כחובב קומיקסים, אספתי לאורך השנים מספר ספרי קומיקס שעוסקים בביטלס. לאחרונה שמתי לב שלא רק שלא קראתי את כולם, אלא שאת אלה שכבר קראתי, אני לא ממש זוכר. אז החלטתי לקרוא אותם מהתחלה. ואז חשבתי – אם אני כבר קורא אותם מהתחלה, ואם אני כבר חבר בבלוג שבמקרה עוסק בביטלס, זה יהיה ממש בזבוז לא לכתוב ביקורות על הספרים האלה, נכון? כך נולדה הפינה החדשה שלנו – ביקורת קומיקס ביטלס. והיום על הספר Baby’s in black: Astrid Kirchherr, Stuart Sutcliffe and The Beatles שכתב ואייר ארן בלסטורף ויצא בשנת 2010.
כפי שאתם ודאי יכולים לנחש משם הספר, הספר לא מתמקד בביטלס אלא דווקא בסיפור האהבה של אסטריד וסטיוארט. הספר מחולק לחלקים, לפי תאריכים, ומתחיל בכך שקלאוס פורמן מגיע אל ביתה של אסטריד באמצע הלילה ומעיר אותה. הוא חייב לספר לה על דבר מה שהוא ראה והסעיר אותו לחלוטין. מה הוא ראה? את הביטלס, כמובן, מופיעים באזור הכי גרוע בהמבורג. זה קרה, אגב, ממש לפני 60 שנים. הוא מנסה לשכנע את אסטריד לבוא איתו לראות אותם. היא מנסה להתחמק אך לבסוף עושה זאת, גם אם בחוסר חשק (זה לא איזור שנעים להסתובב בו). כשהם מגיעים למקום והביטלס מופיעים מולה, גם היא לא יכולה שלא להתאהב בהם. במיוחד בסטיוארט הבסיסט. ככל שהיא מכירה אותו יותר, כך היא רואה שהוא נבדל משאר חברי הלהקה. הוא נמשך יותר לאומנות באופן כללי ולציור באופן ספציפי. גם היא נמשכת לאומנות, במיוחד לצילום. הם מתחילים לבלות יותר ויותר זמן ביחד ולבסוף מתאהבים תוך שהחלומות שלהם על עתידם כאמנים משתלבים. הכוונה, כך נראה לי, היתה שסיפור הלהקה ישאר ברקע ולא ישתלט על הסיפור. ברגעים בהם אין ברירה וסיפור הביטלס בכל זאת משתלט על מרכז הסיפור, למשל כשהביטלס מגורשים מגרמניה, זה נובע מתוך הרצון להדגיש את היותו של סטיוארט אינדיבידואל שלא קשור ללהקה – חלק מהלהקה גורש, לנון חוזר מתוך החלטה, סטיוארט נשאר. הרעיון של הספר מקסים, אבל לצערי הביצוע הורג את הסיפור. תכף נגיע לצד הויזואלי, שהוא ללא ספק חשוב ביותר, אבל גם קומיקס לא יכול לוותר על יכולות סיפוריות ולהתמקד רק בויזואל, ובחלק הזה הוא נכשל. הכתיבה חלשה מאוד. הכל נמסר על ידי הדמויות כדיווח עיתונאי ולא כשיחה בין אנשים. אנחנו מקבלים את רוב המידע על ידי דיווח של דמות. למשל כשקלאוס ואסטריד מדברים על חבריהם החדשים השיחה הולכת בערך ככה: קלאוס – היית מאמינה שג’ון וסטיוארט לומדים אומנות. סטיוארט אוהב ציור. ג’ון יותר בקטע של מוסיקה. סטיוארט שקט יותר אבל כשג’ון מתחיל לדבר אני לא מצליח לעקוב אחרי כל מה שהוא אומר. זה בטח גם הבדל השפה אבל אני חושב שזו לא הסיבה היחידה. אני חושב שיש לו עולם משלו. (מחולק בין כמה בלוני טקסט רצופים כשהויזואל הוא של אדם עומד ומדבר). אסטריד – נכון. אני גם לא מצליחה לעקוב אחרי מה שהוא אומר. נראה שיש לו עולם משלו. אבל סטיוארט הוא שקט יותר. הבנתם? הייתי אומר שאחוז גדול מהטקסט פשוט מיותר. הרצון של הכותב לעגן את הסיפור במציאות הסיפורית של אגדת הביטלס מעמיס על סיפור האהבה ובסופו של דבר, גם אם הוא מנסה לא להיות במרכז באופן מכוון, הוא משתלט. אנחנו מכירים את האגדה. אנחנו לא צריכים שדמויות יספרו לנו אותה באופן כל כך חסר השראה. נעבור לצד הויזואלי – האיורים של הספר הינם בשחור לבן. הם בעלי קווים פשוטים מאוד. זה לא מסוג ספרי הקומיקס שאתה פותח ומיד תופסים אותך ביופי או צבעוניות. הפשטות הזו מתאימה מאוד לסיפור אותו רצה היוצר לספר. היא גם מתאימה לעובדה שהתקופה הזו מלכתחילה נמצאת בראשו של מעריץ הביטלס בשחור לבן בזכות התמונות הנפלאות שאסטריד צילמה. אם רק היה כותב הקומיקס מצליח ליישם את כוונתו גם בטקסט, אזי הטקסט והאיורים היו משתלבים באופן מושלם. אין זה מפליא, אם כן, שהחלקים היפים ביותר בספר הם החלקים בהם אין כמעט מלל ואין ביטלס. יש רק אסטריד וקלאוס, חלומות ותקוות, שאיפות ותוכניות לעתיד שלא יתרחש. האופן בו הסוף מוצג שובר את הלב. ברגעים האלה נשבתי בקסמו של הספר. הרגעים האלה הם גם מה שהופך את הקריאה למתסכלת כל כך, שכן אתה עובר במהירות ופעמים רבות בין קטעים מתסכלים למקסימים והחוויה בסופו של דבר אינה חיובית. חבל. האם אני ממליץ על הספר? קשה לי להחליט. הוא כתוב רע, מצויר יפה ויש בו רגעים קסומים. אם אני מנסה להגיע לממוצע כלשהו אז מדובר בסופו של דבר בספר בינוני. 3 כוכבים מתוך 5. זה הרגע בו אסטריד רואה לראשונה את הביטלס –
