל 1969 השנה בה התפתחה תאוריה מוזרה ומסקרנת, אותה חשף סטודנט בשם טום בשעה שהתקשר אל תחנת רדיו בדטרויט ושטח בפני השדרן ההמום את מה שחשב שגילה – פול מקרטני מת בשנת 1966 והוחלף בידי כפיל.
בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, ראינו איך הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה, ומייצרים תאוריה חדשה משלהם כשהם שותלים רמזים על גבי עטיפת האלבום.
בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי”, ונוכחנו שהביטלס מסרבים לתת לסיפור לגווע.
בחלק הרביעי, הביטלס בצל החיכוכים ואי ההסכמות, ממשיכים ושותלים רמזים על גבי השירים עצמם ומכיוון שעטיפת האלבום היא חלקה וללא תמונות, מצורף פוסטר עם קולאז’ תמונות שונות ומשונות שממשיכות ללבות את התאוריה.
בחלק החמישי נבדוק האם הביטלס ממשיכים הלאה עם הסיפור גם כשדי ברור שהקריירה שלהם מתקרבת לסופה.
היום: “אבי רואד” או “אחד ועוד אחד ועוד אחד הם שלושה“.
מכיוון שהחומר לאלבום Let it be ישב לא בשימוש באולפן, הביטלס תכננו תכניות למה שיהיה האלבום האחרון המוקלט שלהם. פול ניגש לג’ורג’ מרטין ושאל האם הם יוכלו לעשות אלבום בצורה בה עשו אלבומים בעבר. מרטין נזכר שהיה מופתע מהצעתו של פול, אך הסכים כל עוד חברי הלהקה יאפשרו לו להפיק את האלבום בדרכו כשהם בוטחים בו לגמרי בכיוון אליו הוא יוביל. תחת הדרכתו של ג’ורג’ מרטין, אבי רואד הוקלט במהירות והעלה זיכרונות מההתרגשות המוקדמת שהביטלס יצרו בתקופה שלפני האלבום סרג’נט פפר. למרות שהקסם היה קיים, לצידו היה גם מתח שלבסוף פירק את הביטלס לגורמים. הקונפליקט גדל בין חברי הלהקה אבל עכשיו היה ממש מורגש בין לנון למקרטני. נראה כאילו אבי רואד התחלק בין שירי הרוקנרול הפרימיטיביים של לנון והקטעים המופקים של מקרטני. מרטין נהנה לעבוד עם פול כשהם מפתחים יחד פופ תזמורתי שהיה האנטי תזה לאנרגיה הבסיסית והיצרית של ג’ון. למעשה אבי רואד הפך לעוד פשרה. ללנון ניתן הצד הראשון על מנת להציג את שיריו כשהמלודיות העדינות של פול מעטרות את הצד השני ומשקפות את השותפות היצירתית בין ג’ורג’ מרטין לפול. מקרטני נזכר במתח בהקלטות כשהוא התראיין עבור מגזין Life ב 16 באפריל 1971. פול הרגיש שג’ון מתעניין עכשיו בלבצע את היצירות של עצמו בלבד. בראיון אחר עבור מגזין ה Musicain באוקטובר 1986, מקרטני הודה שהיה מעט בוסי או ניסה ל”הפיק” את שאר חברי הלהקה. מסתבר ששאר החברים לא חסכו ממנו את ביקורתם, וטרחו להזכיר לו את מקומו ושלחו אותו “לעזאזל”. בנקודה הזו פול מבין שהוא הפך להיות שחצן ומתחיל לשמור את דעותיו לעצמו. אחרי הכל ג’ורג’ מרטין הוא המפיק של האלבום. למרות כל זאת ,כשהסשנים החלו להתארך ולהפוך סטריליים מדי, לאחר כמה ימים ניגש רינגו לפול ואמר לו: “יאללה….בוא תפיק!”, ובנקודה הזו שאר חברי הלהקה מבינים שפול מקרטני הוא עכשיו שילוב של כותב, מוסיקאי ועכשיו גם מפיק.
המתח בין ג’ון לפול המשיך להתעצם. ערב אחד, בזמן ההקלטות לאבי רואד, פול התקשר לאולפן והודיע שהוא לא יגיע וזאת על מנת לחגוג את יום הפגישה השנתי שלו עם לינדה. הזוג תכנן ערב רומנטי יחד. לנון רתח. הוא הגיע לביתו של פול בקאבנדיש אבניו 7 כשהוא צורח על פול ומאשים אותו בגרימת נזק לשאר חברי הלהקה. הסצנה הסוריאליסטית הזו מסתיימת כשג’ון מרסק את אחד מהציורים המקוריים שהוא עצמו נתן לפול והיה תלוי בביתו.
