בוקר מעולה! פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס התפרסם ממש עכשיו. הפרק ממשיך את סדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ והפעם השיר הנפלא של מקרטני You Won’t See Me מהאלבום הנפלא Rubber Soul. בפרק הזה ננסה להבין את טיב יחסיו של פול מקרטני עם ג’ין אשר ונרחיק ליחסים קודמים שהיו לו עם בנות זוג קודמות. נתהה יחד על קנקנו של הביטוי ‘ראבר סול’ ונעמיק אל תוך השיר הנפלא שמשקף במידה רבה את מצב יחסיו של פול עם ג’יין. תעלומה נוספת שתבוא אל פתרונה: מי הוא הנגן הנוסף והמהולל שתרם מכישרונו לשיר הזה? כל הטוב הזה ממתין לכם בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ ואם לא תרצו לפספס אף פרק בפודקאסט, תוכלו להוריד את אפליקציית Spotification שתתריע לכם ברגע שעולה פרק חדש לספוטיפיי. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa תודה מיוחדת לגל פלדי הנהדר על העזרה בעריכה הלשונית של הפרק. כמו תמיד אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק. האזנה נעימה!

בחרנו יום מאוד מיוחד כדי להעלות את פרק מס’ 7 בסדרת הפודקאסט שלנו. ה 7/7 הוא כמובן יום הולדתו ה 79 של מר ריצ’ארד סטארקי הלוא הוא רינגו סטאר! צוות ביטלמניקס, וכל העובדים מאחלים לרינגו מזל טוב ואריכות ימים והמון המון המון אלבומים שכנראה לא נצליח להקשיב לכולם אז מראש סליחה. מה בתפריט היום? פרק 7 הוא פרק מיוחד עם קונספט חדש בו אנחנו מביאים ל”ראש בראש” 2 שירים כשכל אחד מאיתנו מייצג שיר. הפרק נקרא “מישל בעקבות השמש” ואפשר להבין שהשירים המתחרים היום הם I’ll Follow The Sun מול Michelle של לא אחר מאשר פול מקרטני וכמובן יש להם משהו מהמשותף – את שניהם הוא כתב בסוף שנות ה-50. את שניהם הוא הכניס עמוק למגירה, ולשניהם חזר באמצע שנות ה-60. לפרק תוכלו להאזין בספוטיפי: בעמוד הפודקאסט ב Apple כאן: https://apple.co/2LOe67p ובפודקאסט אדיקט ובעוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שהאזנתם לפרק ולשנינו “מתכתשים” בנסיון לקדם כל אחד את שירו הוא, תוכלו להצביע בסקר המצורף לפוסט הזה, ולהחליט מה הוא השיר שאתם אוהבים יותר או שאתם חושבים שמוצלח יותר לדעתכם. הסקר ירוץ לשבוע ואז נפרסם את התוצאות. https://www.facebook.com/1060268584106677/posts/1617190645081132 אז מי זה יהיה? אתם קובעים.

פרק 8 בסדרת הפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר. חברת העמוד Ruthi David האלופה סיפקה תשובה מלאה כשביקשנו בשבוע שעבר ניחושים על מה יהיה הפרק הקרוב.זה משמח מאוד. כל הכבוד! הפרק החדש נקרא “לרקוד את הטוויסט בדרך אל הכסף” והכוונה היא כמובן אל 2 קאברי מפתח שסוללים לביטלס את הדרך להצלחה.כמו בפרק הקודם גם 2 הקאברים האלו יעמדו במרכזו וכמו שכבר בטח הבנתם מדובר על Twist and Shout ו Money שסוגרים בהתאמה את אלבום הבכורה והאלבום שבא אחריו.לשניהם יש מהמשותף. חוץ מהיותם קאברים עם ביצועים גרנדיוזיים של הביטלס, כותביהם ברט ראסל (ברנס) ובארט סטרונג היו חלק מצוות הכתיבה ולכל אחד מהם סיפור מרתק וטראגי ומלא תלאות. מוזמנים להאזין לפרק בו כל אחד מאיתנו בחר אחד מהקאברים ומספר על השתלשלות האירועים עד לנחיתתו באלבום של הביטלס. לפרק תוכלו להאזין בספוטיפי: בעמוד הפודקאסט ב Apple: https://apple.co/2JVP7we ובפודקאסט אדיקט ועוד אפליקציות שונות להאזנה לפודקאסטים. לאחר שהאזנתם לפרק ולשנינו מספרים כל אחד על הקאבר שבחר, תוכלו להצביע בסקר המצורף לפוסט הזה, ולהחליט מה הוא הקאבר שאתם אוהבים יותר או שאתם חושבים שתרם יותר לביטלס.הסקר ירוץ לשבוע ואז נפרסם את התוצאות. ל’טוויסט וצעקה’, ליחצו על תמונתו של ברט ראסל ול ‘כסף (כי זה כל מה שאני רוצה)’ ליחצו על תמונותו של בארט סטרונג. הפעם הכנו לכם פלייליסט שמכיל בו את השירים שהשמענו בפרק והם יפים יפים כולם. כהרגלנו, נשמח לקרוא את תגובותיכם לפרק בפוסט הזה.

