יום הולדת לדמות אהובה שכבר לא נמצאת הוא יום אמביבלנטי. מצד אחד אתה שמח על לידתה, מצד שני ההעדרות כל כך בולטת עד כדי כך שהשמחה והעצב מתלכדים לכדי הרגשה חדשה שעדיין לא מצאתי לה שם. היום נציין 77 להולדתו של ג’ורג’ הריסון, הבחור הכי צעיר בביטלס, הגיטריסט וכותב השירים הנפלא. כבר חזרנו ליום הולדתו ה 24 שהתרחש אי שם ב 1967 הרחוקה והיום נתקדם בשנה אחת ונחגוג יחד עם ג’ורג’ את יום הולדתו ה 25. השנה היא 1968 וג’ורג’ שלנו ביחד עם חבריו עמוק בתוך מחנה המהרישי. את חגיגות יום הולדתו הוא פותח עם מדיטציה סוערת יחד החבורה העליזה ולאחר מכן מתפנים כולם לחגוג לג’ורג’ באמת. החגיגה כוללת התכנסות, כשחתן השמחה מפיק כמה צלילים מהסיטאר. הריסון זוכה לקבל מהמאסטר מתנת יום הולדת בדמות גלובוס הפוך וגם עיצה מרגשת: “ג’ורג’, הגלובוס שאני נותן לך מסמל את העולם היום. אני מקווה שתעזור לנו במשימה להחזיר אותו למקומו”. הריסון השנון הופך את הגלובוס ומכריז: “עשיתי זאת!” לכל תשואות החברים. הנה לכם כמה תמונות מהאירוע. אנחנו כאן היום בביטלמניקס נשב וניזכר במוסיקה הנפלאה של ג’ורג’ וכדי שיהיה יותר מוחשי, הנה 14 (כי 7+7) מהשירים היפים שלו לדעתי (אורי) בפלייליסט מיוחד שהכנתי עבורכם ועבורו. יום הולדת שמח ג’ורג’! #גורגהריסון #מהרישימאהשיוגי

מעריצי הביטלס הגדולים, מה אנחנו רוצים בסך הכל? הרבה מוסיקה ומדי פעם כמה תמונות שירעידו לנו את הלב. אז היום אנו מביאים מעט רגעי אושר כאלה, עם תמונות של ג’ורג’ שצילם פול באוגוסט 1959, בזמן שהם יצאו לטיול בטרמפים. אבל לא פחות נהדרים מהתמונות, הם הזכרונות של פול וג’ורג’ מהטיול. וכך מספר פול: “הזמנים הטובים ביותר עם ג’ורג’? תפסנו טרמפים למקום בשם הארלך שנמצא בויילס, והיינו ילדים, לפני הביטלס. שמענו שיר בשם ‘הגברים של הארלך’, ראינו את השם על תמרור, וכן, היתה שם טירה גדולה. אז פשוט יצאנו לשם. לקחנו את הגיטרות שלנו לכל מקום ומצאנו את עצמינו בבית קפה. אתה יודע, ניסינו להגיע למקום, מקום מפגש מרכזי, ובהארלך היה את בית הקפה הקטן הזה שהיה בו ג’וקבוקס. אז זה הפך לביתנו. אז פשוט ישבנו שם. פגשנו בחור, הוא התחיל לדבר, הוא היה בעניין של רוקנרול, אתה יודע, והלכנו ושהינו אצלו בבית. זה היה נהדר”. בספר האנתולוגיה מספר ג’ורג’: “שנה אחת, פול ואני החלטנו לצאת לטייל בטרמפים. זה משהו שאף אחד לא יחלום עליו אפילו בימינו. ראשית, סביר להניח שישדדו אותך עוד לפני שתעבור את מנהרת מרסי, ושנית, לכולם יש רכבים והם כבר תקועים בפקקי תנועה. פעמים רבות נסעתי עם משפחתי לדרום לדבון, לאקסמאות’, אז פול ואני החלטנו ראשית לנסוע לשם. לא היה לנו הרבה כסף. היינו מוצאים מקומות שהציעו לינה וארוחת בוקר ולנים שם. הגענו לעיר אחת, הלכנו ברחוב ונהיה חשוך. ראינו אישה ושאלנו ‘סליחה, את יודעת אם יש פה מקום שאנחנו יכולים ללון בו?’. היא ריחמה עלינו ואמרה: ‘הבן שלי לא נמצא, בואו ותשנו אצלי בבית’. אז היא לקחה אותנו לבית שלה – ושם בעטנו בה, קשרנו אותה ושדדנו את כל הכסף שלה! אני רק צוחק כמובן. היא נתנה לנו להישאר בחדר של הבן שלה ובבוקר למחרת הכינה לנו ארוחת בוקר. היא היתה ממש נחמדה. אני לא יודע מי היא היתה – הפרש הבודד? המשכנו לאורך החוף הדרומי, לכיוון אקסמאות’. בדרך דיברנו עם אדם שיכור בפאב שסיפר לנו ששמו היה אוקסו וויטני (הוא הופיע לאחר מכן ב ‘A Spaniard in the Works’[אחד הספרים שלנון כתב]. אחרי שסיפרנו לג’ון את הסיפור הזה, הוא השתמש בשם. הרבה מאוד מהספרים של ג’ון הגיע מדברים מצחיקים שאנשים סיפרו לו). אחר כך המשכנו אל פייגנטון. בקושי היה לנו כסף. היה לנו תנור קטנטן, למעשה זה היה יותר כמו פחית עם מכסה, היו לנו תיקי גב קטנים והיינו עוצרים בחנויות מכולת. קנינו ספגטי בולונז וספגטי מילאנזה של חברת סמדלי. הם הגיעו בקופסאות שימורים עם פסים: מילאנזה עם פסים אדומים ובולונז עם פסים כחולים כהים. ואורז מוקרם של חברת אמברוזיה. פתחנו קופסת שימורים, עיקמנו אחורה את המכסה והחזקנו את הקופסה מעל התנור כדי לחמם אותה. על זה חיינו. הגענו לפייגנטון בלי כסף לבזבז, אז ישנו על החוף ללילה. איפשהו פגשנו שתי בחורות מצבא הישע והן נשארו איתנו ועזרו לנו להתחמם לזמן מה. אבל מאוחר יותר נהיה קר ולח, ואני זוכר שהייתי מרוצה מאוד כשהחלטנו שזה הספיק, קמנו והתחלנו ללכת שוב. עלינו אל צפון דבון ולקחנו מעבורת אל דרום ויילס, כי לפול היה קרוב משפחה שהיה חייל והוצב שמה בבאטלינס, אז חשבנו שניסע אליו. בצ’פסטואו, הלכנו אל תחנת המשטרה וביקשנו לישון בתא. הם אמרו: ‘לא. תתחפפו מפה. אתם יכולים ללכת לאיצטדיון הכדורגל ולומר לשומר השחצן שם שאנחנו אישרנו לכם להישאר שם’. אז הלכנו וישנו על ספסל קשה. קור אימים. עזבנו והמשכנו לתפוס טרמפים. תוך שהמשכנו צפונה בוויילס, לקחנו טרמפ במשאית. למשאית לא היו מושבי נוסעים בימים ההם אז ישבתי על מכסה המנוע. פול ישב על המצבר. הוא לבש ג’ינס עם ריצ’רץ’ על הכיסים האחוריים, ואחרי זמן מה הוא קפץ לפתע בצרחות. הריצ’רץ’ שלו חיבר בין הצד החיובי לצד השלילי במצבר, התחמם, והשאיר לו סימן של ריצ’רץ’ על הישבן. כשבסופו של דבר הגענו לבאטלינס, לא יכולנו להיכנס פנימה. זה היה כמו מחנה אסירי מלחמה גרמני – סטאלאג 17 או משהו כזה. הם שמו גדר תיל סביב כדי להשאיר את ה’נופשים’ שם בפנים ואותנו בחוץ. לא היתה לנו ברירה אלא לפרוץ פנימה.” זהו להיום. איזה תענוג. ככה אני אוהב לפתוח את הבוקר שלי. ואתם? #גורגהריסון #פולמקרטני

לפני שבועיים הלכה לעולמה סבתי האהובה. כשאני כותב אהובה זה להמעיט בכמה שאהבנו אותה. מאז שסבי עליו השלום הלך לעולמו לפני לא מעט שנים, ראינו בה ‘ראשת השבט’, דמות מתווה דרך שהשפיעה רבות על כל המשפחה המורחבת שלנו. ביתה היה הבסיס להכל, מרכז היקום ממנו נשלחנו כולנו אל העולם הקר והאכזר. מספיק היה לראות את כמות הנכדים והנינים שהסתובבו במהלך הלווייתה וימי השבעה הלומים מיגון וכאב וחפויי ראש, כדי להבין את גודל הטרגדיה. זה נכון שנהוג לומר על מי שעוזב את העולם השנוי במחלוקת שלנו בגיל 90 ומעלה, שהוא ‘הלך לעולמו בשיבה טובה’, אבל למען האמת לא ממש הצלחתי להבין מה טוב בה. לאחר חיים שלמים של מאבק לשרוד, סבל וייסורים, תקפו אותה ייסורי הגוף ותעתועי המוח וזה פשוט איום ונורא. בטח כלפיה ובטח כלפי המשפחה האוהבת. אומרים שיהודי טוב מתמודד עם הצרות שלו כשהוא חושב ודן בצרות של אחרים ואכן במהלך ימי השבעה, הצטבר לי לא מעט זמן פנוי להרהורים. בין תסכול אחד למשנהו, נדדו מחשבותיי אל לנון ומקרטני או יותר נכון אל ההתמודדות שלהם עם אובדן אימם כנערים צעירים. חשבתי על תעצומות הנפש להן נזקקו הילדים הללו על מנת להתגבר על האובדן, על הצלקות שנחרטו בנפשם והתובנות שהם קיבלו על החיים בגיל כל כך צעיר. זה מה שסיפר פול על החוט המקשר הזה בין שניהם: “זה קירב מאוד ביני לבין ג’ון, מכיוון שהוא איבד את אמו בגיל מוקדם גם כן. שנינו היינו בסערת רגשות שהיינו צריכים להתמודד אתה, ובהיותנו בני נוער, היינו צריכים להתמודד עם זה מהר מאוד. שנינו הבנו שמשהו קרה ושאי אפשר לדבר עליו – אבל יכולנו לצחוק על זה, כי כל אחד מאתנו עבר את זה. אבל לא עם אף אחד אחר. שנינו יכולנו לצחוק על המוות – אבל רק כלפי חוץ. ג’ון עבר גיהינום, אבל צעירים לא מפגינים צער – הם מעדיפים שלא. שנים אחר כך זה היכה בנו פעם או פעמיים. היינו יושבים ובוכים יחד. לא לעתים קרובות, אבל זה היה טוב”. אני מניח שאני לא היחיד שחושב שהן לנון והן מקרטני, היו אמורים להנציח את האובדן והכאב כבר ביצירות הראשונות שלהם, משהו שהם לא עשו, אם מהדחקה כפי שסיפר פול, מאצ’ואיזם או כל סיבה אחרת. שניהם הגיעו כל אחד בדרכו הוא להתמודד עם הנושא רק בסוף ימי הביטלס. לנון הלום הצער שלא היה מופנם בשום צורה, לא בחל באמצעים ופרק עול עקב מותה של אמו. בתקופה המאוחרת יותר, ‘ג’וליה’ מהאלבום הלבן ביטא את הגעגועים אליה וגם את ‘העברת הכתר’ אל יוקו. באלבום הסולו הראשון והמטלטל שלו מ 1970 הוא פותח לרווחה את שערי הגיהינום, זועק אליה ולא רק מגעגוע. הוא מפנה אל הוריו אצבע מאשימה במצבו המנטלי והגופני באותה תקופה וכל זאת בעצתו של המטפל ד”ר ארתור יאנוב. מה עם מקרטני? בחיפוש לאורכו ורוחבו של קטלוג הביטלס, אין יצירות מובהקות שפול מקדיש לאמו המנוחה שהלכה לעולמה בגיל 47 והשאירה אחריה אותו בן ה 14 ואת אחיו הצעיר מייק בן ה 12 – וזה נכון, עד לסינגל האחרון של הביטלס וזה מאוד סימבולי לסגור עם השיר הזה את קריירת הסינגלים של הלהקה. בפוסט היום אדבר על שיר ה’אשכבה’ שהקדיש פול לאמו מרי באלגנטיות המקרטנית הטיפוסית ואקדיש את מה שכתבתי לזיכרון סבתי האהובה. “המוות של אמי כשהייתי בן 14 היה ההלם הגדול של שנות העשרה שלי. היא מתה מסרטן, כך נודע לי מאוחר יותר. אז לא ידעתי מדוע היא מתה. היא רצתה שנדבר כמו שצריך ושאפה לדבר את ה’אנגלית של המלכה’. אחד מרגשות האשמה הכבדים שלי הוא כשנטפלתי פעם אחת לצורה בה היא דיברה. היא ביטאה ‘ask’ עם a ארוכה ואמרתי, ‘אה – aarsk! זה ask, אימא’ ובאמת עליתי לה על העצבים. כשהיא נפטרה, אני זוכר שחשבתי ‘אידיוט, למה עשית את זה? למה היית צריך להשפיל את אימא שלך?’