Search this site

אנחנו חוזרים היום לספר  In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs, ספר שאני מאוד אוהב שמציג את השירים של הביטלס דרך מבטם האישית של סופרים ועיתונאים. תרגמנו בעבר את הטקסט על הלטר סקלטר (שהתפרסם בשני חלקים – 1, 2), והיום מגיע התור של רוזאן קאש, ביתו הבכורה של ג’וני קאש מנישואיו הראשונים, זמרת, כותבת שירים וסופרת. היא כותבת על איך השיר No Reply השתלב בהליך הגירושים שעברו הוריה. When I came to your door No reply חופן מילים, שנטווים במקצועיות אל תוך מנגינה עוצמתית, חושפים סיפור עגמומי של אכזבה מרסקת, שממוסגר בקולו הכואב והמאומץ של ג’ון לנון. שמעתי את השיר הזה לראשונה כשהייתי בת 10 שנים. קיבלתי את האלבום Beatles 65 וניגנתי אותו על הפטיפון הקטן שלי, בעל קופסת הטוויד, בחדר השינה שלי שבקאסיטס ספרינגס, קליפורניה. זהו שיר אודות בגידה. הוא ראה אותה יוצאת מהדלת עם גבר אחר. הוא עקב אחריה, אבל זה לא מוצג בצורה מטרידה – זה מוצג באופן ששובר את הלב. הוא כל כך מלא בתשוקה עד שאינו יכול לעמוד בפני הארוע. ההלם שבגילוי כי אתה לא נאהב הוא החתך הגדול ביותר. ג’וני ורוזאן קאש ב-1965, בקאסיטס ספרינגס, הייתי בחדר השינה של הורי, מביטה בבגדי אימי ומעבירה את אצבעותי על החפצים היפים שבארונה הארוך – שמלת השיפון הלבנה עם נצנצים בצבע זהב, חליפות הטוויד, חולצות המשי והמכנסיים – כשהטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת באותו הזמן שאימי, שהיתה במטבח, הרימה אותה. היא לא שמעה אותי. קולו של אבי היה בצד השני. הם דיברו מספר דקות ואז אבי ניתק. זה מוזר שאינני זוכרת את מילותיהם, אבל אני זוכרת את תחושת החורבן שחשתי. הסדקים ביסודות נישואיהם היו גלויים. התיישבתי בכבדות על הרצפה. לא יכולתי לנתק את הטלפון. ישבתי והקשבתי לצליל החיוג של הטלפון במשך מספר דקות, עד ששמעתי את אימי מתקרבת במסדרון, ואז הנחתי במהירות את השפופרת במקומה. היא נכנסה לחדר והתנהגה כאילו כלום לא קרה. הסאבטקסט של חיי היה זהה לזה של No Reply: כזה של אכזבה וערגה. דפקתי על דלתם של הורי, ואף אחד לא ענה. אימי ואבי לא היו בבית. רק עכשיו, אולי, חצי מאה מאוחר יותר, אני מבינה למה 8 המילים האלה הן בעלות כח רב כל כך: הן מגלמות בתוכן בושה ויאוש. ואת הבושה מהיאוש. למה אין תגובה מאחורי דלתה של האשה, שניתן להבין שפעם אהבה את מי ששר? למה אין תגובה מהוריי? יש סיבה איומה: מישהו אחר נמצא בבית. כתבתי שיר על שיחת הטלפון שהאזנתי לה, 26 שנים לאחר מכן. השיר נקרא Paralyzed I picked up the phone You were both on the line כנראה ש-No Reply ושיחת הטלפון של ההורים שלי התחברו אצלי – אותו נושא, אותה שנה – וזה יצא החוצה דרך תבנית מחורזת ואקורדים פשוטים על פסנתר. ככה זה קורה. עשורים עוברים בזמן ששירים מתעצבים. Paralyzed אינו מגיע לרמתו של No Reply, אבל בתקופה ההיא בחיי ככותבת שירים, ניסיתי להגיע רחוק ככל האפשר, ו-No Reply היה בשבילי מקום גבוה מאוד להגיע אליו. בגשר (או Middle Eight כפי שהביטלס קראו לזה), ההתפרצות האינטנסיבית של המוסיקה וקולו של לנון, כשהוא שר שהוא ראה את האור, היא כמו זרם של מים קרים על הפנים. הוא רואה שהיא בבית, יש אור, והפנים שלה נראות מהחלון. בגידה רומנטית היא קונספט מורכב בשביל ילדה בת עשר. מה משמעותן של הבטחות, אם הן מתבטלות על ידי חוסר שקט מיני? – משהו שהיה מעבר להבנתי בשנת 1965. השיר היה מסתורי. בגידה היתה לא נתפסת, אבל מרגשת ואפילה. יש עולם פנימי עכור מאחורי החזות המאופקת, והעולם הזה יכול להיות הדלת אל האמנות והמוסיקה. זו יכולה להיות דלת שאני יכולה להיכנס דרכה. כאב הלב שבמילים אינו נפרד מהמבנה של המילים, כמו שהוא אינו מנותק מהלחן, ואפילו קשה עוד יותר לנתק אותו מהביצוע הווקאלי של לנון. ריי צ’ארלס נהג לומר כי זמרים הם טובים יותר בגיל 50 מאשר בגיל 25, בגלל שנסיון חיים שלם נמצא בקול שלהם, אבל ג’ון לנון היה 9 ימים לפני יום הולדתו העשרים וארבע כשהוא הקליט את No Reply. בפעם הזו בלבד, ריי טעה. בשירי פופ מסורתיים, כותרת השיר תשמש לאפקט דרמטי בפזמון, כדי להדגיש את הנושא, אבל כאן אין משתמשים בכותרת בפזמון רגיל – אלא מקבלים החלטה מוסיקלית מעניינת מאוד. No Reply מופיע בשורה השלישית בשיר, ולא מופיע שנית עד השורה האחרונה של הגשר. אבל ה”תשלום” מגיע רק בסוף השיר, כש-No Reply מושר פעמיים כקינה – וקינה היא המילה היחידה שמתאימה לתאר את התחינה שבקולו של לנון. קינה היא הצליל שבורח מהלב השבור. No Reply הוא 2 דקות ו15 שניות של שיעור בכתיבת שירים ובשימוש חסכוני במילים, כאשר הרגשות העזים ביותר מובאים על ידי מספר מועט של מילים ככל האפשר. יללתו של לנון שהוא הולך למות הוא הסיום של המסע הרגשי של השיר. הוא חוזר על זה פעמיים בגשר. יש בזה את האינטנסיביות הנוקשה של השורה של האנק וויליאמס I’m so lonesome I could cry. או שירו של אבי I walk the line: עגמומי עד כדי כך שזה גובר על המשמעות. החיים שמתוארים בקול, נוצרו מבחירות. פעמים רבות אני מתארחת כמורה בשיעורי כתיבת שירים בקולג’ים שונים, ואני מבחינה שכותבים צעירים רבים מחליטים לבטא את כשרונם הפואטי על ידי מילים מסובכות ומתוחכמות שמשתמשות בשמות תואר רבים מדי ומטאפורות מהטבע, והכל על מנת להגיע לנושא גדול ומעורפל: אהבה, אובדן, כאב. הבעיה היא שהם שוכחים אנשים, זמן ממשי ומקום, ואת ה”רהיטים” שבסצינה. ב-No Reply החלון, הדלת, הטלפון, הזוג, האיש שעונה לטלפון, הם כולם חלק מאותו מארג. זה לא סיפור חדש. אבל הספציפיות – הצגת תמונה ברורה מתוך סצינה רגילה – מכניסה בו נשמה, וכפי שתמיד קורה ביצירות הגדולות, האישי הופך אוניברסלי. כולם חוו את הרגע בו הם עומדים על סף הדלת, ואם הם לא חוו זאת עדיין, זה יקרה בעתיד. וזהו העיקרון של שירים שהופכים לחלק קבוע מהמודעות המוסיקלית שלנו: האמת אינה תלויה בעובדות. למרות שהשיר משוייך ללנון ומקרטני, ידוע כי לנון כתב את השיר. זמן קצר לפני שנרצח ב-1980, לנון אמר בראיון: “היתה לי בראש תמונה של הליכה במורד הרחוב וצפייה בצל שלה בחלון ושהיא לא עונה לטלפון, למרות שמעולם לא צלצלתי לבחורה בחיי. בגלל שטלפונים לא היו חלק מחיי ילד אנגלי”. לנון בנה סצינה ויצר דמויות שיתאימו לתבנית הרגשית שבנה. יש שיאמרו כי אין אמת גדולה ב-No Reply, שזהו רק שיר פופ קליט, מעובד בחוכמה ומושר על ידי זמר ממגנט. הו כן. גם זה. בסופו של דבר, אנחנו מפסיקים לדפוק על הדלת. אנחנו מפסיקים לצלצל. אנחנו מבינים את המסר. אולי אנחנו חוזרים מאוחר יותר, אחרי ששנים עברו והרגשות התמתנו, והבגרות מספקת פרספקטיבה. אחרי ששמעתי את Beatles 65 מתחילתו ועד סופו כ-12 פעמים, התחלתי לשנות את סדר השירים. ניגנתי את הקטע הראשון – No Reply ואז הרמתי את המחט, דילגתי על I’m A Loser, Baby’s in Black ו-Rock and Roll Music והורדתי את המחט על הרצועה החמישית, I’ll Follow the Sun. ל-No Reply חזרתי בכל שלב בחיי. אתה מפתח מערכת יחסים עם שיר לאורך חצי מאה. השנים הראשונות מלאות תשוקה, תחושת טריטוריאליות חזקה ואולי מעט בלבול. שנות הביניים הן מעט רדומות ואין בהן הרבה הכרת תודה. הסמל של התקופה הנוכחית שלי היא סערת רגשות נדיבה. ואהבה. אני אוהבת את הנערה שבוגדת, אני אוהבת את הנער שליבו נשבר. אני אוהבת את עצמי כמי שהיתה משני צידי הדלת. אבל סדר הארועים השתנה: כמעט שמתתי, אז ראיתי את האור. אבל אני עדיין שואפת להגיע לשלמות של No Reply. #NoReply #גוניקאש #הביטלס #רוזאןקאש

אחת הסיבות ליצירת האלבום האגדי Pet Sound של הביץ’ בוייז, שיצא ב 1966, היו הביטלס והאלבום Rubber Soul. שם התחילה תחרות סמוייה בין ווילסון לבין הביטלס ובעיקר עם מקרטני, על מי ישיג את הצליל והאלבום האולטימטיבי. ווילסון יצר את Pet Sounds כתגובה ל Rubber Soul, מקרטני הוביל את הביטלס ליצור את ריבולבר כתגובה עם Here there and Everywhere הביץ’ בוייזי, ווילסון שומע את ריבולבר ומנסה להרים “פרוייקט על” בשם Smile בו הוא מנסה ללכוד את האסנס של אמריקה. ווילסון לא מצליח לעמוד בפרוייקט שהטיל על עצמו ועל להקתו, גונז את הפרוייקט וקורס אל תוך עצמו כשמהכה הסופית ניחתת עליו עם שיחרור האלבום סרג’נט פפר. אנחנו כמובן הרווחנו מה”תחרות” את המוזיקה הנפלאה ששני הלהקות יצרו. סרט מצויין שיצא ב 2015 שמכסה את התקופה של הקלטות Pet Sounds ו Smile ומתמקד בסיפור התערערותו הנפשית של בריאן וממקבל את סיפורו של בריאן הבוגר כעבור 20 שנה שחווה התעללות מצד הפסיכולוג שמטפל בו. הנה הטריילר היום תרגמתי את המאמר שאמנם לא מספר את סיפורו של ווילסון אך מסביר את הסיבות לגדולתו של ריבולבר, בניהם גם ווילסון עצמו. המאמר נקרא בשם “איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים“, וכתב אותו צ’ארלס ג’יי מוס עבור הקיופויינט ב 2016. הנה התרגום. “איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים”. הקסם מאחורי המהפכה האומנותית של הרקונ’רול של 1966. כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה אלבום של הביטלס ב 1965, הוא נדהם כל כך שלמחרת בבוקר הוא ניגש ישר לפסנתר שלו והתחיל לכתוב את God Only Knows יחד עם השותף שלו לכתיבה טוני אשר. וילסון ידע ש Rubber Soul – האלבום שהכיל את כתיבת השירים הבוגרת ביותר מאת ג’ון לנון, פול מקרטני וג’ורג ‘הריסון, והציג את ראשיתה של מהפכת האפקטים באולפן – היה הצצה אל העתיד של מוסיקת הרוק, וכי הביטלס היו בחזית. כמייסד של הביץ’ בויז, הוא ידע שהמוסיקה משתנה, וכדי שהלהקה שלו תישאר עם ידה על העליונה בתעשייה, הוא יצטרך לעשות משהו ממש טוב, או יותר. התוצאה היתה Pet Sounds, ששוחרר ב 16 במאי 1966. זה היה ההישג האמנותי הגדול ביותר של הביץ’ בוייז, כזה שהלהקה לא תגיע אליו שוב. אבל עבור הביטלס, 1966 היתה רק ההתחלה של פיצוץ של חדשנות אמנותית וטכנולוגית שלא רק תשנה את הלהקה, אלא גם את מוסיקת הרוק לנצח. ריבולבר, שחוגג 50 החודש, היה שיאה של החדשנות. וכל זה כמעט ולא קרה. 1966 היתה אמורה להיות דומה מאוד לשנתיים הקודמות של הביטלס. הכל היה כבר ממופה על ידי מנהל בריאן אפשטיין, הלהקה היתה אמורה להצטלם עבור סרט נוסף, לכתוב ולהקליט פסקול לאותו הסרט, מסע הופעות, ואז להקליט אלבום נוסף. אבל כאשר הביטלס לא הסכימו עם אפשטיין על התסריט של הסרט, הפרויקט נגנז וזה נתן ללהקה זמן פנוי בלתי צפוי. איזו דרך טובה יותר לבלות את הזמן מאשר באולפן? הספר Revolver: How the Beatle Reimagined Rock ’N’ Roll של רוברט רודריגז. מכיוון שהביטלס היו כל כך מבוססים בתעשייה, הלהקה הרגישה שהם יכולים לקחת סיכונים נוספים כשזה מגיע לסוג השירים שהם מפיקים. זמן החופשה הנוסף הרשה להם לחקור רעיונות שאולי לא היו מתקבלים אילו היו תחת לוח זמנים הדוק. זה היה במהלך הזמן הזה, בו הלהקה הבינה כמה השפעה יש לסיבובי ההופעות עליהם. הופעה חיה סיפקה להם את עיקר הכסף שהם הרוויחו, אבל מסעות ההופעות גם הגבילו את הלהקה למוסיקה שהם יכלו לנגן – בעיקר שירים שניתן לשחזר בקלות על הבמה. אבל כפי שהוכיח Rubber Soul, המוסיקה של הביטלס הפכה מורכבת יותר, לא רק מנקודת מבט לירית, אלא גם מנקודת המבט הטכנית באולפן. כפי שרוברט רודריגז מציין בספרו, Revolver: How the Beatles Reimagined Rock ’N’ Roll: “המצב הראה את הדיכוטומיה בין חובת ההגשמה מתוך צורך כלכלי (ודרישת המעריצים), והשגת היעוד האמנותי שלהם באולפן, שם שכן לבם היצירתי. מבחינתם, האופציה השנייה היתה העתיד”. אבל לא רק הביטלס השתנו. אלא גם המעריצים. כמה שניסה בריאן אפשטיין לשמור על הלהקה תמימה, עם תדמית המופטופס, המחלוקות סביב הלהקה גברו. ראשית, דבריו הידועים לשמצה של ג’ון לנון לידידתו העיתונאית מורין קלייב על הביטלס, “פופולרים יותר מישו עכשיו” גרמו למהומה בינלאומית בקרב נוצרים