שבוע שעבר חגגנו את האלבום שרבים רואים כשיא האמנותי של הביטלס. היום החלטתי לספר את סיפורו של השיר האחרון שהקליטו יחד.
את I Me Mine כתב הריסון בחמש דקות (לטענתו) בהשראת האמונה המתחזקת אצלו בצורך לבטל את האנוכיות והאגו. הוא סיפר שאחרי שהיה לוקח LSD הוא היה מביט סביבו והכל היה יחסי אליו – זה הנייר שלי, זו החולצה שלי וכו’. זה גרם לו לחוש זעם רב על האגו שלו. בביוגרפיה שלו כתב
“Who am I? The truth within us has to be realized: when you realize that everything else that you see and do and touch and smell isn’t real, then you may know what reality is and can answer ‘who am I'”
השיר נכתב בינואר 1969. הוא נכלל בסרט Let it be בקטע שמתעד את הרגע בו הריסון מציג את השיר, ואת השיר מנוגן תוך כדי שג’ון ויוקו רוקדים ואלס.
כשנה מאוחר יותר, בשלישי בינואר 1970, חזרו ג’ורג’, פול ורינגו להקליט את השיר האחרון שהביטלס יקליטו (הם יחזרו בהמשך להקליט תוספות לשירים, אבל זו הפעם האחרונה ששלושתם היו יחד באולפן). ג’ון היה בחופשה ולא נכח בהקלטה, אבל בתקופה הזו הוא בין כה כבר פרש מהלהקה. ג’ורג’ ניגן גיטרות, רינגו תופים ופול בס, גיטרה אקוסטית, אורגן, פסנתר חשמלי והצטרף בקולות רקע.
בסוף אותו היום, כשהעבודה על השיר הסתיימה, אורכו היה דקה ו-34 שניות.
כך השיר מופיע באנתולוגיה השלישית של הביטלס. קודמת לו התבדחות של ג’ורג’ על העדרו של לנון –
“You all will have read that Dave Dee is no longer with us. But Mickey and Tich and I would just like to carry on the good work that’s always gone down in [studio] number two.”
ב-1 באפריל 1970, החליט פיל ספקטור שכמו שירים אחרים באלבום, גם השיר הזה צריך תוספת תזמורתית והוסיף כינורות, ויולות, צ’לואים, נבל וכלי נשיפה. בניגוד לLet it be וThe long and winding road, פה זה נשמע פחות נורא, גם אם עדיין מיותר לחלוטין. בנוסף, הוא החליט שהשיר קצר מדי ולכן מיד בסיומו הכניס שוב את הפזמון ואת הבית השני (אותו טייק בדיוק), כך שהשיר כפי שהופיע באלבום הסופי ארך 2 דקות ו25 שניות.