אתמול התארחתי בתחנת הרדיו האהובה עליי KZradio הקצה לתכנית מיוחדת בת שעתיים לציון הסרט ‘גט בק’ שטרח ועמל עליו ביטלמניק מפואר בשם פיטר ג’קסון. אני יותר משמח וגאה להתארח בתכנית של האיש המקסים עם התכניות הנהדרות וביטלמניק מפואר לא פחות הלוא הוא Tomer Kariv-Shayovitz. יחד עם פלייליסט נהדר, דיברנו והתפלפלנו על הסרט החדש ובכלל על התקופה המוזרה הזו בחיי הביטלס. לטעמי זה היה סיכום נהדר לסדרת ‘1969 של הביטלס‘ בפודקאסט. הנה לינק להאזנה: https://www.kzradio.net/shows/sunflower/43157 האזנה נעימה ותודה ענקית לקצה ולתומר. #רינגוסטאר #גוןלנון #גטבק #גורגהריסון #פולמקרטני

אז איך קרה בעצם שפול, שהתחיל כגיטריסט בלהקה, והיה לא פחות מוכשר בנגינה על הכלי מג’ורג’ או ג’ון, הפך לנגן הבס שלה? נגן הבס המקורי של הלהקה היה סטו סאתקליף. שני דברים הכשירו אותו לתפקיד – הוא היה החבר הכי טוב של ג’ון והיה לו כסף לקנות גיטרה בס. לגבי כישרון, ובכן, זה כבר סיפור אחר. הביטלס חזרו פעם נוספת להמבורג באפריל 1961 לתקופה של שלושה חודשים (בהם הופיעו 92 לילות וניגנו 503 שעות – על פי ספרו של מארק לואיסון). כעבור זמן קצר, סטו, שמלכתחילה לא נהנה מהשהות בלהקה, עזב כדי לבלות יותר זמן עם חברתו הגרמנית וקבוצת האמנים שהסתובבה איתם (הוא, כמו לנון, למד אמנות). רצה המקרה והגיטרה של פול נהרסה ממש לפני הנסיעה להמבורג. בהמבורג הוא ניגן על פסנתר ובעזרתו חיפה על נגינתו של סטו. כשסטו עזב, ג’ון וג’ורג’ לא התכוונו לוותר על נגינת הגיטרה שלהם, ופול, שהיה ללא גיטרה, נאלץ לעשות זאת. הוא לא עשה זאת בשמחה גדולה. בתקופה ההיא נגני בס נחשבו לגורם הפחות חשוב בלהקה ובוודאי שלא היה אף נגן בס שהיה פרונטמן. פול שינה את זה והפך, לדעת מוזיקאים רבים, לאחד מנגני הבס המשפיעים ביותר בהיסטוריה. ואם אתם לא מאמינים לי, אז זה מה שהיה ללנון להגיד בשנת 1980, בראיון המפורסם לפלייבוי, ראיון שהיה האחרון בחייו- ” Paul was one of the most innovative bass players ever. And half the stuff that is going on now is directly ripped off from his Beatles period” (ולמי שחושש מהפירגון – במשפט הבא הוא קורא לפול אגומניאק, אז האיזון נשמר.) כמה זמן לקח למקרטני להפוך לנגן בס ראוי? לא יותר מחודש. כיצד אנו יודעים זאת? כיוון שבאמצע יוני הקליטו הביטלס בהמבורג תקליט כמלווים של טוני שארידן, זמר איתו גם הופיעו לפעמים במהלך ההופעות בהמבורג. הם מופיעים בקרדיטים של ההקלטה כBeat Brothers (וזכרו – בתקופה זו על התופים מנגן עדיין פיט בסט). בהקלטות האלה ניתן לשמוע כי פול שולט לגמרי בכלי. באותו סשן הקליטו הביטלס גם שני קטעים לבד. הראשון הוא ביצוע לAin’t she sweet. הקטע השני הוא קטע אינסטרומנטלי בשם Cry for a shadow. ייחודו הוא בכך שזה הקטע היחידי שנושא את קרדיט הכתיבה Lennon-Harrison #Cryforashadow #גוןלנון #גורגהריסון #טונישרידן #Aintshesweet #פולמקרטני #BeatBrothers #פיטבסט

שבוע שעבר חגגנו את האלבום שרבים רואים כשיא האמנותי של הביטלס. היום החלטתי לספר את סיפורו של השיר האחרון שהקליטו יחד. את I Me Mine כתב הריסון בחמש דקות (לטענתו) בהשראת האמונה המתחזקת אצלו בצורך לבטל את האנוכיות והאגו. הוא סיפר שאחרי שהיה לוקח LSD הוא היה מביט סביבו והכל היה יחסי אליו – זה הנייר שלי, זו החולצה שלי וכו’. זה גרם לו לחוש זעם רב על האגו שלו. בביוגרפיה שלו כתב “Who am I? The truth within us has to be realized: when you realize that everything else that you see and do and touch and smell isn’t real, then you may know what reality is and can answer ‘who am I'” השיר נכתב בינואר 1969. הוא נכלל בסרט Let it be בקטע שמתעד את הרגע בו הריסון מציג את השיר, ואת השיר מנוגן תוך כדי שג’ון ויוקו רוקדים ואלס. כשנה מאוחר יותר, בשלישי בינואר 1970, חזרו ג’ורג’, פול ורינגו להקליט את השיר האחרון שהביטלס יקליטו (הם יחזרו בהמשך להקליט תוספות לשירים, אבל זו הפעם האחרונה ששלושתם היו יחד באולפן). ג’ון היה בחופשה ולא נכח בהקלטה, אבל בתקופה הזו הוא בין כה כבר פרש מהלהקה. ג’ורג’ ניגן גיטרות, רינגו תופים ופול בס, גיטרה אקוסטית, אורגן, פסנתר חשמלי והצטרף בקולות רקע. בסוף אותו היום, כשהעבודה על השיר הסתיימה, אורכו היה דקה ו-34 שניות. כך השיר מופיע באנתולוגיה השלישית של הביטלס. קודמת לו התבדחות של ג’ורג’ על העדרו של לנון – “You all will have read that Dave Dee is no longer with us. But Mickey and Tich and I would just like to carry on the good work that’s always gone down in [studio] number two.” ב-1 באפריל 1970, החליט פיל ספקטור שכמו שירים אחרים באלבום, גם השיר הזה צריך תוספת תזמורתית והוסיף כינורות, ויולות, צ’לואים, נבל וכלי נשיפה. בניגוד לLet it be וThe long and winding road, פה זה נשמע פחות נורא, גם אם עדיין מיותר לחלוטין. בנוסף, הוא החליט שהשיר קצר מדי ולכן מיד בסיומו הכניס שוב את הפזמון ואת הבית השני (אותו טייק בדיוק), כך שהשיר כפי שהופיע באלבום הסופי ארך 2 דקות ו25 שניות. #LetitBe #רינגוסטאר #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #פולמקרטני #יוקואונו #IMeMine