. מותה של אמי פירק את אבי. זה היה הדבר הגרוע ביותר לשמוע את אבי בוכה. מעולם לא שמעתי אותו בוכה. זו הייתה מכה איומה למשפחה. אתה אף פעם לא מצפה לשמוע את ההורים שלך בוכים. אתה מצפה לראות נשים בוכות, או ילדים בגן המשחקים, או אפילו את עצמך בוכה – ואתה יכול להסביר את כל זה. אבל כשזה אבא שלך, אז אתה יודע שמשהו ממש לא בסדר וזה מטלטל את האמונה שלך בכל דבר. אבל הייתי נחוש ולא נתתי לזה להשפיע עליי. המשכתי הלאה. למדתי לשים סביבי שריון בגיל ההוא”. הלחצים מצד שאר חברי הלהקה בזמן ההקלטות של האלבום הלבן יחד עם סיום הקשר הארוך עם ג’יין אשר, נתנו במקרטני את אותותיהם ובחיפוש אחר נחמה הוא כותב לעצמו שיר עידוד קטן. בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי. מקרטני טען וזה באמת לא משנה עבורי אם זה נכון או לא, שבשעה הקשה הזו, נגלתה לו אמא מרי בחלום. “לילה אחד במהלך התקופה המתוחה הזו חלמתי חלום שבו ראיתי את אימא שלי, שנפטרה כעשור לפני כן בערך. זה היה כל כך נהדר לראות אותה כי זה דבר נפלא בחלומות: אתה בעצם מתאחד עם האדם הזה לרגע. זה נראה ששניכם שוב יחד פיזית. זה היה כל כך נפלא עבורי והיא הייתה כל כך מרגיעה. בחלום היא אמרה, ‘יהיה בסדר’. אני לא בטוח אם היא השתמשה בצירוף המילים ‘let it be’ אבל זו הייתה תמצית העצה שלה. ‘אל תדאג יותר מדי, הכל יהיה בסדר’. זה היה חלום כל כך מתוק שהתעוררתי במחשבה, אה, היה ממש נהדר להיות אתה שוב. הרגשתי מאוד מבורך לקבל חלום כזה. זה גרם לי לכתוב את השיר Let It Be”. “…כשאני מוצא את עצמי בעת צרה אימא מרי באה אלי. מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” אני חייב לומר שמקרטני לא תמיד מרשים אותי בליריות שלו. לנון תמיד היה קופירייטר ולהטוטן מילים חזק וטוב יותר, אבל בשיר הזה מקרטני מתעלה על עצמו לכדי שירה. הנופך הדתי שהוא מנסה לשוות ולתעתע אתו בשיר מוצא חן בעיניי מאוד. אימא מרי יכולה להיות אמו של פול, אבל יחד עם זאת היא יכולה להיות גם אמו של ישו וזה דימוי נהדר כי אני יכול לדמיין את פול ברגעים מסוימים חושב על עצמו כעל צלוב באדיבות שאר חברי הביטלס או אם כבר בכתובים עסקינן – נעקד על מזבח צדקתו. השילוב של זה עם שיטת המנטרה שלמד במחנה המהרישי יצר מיזוג גלויות דתי נפלא. “…ובשעה החשוכה שלי היא עומדת ממש מולי. מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” פול בשעתו החשוכה כשריד אחרון לביטלס ההם, מצא את התשובה בדברי אמו שעודדו אותו לשחרר ולתת להכל לזרום בטבעיות. המסקנות לא ממש חלחלו למערכת היחסים שלו עם חברי הלהקה. מי שמכיר והאזין לפרקים שלנו על פרויקט ‘גט בק’ ייווכח שהלחץ שהפעיל מקרטני יחד עם ארסיותו של ג’ון גרמו לג’ורג’ לא רק לעזוב את הלהקה לפרק זמן שבמושגים של הביטלס והפרויקט היה כנצח, אלא גם לכתוב את שירי השעה החשוכה שלו. אחד מהם, האהוב עליי מאוד מהאלבום הנפלא של הריסון שאני אוהב אותו למרות ואף על פי תוצרי ההפקה של פיל ספקטור נקרא Beware of Darkness. בקטע הנפלא הזה הקריא הריסון את המניפסט שלו והזהיר קודם כל מ’כוכבי פופ חסרי כל תוכן’ או אותם falling swingers. מעניין למי הוא התכוון. אחת מ’השעות החשוכות’ של מקרטני עם חבריו ללהקה עוד בוא תבוא אחרי שהוקלט השיר במסגרת פרויקט ‘גט בק’. ב 9 במאי 1969 במהלך העבודה על ‘אבי רואד’, הגיע גם אלן קליין לאולפן ולאחר וויכוח מר בין מקרטני לשארית הפליטה, נטשו האחרים את האולפן והשאירו את מקרטני אבוד. למזלו סטיב מילר הגיע לאולפן וניצל והציל את מקרטני. מנהיג The Steve Miller Band ראה ההזדמנות להקליט עם מקרטני (על התופים, הבס, גיטרות וקולות) קטע שבצירוף מקרים מוזר או שבעצתו של מקרטני או שגם וגם, קיבל את השם My Dark Hour ונכנס לאלבום הבא של ההרכב של מילר. “…כשהאנשים בעלי הלב השבור שחיים בעולם יסכימו אז תהיה תשובה. ‘…שיהיה’. למרות שהם עשויים להיפרד יש עוד סיכוי שהם עדיין יראו. אז תהיה תשובה. ‘…שיהיה’…” זוכרים את אותם הבודדים והגלמודים מ’אלינור ריגבי‘ שנשארו אז בשיר חסרי תשובה? בבית הזה מקרטני כמו סגר איתם מעגל ואמר להם, ‘הנה גם אני מרגיש בודד ולבד, אבל הכל בסדר. הכל יהיה בסדר’. באופן גורף השיר הזה הוא סגירת מעגל עם ‘אלינור ריגבי’ כשבשיר ההוא הזכיר פול את הכומר ‘אבא מקנזי’ שהתחיל כ’אבא מקרטני’. “…וכשהלילה מעונן, עדיין יש אור שמאיר עליי, תזרח (י) עד למחר, ‘…שיהיה’…” למרות הכל, פול מצא את האור בסבך הצרות שאפפו אותו והאופטימיות חסרת התקנה שלו השתלטה עליו ועל המאזין. פול ביקש מהחלום או מאמו להישאר רק עוד קצת כשברקע דבריה ממשיכים להדהד. “…אני מתעורר לקול המוסיקה אימא מרי באה אלי מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” הדברים אכן המשיכו להדהד בראשו של פול גם לאחר שהוא הקיץ מהחלום הפיסי ומחלום הביטלס שלנון ביטא בפשטות הפנטסטית שלו: “החלום נגמר. מה אני יכול לומר?”. פול השתמש במוסיקה ובצלילים על מנת להנציח את החלום החשוב מבחינתו בו הוא קיבל את ברכתה של אמו להמשך הדרך. את הגרסה המוקלטת הראשונה של השיר אפשר לשמוע כבר כחלק מחזרות שנעשו באולפן במהלך ההקלטות לאלבום הלבן. הגרסה הזו הוקלטה בין הקלטות של שיר של ג’ורג’ וההערכה אומרת שזה קרה באזור ספטמבר. הגרסה הזו של השיר מכילה לרוב רק את הצירוף והפזמון ‘let it be’ אבל במשפט היחיד שהוא לא פזמון ששר מקרטני יש משהו מעניין. במקום האמא מרי, נמצא האח מלקולם שיש הגורסים שזו הצעה מבודחת של לנון לשבץ את העוזר הנאמן מל אבנס כדמות בשיר. האח מלקולם עוד יחזור מדי פעם בהקלטות עד שייסגר מקרטני סופית על המילים. במהלך פרויקט ‘גט בק’ אפשר לשמוע את פול מבצע את השיר על הפסנתר כבר בחזרות בטוויקנהאם. זה קורה לראשונה ביום החזרות השני ב 3 בינואר 1969. ב 8 בינואר, עדיין בטוויקנהאם, ביצע מקרטני לראשונה גרסה עם רינגו על התופים שגם חלק ממנה תוכלו לשמוע, נו אתם יודעים איפה, ומה שחשוב בה הוא הנופך הגוספלי שהחל לתפוס השיר כשמקרטני זועק מדי פעם “הללויה” יחד עם ה let it be שלו, כי זה בטח לא יכול להזיק. לא אלאה אתכם בעוד ועוד גרסאות שמבוצעות כמו למשל זו שנשמעת ביום שלמחרת ב 9 בינואר שבה מוסיף לנון את הקול המלווה בפזמון, אבל זה ממשיך עוד ועוד כל פעם שיש לפול הזדמנות וגישה לפסנתר. ההקלטה הרצינית הראשונה עבור השיר התרחשה באולפני אפל שהקימו הביטלס במרתף בניין המשרדים של חברת אפל. ב 25 בינואר לאחר העבודה הממושכת על For You Blue של הריסון, שבים הביטלס לעבוד על השיר ובתחילה ג’ון שניגן על הסלייד בשיר הקודם, ממשיך ומלווה את פול על הסלייד רגע לפני שהוא עובר לגיטרת הבס. הכל יחד עם הזיופים פשוט משעשע. ח”י פעמים הם מבצעים את השיר באותו היום ואחת מן הגרסאות נכנסה לחלק השלישי של האנתולוגיה וממנה אנחנו למדים שהבית השלישי עדיין לא קיים כי מקרטני פשוט חוזר על הבית הראשון במקום. את הגרסה המשובטת הזו שיצרו עבור האנתולוגיה משי ימי הקלטה באולפני אפל, פתח מקרטני כשהוא אומר בבדיחות הדעת לשאר חברי הלהקה: “זה יפיל אתכם“. תשמעו כמה זה גולמי וכמה זה יפה. בימים האלה של סוף הפרויקט, הביטלס יחד עם בילי פרסטון המשיכו לעבוד על השיר ביתר שאת ותרשו לי להתעכב על 2 דברים נפלאים נוספים בהקלטות הללו שמתמזגים לאותו הרעיון. האחד – האורגן של בילי פרסטון והשני – סולו הגיטרה הנפלא של הריסון שעבר מטמורפוזה מהותית מגרסת הסינגל לגרסת האלבום והפעם לטובת גרסת האלבום, למרות