שבוע חדש ומצוין לכולכם. את השבוע הזה נקדיש לאחד, סר פול מקרטני שמו, שחוגג מחר את יום הולדתו ה 76. מה נאחל לו ? עושר (יש לו), בריאות ואושר (טפו טפו טפו), ואלבום חדש ומצוין (ממש תיכף נדע…). אז איך הכי טוב לפתוח שבוע שכזה ? כמובן שעם החלק החמישי של סדרת הפוסטים הבלתי ניתנת לעצירה “תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966”. להזכירכם אנחנו נעזרים בספרו של ר. גארי פטרסון שכתב את The Walrus was Paul שיצא ב 1994. למי שלא שמע ולא ידע, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בחלק הראשון בסדרה חזרנו ל 1969 השנה בה התפתחה תאוריה מוזרה ומסקרנת, אותה חשף סטודנט בשם טום בשעה שהתקשר אל תחנת רדיו בדטרויט ושטח בפני השדרן ההמום את מה שחשב שגילה – פול מקרטני מת בשנת 1966 והוחלף בידי כפיל. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, ראינו איך הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה, ומייצרים תאוריה חדשה משלהם כשהם שותלים רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי”, ונוכחנו שהביטלס מסרבים לתת לסיפור לגווע. בחלק הרביעי, הביטלס בצל החיכוכים ואי ההסכמות, ממשיכים ושותלים רמזים על גבי השירים עצמם ומכיוון שעטיפת האלבום היא חלקה וללא תמונות, מצורף פוסטר עם קולאז’ תמונות שונות ומשונות שממשיכות ללבות את התאוריה. בחלק החמישי נבדוק האם הביטלס ממשיכים הלאה עם הסיפור גם כשדי ברור שהקריירה שלהם מתקרבת לסופה. היום: “אבי רואד” או “אחד ועוד אחד ועוד אחד הם שלושה“. מכיוון שהחומר לאלבום Let it be ישב לא בשימוש באולפן, הביטלס תכננו תכניות למה שיהיה האלבום האחרון המוקלט שלהם. פול ניגש לג’ורג’ מרטין ושאל האם הם יוכלו לעשות אלבום בצורה בה עשו אלבומים בעבר. מרטין נזכר שהיה מופתע מהצעתו של פול, אך הסכים כל עוד חברי הלהקה יאפשרו לו להפיק את האלבום בדרכו כשהם בוטחים בו לגמרי בכיוון אליו הוא יוביל. תחת הדרכתו של ג’ורג’ מרטין, אבי רואד הוקלט במהירות והעלה זיכרונות מההתרגשות המוקדמת שהביטלס יצרו בתקופה שלפני האלבום סרג’נט פפר. למרות שהקסם היה קיים, לצידו היה גם מתח שלבסוף פירק את הביטלס לגורמים. הקונפליקט גדל בין חברי הלהקה אבל עכשיו היה ממש מורגש בין לנון למקרטני. נראה כאילו אבי רואד התחלק בין שירי הרוקנרול הפרימיטיביים של לנון והקטעים המופקים של מקרטני. מרטין נהנה לעבוד עם פול כשהם מפתחים יחד פופ תזמורתי שהיה האנטי תזה לאנרגיה הבסיסית והיצרית של ג’ון. למעשה אבי רואד הפך לעוד פשרה. ללנון ניתן הצד הראשון על מנת להציג את שיריו כשהמלודיות העדינות של פול מעטרות את הצד השני ומשקפות את השותפות היצירתית בין ג’ורג’ מרטין לפול. מקרטני נזכר במתח בהקלטות כשהוא התראיין עבור מגזין Life ב 16 באפריל 1971. פול הרגיש שג’ון מתעניין עכשיו בלבצע את היצירות של עצמו בלבד. בראיון אחר עבור מגזין ה Musicain באוקטובר 1986, מקרטני הודה שהיה מעט בוסי או ניסה ל”הפיק” את שאר חברי הלהקה. מסתבר ששאר החברים לא חסכו ממנו את ביקורתם, וטרחו להזכיר לו את מקומו ושלחו אותו “לעזאזל”. בנקודה הזו פול מבין שהוא הפך להיות שחצן ומתחיל לשמור את דעותיו לעצמו. אחרי הכל ג’ורג’ מרטין הוא המפיק של האלבום. למרות כל זאת ,כשהסשנים החלו להתארך ולהפוך סטריליים מדי, לאחר כמה ימים ניגש רינגו לפול ואמר לו: “יאללה….בוא תפיק!”, ובנקודה הזו שאר חברי הלהקה מבינים שפול מקרטני הוא עכשיו שילוב של כותב, מוסיקאי ועכשיו גם מפיק. המתח בין ג’ון לפול המשיך להתעצם. ערב אחד, בזמן ההקלטות לאבי רואד, פול התקשר לאולפן והודיע שהוא לא יגיע וזאת על מנת לחגוג את יום הפגישה השנתי שלו עם לינדה. הזוג תכנן ערב רומנטי יחד. לנון רתח. הוא הגיע לביתו של פול בקאבנדיש אבניו 7 כשהוא צורח על פול ומאשים אותו בגרימת נזק לשאר חברי הלהקה. הסצנה הסוריאליסטית הזו מסתיימת כשג’ון מרסק את אחד מהציורים המקוריים שהוא עצמו נתן לפול והיה תלוי בביתו. מאבי רואד שוחרר סינגל על מנת להכניס כסף לחברת אפל. המהלך נעשה בהתעקשותו של אלן קליין ובאופן מפתיע נבחר something של ג’ורג’ הריסון לצידו הראשון של הסינגל. לנון מאוחר יותר התייחס לשיר הזה כיצירה הטובה ביותר באלבום. פרנק סינטרה הלך רחוק יותר כשהוא הכתיר את something לשיר האהבה הגדול ב 50 השנים האחרונות. השיר היה כה פופולארי שנעשה בו שימוש בפרסומת טלוויזיה עבור חברת המכוניות קרייזלר בסוף 1987 ותחילת 1988. זה היה בערך באותו הזמן בו חברת נייק שילמה לחברת קפיטול 250 אלף דולר כדי להשתמש בשיר Revolution בפרסומת טלוויזיה שלהם. הקונספט הזה של שירי הביטלס בפרסומות נתקל בדעות מעורבות. יוקו האמינה שנייק צריכים להשתמש בשיר של הביטלס ושהשירים של ג’ון לא צריכים להיות חלק מכת של קדוש מעונה. הילדים של היום צריכים גם כן ליהנות מהם. מקרטני הצהיר: “לא הצלחתי ממש להחליט…באופן כללי אני לא אוהב את זה, במיוחד עם החומר של הביטלס. אולי כשיעברו עוד 20 שנה יהיה יותר נוח לעשות זאת”. אבי רואד יצא לאור ב 26 בספטמבר 1969 בבריטניה וב 1 באוקטובר 1969 בארה”ב, שם נכנס למקום ה 178, קפץ למקום הרביעי כבר בשבוע הראשון והגיע למקום הראשון בשבוע אחר כך – שם הוא נשאר 11 שבועות. הוא נשאר בשלושים המקומות הראשונים למשך 31 שבועות. סה”כ המכירות העולמיות מוערך ב 10 מיליון עותקים עד לסוף 1980. מכל האלבומים של הביטלס שהכילו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני , אבי רואד היה מבשר הרעות מכולם. עטיפת האלבום הכילה תמונה שצולמה באבי רואד בשעה 10 בבוקר ב 8 באוגוסט 1969. בספר John Lennon: One Day at a time שיתף אנתוני פאווסט שהיה סוג של עוזר ללנון וסייע בצילום העטיפה לאבי רואד, את הסיפור מאחורי עטיפת האלבום: הוא סיפר שפול מקרטני הגיע ללא נעליו וכולם חשבו שזה מאוד משעשע. הוא התגורר רק מעבר לפינה אבל הוא החליט שזה יהיה בסדר עבור צילום העטיפה. הצלם איאן מקמילן כיוון את המצלמה למרכז אבי רואד שהיה ממש מחוץ לכניסה לאולפנים. המשטרה עצרה את התנועה כשהביטלס הילכו על מעבר החצייה. התהלוכה הזו בוצעה 3 או 4 פעמים וכשהסתיימה מלאכת העטיפה הקדמית, מקמילן ופאווסט נסעו לאורכו של אבי רואד כשהם מחפשים את תפאורה נכונה עבור העטיפה האחורית. מקמילן רצה להציב את השלטים שיהיו על קיר לבנים ישן ומרופט. כשנמצא הלוקיישן המתאים, הוצבה המצלמה וסדרה של תמונות צולמו. לפי אנתוני פאווסט, מקמילן ממש התעצבן כשנערה שלבשה שמלה כחולה פשוט עברה באחת מהתמונות. כשפותחו התמונות, הביטלס בחרו דווקא את התמונה הזו של הנערה המסתורית בכחול עבור העטיפה האחורית של האלבום. פול היה מאוד פעיל בבחירת התמונה הספציפית הזו וכינה אותה המעניינת ביותר מכולם. הצילומים לאלבום נתנו עוד דלק למדורה עבור אלו שחיפשו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני. ארבעת הביטלס מהלכים על מעבר החצייה נראה כמו משהו סימבולי לתהלוכת לוויה. מאחר שלנון היה לבוש כולו בלבן נאמר שהוא מייצג את הכנסייה או סמל לאבל כפי שהיה מקובל בחלק מהתרבויות המזרחיות. רינגו שהיה הבא בתור, היה לבוש כולו בשחור וסימל את הכומר שהילך אחר הכנסייה. מקרטני שהילך אחרי רינגו, היה יחף עם עיניו עצומות. בתרבויות שונות המתים היו נקברים ללא הנעליים. מעריצי התאוריה הניחו שמדובר במתחזה של מקרטני. פול הזה אחז סיגריה בידו הימנית כשכל מעריץ ביטלס ידע שמקרטני הוא שמאלי. המתחזה לא היה בסנכרון עם שאר חברי הלהקה שהיו מסונכרנים להפליא בצעדיהם – כל אחד מהם הובל על ידי רגל שמאל כשמקרטני מובל על ידי הימנית. מקרטני נזכר בסצנה עבור התמונה הזו בראיון עבור הרולינג סטון ב 1973. הביטל היחף אמר שהיה זה יום חם בלונדון ופשוט לא התחשק לו לנעול את נעליו. הוא גם אמר שזו סה”כ תמונה תמימה ש”הפכה להיות לסוג של סימן למוות או משהו דומה…”. ההסבר