רבים. חברת Capitol Records שיגרה 60 אלף עותקים של מה שידוע כיום כ “עטיפת הקצבים”, האלבום Yesterday and Today, לחנויות ולתקשורת שבועות לפני יום שחרורו ב 15 ביוני, רק כדי שיהיו מוחלפים אחר כך בעטיפה הרבה יותר בטוחה אם כי משעממת, רק זמן קצר לאחר מכן. ואז, במהלך החלק האסייתי של מסע ההופעות שלהם ב -1966 (שהיה האחרון שלהם), היו 2 תקריות נפרדות – אחת מהן הייתה עם הגברת הראשונה אימלדה מרקוס מהפיליפינים והשנייה בטוקיו, יפן, בניפון בודוקאן – מקום שנועד ללוחמה צבאית אמנות, ולא ממש להופעות רוק, על פי מקומיים. למעריצים, הביטלס נעשו שברירים בפעם הראשונה בקריירה של הלהקה. וכתבים תפסו כל הזדמנות לנצל את חולשת הלהקה. לנון, מקרטני, הריסון ורינגו סטאר מצאו יותר מתמיד, נחמה באולפן, שם החלו ההכנות לריבולבר להתגבש. אבל לא רק מסע ההופעות, מחלוקות המעריצים, והתקשורת שאינה יודעת שובע היו הגורמים היחידים שהובילו את הביטלס להשתוקק ליותר זמן יצירתי באולפן. זה מה שקרה גם בחייהם הפרטיים. הריסון המשיך את לימודי הסיטאר בהדרכתו של המורה ראבי שנקר, וכן עם מדיטציה טרנסנדנטלית. מקרטני החל לחקור את סצנת האמנות בלונדון עם חברתו ג’ין אשר, שהתעסקה בתיאטרון, מוסיקה קלאסית ותרבות גבוהה. ג’ון לנון התחיל לשחק בסרט בכיכובו שנקרא “איך ניצחתי במלחמה” שצילומיו החלו בגרמניה. הוא גם פגש את האמנית יוקו אונו בגלריית אינדיקה. ואז היו גם הסמים. ב 1966, הביטלס לא היו זרים למושג הסמים. המופעים שלהם בהמבורג בתחילת שנות השישים היו מונעים על ידי תרופה לעידוד תיאבון בשם פרלודין אשר נתן להם מה שהיה נראה כמו אנרגיה בלתי מוגבלת לנגן במשך שעות, עד שהתפוגג. ואז הם פשוט לקחו עוד. אם Rubber Soul היה ידוע בתור אלבום המריחואנה, אז ריבולבר היה ידוע בתור אלבום ה LSD. זה יהיה טיפשי לייחס את נחשול החדשנות שהלהקה חוותה במהלך הסשנים של ריבולבר ל LSD בלבד, אבל זה בהחלט לא הזיק כשהיה מדובר בפתיחת דעתם לאפשרויות מוסיקליות שאולי הם לא היו רואים בלעדיהם. על אף ש Rubber Soul רמז על כיוונים חדשים במוסיקה של הביטלס, הסינגל של יוני 1966 Paperback Writer היה עוד צעד קדימה. הבי סייד של הסינגל היה Rain בו התעסקו הביטלס עם שירה לאחור, אפקטי בס ניסיונים וטכנולוגיות חדשות באולפני אבי רואד. הם לא יכלו להשיג את כל מה שהם עשו בשנת 1966, ללא קצת עזרה של חברים – במקרה זה, תחרות ידידותית עם אמנים אחרים בסצנת המוסיקה באותה העת. האלבום הבולט של בוב דילן, Blonde on Blonde , שוחרר, וכלל בין השאר 2 שירים גדולים שלו – “Visions of Johanna” ו “Just Like a Woman”. הרולינג סטונס שיחררו את Aftermath, שכלל – לראשונה בתולדות הלהקה שירים שנכתבו על ידי מיק ג’אגר וקית ריצ’רדס. האלבום שלהם כלל גם מגוון כלים שאינם קשורים בדרך כלל עם אלבומי רוק, כולל ‘מרימבה’ (סוג של קסילופון), ה’קוטו’ – כלי המיתר היפני וה’דולצימר’ גם הוא כלי מיתר. למרות מה שהעיתונות דיווחה אז, הביטלס היו חברים ובילו עם כל האמנים האלו. הם האזינו למוסיקה זה של זה, נתנו הערות, והתמסטלו יחדיו. הם נהנו גם מחברים באולפן ההקלטות. בעיקר, המפיק ג’ורג’ מרטין, אשר על פי כל הדיווחים, היה הדבר הקרוב ביותר ל “חיפושית החמישית”. מרטין עזר להנחות את הקול החדשני של הלהקה – מרביעיית המיתר הכפולה ב “אלינור ריגבי” ועד קרן היער ב “For No One”. אבל זה היה גם בזכות טכנאי האולפן ג’ף אמריק בן ה 20, אשר קודם להחליף את הטכנאי הותיק נורמן סמית’. אמריק בולט במיוחד בעבודתו על ההקלטה הראשונה של ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” של לנון. הוא הקליט את קולו של לנון דרך רמקול הלסלי, ונתן לו את הצליל המרוחק שהשיר מוכר בזכותו, דבר שלא היה נעשה מעולם לפני כן. היו לו עוד רעיונות כמו זה, למשל מיקום המיקרופון של הבס של מקרטני והתופים של סטאר, הוא סלל את הדרך לאופן שבו הקלטות האולפן נעשו לאחר Revolver. אבל אלו לא היו רק ​​האפקטים האולפנים וכלים שונים שגרמו ל Revolver לבלוט משאר קטלוג הביטלס. זה היה גם אופן כתיבת השירים. ריבולבר מתחיל עם שיר של הריסון “Taxman“, הראשון של הגיטריסט המוביל באלבום. אין עוד אלבום של הביטלס שהחל בשיר של הריסון, שלא לדבר על שיר פוליטי שכזה, על מס ההכנסה של 95% באנגליה על העשירים. ואז היה “ד”ר רוברט”, על התלות במרשמי רופא, ו “She Said, She Said“, שיר על מוות, בהשראת מסע אסיד עם פיטר פונדה וחברי להקת הבירדס. מנקודת המבט של כתיבת השירים, ריבולבר היה אחד האלבומים המורכבים ביותר מבחינה רגשית ששוחררו בשנות ה 60 בנקודה זו. כל ארבעת הביטלס היו בשיא האמנותי שלהם בשנת 1966. אבל במהלך הסשנים לריבולבר, הלהקה הראתה גם סימנים להתפוררות כשכל חבר להקה החל להטוות דרך יצירתית עצמאית. בחודש אוגוסט, הביטלס ביצעו את המופע האחרון של מסע ההופעות האחרון שלהם, בקאנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, וכש 1966 התקרבה לסיומה, הלהקה החלה לעבוד על “Strawberry Fields Forever“, שיר שנכתב על ידי לנון שיטווה את הכיוון המוסיקלי של הלהקה בשנה הקרובה. ב 1967, כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה את השיר, הוא עצר במכוניתו, נשבר בדמעות ואמר, “הם הגיעו לשם ראשונים“. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #הביץבויז #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #יוקואונו #בובדילן #ריבולבר #PetSounds #נורמןסמית #סרגנטפפר #ראברסול #גייןאשר #ביטלס

הריסון פותח במרירות את השיר Only a Northern Song אותו הביא לאלבום סרג’נט פפר. המילים שכתב, ממשיכות את מוטיב ההתפקחות שלו שהתחיל ב Rubber Soul עם Think For Yourself, המשיך אחר כך ל Taxman בריבולבר והיה אמור להמשיך לשיר הביקורת שלו על תעשיית המוזיקה בכלל ועל עסקי המו”ל בפרט בשיר הזה. “…אם אתם מקשיבים לשיר הזה אתם עשויים לחשוב שהאקורדים משובשים אבל הם לא… הוא פשוט כתב זאת כך…” כותרת השיר השיר נטבלה גם היא במעט מרור ונלקחה משם חברת המו”ל Northern Songs שהוקמה ב 1963 על מנת לקדם את השירים, לטפל בנושא התמלוגים ולעגן את זכויות הביטלס על שיריהם. קצת על Northern Songs החברה נוסדה על ידי המוציא לאור, דיק ג’יימס ולמעשה בעלי החברה היו דיק ג’יימס, אפשטיין, לנון ומקרטני – כותבי השירים היחידים דאז. לנון ומקרטני קיבלו כל אחד 20% מהחברה והתמלוגים, לאפשטיין ניתנו 10 אחוזים ולדיק ג’יימס ושותפו צ’רלס סילבר, 50 אחוזים. הריסון וסטאר חתומים על חוזה מול Northern Songs אך למעשה נשארו עם אפס מזכויות השירים, משאומר בפשטות שאם הריסון יכתוב שיר הוא לי יקבל עליו תגמולים. בספר הכלכלי על הביטלס שנקרא Beatles for Sale: How Everything They Touched Turned to Gold שכתב ג’ון בלני, אפשר להבין שככל שהיו הביטלס גאונים מוסיקלית, כך הם היו גרועים מבחינה עסקית. הנה קטע מהספר מתוך הפרק שמדבר על Northern Songs: ספרו של ג’ון בלני – Beatles for Sale: How Everything They Touched Turned to Gold. “אם בריאן אפשטיין היה משקיע מאמצים על מנת להבטיח את זכויותיהם של לנון ומקרטני על שיריהם, כמו שהוא השקיע מאמצים בלהשיג להם חוזה הקלטות – אזי הם היו עושים הרבה יותר כסף ממה שעשו. אפשטיין לא ידע דבר על עסקי הפצת השירים, כמו גם לנון ומקרטני. ‘ג’ון ואני לא ידענו בכלל שאפשר להיות הבעלים של שיר’ סיפר מקרטני בביוגרפיה שלו. כשהביטלס הקליטו את Love Me Do ואת PS I Love You אפשטיין ניצב בפני בעייה: השירים חייבים להיות מעוגנים ולעבור תהליך של הוצאה לאור. למזלו ג’ורג’ מרטין היה בסביבה כדי לייעץ והביא לידיעתו של אפשטיין שקיימת חברת הוצאה לאור של EMI שנקראת Ardmore & Beechwood Ltd שאותה למעשה כבר הכיר אפשטיין. הם אלו שקישרו בין אפשטיין למרטין. אפשטיין הציע להם להוציא לאור את 2 השירים כסוג של טובה על כך שקישרו בניהם אבל במיוחד כדי לא לעכב את יציאת הסינגל הראשון של הביטלס. הם קיבלו בתמורה זכויות מלאות על 2 השירים ולנון ומקרטני קיבלו 50 אחוז על התמלוגים העתידיים. לאחר שלא היה מרוצה מאופן התנהלותם של Ardmore & Beechwood Ltd, פנה אפשטיין שוב למרטין ושאל האם הוא מכיר הוצאה לאור אחרת עבור הסינגל הבא Please Please Me. אפשטיין חשב לפנות לחברת Hill & Range, אך מרטין ייעץ שלא. ‘זה טפשי אתם סתם תהיו דג קטן בבריכה ענקית…’ – במקום זאת הציע מרטין את 3 שמות אחרים, בניהם דיק ג’יימס. דיק ג’יימס שלא היה הבחירה הראשונה של אפשטיין מבין השלושה, הביע התהלבות ענקית מהסינגל הבא של הביטלס – מה שקנה את בריאן.” הריסון שהחל לכתוב שירים ב 1963 וחתר להתקדם בתחום הזה, ייסד ב 1964 חברת מו”ל משלו בשם Mornyork Ltd. ב 1968 כשתם החוזה שלו מול Northern Songs, הפשיר אותה ושינה את שמה ל Harrisongs Ltd – מאז פורסמו שיריו דרכה. רינגו הלך בדרכו והקים גם הוא חברת מו”ל משלו בשם Startling Music באותה שנה. הריסון יחד עם דיק ג’יימס ב 1964 עכשיו קצת יותר קל להבין על מה היה לו להריסון להתרעם ולהתמרמר. בואו נשמע את הבחור: “השיר היה בדיחה על ליברפול, שהיא כמובן עיר הקודש בצפון אנגליה. בנוסף לכך, השיר היה מוגן בזכויותיו על ידי Northern Songs שאני בכלל לא נכללתי בבעליה, לכן, זה לא ממש משנה איזה אקורדים אני מנגן… כי זה שיר של Northern Songs ובמילא הכסף לא יגיע אליי… הבנתי שדיק ג’יימס נישל אותי מזכויות היוצרים של השירים שלי בכך שהציע לי להיות המו”ל שלי. כילד בן 18 או 19, חשבתי, ‘יופי, מישהו יפרסם את השירים שלי!’ אבל הוא מעולם לא אמר, ‘ואגב, כשאתם חותמים על המסמך הזה, אתם מקצים לי את הבעלות על השירים’, וזה מה שקרה. זו היתה גניבה בוטה. עד שהבנתי מה קורה, השירים יצאו לאור והם עשו כסף. כתבתי את השיר רק כדי להתבדח על זה.” הריסון של אחרי ריבולבר, עייף מלהיות ביטל, הוא תרם 3 שירים לאלבום, פתח את האלבום עם אחד מהם ועכשיו הוא מרגיש מרוקן. לראייה, בהקלטות סרג’נט פפר, זהו השיר היחידי שמגיע איתו הריסון לסשנים – שיר חצי אפוי, שנשמע ציני בחלקו, לא ההתקדמות המיוחלת שאנו מצפים מהריסון במיוחד לאחר חזרתו מהודו והתקדמותו בלימודי הסיטאר שם. בשורה “זה לא ממש משנה איזה אקורדים אני מנגן“, מתלונן הריסון בעקיפין גם על מסעות ההופעות של הביטלס בהן “לא היה שום סיפוק” לפי מה שסיפר לביוגרפר שהיה צמוד אליהם באותה תקופה האנטר דייויס. השיר החל להכתב בינואר 1967, ממש בשלבי עבודה הראשונים על האלבום פפר. הריסון שכאמור כתב זאת מתסכוליו, בעצמו התייחס לשיר כבדיחה וזנח אותו ולמעשה לא היה לו שיר עבור פפר בתקופה הזו. בסביבות פברואר הוא שולף אותו מהמגירה ומביא אותו לאולפן כדי להתחיל ולעבוד עליו. ב 13 בפברואר 1967, הביטלס מתחילים לעבוד על השיר שהיה באותה עת ללא כותרת. 