מאבי רואד שוחרר סינגל על מנת להכניס כסף לחברת אפל. המהלך נעשה בהתעקשותו של אלן קליין ובאופן מפתיע נבחר something של ג’ורג’ הריסון לצידו הראשון של הסינגל. לנון מאוחר יותר התייחס לשיר הזה כיצירה הטובה ביותר באלבום. פרנק סינטרה הלך רחוק יותר כשהוא הכתיר את something לשיר האהבה הגדול ב 50 השנים האחרונות. השיר היה כה פופולארי שנעשה בו שימוש בפרסומת טלוויזיה עבור חברת המכוניות קרייזלר בסוף 1987 ותחילת 1988.
זה היה בערך באותו הזמן בו חברת נייק שילמה לחברת קפיטול 250 אלף דולר כדי להשתמש בשיר Revolution בפרסומת טלוויזיה שלהם. הקונספט הזה של שירי הביטלס בפרסומות נתקל בדעות מעורבות. יוקו האמינה שנייק צריכים להשתמש בשיר של הביטלס ושהשירים של ג’ון לא צריכים להיות חלק מכת של קדוש מעונה. הילדים של היום צריכים גם כן ליהנות מהם. מקרטני הצהיר: “לא הצלחתי ממש להחליט…באופן כללי אני לא אוהב את זה, במיוחד עם החומר של הביטלס. אולי כשיעברו עוד 20 שנה יהיה יותר נוח לעשות זאת”.
אבי רואד יצא לאור ב 26 בספטמבר 1969 בבריטניה וב 1 באוקטובר 1969 בארה”ב, שם נכנס למקום ה 178, קפץ למקום הרביעי כבר בשבוע הראשון והגיע למקום הראשון בשבוע אחר כך – שם הוא נשאר 11 שבועות. הוא נשאר בשלושים המקומות הראשונים למשך 31 שבועות. סה”כ המכירות העולמיות מוערך ב 10 מיליון עותקים עד לסוף 1980.
מכל האלבומים של הביטלס שהכילו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני , אבי רואד היה מבשר הרעות מכולם. עטיפת האלבום הכילה תמונה שצולמה באבי רואד בשעה 10 בבוקר ב 8 באוגוסט 1969. בספר John Lennon: One Day at a time שיתף אנתוני פאווסט שהיה סוג של עוזר ללנון וסייע בצילום העטיפה לאבי רואד, את הסיפור מאחורי עטיפת האלבום: הוא סיפר שפול מקרטני הגיע ללא נעליו וכולם חשבו שזה מאוד משעשע. הוא התגורר רק מעבר לפינה אבל הוא החליט שזה יהיה בסדר עבור צילום העטיפה. הצלם איאן מקמילן כיוון את המצלמה למרכז אבי רואד שהיה ממש מחוץ לכניסה לאולפנים.
המשטרה עצרה את התנועה כשהביטלס הילכו על מעבר החצייה. התהלוכה הזו בוצעה 3 או 4 פעמים וכשהסתיימה מלאכת העטיפה הקדמית, מקמילן ופאווסט נסעו לאורכו של אבי רואד כשהם מחפשים את תפאורה נכונה עבור העטיפה האחורית. מקמילן רצה להציב את השלטים שיהיו על קיר לבנים ישן ומרופט. כשנמצא הלוקיישן המתאים, הוצבה המצלמה וסדרה של תמונות צולמו. לפי אנתוני פאווסט, מקמילן ממש התעצבן כשנערה שלבשה שמלה כחולה פשוט עברה באחת מהתמונות. כשפותחו התמונות, הביטלס בחרו דווקא את התמונה הזו של הנערה המסתורית בכחול עבור העטיפה האחורית של האלבום. פול היה מאוד פעיל בבחירת התמונה הספציפית הזו וכינה אותה המעניינת ביותר מכולם.
הצילומים לאלבום נתנו עוד דלק למדורה עבור אלו שחיפשו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני.
ארבעת הביטלס מהלכים על מעבר החצייה נראה כמו משהו סימבולי לתהלוכת לוויה. מאחר שלנון היה לבוש כולו בלבן נאמר שהוא מייצג את הכנסייה או סמל לאבל כפי שהיה מקובל בחלק מהתרבויות המזרחיות. רינגו שהיה הבא בתור, היה לבוש כולו בשחור וסימל את הכומר שהילך אחר הכנסייה. מקרטני שהילך אחרי רינגו, היה יחף עם עיניו עצומות. בתרבויות שונות המתים היו נקברים ללא הנעליים. מעריצי התאוריה הניחו שמדובר במתחזה של מקרטני. פול הזה אחז סיגריה בידו הימנית כשכל מעריץ ביטלס ידע שמקרטני הוא שמאלי. המתחזה לא היה בסנכרון עם שאר חברי הלהקה שהיו מסונכרנים להפליא בצעדיהם – כל אחד מהם הובל על ידי רגל שמאל כשמקרטני מובל על ידי הימנית.