הקצר והפשוט הזה היה מאוד משכנע לולא העובדה שהמוטיב הזה של פול ללא נעליו חזר שוב. הוא הופיע לראשונה על גבי העטיפה של מסע הקסם המסתורי שם באחת התמונות נעליו של פול ניצבות ליד סט התופים של רינגו ונראים מכוסים בדם (תוכלו לקרוא על כך בחלק השלישי של סדרת הפוסטים). נעבור לג’ורג’ האריסון – הוא לבוש בבגדי עבודה ועל ידי רבים ייצג את חופר הקבר. חידה אחרת לגבי עטיפת האלבום היא מדוע בחרו הביטלס את התמונה בה הם חוצים את הרחוב ממערב למזרח. מאחר שישנם שירים באלבום שמכוונים לשמש כמו sun king ו here comes the sun, הביטלס אולי רמזו למסלול השמש שבצורה סימבולית מרמז על מסלול חייו של האדם. בתרבויות רבות, במיוחד זו המצרית, המתים היו נקברים עם הפנים כלפי מערב וזה מנוגד לגמרי לתרבות הנוצרית המסורתית בה נקברו המתים עם הפנים כלפי מזרח על מנת לייצג את תחייתם כמו שהשמש זורחת ממזרח. לכן עטיפת האלבום דווקא מסמלת תחייה מחודשת של פול על ידי כפילו. השיר sun king, אפשר שמדבר על המונרך הצרפתי לואי ה 14 שנודע גם כמלך השמש והפך לשליט החזק ביותר והמפחיד באירופה. בנובלה של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask , “מלך השמש” הוחלף על ידי מתחזה שהיה אחיו התאום, ופניו הוסתרו מאחורי מסיכת ברזל. האם זה עוד רמז לתאוריית המתחזה ? ספרו של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask. מעבר לכתפו של הריסון ישנה הודעה על גבי לוחית הזיהוי של רכב פולקסוואגן (חיפושית). רשום שם IF28 LMW. ה IF28 מסמל את גילו של פול האמיתי. מקרטני היה אמור להיות בן 28 אם היה חי – זה לא ממש שינה שמקרטני היה בכלל בן 27 כשיצא אבי רואד. בתרבויות שונות סופרים את הגיל מהזמן בו העובר בבטנה של אמו ובמקרה הזה אכן מקרטני בן 28. לא זה לא ג’וליאן לנון – זהו לואי ה 14. זו אירוניה שאת המצבה על תוף הבס מסרג’נט פפר מחליפה עכשיו לוחית זיהוי על רכב. המצבה בפפר גילתה לנו מי מת והלוחית באבי רואד סוגרת את המעגל עם גילו של המת. בצידו האחורי של האלבום התמונה מכילה מונטאג’ של אור וצללים. השלט עליו כתוב Beatles מורכב מאותיות כשכל אחת מהן שלמה חוץ מהאות S בה יש סדק לאורכה כמו רמז לסדקים שנתגלעו בלהקת הרוקנרול המושלמת. משמאל לכתובת beatles מופיעים כמו סימני ירי על הקיר שהשאירו חורים. חיבור כל החורים בקו ייתן את הספרה 3. אם נחבר הכל יחדיו נקבל “3 הביטלס”. על העטיפה אמנם מופיעים 4 חברים, אך רק שלושה הם חברי להקה מקוריים – אחד הוא לא. השיר הפותח את האלבום הוא רוקר של לנון שנקרא Come Together. מילות השיר מכילות רמזים לכך שטרגדיה מסתתרת בהם. בבית הראשון מופיע הביטוי falt top שכמה מחסידי התאוריה חושבים שנרמז בו לראש קירח או לקורבן תאונת דרכים. נרמז בשיר שאותו “הוא” המסתורי היה בעל “שיער עד הברכיים” ושהוא חייב להיות ג’וקר שעושה מה שבא לו. האם כפילו של מקרטני הוא הג’וקר הזה ? השורה He wear no shoeshine מרמזת אולי על מקרטני היחף על מעבר החצייה. בבית השלישי שוב רפרנס לסוס הים המיתולוגי עם השורה: he got walrus gumboot. אך השורה המסקרנת ביותר מופיעה בבית הרביעי: He say, “One and one and one is three” השורה מתכתבת עם הצד האחורי של האלבום ומזכירה את חורי הירי שהתחברו לספרה 3 – שלושת הביטלס ששרדו. ומיהו החתיך, חביב הקהל אותו כבר לא נראה יותר, עליו כותב לנון בשורה – Got to be good looking ’cause he’s so hard to see ? בחלק הבא השישי והאחרון, נסגור נסכם ונאטום סופית את הסיפור החביב שאתם לא צריכים להאמין בו, אבל תודו שהוא מוסיף נדבך מעניין לאגדת הביטלס. #רינגוסטאר #Something #גוןלנון #פולמקרטני #אולפניאבירואד #אבירואד #לינדהמקרטני #cometogether #ביטלס

היום נביא את חלקה האחרון של סדרת הפוסטים שכולכם למדתם לאהוב ולשנן. התכוונתי כמובן לסדרת הפוסטים המהוללת: תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966 שבגינה אנחנו מקבלים מאות מכתבי מעריצים בכל יום. או שלא. למי שרוצה לקרוא את כל הסדרה שהחלה בפברואר השנה ונמשכה קצת יותר מדי, הנה לכם כל הלינקים לכל החלקים: בחלק הראשון הצגנו איך מתפתחת לה תאוריה ואיך שמועות רצות בעולם ללא אינטרנט. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה כמובן מהסיבה הפשוטה שהוא חי. הרעיון כנראה מוצא חן בעיניהם והם מתחילים לרתום אותה לצרכיהם ולשזור רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי” וראינו שהביטלס לא ממהרים לקבור את הרעיון וממשיכים לקבור את פול במקום. לראשונה צץ לו סוס הים המסתורי שילווה את התאוריה עד הסוף המר. בחלק הרביעי, הביטלס ממשיכים ושותלים רמזים על גבי השירים עצמם באלבום חסר העטיפה ויש שיאמרו גם חסר הכיוון – הלא הוא האלבום הלבן. בחלק החמישי האלבום אבי רואד מספק גם הוא את יצרם של חובבי התאוריה ונותן את שק הרמזים שלו עבורה. היום, בחלק השישי והאחרון, נראה כיצד הגיב מקרטני לסיפור בראיון למגזין לייף ב 1969. נבדוק איך הגיבו שאר חברי הלהקה המפורקת וניווכח באופן מפתיע שחלקם גם התייחס לתאוריה בשירים שהוציאו אחרי הפירוק. נזכיר שאנחנו נעזרים בספרו של ר. גארי פטרסון שכתב את The Walrus was Paul שיצא ב 1994. כשעלתה לאוויר תכנית הרדיו המפורסמת עם החדשות על הרמזים והשמועות על מותו של פול באוקטובר 1969, הציבור תבע לדעת את האמת. האם פול מקרטני חי, אם כן אז איפה הוא ? שאר הביטלס סרבו להגיב על הנושא חוץ מרינגו שקרא לשמועות “הרבה שטויות ישנות” או בשפת המקור a lot of old crap. רינגו טען שמי שהיה לבוש בחליפת סוס הים על עטיפת מסע הקסם המסתורי הוא לא פול מקרטני. השמועות המשיכו. כדי להבין פעם אחת ולתמיד את המסתורין שאפף את הפרשה, מגזין לייף שלחו קבוצה של כתבים על מנת למצוא את פול מקרטני. קצין העיתונות, דרק טיילור נתן הצהרה רשמית לעיתונות שאמרה שפול לא מת, הוא רק בסקוטלנד. עכשיו הכתבים היו נחושים להביא הביתה סקופ. הקבוצה הקטנה, עם מצלמות בידיים, עשתה דרכה לאחוזה של מקרטני. מקרטני שכעס על החדירה לפרטיותם של משפחתו, השליך דלי מים על אחד הצלמים. לאחר כמה דקות הוא נרגע ועשה דרכו לעיר קמבלטאון הסמוכה, היכן ששהו הכתבים על מנת להתנצל על התנהגותו. מארק טוויין פול מציע לצלמים תמונות בלעדיות משפחתיות שצילמה לינדה כפיצוי. הוא נותן להם הצהרה עם ציטוט של מארק טוויין שהצהיר ב 1897 לשמועות על מותו שלו: The reports of my death are greatly exaggerated – הדיווחים על מותי מוגזמים ביותר. פול הוסיף על הצהרתו של טוויין: “אם הייתי מת, אני בטוח שהייתי האחרון לדעת”. דורהוטי באקון עורכת ראיון בלעדי עם פול מקרטני לגבי השמועות על מותו. בראיון, מציע מקרטני מספר הסברים לרמזים המסתוריים. תחילה הוא טוען שתג ה OPD שענד באלבום סרג’נט פפר בעצם אומר The Ontario Police Department ושהוא השיג אותו בביקור בקנדה, אבל התווית על העטיפה הכילה בעצם את האותיות OPP… הציפורן השחורה שענד במסע הקסם המסתורי על פי מקרטני נבעה מכך שלהפקת הסרט נגמרו האדומים. הוא אמר שג’ון היה לבוש כסוס הים על העטיפה של האלבום מה שמתיישר עם מה שסיפר רינגו. לגבי היותו יחף על עטיפת Abbey Road הוא ענה שהיה יום חם ולכן החליט לחלוץ את סנדליו. לשאלה מדוע לדעתו הוא זה שנמצא בעין הסערה של השמועות הללו, הוא ענה שהוא נהנה מהפרטיות שלו לאחרונה ולא הרבה להיות בכותרות, מה שאולי תרם לעניין. הוא סיים את הראיון בהצהרה שכל “עניין הביטל” נגמר וכל תגובה מצדו תבוא בשיריו. המגזין הקדיש את שער הגליון לעניין ואף נתן כותרת Paul is still with us. מקרטני נזכר מאוחר יותר בראיון לרדיו, שמישהו בחברת אפל שאל אותו מה הם יעשו אם השמועות ימשיכו להתפשט. מקרטני השיב “נשמע לי כמו אחלה פרסום. תאמרו להם שאני לא מת”. לתגובה לקח זמן לחלחל למדיה, מה שבינתיים גרם להגדלת מכירות האלבומים