היום לפני 54 שנה הופיעו הביטלס את ההופעה ההיסטורית באצטדיון ‘שיי’ שבניו יורק. יש האומרים שחוץ מהיותה הופעה שוברת שיאים מבחינת כמות הקהל, היא גם זו שמבשרת את הסוף של הביטלס כלהקת הופעות. בחגיגות ה 50 להופעה, כתב קולין פלמינג מאמר במגזין הרולינג סטון בשם “מדוע המופע ב’שיי’ הוא יותר גדול ממה שאתם חושבים”. אתם חייבים להודות שזה נשמע מסקרן. אז הסתקרנתי והנה התרגום.
אם נשאיר פסטיבלים כמו וודסטוק ומונטריי בצד, אין הופעה מפורסמת יותר בהיסטוריה של הרוקנרול מאשר זו בה הביטלס ניגנו באיצטדיון שיי מול קהל של 56,000 צעירים ב 15 באוגוסט 1965. זו הופעה שעשויה להיות אפילו ידועה לשמצה, עם כל אי ההבנה שהיא עוררה במהלך השנים, עם אמרות ישנות ששכתבו את עצמן בהיסטוריות השונות של הרוק.
אם ראיתם את הצילומים, אתם בטח יודעים שהביטלס היו ממוקמים על במה רעועה שמוקמה בחלק הפנימי של ה’יהלום’, כשהצרחות מגיעות אליהם מכל הכיוונים. חברי הלהקה צוחקים באנושיות, ממלמלים בינם לבין עצמם “אתם יכולים להאמין שזה קורה?” ומתעצבנים כשהם צריכים לחזור שוב ושוב על הצגת השירים.
רוב הסיכויים שאם ראיתם קטעים מתוך הופעה אחת של הביטלס, ראיתם בטח קטעים מההופעה הזו. רוב הסיכויים ששמעתם שהם לא משתפרים כאקט חי מהרגע שהם התפרסמו, הם אפילו לא יכלו לשמוע את עצמם, ורק רצו לגרור את עצמם מהסיטואציה. לאורך השנים, הסיפורים סביב ההופעה באצטדיון שיי, בתוספת קטעי הוידאו, יחד עם הבוטלגים מההופעה, חיזקו את כל זה. וזה חבל, וזה עניין שזקוק לתיקון.
האלבום Help בדיוק יצא מוקדם יותר באוגוסט. אולי זהו האלבום הגרוע ביותר של הביטלס, אבל בהתחשב בכך שאנחנו מדברים על תקליט שהכיל את שיר הנושא – אחד השירים הטובים של ג’ון לנון, “yesterday“, “I’ve just seen a face“, “you’ve got to hide your love away, ו”ticket to ride”, שלגבי האחרון שבהם לנון טען בצחוק שהמציא את הרוק הכבד, טיעון מלאכותי לחלוטין שכיף ללגלג עליו.
ב 1966, כשהלהקה ניגנה שוב ב’שיי’ – משהו שבקושי מדברים עליו, היו אזורי ענק של מושבים באצטדיון שהיו פשוט ריקים. אחת מהסיבות היתה שזהו עידן בו הפסיכדליה הרימה ראש והפירוש היה ירידה בשוק ה YA (יאנג אדולטס). “אלינור ריגבי,” הרווקה עם הפנים בצנצנת ליד דלת הכניסה, חיה רחוק מהעולם של “I want to hold your hand” זה אומר פחות צרחות ונענועים בראש מארבעת המופטופס בפזמון. בנוסף, בארצות הברית בדיוק נודע שלנון אמר שהביטלס יותר פופולרים מאשר ישו.
באוגוסט 1965, הביטלס זכו לצ’אנס האחרון שלהם כלהקת הופעות מובילה שנמצאת על המדף. הם נתנו סט-ליסטס משובחים בשני המופעים של אד סאליבן בפעם האחרונה שהופיעו אצלו וגם במופע הטלויזה ב Blackpool night out. בסוף החודש הם נקרעים ב Hollywood Bowl, עם האקט המוזיקלי הטוב ביותר שלהם, פחות או יותר, בגלל שג’ורג’ מרטין קיווה להשיג הופעה מוקלטת שניתן יהיה לשחרר כתקליט.
אין עוד הרבה מציאות ביטלס חדשות שנחשפות עוד, אבל אחד המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות היה כאשר המאסטרים של המופע נחשפו ב 2007 בבוטלג שקיבל את הכינוי השירים מה soundboard של המופע בשיאה. הבוטלג נקרא The Beatles and the Great Concert at Shea כותרת פשוטה והיפרבולית באופן יעיל כמובן במושגים של בוטלגים. ממש על העטיפה מצויין שמדובר בהקלטות מההופעה ללא תוספות ואוברדאבים, מה שנראה כמעט מושלם מדי אחרי כל אותם עשורים שחלפו.
