top of page

מפרקים את הביטלס – חלק 2

עודכן: 29 באוק׳ 2022

בשבוע שעבר סיכמתי עבורכם חלקים מהספר המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money שמתעסק בפירוק של הביטלס. במקור החלטתי לעשות זאת כדי שכשנגיע לאלבום הסולו השני של פול מקרטני, “ראם”, ולדו קרב שמתנהל בינו לבין לנון על גבי האלבומים שלהם, תבינו למה המצב הידרדר עד כדי כך. אבל אני חושב שבלי קשר, מדובר בחלק עצוב בקריירה של הביטלס, וכזה שראוי לתת לו במה. מכיון שעכשיו הגענו לחלק הכי חשוב, את הפרק שמתעסק בסוף שנת 1970 החלטתי לתרגם ולא לסכם. אז הנה לפניכם החלק הראשון של התרגום – מפרקים את הביטלס. זה יהיה עצוב. שלא תגידו שלא אמרתי לכם.

מי שמעוניין להיכנס לעניינים מוזמן לקרוא קודם את הפוסט הקודם כאן ————————————————————————————–

“אמריקה היא איפה שהכל קורה”, אמר ג’ון לנון בדצמבר 1970. “אתה יודע, אני הייתי צריך להיוולד בניו יורק, בנאדם. הייתי צריך להיוולד בוילג’! לשם אני שייך. למה לא נולדתי שם?”

פעם הביטלס היו שייכים לליברפול, אחר כך לאנגליה ואחר כך לעולם. “אפל” עיגנה אותם בבירת אנגליה, אבל למשך שנה או יותר המשרדים היוו מקור מתח בלבד. חופשיים ממחויבויות אחד לשני, שלוש חיפושיות עשו את דרכם לניו יורק בסוף השנה.

ג’ורג’ הריסון נסע בעקבות פיל ספקטור לעיר הולדתו, כדי לסיים את הסשנים האחרונים של אלבום הסולו שלו.

לנון נמשך אל המוניטין של העיר כמרכז אמנותי: “כולם פונים לכיוון המרכז, לכן אני כאן גם כן. אני פה רק לנשום את זה… כאן הכל מתרחש”.

ניו יורק היתה גם היכן שהעסק של אלן קליין נמצא, אבל זה לא מנע מפול מקרטני מלטוס לשם בנובמבר. המעבר סימן פרידה סימבולית מהדיכאון שהכביד עליו בבריטניה.

עבור שלושת הגברים, ניו יורק סימלה חופש. רק לנון הודה בכך שהעיר היממה אותו: “אני כזה בעל מום מזוין שאני לא מצליח להפיק מזה הרבה. זה יותר מדי עבורי. אני פוחד מדי מזה. זה כל כך הרבה והאנשים כל כך אגרסיביים”

כמו לינדה מקרטני, יוקו אונו היתה למעשה ניו יורקית, והיא הובילה את בעלה דרך עולם האמנות של העיר, המקום בו היא רכשה את המוניטין שלה כיוצרת דעתנית בעשור הקודם. במרחב שלה, הזוג אימץ את הסגנון שלה, ויצר במהירות שני סרטי אמנות: “זבוב”, שבו זבובים זחלו על גופה הערום והמסומם של אשה, מכף רגל ועד ראש, דרך כל האיברים המוצנעים, ו-Up Your Legs Forever, המשך הגיוני ל”סרט מספר 4″ (“Bottoms” בו רואים ישבנים). זוהי גרסה מצונזרת של Fly ללא ערום, כי יו טיוב לא רוצה להשחית את הנפש שלכם.


המקרטנים היו בניו יורק כדי לחנוך את השותפות היצירתית שלהם, בה איזון הכוחות נטה בברור לטובתו של פול. התרומה של לינדה ל”מקרטני”, אלבומו הראשון, היתה קטנה מאוד, אבל כשהוא החל את הסשן הראשון שלו אי פעם באמריקה, המטרה היתה ליצור אלבום של “פול ולינדה מקרטני”.

לא שמהות שיתוף הפעולה היה ברור: “ללינדה לא היה יותר מדי מה לעשות באולפן. היא פשוט שמרה על הילדים.” סיפר הגיטריסט דייויד ספינוזה שניגן בסשנים. “אני באמת לא יודע מה היא עשתה מלבד לשבת שם ולתת הערות על מה שחשבה שהיה טוב ומה שחשבה שהיה רע. אין לי מושג מאיפה היא מגיעה. עכשיו היא חושבת שהיא מפיקה”. בטון שהריסון בטח היה מזהה, ספינוזה התלונן : “לא היה חופש. נאמר לנו בדיוק מה לנגן. הוא ידע מה הוא רוצה והוא פשוט רק השתמש בנו כדי לעשות את זה”.