מקרטני נזכר בסצנה עבור התמונה הזו בראיון עבור הרולינג סטון ב 1973. הביטל היחף אמר שהיה זה יום חם בלונדון ופשוט לא התחשק לו לנעול את נעליו. הוא גם אמר שזו סה”כ תמונה תמימה ש”הפכה להיות לסוג של סימן למוות או משהו דומה…”. ההסבר הקצר והפשוט הזה היה מאוד משכנע לולא העובדה שהמוטיב הזה של פול ללא נעליו חזר שוב. הוא הופיע לראשונה על גבי העטיפה של מסע הקסם המסתורי שם באחת התמונות נעליו של פול ניצבות ליד סט התופים של רינגו ונראים מכוסים בדם (תוכלו לקרוא על כך בחלק השלישי של סדרת הפוסטים).
נעבור לג’ורג’ האריסון – הוא לבוש בבגדי עבודה ועל ידי רבים ייצג את חופר הקבר.
חידה אחרת לגבי עטיפת האלבום היא מדוע בחרו הביטלס את התמונה בה הם חוצים את הרחוב ממערב למזרח. מאחר שישנם שירים באלבום שמכוונים לשמש כמו sun king ו here comes the sun, הביטלס אולי רמזו למסלול השמש שבצורה סימבולית מרמז על מסלול חייו של האדם. בתרבויות רבות, במיוחד זו המצרית, המתים היו נקברים עם הפנים כלפי מערב וזה מנוגד לגמרי לתרבות הנוצרית המסורתית בה נקברו המתים עם הפנים כלפי מזרח על מנת לייצג את תחייתם כמו שהשמש זורחת ממזרח. לכן עטיפת האלבום דווקא מסמלת תחייה מחודשת של פול על ידי כפילו.
השיר sun king, אפשר שמדבר על המונרך הצרפתי לואי ה 14 שנודע גם כמלך השמש והפך לשליט החזק ביותר והמפחיד באירופה. בנובלה של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask , “מלך השמש” הוחלף על ידי מתחזה שהיה אחיו התאום, ופניו הוסתרו מאחורי מסיכת ברזל. האם זה עוד רמז לתאוריית המתחזה ?
ספרו של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask.
מעבר לכתפו של הריסון ישנה הודעה על גבי לוחית הזיהוי של רכב פולקסוואגן (חיפושית). רשום שם IF28 LMW. ה IF28 מסמל את גילו של פול האמיתי. מקרטני היה אמור להיות בן 28 אם היה חי – זה לא ממש שינה שמקרטני היה בכלל בן 27 כשיצא אבי רואד. בתרבויות שונות סופרים את הגיל מהזמן בו העובר בבטנה של אמו ובמקרה הזה אכן מקרטני בן 28.
לא זה לא ג’וליאן לנון – זהו לואי ה 14.
זו אירוניה שאת המצבה על תוף הבס מסרג’נט פפר מחליפה עכשיו לוחית זיהוי על רכב. המצבה בפפר גילתה לנו מי מת והלוחית באבי רואד סוגרת את המעגל עם גילו של המת.
בצידו האחורי של האלבום התמונה מכילה מונטאג’ של אור וצללים. השלט עליו כתוב Beatles מורכב מאותיות כשכל אחת מהן שלמה חוץ מהאות S בה יש סדק לאורכה כמו רמז לסדקים שנתגלעו בלהקת הרוקנרול המושלמת.
משמאל לכתובת beatles מופיעים כמו סימני ירי על הקיר שהשאירו חורים. חיבור כל החורים בקו ייתן את הספרה 3. אם נחבר הכל יחדיו נקבל “3 הביטלס”. על העטיפה אמנם מופיעים 4 חברים, אך רק שלושה הם חברי להקה מקוריים – אחד הוא לא.
השיר הפותח את האלבום הוא רוקר של לנון שנקרא Come Together. מילות השיר מכילות רמזים לכך שטרגדיה מסתתרת בהם. בבית הראשון מופיע הביטוי falt top שכמה מחסידי התאוריה חושבים שנרמז בו לראש קירח או לקורבן תאונת דרכים. נרמז בשיר שאותו “הוא” המסתורי היה בעל “שיער עד הברכיים” ושהוא חייב להיות ג’וקר שעושה מה שבא לו. האם כפילו של מקרטני הוא הג’וקר הזה ?
השורה He wear no shoeshine מרמזת אולי על מקרטני היחף על מעבר החצייה. בבית השלישי שוב רפרנס לסוס הים המיתולוגי עם השורה: he got walrus gumboot.
אך השורה המסקרנת ביותר מופיעה בבית הרביעי: He say, “One and one and one is three”
השורה מתכתבת עם הצד האחורי של האלבום ומזכירה את חורי הירי שהתחברו לספרה 3 – שלושת הביטלס ששרדו.
ומיהו החתיך, חביב הקהל אותו כבר לא נראה יותר, עליו כותב לנון בשורה – Got to be good looking ’cause he’s so hard to see ?
בחלק הבא השישי והאחרון, נסגור נסכם ונאטום סופית את הסיפור החביב שאתם לא צריכים להאמין בו, אבל תודו שהוא מוסיף נדבך מעניין לאגדת הביטלס.