היום למשהו קצת שונה. קצת שירה חברים. בשנת 1996 משורר הביט אלן גינסברג היה בן 70 ובמצב בריאותי ירוד. נותרה לו פחות משנה לחיות אבל הוא הצליח לעשות עוד משהו שלא חשב שיעשה אי פעם – להוציא קליפ שיופיע בMTV. אה, ושזה גם יהיה קליפ לקטע שנעשה בשיתוף פול מקרטני ופיליפ גלאס. הכל מתחיל עם השיר The Ballad of the Skeletons, שהתפרסם לראשונה ב-1995. “התחלתי את הכתיבה”, סיפר גינזברג ללוס אנג’לס טיימס ב-1996, “בגלל כל הגידול בדיבור על ערכי המשפחה, ה’חוזה עם אמריקה’, ניוט גינגריץ’ [פוליטיקאי רפובליקני ויושב ראש בית הנבחרים בזמן כתיבת השיר] וכל אותם אנשים קולניים ברדיו, וראש לימבו [על פי וויקיפדיה – שדרן רדיו ופובליציסט אמריקאי. לימבו הוא דמות מוכרת ובעל השפעה על תנועת הימין השמרני בארצות הברית. תוכנית הרדיו שלו היא בעלת מספר המאזינים הגדול ביותר בארצות הברית] וכל שאר האנשים מסוגו. הכל נראה מעורר בחילה וטיפשי וחצי סותר את עצמו, אז החלטתי לכתוב שיר כדי שיפול לאנשים האסימון”. ההשראה לדימוי של השלד הגיע מ”יום המתים”, החג המקסיקני שכיכב לאחרונה בסרט המצויר “קוקו”, והוא יוצא נגד החמדנות האנושית. “זה טריק ישן”, סיפר גינזברג, “להלביש דמות ארכיטיפית כשלד: הבישופ, האפיפיור, הנשיא, ראש המשטרה. יש צייר מקסיקני, פוסדה, שעושה בדיוק את זה. היתה לי הופעה באלברט הול בלונדון. הקראה. דיברתי על זה לא מעט עם מקרטני, כשביקרתי אותו. הבאתי לו שירה והייקו והסתכלתי על התמונות של לינדה מקרטני ונתתי לו תמונות שלהם שאני צילמתי. אז מקרטני אהב את זה וצילם אותי מבצע את “הבלדה על השלדים” במצלמה ביתית של 8 מילימטר. ואז היתה לי את ההקראה הזו באלברט הול, וביקשתי ממנו אם הוא יוכל להמליץ לי על גיטריסט צעיר שלומד מהר. הוא נתן לי כמה שמות, אבל אז הוא אמר ‘אם אתה לא סגור עדיין על גיטריסט, למה שלא תנסה אותי? אני אהבתי את השיר’. אז אמרתי לו ‘It’s a date’ זה היה בנובמבר האחרון [נובמבר 1995]. הלכנו לבית של פול ובילינו אחר צהריים בחזרות. הוא הגיע לסאונד צ’ק ועשינו שם קצת חזרות גם כן. ואז הוא עלה לתא שלו להיות עם משפחתו. זה היה ערב התרמה לענייני שירה. היו 15 משוררים אחרים באותו ערב. לא אמרנו לאף אחד שמקרטני אמור לעלות להופיע. ופיתחנו את הריף בצורה ממש יפה. למעשה לינדה הכינה קלטת קטנה של החזרה שלנו. בסוף הערב הצגנו את מקרטני וההתרגשות היתה גדולה מאוד ברחבי האלברט הול ואנחנו ביצענו את השיר מעולה.” נחזור לגינזברג: “הוא [מקרטני] הוסיף המון התלהבות ופרשנות. ולפעמים, אם אני פספסתי, הוא חיפה עליי. הוא שכח את עמוד המילים בתיק הגיטרה שלו, אז היינו צריכים לחלוק את הדף שלי, וזה היה כיף. אחר כך ביצעתי את השיר בקרנגי הול (בערב התרמה בניו יורק) למען הבית הטיבטי… דני גולדברג (נשיא תקליטי מרקורי) היה בקהל בקרנגי הול, הוא צלצל למשרד שלי… כי הוא שמע את זה ואהב את זה ואמר ‘האם תרצה להקליט את זה?’. אז נפגשתי עם מארק ריבוט, שניגנתי איתו לפני כן, לני קיין ודייויד מנספילד. לני היה אחראי על הסשן… הקלטנו את הטרק הבסיסי – ומקרטני אמר ‘אם אתה מקליט את זה, אני אשמח לעבוד על זה. זה יהיה כיף’. אז שלחנו לו את זה בדואר של 24 שעות, והוא קיבל את זה, והקשיב לזה, אחרי מספר ימים. הוא הקדיש יום לעבודה על זה. הוא הוסיף מרקס, תופים (שהיו לא צפויים, אבל נזקקנו להם), ואורגן המונד, כשהוא מנסה להישמע כמו אל קופר. וגיטרה שהיתה חזקה מאוד… הוא הגיב על המילים שלי בדרך אינטליגנטית מאוד. אפשר לשמוע את זה בהקלטה. למשל, אם אני אומר בהקלטה ‘What’s cooking’, פתאום הוא מתחיל עם המרקס כדי להשיג את ההתלהבות המשעשעת הזו. כשאני אומר ‘Blow Nancy Blow’ הוא Blows באורגן ההמונד… ביום שזה [ההקלטה] הגיע אלינו בחזרה, פיליפ גלאס היה בעיר והוא התנדב, בגלל שהוא חשב שזה הולך להיות הלהיט שלי, אז הוא רצה להיות שותף בזה. הוא הוסיף פסנתר, מאוד בסגנון שלו, שהתאים באופן מושלם לשאר ההקלטה. לבסוף האל ווילנר עשה את המיקסים והבליט את התפקיד של מקרטני ואת המבנה שמקרטני נתן לזה, כי הוא נתן לזה מבנה דרמטי מאוד יפה. “ גולדברג, נשיא תקליטי מרקורי, סיפר ב1997 על ההתלהבות של גינזברג מהפרוייקט: “הוא אהב את זה שפול מקרטני הוסיף את התופים בקטע. הוא אמר ‘זה הכי קרוב שאגיע אי פעם ללהיות בביטלס’ ואז צחקק כמו נער”. הצעד הבא אחרי הוצאת הסינגל היה יצירת קליפ. גולדברג סיפר ב-1997: “כשטום פרסטון, מנכ”ל MTV קנה 5 מהתמונות של אלן, גינזברג צלצל אלי במהירות, ובאופן לא מעודן במיוחד הציע שאם מרקורי תממן את הפקת הקליפ, יש סיכוי שהוא יגיע ל-MTV. לאלן היתה את היכולת להעביר את הרצונות שלו לאלו שהיו מעוניינים בחברתו. הוא שפע סיפורים על הביטניקס שישביעו את רעבונו של פרסטון, כששהו יום אחד בביתנו, עד שזה היה כמעט בלתי אפשרי עבור MTV לדחות את הקליפ שלו, על אף העובדה שהוא היה מבוגר בעשורים רבים מהאומנים והקהל של הערוץ. כסאטירה פוליטית לשתי הדורות, הקליפ קיבל פרסום גבוה והוצג פעמים רבות בMTV בשבועות האחרונים לפני הבחירות – לחרדתם של חברות תקליטים אחרות שניסו כל הזמן לשלוח קליפים של אמנים עם נתונים רגילים יותר. זה הפך את אלן לבן השבעים היחיד, לצד טוני בנט, שהופיע אי פעם בMTV.” את הקליפ ביים במאי הקולנוע המפורסם גאס ואן סנט. אגב, זו לא היתה הפעם הראשונה שביטל פגש בגינזברג. בשנת 1965 קיבלו חברי הביטלס הזמנה למסיבת יום ההולדת ה-39 של גינזברג דרך ידיד משותף – בארי מיילס, שהיה אחד ממייסדי גלריית אינדיקה. ג’ון, סינתיה, ג’ורג’ ופאטי הגיעו למסיבה. כששני הביטלס ובנות הזוג שלהם נכנסו, הם מצאו את גינזברג כשהוא שתוי ועירום, מלבד שלט שהיה תלוי על איבר המין שלו. על השלט נכתב “בבקשה לא להפריע”. הם לא נשארו לזמן רב. מיילס סיפר: “במסיבה אלן היה שיכור לגמרי והתפשט לגמרי מבגדיו, לובש את תחתוניו על ראשו ותולה שלט של מלון ‘נא לא להפריע’ על איבר מינו. זה היה בדיוק הרגע בו שני הביטלס הגיעו: ג’ון עם סינתיה וג’ורג’ עם פאטי. ג’ון וג’ורג’ בדקו במהירות שאין צלמים בסביבה. אלן נישק את ג’ון על הלחי וג’ון אמר לו שהוא נהג לצייר מגזין בשם The Daily Howl כשהיה בבית הספר לאומנות [רפרנס לשירו המפורסם של גינזברג Howl]. הם היו ידידותיים ושתו משקאות, אבל אז מיהרו אל הדלת. שאלתי את ג’ון למה הוא עוזב כל כך מהר. ‘אתה לא עושה את זה לפני הבחורות!’ הוא אמר לי באוזן. אבל בשנה שלאחר מכן, כששמע שאלן בקהל בקונצרט של הביטלס בקולוסאום של פורטלנד, ג’ון ברך אותו מהבמה בין השירים… כש”שתי בתולות” יצא [אלבומם של ג’ון ויוקו מ-1968 שעל עטיפתו הצטלמו בעירום מלא], לא התאפקתי והזכרתי לו את הפגישה עם אלן, ואת השינוי בגישה שלו כלפי עירום. ‘לא זו היתה הבעיה שלי עם אלן’, התרגז עליי ג’ון. ‘הבעיה עם אלן היתה שהוא תמיד נצמד קרוב מדי ונגע בך, וצרח לך באוזן!’. ואז ג’ון התחיל לצחוק. אלן תמיד הקדים את זמנו. עד סוף הערב הוא היה כל כך שיכור שנאלצתי לכרוך את ידיו סביב פנס רחוב בשביל שיעמוד בזמן שאני חיפשתי מונית”. ג’ון ואלן ב-1972 שנים אחר כך, כשג’ון יעבור לניו יורק ויהפוך לפעיל פוליטי, גינזברג והוא יחזקו את הקשר. זהו להיום. לסיום – אלה מילות השיר המלא Said the Presidential skeleton I won’t sign the bill Said the Speaker skeleton Yes you will Said the Representative skeleton I object Said the Supreme Court skeleton Whaddya expect Said the Military skeleton Buy Star Bombs Said the Upperclass skeleton Starve unmarried moms Said the Yahoo skeleton Stop dirty art Said the Right Wing skeleton Forget about yr heart Said the Gnostic skeleton The Human Form’s divine Said the Moral Majority skeleton No it’s not it’s mine Said the Buddha skeleton Compassion is wealth Said the Corporate skeleton It’s bad for your health Said the Old Christ skeleton Care for the Poor Said the Son of God skeleton AIDS needs cure Said the Homophobe skeleton Gay folk suck Said the Heritage Policy skeleton Blacks’re outta luck Said the Macho skeleton Women in their place Said the Fundamentalist skeleton Increase human race Said the Right-to-Life skeleton Foetus has a soul Said Pro-choice skeleton Shove it up your hole Said the Downsized skeleton Robots got my job Said the Tough-on-Crime skeleton Tear-gas the mob Said the Governor skeleton Cut school lunch Said the Mayor skeleton Eat the budget crunch Said the Neo-Conservative skeleton Homeless off the street! Said the Free Market skeleton Use ’em up for meat Said the Think Tank skeleton Free Market’s the way Said the S&L skeleton Make the State pay Said the Chrysler skeleton Pay for you & me Said the Nuke Power skeleton & me & me & me Said the Ecologic skeleton Keep Skies blue Said the Multinational skeleton What’s it worth to you? Said the NAFTA skeIeton Get rich, Free Trade, Said the Maquiladora skeleton Sweat shops, low paid Said the rich GATT skeleton One world, high tech Said the Underclass skeleton Get it in the neck Said the World Bank skeleton Cut down your trees Said the I.M.F. skeleton Buy American cheese Said the Underdeveloped skeleton I Send me rice Said Developed Nations’ skeleton Sell your bones for dice Said the Ayatollah skeleton Die writer die Said Joe Stalin’s skeleton That’s no lie Said the Petrochemical skeleton Roar Bombers roar! Said the Psychedelic skeleton Smoke a dinosaur Said Nancy’s skeleton Just say No Said the Rasta skeleton Blow Nancy Blow Said Demagogue skeleton Don’t smoke Pot Said Alcoholic skeleton Let your liver rot Said the Junkie skeleton Can’t we get a fix? Said the Big Brother skeleton Jail the dirty pricks Said the Mirror skeleton Hey good looking Said the Electric Chair skeleton Hey what’s cooking? Said the Talkshow skeleton Fuck you in the face Said the Family Values skeleton My family values mace Said the N.Y. Times skeleton That’s not fit to print Said the C.I.A. skeleton Cantcha take a hint? Said the Network skeleton Believe my lies Said the Advertising skeleton Don’t get wise! Said the Media skeleton Believe you me Said the Couch-Potato skeleton What me worry? Said the TV skeleton Eat sound bites Said the Newscast skeleton That’s all Goodnight #ביט #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #אלןגינזברג

בוקר טוב אוהבי הביטלס באשר הם. אתמול שלח לי Boris Landa המקסים, הידען ואיש מקרטני מובהק, כתבה מרגשת שמכילה בה ראיון עכשווי עם פול על האלבום החדש. לאחר שסיימתי לקרוא בה בעניין רב הרגשתי 2 דברים. קודם כל אני מת כבר לשמוע את האלבום הזה. הדבר השני הוא שאני חייב להעלות את הכתבה לכאן כדי שתתענגו אתם גם כן. אחרי ככלות הכל אנחנו בלוג ביטלס. זה רק טבעי.בראיון הנהדר הזה, מגלה פול פרטים חדשים על האלבום, על חלק מהשירים ועל תהליך העשייה ותקופת הבידוד שלו וזה בהחלט מרתק.תודה לבוריס והנה התרגום המלא של הכתבה לרשותכם. סופ”ש מעולה. הכתבה פורסמה במגזין Loud and Quiet וכותרתה: “ ‘זה רק אני’: ראיון בלעדי עם פול מקרטני על מקרטני III”. 