לרוב כשמדברים על האלבום אבי רואד, התחושה היא של אלבום בו הניחו הביטלס את המחלוקות בצד, התמסרו לעבודה עם ג’ורג’ מרטין וכל זאת על מנת להוציא את המוצר הטוב ביותר שיכלו להוציא. יכול מאוד להיות שזה נכון, אבל כדי להבין עד כמה היה קשה במיוחד לג’ון ופול לעשות זאת, הבאתי קטע ממש קטן אך קולע מתוך הספר המצויין של פיטר דוגט שנקרא על שם השיר שכתב מקרטני על המצב העגום מאחורי הקלעים You Never Give Me Your Money. קראתי את הקטע כמה פעמים ועדיין כשאני קורא אותו במהלך התרגום אני נפעם ועצוב על החברות הזו של לנון ומקרטני שהלכה לאיבוד באותה תקופה אמביוולנטית בה מצד אחד השניים התקוטטו בפן העסקי ושילבו ידיים בצד האומנותי. משהו שקשה להבין כיצד קרה והוליד את אחד האלבומים הטובים ביותר שלהם והמלוכדים מבחינה מוסיקלית. לאחר שתקראו את הקטע הזה, יהיה לכם דיי ברור למה הביטלס חדלו להתקיים לאחר סיום העבודה על האלבום.
הנה התרגום.
העלבונות שהטיחו אלן קליין וג’ון איסטמן [אחיה של לינדה] האחד בשני היו גולמיים אך שווים ברמתם. אלן קליין קרא לו ‘חתיכת זבל’ ו s*head וזה התאים בצורה מגונה ל perfect a*hole שכינה אותו איסטמן. הדימויים הגרפיים הללו הצביעו גם על איזשהו כבוד הדדי טינתי בניהם. למעשה לא היה ממש קשר בין קליין לבין איסטמן המבוגר יותר (והרהוט יותר). כמו שציין לי איסטמן אביהם של ג’ון ולינדה מאוחר יותר: “לא אעשה אתו שום עסקים. הוא חזיר. אם אתה הולך לישון עם כינים אתה תדבק בכינמת”.
ב 2 פגישות מוצלחות דיווח קליין ש ‘איסטמן יצא בתוכחה אישית נגדי’ ויצר עוד ‘סצנה לא נעימה’. הוא טען: ‘סברתי שהטוב ביותר הוא לא לנקום’. קליין היה ממולח בתפיסת חולשה אנושית. הוא סבר שלאיסטמן המבוגר יותר יש פיוז קצר ושסרקזם יהווה הניצוץ. קליין סדק את הכבוד של איסטמן והוא אכן התפוצץ. לנון בדיוק למד שאיסטמן למעשה נולד כ’לי אפשטיין’, אך שינה את שמו על מנת להיטמע במעגלים הנוצצים בניו יורק, וכך קרא לו לנון לאורך כל הדרך. כשאיסטמן נשך בחזרה, יוקו אונו ביקשה ממנו ‘תוכל בבקשה להפסיק להעליב את בעלי? אל תקרא לבעלי טיפש’. איסטמן צעק על קליין, ‘אתה מכרסם, חלאה מהסוג השפל ביותר בכדור הארץ’. למעשה זו הייתה הודאה בתבוסה. לנון המריץ את איסטמן כשהוא אמר לו שהוא עצמו ‘חיה מ*ויינת’ ולא קליין.
פול, ג’ון איסטמן, ג’ון ויוקו, אלן קליין, רינגו ומורין בישיבה במטה אפל
לאורך כל הדרך, מקרטני צפה בשקט ובאימה במתרחש, חש תחושת אחריות קודרת גם לגבי הקולגה שלו וגם לגבי חמו. לנון לעומת זאת לא הראה שום רגישות: עבורו מקרטני היה עכשיו עוד חבר במשפחת איסטמן.
ב 18 באפריל, 2 הגברים, לנון ומקרטני היו קרובים לפיצוץ במטה חברת אפל. האיסטמנים יעצו למקרטני לא לצרף את בלוק האופציות של חברת Northern Songs שהיו לו לאלו של לנון כדי לספק את הביטחונות למען ההלוואה שהביטלס נזקקו לה על מנת להגיש הצעת השתלטות על Northern Songs. אלן קליין הציע לפצות על כך יחד עם האופציות שהיו לו בשווי 750,000 פאונד בחברת הסרטים MGM, אבל הסימבוליות שבמעשה של מקרטני הייתה בלתי נמנעת: האיסטמנים רצו שמקרטני יתייחס לעצמו בצורה נפרדת משאר הביטלס. לאחר מכן קליין יידע את לנון שמקרטני בחשאי הגדיל את חלקו ב Northern Songs. ‘ג’ון התמלא בזעם’ נזכר הבכיר באפל, פיטר בראון. ‘בנקודה מסוימת ממש חשבתי שהוא הולך להכות את פול, אבל הוא הצליח להרגיע את עצמו’. דיווח לא מאומת אחר מהפגישה טען שלנון נופף באגרופיו לעבר פרצופה של לינדה מקרטני.