של הביטלס על ידי כאלו שנחשפו לסיפור וביקשו לחפש עוד רמזים באלבומים. בראיון ברדיו בשיקגו ב 1980, נתן מקרטני הסברים תמוהים שסותרים חלק מהדברים שאמר קודם על הנושא. המראיין התחיל כשהוא שואל את פול: “האם אתה היית סוס הים?”, פול התבדח ואמר שהוא עדיין סוס הים. הוא אמר שלכל העניין של סוס הים אין שום משמעות, ובזמן עשיית מסע הקסם המסתורי הוא זה שחבש את המסכה של סוס הים עבור הצילומים. הוא גם הוסיף שהצילום בו הוא מפנה את גבו על העטיפה האחורית של סרג’נט פפר היה פשוט בדיחה. הביטלס כלהקה קמלה לה לאיטה לאחר הוצאת האלבום אבי רואד. האלבום הבא המצופה בהפקתו של פיל ספקטור היה סוף סוף מוכן ושימש כגראנד פינאלה עבור להקת הרוק’נרול הגדולה בעולם. למרבה הצער, הביטלס עדיין התקוטטו סביב איזה אלבום ייצא ראשון: האלבום Let it Be או אלבום הסולו הראשון של מקרטני שנקרא בפשטות “מקרטני”. פול סירב לתת לאלבום שלו לחכות עד לאחר יציאת Let it Be. על מנת לשנות את דעתו של פול, נשלח רינגו על ידי האחרים על מנת לפתור את הבעיה. בספר Apple to the core, הכותבים פיטר מקבי ורוברט ד. שונפלד, הציגו את רשמיו של רינגו מהביקור: כשפול שמע ששאר הביטלס הציעו לדחות את מועד יציאת האלבום שלו, מקרטני פשוט התפוצץ. הוא החל לצעוק ,אני אגמור את כולכם, עכשיו!”, “אתם תשלמו על זה!”. אחרי שנכח בחשיבות של פרויקט הסולו עבור מקרטני, רינגו הציע שיניחו לפול לעשות כרצונו. מקרטני בהחלט עשה כרצונו, ו”מקרטני” יצא לאור באפריל 1970. לא מעט חוקרים טוענים שגם אלבום זה המשיך לתדלק במעט את מיתוס מותו של פול. העטיפה הכילה קערה ריקה שסביבה פזורים דובדבנים, כאילו וקורצת למשפט הידוע “החיים הם קערה של דובדבנים”, רק שבמקרה הזה הקערה ריקה מדובדבנים… הצילום של לינדה שנבחר לעטיפת האלבום “מקרטני” בגרסאות המוקדמות לאלבום “מקרטני”, צירף פול סדרה של שאלות ותשובות שבאו לחסוך ממנו מסיבת עיתונאים לכבוד הוצאת האלבום. בעזרת הפלטפורמה הזו פול הוציא לאור את העובדה שהוא לא ביטל יותר. ההצהרה המפתיעה הזו הרתיחה את לנון. הוא הרגיש שהוא היה צריך לעזוב את הלהקה קודם לכן ושפול הצליח בתחבולות להשאיר אותו בביטלס יותר ממה שרצה. ג’ון נזכר בתקופת העשייה של Let it Be: “לעזאזל…אלו היו הסשנים האומללים ביותר בעולם”. ג’ורג’ הריסון חיזק את דבריו: “לא יכולתי לסבול את זה! החלטתי שזהו זה! זה כבר לא כיף, ולמעשה זה ממש לא כיף להיות בלהקה הזו…”. פול הלך על כל הקופה. בהצהרה האישית שלו הוא אמר: “הפירוד מהביטלס הוא מאי הסכמות אישיות, מוסיקליות, עסקיות אבל יותר מכל יש לי עכשיו זמן איכות עם המשפחה”. פול השתמש בפלטפורמה על מנת להשתלח עוד קצת בחבריו. הוא הצהיר שאין לו שום כוונה להיות עוד ג’ון ויוקו, וכנשאל אם במהלך הקלטות האלבום הוא התגעגע לחבריו הוותיקים או לעצות היצירתיות של ג’ורג’ מרטין, מקרטני ענה בקרירות: “לא!”. העיצוב של האלבום Let it Be היה אמירה מושלמת של סוף: הרקע, שחור הלוויתי ולא בטוח שהיה קשור כלל לתאוריה למותו של פול, אלא לסופה של הלהקה. אך מי שרצה למצוא עוד רמזים לתאוריה, ראה את פול שוב מובדל מהאחרים על גבי העטיפה. הוא היחידי שמסתכל ישירות למצלמה לעומת האחרים שמוצגים בפרופיל השמאלי שלהם כשהם מצולמים על רקע לבן כשמקרטני היחיד שמצולם על רקע אדום. בדצמבר 1969 יוצא גיליון 77 של ה Book The Beatles Monthly, המגזין החודשי שיצא עבור המעריצים. המגזין התחיל את פעילותו עוד לפני שחרור הסינגל She Loves You ועכשיו היה זה גיליונו האחרון. (הוא חידש את פעילותו ב 1976 ועד ל 2003). בגיליון האחרון נכתב: “הביטלס הוקעו מכיוון שלא שיתפו פעולה ועמדו למצלמה כפי שכולם רצו, וגם על כך שנכשלו לצאת נגד תופעת הסמים ועל כך שאיבדו את חוש ההומור שלהם (הכל הפך כל כך רציני, שום דבר לא היה פשוט יותר). אפילו יצאו נגד המראה שלהם (הביטלס ממש פוטוגניים או לפחות היו כשאפשר היה לראות את הפנים שלהם)”. הביטלס עכשיו רדפו אחר קריירות הסולו שלהם, שלא היו הצלחה אוטומטית כפי שהם דמיינו שיהיו. רינגו שיחרר את Sentimental Journey (שבמקור נקרא Ringo Startdust) ב 1970 והקדיש אותו לאמו. התגובה לאלבום הזה הייתה פשוט שתיקה נבוכה. רינגו מאוחר יותר ביקר בנאשוויל טנסי, והקליט שם את האלבום Beaucoup of Blues יחד עם פיט דרק ונגנים שונים מנאשוויל. זה היה ברור שהביטל לשעבר מחבב מאוד מוסיקת קאנטרי. כשיצא הסינגל Back Off Boogaloo במרץ 1972, רינגו הנינוח והשלו החל משתלח פתאום כשהכניס לשיר את השורה הבאה: התעורר טיפש אל תעמיד פנים שאתה מת הוצא את עצמך מהעגלה האם הטיפש הוא מקרטני ? האם זהו האישור המיוחל לכך שהביטלס אכן תכננו תעלול שכזה ? רינגו, ג’ורג’ וג’ון השתמשו בכינוי Boogaloo לעיתים קרובות כשדיברו על מקרטני מאחורי גבו, באחת הפעמים נשמע רינגו כשהוא אומר: “יש לי כאן בוגאלו על הקו…“. רינגו המשיך בהשתלחות בפול בשיר: תתעשת עכשיו ותן לי משהו טעים כל מה שאתה מנסה לעשות אתה יודע שזה נשמע מבוזבז קצת אחורה, רינגו משחרר את הסינגל It Don’t Come Easy ב 1971 ולשם שינוי המאמץ משתלם. הסינגל קיפץ במצעדים מעל הסינגל של לנון Power to the People, דילג מעל Another Day של מקרטני ועשה סלטה באוויר מעל Bangla Desh של הריסון. רינגו קיבל לבסוף את מנת הזרקורים המיוחלת. באוקטובר 1971, שיחרר לנון את אלבום הסולו השני שלו Imagine. האלבום כלל את How Do You Sleep – מתקפה כוללת על פול מקרטני. בבליץ שהוא עורך על שותפו הוותיק לשעבר, לנון שר: “…הפריקים האלו צדקו כשאמרו שאתה מת…” לנון מאשר גם הוא את קיומם של השמועות על מותו של פול אך הביקורות טענו שלנון בכלל התכוון לירידה באיכות שיריו של מקרטני לטעמו. לנון לא הסתפק בזאת ואף צירף גלויה לאלבום בה הוא הצטלם כשהוא אוחז באוזניו של חזיר, כפרודיה על עטיפת אלבומו של מקרטני Ram. ג’ון מישיר מבט למצלמה והמבט הלעגני בפניו לא משאיר ספק למי הוא מיועד. למרות שהריסון לא תקף את מקרטני ישירות באותו זמן (הוא יתקוף מאוחר יותר גם את ג’ון וגם את פול), הוא בכל זאת לקח חלק בהפקת 2 השירים, של ג’ון ושל רינגו. הביטלס תמיד הקפידו לומר שלא היה שום ניסיון מצדם להונות את הציבור. בראיון המפורסם עבור פלייבוי ב 1980, דיויד שף שאל את לנון אם הוא היה משועשע מכל השמועות הללו על מותו של פול וההיסטריה שהם עוררו. ג’ון ענה: “כולם נהנו. זה היה חסר משמעות“. בראיון עבור הרולינג סטון ב 7 בינואר 1971, המראיין שואל את ג’ון האם ישנם רמזים שהונחו בכוונה תחילה באלבומים. לנון ענה שכל העניין פשוט מומצא. הוא כן נזכר בתעלול אחר שהביטלס עשו כשהקליטו את Girl כשהם שרים tits tits tits. ג’ון נשאל על השמועות למותו של פול גם כשהתארח עם יוקו בתכנית של דיק קאווט ב 1971. שאלה שנשאלה מהקהל: “בשנה שעברה היה קטע גדול סביב זה שפול מקרטני מת, ותהיתי כמה מכך היה מתוכנן על ידך?“. ג’ון ענה, “לא היה לזה שום קשר אליי…הייתה שמועה שפול מת, אבל שמעתי על כך לראשונה בעיתונות. אין לי מושג איך זה קרה. זאת תעלומה עבור פול. זאת תעלומה עבורי. אף אחד מאתנו לא הבין על מה הרעש. אבל כמובן נתנו לי ולפול את הקרדיט על כך ואמרו שכך השגנו עוד פרסום. זה מרחיק לכת עבורנו לחשוב על כזה דבר…“. הנה קטע מהתכנית: תם ולא נשלם. איך נסיים סדרת פוסטים רצינית שכזו ? כמובן שעם בדיחה טובה. חופשת הכריסטמס ב 1969 עברה בשלווה ושנה חדשה התגלתה לה, מלאה בהבטחות שמלחמת וייטנאם בקרוב תסתיים ושהעולם ידע כבר שלווה ושלום. הטלוויזיה האמריקאית ריצדה בחורף הקר הזה ב 23 בפברואר 1970. זה היה 6 שנים לאחר שהביטלס הופיעו לראשונה אצל אד סאליבן. התכנית ששודרה באותו הערב הייתה Rowan and Martin’s Laugh ובה סופרה הבדיחה הבאה: מלאך 1: האם יש אמת בשמועות שפול מקרטני עדיין חי ? מלאך 2: אני בספק. מהיכן אתה חושב שהשגנו את עיבודי הנבל המגניבים האלו ? #גורגמרטין #רינגוסטאר #דיקקאווט #mccarntey #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #פולמקרטני #מגזיןלייף #imagine #אבירואד #סרגנטפפר