הריסון ואישתו פאטי היו בניו יורק כש-All Things Must Pass יצא. סט של שלושה תקליטים – הראשון בהיסטוריה של הרוק – שהתקבל כ”אקסטרווגנזה של דתיות, הקרבה וסיפוק, שהמשיכה המגנטית שלה והאמביציה הופכים אותה ל”מלחמה ושלום” של הרוקנרול” – כך נכתב ברולינג סטון. גלי האתר נכנעו לרוחניות של הסינגל “My Sweet Lord”. “כל פעם שאני פותח את הרדיו, אני שומע “Oh my Lord”, אמר ג’ון לנון. “אני מתחיל לחשוב שכנראה שחייב להיות אלוהים”.


המבקר של הרולינג סטון היה בין הראשונים לציין ש”My Sweet Lord”, נשמע כמו “He’s So Fine” של השיפונס, להיט מ-1963 שהיה בנוי סביב מבנה ומלודיה כמעט זהים. מאוחר יותר הריסון הודה שהוא תכנן לשכתב שיר אחר, Oh Happy Day, אבל החליט להיזהר ושינה את המלודיה. מפליא שלא הוא ולא פיל ספקטור זיהו את הדמיון לשיר שהיה להיט משני צידי האוקיאנוס.



ב-14 בפברואר 1971, ברייט טיונס, המוציאה לאור של “He’s So Fine”, הגישה תביעה בה טענה שהריסון גנב את השיר שלהם ושהם דורשים פיצוי כספי. בשלב הזה “My Sweet Lord” כבש את העולם כפי שעשו להיטי הביטלס הישנים, כשהוא מגיע לראש מצעדי המכירות באנגליה וארה”ב. למרות שהוא נמכר במחיר של שני אלבומים, האלבום המשולש All Things Must Pass היה להיט מכירות עולמי שעד ינואר הגיע במצעדי המכירות למקום הראשון .

ההשוואה עם האלבום שלנון הוציא באותה שנה, John Lennon Plastic Ono Band, שהושפע מהטיפול שעבר לנון, היתה בלתי נמנעת. למרות שהיה האלבום הראשון שהכיל חומר חדש ומקורי של לנון מאז פירוק הביטלס, הוא לא מכר טוב יותר מההקלטה של ההופעה בטורונטו שיצאה שנה לפני כן.

הידיעה שהוא הושאר מאחור על ידי חברו, שלכאורה היה פחות מוכשר, עיוותה את יכולתו של לנון לראות את עבודתו של הריסון. “אני שואל את עצמי עד כמה ג’ורג’ מאושר”, אמר בזלזול. הוא התלונן שהריסון הוא “לא מסוג האנשים שהייתי קונה אלבום שלו. אני לא מחשיב את הכישרון שלי למופלא, בטח בהשוואה ליקום המזוין, אבל אני מחשיב את של ג’ורג’ לפחות מזה שלי”.

הריסון נזכר “אני זוכר שג’ון היה ממש שלילי בזמן ההוא. אני לא הייתי בבית כשהוא בא אלי. חבר שלי שגר אצלי היה שם. הוא היה גם חבר של ג’ון. הוא ראה את עטיפת האלבום ואמר ‘הוא בטח יצא מדעתו המזויינת כדי להוציא 3 תקליטים. ותראה את התמונה מקדימה, הוא נראה כמו לאון ראסל אסמטי’. היתה שם הרבה נגטיביות בתקופה ההיא.”

זה אולי מסביר למה הריסון ולנון התחמקו אחד מהשני בניו יורק, למרות ששניהם הגיעו באופן קבוע למשרדים של אלן קליין בברודווי. אבל ההריסונים כן מצאו זמן למקרטנים. זו היתה הפעם הראשונה ששני הגברים נפגשו מאז התעלול הפרסומי של מקרטני באביב הקודם. למרות שהמפגש החל באופן שלו יחסית, מצב הרוח העכיר – כפי שיקרה כל כך הרבה פעמים בשנים הבאות – כשהשיחה עברה לעסקים. מקרטני נזכר “אמרתי, ‘תראה ג’ורג’, אני רוצה לצאת מהלייבל (אפל)’, וג’ורג’ סיים מיד את השיחה, וכשאני אומר את זה עכשיו זה כמעט מרגיש שאני משקר, אבל אני נשבע שג’ורג’ אמר לי ‘אתה תשאר בלייבל המזוין. הארי קרישנה.’ ככה זה היה, ככה היו הזמנים ההם.”