שגם לשנייה יש חן. סולו הגיטרה של ג’ורג’ ב 25 מנוגן ונשמע כאילו הוא אורגן כנסייתי, וכשמצטרף בילי פרסטון ומוסיף את ריף האורגן הקטן שלו בקטע המעבר, זה כבר גוספל שמימי. בילי פרסטון עם חבריו ללהקה בימים הבאים הביטלס העלו הילוך ועבדו בסיזיפיות על השיר עד שהם עזבו אותו כשמתקרב מועד ההופעה על הגג ב 30 בינואר ושירים אחרים נדרשו לחזרות. לאחר שההופעה הייתה מאחוריהם הם התפנו להקליט רשמית את 2 שירי הפסנתר של מקרטני, Let it Be ו The Long and Winding Road. יום למחרת ב 31 בינואר, עדיין באולפני אפל, הוקלטו 9 טייקים לשיר עם לנון על הבס, מקרטני בפסנתר, הריסון במובילה, בילי פרסטון באורגן ורינגו בתופים. הנה הטייק האחרון שהקליטו הביטלס לשיר ב 31 בינואר 1969. בשלב הזה מקרטני והביטלס היו מאושרים. הפרויקט הסיזיפי הזה מאחוריהם, החומרים עברו לרשותו של גלין ג’ונס על מנת שיפיק מהם אלבום והם התפנו לריב על דברים אחרים. ב 30 באפריל, חזר הריסון לבקשתו של גלין ג’ונס על מנת להקליט סולו גיטרה חדש כשהפעם הגיטרה הועברה דרך מגבר הלזלי הזכור לטוב. העובדה הזו הפכה את השיר לאחד הראשונים שעברו על החוק הבלתי כתוב שבאלבום הזה הביטלס לא רוצים שום ‘אוברדאבז’ או תוספות לאחר ההקלטה. הסינגל מה 6 במרץ 1970 אזכיר שגלין ג’ונס עבד בשצף קצף עבור מה שאמור היה להיות האלבום Get Back שייצא עוד לפני האלבום ‘אבי רואד’. הביטלס בפשטות פסלו כל תוצר של גלין ג’ונס ולכן האלבום התגלגל בסופו של דבר לפתחו של פיל ספקטור והשתחרר רק בשנה לאחר מכן. את גרסת ה’לזלי’ של הריסון אפשר לשמוע בגרסת הסינגל של Let it Be שהשתחרר רגע לפני האלבום ב 6 במרץ 1970. יום העבודה האחרון בהחלט על השיר ולמען האמת האחרון של שלושת רבעי ביטלס יחדיו (עד לעבודה על האנתולוגיה), התרחש ב 4 בינואר 1970. באותו סשן הוסיפו ג’ורג’, פול ולינדה הרמוניות קוליות על גבי מה שהוקלט אז ב 31 בינואר בשנה הקודמת. כיאה למי שהתנגד לתזמור של פיל ספקטור, מקרטני מבקש מג’ורג’ מרטין שניהל את הסשן לכתוב תזמור עבור השיר. 2 חצוצרות, 2 טרומבונים וסקסופון אחד מוקלטים ומתווספים, עוד עבודת גיטרה של ג’ורג’, עוד תופים של רינגו ומאראקס של פול ולקינוח קצת צ’לו ממש בסופו של השיר. פול וג’ורג’ בסשן האחרון בהחלט ב 1970 מיותר לציין שכמעט כלום לא נשמע מהתזמור בגרסת הסינגל שעליה חתום כמפיק ג’ורג’ מרטין. לעומת זאת סולו הגיטרה החדש של ג’ורג’, המאראקס של פול ותוספות התופים כן נכללו בגרסת האלבום ועם כל השם הרע שיצא להפקה של האלבום, הגרסה הזו פשוט יוצאת מגדר הרגיל וזה כל כך אירוני עבורי שסולו הגיטרה החדש ומסמר השיער של הריסון זועק לשמים את כל מהותו של השיר ואת מה שעצור ואצור בפול. הנה גרסת הסינגל כפי שמופיעה באלבום שהכיל בו את כל הביסיידים והשירים שלא ראו אור באלבומים. ה Past Masters. איך אסיים פוסט כזה? נדמה לי שאין מתאימה יותר מאשר האחת והיחידה, ארית’ה פרנקלין שהלכה לעולמה בשנה שעברה. השמועה אומרת שעוד לפני יציאת השיר, שלח לה מקרטני גרסה לא גמורה על מנת שתשקול לבצע את השיר. היא לקחה זאת ב 2 ידיים וביצעה את גרסת הגוספל / סול האותנטית והנפלאה, שמקרטני היה רוצה לבצע. הסינגל שלה אגב, שוחרר עוד לפני יציאת הסינגל של הביטלס. מה נותר לומר? שכולנו נהיה בריאים, שמחים ומאושרים ונזכור לטובה תמיד את כל אהובנו שהיו ואינם. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. #גורגמרטין #גוןלנון #מרימקרטני #פולמקרטני #פרוייקטגטבק

ניסיתי להתאפק אבל לא יכלתי שלא לשתף את התמונה החדשה של הביטלס שפרסם הדיילי מייל. https://www.dailymail.co.uk/…/Unseen-photograph-Quarrymen-t… התמונה המופלאה צולמה ככל הנראה בסוף 1959 ובה נראים ה’קוורימן’, פול מקרטני, ג’ון לנון וג’ורג’ הריסון ככל הנראה עורכים חזרה בחדר המגורים מעל מועדון קפה הקסבה של מונה בסט. זה אירוני שביום שבו הכריז מקרטני לפני 50 שנה על פירוק הלהקה, מתגלה תמונה נהדרת כזו. זה כמובן הזכיר לי את הביקור המופלא שלי בליברפול בכלל ובמעדון הקסבה בפרט שהיה אחד משיאיו. תוכלו לקרוא את החוויות שלי מהקסבה ועוד בפוסט הבא: https://beatlemanix.co.il/liverpool_2 למרות שהימים קצת מתבלבלים, וצריכים לוח שנה צמוד כדי לדעת איזה יום זה, נאחל לכם סופ”ש גשום מעולה ושבת שלום. #מונהבסט #מועדוןהקסבה #קוורימן

אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אוהב לפתוח את השבוע שלי עם כוס תה ירוק (ללא סוכר כמובן) ועם איזו תעלומה טובה. מכיוון שאת תעלומת ‘פול מת’ כבר פתרתי – הוא לא, הוא פשוט מאבד את הקול, ואת הטענה להיותו של כדור הארץ שטוח אני חושב שפתרתי עם הטענה שלאנשים ממש משעמם, יש לי היום אחת כזו שעין האדם הפשוט, או יותר נכון אוזנו לא נתקלה בה עדיין. זו תעלומה שמדירה שינה בין מעריצי הביטלס בכל העולם (העגול) כולו. גם אני איבדתי כמה שעות שינה אתמול אבל זה היה בגלל יתוש טורדני. מדובר בסצנה הנהדרת מתוך סרט הבכורה של הביטלס ‘לילה של יום מפרך’ (מת על התרגום הזה) שתפקידה היה להמחיש ולהדגיש את רוח הנעורים של הביטלס בפרט ובכלל את המרדנות ופערי הדורות בין הצעירים למבוגרים בבריטניה של תחילת שנות ה 60, אבל גם להביא את רוח השינוי לטובה ביחס לזכויותיהם של הצעירים מול אותם מבוגרים מאיימים ,אצילים ומכובדים. אז מה בסצנה? נוסע נכנס לתא בו ישובים הביטלס ועומד על זכויותיו לנסיעה שקטה ונעימה בעזרתם של משפטים חביבים ואלמותיים כמו “אני נוסע ברכבת הזו באופן קבוע – פעמיים בשבוע אז אני מניח שיש לי כמה זכויות” או “נלחמתי במלחמה עבור אנשים כמוך”, ומקבל תשובה מטלטלת ומוחצת מרינגו “אני מתערב שאתה מצטער שניצחת”. את ה’מבוגר’ הנרגן, מגלם ריצ’ארד ורנון שבאותה עת היה בגיל המופלג 39. הנה הקטע: בסצנה המצוינת הזו שמסתיימת עם מרדף של הביטלס אחר הרכבת מבחוץ כשהם מתחננים מהאדון ל’כדור שלהם בחזרה’, מערער האדון גם על ‘מוסיקת הרוקנרול החדשה’ של הצעירים כשהוא מכבה באבחה אחת את מכשיר הטרנזיסטור של רינגו ממנו בוקע קטע אינסטרומנטלי רוקנרולי צורמני. מאז הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט, אכן תהיתי מה מקורו ואכן, סביב הקטע המוסיקלי הזה התפתח ויכוח שלם. האם אלו הביטלס שמנגנים בו, או האם זהו קטע אינסטרומנטלי גנרי שמנגנים נגני אולפן ונתפר עבור הסרט? או שאולי אלו בכלל ה’רולינג סטונס’? את האש הצית הסופר דייב מורל שכתב בן היתר ספר על זיכרונותיו מתחילת שנות ה 70 שכוללים מפגש עם ג’ון לנון ועוד מיני תופינים. לספר הוא קרא Horse-Doggin’ – הארכיון של מורל, כרך מס’ 1 והוא יצא ב 2014. באותה שנה הוא התארח בתכנית הרדיו Breakfast With the Beatles בהגשת כריס קרטר, וליבה מחדש את ההתעניינות בזהות הקטע שמופיע בסצנה. מורל סיפר את סיפורו של האספן רון פורמנק שנתקל ב 2 סלילי הקלטה בארכיוני ‘יוניברסל מיוזיק’ בעת שחקר פרויקט אחר. קלטת אחת הכילה מוסיקה אינסטרומנטלית שג’ורג’ מרטין הלחין עבור הסרט, על השני היה כתוב Beatles ובו היה ביצוע של כ 37 שניות לקטע שקיבל את השם ‘שיר הרכבת’. קופסת הקרטון של EMI TAPE נמצאה ובה חתיכת נייר ירוקה דהויה של אולפני טוויקנהאם עליה אפשר להבין את המלים ‘לילה מפרך’. הנה ‘שיר הרכבת’ המלא: קרטר פנה לגבי הקטע לאנשי ביטלס מובילים כמו מארק לואיסון, ברוס ספייזר ומרטין לואיס שלאף אחד מהם לא היה מושג לגבי ההקלטה הזו. קרטר גם שלח עותק של ההקלטה לנציגים של פול מקרטני ורינגו סטאר, אבל לא קיבל תגובה. לדעתו של קרטר אין ספק שמדובר בביטלס. “אף אחד אחר לא ניגן בס כזה בתחילת 1964” ו “הגיטרה הראשית היא מאוד ג’ורג’ הריסון”. הוא גם טען שאף מוזיקאי אחר לא הגיע כדי לקחת קרדיט על ההקלטה הזו לאורך השנים. אז זהו? השתכנעתם שאלו הביטלס? התעלומה נפתרה? תודה שהייתם אתנו….