9 טייקים נעשים לשיר באותו היום כשהם מקליטים את הכלים הבסיסים – הריסון על אורגן האמונד ,מקרטני בבס ורינגו בתופים. הריסון על אורגן ההמונד. טייק 3 נבחר כטוב ביותר. למחרת מקליט הריסון את הקולות על גבי אותו הטייק. זוהי התוצאה של אותו היום כפי שנכללה באנתולוגיה 2 בה תוכלו לשמוע מילים מעט שונות. ג’ף אמריק סיפר: “למרבה הצער, השיר של ג’ורג לא היה מרשים כמו אלו של ג’ון פול. הניסיון הראשון שלו לתרום שיר לפפר היה שיר חלש שכולנו נרתענו ממנו. היה בו תוכן מוסיקלי מזערי שנדמה כאילו שאינו מגיע לשום מקום. יתר על כן, נראה כי המילים משקפות הן את התסכול היצירתי שלו והן את האופן שבו העוגה חולקה מבחינה כספית … זה נראה כמו שיר לא הולם לאלבום שכזה. כולם בחדר הבקרה היו שותפים לדעתי. בשיחות פרטיות אמר ג’ורג’ מרטין בפשטות, ‘אני מאוכזב מכך שג’ורג’ לא בא עם משהו טוב יותר’. אני חושב שהריסון היה קצת נבוך לגבי השיר … אף אחד מהטייקים שהם עשו לא היה טוב במיוחד”. פול חוזר מארה”ב ב 20 באפריל 1967 השיר נגנז לאותה תקופה ובעידדו של מרטין הוא חוזר לשולחן השירטוטים על מנת להביא שיר אחר. כעבור חודש בדיוק, ב 15 במרץ, תתחיל העבודה על Within you without you האגדי שהביא במקום. כשמסתיימת העבודה על האלבום והמיקסים כבר מוכנים ומפלס הלחץ יורד, אז היו מוכנים כולם לשלוף את השיר ולתת לו עוד צ’אנס (הוא בכל זאת שר מהלב…) כשדיי ברור בשלב זה שלפפר הוא לא נכנס. ב 20 באפריל, פול נוחת בלונדון בחזרה מביקורו בארה”ב ומגיע לאולפן לעבוד עם כולם. הם שולפים כאמור את מה שהקליטו כחודשיים לפני כן ומתחילים במקצה שיפורים. טרק הבס של מקרטני נמחק על מנת שפול יקליט גרסה משופרת. לנון הוסיף חלקי נגינת פסנתר וניגן גם על כלי גרמני דמוי קסילופון שנקרא גלוקנשפיל, פול הוסיף נגינת קטעים מקרטעים בחצוצרה. הגלוקנשפיל על גבי הכל הוקלטו קולות דיבור ועוד קולות מוזרים כדי לשוות לשיר נופך פסיכדלי. לאחר מכן הקליט הריסון מחדש את טרק הקולות ששוכפלו לטייק הסופי שנקרא טייק 12. הנה ה’אפקטים’ מבודדים. תשמעו כמה זה מיוחד. https://www.youtube.com/watch?v=xDvmjGWKRi8 למחרת נסיונות של צוות חדר הבקרה לייצר מיקס מטייק 3 ומה שהוקלט יום קודם ולא ממש מצליח לסנכרן בין הדברים.. לבסוף מוצאים הטכנאים שדווקא טייק 6 שהוקלט בפברואר, יהיה מתאים יותר לחיבור ומשתמשים בו. ב 15 בנובמבר 1967, מייצר ג’ף אמריק העתק של המיקס עבור מפיקי הסרט Yellow Submarine שהעבודות עליו החלו – ולמעשה זהו השיר הראשון שמוכן עבור פסקול הסרט. השיר רואה אור ב 13 בינואר 1969, בפס הקול של הסרט Yellow Submarine. לסיכום הנה גירסה מיוחדת ושונה לחלוטין לשיר מ 2016, אותה מבצעים Yonder Mountain String Band האמריקאים – שווה ביותר ! #גורגמרטין #רינגוסטאר #Taxman #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #דיקגיימס #NorthernSongs #ThinkForYourself #סרגנטפפר #ביטלס

שלום חברים. מה שלומכם? מקווים שטוב. היום אנחנו רוצים להביא תרגום לראיון עם אחד, ג’ון לנון שמו. כנראה שהראיון המפורסם ביותר של לנון הוא הראיון הנרחב מאוד שנתן לפלייבוי בסוף 1980. אבל היום תרגמנו ראיון מפורסם פחות, שיצא בגליון המגזין Newsweek מה-29 בספטמבר 1980. זהו ראיון מקיף פחות מהראיון בפלייבוי, אבל מעניין מאוד מתוקף היותו הראיון הגדול הראשון שנתן לנון מאז נעלם מעיני התקשורת באמצע שנות ה-70. את הראיון ערכה ברברה גרייסטארק לקראת יציאת האלבום המשותף והנהדר של ג’ון ויוקו, Double Fantasy שיצא ב-17 בנובמבר. ————————————————————————————– בתשע השנים מאז שהביטלס התפרקו, ג’ון לנון, חבר הלהקה המבריק ביותר אך גם השנוי במחלוקת ביותר, עבר תקופת התבגרות סוערת מאוד. אחרי רצף אלבומים שהוציא לאחר הביטלס, שכללו ברובם חומרים לא אחידים באיכותם, 4 שנות מאבק עם שרותי ההגירה על מנת להישאר בארצות הברית, 15 חודשי פרידה מאשתו יוקו אונו, והולדת בנם שון, לנון נעלם מהעין הציבורית ב-1975. עכשיו, ערב יום הולדתו ה-40, הוא חוזר עם האלבום המצופה ביותר של השנה. Double Fantasy הוא “תמונות מחיי הנישואין” ב-14 שירים – שבע של לנון ושבע של אונו. כשהוא נע בין סגנונות שונים – מהבוגי רוק של (Just Like) Starting Over של לנון לגוספל של יוקו Hard Times Are Over, מהעיניים החולמניות שלו ב-Beautiful Boy אל הדיסקו רוק הארסי שלה ב- Kiss Kiss Kiss, האלבום ממלא את המאזין בהתלהבות וסביר להניח שיקלע לטעם רחב מאוד. לפני שנים מספר, הזוג החליף תפקידים: לנון הפך לעקר בית – מטפל בילד ואופה לחם, בזמן שאונו הפכה למנהלת העסקים של המשפחה. כמות הנכסים שלהם היא גדולה – דירות בבניין דקוטה האגדי במנהטן, חצי תריסר בתי מגורים המפוזרים מפאלם ביץ’ פלורידה ועד להרים של צפון מדינת ניו יורק, ובנוסף גם 4 חוות לייצור חלב. לאחרונה ישבו לנון ואונו עם כתבת ניוזוויק ברברה גריסטארק לראיון הגדול הראשון שלו מזה 5 שנים. רזה מאוד, לבוש בליוויס וחולצת עבודה, מעשן סיגריות צרפתיות ואוכל סושי, הביטל לשעבר דיבר באופן נרחב על עצמו, כשהוא לא מראה שום סימן לשדים הפנימיים שרדפו פעם את שיריו. ש: למה ירדת למחתרת ב-1975? האם נמאס לך ליצור מוסיקה, או שנמאסה עליך כל התעשייה? ת: זה היה קצת משני הדברים. הייתי תחת חוזה מאז גיל 22 ותמיד הייתי “אמור לעשות” משהו. הייתי אמור לכתוב מאה שירים עד יום שישי, הייתי אמור להוציא סינגל עד יום שבת, אמור לעשות את זה או את ההוא. הפכתי לאמן בגלל שאהבתי את החופש – לא התאמתי לכיתה או משרד. חופש היה היתרון שגבר על כל החסרונות בהיותי שונה!!! אבל פתאום הייתי מחויב למדיה, מחויב לקהל. לא היה שם חופש כלל!!! הרבה פעמים ביצעתי נסיגה מהמחויבות הזו. חלק ממני הוא נזיר, וחלק הוא פרעוש קרקסי. הפחד בתעשיית המוסיקה הוא שלא תתקיים אם לא תגיע לקזנון (מועדון ניו יורקי) עם אנדי וורהול. כפי שגיליתי, החיים לא מסתיימים כשאתה מפסיק להיות מנוי על “בילבורד”. ש: למה חמש שנים? ת: אם את מכירה את ההיסטוריה, לקח לנו הרבה זמן כדי ללדת ילד ורציתי לתת לשון 5 שנים מלאות. לא ראיתי כלל את ג’וליאן, הבן הראשון שלי, גדל. ועכשיו פתאום יש בחור בן 17 שמדבר איתי בטלפון על אופנועים. אני קורא נלהב, בעיקר של היסטוריה, ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה. ישנן תרבויות בהן הילדים לא עוזבים את הגב של האם עד שהם בני שנתיים. אני חושב שרוב בתי הספר הם בתי כלא – חשיבתו של ילד היא פתוחה לגמרי ולצמצם אותה כדי שיתאים לתחרות שמיוצרת בכיתה זו בדיחה בעיני. שלחתי את שון לגן ילדים. כשהבנתי שאני שולח אותו לשם כדי להיפטר ממנו, נתתי לו לחזור הביתה… אם אני לא אתן לו יחס בגיל 5, אז אצטרך לתת לו כמות כפולה כשיהיה נער. זו חובתי. ש: התאוריה של פול מקרטני היא שהפכת מתבודד כי כבר עשית הכל – מלבד להיות אתה עצמך. ת: מה לעזאזל זה אומר? פול לא ידע מה אני עושה – הוא סקרן לדעת כמו כל אחד אחר. עברו 10 שנים מאז שבאמת תקשרתי איתו. אני יודע עליו כפי שהוא יודע עלי, שזה כלום. בערך לפני שנתיים, הוא הופיע בפתח הדלת. אמרתי לו: “תראה, אכפת לך להתקשר לפני? בדיוק היה לי יום קשה עם התינוק. אני גמור ואתה צועד פנימה עם גיטרה מזויינת!” ש: מהו יום טיפוסי בחייהם של ג’ון ויוקו? ת: יוקו הפכה למפרנסת, דואגת לבנקאים ולעסקאות. אני הפכתי לעקרת בית. זה היה כמו באחת הקומדיות בהן מתרחשות החלפות. אני אומר (בטון אלגנטי): “ובכן, איך היה במשרד היום, יקירתי? את רוצה קוקטייל? לא הבאתי לך את נעלי הבית והחולצות שלך לא חזרו מהכביסה”. לכל עקרות הבית, אני עכשיו מבין על מה אתן מתמרמרות. החיים שלי סבבו סביב הארוחות של שון – “האם אני מגביל את הדיאטה שלו מדי?” (הלנונים שומרים על סגנון חיים מיקרוביוטי, שכולל התנזרות ממוצרי חלב, אלכוהול ובשר). “האם היא תדבר על העבודה כשתחזור הביתה?”. אני עקרת בית עשירה – אבל הדאגה עדיין קיימת בתפקיד. ש: יוקו, למה החלטת לקחת את תפקיד מנהלת העסקים? ת (יוקו): יש שיר של ג’ון באלבום שנקרא Clean-Up Time וזה באמת מה שזה היה עבורנו. היינו מקושרים לאפל ולכל עורכי הדין והמנהלים שרצו חתיכות מאיתנו, לא היינו עצמאים מבחינה כלכלית – אפילו לא ידענו כמה כסף היה לנו. אנחנו עדיין לא יודעים! עכשיו אנחנו מוכרים את המניות שלנו באפל (25 אחוז) כדי לפנות אנרגיה לדברים אחרים. אנשים המליצו לנו להשקיע במניות ובנפט אבל אנחנו לא מאמינים בזה. אתה צריך להשקיע בדברים שאתה אוהב. כמו פרות, שהן חיות קדושות בהודו. קניית בתים היתה החלטה פרקטית – ג’ון התחיל להרגיש תקוע בדקוטה, ובבתי מלון מציקים לנו. כל בית שקנינו נבחר כי היה מקום ייחודי שנזקק לשיפוץ. ש: ג’ון, כמה קשה היה לא לעשות שום דבר מוסיקלי? ת: בהתחלה זה היה קשה מאוד. אבל מבחינה מוסיקלית, מוחי היה ערבוביה אחת גדולה. זה גלוי ב-Walls and Bridges (אלבומו משנת 1974), שהיה עבודתו של בעל מלאכה חצי חולה. לא היתה השראה וזה יצר אווירה של אומללות. לא יכולתי לשמוע את המוסיקה בגלל הרעש ששרר בראשי. על ידי הנטישה שלה, התחלתי לשמוע אותה שוב. זה כמו ניוטון, שלעולם לא היה מבין מה משמעות נפילת התפוח אלמלא ישב חולמני מתחת לעץ. עבור זה אני חי… ההנאה בנפילת התפוח על ראשי פעם בחמש שנים. ש: האם הפסקת לשמוע מוסיקה? ת: אני מאזין בעיקר למוסיקה קלאסית או מוסיקת מעליות. אני לא מתעניין בעבודה של אנשים אחרים, אלא אם זה נוגע לי. יש לי את הכבוד הגדול בכך שמעולם לא הייתי ב”סטודיו 54″ (מועדון) ולא הייתי בשום מועדון רוק. זה כמו לשאול את פיקאסו אם הוא היה לאחרונה במוזיאון. ש: למה החלטת שוב להקליט? ת: כי עקרת הבית הזו מעוניינת בקצת קריירה! ב-9 באוקטובר אהיה בן 40 ושון יהיה בן 5 ואני יכול להרשות לעצמי להגיד – “אבא עושה משהו אחר בנוסף”. הוא לא רגיל לזה – במשך חמש שנים בקושי לקחתי לידיים גיטרה. בחג המולד האחרון השכנים שלנו הראו לו את “צוללת צהובה” והוא חזר בריצה ואמר “אבא, אתה שרת… האם היית ביטל?”. אמרתי לו “ובכן, כן. נכון.” ש: למה החלטת לשתף פעולה עם יוקו באלבום הזה? ת: זה כמו מחזה, ואנחנו משתתפים בו. זה ג’ון ויוקו – אתה יכול לקחת את זה או לא. אחרת (צוחק) נשאר פרות וגבינה, יקירי. להיות עם יוקו הופך אותי שלם. אני לא רוצה לשיר אם היא לא שם. אנחנו כמו מדריכים רוחניים אחד לשני. כשיצאתי לראשונה מהביטלס, חשבתי “הו, נהדר. אני לא צריך יותר להקשיב לפול ורינגו וג’ורג'”, אבל זה משעמם לעשות יודל לבדך באולפן. אני לא צריך את כל המקום הזה יותר. ש: עברת כברת דרך מהאדם שכתב בגיל 23 Women should be obscene rather than heard. איך זה קרה? ת: הייתי מאצ’ו ממעמד הפועלים שהיה רגיל שישרתו אותו ויוקו לא קנתה את זה. מהיום בו פגשתי בה, היא דרשה זמן שווה, מרחב שווה, זכויות שוות. אמרתי “אל תצפי שאשתנה בשום צורה. אל תפגעי במרחב שלי”. היא ענתה “אז אני לא יכולה להיות כאן. כי אין מרחב במקום בו אתה נמצא. הכל סובב סביבך ואני לא יכולה לנשום באטמוספירה הזו”. אני אסיר תודה לה על החינוך הזה. ש: אנשים האשימו את יוקו בכך שסחבה אותך מהלהקה והרסה את הביטלס. איך זה באמת נגמר? ת: כל הזמן ניסיתי למצוא סיבה לצאת מהביטלס, מהתקופה בה הצטלמתי ל-How I Won The War (ב-1966). פשוט לא היה לי את האומץ לעשות את זה. הזרע נשתל כשהביטלס הפסיקו להופיע ולא יכולתי להתמודד עם לא להיות על הבמה. אבל פחדתי מכדי לעזוב את הארמון. זה מה שהרג את (אלביס) פרסלי. המלך תמיד נהרג על ידי אנשי החצר שלו. הוא מואבס במזון, מואבס בשתייה, מהללים כל דבר שהוא עושה וכך שומרים עליו קשור לכתר שלו. רוב האנשים שנמצאים במצב הזה לא מתעוררים לעולם. יוקו הראתה לי מה זה להיות ביטל אלוויס, ולהיות מוקף בעבדים חנפנים שכל מטרתם היא להשאיר את המצב כפי שהוא, זה סוג של מוות. וככה הביטלס סיימו את דרכם – לא כי היא “פירקה” את הביטלס, אלא כי היא אמרה לי “אתה עירום”. ש: איך אתה מסתכל היום על הרדיקליות הפוליטית שלך בתחילת שנות ה-70? ת: הרדיקליות הזו היתה מזויפת, באמת, כי היא נבעה מתוך תחושת אשמה. תמיד חשתי אשמה על כך שאני מרוויח כסף, אז הייתי חייב לתת אותו או לאבד אותו. אני לא מתכוון שהייתי צבוע. כשאני מאמין, אני מאמין בחוזקה עד לשורשים. אבל בהיותי זיקית, הפכתי להיות למי שהייתי לידו באותו הזמן. כשאתה עוצר לחשוב, אתה שואל למה לעזאזל נאבקתי בממשלת ארצות הברית רק בגלל שג’רי רובין לא יכול היה לקבל את מה שהוא תמיד הכי רצה – משרה מרופדת ונוחה. ש: האם אתה לעיתים מתגעגע לימים הישנים והטובים? ת: לא! מה שהפך את הביטלס לביטלס הוא גם מה שהפך את שנות ה-60 לשנות ה-60. וכל מי שחושב שאם ג’ון ופול יפגשו עם ג’ורג’ ורינגו, הביטלס יחזרו להתקיים, יצא מדעתו. הביטלס נתנו את כל שהיה להם לתת, ויותר מזה. ארבעת הבחורים שהיו הלהקה הזו לעולם לא יוכלו לחזור להיות הלהקה הזו שנית, גם אם הם ירצו. מה אם פול ואני ניפגש? זה יהיה משעמם. אם ג’ורג’ או רינגו יצטרפו זה חסר משמעות, כי פול ואני יצרנו את המוסיקה. או. קיי.? יש הרבה קטעים של הביטלס שהייתי עושה מחדש – הם מעולם לא יצאו כפי שרציתי שיהיו. אבל לחזור בחזרה לביטלס יהיה כמו לחזור בחזרה לבית הספר… מעולם לא אהבתי פגישות מחזור. הכל נגמר. ש: מכל השירים החדשים, רק I’m Losing You מכיל את אותם שדים לנוניים ידועים. איך הוא נכתב? ת: הוא הגיע מתחושה אדירה של אובדן שחזרה אחורה אל הרחם. לילה אחד לא הצלחתי להשיג את יוקו בטלפון והרגשתי מנותק לחלוטין… אני חושב שזו היתה המטרה של 5 השנים האחרונות – להחזיר לעצמי את הקשר עם עצמי. הרגע הממשי של המודעות, כשנזכרתי מי אני, הגיע בחדר בהונג קונג כי יוקו שלחה אותי מסביב לעולם כדי להיות לבד עם עצמי. לא עשיתי שום דבר לבדי מאז גיל 20. לא ידעתי כיצד לבצע צ’ק אין למלון… אם מישהו קורה את זה הוא בטח חושב “כוכבי הפופ המזויינים האלה!”