עץ נורבגי – Norwegian Wood – מתוך Rubber Soul האלבום השישי פורץ הדרך של הביטלס. השיר הראשון במוזיקה המערבית הפופולרית בה מופיע כלי הנגינה ההודי סיטאר, למרות שהתואר כמעט וניתן ללהקה אזוטרית שהולידה כמה אגדות מהלכות בניהם אריק קלפטון וג’ימי פייג’. ה Yardbirds שכרו נגן סיטאר שינגן בשיר Heart Full Of Soul, אך ברגע האחרון החליפו אותו בנגינת גיטרה חשמלית. עם או בלי סיטאר אנחנו הרווחנו קלאסיקה: ה Kinks שעברו בבומבי בתחילת 1965 במהלך סיבוב ההופעות שלהם, היו מושפעים גם כן מהמוסיקה ההודית ובסוף יולי 65 שיחררו את הסינגל See My Friends שנשמע מזרחי ומיסטי ומכיל בו גיטרה חשמלית שייצרה צליל דומה לסיטאר. המירוץ לסיטאר הביא גם את ה Rolling Stones לשלב סיטאר ב Paint it Black כחצי שנה לאחר שהביטלס הוציאו את Rubber Soul. כאן תוכלו לראות את בריאן ג’ונס מנגן על הסיטאר בתכנית הטלויזה :Ready Steady Go! לנון החל לכתוב את מה שיהיה לבסוף Norwegian Wood במהלך חופשת סקי באלפים השוויצרים בינואר 1965. הוא שהה בעיירה סנט מוריץ יחד עם סינתיה ועם ג’ורג’ מרטין ובת זוגו ג’ודי (שהיתה העוזרת האישית שלו ב’פארלופון’ – השניים נישאו ב 1966). ג’ורג’ מרטין אגב, שבר את רגלו בתאונת סקי כבר ביום השני לחופשה. בזמן שהוא מחלים, השמיע לו ג’ון משהו שהוא כתב. כך נזכר מרטין: “בערך בתקופה הזו כתב ג’ון שירים עבור Rubber Soul. בזמן שכולנו התכנסנו בחדר השינה של המלון סביב הרגל השבורה שלי הוא עבד על איזשהו שיר קטן שהוא ניגן לי בגיטרה האקוסטית. השיר היה Norwegian Wood”. הנה מבחר מהתמונות מאותה חופשה בשוויץ. השיר נכתב בסגנון הדילני שלנון העריץ באותה תקופה ושזר בו סיפור על רומן מסתורי שמסתיים בצורה דרמטית אלא אם אתה פירומן. דילן עצמו לא התאפק וכתב שיר תגובה בשם Fourth Time Around שנכנס לאלבום Blonde On Blonde ב 66, ומזכיר במבנה הסיפורי ובמנגינה את .Norwegian Wood נגנו את השיר של דילן ונסו לשיר את Norwegian Wood – לי זה הצליח עד שזרקו עליי כיסא. בראיון 1980 למגזין הפלייבוי, לנון התייחס לכתיבת השיר: “זה שיר שלי לגמרי. השיר הוא על רומן שהיה לי. הייתי מאוד פרנואיד באותה תקופה שסינתיה תגלה עליו. תמיד היו רומנים סביבי, אז הפעם התחכמתי וניסיתי להיות מסתורי ולכתוב על הרומן בצורה כזו שאף אחד לא יגלה. אני לא זוכר מי הייתה אותה אישה ספציפית בשיר.” אתם בטח כבר יודעים שהסיפורים של חברי הביטלס עלולים להשתנות לפי מצב הרוח או מזג האוויר. אם ב 1980 לנון אמר שהשיר היה כולו שלו אז ב 1970 הוא עוד נתן למקרטני את הקרדיט על קטע המידל של השיר. פול טען גם כן ב “Many Years from Now” הביוגרפיה שלו שנכתבה ע”י בארי מיילס שהוא היה שותף לכתיבת השיר. “לפיטר אשר (אחיה של ג’יין שבביתה שהה פול באותה תקופה) היה חדר עשוי מעץ, הרבה אנשים הוספו קישוטים מעץ בבית באותה תקופה. האמת שזה היה עץ אורן זול. אבל זה לא ממש כותרת טובה לשיר , ‘עץ אורן זול’…“ פול המשיך וסיפר שהרעיון של שריפת הבית בסוף השיר היה שלו: “הכוונה הייתה שהבחור שורף את הבית כנקמה…” אז בטח כבר שאלתם את עצמכם, מי היא אותה הבחורה מהשיר שאתה ניהל לנון רומן והרגיש צורך עז לתעד אותו בשיר? נפנה לכתובים. על פי פיליפ נורמן כותב הביוגרפיה של לנון מ 2008, לנון ניהל רומן עם לא אחרת מאשר סוני דריין שהייתה אשתו של רוברט פרימן, צלם עטיפות האלבומים האייקוניות המפורסם של הביטלס. “כשלנון ומשפחתו עברו ללונדון, הם התגוררו בדירה בדרום קנזינגטון. את הדירה מצא עבורם פרימן שגר קומה מתחת ביחד עם אשתו סוני. סוני הייתה ממוצא גרמני אך תמיד העדיפה לומר שהיא נורבגית. כשפרימן היה בעבודתו, לנון היה חומק לדירתם ואכן ניהל רומן אתה”. רקע מושלג אחר, הפעם הלוקיישן הצילומים של הסרט Help – משמאל, פאטי בויד, באמצע סוני דריין ומימין סינתיה לנון. פרימן החל בצילום העטיפה האייקונית של With the Beatles והמשיך לצלם את כל עטיפות האלבומים עד ל Rubber Soul. מסיבה לא ברורה (לא באופן רשמי לפחות) , היה זה האלבום האחרון שפרימן צילם את עטיפתו, כידוע את עטיפת האלבום הבא ריבולבר, עיצב קלאוס פורמן, הידיד מהמבורג. בחזרה לשילוב הסיטאר בשיר. הריסון סיפר: “קניתי סיטאר מחנות קטנה שברחוב אוקספורד שנקראה Indiacraft – היו עליו כל מיני גילופים קטנים. הוא היה לא איכותי וממש גרוע. בכל מקרה, היינו בנקודה שבה הקלטנו את השיר, והוא נזקק לתוספת כלשהי. בדרך כלל היינו מתחילים להסתכל מסביב כדי לראות אם אנחנו יכולים לחשוב על משהו, איזה צליל חדש. לקחתי את הסיטאר שסתם שכב שם, לא ממש הבנתי מה לעשות אתו. זה היה די ספונטני. מצאתי את התווים, זה התאים וזה עבד”. לסיטאר נחשף הריסון לראשונה במהלך צילומי הסרט Help בסצנה בה הביטלס נכנסו למסעדה מזרחית וקבוצת נגנים עם כלים הודים מנגנים משירי הביטלס. בפסקול הסרט האמריקאי מופיעה גרסה שמנוגנת בכלים הודים כולל סיטאר, שנקראת Another Hard Day’s Night שמשמשת כמחווה לסרטם הראשון ומכילה מחרוזת שירים ממנו. ב 12 באוקטובר,1965 מגיעים הביטלס להקליט את השיר באולפן כשהשיר עדיין תחת הכותרת הזמנית This Bird Has Flown. אחרי לא מעט חזרות, הם מקליטים משהו בסיסי שכולל 2 גיטרות אקוסטיות, בס ואת רינגו על מצילות התופים עם אצבעותיו. לאחר מכן מקליט ג’ון את השירה ופול את ההרמוניות בגשר. על הניסיונות להקליט את הסיטאר סיפר טכנאי האולפן נורמן סמית’: “זה היה מאוד קשה להקליט את הסיטאר בגלל קפיצות הסאונד. המחוג הגיע כל רגע לאדום, לעיוות סאונד, בלי שנקבל ערך כלשהו. הייתי יכול להגביל את העוצמה אבל זה היה אומר לאבד את האיכות של הסאונד”. רינגו מוסיף מראקס וקולו של ג’ון מוכפל בכל סוף משפט. התוצאה לא משביעה רצון והם נוטשים את השיר לעת עתה. ב 21 באוקטובר הם חוזרים לעבוד עליו כשהפעם פותח הסיטאר את השיר ומתחיל לנגן דווקא מהמידל. לאחר מכן עובר הסיטאר לנגן את הבית. ג’ון מקליט את השירה ובוחר הפעם שלא להכפיל את קולו בבתים. הפעם מנסה רינגו את מזלו ומתופף בבתים ועובר לנגן רק על המצילות במידל. ג’ון סיפר על תהליך ההקלטה המפרך: “עברנו הרבה גרסאות שונות של השיר. זה כל הזמן לא התאים ולא היה בסדר ואני התרגזתי מאוד על זה, זה לא יצא כמו שאמרתי. הם כל הזמן אמרו, ‘רק תעשה את זה איך שאתה רוצה’ “. כולם לוקחים הפסקה להתרעננות ולחשיבה מחדש על איך לתקוף את השיר מכיוון אחר. בניסיון השלישי, כל השיר מורם מסולם D ל E וג’ון משתמש בקאפו על שריג 2 בגיטרה האקוסטית שלו. את הסיטאר מחליטים הפעם לשים בצד ולהשתמש בו מאוחר יותר. בניסיון הרביעי טועה ג’ון בנגינה פעמיים ומצליח בפעם השלישית. ג’ורג’ מוסיף את נגינת הסיטאר וזוהי הגרסה בה נעשה שימוש עבור המיקס הסופי – בסופה אפשר לשמוע את ג’ון אומר: “הראיתי לכם…”. ב 3 בדצמבר 1965 יוצא לאור האלבום Rubber Soul בבריטניה והיווה שינוי כיוון בדרכה של להקת הפופ הביטלס כשאת השינוי מוביל צליל הסיטאר שבשיר שקיבל את שמו הסופי: Norwegian Wood (This Bird Has Flown). פריצת הדרך הזו של הביטלס הביאה כאמור פתיחות ושילוב כלים שונים במוסיקת הפופ/רוקנ’רול המסורתי ואף יצרה ז’אנר חדש בשם ‘ראגה רוק’. לאחר שראה כי טוב, הרחיב הריסון את פעילות הסיטאר ובאלבום הבא ריבולבר כבר כלל שיר על טהרת המוסיקה ההודית. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #רוברטפרימן #בובדילן #הקינקס #גייןאשר