טוב לא באמת. בלוג המוסיקה Pop and Hiss של ה’לוס אנג’לס טיימס’, פנה לג’יילס מרטין, בנו של ג’ורג’ שעבד בין היתר על הרימיקסים עבור שחזור הסרט עבור גרסת ה-4K לציון 50 שנה, שאמר: “הקשבתי לקטע, אני לא חושב שאלו הם. אין לקטע את אותו אופי – זה נשמע כמו נגני אולפן, אולי אותם נגני אולפן שאבא שלי השתמש בשאר הקטעים האינסטרומנטליים”. בכל זאת, הוא הוסיף, “יכול להיות שאני טועה”, ואמר שהוא מתכנן לנגן את הקטע לאביו בן ה 88 כדי לראות אם הוא עשוי לפתור את התעלומה. במגזין הביטלס Beatlesfan הלכו ושאלו עוד מומחים מעולם המוסיקה והביטלס כמו למשל אלן קוזין, עורך בניו יורק טיימס שאמר: “ההרגשה שלי היא שאלו לא הביטלס, אבל אני פתוח לאפשרות שכן. כשאני מאזין לזה זה לא נשמע כמו שום דבר שהם הקליטו, זה כן משהו שהם יכלו לנגן ואם הם היו מנסים להישמע גנריים כמו למשל ה’שאדוז’ זו בהחלט יכלה להיות התוצאה. החוסר בתיעוד היא נקודה משכנעת אבל לא מביאה בהכרח פשרה לעניין. הם יכלו להקליט את הקטע על סט הסרט היכן שהיה הציוד שלהם. לצערנו האדם היחיד שיכול לומר בצורה החלטית הוא פול. אבל נראה שמדיניות שלו בימים האלו היא לסרב לענות על שאלות של חוקרים ואז לומר להם היכן הם טועים (ולכתוב על כך שיר) לאחר שהם פרסמו את הממצאים שלהם”. מצד שני, מומחה הביטלס רוג’ר סטורמו העיר: “למרות שזה לא ממש נשמע כמוהם זה עדיין יכול להיות הם. התופים לא נשמעים כמו רינגו, אבל זה יכול להיות פול. זה יכול להיות הם שמנסים לא להישמע כמותם. אם זה היה מישהו אחר, הם כבר היו דורשים את הקרדיט עבור הקטע”. רוברט רודריגז, מחבר הסדרה “שאלות נפוצות על הביטלס”, חשב בתחילה שמדובר בביטלס. “בעיניי זה הזכיר את I Saw Her Standing There – שהוא בעצם רוקר של צ’אק ברי שמנוגן ב E. היעדר התיעוד הוא לא בהכרח הוכחה למשהו. הייתי רוצה להאמין שפול או רינגו יזכרו משהו בצורה כזו או אחרת, אבל אני די בספק. אז בנקודה זו, עד שמשהו מהותי יותר יצוץ , לא הייתי קובע שאילו הם, אבל גם לא הייתי מבטל זאת שכן”. לאחר פניות רבות של מגזין הביטלס Beatlesfan לכל מי שיכל לספק תשובה (גם הוא פנה לפול ורינגו אך ללא מענה), הישועה הגיעה לבסוף בדמותם של 2 פתרונות אפשריים. אחד מנגני האולפן שעבדו עם ג’ורג’ מרטין על מוסיקה עבור הסרט טען שזה הוא שמנגן בקטע ולא רינגו. “זה בוודאות אני” טען המתופף קלם קטיני. “על הגיטרות, אני חושב ניגנו ‘ביג ג’ים’ סאליבן וג’ימי פייג’ (!), הם עשו המון קטעי רוקנרול יחד בימים ההם, במיוחד בסשנים כאלו”. קלם קטיני לעומת זאת, הבסיסט הרבי פלאוורז שניגן גם הוא בסשנים שכאלו אבל לא בסשן הזה, טוען שהקטע בין 37 השניות יכול להיות פשוט קטע מהספרייה של ג’ורג’ מרטין או כל מפיק אחר. “זה היה נפוץ בימים ההם, כשנגנים סיימו את העבודה מוקדם וביקשו מהם להקליט פיסות עבור ספריית הסאונד”. לבסוף התקבלה תשובתו של רינגו כשנשאל על העניין על ידי ה’לוס אנג’לס טיימס’: “אני חושש שאני אשמור על המסתורין. אני פשוט לא זוכר…”. מה התשובה הנכונה? אף אחד באמת לא יודע. בעיניי הקטע הזה הוא אמירה פארודית נהדרת שנשתלה בסרט על ידי יוצריו, והיא באה להגחיך את המוסיקה החדשה הזו שנשמעה אותו הדבר לעולם המבוגרים. בצורה גאונית תפר מרטין קטע קצר שבאוזן לא מהוקצעת נשמע כמו כל קטע רוקנרול אחר, רק שהוא מנוגן על ידי נגני האולפן המבוגרים והלא רוקרים שלו וזו אמירה אותנתית, ביקורתית ונהדרת לטעמי שמיישרת קו עם הרוח הכללית הרעיונית שבו.

היום יום הולדת לאחד והיחיד (אלא אם אתם מאמינים בתאוריית הכפיל ואז יש שניים) – סר פול מקרטני. הילד חוגג היום 78 שנה להיווסדו וכהרגלנו בקודש לכבוד יום הולדתו נביא אחת מחגיגות יום ההולדת שלו מהעבר. לומר עד כמה פול הוא אמן משמעותי וחשוב עבורי (אורי) יהיה כבר נדוש. אז הנה. מקרטני הוא אחד האמנים החשובים והמשמעותיים עבורי. וברצינות – אני לא יכול לדמיין את חיי ללא המוסיקה שלו. בהאזנות שאנחנו עושים לכל חומר האודיו המלא של ‘גט בק’ עבור הפודקאסטים, מתגלים 2 דברים. הוא נודניק רציני אבל מוסיקאי ואדריכל לבניית יצירות מופת נדיר. בשנה שעברה חגגנו עם פול את יום הולדתו ה 21, אי שם בשנת 1963 הרחוקה. מה היה בתפריט? עוגה, אורחים ולנון הולך מכות. בסה”כ מגוון. תוכלו לחזור לטוב הזה בלינק הבא: מה יותר טבעי ביום ההולדת הנוכחי, להתקדם שנה אחת ולחגוג עם מקרטני ינוקא את יום הולדתו ה 22? אין התנגדות נכון? יאללה. את חגיגת יום ההולדת ה 22 של פול חוגגים החברים הפעם באוסטרליה. הביטלס נמצאים בעיצומו של מסע ההופעות האוסטרלי והניו זילנדי. לכבוד יום הולדתו של מקרטני ערך ה Daily Mirror באוסטרליה, תחרות בין נערות בין הגילאים 16 עד 22 עם הכותרת: “התחרות הקלילה הזו מציעה סיכוי של פעם בחיים”. בנות שרצו להשתתף בתחרות היו צריכות לשלוח למערכת העיתון קופון שהתפרסם בעיתון יחד עם חיבור של 50 מילים, מדוע דווקא הן צריכות להשתתף במסיבת יום הולדתו של פול מקרטני בסידני. מתוך עשרת אלפים המכתבים שהתקבלו במערכת, נבחרו 15 בנות. המסיבה שאירגן העיתון, נערכה במלון שרתון ואושרה ופוקחה על ידי בריאן אפשטיין ודרק טיילור, שהגיעו לסידני יום קודם לכן. המון מידע ותמונות לגבי חגיגת יום ההולדת הזו מופיעות בספר The Beatles Downunder שכתב גלן א. בייקר ומסכם את הביקור החשוב הזה של הביטלס באוסטרליה וניו זילנד. אחת הזוכות ג’אנט קרול שהיתה אז בת 16 סיפרה: “זה היה רעיון של אחותי בת ה 11 שאשתתף בתחרות. חשבתי שזה מכור ושרק בנות של פוליטיקאים יזכו אבל הייתי משועממת ביום ראשון ושלחתי 2 קופונים. קראתי בדיוק את ספרו של ג’ון [in his own write] והשתמשתי בחיבור שלי בסוג דומה של שפה. הרגשתי קצת טיפשית לגבי זה לכן לא סיפרתי כלום לחבריי. לאחר שבוע אמי הגיעה לבית הספר לומר לי שהגעתי לגמר ושאני צריכה להגיע לראיון ב’מירור’. מהרנו לעיר כדי לסדר את שערי ואז נדחפתי לתוך חדר ב’מירור’ שהיה מלא בגברים. דרק טיילור היה שם אבל רוב השאלות נשאלו על ידי דייב אלן – קומיקאי אירי. הם שאלו מדוע נכנסתי לתחרות ועניתי שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות באותו הזמן. זה בטח שעשע אותם כי נבחרתי על פני המון בנות עשירות שיצאו ונכנסו. בערב הגענו כולנו ל’מירור’ עם ההורים ומשם הוסענו למלון השרתון בלימוזינה שחורה גדולה. לצד הדרך היו בנות שצעקו לנו בוז וזרקו דברים על הרכב. הגענו והמתנו לביטלס שהיו בדרכם מההופעה השנייה באצטדיון. הם נכנסו פנימה לפגוש אותנו לפני שהעיתונאים הורשו להיכנס והם לא היו כמו שום סופרסטארים שדמיינתי שיהיו. פול, ג’ורג’ ורינגו הסתובבו ודיברו עם כל אחת מאתנו באופן אישי אבל נראה שג’ון השתרך מאחור כאילו שהוא התבייש. יצאתי מהדרך כדי לדבר אתו ואני חושבת שהשתלטתי על כל זמנו. המסיבה החלה כשהתקשורת נכנסה ואני רקדתי עם פול, ג’ורג’ ורינגו כמה פעמים אבל שמתי לב שג’ון לא רוקד כלל. נעשתי קצת חצופה, נגשתי אליו ואמרתי: ‘אתה לא יודע לרקוד? חשבתי שכל האנגלים יודעים לרקוד’. הוא צחק, קם ורקד איתי. לבשתי שמלה אדומה, והוא כינה אותי ‘השטן האדום’. הם כולם היו בחורים מאוד רגישים, רכים ואינטליגנטים אבל ג’ון היה הכי מדהים מכולם. הוא פתח לי את הראש בחלק מהדברים שאמר דברים שלא דיברתי עליהם קודם לכן. לאחר שעה, הכתבים נשלחו משם והמסיבה הפכה לפחות פורמלית ומוגבלת. זה הפך למפגש של חברים טובים. רינגו וג’ון הפכו למצחיקים. כל פעם שצלם התקרב אליי, רינגו החליף את כוס הסקוטש במלחייה וכשהצלמים הלכו הם הפכו נינוחים יותר. כשאחד הצלמים ניסה להתגנב שוב פנימה, ג’ורג’ בעדינות חטף לו את המצלמה מהידיים. הם קצת כעסו על פאטי [אחת המשתתפות] שהמשיכה לשים ברקע תקליטים של הביטלס מפני שהם רצו לשמוע את הרולינג סטונס ודברים של מוטאוון, אבל חוץ מזה הם היו במצב רוח מעולה והמסיבה המשיכה עד 2 לפנות בוקר. כשהם עזבו פול לחץ לכולם את הידיים ואני אזרתי אומץ ואמרתי ‘אני לא רגילה ללחוץ ידיים של בנים ביום ההולדת שלהם’ והצעתי לו את הלחי. הוא בעדינות אחז בסנטרי, סובב את פניי ונתן לי נשיקה יפה על השפתיים. אני יודעת שזה נשמע נדוש, אבל במשך שבועיים לא שטפתי אותן”. יום הולדת שמח פול! #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #דרקטיילור #אוסטרליה

