פוסט אורח – והיום יניב שכטר Yaniv Schechter מכה שנית. יניב המוכשר כתב פוסט על יחסי ג’ון ופול ועל התחרות שבוודאי הייתה אחד הקטליזטורים לאיכות כזו גבוהה של שירים והקלטות אבל כנראה שגם איפשהו שרפה את הפתיל מהר.
אליך יניב.
“האם יש אלוהים”? “האם יש חיים אחרי המוות”? “את מי אתה אוהב יותר – את אבא או אמא”?
על כל השאלות האלה אולי יהיה יותר קל לענות מאשר על הנושא של הפוסט הזה:
מי היה יותר טוב – ג’ון או פול?
ואנחנו ניגשים לנושא זה בחרדת הקודש הראויה לו.
בקיץ 1957 התרחש אחד האירועים הגדולים ביותר שהתרחשו במאה ה-20. חבר משותף הכיר בין ג’ון לנון לפול מקרטני ביריד קיץ בפרבר וולטון של ליברפול, לא רחוק ממקום מגוריהם שבו גם גדלו.
ג’ון ביקש מפול לנגן ולמרות שידע שהוא הרבה יותר טוב ממנו, האגו לא נתן לו והוא הפנה לי כתף קרה. בפועל, ג’ון לא היה יכול לעמוד בפני כשרונו המתפוצץ של מקרטני הנער שביד שמאל המופלאה שלו כשהוא מחזיק את הגיטרה בצורה הפוכה, הראה לו בדיוק מה הוא יודע ולמה הוא מסוגל. בתמורה, ג’ון הראה לו את הדלת פנימה ללהקת הקווארי-מן בתקופת התיכון, שהייתה המבנה הבסיסי של מה שעתיד להיהפך לביטלס.
באותו הרגע, התחילה למעשה התחרות הגדולה של המאה העשרים שהניבה לנו אוצרות עושר רבים כל כך, עד עצם היום הזה.
כך למשל כבר בתחילת הדרך, ג’ון חשש שקולו לא מספיק חזק כמו של פול ושהוא לא בעל יכולות ווקאליות גבוהות כשלו. לכן, בשיר twist and shout ג’ון עשה מאמץ גדול כל כך לצרוח, עד שמרוב המאמץ כבר הרגיש צורך להוריד חולצה.
בתקופה מאוחרת יותר ולאחר שהפסיקו לכתוב שירים יחד אלא בצורה נפרדת לאלבומי הלהקה, התחרות בין השניים הייתה מעולה מכיוון שהיא גרמה לכל אחד לנסות להתעלות על האחר.
כך בשנת 1967, פול מקרטני כתב את פני ליין. למחרת בא ג’ון לאולפן עם strawberry fields forever. מקרטני ענה עם hello goodbye וג’ון השיב לו עם a day in the life (שפול היה שותף בכתיבה בכתיבת בית אחד).
כבר עכשיו אתם יכולים להבין עד כמה מבורכת ומניבה התחרות!
כאן המקום לומר שהשאלה ששאלנו למעלה כלל אינה רלבנטית, מכיוון שעם התקדמות חיי הלהקה ובעיקר משנת 1965 (עם האלבום Rubber Soul) ההבדלים הליריים והסגנוניים בין השניים החלו להתחדד יותר ויותר.
“אני בחיים לא הייתי כותב שיר כזה”, אמר ג’ון על השיר when I’m 64 של פול. והוא באמת לא היה יכול מכיוון שג’ון היה טיפוס פחות “בלדי” של שירים כאלו אלא יותר של strawberry fields forever באמת. אין זה אומר שלפול אין את הצד הזה, אלא שהוא הרגיש שהוא חייב להנגיד את עצמו לג’ון סגנונית, כחלק מהתחרות המבורכת והמפרה ביניהם.
עם התפרקות הלהקה הפכו השניים ליריבים מרים, במיוחד אחרי השיר how do you sleep at night? – שיר שלם בו לכלך ג’ון על פול (בשיר אגב ניגן גם ג’ורג’ האריסון בשמחה גדולה).
אולם עד יומו האחרון, לא הפסיק ג’ון להעריך את פול מבחינה אישית ומוזיקלית ובראיון כחודש לפני הירצחו אף אמר זאת בגלוי ובהערכה גדולה.
60 שנה אחרי אותו אחה”צ ביריד הקיץ של וולטון בליברפול עלינו להודות לאלוהים על הדרך בה התגלגלו הדברים. ולנו לא נותר אלא לברך על התחרות ועל כל מה שכללה מכיון שהיא הזינה את העולם ויצקה לתוכו יצירות מופת גדולות מהעולם הזה שיישארו כאן גם עוד הרבה אחריו. כמה עצוב ועלוב היה נראה העולם שלנו בלעדיהם.
בגדולתם ובתחרות ביניהם, התעלו על כל יוצר שהיה ושעוד יהיה, אך בעיקר – על עצמם.
המון תודה ליניב על הדברים מעוררי המחשבה האלו.
אם אתם רוצים לכתוב בפינת הפוסט האורח, אל תהססו וכתבו לנו בהודעה פרטית.
סופ”ש מדהים !