הביטלס – זכרונות ילדות חסרי פואנטה, אבל עמוסים באסוציאציות לא חשובות – פוסט אורח מאת אלון שמואל

בהתאם לפורמט החדש שלנו – היום אנו מעלים פוסט אורח – והאורח המכובד שלנו להיום הוא אלון שמואל. אליך אלון.

———————————————————————————–

הביטלס – זכרונות ילדות חסרי פואנטה, אבל עמוסים באסוציאציות לא חשובות

האהבה המוזיקלית הראשונה בחיים שלי הייתה הבי ג’יז. לא, לא בסרט “מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר”, אלא בפסקול ל”שגעון המוזיקה”. ספציפית, כששודר הקליפ ל”להישאר בחיים” בתוכנית עד פופ. משהו בקצב, בהרמוניה ובאנשים שמגיחים מבעד לדלתות וחלונות עזובים שבה את ליבי.

לא שהייתי אדיש למוזיקה עד אז (אפילו ביקשתי מתוכנית הרדיו “לאם ולילד” שישדרו את השיר “המגפיים של ברוך”, אבל הם רק הקריאו את הבקשה, ציינו שלדעתם זה לא שיר מתאים לילדים, ושמו במקום זה שיר על תיש. שנים אחרי זה, הגננת של הילד שלי הסתייגה מכך שאני משמיע לו מוזיקה שלא מתאימה לגילו (“בני המה”, למשל), ותחת הלחץ של אשתי עזבתי את החינוך שלו למוזיקה אלטרנטיבית ישראלית, ועברתי להשמיע לו ביטלס אותם הוא מעריץ עד היום).

בקיצור, מאותו רגע מכונן התחלתי להאזין למצעדי הפזמונים הלועזיים (בלבד. כבר אז הייתי סנוב) בגלי צה”ל ורשת ג’, כשהמועדף, משום מה, היה גלי צה”ל (בנו של כבר אז הייתי סנוב).

התקופה הייתה סוף שנות ה- 70, מישמש אדיר של סוגי מוזיקות שונים שלט במצעד: דיסקו, ניו וויב, פוסט-פאנק, פופ (העורכים בגל”צ טרחו לקדם, בדרכים לא הוגנות, את השירים שלדעתם היו יותר נחשבים). בתור מישהו חסר ידע מוזיקלי, בלעתי את הכל בכלל בלי לשים לב למרחק התהומי בין ELO (הלהקה שירשה את הבי ג’יז מבחינתי – איכשהו אלה שתי להקות שבמובן מסויים המשיכו את הביטלס) לבין גרי ניומן ואיאן דיורי. מבחינתי הכל היה מוזיקה חדשה וסוחפת – עולם עשיר של טעמים לחיים. קניתי קסטות ריקות כמו משוגע, והקלטתי המון מהרדיו, ובניגוד להיום (אני מוריד, שומר בדיסק ולא מאזין), טחנתי אותן בשמיעה אינסופית.

שנת 1980 הייתה שנה מוזרה, שכן בגלי צהל מאוד התלהבו מכל מיני שמות שהם כנראה חשובים מאוד, אבל מעולם לא שמעתי עליהם (או ששמעתי קצת ולא ייחסתי חשיבות): ג’ון לנון, בוב דילן ודיוויד בואי הוציאו תקליטים חדשים (בעוונותי אפילו בלבלתי בין דיוויד בואי לבוב דילן – לא רק שבשניהם יש המון ב’ ו-ד’ בשם, אלא שדילן הוציא תקליט בשם Saved בדיוק כשבואי חזר למייג’ור טום ב ashes to ashes , והייתי בטוח שמייג’ור טום הלך לאיבוד בחלל ואז ניצל בתקליט saved. שנים אחרי זה קניתי את saved, ומאז אני עובד את לוציפר).

אני חושב שבמעומעם ידעתי על החיפושיות (לא קראו להם אז ביטלס ברדיו), אבל לא הבנתי מה ההתלהבות מג’ון לנון – שיר חביב, just like starting over, אבל למה הלסתות השמוטות ופרץ ההתרגשות מזה שמישהו מהביטלס הוציא תקליט חדש?