שנת 2020 מאתגרת אותנו במלא עוזה. מגיפה ששינתה את העולם ואת איך שחשבנו שאנחנו חושבים עד עכשיו, מכוני הכושר נסגרו ורינגו. רינגו שלנו חוגג 80 שנה להולדתו. לא בכל יום אנחנו חוגגים לחבר ביטלס 80 שנה להולדתו. למען האמת באף יום לא חגגנו אירוע שכזה. ואם ישאלו אתכם עוד כמה שנים היכן הייתם כשרינגו חגג שמונים, תוכלו להביט אחורה בערגה, להזכר במסכות ובסגר ולדמיין שהכל היה חלום. אני מת על הקטע של לחזור לימי ההולדת של חברי הביטלס כשהם היו ביטלס והנה גם היום, לא נפסח על רינגו. ב 7 ביולי 1964, הביטלס עסוקים כמו הביטלס ב 1964. באותו היום שהיה גם יום הולדתו ה 24 של רינגו, הם נמצאים באולפני ליים גרוב של ה BBC בלונדון על מנת לצלם קטעים עבור Top of the Pops. ילד יום ההולדת חוגג עם חברים טובים. לאחר מכן הם נוסעים להתראיין באולפני ה Television House על הפרמיירה העולמית שהיתה יום קודם לסרטם הראשון. אגב למחרת יום הולדתו של רינגו, יצאו הן האלבום והן סינגל הנושא בבריטניה. ככה זה נראה כשהמראיין שואל את רינגו האם הוא קיבל מתנות שוות ליום הולדתו. המראיין הנבזי, מגלה גם שזהו יום ההולדת של ג’ים אביו של פול שגונב את ההצגה גם ביום הולדתו של רינגו. אם שאלתם, פול קנה לאביו סוס. ובכן, מה נאחל לרינגו שלנו? המון בריאות, שיתופי פעולה נוספים ורבים עם פול (במיוחד כשאנחנו בקהל) ואולי, רק אולי שה’פיס אנד לאב’ שכולנו מייחלים להם כבר יגיעו אל כולנו. מזל טוב רינגו! #AHardDaysNight #BBC #topofthepops #רינגוסטאר

תארו לכם שיר שבו אתם כותבים את החלומות שלכם והפנטזיות שלכם לגבי מי שהייתם רוצים לראות כאהבת חייכם או כנשמה התאומה שלכם. אתם לא באמת יודעים מי היא הדמות הזו. זאת אומרת אין לה שם וכתובת, ואתם לא באמת יודעים איך היא נראית, אבל יש לכם הגדרה כללית בראש. מאז היותי נער הייתה לי דמות כזו בראש שידעתי שאגיע אליה יום אחד. דמיינתי איך אבנה איתה את חיי. האישה הנפלאה הזו חיה לצדי וזה כיף גדול. ב 1965, גם לג’ון לנון הייתה דמות כזו. מין נערת חלומות שהוא ייחל שתקלע לחייו. זה נכון, הוא היה נשוי, אבל לא באושר. לא כך הוא דמיין את חייו הזוגיים. “תמיד היה לי החלום הזה של האישה הספציפית הזו שנכנסת לחיי.ידעתי שזו לא תהיה מישהי שקונה תקליטים של הביטלס. קיוויתי לאישה שתוכל לתת לי את מה שאני מקבל מגבר באופן אינטלקטואלי. רציתי מישהי שאוכל להיות איתה עצמי”. כתיבת המחשבות והתשוקות שלו אל תוך שיר לא צלחה במיוחד. באותה תקופה, הצמד לנון את מקרטני, ערכו סשנים משותפים של כתיבה בביתו של ג’ון בקנווד שהעלו לא מעט שירים ופול זכר את הסשן הספציפי הזה: “זה היה רעיון מקורי של ג’ון, אבל הוא נכתב יחדיו. אני זוכר שכתבתי את ‘הכאב וההנאה’ ו’גבר חייב לשבור את הגב’, זה לא היה קטע גמור שהוא הגיע אתו”. ב 1970 ג’ון דיבר על השיר Girl. “אין דבר כזה Girl. היא הייתה חלום, המילים של השיר בסדר, אבל זה לא היה רק שיר, זה היה על הבחורה ההיא – זו שבסופו של דבר התברר שהיא יוקו – זו שרבים מאתנו חיפשנו”. סשן הכתיבה הזה נערך קרוב מאוד ליום ההקלטות האחרון עבור האלבום Rubber Soul מה שמצביע על דד ליין מאוד ברור וסטריקטי לסיומו של השיר. אם נאחז בגרסתו של מקרטני זו שאומרת שג’ון הביא רעיון לא גמור על נערת החלומות שלו, אני מניח שרעיונות נזרקו לאוויר מכל כיוון על מנת לסיים את השיר. רעיון אחד שהועלה על ידי ג’ון היה בעל נטייה דתית. “זה קשור למשפט ‘כשלימדו אותה כשהיא הייתה צעירה שכאב יביא לעונג, האם היא הבינה את זה?’ מעין ציטוט פילוסופי שחשבתי עליו כשכתבתי את זה. ניסיתי לומר משהו על הנצרות שהתנגדתי אליה בזמנו מכיוון ש’גדלתי’ בכנסייה. הייתי ‘כבד’ על הכנסייה בשני הספרים שלי, אך מעולם לא הדגשתי את זה יותר מדי, למרות שברור שזה היה שם. דיברתי בשיר על הנצרות בכך שאתה צריך להיות מעונה כדי להגיע לגן עדן. זו הייתה התפיסה הנוצרית הקתולית: תהיה מעונה ואז יהיה בסדר, מה שאולי נראה כנכון, אך לא בתפיסה שלהם את זה. לא האמנתי בזה שאתה צריך להיות מעונה כדי להשיג משהו. זה פשוט קורה ככה”. רוח ההתנגדות למוסד הכנסייה, באה לביטוי ביתר שאת בראיון שנתן לנון לכתבת והידידה מורין קלייב שהתארחה בביתו והכינה כתבה על כיצד ביטל חי. שם הוא דיבר על פופולאריות הנצרות לעומת הפופולריות של הביטלס כהדגמה להתיישנות של המוסד הארכאי לדעתו. לנון שבפעם השנייה באלבום מתפקד על תקן המספר, שוטח בשיר את המעשייה האפית שלו ומכיר לנו את הפנטזיה על נערת חלומותיו. הפעם הראשונה בה תפקד על תקן המספר, הייתה ב’עץ נורבגי’ שאולי נכתב על תרחיש של רומן מציאותי בחייו של לנון, אבל האווירה בו היא חלומית וכמעט לא אמיתית מה שמעורר מחשבה שאולי יש קשר בין 2 הדמויות הנשיות שבו – אולי הן אותה אחת. שימו לב עד כמה הפנטזיה חקוקה ומושרשת אצלו בשיר. כדי להבין זאת טוב יותר, החליפו את המילה ‘נערה’ במילה ‘פנטזיה’. כך נפתח השיר ‘פנטזיה’. “האם מישהו חפץ לשמוע את סיפורי על הנערה שהגיעה על מנת להישאר? היא מסוג הנערות שאתה רוצה כל כך עד כדי צער אבל עדיין אתה לא מתחרט על שום יום. הו נערה…” הפנטזיה כה חזקה עד שקיבלה חיים משל עצמה. המספר לנון מתאר לנו את ניסיונות הגמילה ממנה, כי הוא כבר הרי סיפר שזה מייסר אותו כל כך. מי שצפה בסרט הנפלא Her מ 2013 שביים ספייק ז’ונז ומככבים בו חואקין פיניקס וסקארלט ג’והאנסן הנהדרים, לא יכול שלא להבין את התחושה הזו. פנטזיה ממכרת שגדולה מהמציאות. “כשאני חושב על כל הפעמים שניסיתי כל כך לעזוב אותה. היא [הפנטזיה] פנתה אליי והחלה לבכות. היא הבטיחה לי את העולם והאמנתי לה אחרי כל הזמן הזה, אין לי מושג מדוע. הו נערה…” הסינגל woman לנון לא נטש את הפנטזיות והחלומות שלו והמשיך לכתוב עליהם. אם זה ב’שדות תות’ שם הוא חולם על ילדותו ועל המקום שהשרה בו בטחון או בקטע החלומי המהפנט ‘חלום מס’ 9′ באלבום המעולה ‘חומות וגשרים’. שם השאלה צפה ועולה: למרות שהיה קסם באוויר, האם זה היה חלום למרות שזה היה כל כך אמיתי?. בתקופת האלבום הזה צריך לזכור שהיחסים בינו לבין יוקו התערערו עד כדי ‘סוף השבוע האבוד’. בשלב מאוחר יותר, לנון לא משאיר אותנו חסרי תשובה וכותב שיר המשך ל Girl שנותן את התשובות. ב Woman שכתב עבור אלבום הסולו האחרון שלו, הפנטזיה היא כבר לא נערה חלומית, אלא אישה ממשית. בצירוף מקרים האלבום עצמו נקרא ‘פנטזיה כפולה’, כי עכשיו כבר יש לו עם מי לחלום. לנון הפקיד את חייו בידיה של יוקו הדמות הממשית מכיוון שכל זה הרי ‘נכתב בכוכבים’ כבר מזמן. חזרה ל 1965. באופן מוזר וחשוד, מקרטני כותב שיר לבדו בשם Woman בערך באותה תקופה בה נכתב Girl. האם יש קשר בין השניים. מי יודע? את השיר הזה נותן פול לצמד פיטר וגורדון ולטענתו של מקרטני תחבולה מעניינת מתרחשת עם השיר הזה. הוא משוחרר כסינגל של פיטר וגורדון אך תחת כותב השיר מופיע ברנש אלמוני בשם ברנרד ווב. מי הוא אותו ברנש? לי הוא לא נשמע מוכר. האם יכול להיות שזה…לא!…כן?….אכן, זהו לא אחר מאשר פול מקרטני. מקרטני הסביר זאת כך ב 1966: “אנשים הגיעו אליהם [אל פיטר וגורדון] ואמרו: ‘ אה שוב אתם רוכבים על העגלה של לנון ומקרטני’, זו הסיבה שהם הוציאו סינגל אחד ללא השמות שלנו, כי כולם חשבו שזו הסיבה שיש להם להיטים”. הסינגל יצא ובאופן מוזר ואירוני טיפס במצעדים ללא הידיעה שמישהו מהביטלס קשור לכך, עד שהביקורת הראשונה שנכתבה עליו בעיתונות תהתה: “לברנרד ווב הזה יש כישרון יוצא דופן. האם זה יכול להיות פול מקרטני?”. האזינו אתם ותוכלו גם אתם להתלבט. https://www.youtube.com/watch?v=ZC-4kmEstgg זוכרים שאמרתי ש Girl הוקלט כשיר האחרון לראבר סול ובכן כדי לדייק, המצב היה כדלקמן. לאחר עבודה מאומצת, הסינגל החדש של הביטלס we can work it out /day tripper היה מוכן. בנוסף, 80 אחוז מהאלבום היה מוקלט, אבל עדיין היו חסרים 3 שירים על מנת להשלים את 14 השירים שהיו מקובלים באלבום. מקרטני הביא את you won’t see me לנון את girl שלו וכדי להשלים את השיר השלישי החסר, הם שולפים שיר שעבדו עליו באלבום הקודם Help והיה כמעט גמור לגמרי. קראו לו wait. ב 11 בנובמבר, יום ההקלטות האחרון לאלבום, הביטלס מגיעים לאולפן ועובדים על שלושת השירים בדיוק באותו הסדר בו ציינתי אותם לעיל ולכן כפועל יוצא, girl היה השיר ה’חדש’ האחרון לאלבום שהוקלט. כשהם מגיעים להקליט אותו, שלושת רבעי להקה מניחה את הטראק הבסיסי שכלל את לנון באקוסטית, פול בבס ורינגו במברשות על התופים. הניסיון הראשון היה ניסוי כלים ובניסיון השני כבר הוקלט כל השיר ללא הקולות. לאחר מכן, מגיע תורם של הקולות. הביצוע הקולי של לנון הוא אחד מביצועי הקולות המרשימים ביותר שלו לדעתי. בכל זאת, על מנת להדגיש את התשוקה והמיאוס שאוחזים בו, הוא בוחר להשתמש בכלי הנגינה שהוא מבין שיוכל לבטא זאת הכי טוב. שאיפות עמוקות של