. הם לא מבינים את הכאב שבלהיות פריק. כל פעם שהתחלתי להרגיש חרדה בגלל זה, הייתי עושה אמבטיה. בהונג קונג עשיתי בערך 40 אמבטיות. השקפתי אל המפרץ כשלפתע משהו קרה. זו היתה ההבנה –”אלוהים! האדם הרגוע הזה הוא אני מזמנים רחוקים. הוא ידע איך לעשות דברים. הוא לא נסמך על חנופה מוגזמת או על להיט ברדיו. וואו! אז התקשרתי ליוקו ואמרתי “נחשי מי זה? זה אני!”. הסתובבתי ברחבי הונג קונג בזריחה, לבד, וזה היה מרגש. זה היה גילוי של תחושה שהיתה לי בעבר, כשהייתי צעיר והסתובבתי בהרי סקוטלנד עם דודתי. שיחי האברש, הערפל… חשבתי לעצמי – אה אה! זו ההרגשה שגורמת לך לכתוב או לצייר… זה היה איתי כל חיי! וזו הסיבה שאני חופשי מהביטלס, כי לקח לי זמן לגלות שהייתי ג’ון לנון לפני הביטלס, ושאהיה אחרי הביטלס. וכך זה צריך להיות. ————————————————————- בתמונות – תמונות שצילמה הצלמת היפנית קישין שינויאמה עבור האלבום Double Fantasy. התמונות יצאו בספר ותמורת 700 דולר תוכלו לרכוש עותק ממוספר שלו עם חתימת הצלמת ויוקו. #גוןלנון #פולמקרטני #DoubleFantasy #אלביספרסלי #ניוזוויק #יוקואונו #הביטלס

שלום חברים. התחלתי לכתוב פוסט על הביטלס והחלל, דבר הוביל לדבר – והנה היום תקבלו במקום חלל, פוסט על האופן בו ההכנסות של הביטלס השפיעו על כלכלת אנגליה בשנים 1964-1966, ועל אחד המוצרים הרפואיים החשובים ביותר בימינו. מה שתקראו הוא שילוב ממקורות רבים – אבל חלקו הראשון הוא תרגום מתוך מאמר שהתפרסם ב-2014 במגזין של קרן המטבע הבינלאומית. כיון שאני לא כלכלן, אני מקווה שלא עשיתי סלט מכל המלל הזה. אתם מוזמנים לתקן אם נראה לכם שיש צורך. או שפשוט תוסיפו ויניגרט ותאכלו. מה שבא לכם. בואו נתחיל. בפברואר 2014, נערכה חגיגה מוסיקלית גדולה במחסן במרכז וושינגטון די. סי. לציון ההופעה הראשונה של הביטלס בארה”ב, שנערכה באותו המקום, בדיוק 50 שנים לפני כן. אבל אותו מאורע גם ציין את חגיגות 50 השנים להפיכת הופעה חיה למקור רציני לסחר במטבע חוץ. ב-1964 שיטת בריטון וודס שלטה בכל הקשור בשערי חליפין. מה היא שיטת בריטון וודס – הנה הסבר קצר – ה-IMF (קרן המטבע הבינלאומית) נוסדה על מנת לשמור על שערי החליפין יציבים והכלכלות החזקות השתמשו בשליטה שלהם בהמרות המטבע כדי לשמור על ערך המטבע שלהם. השליטה הזו התבטאה בכך שחברות ואזרחים פרטיים היו צריכים לקבל אישור מהממשלה כדי להמיר את הכסף שלהם למטבע חוץ, ויכלו לעשות זאת אך ורק תוך שמירה על ההגבלות שהממשלה הכתיבה. שמירה על שערי חליפין יציבים היו חשובות מאוד עבור הכלכלות החזקות, כיון שהיחס בין הרווח של היצואנים להוצאה של היבואנים היתה צריכה להישאר מאוזנת בכדי לשמור על ערך המטבע. הפאונד הבריטי היה בסכנה מתמדת של ירידה באמצע שנות ה- 60 והממשלה הבריטית נאבקה על שימור ערך הפאונד בכ- 2.8 דולר על מנת למנוע את הבושה שבפיחות ערך המטבע בהתאם לשיטת בריטון וודס. ואז הגיעו הביטלס – אקט מוסיקלי עבור רבים, אבל עבור ממשלת אנגליה היה מדובר במכונה פלאית להדפסת דולרים אמריקאים. הופעות חיות פופולריות באמצע שנות ה-60 הרוויחו, בדרך כלל, את הכסף במטבע מקומי. אלביס פרסלי, למשל, מעולם לא הופיע מחוץ לצפון אמריקה והוואי, ואת כל רווחיו קיבל בדולרים אמריקאים, מלבד 4 הופעות בקנדה. הביטלס, לעומת זאת, הגישו למדינה את הקבלות עבור ההכנסות שוברות השיאים שקיבלו במהלך ההופעות שלהם בארה”ב בשנים 1964-1966 בדולרים אמריקאיים. לפי חלק מהדיווחים נאמר כי ההכנסות של הביטלס מהופעות בארה”ב בשנת 1965, היו 650 דולר לשנייה (לאחר התאמת הסכום לימינו). בנוסף לכך, בשנת 1966 הביטלס הופיעו גם בגרמניה ויפן, הופעות שגרפו סכומים נאים במארקים גרמנים ויינים יפנים. באותה תקופה בדיוק, הסטרלינג היה תחת לחץ עצום באנגליה, עקב קפיצה גדולה בצריכה, דבר שהגדיל מאוד את היבוא, כשבמקביל התקיימה שביתה ארוכה של הימאים, דבר שחסם את היצוא. על ידי כך שהביטלס פדו את כספי ההופעות שלהם, הם הצטרפו לקבוצת אליטה של יצואנים בריטים “בלתי נראים”: הם הצטרפו לחברות מסחריות שמרוויחות מטבע חוץ לא מייצור ושינוע של מוצרים פיזיים נראים, אלא מקבלות ואשראי בלתי נראים. הכלכלה הבריטית באמצע שנות ה-60 סבלה ממחסור תמידי בייצוא בלתי נראה שהגיע בעבר משירותים פיננסיים, ביטוחים, פטנטים וזכויות יוצרים. הביטלס הוסיפו את ההכנסות שלהם ממכירות כרטיסים, הופעות בטלוויזיה, תמלוגים על מוסיקה, רשיונות למרצ’נדייז וזכויות על הופעות שונות, לסוג כלכלה זאת בבריטניה. ראש הממשלה וילסון ראש ממשלת בריטניה באמצע שנות ה-60 היה כלכלן זוכה פרסים מאוקספורד – הרולד וילסון – והעין המקצועית שלו סימנה במהירות את הביטלס כתורמים רציניים למאזן התשלומים של ממשלתו, שנאבקה על הגנת ערך הסטרלינג. בנובמבר 1965 דאג וילסון כי יוענק לחברי הלהקה עיטור “חברי המסדר של האימפריה הבריטית”, עיטור לאומי שבדרך כלל ניתן לאנשים מובילים בתעשייה, ביזמות ובחדשנות. ככל שההיסטריה בהופעות הביטלס גדלה, גדל הכאוס ולבסוף הלהקה הפסיקה להופיע באוגוסט 1966. שנה לאחר מכן הסטרלינג צלל לערך של 2.4 דולר, ובריטניה ביקשה הלוואות מקרן המטבע בשנת 1967 ובשנת 1969. היום, כשאין ערך קבוע למטבע, כל זה נראה רחוק מאוד, אבל לפני 50 שנה, הרווחים העצומים של הביטלס היו הנשק הסודי של בריטניה במלחמה בירידת ערך המטבע במשך 3 שנים. מרוויחה נוספת מהצלחתם המטאורית של הביטלס היתה חברת התקליטים שלהם, EMI. בשנת 1967, 30 אחוז מרווחי החברה הגיעו ממכירות הביטלס. בתקופה ההיא EMI היתה יותר מסתם עוד חברת תקליטים. השם המלא שלה, שנשכח עם השנים, הוא Electric and Musical Industries. למעשה, בתחילת דרכה היא כלל לא הוציאה תקליטים. החלק שקשור למוסיקה היה ציוד שידור והקלטה אותו בנתה. זה הוביל לכך שהיו ברשותה גם אולפני הקלטה בלונדון. במהלך שנות ה-50 החלה החברה להוציא תקליטים ועד סוף העשור ההוא, בעיקר הודות לרכישה של חברת התקליטים קפיטול, היא הפכה לענקית בתחום המוסיקה הפופולרית. אבל אין ספק שאת הדחיפה הגדולה נתנה הלהקה הליברפולית שהחברה החתימה בשנת 1962. במהלך שנות ה-60 התעסקה החברה באלקטרוניקה לא פחות מאשר במוסיקה. למעשה נראה היה שידה בכל, מציוד הקלטה, דרך קנקני תה ועד לטילים מונחים. היא ייצגה את הרוח הבריטית שלאחר מלחמת העולם השנייה, וערימות הכסף שהביטלמניה ייצרה, עזרו לשלם על ההשקעה באימפריה המתפרשת הזו. אחד הדברים שהם השקיעו בו היה מחקר עבור ציוד רפואי. המחשב EMIDEC 1100 גודפרי נ. האונספילד החל את עבודתו ב-EMI בשנת 1951 כחוקר רדאר. בשנות ה-50 הוא הוביל את הצוות שבנה את EMIDEC שהיה המחשב מבוסס הטרנזיסטורים הראשון באנגליה והפך זמין לרכישה ב-1959. בעקבות ההצלחה הגדולה של הפרוייקט הזה, EMI נתנה להאונספילד יד חופשית להתחיל בכל מחקר שיחפוץ בו. האונספילד שילב בין עבודתו בתחום המחשבים, להתעניינותו הרבה בחקר קרני רנטגן. קרני הרנטגן, אותם החלו לחקור באופן רציני כבר ב-1895, היו עדיין בתקופה הזו בשימוש לצילום דו מימדי של עצם ממיקום קבוע. הרעיון של האונספילד היה ליצור הדמייה תלת מימדית על ידי סריקת העצם – הבחירה שלו היתה דרמטית למדי, ראש אדם, על מנת לבצע סריקת מוח – מכיוונים רבים. התוצאה היתה הדמייה לה הוא קרא Computed Tomography או בקיצור CT. העבודה על הפרוייקט החלה ב-1967. ככל שהפרוייקט התפתח, הוא החל לקבל תמיכה מממשלת בריטניה, שסיפקה יותר מ-600,000 לירות סטרלינג למחלקת המחקר והפיתוח, סכום שווה ערך ל-7 מליון ליש”ט בימינו. ועדיין, מעבר למחקר ופיתוח, EMI נדרשה להוסיף סכום מכובד משל עצמה כדי לממן שלבים נוספים בתהליך – כ-150,000 לירות סטרלינג. הסכום הזה הגיע ברובו ממכירות סרג’נט פפר והאלבום הלבן הכפול של הביטלס. אלבומים אלה סיפקו את הדלק הכלכלי של הארגון למימון 4 שנות פיתוח. לבסוף בשנת 1971 הציגו EMI והאונספילד את מכשיר ה-CT הראשון, שבזכותו זכה האונספילד בפרס נובל בשנת 1979, ובתואר אבירות. והביטלס? הם התפרקו, רבו, חלקם נרצחו ומתו, חלקם חיים ונושמים, והמוסיקה שלהם עדיין ממשיכה להפנט אותנו. מכשיר הCT הראשון מכשיר CT במחלקת ילדים בבית חולים בשיקאגו #בריטוןוודס #EMI #IMF #הרולדוילסון #CT #גודפריהאונספילד #הביטלס

הנוסחא של שיר אחד לרינגו בכל אלבום נשברת כבר באלבום השלישי. האלבום שהכיל שירים מקוריים בלבד – רובם של לנון בתקופה יצירתית מאוד, לא משאירה מקום לאחרים – אפילו פול מצליח להשחיל רק 3 מיצירותיו. אבל רינגו…מה עם רינגו ? נכון, אמנם הוא קיבל את שלו בערך ב EP המצויין Long Tall Sally כשקיבל לבצע קאבר ל Matchbox של קראל פרקינס, אבל EP הוא EP ואלבום הוא אלבום. החברים מחליטים לפצות את המתופף האומלל, ולכתוב שיר עבור האלבום הבא שתוכנן לסוף השנה, אחד כזה שיתאים למידותיו של רינגו חובב שירי הווסטרן והקאנטרי. פול סיפר בביוגרפיה שלו Many Years From Now: “לרינגו היה סגנון והגשה נהדרים. היו לו הרבה מעריצים, ולכן אהבנו לכתוב לו משהו בכל אלבום. הקטע I Don’t Want To Spoil The Party, הוא שיר קטן וחמוד, סוג של שיתוף פעולה של ג’ון ושלי. הוא נשמע יותר כמו ג’ון לכן הייתי אומר שהוא 80/20 של ג’ון. שירים מסויימים היו מעוררי השראה ושירים מסוימים היו סוג של עבודה, זה לא אומר שהיה פחות כיף לכתוב אותם”. השיר נכתב במהלך סיבוב ההופעות האמריקאי בקיץ 1964. ההקלטות עבור האלבום הבא כבר החלו ב 11 באוגוסט, כשאין להם את כל מכסת השירים הדרושה. השירים היו חייבים להכתב ולהיות מוכנים להקלטה ברגע שיסיימו את סיבוב ההופעות, ולכן הם כותבים בכל הזדמנות ובעיקר בבתי המלון בהם שהו. הכתיבה של ג’ון ממשיכה קו מדודכך וחסר בטחון ומוחצן רגשות, שהחל ב I’ll Cry Instead והמשיך ב I’m a Loser עם משפטים כמו: “אין שום דבר עבורי כאן, אז אני אעלם” או “שתיתי משקה או שניים ולא אכפת לי…” וממשיך גם כן את הקו של אהבה נכזבת: “אני תוהה מה השתבש, חיכיתי יותר מדי זמן…”. בראיון מ 1974 הודה לנון כי השיר היה שיר אישי שכתב. וכנראה שבאמת היתה חשיבות לשיר הזה עבורו, מפני שג’ון מחליט לא לותר עליו ולקחת אותו לעצמו. מה עם רינגו אתם שואלים ? ג’ון ב”אצילות” רבה מוותר עבורו על קאבר של קארל פרקינס שתוכנן להיות מוקלט עבור האלבום. את הקאבר Honey Don’t, נהג לבצע ג’ון כבר מימיה המוקדמים של הלהקה, הפעם הוא מעביר אותו אל רינגו. הנה ביצוע של ג’ון מהשנה הקודמת ל Honey Don’t עבור תכנית BBC בשם Pop Go The Beatles מה 3 בספטמבר 1963. הביטלס מסיימים את מסע ההופעות האמריקאי עם ההופעה ב 20 בספטמבר בניו יורק שכונתה “ערב עם הביטלס”. המופע היה מופע צדקה עבור ה UCP שהוא האירגון המאוחד לשיתוק מוחין בניו יורק וגם כתרומה עבור תינוקות עם פיגור. הביטלס כמובן מופעים בהתנדבות במופע שמתרחש בתיאטרון פאראמאונט שבעיר ניו יורק. בקטע הבא תוכלו לצפות ולשמוע (אם תצליחו) את הביטלס מבצעים את She Love You בהופעת הצדקה. לאחר