השיר הראשון של יוצא החיפושיות שהכרתי היה Blow Away של ג’ורג’ האריסון, שיר שנדמה לי שגם הוא לא אהב (אני דווקא חיבבתי, אבל מעולם לא הגיע לעשרת המדורגים בגלויה השבועית ששלחתי למצעד. אם כי שנים אחרי זה התלהבתי כשתקעו אותו ללא כל סיבה מוצדקת באמצע הסרט Nuns on the run).

את פול מקרתני אהבתי הרבה יותר, ללא קשר לעברו הביטלסי. אמנם השיר הראשון שלו שהכרתי (Old Siam Sir) צעד בתחתית המצעד שבוע או שבועיים, אבל לא זכרתי ממנו כלום חוץ משלושת המלים Old Siam Sir. טוב, זה כנראה לא השיר הראשון שלו שהכרתי, מכיוון שהקשבתי הרבה לתוכנית “על בטוח” ברשת ג’, ובטח השמיעו שם שירים שלו, אבל מה שלא היה במצעד, לא היה כל כך נחשב.

את Coming up מאוד אהבתי, ואפילו הקלטתי מהרדיו שתי גרסאות בהופעה חיה (הגרסה שהיום נכללת בדה-לוקס, עם אקדח הלייזר באמצע, ועוד גרסה בלי אפקט של מלחמת הכוכבים, אבל עם תוף בס גדול שלא מצאתי עד היום). גם את הסינגלים הבאים מאוד אהבתי, ולכן כשטסתי כמתנת בר מצווה לניו יורק בדצמבר 1980, אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה לקנות את מקרתני II.

בוקר אחד, לפני שחזרנו לארץ, כל ערוצי הטלוויזיה הודיעו בזעזוע שג’ון לנון נרצח, וכך גם כל העמודים הראשונים בעיתון של המשפחה שארחה אותנו (בפעם הבאה שהתארחתי אצלם, נהרג ג’ון ג’ון קנדי). נשטפתי בזרם, אבל בלי להבין ממש מדוע – היה לו שיר אחד לא רע, אבל למה כולם היסטריים?

כשחזרתי לארץ, קניתי את פנטזיה כפולה, מתוך אינרציה. את Woman כבר לא סבלתי, מרוב ההשמעות שהיו לו ברדיו (וזה באמת שיר קלוש), אבל גם לאלבום לא הקשבתי הרבה, בעיקר כי היה מאוד מטריח לרוץ ולהעביר את המחט בסוף כל שיר (מדען יפני סבל מאותו דבר בדיוק, מה שנתן לו את הרעיון להמציא את הקומפקט דיסק).

מקרתני II לעומת זאת, היה עושר של מוזיקה נפלאה ומוזרה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהתחלתי לצאת מההאזנה ללחן, ולשים לב לאלמנטים האחרים שיש בשירים, במיוחד באלה שהיו יותר out there, כמו בוגי מיוזיק. עד היום זה האלבום האהוב עלי של מקרתני, כנראה שילוב של איכות ונוסטלגיה (למרות שאי אפשר להאשים בנוסטלגיה את האהבה שלי לקטעים שנחתכו מהאלבום והוצאו מחדש שנים לאחר מכן).

התמונה השתנתה כשיואב קוטנר התחיל בסדרה “מסע הקסם המסתורי”. ההַאֲלָהָה שנעשתה לביטלס הגיעה בדיוק בזמן המתאים עבורי, כשהגעתי לשלב של בשלות מוזיקלית בו אני צריך דמויות מפתח כבסיס לעולם התרבותי שלי. במקביל, התחלתי באופן עצמאי תהליך הַאֲלָהָה של דיוויד בואי, שהיה הרבה יותר קשה, שכן בוצע ללא מדריך כמו קוטנר, ללא לגיטימציה של הרדיו (כמעט לא השמיעו אותו באותה תקופה), עם קשיים לוגיסטיים ובידוד חברתי.

