בוקר טוב אוהבי הביטלס באשר הם. אתמול שלח לי Boris Landa המקסים, הידען ואיש מקרטני מובהק, כתבה מרגשת שמכילה בה ראיון עכשווי עם פול על האלבום החדש. לאחר שסיימתי לקרוא בה בעניין רב הרגשתי 2 דברים. קודם כל אני מת כבר לשמוע את האלבום הזה. הדבר השני הוא שאני חייב להעלות את הכתבה לכאן כדי שתתענגו אתם גם כן. אחרי ככלות הכל אנחנו בלוג ביטלס. זה רק טבעי.בראיון הנהדר הזה, מגלה פול פרטים חדשים על האלבום, על חלק מהשירים ועל תהליך העשייה ותקופת הבידוד שלו וזה בהחלט מרתק.תודה לבוריס והנה התרגום המלא של הכתבה לרשותכם. סופ”ש מעולה.
הכתבה פורסמה במגזין Loud and Quiet וכותרתה: “ ‘זה רק אני’: ראיון בלעדי עם פול מקרטני על מקרטני III”. 40 שנה מאז אלבום ה’עשה זאת בעצמך’ האחרון שלו, פול מקרטני סוף סוף משחרר את מקרטני III. בראיון הראשון שלו על הפרויקט הוא סיפר לנו הרעיונות לפרויקט, איך הוא עזר לו לעבור את הבידוד ומדוע הוא מגיע עכשיו. מאת סטיוארט סטאב. מבין 17 אלבומי הסולו של מקרטני, שניים הם המיתולוגיים ביותר, לא רק בגלל המוסיקה שיש בהם אלא בגלל הדרך בה הם נעשו והתזמון בהם שוחררו. האלבום ‘מקרטני’ שהוקלט כשהביטלס התפרקו מאחורי דלתות סגורות בסוף 1969 ובתחילת 1970, לא היה הצהרה רק בכותרתו של האלבום – זה היה אלבום שנכתב, בוצע, הוקלט והופק על ידי אדם אחד שהיה קשור באופן מהותי לשלושה אחרים. אלבום סולו בכורה אמיתי. הוא הקליט אותו בסוד, רובו בבית, וכשהגיע הזמן לשחרר אותו הוא עשה זאת חודש לפני שהביטלס שיחררו את שירת הברבור שלהם, Let it Be. כמו שאר חברי הלהקה, מקרטני נכנס לעשור חדש כאמן חדש, אבל לא הייתה כדוגמתה לתעוזה שבאלבום הסולו הראשון שלו. במודע הוא היה אלבום ‘לא ביטלס’ בדלילותו ובסגנון ההפקה הביתי שלו, הוא הכיל שימוש מאולתר בכלים וקטע פתיחה (‘לינדה המקסימה’) שיועד במקור עבור בדיקות. באופן ספונטני וחופשי מלחץ הוא היה רחוק מ’אבי רואד’ הכי שאפשר, אבל אז, הביטלס יכלו רק לעשות את סרג’נט פפר על ידי גלגול הקוביות על כל מה שהיה לפני כן – ועכשיו מקרטני עשה מין תקליט פרוטו-אינדי. ב 1980 זה היה שוב עשור חדש, עוד להקה התפרקה ועוד אלבום של ‘להקת-פול-אחת’ ניסה לעשות הגיון בהכל. הפירוק של ווינגז לא היה כזה בלגן, אבל מקרטני בילה בלהקה אותה כמות זמן כמו בביטלס. מקרטני II נשאר תקליט הסולו הניסיוני שלו ביותר עד היום, ואפשר להתווכח אם הטוב ביותר שלו. בדיוק כמו באלבום הבכורה שלו שהרחיק את עצמו מהסאונד של הלהקה הקודמת, מקרטני II נטש את הרוק הרך של ווינגז עבור אלקטרוניקה ניו ווייבית , דיסקו פוסט פאנקי, קראוט-רוק וצלילים מוזרים באופן כללי. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שחלקים ממנו הם ‘טוקינג הדז’, כשהביסייד Check My Machine מכיל סימפול מהקרטונז ‘טוויטי וסילבסטר’. מקרטני פשוט נהנה להתנסות עם התייחסות מעטה למה יחשבו מעריצים והביקורות. אף אחד מאלבומי ה’עשה זאת בעצמך’ שלו לא התקבל טוב לאחר שיחרורו, אם כי מקרטני II הפך להיות אלבום פולחן פופי חביב מאז, ואי אפשר להתכחש לפשטות היפה של ‘מקרטני’ כשהוא רחוק מהצל הארוך שהטילו הביטלס, שלא לדבר על האומץ שנדרש כדי לשחרר אותו ב 1970. ועכשיו, בתחילתו של עשור חדש שוב, מקרטני ניצל היטב את הבידוד שלו, כתב, ביצע, הקליט והפיק את מקרטני III שישוחרר ב 11 בדצמבר. הפעם אין פירוק להקה מונומנטלי , אבל כל השאר שם. זו חוברת רישומים של רעיונות חופשיים שנעשו לחלוטים על ידי איש אחד בביתו שבסאסקס, עם הבת מרי מקרטני שנכנסה לנעלי הצלמת האומנותית, תפקיד שהיה שייך לאימה לינדה. כשההעדפה היא לכלים אקוסטיים מאשר לחשמליים, יש לאלבום מכנה משותף גדול יותר עם אלבום הבכורה מאשר זה שעקב אחריו עשור אחר כך, אולי מכיוון שזה האלבום השלישי הוא גם האקלקטי מכולם. הוא נפתח עם קטע (כמעט אינסטרומנטלי) גיטרות אקוסטיות וממשיך לא להתנהג כמצופה אחר כך – מאפיין חיוני בהפיכתו למקרטני III ולא לסתם אלבום אחר של פול מקרטני. בפנים ישנם קטעי מקרטני וינטג’ים, עליזים, אותם יוצאי דופן שהתיישבו ליד Polythene Pam, ריפי גלאם גדולים, צלילים של להקה מלאה ודמואים עדינים יחד עם נקודת אמצע מבריקה שמתארת במדויק את התחושה המדהימה של להיות מאוהב ואת הקלסטרופוביה הנוכחית של בידוד 2020. האלבום בהחלט מציג מהמוסיקה הטובה ביותר שמקרטני עשה זה שנים ואפילו ברגעים המהורהרים האלו האופטימיות מטפסת למעלה. “זה אני” הוא אמר לי כשדיברנו אתמול והכניס לי לראש תולעת מהאלבום שקשה להוציא – קטע בו הוא שר “זה עדיין בסדר להיות נחמד”.
היי פול. נתחיל עם השאלה הברורה ביותר, הרבה אנשים יחשבו למה מקרטני III עכשיו? “זה לא היה מכוון. הייתי צריך להיכנס לאולפן בתחילת הסגר כדי להקליט כמה קטעי מוסיקה לסרט אנימציה קצר. אז נכנסתי ועשיתי את העבודה ושלחתי לבמאי ואז חשבתי ‘או זה נחמד, אני נהנה מזה, זו דרך נחמדה לבלות את הסגר’, אז מצאתי את עצמי מסיים כמה שירים, מסתכל על חתיכות ופיסות, ממציא דברים ובאופן כללי נהנה עם עצמי באולפן. ואז חזרתי הביתה כל ערב, ויצא שהייתי עם המשפחה של בתי מרי. הצירוף הזה של להיות מסוגל ללכת לעבוד, לעשות קצת מוסיקה ואז לבלות עם ארבעה מנכדיי, הייתי בר מזל. היינו סופר זהירים, אבל היכולת לעשות מוסיקה ממש עזרה. באיזו נקודה הבנת שמה שאתה עושה זה לעשות את מקרטני III ? ממש בסוף של זה, פשוט צברתי טרקים וחשבתי ‘אין לי מושג מה אני הולך לעשות עם כל זה’ ואז חשבתי ‘ חכה רגע זה אלבום ‘מקרטני’ מכיוון שניגנתי בכל הכלים ועשיתי הכל באותה צורה כמו מקרטני ו מקרטני II. הייתה מין נורה קטנה שנדלקה וחשבתי ‘טוב, לפחות יהיה טעם בלהסביר מה עשיתי ללא ידיעתי’ “. עברו 40 שנה מאז מקרטני II. הייתה