ההופעה מתאכסנים הביטלס במלון ריביירה בעיר כשבין היתר הם נפגשים באותו הערב עם בוב דילן. באותו היום מתעורר וויכוח מר בין בריאן אפשטיין לבין קצין העיתונות והעוזר ששכר – דרק טיילור על כך שהשני מקבל החלטות שלא בסמכותו – בקיצור “עוקף סמכות” בסלנג הצבאי. התוצאה היא שטיילור מתפטר ונוטש את ניו יורק כבר באותו היום. בריאן שלנו לא פראייר, ודורש את 3 החודשים שמגיעים לו במקרה שכזה. טיילור מרצה את התקופה וחוזר לעבוד כעיתונאי הפעם עבור הדיילי מירור. כשתקום חברת אפל, יבקש ממנו הריסון לחזור לתפקיד הפעם עבור החברה החדשה שזה עתה קמה. דרק טיילור והביטלס במסיבת עיתונאים שהתרחשה ב 18 בספטמבר 1964 בדאלאס טקסס. למחרת ב 21 בספטמבר 1964, נוחתים הביטלס חזרה בלונדון. ב 29 בספטמבר הביטלס חוזרים לאולפני EMI להמשיך את העבודה על האלבום הבא כשעל הפרק באותו היום, הקלטה של 3 שירים מקוריים שנכתבו בין ההופעות בארה”ב. קארל פרקינס השיר השני עליו הם עובדים היה I Don’t Want To Spoil The Party. הם מקדישים לו שעתיים ו 7 טייקים כשלנון על הגיבסון האקוסטית, פול על ההופנר בס שלו, הריסון על הגרטץ’ החשמלית ורינגו בתופים – כל הטייקים מוקלטים באולפן בלייב. במערך הקולות הנפלא שנארג עבור השיר, לנון שר בקולות הגבוהים ופול בנמוכים כשהקולות משתלבים בצורה נפלאה. הריסון מצטרף בקולות במעברים. קטע הסולו הרוקבילי שמביא הריסון כאילו ונלקח היישר מ That’s All Right Mama או שירים של קארל פרקינס. ב 1960 כשניכסו לעצמם שמות במה נוצצים על מנת להשתלב בשואו ביזניס, ג’ורג’ הריסון שהעריץ עד מאוד את פרקינס, כינה עצמו קארל הריסון – פול אגב כינה עצמו פול ראמון וחזר לשם הבמה המוקדם שלו באלבום הסולו השני שלו RAM כשהוא מקדיש לו את השיר Ram on: Ram on Give your heart to somebody soon Right away, right away מי שאימצו את שם השיר להיות שם להקתם, היו כמובן ה’ראמונז’ הנהדרים. חזרה ל 29 בספטמבר 1964 והקלטות I Don’t Want To Spoil The Party – רוב הטייקים בשעתיים הללו לא עולים יפה. לאחר חצי שעת הפסקה, חוזרים החברים לעבוד על השיר עם עוד 12 נסיונות. בסך הכל 19 טייקים מבוצעים, כשרק 5 מתוכם היו שלמים ולא הפסיקו באמצע. טייק 19 היה המוצלח ביותר אך עם טעות מזערית קטנה בשירתו של לנון, שהתחיל בבית האחרון לשיר בטעות if she turns out במקום I think I’ll take a walk והמילה if השתרבבה לה לפני ה I. הטעות נכנסה לבסוף למיקס הסופי עקב בעיות בהפרדת ערוץ השירה של ג’ון מהערוצים האחרים. כאן תוכלו לשמוע את מיקס המונו הסופי ואת הטעות ב 2:15: לאחר סיום ההקלטה מוסיף ג’ון על טייק 19 עוד קולות נמוכים במקומות החסרים ורינגו מוסיף טמבורין במעבר. העבודה שהחלה ב 16:30 אחה”צ על השיר הזה, מסתיימת בשעה 21:00 ומאפשרת לביטלס לעבור להקלטת השיר הבא What You’re Doing. למרבה הפלא, עם כל הסימפטיה שהיתה לג’ון למילים שכתב בשיר (הוא גם לא כינה אותו אשפה, שזו כבר מחמאה…), השיר לא בוצע לעולם בהופעה חיה וגם לא עבור ה BBC. יום ההקלטה היה בעצם האחרון בו בצעו הביטלס את השיר הזה. ב 4 בדצמבר הוא יוצא באלבום Beatles For Sale. לסיום הפוסט הנה סטיב ריקס, חקיין הביטלס המעולה, עושה קליפ לשיר בסגנון הקליפ שנעשה ל Help. #רינגוסטאר #LongTallSally #גוןלנון #בריאןאפשטיין #קארלפרקינס #גורגהריסון #פולמקרטני #דרקטיילור #בובדילן #BBC

היום נמשיך במה שהתחלנו ביום ראשון עם הפוסט הזה – צלילה לתוך פרוייקט Get Back באופן מפורט עד מאוד, בעזרתו של הספר Get Back – The Unauthorized Chronicle of The Beatles Let It Be Disaster. כל יום הקלטה שנדבר עליו יתחיל בסיכום קצר ואחריו פירוט של כל מה שהוקלט באותו היום. יש משהו מעט טרחני ויבשושי בהצגה המפורטת של ההקלטות, לכן אני מאמין שרבים יוותרו על הפוסטים האלה, ועדיין אני חושב שמי שבאמת מעוניין לדעת מה קרה שם בימים ההם ימצא בפוסטים האלה עניין רב. אשמח גם לשמוע את דעתכם והאם יש לכם עניין בהמשך הפוסטים האלה. הבה נתחיל עם הפוסט הראשון שמתייחס לחלקו הראשון של היום הראשון של הפרוייקט. ————————————————————————————————- יום שלישי, 2 בינואר, 1969 מכינים את הבמה לתחילת יום הצילומים הראשון הסשנים מתחילים באולפן צילום גדול באולפני טוויקנהאם בלונדון. חשוב לציין שבשלב הזה הביטלס מתייחסים לסשנים האלה כחזרות לקראת הופעה לטלוויזיה ולא כהכנות לאלבום חדש. כתוצאה מכך הביצועים שלהם חסרי ארגון ולא מהודקים. כל מה שעבדו עליו ביום הזה יצא לאור. Don’t Let Me Down, Two Of Us ו- I’ve Got A Feeling הוצגו ואלה השירים המרכזיים עליהם נערכו חזרות ביום זה. קטעים אחרים שניגנו ביום הזה כללו את On The Road To Marrakesh (שהוקלט עם מילים אחרות תחת השם Jealous Guy לאלבום שלנון הוציא ב-1971 Imagine), וגרסאות ראשונות של Let It Down ,Dig A Pony, Sun King, ו- All Things Must Pass (השניים האחרונים הוקלטו לבסוף על ידי ג’ורג’ לאלבום הסולו הראשון שלו שיצא ב-1970). מכינים את הבמה לתחילת יום הצילומים הראשון למעט Don’t Let Me Down, ג’ון לא מרוצה מהשירים שיש לו ומקווה שהביטלס יוכלו ליצור כמה קטעי רוקנרול טובים. הנושא המרכזי שנדון באותו היום הוא הרעיון של המופע החי (או המופעים). פול, אולי מתוך מחשבה על הקליפים שצילמו לקידום “היי ג’וד” ו- Revolution, ושצולמו כמה חודשים לפני כן באותו מקום, מעדיף שהמופע יערך בטוויקנהאם, למרות שהוא גם חושב בשלב מסוים על האפשרות לקיים אותו בחוץ. ג’ון מרגיש שקיום החזרות באולפן הענקי הזה לא ממש הגיוני, ומציע לעבור למקום קטן יותר. ג’ורג’ נראה חסר עניין באופן כללי לגבי הפרוייקט ומתלונן על האקוסטיקה בחלל הגדול. למרות כל הדיונים האלה לא נראה שמישהו מהם מתכנן לקחת החלטה כדי לקבוע משהו. אני מביא פה את מספור ההקלטות כפי שהן מופיעות הן בספר והן בבוטלג. פירוט הקלטות היום: 2.1 הקלטות היום הראשון לפרוייקט מתחילות ב-10:30 בבוקר עם נסיון אינסטרומנטלי קצר של לנון לנגן את Don’t Let Me Down. זה נשמע יותר כמו חימום מאשר חזרה. רק ג’ון, יוקו וג’ורג’ נמצאים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-08-Dont-Let-Me-Down-2.01.mp3 2.2 ג’ורג’ מתחיל לנגן לרגע את All Things Must Pass המעולה שלו, שיר שיעשו עליו הרבה חזרות במהלך החודש הזה, אבל לא יוקלט על ידי הביטלס ולבסוף יופיע באלבומו הראשון. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-12-All-Things-Must-Pass-2.02.mp3 2.3 והנה הדבר הראשון שנשמע כמו שיר. שוב ביצוע של Don’t Let Me Down. הפעם גם ג’ון וגם ג’ורג’ שרים ובאמצע מגיע רינגו שמצטרף בתופים. אחרי סיום הנגינה החברים מאחלים אחד לשני שנה טובה, ג’ורג’ מזהה נציג של הארי קרישנה ומברך אותו (יחד עם ג’ון) וניתן לשמוע את ג’ון אומר שעדיף לעשות את החזרות במקום קטן יותר ואת ג’ורג’ מתלונן על האקוסטיקה במקום. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-14-Dont-Let-Me-Down-2.03.mp3 2.4 ג’ון מחליט להשמיע שיר חדש. הוא מנגן ושר את Dig A Pony. בשלב מסוים ג’ורג’ שואל אותו לשם השיר, כך שכנראה לא שמע אותו עדיין. מכאן גולשים חברי הלהקה לשיחה על הופעת האיחוד של אריק ברדון עם האנימלס בחודש שלפני. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-15-Dig-A-Pony-2.04.mp3 2.5 ג’ון שר כמה שורות של Everybody Got Song לפני שעובר שוב ל- https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-16-Everybody-Got-Song-2.05.mp3 2.6 ביצוע של Don’t Let Me Down. במהלך הביצוע ג’ון צוחק על זה שלכל השירים שלו יש את אותם אקורדים. ג’ורג’ אומר שעדיף היה שצוות הצילום יתחיל לצלם אחר הצהריים, אחרי שהם יספיקו להכיר את השירים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-17-Dont-Let-Me-Down-2.06.mp3 2.7 ג’ורג’ מבצע בצורה נהדרת את Let It Down , למרות ההתעקשות של ג’ון “להרוס” את הביצוע עם הנסיונות שלו להצטרף בגיטרה. בשלב מסוים ג’ון צוחק שהוא מקווה להצליח ללמוד את האקורדים תוך שלושה שבועות, הזמן המשוער למופע המדובר שעדיין לא נקבע. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-18-Let-It-Down-2.07.mp3 2.8 ג’ורג’ ממשיך לנגן עוד כמה אקורדים של השיר כשהוא מפזם את הכותרת Don’t Let Me Down. ג’ורג’ לא מרוצה מהצליל של הגיטרה שלו. הוא מבקש מברג ומתחיל לעבוד. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-19-Let-It-Down-2.08.mp3 2.9 ג’ון באימפרוביזיה חוזר על ריף גיטרה שוב ושוב. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-20-Improvisation-2.09.mp3 2.10 כמו שיקרה באופן תדיר במהלך הקלטות הפרוייקט, הביטלס חוזרים לשירים שאהבו בעברם. ג’ון וג’ורג’ מתחילים עם קטע מהשיר Brown-Eyed Handsome Man של צ’אק ברי. לא שומעים אותם כי הם מתרחקים מהמיקרופון, ומהר מאוד השיר הופך לכיוון גיטרות בזמן שרינגו מעשן לו. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-21-Brown-eyed-Handsome-Man-2.10.mp3 2.11 ביצוע מעניין, גם אם הגיטרה של ג’ורג’ שלא יודע מה לנגן הורסת קצת, ל-I’ve Got A Feeling. פול עדיין לא נמצא ולנון מתחיל בחלק שלו של השיר, כשהוא משתמש בחלק מהקטע של פול כפזמון. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-22-Ive-Got-A-Feeling-2.11.mp3 2.12 הקטע A Case of the Blues של לנון, מעולם לא הוקלט או התפתח, וגם כאן מקבלים רק חלקיק אינסטרומנטלי ברובו ממנו. הוא מזכיר את Drive My Car. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-23-A-Case-Of-The-Blues-2.12.mp3 2.13 ג’ון מנגן וריאציה על I’ve Got A Feeling. אפשר לוותר. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-24-Improvisation-2.13.mp3 2.14 ושוב בפינתינו – ניתן לוותר – ג’ורג’ וג’ון בבלוז אינסטרומנטלי שגרתי, אם אפשר בכלל לקרוא לזה קטע אינסטרומנטלי. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-25-Improvisation-2.13.mp3 2.15 זהו השיר שמאוחר יותר לנון יתייחס אליו כ-Child of Nature, אבל במהלך ההקלטות של הסשנים האלה השם On The Road To Marrakesh היה השם בו השתמשו. שומעים שהשיר מוכר טוב גם להריסון שמנגן עם ג’ון ומצטרף אליו, זאת כיון שהשיר נכתב עוד בתקופת הודו ואף הוקלט כדמו בהקלטות שנעשו באשר, כמועמד לכניסה לאלבום הלבן הכפול. לבסוף השיר יכנס לאלבום הסולו השני של לנון, Imagine, שיצא בשנת 1971 שם יהיו לו מילים שונות לגמרי ושמו יהיה Jealous Guy. בסוף ההקלטה ג’ורג’ מבחין בחוסר ציוד הקלטה אליו הם רגילים. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-26-On-The-Road-To-Marrakesh-2.15.mp3 2.16 כמה שניות מתוך Revolution. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-27-Revolution-2.16.mp3 2.17 ג’ורג’ מבצע את I Shall Be Released של בוב דילן. לפחות את מה שהוא זוכר. את המילים ששכח הוא שר ב”נה נה נה”. זה לא מפריע להנות מהביצוע. כשהוא מסיים את השיר הוא מציין את הרשימה שמופיעה על הבס של פול, ומכילה את הסטליסט של השירים מהופעתם האחרונה של הביטלס, שנערכה בסאן פרנסיסקו ב-1966. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-28-I-Shall-Be-Released-2.17.mp3 2.18 ג’ון מנגן שוב ושוב את הליווי של Sun King שיופיע רק באלבום הבא של הביטלס, “אבי רואד”. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-29-Sun-King-2.18.mp3 2.19 ההמשך של Sun King מתחבר ל-Don’t Let Me Down בביצוע שכולל בעיקר את הפזמון החוזר על השורה הזו שוב ושוב. בינתיים פול מגיע וג’ורג’ מאחל לו שנה טובה. בסיום השיר ג’ורג’ מקריא שמות שירים מהסטליסט שעל ההופנר של פול. פול מציין שהגיטרה היא ימנית, כלומר לא לשמאליים כמוהו. בתחילת הדרך ניגן מקרטני על גיטרה רגילה שאותה הפך. על ההופנר לא ניגן מקרטני כבר הרבה זמן. החזירו אותה לשימוש, כערך נוסטלגי, עבור הפרוייקט הזה כיון שזוהי גיטרת ההופעות של פול. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-30-Sun-King-Dont-Let-Me-Down-2.19.mp3 בנקודה הזו מייקל לינדסי הוג, הבמאי, מבקש מהלהקה לסגור את האמפליפיירים שלהם, כיון שהמיקרופון שלו שניצב מעל הלהקה לא יכול להקליט כך בצורה טובה את השיחות בינהם. ג’ורג’ מופתע כי הוא לא הבין שהשיחות גם מוקלטות. 2.20 עוד ביצוע של Don’t Let Me Down. מעניין לראות את הנסיון של לנון להביא את השיר לשלמות סופית. אבל הוא עדיין לא שם. הוא מנסה תוך כדי לעבוד על המילים. בינתיים פול מתחבר עם הבס. כנראה כדי לנסות את המיקרופון שלו הוא מתחיל לשיר את השיר כשהוא משנה את ה-Me ל-Him. ג’ון מתחיל לשיר איתו כך. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-31-Dont-Let-Me-Down-2.20.mp3 2.21 אלתור רוקנרולי קצרצר, אולי כדי לבדוק שהכלים שלהם מכוונים, שהופך לכמה שניות של “ג’וני בי גוד”. ג’ון מפנה את תשומת ליבו של פול לאיש ה”הארי קרישנה” שנמצא באולפן, והם משחזרים על חשבונו בדיחה מהסרט “לילה של יום מפרך”. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-32-The-Teacher-Was-A-lookin-2.21.mp3 החל מהקטע הזה ועד קטע 2.25 מתבצעת שיחה, כשתוך כדי הם מנגנים רסיסי שירים. 2.22 Don’t Let Me Down https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-33-Dont-Let-Me-Down-2.22.mp3 2.23 Don’t Let Me Down https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-34-Dont-Let-Me-Down-2.23.mp3 2.24 Sun King https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-35-Sun-King-2.24.mp3 2.25 Mailman, Bring Me No More Blues https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-36-Mailman-Bring-Me-No-More-Blues-2.25.mp3 השיחה משקפת בעיקר את חוסר הנוחות שהם חשים במקום. ג’ון מאוד לא מרוצה מהמרחק בו רינגו הוצב משאר חברי הלהקה, במקום בו אין אפשרות ליצור איתו קשר אמיתי. הוא גם לא מבין למה צריך שאנשי צוות יסתובבו סביבו ויבדקו זוויות צילום למשהו שיקרה עוד שלושה שבועות. פול מסביר (שהרי הוא זה שארגן את הדברים כך) שהוא חשב שיש תועלת בכך שיעשו חזרות לפני אנשים, כדי שירגישו נוח יותר. ג’ון חושב שכדאי שימצאו מקום קטן יותר לחזרות. ג’ורג’ מסכים, לפחות עד שיהיו להם כמה שירים מוכנים, הוא אומר. ג’ון אומר שכשיעשו חזרה פתוחה יוכלו להשתמש במערכת הגברה וג’ורג’ מתלהב מהאפשרות להשתמש במערכת בה השתמשו כשהופיעו ב-Top Ten Club בהמבורג. הם עדיין לא מרוצים מהאקוסטיקה שיש לאולפנים להציע. פול שר את המשפט האחרון בשיחה תוך כדי שהוא מבצע את שורת הבס מתוך שירו של באדי הולי Mailman, Bring Me No More Blues. הם מסיימים את השיחות וממשיכים בחזרות מבלי שממשהו ממשי הוחלט או הושג, מלבד העובדה שעמדת התופים של רינגו התקרבה ללהקה. ג’ון שואל את פול אם הוא רוצה לנגן כמה שירים שלו (של פול). פול מוותר והם חוזרים לעבוד על I’ve Got A Feeling. 2.26 – 2.30 I’ve Got A Feeling https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-37-Ive-Got-A-Feeling-2.26.mp3 הם מתחילים לנגן את השיר. ג’ון מתחיל בעיבוד קודם כשפול מזכיר לו מה צריך לעשות בעיבוד החדש. הם מבצעים את השיר ובשלב מסויים פול צועק לג’ון וג’ורג’ את האקורדים של השיר. השיר מתחיל ומפסיק מספר פעמים, וגם אם הוא לא שלם הם נשמעים נהדר. הם ממשיכים לעבוד על הריפים של הגיטרות. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-39-Ive-Got-A-Feeling-2.27.mp3 https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-40-Ive-Got-A-Feeling-2.28.mp3 https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-41-Ive-Got-A-Feeling-2.29.mp3 בקטע האודיו הארוך הבא הם עובדים ברצינות על השיר ותענוג לשמוע אותם. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-42-Ive-Got-A-Feeling-2.30.mp3 2.31 אחרי שהם מסיימים פול מבקש לשמוע את הביצוע האחרון דרך הרמקולים, אבל אי אפשר כי לא הכינו אופציה כזו. מציעים לו להקשיב להקלטה באוזניות, וזה כנראה קורה כי ההקלטה נקטעת. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-43-Ive-Got-A-Feeling-2.31.mp3 2.32 ג’ון, ג’ורג’ ורינגו מנגנים, בהתחלה את I’ve Got A Feeling ואחר כך קטע לא מוכר, בזמן שפול, מייקל, ג’ורג’ מרטין ודניס אודל דנים ביתרונות של מעבר לחלל קטן יותר. https://beatlemanix.co.il/wp-content/uploads/2018/05/Jan.02-D1-44-Unknown-2.32.mp3 העובדה שרק פול משתתף בשיחה הזו, בזמן שהשאר מנגנים, מדגישה את העניין והמעורבות של כל אחד מהם בפרוייקט. בשלב מסויים מייקל מנסה למשוך את הדיון לבחירת מקום להופעה החיה, אבל השאר מעוניינים יותר בארוחת צהריים. כאן יש הפסקה של זמן ניכר בהקלטות. מי יודע. אולי החליטו לחפש חלל קטן יותר להקלטות ונכשלו, כי כשיחזרו, כמו גם בימים הבאים, ישארו באולפנים הגדולים. בפוסט הבא נחזור לנקודה בה חוזרת ההקלטה. #LetitBe #DontLetMeDown #getback #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #AllThingsmustPass #DigAPony #LetItDown #IveGotAFeeling #הביטלס

בשנת 1998 טסתי לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה. כמובן, שיחד עם שלל המוסיקה שלקחתי איתי, היה הרבה מאוד ביטלס. כשהגעתי לארגנטינה גם התחדשתי בבוטלגים נאים ובספר עב כרס שהכיל את כל הפרטיטורות המדוייקות של שירי הביטלס (איתו הסתובבתי בתוך תיק מוצ’ילרים במשך חודשים). ואז, כשהגעתי לבוגוטה בקולומביה, מצאתי ספר חדש שיצא והיה בעצם מעין תמליל עם פרשנות של הקלטות הסשנים של Get Back. ההתרגשות שלי היתה בשיאה. כזכור, מדובר בעולם נטול שיתוף קבצים, וכדי למצוא בוטלג ספציפי היית צריך הרבה מזל, כך שהרגשתי כמי שמצא אוצר. מאז כבר השגתי את הבוטלג המלא, אבל עדיין יש לי חיבה רבה לספר. לכן החלטתי שבעזרת הספר ומקורות נוספים, נעקוב ביחד אחר הימים האחרונים של הביטלס. יהיה עצוב, אבל אלה החיים. שם הספר הוא Get Back – The Unauthorized Chronicle Of The Beatles’ Let It Be Disaster והוא נכתב על ידי דאג סלפי וריי שוויגהארדט. כדי להתחיל, הנה תרגום של ההקדמה שלו, כדי שנסתנכרן כולנו על המקום בו חברי הביטלס נמצאים. מוכנים? יצאנו לדרך. ינואר 1969, החודש בו נערכו הסשנים של Get Back של הביטלס, הוא החודש הכי פחות מובן והכי פחות מוצג בקריירה שלהם. בראיונות ל”אנתולוגיה”, אפילו שלושת חברי הלהקה הנותרים הוכיחו כי הם לא באמת זוכרים באופן נכון את המאורעות שארעו באותה תקופה. באופן אירוני, זהו החודש המתועד ביותר של הלהקה מרגע קיומה, כשכמעט כל רגע במהלך השהות המשותפת שלהם תועד באודיו, שעכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי (הספר חגג עשרים שנה בשנה שעברה), מאפשר לנו להרגיש כזבוב על הקיר, ולראות את נקודת הזמן החשובה הזו בהיסטוריה של הביטלס. נכון, לא כל הרגעים שמתוארים בספר הזה מגלים פרטים חדשים, אבל בינות לשיחות הקלילות ולחזרות המתישות קבורות התשובות לשאלה “למה הביטלס התפקרו?” לפני שנתחיל, בואו נציג את המשתתפים. רינגו סטאר כבר עזב את הלהקה באופן זמני בתקופת הסשנים לאלבום הלבן הכפול. לסשנים האלה הגיע כשהוא עייף ואומלל. מעבר לכך שהוא מביע את מורת רוחו מהרעיון להופיע מחוץ לאנגליה, הוא לא מביע שום דיעה חשובה בנוגע ללהקה. למרות כל הטענות הרויזיוניסטיות שמנסות לטעון אחרת, למערכת היחסים ההדוקה מאוד של ג’ון ויוקו היתה השפעה מזיקה מאוד על היחסים שלו עם שאר חברי הביטלס. “מודעות גבוהה”, אחת הקונספציות הרבות שג’ון ויוקו חלקו, יצרה מחיצה בתוך הלהקה, כשג’ון היה משוכנע שתקשורת מילולית אינה הכרחית בשביל אנשים שהם “מחוברים לעצמם” כפי שהוא ויוקו היו. השימוש הכבד של ג’ון ויוקו בסמים בתקופה הזו, גם היא גרמה לניכור מכל האחרים, כשג’ון נע בין שיעמום שקט לבין אנרגיה מבעבעת ועצבנית, לפי המרחק מלקיחת הסם האחרונה. היצירתיות שלו היתה בשפל והיכולת (או הרצון) שלו לתקשר כמעט ולא היתה קיימת. את רוב הסשנים הוא בילה בנסיון להסתתר מאחורי הדימוי של “הביטל השנון”. הויתור הלא מדובר של ג’ון על תפקיד מנהיג הלהקה (שהתפתח עם הזמן ועכשיו הושלם), יחד עם מותו של המנהל שלהם בריאן אפשטיין, אילצו את פול לקבל על עצמו את התפקיד הלא נעים של מקבל ההחלטות עבור הלהקה. למרות זאת, פול היה היחיד שבאמת שמח על היותו ביטל והיה מוכן ללכת רחוק מאוד על מנת להציל את הלהקה. ההצגה הרווחת של פול כבוסי במיוחד וכבריון אגוצנטרי בתקופה הזו היא פשוט לא נכונה ולא הוגנת. ההתנהגות האדישה וחסרת העניין של שאר חברי הביטלס היא שהופכת את האסרטיביות של פול לבולטת. למרות המרירות וחוסר ההנאה שלהם, ג’ורג’, ג’ון ורינגו עדיין שאפו להשאיר את הלהקה בחיים, אבל נראה כי הגורל היה נגדם וככל שהסשנים נמשכו, הסוף נראה יותר ויותר בלתי נמנע. מה הוביל את להקת הרוק הפופולרית והמהוללת ביותר בהיסטוריה להתפוררות? איך זה קרה? איך זה התפרק? ברוכים הבאים לסשנים של Get Back. הוא ראה בעיני רוחו את הלהקה מופיעה 3 הופעות בדצמבר ב-Roundhouse בלונדון. בנובמבר 1968 הם אף הודיעו על ההופעות האלה. כשתוכניות אלו לא התממשו, הוא החליט שהלהקה צריכה להופיעה בהופעה אחת בינואר (במקום שלא נקבע עדיין) במופע שיועבר בשידור חי בטלוויזיה ברחבי העולם. הוא גם החליט שהחזרות למופע יצולמו וישמשו לסרט דקומנטרי שיקדים (ויקדם) את המופע החי. כתוצאה מכך, הביטלס מצאו עצמם עורכים חזרות באולפן ענק באולפני טוויקנהאם בלונדון – אותו המקום בו צילמו את A Hard Day’s Night חמש שנים קודם לכן. רוב הצוות שנשכר כדי לצלם ולהקליט את הסשנים האלה עבד יחד לאחרונה על הפקה ראוותנית טלוויזיונית אחרי, Rock and Roll Circu של הרולינג סטונס. מייקל לינדסי-הוג, אמריקאי עם רזומה מרשים, נשכר כבמאי. מייקל עבד עם הביטלס קודם לכן על כמה קליפים לקידום, שהאחרונים שבהם היו “היי ג’וד” ו-Revolution. למרות שהרעיונות של מייקל לסרט הדקומנטרי היו שונים מאלו של פול, הוא הבין את החשיבות של הארועים שהתרחשו לפניו והקליט הרבה יותר אודיו משהיה צריך עבור הסרט. גלין ג’ונס, שתפקידו הראשוני היה להיות אחראי לסאונד של השידור הטלוויזיוני, מצא את עצמו מתפקד כטכנאי הסאונד של הביטלס, כשהוא מקליט את החזרות ומנגן אותן כדי שיוכלו להעריך את מה שהוקלט. כשחזרו להקליט באפל, ג’ורג’ מרטין (שתפקידו המקורי היה למקסס את הערוצים השונים של מופע הטלוויזיה החי) חזר לעמדתו הישנה כמפיק הביטלס (למרות שגלין החליף אותו מדי פעם). טוני ריצ’מונד ואיתן ראסל, שני אנשי צוות נוספים שעבדו על Rock and Roll Circus, משמשים כצלם ראשי וצלם סטילס. דניס אודל, מפיק הפרוייקט, מדי פעם מגיע לסשנים, כמו גם ניל אספינול ודרק טיילור, חברים ועובדים של הביטלס מזה שנים רבות. מל אוונס, שהיה מנהל הבמה של הלהקה כמעט מתחילת דרכה, כמעט תמיד נוכח. מל מתפקד יותר כסוג של משרת מאשר כחבר, ומבצע כל משימה מוטרפת בכל פעם שביטל קורא בשמו. קווין הרינגטון זכה בתפקיד של עוזר המשרת. יוקו נמצאת תמיד לצידו של ג’ון. אשתו של רינגו, מורין, מגיעה במספר ימים, וכך גם חברתו של פול, לינדה איסטמן. בתה של לינדה, התר, מגיעה גם היא לאחד הסשנים באפל. לבסוף, ישנו בילי פרסטון, קלידן אמריקאי שמנגן עם הלהקה ברוב הסשנים האחרונים של הפרוייקט. —————————————————————————————————– עד כאן ההקדמה. בשנת 1970 אמר לנון בראיון: לפול היה את הרעיון שאנחנו הולכים לעשות חזרות או… אתה מבין, זה היה יותר כמו סיימון וגרפונקל, לחפש מושלמות כל הזמן. אז יש לו את הרעיונות האלה שאנחנו נעשה חזרות ואז נעשה את האלבום. וכמובן שאנחנו עצלנים מזוינים וניגנו כבר עשרים שנה, לעזאזל, אנחנו אנשים מבוגרים, אחנו לא הולכים לשבת ולעשות חזרות. אני לא, בכל מקרה. ולא הצלחנו להיכנס לזה. וניסינו להקליט כמה קטעים, אבל אף אחד לא היה בעניין. זה היה נורא, הרגשה נוראית בטוויקנהאם, להיות מצולמים כל הזמן. אני רק רציתי שהם ילכו, והיינו מגיעים בשמונה בבוקר. אי אפשר ליצור מוסיקה בשמונה בבוקר, או בעשר או מתי שזה היה, במקום זר תוך כדי שאנשים מצלמים אותך ופנסים מאירים אותך” —————————————————————————— מכאן מתחילים ימי החזרות, ההקלטות וההופעה המפורסמת על הגג. ועל מה שקרה שם – בפעם הבאה. בתמונות – עטיפת הספר והביטלס נהנים #LetitBe #getback #רינגוסטאר #דניסאודל #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #מייקללינדסיהוג