באופן אירוני, כשהתקשורת למדה על המפגש בין שני החיפושיות, היא התייחסה לזה כסימן להפסקת אש. כשהם יודעים שלנון נמצא באותה עיר, הם עיצבו מחדש את הסיפור והציגו את השיחה כועידת פסגה. עיתון הפופ Disc הודיע על הידיעה ה”אקסלוסיבית” שלו כמה ימים מאוחר יותר:

Come Together!” – יתכן כי הביטלס ינגנו שוב – חי!”. העיתונאי מייק לדג’רווד טען כי ההרכב מתכנן הופעה בבריטניה “בעקבות הדיווחים כי הויכוח בין פול מקרטני לג’ון, ג’ורג’ ורינגו עומד להיפתר”. הוא ציטט “חבר” אנונימי שסיפר לו “הם נראים לחלוטין רציניים לגבי עבודה משותפת. היו שיחות רבות בכיוון הזה”.

The New Musical Express קלט את אותן לחישות ברוח: “נאמר כי הביטלס קרובים אחד לשני יותר משהיו בכל זמן אחר ב-18 החודשים האחרונים”. הריסון לא עשה כלום כדי להכחיש את השמועות, כשהוא אומר באדישות: “דברים מוזרים מזה קרו”. במציאות לנון ארגן פגישה עם מקרטני במנהטן, אבל מקרטני ביטל אותה. מאוחר יותר סיפר לנון שזה לא שינה הרבה, כי גם הוא לא תכנן להגיע.

לאחר הויכוח שלו עם הריסון, היה ברור שמקרטני יחפש דרכים אחרות לברוח מהסכם השותפות של הביטלס. אז נרקמה מזימה לצמצם את האפשרויות שלו. לפי לנון “פול היה מאבד את הזכות להיפרד מאיתנו, על ידי כך שהיה חובר אלינו שוב. ניסינו לעבוד עליו על מנת שיסכים להקליט איתנו שוב. אלן (קליין) חשב על התוכנית הזאת. הוא אמר ‘פשוט צלצלו למקרטני ותאמרו: אנחנו מקליטים בשישי הבא, אתה מצטרף?’ וזה כמעט קרה. התחילה לצאת השמועה שהביטלס חוזרים לעבוד יחד, בגלל ש-EMI שמעה שהביטלס הזמינו זמן הקלטה. אבל פול לא הסכים בשום אופן בעד שום הון שבעולם, והיום גם אני לא הייתי עושה את זה”.

התוצאה היתה סשן ההקלטות לשיר של רינגו “Early 1970”, שאם מקרטני היה נופל במלכודת, היה הופך בוודאי לפוקוס הסימבולי של איחוד ביטלס מניפולטיבי (בשיר רינגו מדבר על כל אחד מחבריו לביטלס).


מרגע שהשמועה יצאה, אי אפשר היה לעשות כלום. תוך שבועיים הסיפור השתנה: עכשיו מקרטני היה האאוטסיידר וחבריו הביאו במקומו, כך נטען, את חברם המשותף קלאוס פורמן. פורמן מצא את תשומת הלב התקשורתית כל כך מעיקה, שהוא ברח אל ביתו של הריסון בפראייר פארק.

ברגע שהוא ירד למחתרת, התקשורת החליטה שהביטל החדש חייב להיות נגן בס אחר, לי ג’קסון (שהיה בהרכב הפרוג רוק the Nice). הפרטים לא היו רלוונטים: זה היה סוד גלוי כי הביטלס עמדו לחזור בצורה שונה.

באופן מקרי, גם לנון וגם מקרטני בחרו לפוצץ את בלון הפנטזיה. הם עבדו עצמאית, כל אחד עם אג’נדה משלו, ובדרכים שונות באופן מובהק. אבל הפעולות שלהם בדצמבר 1970 וידאו ביעילות ששום איחוד של הביטלס לא יוכל להתקיים, לא באותו זמן ולא בשנים שלאחר מכן.

אבל על זה נספר בפעם הבאה.

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page