נקודה מאז שהתעניינת בלעשות את מספר III קודם לכן? “לא. למעשה בכלל לא. עשיתי את מקרטני מיד אחרי הביטלס ב 1970, מקרטני II ב 1980, ועשיתי פרויקטים דומים כמו ה’פיירמן’, כשעבדתי עם יות’ – זה היה קצת דומה מפני שנכנסנו לאולפן וליות’ או לי היה רעיון קטן וזה היה סוג של מוצר ביתי, אבל לא עלה בדעתי לעשות עוד אלבום מקרטני”. כמו שאמרת, מקרטני ומקרטני II באו אחרי תזוזות סיסמיות בחייך ובקריירה שלך – במובן הזה, כיצד אפשר להשוות את התזמון של האלבום הזה? “המכנה המשותף הוא שהיה לי פתאום המון זמן. אחרי שהביטלס התפרקו, לפתע היה לי המון זמן ושום תכנית ספציפית בראש. ואז כשווינגז התפרקו זה היה אותו הדבר. ואצלי, כשיש לי המון זמן מצב הפעולה שלי הוא ‘אז תכתוב ותקליט – זה משהו לעשות כשיש זמן פנוי’. אז זה היה דומה, הפעם זו הייתה המגיפה שעצרה את הדברים. היינו אמורים להתחיל את סיבוב ההופעות האירופאי השנה, אבל בשלב מוקדם איטליה קיבלה את הווירוס ובהדרגה כל ההופעות האחרות כולל גלסטונברי שהיה אמור להיות השיא, התבטלו. אז זה היה ‘אוקיי מה אני עושה?’ וזה היה הפולבק שלי – לכתוב ולהקליט”.
האם אתה מישהו שרע בלהשתעמם? “אני אוהב לעשות דברים, אני חייב לומר. אני אוהב את הרעיון של ‘אוו אני יכול לעשות את זה’, אבל זה מצחיק, הייתי ביפן וחליתי, והם אמרו שאני הולך למנוחה של שישה שבועות, וכל החברים שלי אמרו ‘אתה בחיים לא תוכל לעמוד בזה’ אבל למעשה אהבתי את זה. אני חושב שקראתי כל ספר, כל תסריט, צפיתי בכל תכנית שהחמצתי – הפתעתי את עצמי שממש נהניתי מזה”. השירים של פול מקרטני תמיד נשמעו כל כך לא מתאמצים עבורי. האם אתה יכול לכתוב שיר בכל יום אם תרצה? “אני חושב שכן. הסוד הוא שיהיה לי זמן. אחה”צ הזה לא היה לי מה לעשות והגיטרה שלי ישבה שם והסתכלה עליי ואמרה לי ‘למה אני כאן?’. אני חושב שאם הייתי תקוע והייתי צריך לכתוב שיר בכל יום, אולי יכולתי”. אני מנגן בכל יום, דבר זה או אחר. חבר שלי אמר ‘גיטרות הן הכי טובות’. הן אכן כאלו. הן מעולות. אתה יכול ליצור חברות טובה עם חתיכת עץ וברזל. הייתי בר מזל כילד כשתמיד הייתה לי אחת, וכשהעולם היה נגדך, היית יכול ללכת הצידה עם הגיטרה שלך וליישר את ההדורים. זה הקסם של המוסיקה, הוא בא משום מקום. זה אכן מכה בי מדי פעם – אני חושב ‘זה נהדר, כי באמת למדתי אקורדים ואני יכול לעבור בניהם’. אני זוכר שממש מזמן התקשיתי לעבור בין E ל |A ול B, ואני לא מדבר אפילו על B7. חשבתי לפני כמה ימים ‘אני יכול לנוע בין אקורדים, אני הופך לטוב בזה’ “. היו שמועות על שחרור אלבום חדש בשבועות האחרונים, ובתוך כך נוצרה תאוריה שמקרטני III יהיה האלבום האחרון שלך. “כל מה שאני עושה תמיד אמור להיות האחרון שלי. כשהייתי בן 50 – ‘זה סיבוב ההופעות האחרון שלו’. וחשבתי ‘כן? אני לא חושב ככה’. זו חרושת השמועות אבל זה