קוטנר, כהרגלו, הצליח כמעט להבריח אותי מהביטלס עם שורה של פרקים משמימים על תחילת הקריירה שלהם, אבל ההתרגשות בקול שלו, כמו כומר אוונגליסט שמדבר על ישו, גרמה לי לשרוד עד ל-1963 ומשם הלאה. כמובן שהקלטתי את כל השירים (ללא הפרשנויות – קסטות היו יקרות בזמנו), ורשמתי את שמותיהם בעיוותים משעשעים (I’m a shit עבור sheik of araby, If she dead עבור for no one וכו’).

בקיצור – התוודעתי ואהבתי את כל הדיסקוגרפיה שלהם באיכות מונו AM. קוטנר גם הצליח להעביר אותי שטיפת מוח שמהללת את לנון על חשבון מקרתני – שנים לקח לי להשתחרר מזה (זה קשור גם לשינוי בעמדותי הפוליטיות, משום מה – אבל לא נרחיב על זה כאן מחשש לרגימה וסקילה).

גולת הכותרת של אותה תקופה הייתה הופעה של ה Bootleg Beatles בקרית ביאליק! אני זוכר את הראיון שלהם ברדיו אצל קוטנר, את הגאווה הגדולה שלהם על העיבוד לשדות תות לנצח, ואת השתי מלים שהם למדו להגיד בעברית. הלכתי להופעה, כמובן – אני לא זוכר כלום, אבל כנראה שנהניתי! תודה למשפחתי ששילמה על הכרטיס, סכום לא פעוט באותם ימים. בכל מקרה – זו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי (אפילו לפסטיגל לא לקחו אותי), אז התחלתי טוב (יחסית).

לאחר מכן, בתקופת התיכון, כבר התחלתי להיות רציני ופוץ, כהרגלי. קניתי ספר עם מילות השירים של הביטלס, וסוג של ביוגרפיה בשם The love you make מאת פיטר בראון (שהדבר היחיד שאני זוכר ממנה היא ההאשמה של מג’יק אלכס בפירוק הביטלס). הספר צובר אבק על המדף במרפסת של בית הורי, ואני מפחד להתקרב אליו בגלל האלרגיה.

לתקופה קצרה גייסתי עוד חבר לאהבת הביטלס, אבל זה לא היה רציני אצלו. כן הספקנו ללכת ביחד לסרט let it be שמשום מה הוקרן בקיץ באולם הקולנוע הפריפריאלי שלנו.

בסוף שנות ה 80 הכיוון המוזיקלי שלי השתנה, ודי זנחתי את הביטלס עד שלאט לאט חזרתי אליהם הרבה שנים לאחר מכן. בהתחלה בעיקר לתקופת השיא של אמצע הקריירה, אבל עם התפוגגות הנפיחות המוזיקלית שלי, גם לאלבומים הראשונים.

עדיין, מקריירת הסולו של מקרתני די התרחקתי, למעט כמובן מקרתני II, band on the run (לא מבין מה עושים ממנו כזה עניין) ואוסף הלהיטים. ההופעה שלו בישראל הקפיצה קצת את מניותיו, ולכבודה קניתי את chaos and creation ו את Memory almost full. מקפצה נוספת ומשמעותית יותר הייתה הרצאה נהדרת של גיא (מביטלמניקס) על RAM, שלמעשה גרמה לי לצלול בהנאה לתוך מרבית הקריירה של מקרתני. גם לאחר כל המסעות המוזיקליים שעברתי, הביטלס הם ללא ספק אחד מהאומנים האהובים עלי ביותר, ואין שמחה גדולה יותר מאשר לראות שהצאצא מתלהב מהם, נפעם מסיור בליברפול, מנגן את פני ליין, ומכריח אותי ללכת איתו להופעה של רינגו. גם הוא, כמוני, יעזוב אותם מתישהו (אני מקווה) ואז יחזור עם הערכה מחודשת ובוגרת יותר.

_____________________________________________

איזה פוסט נהדר. תודה אלון. ומה איתכם ואיתכן? מתי אתם משתפים אותנו בחוויות ובאהבות הביטלס שלכם? נשמח שתשלחו לנו אותם בפרטי.