אוויר לריאות. יש שייחסו זאת לרוח האלבום הכללית ויאמרו שהשאיפות מלאות במריחואנה ואני יכול להסכים עם הסברה הזו. שם אולי רומז לנון שהוא מוצא את המפלט. עובדים על ראבר סול כך סיפר פול על אופן ההקלטה: “אני זוכר שג’ון אמר לנורמן סמית’ שהוא רוצה לשמוע את השאיפות שלו תוך כדי השירה. נורמן ניסה להבין כיצד לעשות זאת. הרגשנו כמו מקצוענים צעירים”. פול הוסיף שג’ורג’ מרטין עשה שימוש בקומפרסור מיוחד דרכו הקליט לנון את השאיפות. מה עם ג’ורג’ הריסון אתם שואלים? מה תפקידו ביצירה הזו? אל דאגה יש לו תפקיד לא מבוטל. בתחילה מקליט הריסון גיטרה חשמלית שהייתה מחוברת לקופסת פאז, אותה אחת בה העביר מקרטני את הבס שלו בשירו של הריסון Think For Yourself רק כמה ימים לפני כן. קטע הפאז הזה לא שרד את המיקס הסופי. בנוסף מקליט הריסון שני תפקידי גיטרת 12 מיתרים אקוסטית נהדרים שהופכים את השיר מסיפור חולמני של לנון לסרנדה טראגית יוונית. את 2 התפקידים של ג’ורג’ אפשר לשמוע מהבית השלישי של השיר. הם מתחילים מהקטע בו ג’ון שר את הקטע האנטי דתי שכתב. בדיוק אז נכנסת הגיטרה של ג’ורג’ שמוסיפה את הדרמה. זה קטע קטן בו אפשר למצוא כמה שניות של שלמות. אחר כך מגיח הסולו היווני של ג’ורג’ שאפשר להתבלבל ולחשוב שהוא פורט בו על בוזוקי יווני אסלי. קטע כל כך יפה שמדגיש את המאבק הנפשי המתחולל בנפשו של המספר. מין מחול חרבות. את ההשראה ליווניות יכלו הביטלס לשאוב אולי מהסרט ‘זורבה היווני’ שראה אור שנה קודם לכן. את המוסיקה לסרט חיבר מי אם לא המלחין תאודורקיס הענק והקטע שיכל להשפיע אולי במיוחד היה ‘הריקוד של זורבה’. הנה הקטע מתוך הסרט: זו אינה הפעם הראשונה שבה הביטלס מפלרטטים עם יצירה של תאודורקיס. ב 63 הם מבצעים גרסה משלהם ל The Honeymoon Song מתוך הסרט Honeymoon מ 1959. פול שהעריץ מאוד את הביצוע של מארינו מריני, עודד את הביטלס להקליט גרסה עבורו לתכנית הרדיו של ה BBC Pop Go The Beatles. שימו לב כמה יפה מנגן ג’ורג’וס הריסונוס את קטע הסולו היווני. על מנת להעצים את הדרמה, רינגו מוסיף תוספת משלו כשהוא מכה על המצילה ומיד מפסיק את הרעידה שלה כשהוא אוחז בה. כך הוא מלווה את השיר עד לסופו. האלבום הזה משופע בהרמוניות קוליות סטייל הביץ’ בוייז שלא פוסחות גם על השיר הזה. פול וג’ורג’ מוסיפים את הקולות ההרמוניים שלהם לפזמון ומכיוון שהשיר הלך וצבר רצינות תהומית, הם מקליטים קטע הרמוניה עם קריצה הומוריסטית עבור הברידג’. פול סיפר על כך: “לביץ’ בוייז היה שיר שבו הם שרו ‘לה לה לה לה’ ואנחנו אהבנו את התמימות של זה ורצינו להעתיק, אבל לא להשתמש באותו הקטע בדיוק, לכן חיפשנו משהו אחר. התחלנו עם ‘דיט דיט דיט דיט’, ואז החלטנו לשנות ל ‘טיט טיט טיט טיט’ [tit הוא סלנג לפיטמה או שד] ובאמת כמעט שלא ניתן להבחין בניהם, אבל זה הצחיק אותנו. זה היה כדי לעשות אתנחתא קלה באמצע הקריירה הגדולה הזו שהנה זייפנו. אם היינו יכולים להכניס משהו שהוא קצת יותר חתרני אז היינו עושים זאת. ג’ורג’ מרטין שאל, ‘האם זה היה ”דיט’ או ‘טיט’ ולג’ורג’ ענינו ‘דיט’ כמובן ואז נכנסנו לרכב והתפקענו מצחוק”. שובבים הביטלס האלו. השיר המדובר של הביץ’ בוייז הוא You’re So Good To Me מתוך האלבום Summer Days (And Summer Nights) שהיה האלבום התשיעי של הלהקה שלאחריו הגיע פט סאונדס (אם לא סופרים את אלבום הקאברים שבינם). לא ממש ידעתי איך לסיים אז הבאתי תרגום לקטע מתוך Revolution in the Head של איאן מקדונלד שסוגר את ראבר סול ומעביר הלאה לפאזה הבאה של הביטלס. “עם ראבר סול, הביטלס שיקמו את חוש ההתמצאות שלהם שהחל לחמוק מהם בשלבי עבודה מאוחרים על ביטלס פור סייל ולאור המתירנות שלהם כלפי קנאביס, כמעט התאדה במהלך Help. לבסוף הם הבינו מהדוגמא של דילן שהם לא חייבים להפריד בין חייהם המקצועיים לבין חייהם הפנימיים. במודע הם ערכו ניסויים בחומר של ראבר סול כשהם מרגישים שהם פוסעים לעבר סגנון חדש – כזה שיגדיר את חלקה השני של הקריירה שלהם יחדיו ויהיה בהשראת המפגש שלהם עם ההשפעה הגדולה על חייהם ועל התרבות של שנות ה 60 המאוחרות: LSD”. #גורגמרטין #רינגוסטאר #תיאודורקיס #פיטרוגורדון #הביץבויז #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #RevolutionintheHead #נורמןסמית

ההצבעה הסתיימה! מצעד שירי הביטלס 2020 של קוראי ומאזיני ביטלמניקס יצא לדרך. מה תצטרכו לעשות? 1. עשו לייק ו share לפוסט בפייסבוק: https://www.facebook.com/beatlemanix/posts/1983047028495490 2. ביחרו את 5 השירים האהובים עליכם של הביטלס בטופס הבחירה בתחתית הדף. 3. הגיבו לפוסט בפייסבוק במילה “הצבעתי”. https://www.facebook.com/beatlemanix/posts/1983047028495490 כל משתתף שימלא אחר התנאים, ישתתף בהגרלה לספר תמונות יפהפה ויוקרתי של הביטלס. הספר נקרא The Lost Beatles Photographs: The Bob Bonis Archive, 1964-1966 והוא מכיל בו 192 עמודים של תמונות נדירות ויפהפיות של הלהקה, שצולמו בין השנים 1964-1966 בסיבוב ההופעות בארה”ב. התמונות הן מההופעות עצמן, מאחורי הקלעים ומרגעי החופש המעטים והנדירים שלהם. ספר חובה על מדף הספרים! הנה הצצה קטנה: על תוצאות המצעד והזוכה המאושר/ת נכריז בפרק מיוחד בפודקאסט שלנו. כל מי שיהיה מעוניין להקליט את עצמו מסביר מדוע הוא בחר בשירי/ם שהוא בחר, יוכל לשלוח לנו הקלטת אודיו בהודעה פרטית ואנו נבחר ונשלב אותן בפרק הפודקאסט המיוחד. קדימה! להצבעה! ההצבעה תהיה פתוחה עד ל 28/7/2020 בחצות. #מצעדשיריהביטלס

אם יש להקה שליבי יוצא אליה מכיוון שפוטנציאל ההצלחה הגלום בה לא מוצה עד תום לדעתי, הם הקינקס הנפלאים. כל אלבום שלהם עד ל Muswell Hillbillies מ 1971 הוא אגדה, למרות שאני אוהב גם את שלושת האלבומים שבאו אחר כך, אבל בין 66 ל 70 הם יצרו יצירות מופת שלטעמי לא נופלות באיכותן מאלבומים ענקיים שנוצרו באותה תקופה. ולא רק מוסיקלית, האומץ של ריי דיוויס ללעוג ולייצר אמירה כנגד הארכאיות הבריטית ומוסד המלוכה הטפשי והמנוון שמו אותו בקטגוריה של עוף מוזר אבל מוכשר בטירוף. עד לאותם אלבומים אגדיים, הקינקס היו להקת סינגלים מעניינת יותר מאשר האלבומים שבעיקר הכילו אז קאברים לשירים מוכרים, שירים שכולם עשו, רק עם הטאץ’ הייחודי שלהם. אבל הסינגלים. אילו סינגלים! בכל סינגל היתה אמירה כמו באלבום שלם. תחשבו על הדיסטורשן המהפכני ב You Really Got Me כבר ב 1964 או בזמן שכולם שרים מסביבם על כמה הם מתגעגעים ומחכים כבר לראות את הבחורה שלהם הם שרו Tired Of Waiting For You המאוד מלודי שמכיל מעברים נפלאים עם תיפוף מבריק של מיק אבורי. גם חלחולה של המוסיקה המזרחית שמגיעה בעיקר מהודו לא עוברת להם מעל הראש ולאחר ביקור קצר בבומביי הם משחררים את See My Friends שמנסה לייצר את הצליל המיוחד אמנם ללא התערבות של כלים מזרחיים כמו שעשו הביטלס, אבל דה פאקטו הם שחררו את הסינגל המערבי הראשון שהכיל סאונד שכזה. אם כבר דיברנו על האול מייטי ביטלס, הרבה לפני שהריסון התלונן בריבולבר על נטל המיסים הכבד בבריטניה של אותה תקופה, ריי דייוויס כבר פתח את Sunny Afternoon הנפלא ב: The tax man’s taken all my dough, And left me in my stately home על השאלה מדוע הקינקס לא המריאו כמו הביטלס או הסטונס ומדוע הם לא הצליחו לפרוץ בארה”ב כמותם (הם נודו מסיבובי הופעות שם ב 65) קשה לענות בצורה מדעית אבל מוסיקה היא הרי רגש נטו ואולי בזמן אמת הכתיבה הגאונית של ריי דייויס הקדימה את זמנה והקהל לא היה בשל לכך, אולי אלו האמוציות האדירות שהיו בין האחים לבית דיוויס ואולי זה היה פשוט ניהול לקוי. עבורי הקינקס מופלאים ואם לא יפריעו לי יותר מדי, בימים הקרובים אקדיש פוסטים להם ולאלבומים נבחרים שלהם. הסינגל הראשון של הקינקס שיצא בפברואר 1964, היה גרסה ל Long Tall Sally של ליטל ריצ’ארד. למען האמת זה היה ניסיון לתפוס את רוח הביצוע של הביטלס יותר מאשר את זו של ליטל ריצ’ארד. הפרומוטר ארתור הווז שצפה בביטלס מופיעים עם השיר באולימפיה בפאריס ב 17 בינואר, התקשר בדחיפות ללארי פייג’ מנהל הלהקה ודחף אותם להיכנס לאולפן ולמצות את רוח המרסי ביט הזו שנשבה מליברפול. הוא רק לא שיער שצריך הרבה יותר מנערים טובים מארסוול היל, השכונה הלונדונית הצפונית, כדי להתעלות על התשוקה האדירה של הליברפולים יחד עם השירה