הביטלס הפכו למי שהם בזכות הקטלוג שלהם – כלומר ככותבי שירים – אבל אם הם לא היו ‘חיות רעות’ על הבמה מלכתחילה, זה לא היה עובד. אתה שומע את הלהקה בהקלטות כמו ב’סטאר קלאב’, שהוקלטו בתמורה לבירה חינם בהמבורג בסוף 1962. זו הייתה להקה שמבחינה קונצרטית יכלה לקחת בהליכה את כולם. השירים כמעט תמיד לא היו שלהם, אבל העניין לא היה בבעלות במובן הקומפוזיטואלי, אלא בסוג של משיכה לדרגה קולית – כשהם אומרים על הבמה, “עכשיו נבצע את הנאמבר הזה של פאטס וולר או ארתור אלכסנדר, ואנחנו נהפוך את זה ללא אחר מאשר שלנו”. על הגישה הזו תוסיפו קצת עליצות ושירים שהיו טובים יותר משירים שכל אחד אחר יכול היה לכתוב, והנה יש לנו את ההופעה הראשונה הזו של אצטדיון שיי, שמבוצעת על ידי להקת הברים הטובה ביותר שיצאה אי פעם מהמבורג .
יש בסיס טוב וחזק לשירים ב’שיי’. הבס והתופים מלהיבים ורועמים ומתחילים להתגנב אל תוך המחשבות של חברי הלהקה. כאשר אתה מקשיב למשהו כמו She’s a woman מתוך ההופעה, אתה מבין ש Drive my car לא רחוק ויהיה התקדמות הגיונית.
הקול של לנון שחוק מעט, אבל זה היה קול במהלך של שינוי. זה כנראה קשור לכל החשיש והמריחואנה שצרך, אך הקשיבו ללנון של תקופת A Hard Days’ Night לעומת מה שמתחיל לקרות באוגוסט 1965. הקול הולך ומתרחב. תכונות ילדותיות נושרות ממנו. הוא הופך להיות יותר אנגלי, יותר קול שיחה, מסוגל יותר לשאול את השאלות המהורהרות של “שדות תות לנצח” מאשר לצרוח את “טוויסט וצעקה.”
זהו הרגע המכונן השלישי והאחרון של הביטלמניה אחרי אד סאליבן ו- A Hard Day’s Night (אלבום וסרט), וכמו שהם תמיד עשו, גם ב’שיי’ הם עשו את הדבר המיוחד הזה שייחודי לביטלס: להסתכל לעתיד כי ההווה כבר היה ברשותם.
האלבום Help שאמנם אפשר לטעון שהוא נקודת השפל של אלבומי הלהקה, הוא גם אחד האלבומים החשובים ביותר שלהם. האלבום שראשית מערבב נפש, פולק, רוק ופסיכדליה קלה, אם כי בדרכים מגושמות לעיתים, ומשחרר את הלהקה באמצע הקריירה לרוץ לכיוון של ראבר סול, ריבולבר ופפר.
ב’שיי’ הם אפילו התלבשו כמעין תלבושת ‘פרה פפר’, עם התג הצבאי. לשיר Help יש תהודה מיוחדת, שכן הנה אדם כמו לנון בוהה בתהום הנוכחית שלו בחיים ושר עליה, כשהקהל הגדול ביותר בתולדות הרוק עד כה סוגד לו. האירוניה לא הולכת לאיבוד, ועם כל השמחה מההופעה הזו, אין מקום לספק שברגע שהסתגלו לסוריאליזם של האירוע, הביטלס נהנו מאוד – זהו רגע בלוז מיילל ענק, המנון וידוי שעטוף במסווה בשלושה חלקים של מפתח ראשי, תופים קופצניים וקווי גיטרה מובילים של ג’ורג’ הריסון.
מקרטני עם חליפת ה ‘פרה פפר’ שלו.
לנון אמר כי כתב 2 שירים כנים בחייו – וזה ממש שטויות, אבל לא משנה – האחד הוא Help, השני Strawberry Fields Forever, ובזמן שאיש לא היה מקשר את הטירוף ב’שיי’ עם קסמי האולפן של סוף 1966 ישנם קווי דמיון. הכל מתחיל בקולו, שאינו כמו הקול של השנה הקודמת. הקול הזה מייצר קו מ A ל B ישר אל הנשמה, אי אפשר לטעות בו, בדיוק כמו שההקלטות של ‘שיי’ יכלו להיות אלבום חי שהיה מהווה הקלטה איכותית של הביטלס בהופעה.
עד כאן התרגום. מה אתם חושבים על ההופעות באצטדיון ‘שיי’? הביטלס בשיא כוחם הבימתי או שמא תחילת הסוף?