top of page

פוסט אורח עם צוף פלוטקין: מלחמת הביטלס בתופעת הסגרגציה

עודכן: 12 בנוב׳ 2022


פוסט אורח היום עם צוף פלוטקין  Tsuf Plotkin שמגיעה בסערה עם פוסט שני ומרתק.


והיום על מלחמת הביטלס בתופעת הסגרגציה (הפרדה בין שחורים ולבנים) בהופעות.


——————————————————————–



באוגוסט 1964 טסו חברי הביטלס לסיבוב ההופעות האמריקאי הראשון שלהם (והביקור השני, כאשר הראשון היה בפברואר של אותה השנה). במהלך סיבוב הופעות זה ביקרו הביטלס ב-23 ערים שונות בכל רחבי ארצות הברית. 1964 הייתה שנה מעניינת וסוערת להגיע לארה”ב, שכן שני אירועים מרכזיים קרו בשנה שקדמה לה: ראשית, באוגוסט 1963 נאם מרטין לות’ר קינג ג’וניור את נאומו המפורסם, “I Have a Dream”, אל מול אלפי אנשים בוושינגטון וקרא לשוויון בין שחורים ללבנים. שנית, הנשיא ג’ון פ. קנדי נרצח בנובמבר 1963 והבית הלבן אף פנה לבריאן אפשטיין בבקשה לצילום סשן תמונות של הביטלס עם הנשיא החדש לינדון ג’ונסון, כשהם מניחים יחד זר פרחים על קברו של קנדי, הצעה שנדחתה. נאומו של מרטין לות’ר קינג, שכאמור התרחש באוגוסט 1963, עורר את מחאתם של המונים אשר קראו לביטול הסגרגציה הגזעית שהייתה מעוגנת בחוק בארה”ב בשל שמרנות קיצונית וגזענית שאפיינה בעיקר את מדינות דרום ארה”ב. בין הפועלים לבטלה היה הנשיא ג’ון פ. קנדי, וכאשר נרצח, הייתה זו מכה קשה למתנגדי הסגרגציה הגזעית. לשמחתנו, מחליפו לינדון ג’ונסון הביא לחקיקת ‘חוק זכויות האזרח’ ביולי 1964, כחודש לפני הגעת הביטלס לאמריקה, חוק שנחשב לציון דרך משמעותי בביטול הסגרגציה הגזעית שבוטלה סופית ב-1968. בלב כל השינויים והמחאות שאלו הציתו, התעתדו הביטלס להופיע בעיר ג’קסונוויל שבפלורידה – שבדרום השמרן והגזעני של ארה”ב. האצטדיון בו התקיימה ההופעה, ה-Gator Bowl, היה המקום הגדול ביותר בו הופיעו הביטלס עד אז וכלל 20,000 מושבים. זו היא הייתה ההופעה היחידה שהביטלס אי פעם יבצעו בפלורידה. ההופעה נחשבת ל”הופעה שכמעט לא התקיימה” – הוריקן (“דורה”) השתולל בעיר בימים שקדמו להופעה והביא להרס רב ולרוחות שהמשיכו לנשוב גם בעת ההופעה עצמה וצלמים שסירבו להפסיק לצלם כמעט והביאו לביטול ההופעה. אך אירוע נוסף ודרמטי יותר, בהתחשב במצב החברתי בארה”ב של אותה השנה, סיכן עוד יותר את קיום ההופעה. ג’קסונוויל, שהיא העיר הגדולה ביותר בפלורידה, הייתה ועודנה בית למספר גדול מאוד של תושבים שחורים והביטלס חששו שמא הופעתם תהיה מופרדת כפי שהיה נהוג אז. הביטלס סרבו להופיע מול קהל מופרד. סירובם “התגלה מחדש” בעקבות תחקיר שערכו יוצרי הסרט Eight Days a Week שיצא בשנת 2016. סירובם להופיע מול קהל מופרד לא היה חד פעמי ושנה לאחר מכן הם סרבו להופיע גם בעיר דיילי סיטי, קליפורניה. לפני שנתיים, שוב סביב הסרט Eight Days a Week, נחשף החוזה שנחתם בין חברי הלהקה לבין מארגני ההופעה בו נכתב “Artist will not be required to perform before a segregated audience”




קטע מתוך הסרט Eight Days a Week על סירובם של הביטלס להופיע בפני קהל מופרד:





הנושא זכה להתייחסותם של פול וג’ון כבר באותה תקופה. לנון טען שהביטלס מעולם לא הופיעו מול קהל מופרד – ואין סיבה שיתחילו עכשיו. מבחינתו הוא יעדיף לפספס את ההופעה. פול בתורו הסביר בראיון ללארי קיין, אשר ליווה את סיבוב ההופעות הראשון של הביטלס בארה”ב ב-1964, שאין שום סיבה שהקהל יהיה מופרד שכן כל בני האדם שווים. פול הוסיף והסביר שבמקום ממנו הגיעו, אנגליה, שני הגזעים חיים ביחד בשלום ובשיתוף. על אף שניתן להתייחס לדבריו של פול בצורה צינית ולהגיד – החברה השחורה הבריטית עדיין זוכה לעוינות, אז מדוע שיגיד שהחברה הבריטית של שנות ה-50 וה-60 הייתה שוויונית? עם זאת, צריך לחשוב על דבריו של פול לאורם של שני דברים: ראשית, היחס באנגליה לעומת ארה”ב בכל הקשור לזכויות שחורים היה שונה – הקהילה השחורה באנגליה זכתה לשוויון זכויות מוחלט אל מול חוסר השוויון המעוגן בחוק ממנו סבלו השחורים בארה”ב. שנית, יש לנסות להתמקד במקום ממנו הגיע פול עצמו – ליברפול. בליברפול, העיר בה גדלו חברי הביטלס, התחנכו והחלו בדרכם המוזיקלית – היא עיר נמל שהייתה בין הערים החשובות והגדולות ביותר באנגליה. האוכלוסייה שלה, עד היום, מורכבת ממיעוטים אתניים ודתיים כך שהביטלס גדלו לצד וולשים, אירים, סקוטים, איטלקים, סינים, מלזים וכן לצד מהגרים שהגיעו מסומליה, זימבבואה ומדינות אפריקאיות נוספות. היחשפותם לתרבות שחורה אינה רק בגדר הנחה, שכן חברי הביטלס עצמם מדברים על ההשפעה הרבה שהייתה למוזיקה שחורה עליהם, לדוגמת רוק’נרול, בלוז, רוקבילי, R&B ועוד, וגם בזכות מרכזיותה של ליברפול כעיר נמל – חיילים אמריקאים אשר ישבו בבסיס צבאי שהיה בליברפול (זכר למלחמת העולם השנייה) וכן ימאים שהגיעו לעיר מכרו תקליטים שהביאו מהבית לנוער הליברפולי. תקליטים רבים מהם היו של זמרים שחורים כמו צ’אק ברי, The Marvelettes ואחרים. השפעה נוספת ולא פחות חשובה הייתה ישירה עוד יותר – אחד מהאנשים המרכזיים בתחילת דרכם של הביטלס היה המהגר הטרינידדי ותושב ליברפול הרולד אדולפוס פיליפס, או בכינויו- לורד וודביין (Lord Woodbine). וודביין נולד בטרינידד ב-1929 והיגר לליברפול לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שירת כחייל בשירות חיל האוויר הבריטי. עוד בטרינידד החל וודביין לעסוק במוזיקה והפך לזמר מפורסם של ז’אנר הקליפסו (Calypso). וודביין היה דמות ידועה בסצנת המוזיקה של ליברפול לאורך כל שנות ה-50, ונהג להופיע במועדון אותו ניהל האמרגן הראשון של הביטלס אלן וויליאמס, מועדון הג’קרנדה (The Jacaranda). בג’קרנדה פגשו הביטלס את וודביין, שבתחילה אימץ אותם, קישר אותם לאנשים הנכונים וקבע להם הופעות עוד בתקופה שנקראו The Silver Beetles. בשלב מאוחר יותר, הפך וודביין למנהל של מועדון נוסף בו הרבו הביטלס להופיע – The Blue Angel. דרכיהם של הביטלס ושל לורד וודביין נפרדו כשבריאן אפשטיין החל לנהל את הלהקה וכשהם יצאו מליברפול והופיעו בה פחות ופחות. וודביין מת בשנת 2000, ודמותו כיום כמעט ואינה מוכרת למעריצי ביטלס. אם כך, ניתן להבין מדוע הביטלס בחרו להתנגד באופן גלוי לעולם הגזעני אותו מצאו בארה”ב. מעבר לכך, ניתן לומר שאימוץ המוזיקה השחורה לצד ז’אנרים נוספים כגורם משפיע על המוזיקה של הביטלס גרמה למוזיקה שלהם להיות מעניינת, עדכנית ולסחוף אחריה אנשים שונים מתרבויות שונות בכל רחבי העולם.



דומה למוזיקת קליפסו





שיר של להקת הסקיפל הליברפולית Mersey sheiks





פליז מיסטר פוסטמן המקורי של המרבלטס.


8 צפיות0 תגובות
bottom of page