חסרת הפשרות של מקרטני שלמד כיצד לשיר מהמאסטר עצמו – ליטל ריצ’ארד. הגרסה של הקינקס נשמעת שטוחה וחסרת חיים לחלוטין כפי שתוכלו להיווכח. אם אתם חושבים שאתם מזהים את לוקיישן ההופעה בקליפ, אז כן, זהו מועדון הקאברן בליברפול. אולי הם חשבו שמשהו מהקסם ידבק בהם. ההקלטה עבור סינגל הבכורה התרחשה בסשן הראשון של הלהקה עבור חברת פאיי. למעשה ההקלטה לא הלכה חלק והשיר הורכב מ 2 חצאים של טייקים לא מוצלחים. מה שבטוח הוא שהקול של ריי שהיה הרגוע והמחושב מבין שני האחים (שעדיין לא חגג את יום הולדתו ה 20) לא התאים כלל וכלל לשירים מהסוג הזה. אם כבר מישהו יכול היה לספק ביצוע נאות, היה זה דייב האח הצעיר והפרוע בן ה 17. מה גם שהמתופף החדש מיק אבורי כלל לא ניגן בסשן ההקלטה הזה, אלא הוחלף בנגן אולפני בשם בובי גראהם. גם I took my baby home שמוקם כבי סייד, היה ניסיון של ריי ללכוד את נוסחת המרסי ביט אבל אפשר גם למצוא בו השפעות מההרמוניות של הביץ’ בוייז המוקדמים. זה לא ממש עזר. הסינגל נכשל במצעדים. חודשיים אחר כך יצא הסינגל השני של ההרכב בזמן שהלהקה היתה בסיבוב הופעות ארצי. שני השירים הוקלטו באותו סשן הקלטות ראשון שממנו נקצר הסינגל הראשון. שניהם, you still want me ו you do something to me היו נוסחתיים ברמ”ח איבריהם. ללא שום ייחוד. שאריות מהניסיון של ריי להביא את הקסם מליברפול ואולי כך לגרוף הצלחה בין לילה. זה לא עבד והאגדה מספרת ש 127 עותקים נמכרו בזמן אמת מהסינגל הזה. כאמור השירים הוקלטו בסשן הראשון שלהם ב’פיי’ מה שאומר שמיק המתופף עדיין לא ניגן גם בסינגל השני של הלהקה. ספוילר. הוא לא ינגן גם בסינגל השלישי. דייב סיפר שהוא שנא את ההקלטות המוקדמות האלו: “היה לנו צליל מחוספס וכשהגענו לאולפן הוא משום מה התרכך“. אי הצלחת הסינגלים החלה לעשות את שלה וחברת ‘פיי’ שחשבה שהיא החתימה תרנגולת שמטילה תקליטי זהב, התחילה לאיים שהסינגל הבא חייב להתרומם במצעדים אחרת… לא היה קל להקליט את הסינגל הבא של הלהקה. שני סשני הקלטה נדרשו לכך. הגרסה הראשונית ל You Really Got Me על פי תפיסתו של המפיק שאל תלמי, הייתה מופקת יתר על המידה ומוצפת באקו, משהו שהוציא את ריי מדעתו עד שאיים לפרוש מהלהקה אם לא יאפשרו לו להקליט עוד גרסה. דייב שהתנסה עם אפקטים של דיסטורשן, ניסה לייצר סאונד מלוכלך משלו והביא את המגבר החבוט שלו שהיה מנוקב עם מקלות סריגה ועם קרעים אותם יצר בעזרת תער. הסאונד שהתקבל היה מאוד ייחודי ומטאלי והבליט קדימה את אותו חספוס שהוא דיבר עליו. הגרסה השנייה שהוקלטה, עדיין כללה את המתופף בובי גראהם והיא כבר הייתה משהו אחר לגמרי. “זו הייתה חוויה ענקית לעמוד ליד דייב כשהוא ניגן את זה. צעקתי עליו שזוהי ההזדמנות האחרונה שיש לנו. יש בהקלטה הזו מלחמה וקרביים”. את הגרסה הסופית אין חובב רוק שלא מכיר והסינגל הפך ללהיט גדול בבריטניה וזה מעניין מאוד לגבי שיר שמורכב מ 2 אקורדים ומנוגן בצורה אגרסיבית. אם נבחן את המילים שכתב ריי שלא היו יותר מדי מגוונות, נראה שיחד עם הגיטרה המלוכלכת הוא מצליח להעביר היטב את הזימה ואת תחושת המשחק המקדים שמגיעים לקליימקס עם הצרחות והסולו הנהדר והחד פעמי של דייב. הנה, כבר בסינגל השלישי שלהם הקינקס נכנסים לפנתאון של המוסיקה הפופולארית, וזה קורה בקיץ 1964. הביסייד לסינגל הזה היה שיר ישן מתקופת היותם ה Ravens, הגלגול המוקדם של הקינקס. זה קטע R&B שלמרות הבנאליות שלו לא הצליח לגרוע מהצלחתו של הסינגל. הסינגל הבא all day and all of the night היה ניסיון כמעט מדויק לשכפל את הצלחת הסינגל השלישי. הפעם התווסף עוד אקורד לריף, אבל הגישה הייתה מאוד דומה. דיסטורשן, מילים קצת יותר מנומסות וסולו פראי. שינוי חשוב – מיק אבורי המתופף הורשה סוף סוף לנגן בסינגל של הקינקס. הבי סייד לטעמי מעניין הרבה יותר. קטע בשם Gotta Move שהביא סאונד מרענן של ארנ’בי שמעורבב יחד עם ג’אז. הסינגל שמצליח גם כן להמריא, יצא ב 23 באוקטובר 1964, אבל כמה אפשר למשוך עם אותה נוסחה? #קינקס

“כתבתי את המילים בבית של אימא שלי בוורינגטון. חשבתי על ה I Ching, ספר השינויים הסיני. הקונספט המזרחי אומר שכל מה שקורה, נועד להיות – לא קיים צירוף מקרים. לכל דבר יש תכלית”. כך סיפר ג’ורג’ על כתיבת השיר While My Guitar Gently Weeps, השיר שאת המנגינה שלו התחיל לכתוב ברישיקש, ואת השיר סיים באנגליה. על השיר הנפלא הזה תוכלו גם לשמוע מידע בפרק הפודקאסט שעשינו על ‘הקונפליקט של ג’ורג’ הריסון’. “כתיבת השיר, הייתה מין תרגיל בכתיבה: החלטתי לפתוח ספר ולכתוב שיר על הדבר הראשון שאני רואה בספר. פתחתי ספר רנדומלי וראיתי את המילים ‘gently weeps’, ככה התחיל השיר”. ספר הפואמות ששלף ג’ורג’ מהמדף נפתח בפואמה Rain On The Roof של קואטס קיני האמריקני והיא כללה את המשפט: ‘And the melancholy darkness gently weeps in rainy tears”. הדף מתוך ספר הפואמות Rain On The Roof ג’ורג’ סיים לכתוב את המילים בסוף חודש מאי 1968 והקליט גרסת דמו בפגישה של הביטלס שנערכה ב 28 למאי בביתו, הקלטות שקיבלו את השם ‘האישר דמוז’ בהם הביטלס עברו על השירים שהצטברו להם לאחר החזרה מהודו על מנת לעבור על החומרים לאלבומם הבא. כפי ששמתם בטח לב, הדמו כלל כמה שורות פילוסופיות מאוד חלקן אפילו יפות כמו “הבעיות שאתה זורע הן הצרות שאתה קוצר” שהריסון החליט לבסוף להשמיט ולכתוב במקומם שורות חדשות. חלקן אולי במודע או שלא במודע נעות בין טרוניה על הרע הכללי בעולם לבין הרע בחייו הפרטיים שלו ובעיקר מכוונות כלפי חבריו לביטלס בהתרסה על מצבו ומעמדו בלהקה. באופן כללי הגיטרה שמייבבת, מייבבת אולי מחוסר מעש ומהרצון להשתלב יחד עם הגיטרות האחרות בלהקה – ג’ון ופול. I look at you all, see the love there that’s sleeping While my guitar gently weeps Problems you sow are the troubles you’re reaping Still my guitar gently weeps I look at the trouble and hate that is raging While my guitar gently weeps As I’m sitting here, doing nothing but ageing Still my guitar gently weeps את ההתחבטות והמאבק של הריסון עם מילות השיר אפשר לראות בכתבי היד שלו למילים (שמצורפים לתמונות). מחיקות, שינויים והתלבטויות זועקות מין הנייר. גם הכותרת משתנה מ Whilst My Guitar Gently Weeps ל While. מדוע הריסון בכלל זקוק ל while? מדוע הוא לא פשוט אומר שהגיטרה שלו מיבבת? מכיוון שזה לא העיקר בשיר. העיקר הוא במה שקורה בזמן הזה, בסבל שהוא והעולם חווים יום ביומו. כתבי היד של הריסון עבור השיר ממש זמן קצר לאחר ההקלטות באישר,ב 30 במאי, הביטלס נכנסים לאולפן בפעם הראשונה להתחלת ההקלטות של האלבום הלבן, אך ג’ורג’ נאלץ לחכות עד ה 25 ליולי, על מנת שהביטלס יתחילו לעבוד על השיר. “תמיד נאלצתי לעשות איזה 10 שירים של פול וג’ון לפני שנתנו לי קצת חופש לעבוד על שלי”. לנון והריסון בביתו של הריסון באשר באותה תקופה היום הגדול הגיע. ב 25 ביולי, הביטלס מתחילים סוף סוף לעבוד על השיר. ג’ורג’ מקליט גירסת סולו לשיר עם גיטרה אקוסטית ואפשר לשמוע לפרקים את פול על אורגן ההרמניום, לומד כיצד לנגן את השיר. בגרסת הזו שכונתה ‘טייק 1′, אפשר לשמוע את ג’ורג’ מנסה את הפריטה החדשה שדונבן לימד את לנון בהודו (שהופיעה ב Julia ו Dear Prudence). גם הגרסה הזו כוללת שורות שאותן ג’ורג’ החליט להשמיט בסופו של דבר. אחת מהן שרדה מהדמו באישר. look from the wings at the play you are staging While my guitar gently weeps As I’m sitting here doing nothing but ageing Still my guitar gently weeps בטייק 2, פול כבר הבין את הטריק וכך זה נשמע: לאחר הקלטת הגירסה הזו, ג’ורג’ שוקל לזמן קצר להשאיר את השיר בגירסה האקוסטית העירומה עבור האלבום ומתחבט בזה בראשו. יש לו זמן להתחבט מכיוון שלשיר שלו הביטלס יחזרו רק לאחר עבודה על הסינגל הבא של הלהקה. לאחר סיום העבודה על Hey Jude , חוזרים לעבוד על השיר ב 16 באוגוסט 1968. מוקלטים 14 טייקים כשלנון על אורגן, מקרטני בבס, רינגו בתופים והריסון בגיטרה. שוב השיר מאופסן לכמה שבועות הפעם באשמתו של ג’ורג’ שיוצא עם פאטי ומל אוונס לחופשה קצרה ביוון. ב 3 בספטמבר, הביטלס חוזרים לעבוד על השיר מהנקודה בה הוא הופסק. זמן קצר לפני כן הגיע מכשיר הקלטה ב 8 ערוצים לאולפני