40 שנה מאז אלבום ה’עשה זאת בעצמך’ האחרון שלו, פול מקרטני סוף סוף משחרר את מקרטני III. בראיון הראשון שלו על הפרויקט הוא סיפר לנו הרעיונות לפרויקט, איך הוא עזר לו לעבור את הבידוד ומדוע הוא מגיע עכשיו. מאת סטיוארט סטאב. מבין 17 אלבומי הסולו של מקרטני, שניים הם המיתולוגיים ביותר, לא רק בגלל המוסיקה שיש בהם אלא בגלל הדרך בה הם נעשו והתזמון בהם שוחררו. האלבום ‘מקרטני’ שהוקלט כשהביטלס התפרקו מאחורי דלתות סגורות בסוף 1969 ובתחילת 1970, לא היה הצהרה רק בכותרתו של האלבום – זה היה אלבום שנכתב, בוצע, הוקלט והופק על ידי אדם אחד שהיה קשור באופן מהותי לשלושה אחרים. אלבום סולו בכורה אמיתי. הוא הקליט אותו בסוד, רובו בבית, וכשהגיע הזמן לשחרר אותו הוא עשה זאת חודש לפני שהביטלס שיחררו את שירת הברבור שלהם, Let it Be. כמו שאר חברי הלהקה, מקרטני נכנס לעשור חדש כאמן חדש, אבל לא הייתה כדוגמתה לתעוזה שבאלבום הסולו הראשון שלו. במודע הוא היה אלבום ‘לא ביטלס’ בדלילותו ובסגנון ההפקה הביתי שלו, הוא הכיל שימוש מאולתר בכלים וקטע פתיחה (‘לינדה המקסימה’) שיועד במקור עבור בדיקות. באופן ספונטני וחופשי מלחץ הוא היה רחוק מ’אבי רואד’ הכי שאפשר, אבל אז, הביטלס יכלו רק לעשות את סרג’נט פפר על ידי גלגול הקוביות על כל מה שהיה לפני כן – ועכשיו מקרטני עשה מין תקליט פרוטו-אינדי. ב 1980 זה היה שוב עשור חדש, עוד להקה התפרקה ועוד אלבום של ‘להקת-פול-אחת’ ניסה לעשות הגיון בהכל. הפירוק של ווינגז לא היה כזה בלגן, אבל מקרטני בילה בלהקה אותה כמות זמן כמו בביטלס. מקרטני II נשאר תקליט הסולו הניסיוני שלו ביותר עד היום, ואפשר להתווכח אם הטוב ביותר שלו. בדיוק כמו באלבום הבכורה שלו שהרחיק את עצמו מהסאונד של הלהקה הקודמת, מקרטני II נטש את הרוק הרך של ווינגז עבור אלקטרוניקה ניו ווייבית , דיסקו פוסט פאנקי, קראוט-רוק וצלילים מוזרים באופן כללי. אפשר בקלות לטעות ולחשוב שחלקים ממנו הם ‘טוקינג הדז’, כשהביסייד Check My Machine מכיל סימפול מהקרטונז ‘טוויטי וסילבסטר’. מקרטני פשוט נהנה להתנסות עם התייחסות מעטה למה יחשבו מעריצים והביקורות. אף אחד מאלבומי ה’עשה זאת בעצמך’ שלו לא התקבל טוב לאחר שיחרורו, אם כי מקרטני II הפך להיות אלבום פולחן פופי חביב מאז, ואי אפשר להתכחש לפשטות היפה של ‘מקרטני’ כשהוא רחוק מהצל הארוך שהטילו הביטלס, שלא לדבר על האומץ שנדרש כדי לשחרר אותו ב 1970. ועכשיו, בתחילתו של עשור חדש שוב, מקרטני ניצל היטב את הבידוד שלו, כתב, ביצע, הקליט והפיק את מקרטני III שישוחרר ב 11 בדצמבר. הפעם אין פירוק להקה מונומנטלי , אבל כל השאר שם. זו חוברת רישומים של רעיונות חופשיים שנעשו לחלוטים על ידי איש אחד בביתו שבסאסקס, עם הבת מרי מקרטני שנכנסה לנעלי הצלמת האומנותית, תפקיד שהיה שייך לאימה לינדה. כשההעדפה היא לכלים אקוסטיים מאשר לחשמליים, יש לאלבום מכנה משותף גדול יותר עם אלבום הבכורה מאשר זה שעקב אחריו עשור אחר כך, אולי מכיוון שזה האלבום השלישי הוא גם האקלקטי מכולם. הוא נפתח עם קטע (כמעט אינסטרומנטלי) גיטרות אקוסטיות וממשיך לא להתנהג כמצופה אחר כך – מאפיין חיוני בהפיכתו למקרטני III ולא לסתם אלבום אחר של פול מקרטני. בפנים ישנם קטעי מקרטני וינטג’ים, עליזים, אותם יוצאי דופן שהתיישבו ליד Polythene Pam, ריפי גלאם גדולים, צלילים של להקה מלאה ודמואים עדינים יחד עם נקודת אמצע מבריקה שמתארת במדויק את התחושה המדהימה של להיות מאוהב ואת הקלסטרופוביה הנוכחית של בידוד 2020. האלבום בהחלט מציג מהמוסיקה הטובה ביותר שמקרטני עשה זה שנים ואפילו ברגעים המהורהרים האלו האופטימיות מטפסת למעלה. “זה אני” הוא אמר לי כשדיברנו אתמול והכניס לי לראש תולעת מהאלבום שקשה להוציא – קטע בו הוא שר “זה עדיין בסדר להיות נחמד”. היי פול. נתחיל עם השאלה הברורה ביותר, הרבה אנשים יחשבו למה מקרטני III עכשיו? “זה לא היה מכוון. הייתי צריך להיכנס לאולפן בתחילת הסגר כדי להקליט כמה קטעי מוסיקה לסרט אנימציה קצר. אז נכנסתי ועשיתי את העבודה ושלחתי לבמאי ואז חשבתי ‘או זה נחמד, אני נהנה מזה, זו דרך נחמדה לבלות את הסגר’, אז מצאתי את עצמי מסיים כמה שירים, מסתכל על חתיכות ופיסות, ממציא דברים ובאופן כללי נהנה עם עצמי באולפן. ואז חזרתי הביתה כל ערב, ויצא שהייתי עם המשפחה של בתי מרי. הצירוף הזה של להיות מסוגל ללכת לעבוד, לעשות קצת מוסיקה ואז לבלות עם ארבעה מנכדיי, הייתי בר מזל. היינו סופר זהירים, אבל היכולת לעשות מוסיקה ממש עזרה. באיזו נקודה הבנת שמה שאתה עושה זה לעשות את מקרטני III ? ממש בסוף של זה, פשוט צברתי טרקים וחשבתי ‘אין לי מושג מה אני הולך לעשות עם כל זה’ ואז חשבתי ‘ חכה רגע זה אלבום ‘מקרטני’ מכיוון שניגנתי בכל הכלים ועשיתי הכל באותה צורה כמו מקרטני ו מקרטני II. הייתה מין נורה קטנה שנדלקה וחשבתי ‘טוב, לפחות יהיה טעם בלהסביר מה עשיתי ללא ידיעתי’ “. עברו 40 שנה מאז מקרטני II. הייתה נקודה מאז שהתעניינת בלעשות את מספר III קודם לכן? “לא. למעשה בכלל לא. עשיתי את מקרטני מיד אחרי הביטלס ב 1970, מקרטני II ב 1980, ועשיתי פרויקטים דומים כמו ה’פיירמן’, כשעבדתי עם יות’ – זה היה קצת דומה מפני שנכנסנו לאולפן וליות’ או לי היה רעיון קטן וזה היה סוג של מוצר ביתי, אבל לא עלה בדעתי לעשות עוד אלבום מקרטני”. כמו שאמרת, מקרטני ומקרטני II באו אחרי תזוזות סיסמיות בחייך ובקריירה שלך – במובן הזה, כיצד אפשר להשוות את התזמון של האלבום הזה? “המכנה המשותף הוא שהיה לי פתאום המון זמן. אחרי שהביטלס התפרקו, לפתע היה לי המון זמן ושום תכנית ספציפית בראש. ואז כשווינגז התפרקו זה היה אותו הדבר. ואצלי, כשיש לי המון זמן מצב הפעולה שלי הוא ‘אז תכתוב ותקליט – זה משהו לעשות כשיש זמן פנוי’. אז זה היה דומה, הפעם זו הייתה המגיפה שעצרה את הדברים. היינו אמורים להתחיל את סיבוב ההופעות האירופאי השנה, אבל בשלב מוקדם איטליה קיבלה את הווירוס ובהדרגה כל ההופעות האחרות כולל גלסטונברי שהיה אמור להיות השיא, התבטלו. אז זה היה ‘אוקיי מה אני עושה?’ וזה היה הפולבק שלי – לכתוב ולהקליט”. האם אתה מישהו שרע בלהשתעמם? “אני אוהב לעשות דברים, אני חייב לומר. אני אוהב את הרעיון של ‘אוו אני יכול לעשות את זה’, אבל זה מצחיק, הייתי ביפן וחליתי, והם אמרו שאני הולך למנוחה של שישה שבועות, וכל החברים שלי אמרו ‘אתה בחיים לא תוכל לעמוד בזה’ אבל למעשה אהבתי את זה. אני חושב שקראתי כל ספר, כל תסריט, צפיתי בכל תכנית שהחמצתי – הפתעתי את עצמי שממש נהניתי מזה”. השירים של פול מקרטני תמיד נשמעו כל כך לא מתאמצים עבורי. האם אתה יכול לכתוב שיר בכל יום אם תרצה? “אני חושב שכן. הסוד הוא שיהיה לי זמן. אחה”צ הזה לא היה לי מה לעשות והגיטרה שלי ישבה שם והסתכלה עליי ואמרה לי ‘למה אני כאן?’. אני חושב שאם הייתי תקוע והייתי צריך לכתוב שיר בכל יום, אולי יכולתי”. אני מנגן בכל יום, דבר זה או אחר. חבר שלי אמר ‘גיטרות הן הכי טובות’. הן אכן כאלו. הן מעולות. אתה יכול ליצור חברות טובה עם חתיכת עץ וברזל. הייתי בר מזל כילד כשתמיד הייתה לי אחת, וכשהעולם היה נגדך, היית יכול ללכת הצידה עם הגיטרה שלך וליישר את ההדורים. זה הקסם של המוסיקה, הוא בא משום מקום. זה אכן מכה בי מדי פעם – אני חושב ‘זה נהדר, כי באמת למדתי אקורדים ואני יכול לעבור בניהם’. אני זוכר שממש מזמן התקשיתי לעבור בין E ל |A ול B, ואני לא מדבר אפילו על B7. חשבתי לפני כמה ימים ‘אני יכול לנוע בין אקורדים, אני הופך לטוב בזה’ “. היו שמועות על שחרור אלבום חדש בשבועות האחרונים, ובתוך כך נוצרה תאוריה שמקרטני III יהיה האלבום האחרון שלך. “כל מה שאני עושה תמיד אמור להיות האחרון שלי. כשהייתי בן 50 – ‘זה סיבוב ההופעות האחרון שלו’. וחשבתי ‘כן? אני לא חושב ככה’. זו חרושת השמועות אבל זה בסדר. כשעשינו את ‘אבי רואד’ הייתי מת, אז כל דבר אחר הוא בונוס”. ב 1970, ‘מקרטני’ היה אלבום שהציג רעיונות של בית, משפחה ואהבה. מה מוצג בחדש? “אני חושב שהוא דומה. זה קשור לחופש ואהבה. יש מנעד רגשות בתוכו, אבל לא סידרתי כך שהוא שיהיה כמו ‘ככה אני מרגיש ברגע זה’. הרעיונות הישנים נמצאים שם, של אהבה ואופטימיות. ‘תפוס את היום’ – זה אני. זו האמת”. אחד השירים האהובים עליי באלבום הוא נקודת האמצע Deep Deep Feeling שאורכה למעלה מ 8 דקות. אם אנשים מצפים שאלבום הסגר שלך ירגיש כמו סגר, זה הטרק שמרגיש הכי קלסטרופובי עבורי, למרות שהוא נוגע לאהבה. “זה היה אחד השירים שהתחלתי בשנה שעברה. אם יש לי מזל, יש לי קצת זמן כשאני נכנס לאולפן ואני פשוט ממציא משהו, ופשוט ניסיתי לעשות משהו שלא עשיתי קודם. זה היה אחד מאלו שלא סיימתי. עבורי, השיר הוא על הרגש של אהבה אמתית כלפי מישהו, לפעמים זה מתבטא בעקצוץ בכל הגוף וזו הרגשה מוזרה ואתה כמעט לא אוהב אותה – ‘מה זה לעזאזל?’ – כאילו שאתה הולך להיות משוגר לחללית או משהו. בשיר הזה הוקסמתי מהרעיון של זה – ההרגשה העמוקה, עמוקה, כשאתה אוהב מישהו כל כך עד שזה כמעט כואב. זו הייתה ההתחלה של זה, אבל אחרי שעשיתי אותו, חשבתי שזה לא מתאים לכלום. זה בוודאות לא סינגל של 3 דקות. מה שהפך את העבודה לנחמדה באולפן היה שבערב מרי בישלה, כי היא אוהבת לבשל וישבנו לפני ארוחת הערב, והיא אמרה: ‘אז מה עשית היום?’ והייתי מספר: ‘או אוקיי, אני אנגן לך את זה’. וכל הזמן רציתי שזה יימשך. רציתי שזה יימשך לנצח. זה קצת ותרני, וקצת דאגתי מכך – חשבתי שאני צריך לקצץ ממנו, אבל רגע לפני שעשיתי זאת, האזנתי לו וחשבתי ‘אתה יודע מה, אני אוהב את זה, אני לא הולך לגעת בזה’ “. האלבום מסתיים בריף מהפתיחה Long Tailed Winter Bird ואז נכנס ל When Winter Comes שהקלטת לפני שנים עם ג’ורג’ מרטין, נכון? “כן. אין כלום בטרק הזה – זה רק אני – אבל הקלטתי טרק שנקרא Calico Skies מזמן [עבור האלבום פליימינג פאיי מ 1997], שג’ורג’ הפיק. באותו זמן, מפני שהייתי באולפן והיו לי כמה דקות, היה לי את השיר ההוא אז אמרתי ‘תנו לי ‘למסמר’ אותו’. זה היה When Winter Comes והזכרתי את ג’ורג’ מפני שזה היה בסשן שג’ורג’ מרטין הפיק, אבל זה רק אני על הגיטרה. זה כמעט הפך לקטע בונוס שנכנס להוצאה המחודשת של פליימינג פאיי, אבל בדיוק קראתי ספר נהדר על אלביס, ‘הרכבת האחרונה לממפיס’ והוא הזכיר שם שיר ואמר שבטח לא שמעתם עליו מעולם כי הוא נקבר איפשהו כאיזה בונוס בבי סייד של אלבום. אז חשבתי, לא. אני מעדיף שהוא יהפוך לקטע ראוי. סיימנו את האלבום אתו מפני שהוא היה הסיבה לעשות את כל זה, מפני שאני והחבר שלי ג’ף דונבאר, שהוא במאי אנימציה, דיברנו על לעשות סרט אנימציה לשיר הזה. אז משם באו קטעי הפתיחה והסגירה שהביאו אותי לאולפן מלכתחילה”. מקרטני II תמיד היה אלבום מעניין שלך, שעם השנים גדול לפופולאריות פולחנית. איך אתה מרגיש לגביו עכשיו? “זה דבר נהדר מבחינתי, מפני שאתה עושה את התקליטים האלו והרוח שאתה עושה אותם איתה מאוד אופטימית. אתה חושב, זה נהדר, זה תקליט ואתה מרוצה ממנו. ואז אתה מקבל ‘קבלת פנים’ שהיא ‘אוי בלאדי הל. מה הוא עושה?’. אז זה מאכזב כשזה לא מתקבל טוב, ולא נבלע היטב – אתה חושב, אף אחד לא אוהב את זה. ואז לפני כמה שנים, מישהו אמר לי, ‘יש תקליטן בברייטון והוא מנגן את Temporary Secretary’. אמרתי ‘אתה לא רציני!’ והוא אמר ‘משתגעים על זה שם’. חשבתי, ובכן אני יכול להבין – זה נשמע מודרני מאוד עם ‘סיקוונסר’ וכל מיני דברים. וזה דבר נהדר. ‘ראם’ הפך למשהו שאנשים מדברים עליו. כשהוא יצא הוא קיבל ביקורות נוקבות. אז אתה צריך רק להשלים עם זה ולחשוב ‘לא יודע, אני אוהב את זה’. פתאום זה מצליח ואתה חושב ‘מעולה! צדק!!!!'”. מה שמעולה במקרטני II הוא שאנשים נטו לחשוב שהם מכירים איך נשמע הסאונד של פול מקרטני והם כבר החליטו לגביו, אבל אתה יכול לנגן למישהו את Front Parlour או את Temporary Secretary והם עלולים לא להאמין שזה אתה. “אני מת על זה. זה מה שאני מנסה לעשות עם השירים האלו. הייתי ב LA כשעשיתי את Egypt Station עם גרג קארסטין המפיק, והסתובבנו באולפן קטן בזמן שארגנו אותו ו will.i.am היה שם עם אחד החברים שלו והוא אמר ‘פול, בדיוק האזנתי ל Check My Machine’ והבחור השני אמר ‘מה? לא שמעתי על זה’. הוא שם את השיר בטלפון והם אמרו ‘כן!’ צדק! הם בדיוק יוצאים מהאפלה הדברים האלו. פשוט השתטתי. אתה עדיין מחפש חידושים כמו בסימפול ב Check My Machine, או הקליפ הראשון עבור Paperback Writer ו Rain, או להפיק מה שאולי יהיה אלבום האינדי הראשון של מקרטני? יש הרבה דברים בחיים שאני מופתע מהם. אנשים אומרים, ‘אחרי שהיית בסיבובי הופעות כל השנים, אתה לא פשוט שונא את זה? לא נמאס לך?’ אני עונה, ‘לא, אני לא’. אני מניח שאני עדיין מחפש אחרי משהו חדש, אבל זה לא כל כך חשוב. הדבר החשוב יותר עבורי הוא להיכנס לאולפן ולחשוב, מה אפשר לעשות עכשיו. זה לא חייב להיות משהו חדש, זה יכול להיות משהו ישן. ובתקליט הזה, היו לי למעשה כמה גיטרות שלא ניגנתי בהן הרבה, אז הוצאתי אותם – הגיבסון הישנה הזו, הדבר היפהפה הזה – וחשבתי, ‘איך לא ניגנתי בה !?’ וזה הוביל אותי לקטע חדש. אני עדיין נהנה מאוד ממה שאני עושה, וזה נשמע כמו קלישאה – ‘אני מרגיש בר מזל’ – אבל זה נכון. כשהייתי ילד, כל מה שרציתי לעשות היה לחבר גיטרה למגבר ולהגביר כדי לקבל את הריגוש הזה, והוא עדיין שם. אז זה לא שאני מחפש אחר משהו חדש, כמו יותר חיפוש אחרי משהו לעשות כדי להרחיק אותי מהרחוב”. #גורגמרטין #מקרטני #מקרטני2 #מקרטני3

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס. החלק האחרון, חלק ו’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’ החלק הקודם במיני הסדרה, הסתיים עם כיבוש הביטלס את איזור ליברפול והמרזי סייד ורגע לפני הסיבוב השני שלהם בהמבורג כשלא היה ברור האם פול ופיט שגורשו מהמבורג בפעם הראשונה יוכלו להגיע לשם. כשהכל הסתדר וכולם הגיעו להמבורג למועדון הטופ טן, הביטלס הצליחו להכנס לעוד טיריטוריה לא מוכרת – תחילת של קריירת הקלטות כלהקת ליווי לטוני שרידן ובתקווה להוציא סינגל משלהם. החלום לסינגל לא התגשם במלואו, אבל הסינגל שלהם כ Beat Brothers זימן להם נס גדול, רגע לפני שהכל נראה תקוע – את בריאן אפשטיין. על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ו’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס“. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן: אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

פרק חדש דנדש בפודקאסט ביטלמניקס. בסימן ‘ריבולבר’ הגענו לפרק 66 בפודקאסט ולחלק ה’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’. בחלק הקודם במיני הסדרה, השארתי את הביטלס בהמבורג במצב דיי סביר. יש להם מועדון להופיע, להתמקצע ולהתפרע בו, הם מרוויחים כסף טוב יחסית, הקהל מביע בהם עניין, הם מצאו שם חברים או חבורה של שלושה ארטיסטים וסטיוארט מצא בת זוג. בסך הכל המצב יציב. אתם כבר מכירים את התרגיל. בכל פעם שזה נראה טוב, הכל הולך להתקלקל. בחלק ה’ החדש נראה איך הכל משתבש בהמבורג ומשם הביטלס בנפרד חוזרים לליברפול כשכל אחד מהם בטוח שזהו זה. ההרפתקה הזו שנקראה ביטלס נסתיימה. כשהם יוצאים מההלם של המבורג, הם מתאחדים להופיע במועדון של מונה בסט, הקסבה, כי הם הרי “הלהקה של הבן שלה” אז למה שלא יופיעו שם? נכיר בפרק הזה את בוב וולר ואת התפקיד החדש הזה שנקרא די. ג’יי. עיר מנומנמת ואפרורית בשם ליט’רלנד טורפת בפרק הזה את כל הקלפים במשחק של הביטלס ויוצרת את שורשי תופעות הביטלמניה. הביטלס הולכים וכובשים את אזור המרזי סייד, אבל יש להם עסק לא סגור עם המבורג. המבורג כל הזמן בראש שלהם… על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ה’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס”. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס: הירשמו לקבוצה כאן. מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! הפרק החדש, 64 במספר, ממשיך את מיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’. בפרק הקודם עסקתי בחלק הראשון של 1960 המעניינת מאוד של הביטלס. בפרק החדש אספר על המחצית השנייה של 1960 – פרק שמתחיל בסיבוב ההופעות של הסילבר ביטלס עם ג’וני ג’נטל בסקוטלנד ומסתיים בהופעות של הביטלס בהמבורג, גרמניה. בסיבוב ההופעות עם ג’וני ג’נטל חוו חברי הלהקה איך זה להיות אומנים שמופיעים בסיבוב הופעות. לכבוד האירוע החדשני הם התחדשות בשמות אומנותיים והבינו ששום דבר לא יבוא להם בקלות ושרק בעבודה קשה הם יוכלו להתקדם הלאה. בסיבוב הזה הם ובמיוחד ג’ון לנון, התקרבו לאמן שאותו הם ליוו, ג’וני ג’נטל. ג’ון אפילו סייע לו בכתיבת שיר שאיתו היה תקוע וג’נטל, כוכב הפופ היה מוקסם מכך. עכשיו כשהיה להם בסיסט במשרה מלאה – סטיוארט, בעיית המתופף נשארה מציקה. מתופפים הלכו ובאו, אבל הפתרון הגיע בסוף כשחבר להקה אחד נאלץ להתפשר ולתפוס את עמדת התופים. באביב הביטלס או הסילבר ביטלס ביצעו הקלטות של עצמם בביתו של פול מקרטני, הקלטות ששופכות אור גדול על מצב הלהקה, על השירים שהם ביצעו ועל ארסנל השירים שכתבו לנון ומקרטני. הבשורה הגדולה באמת הגיעה באוגוסט. איך התגלגלו הביטלס להמבורג, כיצד הם פתרון את בעיית המתופף, מה התהליך שעבר עליהם בעיר הנמל הגרמנית ואת מי הם פגשו שם? על הכל ועוד המון אספר בפרק החדש – חלק ד’ במיני הסדרה – “תחילת ימי הביטלס”. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. הירשמו לקבוצה כאן. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! מיני הסדרה הזו יצרה גם פסקול נהדר שאותו איגדתי לפלייליסט שתפח היום בעוד שירים מהפרק החדש. תוכלו להאזין לו כאן: האזנה נעימה!