לאחר הפגישה, לנון, הריסון וסטארקי חתמו על מסמך שמנדה רשמית את לי איסטמן: ‘מר איסטמן היקר, אנו מודיעים לך שאתה לא רשאי לפעול כעורך דין או מייצג של המותג “הביטלס” או אף אחת מהחברות ששייכות לביטלס’. מקרטני יכול היה רק לפרש זאת כדחייה אישית שלו.
בצורה מופלאה, הביטלס המשיכו לשתף פעולה באולפן במהלך השבוע הטראומטי הזה כשהם מתחילים לעבוד על Something של ג’ורג’ הריסון. לנון היה אמן ההפרדה באותה תקופה: הוא שימר את היכולת לצעוק על מקרטני במהלך הפגישות, להעליב את אשתו ואת משפחתה, ואז לצפות לעבוד אתו כאילו כלום לא קרה. כך קרה ב 30 באפריל ביום בו לנון ומקרטני השלימו את העבודה על קטע לא גמור מ 1967 בשם (You Know My Name (Look up the Number. זה היה לא יותר מקולאז’ של פיסות מוסיקליות, אבל מקרטני נזכר בסשן הזה כסשן הביטלס החביב עליו – אולי בגלל שהוא כלל אותו ואת לנון, או מפני שהוא ייצג את הפעם האחרונה בה עבדו בשותפות אמתית.
בציבור הזוג עדיין ייצג חזית אחידה. לנון מאוחר יותר הציג את עצמו כמתנגד נמרץ למחרוזת האגדית ששלטה בצד 2 של ‘אבי רואד’, אבל למעשה הוא היה הראשון להתפאר ברעיון. באותו ראיון הוא גילה שהוא ומקרטני נהנים מ’פרץ יצירתיות’ ושתוצאות הצד העסקי לא משנות. ‘אנחנו עדיין נעשה תקליטים ומתישהו נעשה גם כסף וזהו זה’. מקרטני הפרקטי יותר, תיעל את תסכוליו אל שיר מלודי בשם You Never Give Me Your Money. ב 1996 כשהסתכל לאחור, הסביר מקרטני שהשיר לא היה מכוון לשאר חברי הלהקה. ‘לא ממש הרגשתי שהם אשמים. היינו כולנו יחד בזה ורק כשהגיע אלן קליין הרגשנו מפורדים והתחלנו להשיג לעצמנו עורכי דין. הוא הפריד בנינו. בבסיס זה היה הוא שהפריד בנינו’. תפקידו של איסטמן והעדפתו שלו אותו על קליין נשכחו בנוחות.
חותמים על הסכם חדש מול חברת EMI
ברור שלמקרטני היה חסר הכישרון של לנון להפריד בין האישי והמקצועי. לנון טען שהוא סוף סוף גילה את עצמו: ‘הלכתי לאיבוד בביטלס, ועכשיו זה שוב ג’ון לנון. אני תמיד ג’ון ויוקו, זה אף פעם לא מפסיק. אנחנו זוג 24 שעות. כל מה שאני עושה כביטלס, יוקו יושבת על כתפיי כמו תוכי’. מקרטני האמין בעצמו כביטל קודם לכן ובשותפות שוות ערך עם לנון, ולכן כל עלבון מהקולגה שלו הרגיש לו כדקירה בלב.
גיל פריטצ’ארד, אחת מאלו שכונו ה’אפל סקראפס’ – המעריצים שעמדו והמתינו בסבלנות מחוץ לאולפני אבי רואד ומחוץ למטה חברת אפל וחיכו לביטלס שיופיעו, נזכרה בלילה בו ‘פול יצא החוצה בריצה מהדלת הראשית של האולפנים בדמעות, הלך לביתו ולא חזר. ביום הבא הוא לא הופיע למרות שנקבע סשן אולפני’.
מעריצה אחרת, וונדי סטטקליף, המשיכה את הסיפור:
“ג’ון ממש כעס כי הם כולם חיכו, והוא יצא בסערה מהאולפן והלך לביתו של פול. עקבנו אחריו וכשהוא הגיע הוא נעמד ודפק בדלת שוב ושוב כשהוא קורא למקרטני לפתוח. פול לא ענה, אז ג’ון טיפס מעל השער ודפק על דלת הבית. הוא צעק שג’ורג’ ורינגו הגיעו מרחוק ופול אפילו לא טרח להודיע לאף אחד שהוא לא יגיע לסשן’.
ה’אפל סקראפס’