EMI, והשיר הזה היה בעצם הראשון, לעשות בו שימוש. וכך המשימה הראשונה של היום היתה לקחת את הטייק האחרון של השיר ולהזין אותו למכונת ה 8 ערוצים, מה שאיפשר עוד ערוצים לעבוד איתם. ג’ורג’ עובד לבד באותו היום ומקליט כמה גיטרות ‘הפוכות’ עבור השיר שנגנזות – הרעיון היה להשיג צליל של גיטרה מיבבת, רק בלי להשתמש באפקט ה wah wah אותו אפקט יבבני שג’ורג’ יעשה בו דימוי למצבו הקשה ב 10 בינואר 1969. ביום הגורלי ההוא, עזב הריסון בכעס את הביטלס בעיצומו של ‘פרויקט גט בק’ המבורדק, לאחר ריב עם ג’ון לנון וכבר באותו ערב כתב את שיר הטרוניה השני על מצבו wah wah. שם הוא כותב: אתם לא רואים אותי בוכה… אתם לא שומעים אותי נאנח… הנסיונות של הריסון להשיג עבור While My Guitar Gently Weeps את הצליל היבבני נכשלים ורעיון מתחיל להתבשל במוחו לגבי מי כן יוכל לעזור לו. ב 5 בספטמבר העבודה נמשכת. באותו היום חזר גם רינגו מ”הפרישה” הקצרה שלו מהביטלס ב 22 לאוגוסט, ופרחים מעטרים את האולפן וערכת התופים שלו. מכיוון שישנם לא מעט ערוצים למלא, החברים מאבדים את עצמם לדעת ומתחילים להעמיס אוברדאבים על השיר בצורה מוגזמת מאוד. בשלב מסוים, לאחר שג’ורג’ מאזין לתוצאה הוא מחליט לגנוז את מה שהוקלט וגורר את הלהקה להקליט את השיר מחדש. עוד 28 טייקים מוקלטים, כשהריסון מקליט את הקולות מתווספים מרקס , עוד גיטרות ועוד תופים כי יש להם המון ערוצים עכשיו. כאן אפשר לשמוע חזרות שהם עושים באותו היום, ואת מקרטני משתעשע באמצע עם Lady Madonna על האורגן. באותו היום, תוך כדי העבודה המחודשת, מגיע אורח לאולפן – אריק קלפטון.אריק קלפטון מקפיץ בבוקרו של היום את הריסון מביתו (שניהם גרו באותו האזור) לאולפנים בלונדון. בדרך לשם הריסון מתעניין בסדר היום של אריק ומציע לו לבוא אתו לאולפן כדי לנגן בשיר ,אותו רעיון שהוא שיחק איתו מאז נסיונות הגיטרה הכושלים שלו באולפן. קלפטון עונה: “מה פתאום. אני לא יכול לעשות את זה. אף אחד לעולם לא ניגן בהקלטה של הביטלס. הם לא יאהבו את זה.” הריסון עונה לו: “תראה, זה השיר שלי ואני רוצה שתנגן בו”. ההכרות של שניהם התחילה בסוף 1964 כשקלפטון היה חבר ב Yardbirds שחיממו את הביטלס במופע הכריסמס בלונדון. עכשיו היה קלפטון חבר ב Cream שלמעשה היתה כבר מפורקת. הכרזה למופע של הביטלס ב 64 בה הופיעו גם היארדבירדס צילום משותף של כל הלהקות שהופיעו במופע (כולל היארדבירדס והביטלס). “נכנסנו לאולפן, הצגתי את אריק ואמרתי, ‘אריק הולך לנגן בשיר היום’. כולם התנהגו ממש יפה, ככה זה כשמגיע אורח, הם לא רוצים שהוא ידע שהם מתנהגים בצורה דוחה.” ג’ורג’ הסביר למה הציע לקלפטון לנגן: “הערכתי אותו כנגן גיטרה, ולא היה לי את הבטחון בעצמי בגיטרה אחרי כל כך הרבה שנים לצד מקרטני.הוא הרס אותי כנגן גיטרה. אריק התייחס אליי כבן אדם. באותה תקופה גם איבדתי את העניין בגיטרה והתעניינתי יותר ויותר במוזיקה מזרחית ובסיטאר”. אני לא יודע מה אתכם אבל לי נשבר הלב כשאני קורא את המילים האלו של הריסון. קלפטון השתמש עבור ההקלטה בגיטרת הלס פול שקיבל מהריסון כחודש לפני כן ולמעשה החליף את לנון שניגן עד אותו הרגע בחשמלית. לא בטוח שלנון השתתף כלל בהקלטה הזו. מקרטני התמקם לו על הפסנתר ונתן את הנקישות האגדיות והנפלאות על הקלידים שפותחות את השיר ורינגו כמובן על התופים. לאחר כמה טייקים הוחלט שטייק 25 הוא הטוב ביותר. אריק קלפטון ב 68 קלפטון שהיה מעוניין לבדל עצמו מהצליל הבלוזי של cream ביקש מהריסון שהצליל ישמע פחות הוא וכדי ליצור צליל יותר מרחף וביטלסי בסולו שהקליט, נעשה שימוש בטכניקת ADT – Artificial Double Tracking, הכפלת הצליל בעזרת דייליי. הנה טייק 27 מאותו יום הקלטות בו גם הריסון וגם קלפטון טועים לקראת הסוף. נסיים את הפוסט בגרסה מקסימה של קלפטון לשיר (עם מקרטני על הפסנתר) מתוך המופע המרגש לזכרו של ג’ורג’ שנערך כשנה לאחר מותו ב 2002. #רישיקש #גורגהריסון #הודו #yardbirds #IChing #פולמקרטני #מלאוונס #cream #WhileMyGuitarGentlyWeeps #פאטיבויד #heyjude #אריקקלפטון

אלבום הבכורה של הקינקס משתחרר בבריטניה ב 2 באוקטובר 1964 והוא בא לתפוס את המומנטום של הצלחת הסינגל השלישי של הלהקה You Really Got Me. המודל של הביטלס בשילוב שירים מקוריים לצד קאברים נלקח בחשבון יותר בכיוון של Beatles for Sale מבחינת חוסר הקוהרנטיות, רק שאצל הביטלס זה עבד נפלא באלבום ההוא. העטיפה היפה עוצבה גם כן בסגנון האומנותי של with the beatles רק בגוון אדום מתריס עם הפונט החד משמעי: הקינקס העוצמתיים והמחוספסים כאן. חבל שזה לא השתקף בכל השירים. ברגע שהבינו חברי הלהקה שהסינגל השלישי הוא הצלחה פנומנלית, הם מיהרו לאולפן ההקלטות על מנת לסיים את האלבום בזמן עבור כריסטמס. “היה לנו שבוע לעשות זאת”, סיפר ריי, “אין לי מושג איך הצלחנו. היו רק 6 שירים מקוריים בגלל מגבלת הזמן והשאר היו שירים שהכרנו ויכולנו לבצע מהר מאוד באותה תקופה. אני זוכר שבסשן ההקלטה האחרון עבור האלבום, היו ממש אנשים שדפקו על הדלת כי זלגנו מעבר לזמן ההקלטה”. זה אלבום בוסרי מובהק של חיפוש סאונד ודרך. הקינקס מביאים שירים כמו Beautiful Delilah של צ’אק בקי שפתח את האלבום, מבצעים אותו מהר מאוד בלי לשכוח להדגיש את ליין הבס הנהדר והפעם בכדי לא לחזור על הטעות של סינגל הבכורה, הוא ניתן לדייב לביצוע. לטעמי פתיחה מצוינת וביצוע אדיר. זה מה שהייתי רוצה לקבל באלבום הראשון של להקת R&B בועטת. אבל לא כך הוא. אי אפשר לומר זאת על כל 14 בשירים באלבום. שירים כמו So Mystifying שכתב ריי ומושר כמו מיק ג’אגר, נשמע חצי אפוי כמו גם השיר החצי ביוגרפי על בעיות השינה של ריי Just Can’t Go to Sleep ומביא ביצוע בסגנון להקות הבנות האמריקאיות. חיפוש סאונד, אמרנו. ב Long Tall Shorty של בו דידלי זה שוב חוזר לסאונד הבועט שמרעיד את הלב ושוב זה דייב. ביצוע מלוכלך נפלא שחוזר על עצמו גם בקאבר ל I’m a Lover Not a Fighter. ריי מפציע לרגע ב You Really Got Me אבל גם שם הגיטרה של דייב בולטת. נוצר הרושם שזה האלבום של דייב דיוויס והקינקס. שדייב הוא מנהיג הלהקה והדמות היותר קולית ומגניבה, זו עם השיער הארוך הגולש וריי הוא אמנם כותב השירים המקוריים, אבל מבצע טעון שיפור. דוגמא מובהקת היא כשהוא שוב מנסה להוביל רוקר כמו Too Much Monkey Business ושוב אנחנו מקבלים את אותו אפקט אנמי של Long Tall Sally – אנמיות ווקלית עם גיטרה ובס נפלאים. בקיצור לא האלבום של ריי. חוסר הקונסיסטנטיות של האלבום עשתה את שלה ואני יכול להבין את אותו חובב R&B אי שם ב 1964 שניצב מול מדף התקליטים והיה צריך לבחור בין אלבום של הסטונס לבין זה של הקינקס ובחר לבסוף במיק וקית’. הקינקס מנסים לסחוט את לימון הכריסטמס עד כמה שאפשר ומשחררים בסוף נובמבר, כחודשיים לאחר צאת אלבום הבכורה שלהם, את האי פי Kinksize Session. ההיגיון אומר שהוא יכיל מיחזור של ביסיידים שלא נכנסו לאלבום, אבל לא. מופיעים בו ארבעה שירים חדשים לגמרי. חידוש חביב ל Louie Louie של צ’אק ברי ועוד 3 שירים מקוריים של ריי כולם נוסחתיים וחסרי ייחוד. בסינגל החמישי של הקינקס Tired of Waiting For You לראשונה הפציע ריי דיוויס ככותב שירים בעל פוטנציאל. אמנם מבחינה מבנית השיר חוזר מעט על הנוסחא המוכרת של הקינקס, אבל מעברי המלודיה עדינים וסוחפים, הדיסטורשן רך ועוטף והמילים לא מתנחמדות בכלל: “עשי מה שאת רוצה, רק אל תתני לי להמתין, כי אני עייף מלהמתין לך”. למען האמת, הסינגל הזה הוקלט כבר באוגוסט 1964 יחד עם הסינגל הרביעי all day and all of the night ואפילו נכתב לפניו, אבל נבחר לשחרור רק בינואר 1965. הוא מצליח לשחזר את ההצלחה ולכבוש את המקום הראשון במצעד הסינגלים וממקם את הלהקה נכון לאותם ימים כלהקה השלישית המצליחה אחרי הביטלס והסטונס. גם באמריקה הם מצליחים להתמקם בעשירייה המובילה במצעדים. כך סיפר ריי על התקופה הטובה הזו: “אחת התקופות השמחות ביותר הייתה בסינגפור כשהסינגל החדש Tired of waiting for you טיפס למקום הראשון. היינו בסיבוב הופעות עולמי וממש התגעגעתי הביתה. אחד הכתבים מהדיילי מירור יצר איתי קשר ואמר לי שהסינגל הגיע למקום הראשון באנגליה. כל כך שמחתי, הייתי בודד אז הזמנתי בקבוק שמפנייה ואת המלצר שהביא אותו הושבתי לשתות איתי. רגע שמח…”. #1964