ב-8 בדצמבר 1980 רצח מארק דייויד צ’אפמן את ג’ון לנון בפתח ביתו בניו יורק. פול, ששהה באותה תקופה בלונדון והקליט אלבום חדש עם ג’ורג’ מרטין קיבל את הידיעה בבוקר. הוא לא הצליח לעכל את מה ששמע והחליט שהוא מעדיף ללכת לאולפן לסשן הקלטות שנקבע לאותו יום.
ג’ף אמריק, הטכנאי האגדי של הביטלס, שעבד עם פול על האלבום אותו הקליט באותה תקופה, מספר בספרו:
“עד שהגעתי לאולפני AIR (האולפנים של ג’ורג’ מרטין) הבניין הוקף על ידי המוני כתבים צעקניים וצוותי טלוויזיה… אחרי זמן מה הגיע ג’ורג’ מרטין. פניו שידרו עגמומיות. ‘איזו טרגדיה’ היה כל מה שהצליח להביא את עצמו לומר. מתחת למעטה הבריטי העצור שלו, יכולתי להרגיש שהוא היה מזועזע עמוקות… זמן קצר לאחר מכן הגיע פול, מאופק, מהורהר ושקוע במחשבות… לכמה רגעים, עמדנו שם שלושתינו בקהות חושים, מעלים בזכרונותינו את ההשפעה העצומה שהיתה לג’ון וינסטון אונו לנון על חיינו”.
ג’ף אמריק, פול מקרטני, ג’ורג’ מרטין וריצ’רד לאש (שלא קשור לסיפור שלנו היום) באולפנים של מקרטני ב-1984.
מרטין שאל את פול אם הוא מעוניין לבטל את יום ההקלטות, אבל פול השיב שהוא לא מסוגל לעשות כלום חוץ מלעבוד ברגע ההוא. השיר עליו עבדו באותו יום היה Rainclouds, שיר מיותר למדי שפול כתב עם דני ליין. בשלב זה להקת Wings עוד התקיימה כשלישייה – פול, לינדה ודני – לפחות כרעיון, גם אם לא בדיוק ברור היה מה הולך לקרות איתה. האלבום שהוקלט היה אמור להיות האלבום הבא שלה.
באותו יום הגיע נגן חמת החלילים האירית פדי מולוני כדי להקליט את הקטע שלו. הוא מספר: “פול הגיע והיה במצב איום ונורא. הוא אמר שהתקשורת נמצאת מחוץ לבית שלו כבר מחמש לפנות בוקר… סתם ישבנו שם ודיברנו על ג’ון. אני זוכר שלינדה נכנסה בשלב מסוים ואפשר לראות שהיא בכתה מאוד. האווירה היתה מאוד מאוד רגשנית…”
אמריק ממשיך לתאור בספרו: “לאחר זמן מה הזכרונות שלנו הפכו לשתיקה מבוהלת ומעיקה. נראה היה שהדבר היחיד לעשות היה לתעל את הכאב לעבודה… פאדי ניגן את הקטעים שלו מהר ובאפקטיביות, לאחר מכן נתן לפול חיבוק מוזר ועזב אל שדה התעופה. פול היה הרבה מעבר למצב של שוק. הוא נראה לחלוטין אבוד ומבולבל”.
אם אתם מרגישים צורך חזק לשמוע את השיר שעבדו עליו, זה השיר. אבל אתם יכולים גם לוותר.
בהמשך קיבל פול שיחה מיוקו. הוא עבר חדר כדי לדבר איתה בפרטיות. כשחזר, סיפר לנוכחים כשדמעות בעיניו, שיוקו רצתה שידע שג’ון אהב והעריך אותו מאוד.
כל אדם מגיב לצער באופן אחר. עם זאת, כחברה, אנחנו נוהגים לשפוט לחובה אנשים שלא מגיבים על פי הציפיות שלנו. לאחר שנים רבות של קריאת ספרים רבים על מקרטני, אני יכול לומר שהאופן בו האיש מקבל חדשות רעות הוא הדחקה. הוא לא מראה רגשות ובדרך כלל ההתבטאויות שלו משדרות קור ואי התחברות לרגשות. רוצים דוגמה? הוא ואחיו מספרים שכשאמו מתה (מקרטני היה בן 14 בזמן מותה), אביו ואחיו ישבו בוכים ושבורים בבית. אז פול שבר את השתיקה בפרגמטיות אדישה ואמר “אם אמא לא תעבוד, איך נסתדר מבחינה כלכלית?”. מי שמכיר את סיפורו של מקרטני וקרא עליו, יודע שמות אמו השפיעה עליו מאוד, לכן הבחירה דווקא במשפט הזה ובנקודה הזו, מסבירה משהו על האופן בו מקרטני מתמודד עם אסונות.