בסדר. כשעשינו את ‘אבי רואד’ הייתי מת, אז כל דבר אחר הוא בונוס”. ב 1970, ‘מקרטני’ היה אלבום שהציג רעיונות של בית, משפחה ואהבה. מה מוצג בחדש? “אני חושב שהוא דומה. זה קשור לחופש ואהבה. יש מנעד רגשות בתוכו, אבל לא סידרתי כך שהוא שיהיה כמו ‘ככה אני מרגיש ברגע זה’. הרעיונות הישנים נמצאים שם, של אהבה ואופטימיות. ‘תפוס את היום’ – זה אני. זו האמת”. אחד השירים האהובים עליי באלבום הוא נקודת האמצע Deep Deep Feeling שאורכה למעלה מ 8 דקות. אם אנשים מצפים שאלבום הסגר שלך ירגיש כמו סגר, זה הטרק שמרגיש הכי קלסטרופובי עבורי, למרות שהוא נוגע לאהבה. “זה היה אחד השירים שהתחלתי בשנה שעברה. אם יש לי מזל, יש לי קצת זמן כשאני נכנס לאולפן ואני פשוט ממציא משהו, ופשוט ניסיתי לעשות משהו שלא עשיתי קודם. זה היה אחד מאלו שלא סיימתי. עבורי, השיר הוא על הרגש של אהבה אמתית כלפי מישהו, לפעמים זה מתבטא בעקצוץ בכל הגוף וזו הרגשה מוזרה ואתה כמעט לא אוהב אותה – ‘מה זה לעזאזל?’ – כאילו שאתה הולך להיות משוגר לחללית או משהו. בשיר הזה הוקסמתי מהרעיון של זה – ההרגשה העמוקה, עמוקה, כשאתה אוהב מישהו כל כך עד שזה כמעט כואב. זו הייתה ההתחלה של זה, אבל אחרי שעשיתי אותו, חשבתי שזה לא מתאים לכלום. זה בוודאות לא סינגל של 3 דקות. מה שהפך את העבודה לנחמדה באולפן היה שבערב מרי בישלה, כי היא אוהבת לבשל וישבנו לפני ארוחת הערב, והיא אמרה: ‘אז מה עשית היום?’ והייתי מספר: ‘או אוקיי, אני אנגן לך את זה’. וכל הזמן רציתי שזה יימשך. רציתי שזה יימשך לנצח. זה קצת ותרני, וקצת דאגתי מכך – חשבתי שאני צריך לקצץ ממנו, אבל רגע לפני שעשיתי זאת, האזנתי לו וחשבתי ‘אתה יודע מה, אני אוהב את זה, אני לא הולך לגעת בזה’ “. האלבום מסתיים בריף מהפתיחה Long Tailed Winter Bird ואז נכנס ל When Winter Comes שהקלטת לפני שנים עם ג’ורג’ מרטין, נכון? “כן. אין כלום בטרק הזה – זה רק אני – אבל הקלטתי טרק שנקרא Calico Skies מזמן [עבור האלבום פליימינג פאיי מ 1997], שג’ורג’ הפיק. באותו זמן, מפני שהייתי באולפן והיו לי כמה דקות, היה לי את השיר ההוא אז אמרתי ‘תנו לי ‘למסמר’ אותו’. זה היה When Winter Comes והזכרתי את ג’ורג’ מפני שזה היה בסשן שג’ורג’ מרטין הפיק, אבל זה רק אני על הגיטרה. זה כמעט הפך לקטע בונוס שנכנס להוצאה המחודשת של פליימינג פאיי, אבל בדיוק קראתי ספר נהדר על אלביס, ‘הרכבת האחרונה לממפיס’ והוא הזכיר שם שיר ואמר שבטח לא שמעתם עליו מעולם כי הוא נקבר איפשהו כאיזה בונוס בבי סייד של אלבום. אז חשבתי, לא. אני מעדיף שהוא יהפוך לקטע ראוי. סיימנו את האלבום אתו מפני שהוא היה הסיבה לעשות את כל זה, מפני שאני והחבר שלי ג’ף דונבאר, שהוא במאי אנימציה, דיברנו על לעשות סרט אנימציה לשיר הזה. אז משם באו קטעי הפתיחה והסגירה שהביאו אותי לאולפן מלכתחילה”.