אתמול פורסם חלק ג’ במיני הסדרה ‘תחילת ימי הביטלס’ והנה קצת מידע משלים עבור שלושת הפרקים שהתפרסמו בסדרה. קודם כל הנה פלייליסט בספוטיפיי שמאגד וימשיך לאגד את כל פרקי הסדרה לנוחיותכם: אם כבר בפלייליסטס עסקינן, הנה פלייליסט שמכיל בו את השירים השונים שמשתתפים בפרקים. הפלייליסט ילך ויתפח ככל שהסדרה תתקדם. קצת מקורות עבור מי שרוצה להרחיב עוד מעבר לסדרה, כי יש הרי חומר אין סופי עד רמת פרטי הלבוש שלבשו חברי הלהקה בכל יום נתון. הספר שמשמש כתנ”ך ללא שום עוררין ותחרות הוא Tune In של מארק לואיסון. לואיסון עשה עבודה נפלאה, לפעמים נפלאה מדי ובספר של כמעט 1000 עמודים, מספר את הסיפור של תחילת ימי הביטלס עד לסופה של 1962, רגע לפני יציאת אלבום הבכורה שלהם. ספר נהדר, קשה לקריאה, אני מודה, אבל מלא כל טוב ואינפורמציה עד לפרטים הכי קטנים. בעתיד לואיסון מתכנן לשחרר עוד שני חלקים בסדרה שיקיפו את כל הקריירה של הביטלס. העשור שעבר מאז יציאת החלק הראשון, מרמז אולי על רמת הדקדוק שלו. שני הספרים הבאים שאני נעזר בהם, הם של מי שקיבל את הכינוי ‘הביוגרפר של הביטלס’ מהסיבה הפשוטה – הוא היחיד שהוציא ביוגרפיה על הביטלס ברשותם המלאה וכשהם היו עדיין קיימים ב 1968. הביוגרפיה שלו החלה להכתס בזמן תקופת ההקלטות לסרג’נט פפר והמשיכה גם אחר כך ב 1968. דיוויס התלווה לחבורה הזו ותעד את הרגעים האינטימיים ביותר בתקופה מרתקת. מאז הביוגרפיה שלו יצאה בכמה גרסאות לאורך השנים. בגרסה שיש ברשותי, חציה הראשון מוקדש לימים המוקדמים של הביטלס. זה נכון שהסיפור אמנם לא מסופר ברמת הדיוק של מארק לואיסון, אבל עדיין באופן כזה ששופך אור על התקופה באופן ידידותי לקורא. ספר נוסף שלו כבר הוקדש אך ורק לתקופה המוקדמת ונקרא בפשטות The Quarrymen. בספר הזה עשה דיוויס מה שאף אחד לא עשה. הוא האיר זרקור על הלהקה המוקדמת של ג’ון לנון בהתמקדות גם בחבריה האחרים שלא קיבלו את הכבוד שהגיע להם בראי ההיסטוריה. ספר נהדר נוסף שעשיתי בו שימוש עבור חלק א’ במיני הסדרה, נקרא The Day John Met Paul ‘היום שבו ג’ון פגש את פול’ של ג’ים אודונול. ספר מרתק שמתמקד ברובו אך ורק ביום הגורלי של השישה ביולי 1957 ומעביר בראייה רחבה את מה שהתרחש בליברפול ביום המיוחד הזה. גם סיפור ילדותו של לנון כרקע ליום הזה נמצא במרכז. ההליכה עקב בצד אגודל, שעה אחר שעה בכמעט 200 העמודים של הספר דרך היום הזה מרתקת, וכמובן לעיתים עמוסה באינפורמציה מוגזמת, אבל בסיפור של הביטלס תמיד עדיף יותר מאשר פחות. ברמה האישית משפחתית, אין המון ספרים על התקופה הזו. יש את הספר של אחותו למחצה של ג’ון, ג’וליה בירד, אבל אני עשיתי שימוש בספר של מי שהיתה שם מסוף 1959 וחוותה את הטוב והרע לצידו של ג’ון – סינת’יה לנון או פאוול באותם ימים מוקדמים. סינתיה החלה לצאת עם ג’ון בגיל 18 ועברה גם היא תהליך מעניין. היא היתה צמודה לג’ון בימים הראשונים, ראתה את השינויים שעברו על ההרכב וחוותה בין היתר גם התקפי קנאה של החבר החדש שלה. ב 2005 ראתה אור הביוגרפיה שהיא כתבה על ג’ון שרך עינייה. הספר הזה גולל בין היתר גם את סיפור חייה ששלוב בזה של ג’ון. היא קראה לספר בפשטות “ג’ון”. ישנם עוד המון ספרים בהם אפשר להעזר. למשל של ספרים שהוציאו חברי הקוורימן עצמם כמו לן גארי וקולין האנטון או Shout של פיליפ נורמן שמביא גם כן פרטים על הימים המוקדמים, אבל אני חושב שאלה שהזכרתי למעלה, יכולים לתת לכם המון אינפורמציה ומושג על תחילת ימי הביטלס. נעבר לחלק האחרון – מידע נוסף ששימש עבור חלק ג’ שהתפרסם אתמול. הנה כל התמונות שזמינות עבור האודישן של ה’סילבר ביטלס’ עבור לארי פארנס ובילי פיורי. בתמונות הללו אפשר לראות את שיטות ההופעה השונות שנקטו ג’ון ופול. ג’ון עם הגיטרה ואז ללא הגיטרה, תופס את המיקרופון כמו אלביס. גם פול קיבל את ההזדמנות להוביל קטע אחד מתוך השלושה שבוצעו. בפינה השמאלית העליונה, תוכלו לצפות בלארי פארנס ובילי פיורי ובפינה הימנית התחתונה, את ג’ון מקבל חתימה מבילי פיורי. גם סוגיית המתופף משתקפת בתמונות. באחת התמונות נראה ג’וני האצ’ינסון מ’קאס והקזנבות’ ובאחרת רואים כבר את טומי מור שאיחר להגיע לאודישן. הראיון המלא של הפודקאסט הגרמני Fab4Cast מ 2020 עם רוד מארי. מארי היה החבר של סטיוארט וג’ון והשותף למגורים וכמו כן גם מועמד לנגן בס בהרכב של ג’ון. ראיון עם דייב מאי, האיש שסרב להצטרף לביטלס וניסה ללמד מאוחר יותר את סטיוארט לנגן.