היום אנחנו בפוסט אורח מיוחד. יש לנו הכבוד לארח היום את יונתן רוזן – yonatan rozen האדיר שיספר מה הם הביטלס עבורו. יונתן רוזן הוא מוסיקאי ושחקן מוכשר. הוא הוציא עד כה שני אלבומים מוצלחים מתוכם הלהיטים “אוטומוביל” ו”הבוקר שאחרי”. (תעשו לעצמכם טובה ושימו יד על האלבום השני הפשוט מושלם שלו) השנה הוא מוציא את אלבומו השלישי. מתוכו יצא השבוע השיר “קשר השתיקה” המקסים, אותו תוכלו לשמוע ולראות בקליפ הלא פחות מעולה כאן: אליך יונתן. כמו רוב האנשים, גם אני גדלתי על הביטלס. פסקול ילדותי נצבע כולו בצבעי שירי ארבעת המופלאים מליברפול. יש לי המון סיפורים, משפטים, רגעים, השפעות, שאני יכול לחלוק בנוגע אליהם. אם יש דבר אחד מהותי שלמדתי מהם, הוא שבכל אלבום שלהם, כל שיר ושיר הוא לא פחות ממבריק מבחינת הלחן, המילים והעיבוד. זה הישג חסר תקדים שלדעתי אף להקה בעולם לא יכולה להתהדר בו. ועבורי דווקא שירי האלבום הקטנים כביכול, שלא יצאו כסינגלים לאורך השנים, הם אלו שנשארו קרובים לליבי. שירים כמו “ג’וליה” שנכתב על אימו של לנון, או “רוקי רקון”, “היי בולדוג” , “יש לי תחושה” ועוד עשרות שירים קטנים שאינם להיטי על, אבל עדיין הם אלו שמרגשים אותי הכי הרבה. כך החלטתי כבר אז בגיל 15, שאם אי פעם אעשה גם אני אלבום, אשתדל שבכל שיר תהיה מלודיה ומילים שאפשר יהיה להרהר בהם יחד עם עיבוד מקורי, כך שמי שיקשיב ידע שיש כאן קצת ביטלס איפשהו. למרות שהתקופה שלנו היא תקופה של סינגלים ובתכלס מי כבר קונה אלבום בימים אלו ולמה בכלל להתאמץ ולהשקיע בשירים שבכלל לא יגיעו לרוב האנשים ? עדיין. המורשת של לכתוב כל שיר הכי טוב שאפשר, לתת בו את כל מה שיש לך ולחפש תמיד רעיונות חדשים, נשארה אצלי כעמוד שידרה שירשתי מהם. כמובן שיש להקות ויוצרים אדירים עם אלבומי מופת שמכילים בהם שירים מושלמים אחד אחד שהשפיעו עלי לא פחות. עדיין, אצל הביטלס 98 אחוז מהשירים שיצאו, הם לא פחות ממדהימים חדשניים לתקופתם ומכילים בתוכם את כל האלמנטים של מלודיה, מילים וגרוב ששיר טוב צריך, זה הישג יוצא דופן שישאר לעד במוסיקה המודרנית. יונתן רוזן, החיפושית ה100003057493 בעולם Yonatan Rozen צלם: גלעד סספורטה

היום פוסט אורח. כאוהבי ביטלס מושבעים, אנחנו ניזונים לאורך השנים בעיקר מחומרים שמקורם מעבר לים ושפתם זרה בהתאם. ערמות על ערמות של ספרים עברו אצלנו, ותמיד עלתה התהייה, מה עם חומרים ראויים ואיכותיים בעברית ? החוויה של לקרוא את הסיפורים על הלהקה שאתה הכי אוהב בעולם, (ואתם יודעים שיש לא מעט סיפורים מרתקים כאלה) בשפת האם שלך היא ללא ספק מענגת, ברורה ומהירה יותר מאשר חיטוט ונבירה בספרים עבי כרס באנגלית. את הבלוג הזה הקמנו כמובן מאהבה למוסיקה הנהדרת שיצרו ויוצרים ארבעת המופלאים, אבל לא רק. אחד המטרות שנחרטו על דגלנו היא בדיוק זו של הנגשת החומר המרתק הזה לשפה העברית. את ההשראה לעשייה הזו, נתן ירדן אוריאל, מומחה ואספן ביטלס ישראלי, שבשנת 1993 הוציא לראשונה בעברית ספרון בשם “הביטלס – השנים הראשונות”, שהחל סוקר את הקריירה של הביטלס ממש מההתחלה בצורה ברורה, מעניינת עם תמונות והרחבות ועם הפניות למקורות מהן לקח חומרים. הנה קטע מתוך ההקדמה לספר: “ספר זה הינו הראשון בסדרה, שתספר את סיפורם המלא של הביטלס ושל האנשים שסבבו אותם. סדרה זו תפתח בהולדתו של ג’ון לנון ותסתיים עם פרישתו של פול מקרטני מהלהקה ופירוקה הסופי, זמן קצר לאחר מכן”. נשמע כמו חלום נכון ? אז כמו שנכתב בהקדמה, הספר הראשון נפתח עם לידתם של חברי הלהקה והרקע לילדותם, ומסתיים לקראת סוף 1961 עת חזרתם מהפעם השנייה בהמבורג. הספר הזה היה לאורך תקופה לא קצרה (וחסרת אינטרנט, לפחות בצורתו הנוכחית), האורים והתומים שלי. קראתי אותו הלוך וקרוא וכמובן ציפיתי לספר ההמשך שלא אכזב ויצא 3 שנים אחר כך ב 1996 והמשיך את הסיפור המופלא של הביטלס בעברית. הספר השני נקרא “השנים הראשונות”, ובו צ’יפר ירדן את קוראיו עם הפתעה לא קטנה: את ההקדמה לא כתב ירדן אלא ביל הארי, חברם של הביטלס מליברפול ועורך מגזין המרסי ביט. הספר ממשיך מאותה נקודה בה עצר הראשון: סוף 1961, עת כניסתו של בריאן אפשטיין לתמונה ומסתיים בסוף 1962 עת יציאת הסינגל השני של הלהקה Please Please Me. אפשר להגיד שמאז אני בעצם מחכה לספר השלישי האבוד, שחלק מהפרק הפותח פרסם ירדן בזמנו באתר האינטרנט שלו שעדיין קיים ברשת: http://www.yarden-uriel.com/heb1.html אתם בטח מדמיינים את כמות הפעמים שנכנסתי לבדוק האם יש חדש לגבי הספר בשנים שלאחר הספר השני, אבל לשווא. המלצה חמה: נסו לשים יד על שני הספרונים, למרות הזמן שעבר והטכנולוגיה המתפתחת, הנאה צרופה מובטחת. אז היום בפינת הפוסט האורח: ירדן אוריאל ! ירדן הסכים ברוב טובו לענות לנו הסקרנים זבי החוטם, על כמה שאלות שישבו לנו על הלב. הנה הראיון לפניכם: שלום ירדן. היום אנחנו בביטלמניקס עוסקים בספרונים שהוצאת בעברית על הביטלס ואנחנו מאוד שמחים על ההזדמנות לכמה שאלות. אתה אחד המומחים הוותיקים בארץ בנושא הביטלס. מהו הסיפור או התקופה המרתקים ביותר לדעתך באגדת הביטלס? “התחלת הלהקה. זו הייתה תקופה של מאבקים ואי ודאות – שינוי שמות, הפסקת פעילות אחרי הביקור הראשון בהמבורג, שינויי הרכבים והתפתחות אישית ומוסיקלית של הדמויות המובילות. המון דרמות. מבחינה מוסיקלית היו כמובן תקופות מעניינות וחשובות יותר, אבל פה אנחנו מדברים על ההיסטוריה של הלהקה ולכן זווית ההסתכלות היא אחרת ושיקולי הבחירה שונים מאלו של המוסיקולוגים”. מהו פריט האספנות המיוחד ביותר שיש ברשותך ? “יש הרבה דברים מוזרים ומיוחדים. אני אוהב במיוחד דווקא גלויית קרטון הולנדית מקופלת אליה מחובר תקליטון פלקסי (תקליטון רך ולא קשה) של אחת מהקלטות חג המולד של הביטלס, שקרוב למרכזו יש שקע עם שוליים מוגבהים. הגלויה בנויה כך שכאשר אתה מיישר את אחד מחלקיה, מתגלה מסמר מחובר לאחד מכנפי הקרטון, אותו מצמידים לתקליטון. צריך לשים אצבע בשקע ולסובב את התקליטון במהירות אחידה ואז, מאחד הקצוות של הקרטון אתה שומע את ההקלטה – בלי רמקול, בלי כלום. רק חתך בקצה הקרטון שמאפשר את יצירת הקול וזהו.” לא נוכל שלא להזכיר את הספרונים שהוצאת בשנות ה 90 שעבורנו כילדים שהיו צמאים לחומר על הביטלס בעולם ללא אינטרנט היו כבאר במדבר. מה תכננת במקור עבור סדרת הספרונים הזו ומדוע לא המשכת לספרון השלישי ? “הרעיון המקורי היה להוציא כ-12 ספרים, מאה ומשהו עמודים כל אחד. כל אחד לכשעצמו ספרון אבל יחד, מדובר באנציקלופדיה. זו המהות של אוסף. כל אותם פריטים בודדים שיחד הופכים למשהו שלם הגדול מסך חלקיו. בעידן הציני של היום זה עשוי להישמע יומרני, אבל אז זו הייתה תקופה אחרת ואנשים אהבו לעשות דברים גרנדיוזיים. בכל אופן, הוצאתי את שני הספרים הראשונים. הם היו הספרים הראשונים בעברית על הביטלס. זה היה כמו להיות הראשון שכובש פסגה של הר גבוה ותוקע שם דגל. אחרי זה כבר הייתי עסוק בחיים שלי ולא מצאתי זמן ואנרגיה להמשך הסדרה. הספקתי לכתוב פרק אחד לספר השלישי, אותו העליתי בשלב כלשהו לאתר שלי וזהו.” האם יש לך כוונה לחזור לתיעוד הביטלס בספרים או בפורמט אחר כלשהו ובכלל מה אתה חושב על כך שהיום בלחיצת כפתור יכול כל ילד להגיע לכמות מידע עצומה על הביטלס? האם בכלל יש עוד מקום לספרים? “יש סיכוי שיום אחד אחזור לזה. קודם כל אצטרך לערוך מחדש את מה שיצא. כל כך הרבה דברים התגלו מאז… עם זאת, יש את ההיבט הפרקטי. שוק הספרים הולך ומצטמצם. פחות ופחות אנשים קוראים – לא רק ספרים, גם עיתונים. כל טקסט ארוך הופך ל”אמלק”. השאלה היא אם יש טעם בנסיבות כאלה להשקיע מאמצים בכתיבת הספר לשוק שהוא מוגבל מלכתחילה לקוראי עברית. אם תכתוב ספר באנגלית, יש לך עולם שלם שיוכל לקרוא אותו וגם אם שם יש ירידה בכמות הקוראים, עדיין יש סיכוי שתוכל לפחות לכסות את עלות הוצאת הספר. במקרה של שני הספרים שהוצאתי לא הייתה בעיה לכסות את העלות, אבל בישראל של היום אני בספק אם ניתן יהיה להצליח בכך. חוץ מזה – ופה המקום להתייחס לשאלתכם לגבי לחיצת הכפתור – היום יש אינטרנט. אנשים לא צריכים ספרים כדי לדעת