ב 23 במאי 1968, מתראיין מקרטני עבור תכנית דוקומנטרית בשם All My Loving – A Film of Pop Music שמביים טוני פאלמר. הסרט סוקר את מצב המוסיקה ב 1968 כשהוא משלב ראיונות וקטעי מוסיקה והופעות של אמנים שונים או אנשים שקרובים אליהם כמו הביטלס, הנדריקס, זאפה, The Who ועוד טובים ורבים, ומשתמש בשיטת עריכה יחודית בה הוא משלב קטעי חדשות ממלחמת ויאטנם שמשתלבים עם המוסיקה של התקופה ומנסות לייצר איזשהו קשר בין התקופה למוסיקה. הסרט שודר ב BBC ב 3 בנובמבר 1968. הנה הטריילר לסרט: זה מה שאמר פול בסרט כשהוא מתראיין בחדר הבקרה באולפני אבי רואד, עם הצהרה גורפת על המוסיקה העכשווית: “תמיד פחדתי ממוסיקה קלאסית, ומעולם לא רציתי להקשיב לה כי זה היה מרתיע: בטהובן וצ’ייקובסקי, מילים גדולות כאלו … ושנברג … לנהג מונית שנסעתי איתו היו כמה דפי תווים של מוצרט, ושאלתי ‘מה זה?’ והוא אמר ‘אה, זה חומר ברמה גבוהה, לא ימצא חן בעיניך, לא, לא תאהב את זה’. אני אמרתי, ‘טוב, מה זה?’ הוא אמר ‘לא, זה לא ימצא חן בעיניך, זה ברמה גבוהה’. כך אני תמיד חשבתי על זה, פעם חשבתי – זו מוסיקה מתוחכמת מאוד, והיא לא, זה בדיוק מה שקורה בפופ כרגע, מוסיקת הפופ היא המוסיקה הקלאסית של היום. אנחנו האנשים האחרונים שיודעים משהו על השירים שלנו, כי עולם הפופ מעולם לא שמע את עולם הפופ ככזה, זה כאילו שאתה מסתכל על תצלום של עצמך, ומסתכל על איזו עניבה לבשת או אם אתה נראה טוב בתצלום, אבל כל אחד אחר פשוט יצלם את התמונה ויגיד ‘הו, זה טוב, זה תצלום של טוני’, אתה יודע, אנחנו תמיד רק חושבים על עצמנו כעל כותבי שירים קטנים ומאושרים, רק רוקרים קטנים, אתה יודע, רק מנגנים בלהקת רוק, אבל זה נהיה חשוב יותר מזה, במיוחד אחרי שהגענו לאמריקה …וקיבלנו תארים מהמלכה. כשהיינו בסיבובי הופעות, כולם היו במעין פיק של היסטריה, במקום לחשוב רק ‘או, זה נחמד …’. יכולנו להשתמש בהיסטריה הזו, אבל אין לנו ולא היה לנו שום רצון איפשהו בראש להשתלט על העולם. זה היה היטלר – זה מה שהוא רצה לעשות. קיימת תשוקה לקבל כוח על מנת להשתמש בו לטובה. כאשר יש לך כוח, אתה חייב להשתמש בו לטובה! כמו כל אחד אחר, אנחנו קוראים את העיתונים … אנחנו עוברים את כל הדברים שרוב האנשים עוברים, אז כשרוצים להגיד משהו בזמן מסוים, זה נוח להיות כותב שירים, אתה יכול לשים את האצבע שלך על העניין”. הנה אוסף של כל הקטעים בהם מופיע מקרטני: יום לפני כן, הושק הבוטיק השני של חברת אפל ובמסיבת ההשקה נראים בציבור לראשונה הזוג הטרי ביותר ג’ון ויוקו שרק 3 ימים קודם לכן, ב 19 במאי,בילו את ליל ההקלטות הקדחתני שהניב את האלבום Two Virgins ועוד כמה דברים. גם פאטי בויד וג’ורג’ הריסון הגיעו להשקה. יום לאחר הראיון של מקרטני, ב 24 במאי 1968, נפגשים ארבעת חברי הביטלס בביתו של ג’ורג’ הריסון על מנת להקליט דמואים לאלבום החדש שלהם. הוקלטו בו 27 דמואים לשירים שנכתבו חלקם בהודו, מתוכם 19 עלו לגמר ונכללו באלבום הלבן. עבור סרטו של טוני פאלמר, התראיינה בנוסף גם לואיז, אמו של ג’ורג’: “אנחנו כבר לא רואים את ג’ורג’ כמו פעם, הוא בנסיעות כל הזמן. ברור שברגע שהוא חוזר הוא ישר מגיע לבקר אותנו, ואנחנו אותו. אנחנו ממש קרובים. אנחנו מקבלים מכתבים עכשיו מכל מיני חלקים בעולם, לא מעט מיפן ואמריקה כמובן מדינות “מסך הברזל” החלו גם לכתוב לאחרונה. משהו כמו 200 – 250 מכתבים לשבוע. ג’ורג’ אומר שאני יותר פופולרית ממנו עכשיו , הוא ממש צוחק על זה, במיוחד כשהוא קורא אותם ורשום שם “אמא יקרה.., הוא תוהה מי אלה..” ג’ון עם לואיז אימו של ג’ורג’ בפרמיירה לסרטם הראשון של הביטלס – 1964 רינגו התראיין לסרט, כשהוא נמצא באולפן ההקלטות גם כן: “יותר כיף לשמוע תקליט שיש בו סאונד שאתה לא מכיר שנובע מכל מיני כלים. משהו שקורה כאן באולפן, אני לא ממש יכול לומר איך כי יש לנו איש מיוחד שעושה את זה, ואז הגיטרה הופכת לפסנתר, ואז תשאל למה לא להשתמש בפסנתר במקום? בגלל שהפסנתר נשמע כמו גיטרה”. ג’ורג’ מרטין אמר בסרט: “אתה יכול לחתוך, לערוך, או כמובן להאיץ או להאט את ההקלטה, להכניס קטעים מהופכים, להכניס קולות אלקטרונים שאולי תוכל לשחזר בהופעה חיה. תוכל להשתמש בקומבינציות של כלים שלגמרי לא מאוזנים, אתה כבר תאזן אותם. תוכל לשים חליל עדין לצד כלי נשיפה דרמטי ואז לחתוך את הסליל, לזרוק באוויר את החתיכות, לסדר אותם מחדש כמו טלאים, וזה אחד הדברים שאפשר לעשות בהקלטות, ואת זה אי אפשר לבצע לייב כי זה להמציא מוסיקה תוך כדי תזוזה”. דרק טיילור בסרט: “המנהל (אפשטיין), בא אליי ואמר ‘הנכים מוכנים’, שאלתי ‘מוכנים למה? עבור הביטלס?’ הוא אמר ‘כן’. ‘מה הם רוצים? ‘, ‘הם לא יכולים לזוז, אז אולי אם הביטלס יטפחו עליהם, זה יהיה מספיק’, יפרסו את ידיהם עליהם או משהו. משהו כמו תריסר אנשים ישובים בכיסאות גלגלים חיכו שם והם פשוט צעדו ונגעו בהם ואמרו “נתראה…”. הנה כל הקטעים שקשורים לביטלס: למעמיקים, הנה כל הסרט לא באיכות הכי טובה, אך זה מה שמצאנו. #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #זאפה #TheWho #יוקואונו #apple #BBC #פאטיבויד

אנחנו יודעים שאתם קוראים את הבלוג שלנו בגלל המאמרים, אבל היום בכל זאת נתרכז בתמונות של נערי האמצע האהובים עלינו. בחיפוש אחר חומר על נושא מסוים, מצאתי כתבה באתר הMirror ובה תמונות מהממות של ארבעת המופלאים. הייתי משוכנע שתאהבו אותם אז הנה הם לפניכם. אז הבה נתחיל: 1) ג’ון הפרחח מנסה לפתות את גברת הריסון בתמונה הזו מיולי 1964. מזל שג’ורג’ ילד טוב והזהיר אותה מפניו מבעוד מועד. 2) ג’ון ופול עם מודל התפאורה לתוכנית שיוחדה להם “המוסיקה של לנון ומקרטני”. 3) גם לוחמי שלום צריכים שיתפיחו להם את הכריות. 4) ג’ון וג’ורג’ נלחמים למוות במהלך טיול לטירת דרומולנד באירלנד במרץ 1964. 5-6) מעודדים שתייה בכמויות מופרזות. מזל שלא נתנו להם להגיע לארץ ולהשחית את הנוער הנפלא שלנו. 7) לרינגו נמאס להיכנס שוב ושוב לכלא במשחק המונופול השבועי, אז הוא פרש והלך לעשן. ככה זה כשלא יודעים להפסיד בכבוד. 8) ג’ורג’ מודאג מהגידולים הבלונדיניים שצמחו לג’ון על הראש. הוא כנראה מודאג כל כך עד שלא שם לב שהוא עדיין בפיג’מה. 9) דיוקן האמן כמי שהולך להכניס אגרוף לליצן שלשמאלו. 10) פול, מרתה ולהקת Black Dyke Mills Band, מקליטים ב30 ביוני 1968 סינגל שיצא בלייבל של אפל. בצד הראשון לחן של לנון ומקרטני. כלומר של מקרטני. בצד השני גרסה אינסטרומנטלית של “צוללת צהובה”. 11) האם זהו העולם אחרי שואה גרעינית? ברור שלא. אתם לא רואים שיש שם אשה שנראית בריאה לחלוטין? זה בסך הכל נמל התעופה בסן פרנסיסקו אחרי שלמעלה מ-1000 מעריצים באו לקבל את פני הביטלס ב-21 באוגוסט 1964. 12) סר פרנסיס דרייק בהומא’ז לרינגו סטאר, המתופף המפורסם של להקת החיפושיות. מתוך תוכנית הטלוויזיה Around The Beatles שצולמה ב28 לאפריל, 1964. 13) “ידעתי שהייתי צריך להישאר שוליית חשמלאי.” 14) עם מייק וברני וינטרס וצ’יטה ריברה במהלך חזרות ל-Blackpool Night Out Show ב-19 ביוני, 1964 15) 17 בנובמבר 1963 יזכר תמיד כיום בו החלה האיבה בין ג’ורג’ לג’ון ופול, לאחר ששניים אלה המליצו לו להמר את כל כספו על מכונית מספר 7, בעוד שהם הימרו על מכונית 13. המהלך הוביל לפשיטת רגל של ג’ורג’ שגררה פרישה מהלהקה והידרדרות לתפקיד השעון הדובר הבריטי. 16) מקרטני מקבל קצת עזרה, כשהוא נכנס מכניסה צדדית לתאטרון העתיד בסקרבורו ב-9 באוגוסט 1964. 17) במהלך איסוף צעצועים לבית יתומים, 2 בנובמבר 1964. פול, כרגיל, אלים כשלא מנגנים בדיוק כמו שהוא רוצה. 18) ג’ורג’ מבקר את אביו ב-7 בדצמבר 1963, כשפתאום הוא מבחין במצלמה ומתחיל לתת את המונולוג הקבוע שלו – האם אין לביטל עיניים? אין לביטל ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו ג’רי והפוסעים, מאותו הלחם אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותו – לא יזוב דם? אם תדגדגו אותו – לא יצחק? אם תרעילו אותו – לא ימות? ואם תתעללו בו – האם לא יקום ויעזוב את הלהקה באמצע הקלטת הלבן הכפול, יחזור מלא טינה וייחל למותה של הלהקה הזו כבר? End Scene. 19) הצילו, קר לי. 20) מיאמי ביץ’, 18 בפברואר 1964. פול בודק אם באמריקה העיניים נמוכות יותר. 21) חיי משפחה למופת עם אבא ג’ון, אמא יוקו, הבן ג’וליאן והבת קיוקו. 22) 10 בדצמבר 1968. ג’ון ויוקו זורקים על עצמם משהו והולכים לאולפן טלוויזיה שעוד לא נמאס לו מהשטויות שלהם. 23) איזה חברה לייצים 1 – 10 ביולי 1964. לוקחים לתזמורת המשטרה את כלי הנגינה שלהם. איך הם חושבים על הדברים המצחיקים האלה? 24) איזה חברה לייצים 2 – 10 ביוני 1963 בברמינגהם. זה מצחיק כי הביטלס חובשים קסדות משטרה. קסדות!!! איך הם חושבים על הדברים המצחיקים האלה? 25) פברואר 1964 בסנטרל פארק. מפחדים שהפאה תעוף. 26) אמא של ג’ורג’ ממרקת את מכוש הדלת, כדי שפעם הבאה שג’ורג’ יבוא לשאת את נאום שיילוק, כניסת הבית לא תראה מוזנחת כל כך בעיתונות. 27) רינגו חולק סיגריה. הכי נעים זה למות ביחד. 28) אודישן מה-28 באפריל 1964, לערוץ לולי. 29) מסדרים את הביטלס לאחר שהוקפאו בשעווה, רגע לפני שמעבירים אותם כדי שיקשטו את קירותיו של ג’אבה. 30-31) רינגו וג’ורג’ נהנים בזמן המדידות שנעשות עבור בובות השעווה שמכינים למוזיאון מאדם טוסו ב-12 במרץ 1964. 32) I used to be cruel to my woman I beat her and kept her apart from the things that she loved . 33) הביטלס נבחנים לתפקיד חניבל לקטר. אבל גם יכול להיות שאלה פשוט מסכות נגד זיהום אוויר שהם לבשו לפני ההופעה במנצ’סטר ב-7 בדצמבר, 1965. וזהו להיום. נהנתם? שתפו אותנו בתגובות. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס

ב 1959 פול התחיל לכתוב מנגינה אינסטרומנטלית על גיטרת הזנית’ הראשונה שלו. המנגינה בסגנון הצרפתי, נכתבה בעיקר כדי להרשים בנות במסיבות תוך כדי מלמול מילים חסרי משמעות שנשמעות כאילו בשפה הצרפתית. “היה בחור בשם אוסטין מיטשל שהיה אחד המורים של ג’ון בבית הספר לאמנות. הוא היה עורך מסיבות מדי פעם בביתו וזו הייתה הזדמנות מעולה להתחיל עם בחורות – מה שהיתה המטרה העיקרית של כל שנייה באותם שנים. ישבתי שם בפינה מהורהר, מנגן את המנגינה הצרפתית הזו. נהגתי להעמיד פנים שאני יודע לדבר צרפתית, מפני שכולם רצו להיות כמו סשה דיסטל או ז’ולייט גרקו … אז נהגתי לשבת ולמלמל. ניסיתי להיות חידתי כדי לגרום לבחורות לחשוב, ‘מי הבחור הצרפתי המעניין הזה שבפינה?’ וג’ון ידע שזו אחת מהתחבולות שלי”. פול הצעיר עם גיטרת האפיפון זנית’ סגנון הפריטה בה משתמש מקרטני הצעיר בקטע הזה נלקח ישירות מקטע של צ’ט אטקינס הגיטריסט האגדי האמריקאי שבין היתר היה יועץ לחברת גרטץ’ שעיצבה כמה ליינים של גיטרות בהשראתו בניהן הגרטץ’ ג’נטלמן עליה ניגן ג’ורג’ הריסון. הקטע ששמע מקרטני נקרא “טרמבון” והחידוש מבחינתו היה לשמוע נגינת ליין בס יחד עם המנגינה על הגיטרה, משהו שהשתייך יותר לעולם הנגינה הקלאסי ולא לעולם הרוקנ’רול. הנה הקטע “טרומבון” בכיתוב באנגלית Trambon: באחד הבוטלגים מופיע קטע שנטען כי הוא הקלטה של מקרטני מ 1963 ובה הוא נשמע כביכול מנגן את הקטע האינסטרומנטלי שכתב.גם אם הקטע לא אותנטי (כולי תקווה שכן) אפשר להבין ממנו מהו סגנון הפריטה שהשפיע וסחף את מקרטני בכתיבת הקטע האינסטרומנטלי הזה. הקטע נזנח בצד ומקרטני וחבריו היו עסוקים בלכבוש את העולם. ב 1965 נזכר מקרטני בקטע הקטן הזה עם מעט עזרה מידיד. פול סיפר: “ג’ון בא אליי ואמר, ‘אתה זוכר את הקטע הצרפתי שהיית עושה במסיבות של מיטשל?’, אמרתי שכן. הוא אמר, ‘טוב, זו מנגינה טובה. אתה צריך לעשות איתה משהו’. תמיד חיפשנו מנגינות, כי אז עשינו הרבה אלבומים ובכל אלבום היו 14 שירים ועוד סינגלים, אז היינו צריכים הרבה חומר”. כשמבקר מקרטני יחד עם חברתו דאז ג’יין אשר בפורטוגל ביוני 1965, הוא עדיין נאבק עם המילים שיתאימו למנגינה. מיוריאל יאנג, שדרנית ברדיו לוקסמבורג הבריטי, אצלה ביקרו פול וג’יין בבית החופשה שלה בפורטוגל סיפרה: “הוא ישב על הספה שלנו עם ג’יין וניסה למצוא את המילים. זה לא היה Michelle, ma belle בהתחלה. הוא שר Goodnight sweetheart ואחר כך Hello my dear. הוא כל הזמן חיפש משהו שיתאים לקצב”. פול וג’יין ביוני 1965 בחופשה בפורטוגל כשהם חוזרים מהחופשה בת השבועיים, נזכר מקרטני שאשתו של איוון ווהאן חברו הטוב מבית הספר,הזכור לטובה על כך שהציג את מקרטני לראשונה בפני לנון ב 1957, היא מורה לצרפתית. בשבוע שעבר חגגנו את יום הולדתו של מקרטני, איוון חברו, נולד בדיוק באותו היום ואילו היה חי היה חוגג גם הוא יום הולדת 76, אך לצערנו הוא נפטר ב 1993 ממחלת הפרקינסון. באסופת שירה שהוציא מקרטני בספר Blackbird Singing ב 2001 הוא הקדיש לאיוון פואמה מרגשת בשם Ivan. Two doors open On the eighteenth of June Two babies born On the same day In Liverpool One was Ivan The other—me We met in adolescence And did the deeds They dared us do Jive with Ive The ace on the bass פול ואיוון ווהאן ב 1968 He introduced to me At Woolton fete A pal or two And so we did A classic scholar he A rocking roller me As firm as friends could be Cranlock naval Cranlock pie A tear is rolling Down my eye On the sixteenth of August Nineteen ninety-three One door closed Bye bye Ivy הספר Blackbird Singing מ 2001 בחזרה ל 1965. אשתו של איוון, ג’אן נזכרה: “הוא שאל אותי אם אני יכולה לחשוב על שם של ילדה צרפתיה עם שתי הברות, ואחר כך תיאור של הילדה שיתחרז עם שמה.הוא ניגן לי את המקצב על הגיטרה, ואז באתי עם ‘מישל, מא בל’ (מישל יפה שלי), שלא היה ממש קשה לחשוב על כך. אני חושבת שכמה ימים מאוחר יותר הוא התקשר אלי ושאל אם אני יכולה לתרגם את הביטוי ‘אלה מילים שיכולות ללכת יחד טוב’ ואמרתי לו שזה צריך להיות sont les mots qui vont tres bien ensemble”. פול אגב שלח לה כסף לאחר כמה שנים על עזרתה בשיר. עכשיו כשהשיר כמעט ועומד במקום, לפול עדיין חסר משהו. לנון טען בראיון ב 1980 שפול שאל אותו ,’איך אני מתקדם מכאן?’, לנון מציע להכניס משהו מעט בלוזי בסגנון השיר של נינה סימון I put a spell on you כדי שיהווה סוג של מידל אייט לשיר. מקרטני מוסיף את הקטע בו הוא שר: I love you, I love you, I love you והשאר היסטוריה. ב 3 בנובמבר 1965, כשמחצית ממכסת ההקלטות לאלבום Rubber Soul כבר מאחוריהם, מגיעים הביטלס לאולפן כדי להקליט את יצירתו הותיקה של פול Michelle. הליין אפ לחלק הראשון של סשן הקלטות היה:פול באקוסטית, לנון בגיטרה קלאסית ספרדית תוצרת יד שרכש בספרד,הריסון בגיטרת 12 מיתרים אקוסטית ורינגו בתופים. למזלנו מסיבה לא ברורה צולמו תמונות רבות באותו היום באולפן מה שהשאיר תיעוד הולם ויפה לעבודה על השיר באולפן. עושים חזרה באולפן על מישל – או סתם פוזות למצלמה ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן ה 3 בנובמבר 1965 – מקליטים באולפן הפסקת האוכל גררה גם משחק קלפים הביטלס לאחר לא מעט חזרות, מצליחים לבצע בטייק אחד את הטרק הבסיסי לשיר שכלל את התופים והגיטרות האקוסטיות והקלאסית. הטרק הזה נדחף לערוץ הראשון מתוך הארבעה שהיו בקונסולה, ומהר מאוד מתמלאים גם 3 הערוצים האחרים יחד עם השירה של פול בערוץ השני, ובהרמוניות שאירגן ג’ורג’ מרטין – לערוץ השלישי. ההרמוניות הוכפלו לערוץ הרביעי כדי לקבל יותר נפח וסאונד עשיר. זהו אגב השיר היחידי ב Rubber Soul שהצריך את כל ארבעת הערוצים. לאחר הפסקה לארוחת הערב שהביא מל אוונס, חוזר פול לעבוד ומקליט את ליין הבס לשיר – הסתכלו בתמונות מהאולפן ותיווכחו שגיטרת הבס עליה מנגן מקרטני היא לא ההופנר המיתולוגית אלא גיטרה מסוג ריקנבאקר שקאפו (מכשיר המקצר את צוואר הגיטרה ובכך מעלה את סולם הנגינה) נמצא על השריג החמישי שלה. פול סיפר: “מעולם לא ניגנתי את קטע הבס הזה עד שהייתי צריך להקליט אותו. בס לא היה כלי שישבת ושרת אתו. אני זוכר שלנגן את ששת התווים הראשונים בבס על האקורדים היורדים של מישל היה רגע גדול בחיי.אני חושב שהיה לי מספיק ניסיון מוסיקלי אחרי שנים של נגינה והבנתי שאני יכול לעשות את זה. זה טריק מוכר למדי. אני בטוח שנגני ג’אז עושים את זה”. ג’ורג’ תרם גם הוא לשיר כשחיבר את קטע הסולו המוביל של הגיטרה והקליט אותו על מנת לסגור את השיר. כחודש בדיוק לאחר מכן, יוצא לאור האלבום Rubber Soul בבריטניה ושלושה ימים אחר כך בארה”ב בגרסתו המוזרה.השיר הפך להיט בתחנות הרדיו בארה”ב, מה שגרם לחברת קפיטול למהר ולסחוט את הלימון עד תומו – הם הדביקו על גבי התקליטים מדבקה בה נאמר: “הקשיבו לפול שר את מישל בביצוע המקורי של הביטלס”. עטיפת האלבום האמריקאי עם המדבקה בטח חשבתם שאת הפוסט נסגור עם הקטע הבנאלי של פול עומד ושר את השיר בבית הלבן מול אובמה ואשתו מישל. אין לנו שום כוונה לעשות דבר כזה. #גורגמרטין #איווןווהאן #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #גייןאשר #אדיקוקרן #צטאוקינס

בשבוע שעבר דיברנו על אלבום הסולו הראשון של מקרטני שיצא ב 1970 שחלקו השני שהיה אמור להתפרסם היום מתעכב מעט ונפרסם אותו ברגע שיהיה מושלם. האלבום ההוא כאמור הוקלט כל כולו על ידי מקרטני שניגן בכל הכלים כשהוא מאלתר ומדביק פיסות של מנגינות וקטעים שכתב, הכל לכדי יצירה אחת. כבר בסוף 1966 אחרי שעבד עם ג’ורג’ מרטין על פסקול הסרט The Family Way אמר מקרטני: “אני אוהב את הרעיון של לעשות משהו לבד, סולו, רק לשם שינוי, כי כל מה שעשינו עד עכשיו היה יצירה של מפלצת בעלת ארבע ראשים”. את הרעיונות האלו שהביא מקרטני לשיא באלבום “מקרטני”, הוא כבר מתחיל לעבד במוחו שנה וחצי לפני תחילת ההקלטות של האלבום. את הניצנים אפשר לראות כבר בזמן ההקלטות לאלבום הלבן וליתר דיוק בערב אחד מוזר ב 20 באוגוסט 1968, בו מנצל מקרטני שעת כושר לניסוי כלים ולרעיונות חדשים. בואו נתחיל את התכנית “לילה באולפן” עם פול מקרטני. ב 20 באוגוסט 1968 נקבע סשן הקלטות מבעוד מועד. למרות זאת מחליט הביטל השקט ג’ורג’ הריסון, בהחלטה רגעית, שקטה ומהירה לצאת לכמה ימים של חופשה בלתי מתוכננת ביוון יחד עם פאטי כשאליהם מתלווה המלווה הקבוע מל אוונס. הסשן שהיה אמור להתרחש יום קודם ב 19 באוגוסט בוטל עכב כך, אך ג’ון מחליט למרות העדרותו של ג’ורג’ להתכנס באולפן למחרת ולסיים את העבודה על Yer Blues שלו ומצרף אליו את רינגו להשלמות הנדרשות. לאחר כחצי שעה מצטרף גם פול והם צופים יחדיו ביצירת מיקס המונו ל Revolution 9 עליה עומל קן סקוט. לאחר מכן בשעה 8 בערב, נשאר פול באולפן לבדו וממשיך בעבודה על Mother Nature’s Son הנפלא שלו שהוקלט בתחילת החודש ב 8 באוגוסט. הוא מוסיף עוד גיטרות, תוף טימפני ואת תוף הבס. לשיר הזה מגיע פוסט נפרד ולכן לא ארחיב עליו יותר מדי. ארבעה נגני כלי נשיפה הוזמנו על ידי ג’ורג’ מרטין שלא נכח באולפן באותו היום על מנת לנגן את התזמור שכתב לשיר. מקרטני שממתין להם באולפן, מתחיל לנגן קטע על הפסנתר שקיבל את הכינוי Etcetera או “וכולי” בעברית צחה. לאחר מכן הוא מקליט אותו בעזרת הטכנאי קן סקוט וכשהוא מסיים הוא נכנס לחדר הבקרה כדי לשמוע את התוצאה. אלן בראון, טכנאי שנכח גם כן באולפן סיפר: “זה היה שיר יפה מאוד. אני זוכר שזו היתה בלדה עם המילה etcetera שחזרה כמה פעמים. שמעתי את הקטע רק פעמיים: כשהוא הקליט אותו ובפלייבק. ההקלטה נלקחה משם ומעולם לא שמעתי עליה יותר”. פול עצמו זכר שהוא כתב את השיר כשהוא חשב שמריאן פית’פול תקליט אותו: “הכרתי את מריאן כך שזה היה טבעי שאצטרך לכתוב לה שיר בשלב מסוים. כתבתי שיר אבל הוא לא היה ממש טוב.אני חושב שזה טוב שהוא לא יצא. אפילו אז נדמה לי שאני זוכר שחשבתי שזה לא ממש טוב. אחרי הלהיט שלה “As Tears Go By” חשבתי שאולי היא מחפשת משהו כמו Yesterday, משהו קצת יותר נוקב, יותר בארוקי. חשבתי, טוב, זה באמת כל מה שיש לי כרגע, אני אשלח אותו ואני מקווה שהכול יסתדר, ואולי הם יכניסו לזה משהו בסגנון בארוק וזה יעשה את זה בסדר. היא בסוף הקליטה את Yesterday, הם בטח חשבו, טוב, לפחות זה יותר טוב ממה שהוא שלח”. 1965 בחנות הספרים של גלריית האינדיקה – משמאל לימין – בארי מיילס שיכתוב את הביוגרפיה של מקרטני many years from now), האמן ג’ון דונבר, מריאן פית’פול, פיטר אשר ופול מקרטני. הנה מריאן פייתפול עם Yesterday: אצל מקרטני תמיד יש עוד צד לסיפור. כמה חודשים אחורה, ב 30 ביוני 1968 מפיק פול סינגל להרכב כלי נשיפה ותיק מיורקשיר בשם Black Dyke Band. הוא נותן להם מנגינה שכתב בעלת השם המוזר Thingumybob. הגרסה הרווחת היא שלמעשה באותו סשן בזמן שהמתין לנגנים, פול ניגן בעצם גרסה של Thingumybob עם עוד תוספות של מילים וזהו בעצם etcetera. עטיפת הסינגל Thingumybob שיצא באפל בספטמבר 1968 מתוך הפקת הסינגל Thingumybob ל Band Black Dyke ב 30 ביוני 1968 הסינגל הזה שהוקלט ל Black Dyke Band היה הרביעי בסה”כ שיצא בחברת אפל ותוייג כ APPLE 4. מצדו השני של התקליטון הוקלטה גרסה שלהם ל yellow submarine: קצת לפני סיום העבודה על Mother Nature’s Son נכנסים שוב ג’ון ורינגו לאולפן ועל כך סיפר הטכנאי קן סקוט: “פול היה למטה במסדרון עם נגני כלי הנשיפה. הכול היה נהדר, כולם היו במצב רוח מרומם. זה הרגיש ממש טוב. פתאום נכנסו ג’ון ורינגו פנימה, והייתה הרגשה שהיית יכול לחתוך את המתח בסכין.פשוט שינוי מיידי. זה היה ככה במשך עשר דקות ואז ברגע שהם עזבו זה הרגיש נהדר שוב. זה היה מוזר מאוד”. בטח חשבתם שאחרי סשן מוצלח בו הוא מסיים את העבודה על שיר נפלא כמו Mother Nature’s Son ילך פול שמח וטוב לב לביתו. ברור שלא. כבר לפנות בוקר באולפן ופול נזכר בקטע שטות שהמציא ברישיקש שאותו היו כולם שרים יחדיו.הוא מחליט לצאת מהראש של עצמו ולנסות לעבוד בצורה קצת אחרת. רישיקש 1968 “הייתי במצב רוח ניסיוני, ולכן אמרתי, ‘מה אני יכול לעשות ?’.,ניגנתי על הגיטרה והתחלתי לשחק עם הערוצים. זה היה ביתי מאוד, זו לא היתה הפקה גדולה בכלל. פשוט המצאתי את הקטע הקצר הזה ואז לאט לאט התחלתי להוסיף עליו כל מיני שכבות ותופים והתחלתי למשוך במיתרים בפראות ולהקליט את זה. קראתי לקטע “Wild Honey Pie”, סתם כרפרנס לשיר השני שכתבתי עבור האלבום הלבן שנקרא Honey Pie. זה היה קטע ניסיוני קטן לחלוטין”. למה הוא נכנס לאלבום הלבן? זה ההסבר של פול: “זה היה רק קטע אינסטרומנטלי שלא היינו בטוחים מה לעשות אתו, אבל פאטי בויד אהבה את זה מאוד, אז החלטנו להשאיר אותו באלבום”. 53 השניות הללו שובצו מיד אחרי Ob-La-Di, Ob-La-Da, ומהוות סוג של פילר בינו ובין השיר הבא באלבום The Continuing Story Of Bungalow Bill. נסיים עם גרסה של הפיקסיז שב 1988 הקליטו קאבר רוקי לקטע הזה של מקרטני. #MotherNaturesSon #TheFamilyWay #Yesterday #מריאןפיתפול #mccartney #Etcetera #BlackDykeBand