מקרטני II תמיד היה אלבום מעניין שלך, שעם השנים גדול לפופולאריות פולחנית. איך אתה מרגיש לגביו עכשיו?
“זה דבר נהדר מבחינתי, מפני שאתה עושה את התקליטים האלו והרוח שאתה עושה אותם איתה מאוד אופטימית. אתה חושב, זה נהדר, זה תקליט ואתה מרוצה ממנו. ואז אתה מקבל ‘קבלת פנים’ שהיא ‘אוי בלאדי הל. מה הוא עושה?’. אז זה מאכזב כשזה לא מתקבל טוב, ולא נבלע היטב – אתה חושב, אף אחד לא אוהב את זה. ואז לפני כמה שנים, מישהו אמר לי, ‘יש תקליטן בברייטון והוא מנגן את Temporary Secretary’. אמרתי ‘אתה לא רציני!’ והוא אמר ‘משתגעים על זה שם’. חשבתי, ובכן אני יכול להבין – זה נשמע מודרני מאוד עם ‘סיקוונסר’ וכל מיני דברים. וזה דבר נהדר. ‘ראם’ הפך למשהו שאנשים מדברים עליו. כשהוא יצא הוא קיבל ביקורות נוקבות. אז אתה צריך רק להשלים עם זה ולחשוב ‘לא יודע, אני אוהב את זה’. פתאום זה מצליח ואתה חושב ‘מעולה! צדק!!!!'”.
מה שמעולה במקרטני II הוא שאנשים נטו לחשוב שהם מכירים איך נשמע הסאונד של פול מקרטני והם כבר החליטו לגביו, אבל אתה יכול לנגן למישהו את Front Parlour או את Temporary Secretary והם עלולים לא להאמין שזה אתה.
“אני מת על זה. זה מה שאני מנסה לעשות עם השירים האלו. הייתי ב LA כשעשיתי את Egypt Station עם גרג קארסטין המפיק, והסתובבנו באולפן קטן בזמן שארגנו אותו ו will.i.am היה שם עם אחד החברים שלו והוא אמר ‘פול, בדיוק האזנתי ל Check My Machine’ והבחור השני אמר ‘מה? לא שמעתי על זה’. הוא שם את השיר בטלפון והם אמרו ‘כן!’ צדק! הם בדיוק יוצאים מהאפלה הדברים האלו. פשוט השתטתי.
אתה עדיין מחפש חידושים כמו בסימפול ב Check My Machine, או הקליפ הראשון עבור Paperback Writer ו Rain, או להפיק מה שאולי יהיה אלבום האינדי הראשון של מקרטני?
יש הרבה דברים בחיים שאני מופתע מהם. אנשים אומרים, ‘אחרי שהיית בסיבובי הופעות כל השנים, אתה לא פשוט שונא את זה? לא נמאס לך?’ אני עונה, ‘לא, אני לא’. אני מניח שאני עדיין מחפש אחרי משהו חדש, אבל זה לא כל כך חשוב. הדבר החשוב יותר עבורי הוא להיכנס לאולפן ולחשוב, מה אפשר לעשות עכשיו.
זה לא חייב להיות משהו חדש, זה יכול להיות משהו ישן. ובתקליט הזה, היו לי למעשה כמה גיטרות שלא ניגנתי בהן הרבה, אז הוצאתי אותם – הגיבסון הישנה הזו, הדבר היפהפה הזה – וחשבתי, ‘איך לא ניגנתי בה !?’ וזה הוביל אותי לקטע חדש. אני עדיין נהנה מאוד ממה שאני עושה, וזה נשמע כמו קלישאה – ‘אני מרגיש בר מזל’ – אבל זה נכון. כשהייתי ילד, כל מה שרציתי לעשות היה לחבר גיטרה למגבר ולהגביר כדי לקבל את הריגוש הזה, והוא עדיין שם. אז זה לא שאני מחפש אחר משהו חדש, כמו יותר חיפוש אחרי משהו לעשות כדי להרחיק אותי מהרחוב”.