דברים. יש אמנם המון מידע שגוי ומה שאוהבים לקרוא לו “פייק ניוז”, אבל ליותר ויותר אנשים לא אכפת אם המידע נכון או לא כל עוד הוא מעניין ומשכנע. בסיכומו של דבר יש שיקולים לכאן ולכאן. אני מניח את עניין הספרים כרגע בצד ומשאיר את זה פתוח לשיקול מחודש בעתיד. יתכן שבכלל אדלג על עניין ההוצאה לאור הפיזית ואתמקד בספרות דיגיטלית. נראה בעתיד”. מה דעתך על כך שבשנת 2018 אנחנו עדיין עוסקים בלהקה שקמה לפני כ 60 שנים ובכלל על גלי ה”ביטלמניה” המחודשת לכבוד אלבומו החדש של מקרטני ? “לא צריך להגזים. מקרטני מעורר עניין רב כיום, אבל עשרים איש שמחכים לו מחוץ לבית בו גר בעבר בליברפול הם לא ביטלמניה. רינגו אמר את זה יפה – שעכשיו הצעירים צורחים אחרי מישהו במקום אחר… בכל אופן, הביטלס הם קלאסיקה. יש על זה קונצנזוס כלל עולמי. זה טבעי להתעסק בהם עכשיו וזה יהיה טבעי להתעסק בהם עוד מאה שנה. כל עוד יש מקום גם לאמנים צעירים ולמוסיקה חדשה אז למה לא?” 50 שנים לאלבום הלבן. הוא שרד את מבחן הזמן ? היית ממליץ להם להוציא אותו בצורה אחרת ? “ג’ורג’ מרטין המליץ להם להוציא את זה כתקליט בודד. היה צדק רב בדבריו, אבל אני שמח שהם לא הקשיבו לו, כי גם היום כיף להקשיב לאלבום כפי שהוא. עם כל מה שקרה בעולם המוסיקה מאז, אפילו REVOLUTION 9 מתקבל על ידי יותר אנשים מבעבר (אני אישית חושב שמדובר בהקלטה מרתקת)”. לסיום, האם אתה עדיין מאזין לביטלס באותה התלהבות כמו בהתחלה ? “עם השנים ההתלהבות פחתה, אבל האהבה נשארה וזה מה שחשוב. אבל ההתלהבות נמצאת אי שם ברקע. לא מזמן עמדתי במשך הופעה שלמה מטר מרינגו ועד עכשיו זה לא עבר לי…” האהבה נשארה. המון המון תודה לירדן אוריאל על שפינה את זמנו. אנחנו נמשיך לחכות לספר השלישי… המשך יום מקסים. #ביטלסבעברית #ירדןאוריאל

ג’ורג’ הריסון של 1967, היה אדם שאיבד את דרכו. הוא לא האמין יותר בביטלס, הוא לא היה שותף מלא להתלהבות לחדוות היצירה של סרג’נט פפר אליו סיפק שיר אחד והוא היה ממורמר מאוד ממיצובו בלהקה. 2 שירים מאותה שנה יכולים להעיד על הכעס, המרמור ואיבוד הדרך. האחד הוא Only a Northern Song שבא חשבון עם המוציאה לאור של שיריו ובעקיפין גם עם חבריו ללהקה והשני Blue Jay Way. “החברים שלי איבדו את הדרך” הוא כותב שם. סיפורו של השיר מתחיל בטיול ללוס אנג’לס. ג’ורג’ הריסון סיפר על המסע יחד עם חבורה עליזה ללוס אנג’לס ב 1 באוגוסט 1967. “נסענו לאמריקה באוגוסט, כמה חודשים אחרי הפסטיבל במונטריי. גיסתי אז, ג’ני בויד התגוררה בסן פרנסיסקו, והיא החליטה שהיא תחזור לגור באנגליה. כולנו נסענו לראות אותה: דרק ניל, אלכס הלא כל כך קסום, אני ופאטי”. לטיסה אגב, נרשמו ג’ורג’ ופאטי כמר וגברת ווייס. הם מגיעים ללוס אנג’לס ומשוכנים בבית שכור שממוקם בדרך בלו ג’יי או Blue Jay Way מספר 1567 שנמצא בברלי הילס. את השכרת הבית אירגן בריאן אפשטיין, שהתקשר לעו”ד בשם רוברט פיצפטריק, ששכנע את בעל הבית, עורך דין אחר בשם לודוויג גרבר, להשכיר את הבית להריסון. לודוויג גרבר היה אלוף לשעבר בצבא ארה”ב, שניהל את הזמרת האמריקאית פגי לי במשך שנים. כשהגיעו לבית, התקשר דרק טיילור שלמעשה התגורר בארה”ב והודיע כי הוא מאחר, ג’ורג’ נתן לו הוראות הגעה לבית. “דרק טיילור התעכב. הוא צלצל ואמר שיאחר. אמרתי לו בטלפון שהבית נמצא בדרך בלו ג’יי והוא אמר שהוא כבר ימצא אותו או מקסימום ישאל שוטר. אז חיכיתי וחיכיתי. הרגשתי ממש מעופף אחרי הטיסה אבל לא רציתי ללכת לישון עד שהוא יגיע. היה בחוץ ערפל וכבר נהיה מאוחר. כדי לשמור שלא ארדם, התחלתי כבדיחה לכתוב שיר על זה שאני ממתין לו בדרך בלו ג’יי. היה אורגן האמונד קטן בפינה שפתאום שמתי לב אליו, אז התחלתי קצת לנגן עליו וככה נולד השיר”. אורגן ההאומונד עליו ניגן ג’ורג’ שמוצב עד היום בבית שבדרך בלו ג’יי 1400N למחרת, היום השני לביקור בלוס אנג’לס, נפגש הריסון עם ראבי שאנקר, המוסיקאי ונגן הסיטאר ההודי שהריסון העריץ כל כך ובילה זמן בלימוד נגינה אצלו בסוף 1966. הריסון מגיע לראות מקרוב את בית הספר למוסיקה בשם “קינארה” שפתח שאנקר בלוס אנג’לס ,הוא צופה בראבי מעביר שיעור ונפגש אתו לארוחה לאחר מכן. למחרת השניים מכנסים מסיבת עיתונאים בבית הספר למוסיקה של שאנקר על מנת לקדם את הופעתו של שאנקר בהוליווד באוול (אותו אמפיתאטרון בו הופיעו הביטלס), למחרת ב 4 באוגוסט. בהופעה הזו ישבו בקהל ג’ורג’, פאטי, ניל ואלכס. ביום החמישי לטיולם, משתתף הריסון בסשן הקלטה של המוסיקאי ההודי עלא רקה שבעתיד הלא כל כך רחוק ינגן בחלק ההודי במופע למען בנגלדש. שיא שלילי בביקור הזה בארה”ב נרשם ביום השישי לביקור בארה”ב ב 7 באוגוסט, בו מגיעים ג’ורג’ וחבורתו לסן פרנסיסקו, אותה אחת בה בדיוק שנה קודם לכן סיימו הביטלס את קריירת ההופעות שלהם. הם בכלל מגיעים לבקר את אחותה של פאטי שגרה שם, אך הם מסיירים גם במעוז ההיפים בהייט אשבורי. כך סיפרה פאטי על החוויה המפוקפקת שעברו בספרה Wonderfull Tonight: “הלכנו לראות את אחותי ג’ני שגרה עם ידידה בסן פרנסיסקו. חשבנו שיהיה כיף ללכת ולהעיף מבט על הייט-אשבורי שנכבש על ידי ההיפים. מוזיקאים כמו ג’פרסון איירפליין, גרייטפול דד וג’ניס ג’ופלין גרו שם, והמקום הזה היה בירת ה LSD של אמריקה. האזור נקרא על שם צומת שני רחובות, הייט ואשבורי. יצאנו מהמכונית והבחנו שכל האנשים האלה עוקבים אחרינו. הם הכירו את ג’ורג’ כשחלפנו על פניהם ברחוב, ואז הסתובבו בעקבותינו. רגע אחד היו חמישה, אחר-כך עשרה, עשרים, שלושים וארבעים איש מאחורינו. יכולתי לשמוע אותם אומרים, ‘הביטלס כאן, הביטלס נמצאים בעיר!’ ציפינו שהייט-אשבורי תהיה מיוחדת, מקום יצירתי ואמנותי, מלא באנשים יפים, אבל זה היה פשוט נורא – מלא נשמות איומות, בטלנים וצעירים מרושעים. כולם נראו מסוממים – אפילו אימהות ותינוקות והם היו כל כך קרובים מאחורינו. זה הגיע לנקודה שבה לא יכולנו לעצור מחשש שנרמס. הם הביטו בנו בציפייה כאילו ג’ורג’ הוא מין משיח. אז קרה הבלתי נמנע: גיטרה הגיחה מהקהל וחשבתי, ‘אלוהים, ג’ורג’ המסכן, זה סיוט’. לבסוף הושיטו לו את הגיטרה. הייתה לי הרגשה שהם האזינו לביטלס, ניתחו אותם, למדו מה הם חשבו שהם צריכים ללמוד, ולקחו כל סם שחשבו שהביטלס שרים עליו. עכשיו הם רצו לדעת לאיזה כיוון ללכת, וג’ורג’ היה שם כמובן לתת להם את התשובה. ג’ורג’ היה כל כך מגניב. הוא אמר, ‘זה G, זה E, זה D’, והראה להם כמה אקורדים, ואז החזיר את הגיטרה ואמר, ‘סליחה אנשים, אנחנו חייבים ללכת עכשיו’. בכל אופן, קמנו וצעדנו בחזרה לעבר הלימוזינה שלנו, ואז שמעתי קול אומר, ‘היי, ג’ורג’, אתה רוצה איזה STP (סוג של סם) ?’ ג’ורג’ הסתובב ואמר, ‘לא, תודה, אני מעולה, בנאדם’. אחר כך הבחור הסתובב ואמר לאחרים, ‘ג’ורג’ הריסון דחה אותי’ ואז הקהל נעשה עוין. הלכנו מהר יותר ויותר, והם הלכו בעקבותיהם. כאשר ראינו את הלימוזינה, רצנו לכביש וקפצנו פנימה והם רצו אחרינו והתחילו לטלטל את המכונית, והחלונות היו מלאים פרצופים שטוחים על הזכוכית, מביטים בנו”. תמונות קשות. ג’ורג’ וג’ני בויד גיסתו בסן פרנסיסקו ב 7 באוגוסט בהייט אשבורי ב 7 באוגוסט 1967 ב 9 באוגוסט, עושה את דרכה החבורה העליזה חזרה ללונדון. חוזרים ללונדון ב 6 בספטמבר, כשבוע לאחר מותו של בריאן אפשטיין, הביטלס נמצאים באולפני אבי רואד ליום הקלטות שכולל עבודה על I am the Walrus, The Fool on the Hill וגם על השיר שנכתב חצי בצחוק על ידי ג’ורג’ שם בלוס אנג’לס כשחיכה לדרק טיילור. ג’ף אמריק סיפר: “באותו ערב, יצרנו גם את הבסיס לשיר חדש של הריסון שנקרא Blue Jay Way. הוא היה לדעתי קצת לווייתי ולמען האמת חשתי הקלה מסוימת כשהתחייבויות קודמות מנעו ממני להשלים את השיר בערב הבא … הבעיה העיקרית הייתה שג’ורג’ כתב ונגן אותו באורגן, והוא באמת ידע רק כמה אקורדים – הוא היה אפילו פחות קלידן מאשר ג’ון”. עם כל הקושי לאחר לא מעט חזרות, היה צריך רק טייק אחד כדי להקליט את הטרק הבסיסי לשיר, כאשר ג’ורג’ על האורגן, פול בבס ורינגו על התופים. העבודה על השיר לאותו היום הסתיימה ב 2 בבוקר ואז עברו החברים לעבוד על The Fool on the Hill למשך שעה. בערב אותו היום, ה 7 בספטמבר, חוזרים הביטלס לעבוד על Blue Jay Way, כשהמשימה הראשונה היא לקחת מה שהוקלט יום קודם ולהעביר אותו לערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים. ג’ורג’ מקליט את השירה לערוץ השני ולאחר מכן לערוץ השלישי הוא מקליט יחד עם ג’ון ופול קולות רקע שהועברו דרך הלזלי כדי לקבל אפקט מעורבל. הערוץ הרביעי נשאר פנוי עד ל 6 באוקטובר. באותו היום מגיע נגן הצ’לו פיטר ווילסון להוסיף אווירה דרמטית עם הצ’לו שלו – הוא אגב ינגן בעתיד באלבום Tug of War של מקרטני (טוב אם אתם מתעקשים: ב Tug of war, Here Today ו Wanderlust). תוספת אחרונה לשיר באותו היום הייתה רינגו עם הטמבורין. כשהגיע הזמן לעבוד על מיקס הסטריאו של השיר לג’ורג’ מרטין היה רעיון חדשני.