אז איך קרה בעצם שפול, שהתחיל כגיטריסט בלהקה, והיה לא פחות מוכשר בנגינה על הכלי מג’ורג’ או ג’ון, הפך לנגן הבס שלה?
נגן הבס המקורי של הלהקה היה סטו סאתקליף. שני דברים הכשירו אותו לתפקיד – הוא היה החבר הכי טוב של ג’ון והיה לו כסף לקנות גיטרה בס. לגבי כישרון, ובכן, זה כבר סיפור אחר.
הביטלס חזרו פעם נוספת להמבורג באפריל 1961 לתקופה של שלושה חודשים (בהם הופיעו 92 לילות וניגנו 503 שעות – על פי ספרו של מארק לואיסון). כעבור זמן קצר, סטו, שמלכתחילה לא נהנה מהשהות בלהקה, עזב כדי לבלות יותר זמן עם חברתו הגרמנית וקבוצת האמנים שהסתובבה איתם (הוא, כמו לנון, למד אמנות).
רצה המקרה והגיטרה של פול נהרסה ממש לפני הנסיעה להמבורג. בהמבורג הוא ניגן על פסנתר ובעזרתו חיפה על נגינתו של סטו. כשסטו עזב, ג’ון וג’ורג’ לא התכוונו לוותר על נגינת הגיטרה שלהם, ופול, שהיה ללא גיטרה, נאלץ לעשות זאת.
הוא לא עשה זאת בשמחה גדולה. בתקופה ההיא נגני בס נחשבו לגורם הפחות חשוב בלהקה ובוודאי שלא היה אף נגן בס שהיה פרונטמן. פול שינה את זה והפך, לדעת מוזיקאים רבים, לאחד מנגני הבס המשפיעים ביותר בהיסטוריה. ואם אתם לא מאמינים לי, אז זה מה שהיה ללנון להגיד בשנת 1980, בראיון המפורסם לפלייבוי, ראיון שהיה האחרון בחייו-
” Paul was one of the most innovative bass players ever. And half the stuff that is going on now is directly ripped off from his Beatles period”
(ולמי שחושש מהפירגון – במשפט הבא הוא קורא לפול אגומניאק, אז האיזון נשמר.)
כמה זמן לקח למקרטני להפוך לנגן בס ראוי? לא יותר מחודש. כיצד אנו יודעים זאת? כיוון שבאמצע יוני הקליטו הביטלס בהמבורג תקליט כמלווים של טוני שארידן, זמר איתו גם הופיעו לפעמים במהלך ההופעות בהמבורג. הם מופיעים בקרדיטים של ההקלטה כBeat Brothers (וזכרו – בתקופה זו על התופים מנגן עדיין פיט בסט). בהקלטות האלה ניתן לשמוע כי פול שולט לגמרי בכלי.
באותו סשן הקליטו הביטלס גם שני קטעים לבד. הראשון הוא ביצוע לAin’t she sweet.
הקטע השני הוא קטע אינסטרומנטלי בשם Cry for a shadow. ייחודו הוא בכך שזה הקטע היחידי שנושא את קרדיט הכתיבה Lennon-Harrison