והנה אנחנו חוזרים אל מותו של לנון. לבסוף יצא פול מהאולפן בו הסתתר מהעולם במשך היום, ושם חיכו לו העיתונאים, שרק חיכו להזדמנות להוציא מפיו דבר מה סנסציוני. פול, מתוקף היותו פול, ניסה להיות אותו איש יחסי הציבור הידידותי ומסביר הפנים שהיה תמיד, אבל כשזה התנגש עם מה שהרגיש בפנים, זה יצא מעוות לגמרי. התגובה שלו פורשה כמובן כקרירות ואדישות כלפי ארוע כל כך משמעותי, וכל העיתונים ומהדורות החדשות בעולם חגגו על זה. ככה זה נראה:
ברור שזו לא היתה התגובה לה ציפו.
התגובה האמיתית הגיעה שנה וחצי לאחר הרצח, באלבום Tug of war בצורת השיר הנפלא Here Today שנכתב בסמוך לרצח.
מקרטני סיפר ב-2002: “בכיתי כשכתבתי את השיר. זה כמו דיאלוג עם ג’ון… את החלק של “אני אוהב אותך” היה קשה לכתוב. חלק ממני אמר ‘עצור רגע. חכה שניה. אתה באמת הולך לכתוב את זה?’. לבסוף אמרתי ‘כן. אני חייב'”.
הרעיון לשיר הגיע מזיכרון שעלה לפול מתקופת ההופעות של הביטלס. הם היו אמורים להופיע בג’קסונוויל והם לא יכלו להגיע כי השתוללה שם סופת הוריקן. הם נאלצו לחכות כמה ימים בקי ווסט. “ובגיל הזה, עם כל כך הרבה זמן פנוי, לא באמת ידענו מה לעשות עם זה מלבד להשתכר. וזה מה שעשינו. ונשארנו ערים כל הלילה, מדברים, מדברים, מדברים כאילו עוד מעט אי אפשר יהיה לעשות זאת יותר. ובשלב מסוים, מוקדם בבוקר, אני חושב שנגענו בנקודות שהיו מאוד רגשיות ומצאנו את עצמינו בוכים, דבר שהיה מאוד לא רגיל עבורינו, כי היינו חברים בלהקה מצליחה ובחורים צעירים ולא עשינו דברים כאלה”.
הזיכרון הזה הוליד שיר יפייפה ומרגש, אחד היפים של מקרטני, שמתאר באופן רגיש ונפלא את מערכת היחסים המיוחדת בין ג’ון לפול, כולל הציניות של ג’ון (שנכללת בתשובה שג’ון לכאורה נותן לפול). השיר מאזכר גם את הפגישה הראשונה שלהם אותה אנחנו מציינים השבוע.
זה השיר כפי שהוא מופיע באלבום – ביצוע מושלם ומרגש שממשיך לגרום לי צמרמורת למרות שאני מאזין לו כבר כ-30 שנה.
אבל אם אתם רוצים באמת לדמוע – הנה ביצוע חי בו קולו של מקרטני נשבר בשלב מסויים (קצת אחרי האמצע) והלב של הקהל ושלי גם כן.
,And if I said I really knew you well what would your answer be? If you were here today.
Ooh ooh ooh, here to-day.
Well knowing you, You’d probably laugh and say that we were worlds apart. If you were here today.
Ooh ooh ooh, here to-day.
But as for me, I still remember how it was before, And I am holding back these tears no more.
Ooh ooh ooh. I love you, ooh.
What about the time we met? Well, I suppose that you could say that we were playing hard to get. Didn’t understand a thing, But we could always sing.
What about the night we cried, Because there wasn’t any reason left to keep it all inside? Never understood a word, But you were always there – with a smile.
And if I say, I really loved you and was glad you came along. If you were here today.
Ooh ooh ooh, for you were in my song.