הרעיון היה לשלב לאורך השיר הקלטה שלו מהופכת ברקע מה שימלא קטעים ריקים בשיר.לאחר 3 ניסיונות זה עבד והשאיפה הייתה לעשות את אותו הדבר גם למיקס המונו. הרעיון ננטש ואם תקשיבו לגרסת המונו של השיר לא תשמעו את המלמולים לאחור ברקע. קצת אחורה, ב 20 בספטמבר, הביטלס נמצאים בקנט בצילומים לסרט Magical Mystery Tour, שם בהאנגר מטוסים צבאי מצולם ג’ורג’ הריסון לסצנת השיר Blue Jay Way בסרט. המטרה הייתה לייצר את אווירת הערפל המתוארת בשיר ואת הריסון המסכן שיושב ומחכה לחבריו. צילומים בקנט ב 20 בספטמבר 1967 ב 3 בנובמבר, יום הצילומים האחרון לסרט נעשים השלמות לסצנת השיר בסרט בביתו של רינגו בסאני הייטס כשחוץ מהביטלס משתתפים גם מל אוונס בחזה חשוף, צ’לו לבן וכדור. הנה מתוך גרסת הבלו ריי ששוחררה ב 2012 והכילה קטעי בנוס – השיר עם קטעים מתוך הסרט שלא נראו מעולם. כאן הוא בגרסת הסטריאו עם הגרסה המהופכת ברקע. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #מסעהקסםהמסתורי #פולמקרטני #מלאוונס #פאטיבויד

היום בפינת הפודקטסטים שלנו, משהו אחר. פשפשנו בארכיונים, העפנו את האבק וגילנו משהו מאוד מיוחד. מה שמצאנו זו כתבה מסביבות 1993, של כתבת נוער צעירה בשם סיוון רהב Sivan Rahav Meir שכתבה עבור מגזין הנוער ראש1 (שלפי דעתי לא קיים יותר). כתבת הנוער הצעירה שהיום היא כמובן כתבת מוערכת מאוד, כתבה על הביטלס במדור המוסיקה של העיתון שנקרא “מוסיקה עכשיו”. אז מה יש לנו כאן ? המבורג – יש שירי עם לא מורכבים – יש פול מת – יש אלן קליין ופול מת שוב – יש אולי היא ביטלמאניקית בסתר…. יום מעולה !

היום בפינת הארכיון שלנו, כתבה של Boaz Cohen הנפלא מדצמבר 1999 על קיום הופעה מיוחדת של פול מקרטני במועדון הקאברן בליברפול מול 300 ברי מזל. ההופעה נעשתה לרגל אלבום הקאברים שהחזיר את מקרטני לשנות החמישים Run Devil Run שאני מאוד מחבב. ההופעה אגב תועדה ויצאה בזמנו בדי וי די. ואתם תוכלו לראות אותה במלואה כאן: אז מה המסקנה מכל זה? הכל מעגלי.

הו ליברפול לו, ליברפול לו מדוע אינך יכולה להתנהג כמו נערות אחרות ? מדוע ליבי המסכן צריך ללכת שבי אחריך ? השארי בבית ואהבי אותי, ליברפול לו שלי. כך כתב ושר דומניק בהאן על ליברפול בתחילת שנות השישים בשיר Liverpool Lou והוא צדק לגמרי. ליברפול לא עוזבת לך את הלב מרגע שהיית שם. היא מתנחלת ונשארת שם עמוק. כשהתחלנו לדבר לפני כמה חודשים על אירוע בת המצווה הממשמש ובא, הצעתי שנעשה טיול בחו”ל כי אולי בסתר ליבי כך רציתי אני לחגוג כילד עם משפחתי את בר המצווה שלי. להפתעתי קיבלתי מהילדה מסרים חיוביים ואפילו שם של יעד. כחובבת ספרי וסרטי הארי פוטר, היא הציעה את לונדון. מופתע מהספונטניות הרגעית שנחתה עליי, מתחתי את החבל קצת יותר. “ומה אם נוסיף את ליברפול?” שאלתי וציפיתי ל “אולי מספיק עם הביטלס לרגע אחד…?” וכבר הכנתי את ה “עוד תודי לי”. ההתלהבות של הילדה לא רק שלא דעכה אלא התעצמה. כאן אולי ראוי להזכיר שהילדה עברה את המסלול הרגיל בחיים. בגיל 8 הסרט ‘צוללת צהובה’, בגיל 9 ‘לילה של יום מפרך’ ו’הצילו’ ובגיל 10 את כל פרקי האנתולוגיה. עבורה לבקר במקומות מהם הגיעו ארבעת המופלאים היה רעיון מרגש לא פחות. מכיוון שאני נושם ביטלס כבר המון שנים לפניה ולרוע מזלי לא עלה בידי לבקר בליברפול, התרגשתי עד מאוד מההזדמנות. הבאתי את הממצאים לוועדה לתכנון ובניית פרויקטים, ז”א זוגתי המופלאה, וגם שם העניין עבר ללא כל הגשת התנגדויות. משם, הדרך לליברפול כמעט ונסללה לה לבדה. כרטיסים הוזמנו, מלונות שוריינו, טיפים מעולים ניתנו ותוכניות נרקמו. הכל היה מוכן. יום לפני יום הולדתה ה 12, המראנו כולנו על מנת להגשים חלומות. היום אביא את תמצית מסע הביטלס שעברנו בטיול הזה ומפאת אורכו אמשיך את הפוסט בשבוע הבא. הקדושים על הקירות בטיסה מישראל ללונדון הכל נראה רגיל. התרגשות רגילה של דיוטי פרי וטיסה. שום דבר מיוחד. טיסה השנייה מלונדון למנצ’סטר, החיישנים מצביעים כבר על חריגה במדדים. משהו חריג קורה כאן. מתקרבים לאזור רגיש. ברכבת ממנצ’סטר לליברפול הלב כבר הולם בפראות. בכניסה הדרומית לעיר לאחר שחלפנו ביעף על השלט שמורה על התחנה לשדה התעופה על שם לנון, כבר יש פיק ברכיים. זה אמיתי. זה קורה. ההרגשה היא כמו לפני פגישה עם חברים ותיקים שלא ראיתי מלא זמן, רק שאת אלו אף פעם באמת לא פגשתי, אבל אני יודע עליהם כמעט הכל. זהו. הרכבת נעצרה. אנחנו יורדים בתחנה שברחוב ליים במרכז העיר. כשאנחנו יוצאים מהתחנה, קולות מוכרים. השחפים מתחילת הפרק הראשון של האנתולוגיה שנשמעים רגע לפני שמתנגן In My Life. הם מדברים בשפה מוכרת כאילו אומרים לי שהגעתי למקום הנכון. זהו אנחנו בליברפול ואני מתקשה לעכל. אנחנו יוצאים מהתחנה ומולנו המבנה המרשים בעל החזות היוונית הקלאסית St George’s Hall שעליו תלויה כרזה בגאון באותיות לבנות על רקע אדום שאי אפשר לפספס: L I V E R P O O L ואני שיכור מהתרגשות. הסלוגן שליווה אותנו לאורך רחוב ליים היה a place where things happen usually for the first time ואכן זו הפעם הראשונה ואני מרגיש שאני רוצה לרוץ לכל הכיוונים, לראות ולנשום את הכל בזה הרגע. ברכבת מתקרבים לליברפול תחנת ליים סטריט ביציאה מהתחנה ברחוב ליים בפעם הראשונה בדרכנו למלון בו נשהה, כמעט כל דבר מזכיר את הביטלס: שלטים למופעי קאברים בתחנות האוטובוסים, השחפים שממשיכים ומלווים אותנו בקריאות שלהם ותיירים בחולצות ביטלס. בדרך הכרנו את SuperLamBanana דמות שהיא הכלאה בין כבשה לבננה (?!!), אותה עיצב האומן היפני טארו צ’ייזו. הוא עיצב את הדמות עם מסר כפול: האחד על פי סיפור נפוץ שכבשים ובננות היו בין המטענים הנפוצים שהגיעו לנמל ליברפול והשני כמחאה על הסכנה שבהנדסה גנטית. מאז 1998 הוצבו בעיר כמה העתקים של הדמות שהפכה לסוג של סמל לעיר. בעיקר בחנויות המזכרות שם רואים גם את הצד הפחות זוהר של מסחור העיר ובכלל, כל אחד רוצה את הנתח שלו מסיפור הביטלס בעיר – טיולי האוטובוסים שנעים ללא הפסקה, מסעדות עם שמות שקשורות לביטלס ותפריטים בהם שמות המאכלים הם שורות משירים ועוד ועוד. כשהגענו לקבלה במלון, תופעה ששמתי לב אליה בדרך קיבלה משנה תוקף: לחלק מבתי העסק בליברפול כולל המלון בו שהינו, הייתה פינה עם תמונות של הביטלס ללא הקשר מסוים – כמו תמונות של קדושים. ה SuperLamBanana שחף מצוי שהסתגל למצב החדש הקדושים על הקירות לאחר התארגנויות והתרעננות, לעת ערב, צעדנו לעבר האלברט דוק היפהפה לאורך נהר המרסי אותו השווה לנון למזח בניו יורק, ואפשר ממש להבין מדוע כשמטיילים שם. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה, זה נשמע לי לא אמיתי כאילו זה קרה למישהו אחר. נהר המרסי מהאלברט דוקס בדרך חזרה, למרות העייפות של היום המתיש, לא יכולתי שלא להציץ בקודש הקודשים, לפחות באחד מהם, רחוב מת’יו. המוני אדם נוהרים לשם, ואנחנו עוקבים אחרי רעש המוסיקה. האורות האדומים הזולים של הקאברן, שהוא לב ליבו של הרחוב, גרמו לי לדמיין לרגע את האזור כמקום בילוי לבני נוער בתחילת שנות השישים ומשום מה נדדו מחשבותיי דווקא לתיאורים של הביטלס את אזור סנט פאולי שהיה אזור הבילויים בהמבורג שם הם הופיעו. יום הולדת בבתי ילדותם של ג’ון ופול למחרת בבוקר, יום ההולדת הרשמי, נכונו לנו תכניות מרגשות. ביקור בבתים של ג’ון ופול. הביקור שהוזמן מראש דרך ה National Trust הבריטי, כלל הסעה יחד עם קבוצה של מבקרים נרגשים בעזרתו של נהג אדיב במיוחד. הוא הסביר שאנחנו נוסעים קודם למנדפיס, הבית של דודה מימי בו גדל ג’ון, ועוד הוסיף שמספר המבקרים בבתים שלהם קפץ משמעותית מאז הופעתו של פול בקארפול קריוקי. במנדפיס שבשדרות menlove מספר 251 חיכה לנו קולין המדריך הוותיק והרהוט. קולין, בן גילם של חברי הביטלס, גדל באזור ואף מכיר חלק מחברי הקוורימן אישית. הוא הפליא בסיפורים מרתקים על לנון הנער והדודה מימי, על ביקוריהם של פול וג’ורג’ הנערים שהורשו להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית כי “אסור ללכלך את השטיח” ועל החשדנות בה הביטה מימי בשניהם ובמיוחד בג’ורג’. התקדמנו אט אט בכל חלקי הבית, הוא מספר ואני בחלום. אני בטוח שהוא תהה בינו לבין עצמו מי הקריקטורה מזילת הריר שמשתרכת אחריו, אבל הוא בטח רגיל כבר למראות הללו. בסיור החופשי שניתן לנו אחר כך, התעכבתי בחדרו של לנון הצעיר שנראה כמו חדר מתבגר טיפוסי: תמונות של מושאי ההערצה שלו אלביס ובריג’יט בארדו על הקירות, תקליטים מפוזרים על המיטה וגיטרת המתבגר שמונחת על השידה. ניסיתי להבין איך בחדר הזה נבט וצמח הפרי הבשל הזה. התופעה שהסיטה את העולם ממסלולו. כנראה שלא הייתי לבדי במחשבות. בחור ארגנטינאי צעיר עמד והתעכב גם הוא בחדר עם מחשבותיו הוא. עוד נחזור אליו בביתו של פול. מנדפיס – הבית של דודה מימי לאחר תצלומים מחוץ לבית (כי בפנים אסור), המשכנו ליעד הבא: דרך פורת’לין מספר 20, בית נעוריו של פול. שם המתינה המדריכה סילביה, מסבירת פנים לא פחות, וזה באמת נשגב מבינתי היכולת להיות כל כך נחמד ונלהב לאחר אלפי פעמים בהם אתה מעביר את אותו הסיור. צל”ש ענק לכל המדריכים באשר הם. היא סיפרה שאת הבית מכרו המקרטנים ב 1965 עת קנה פול לאביו בית מרווח יותר. את הבית קנתה גברת ששינתה אותו מהקצה אל הקצה. הנשיונאל טראסט ליקטו טפט לטפט ותמונה לתמונה על מנת להחזיר את הבית לקדמותו, ואז הגיע מייק מקרטני עם חבילת תמונות שצילם בבית בתקופת נעוריהם שלו ושל פול, וזה נתן להם מושג ממשי על איך נראה הבית אז. הם שיחזרו אותו עד לפרטים הקטנים. למשל כשהם גילו שבית סמוך עובר שיפוץ, הם מיהרו לקחת פריטים מקוריים כמו למשל המשטחים למטבח וכל זאת על מנת לייצר כמה שיותר אוטנטיות. בשונה מביתו של ג’ון בו דודה מימי התנגדה נחרצות לתחביב המוזר הזה של ג’ון, אביו של פול – ג’יימס שהיה מוסיקאי בעצמו, עודד את בנו לנגן וליצור. בסלון הבית ניצב הפסנתר של ג’ימס בו ניגן גם פול, ובחדר הסמוך ניצבה לה ערכת תופים עליה ערכה הלהקה חזרות כשלפעמים מייק אחיו הצעיר משמש כמתופף. מדי פעם היה צועק פול לאביו שישב מול הטלוויזיה – “שמעת את זה ? איך זה היה?”. כל הבית הוא גלעד לימיהם הראשונים של הביטלס – במטבח המשוחזר ליד הכיריים עמד ג’ון והכין תה, בפינה אחרת ישבו ג’ון ופול וכתבו את I Saw Her Standing There , בשירותים הקטנים היה נדחס מקרטני הצעיר עם הגיטרה כדי לקבל אפקט עם הד. את התמונות שהביא מייק, תלו הנשיונאל טראסט בפינות המתאימות בבית. בתמונה אחת נראה פול כשהוא פורט על הגיטרה כשמסביבו משחק מהמם של אור וצל שמגיע מהחלון, באחרת רואים את ג’ון ופול עובדים בפינת הסלון בזמן שהאח הקטן מייק מצלם. תמונה אחרת שריגשה אותי היא זו שצילם מייק את פול ישוב בחצר האחורית ומנגן להנאתו בגיטרה. אותה תמונה ששימשה את עטיפת אלבומו הנפלא של פול Chaos and Creating in the Backyard. כשעמדתי מול החלון שמשקיף לאותה חצר אחורית, נעמדתי בזווית הנכונה ויכולתי לדמיין רק לשנייה את פול הצעיר יושב לו בחצר ומנגן. כשסיימה סילביה המדריכה את דבריה, החלנו משוטטים בבית. בחדר השינה של ההורים נמצאו דברי התמרוקים והמראה של מרי אמו של פול שנפטרה כשהיה בן 14. בחדרו של פול הצעיר בדומה לחדרו של ג’ון, תקליטים וגיטרת הזנית’ המפורסמת. שוב אני הולך וחוזר, למעלה ולמטה וכל פעם הפסנתר עלךיו ניגן פול בתכנית ה’קארפול קריוקי’ תופס לי את העין ומסתבר שלא רק לי, גם את זו של הארגנטינאי. לבסוף, המדריכה שראתה את צמד האדיוטים שמתגודדים סביב הפסנתר שאלה: “תרצו לנגן בו?”, הסתכלנו אחד על השני ומיד מכסה הקלידים התרומם. הארגנטינאי פצח בנגינת אימג’ן מה שבאמת היה יפה אבל הוא טעה בבית ולאחר מחיאות הכפיים שקיבל ניסיתי לתקן את העוול עם נגינת לט איט בי מקרטעת שגרפה מחיאות כפיים לא ממש מוצדקות, כי בכל זאת הוא ניגן טוב ממני. לבסוף בזמן הצילומים שניתן מחוץ לבית, שאלתי את סילביה על הקארפול קריוקי ואיך זה קרה. היא סיפרה סיפור משעשע: ביום מסוים הודיעו לה שצריך לפתוח את הבית מוקדם מהרגיל כי מגיע צוות מחברת הפקה על מנת לצלם בבית. סילביה בהיותה הגונה, התעקשה שצריך לקבוע סיור על פי הכללים ולשריין כרטיס מראש, אחרת אי אפשר להיכנס. אז, ללא התרעה מוקדמת, הגיע מקרטני. הבית של פול ברחוב פורת’לין ג’ון מכין תה במטבח של המקרטנים המטבח כיום הנה מבחר תמונות שצילם מייק מקרטני שהיו תלויות בבית: אחה”צ של בוקר מרגש הביקור בבתים הגיע לסיומו ומשם חזרנו לאלברט דוקס. לאחר אתנחתא קצרה המשכנו למוזיאון ‘הביטלס סטורי’ כי יום הולדת חוגגים כך או לא חוגגים בכלל. הביטלס סטורי חגג כמעט 30 שנים להיווסדו ובלי לקלקל יותר מדי למי שעוד לא ביקר, הוא בנוי בצורה כרונולוגית בה אתה מטייל בין מסדרונות המוזיאון ומתקדם עם קריירת הביטלס, מיום המפגש בין ג’ון ופול ועד לקריירות הסולו של הארבעה. בכל פעם מתשנה התפאורה לפי הנושא וזה פשוט מקסים. הביטלס סטורי לביטלמניקים ותיקים זה ממש נחמד. אהבתי מאוד את שחזור חנות התקליטים של בריאן אפשטיין. לילדים המוזיאון ממש דיבר וכנראה שלא במקרה -הוא בנוי על מנת להנגיש להם את הביטלס. הבנות נעו בין האולמות השונים והתלהבו מכל דבר שנקרה בדרכם לאושרי הרב. בסוף המסלול ישנה פינת חמד לילדים בה אפשר לצבוע דפי צביעה בנושאים שונים הקשורים לביטלס, לנגן על פסנתר רצפה סטייל הסרט “ביג” ולדפדף בתקליטי ויניל. בקושי רב הצלחנו לצאת משם. שחזור של חנותו של בריאן אפשטיין מתוך הביטלס סטורי כשהתלנו לצאת מאושרים וטובי לב, שעטנו אל עבר פסלי הביטלס הענקיים שמוצבים כ 5 דקות משם ומהווים אטרקציה תיירותית אדירה. בדרך לשם נתקלנו בפסל אחר של אחד, בילי פיורי שמו. רק יותר מסמלי שאחד ממייסידיי הרוקנרול הבריטי יהיה גם כן שם. פסלו של בילי פיורי באלברט דוקס פסלי הברונזה של הביטלס שעיצב האמן אנדי אדוורדס ממש דנדשים, הם הוצבו בליברפול ב 2015 לציון 50 שנה להופעה האחרונה שלהם בליברפול ב 5 בדצמבר 1965 באמפייר ת’יאטר. אין מה לומר, הם מרשימים מאוד ואותי הרשים במיוחד הצל הענקי שהם הטילו בשעה הזו של היום, כאילו שזה נעשה במכוון. אז איך סוגרים יום מעולה שכזה? במת’יו סטריט כמובן לא לפני שעברנו בסטנלי סטריט הסמוך, ליד פסלה של הבודדה הנצחית אלינור רגבי. פסל של אלינור ריגבי בליברפול שמוקדש לכל האנשים הבודדים בעולם עייפים אך מרוצים, התיישבנו במעין בית קפה ממש מול הקאברן ודאגנו לעוגה חגיגית כדי לחגוג את יום ההולדת. ישבתי שם כשהקאברן מימיני, עוגת שוקולד עם גלידת וניל מולי, המשפחה הנפלאה שלי סביבי והאלבום סרג’נט פפר ברקע. מה עוד צריך הבנאדם? בשבוע הבא: מעללינו בפני ליין, סטרוברי פילדס כנסיית סיינט פיטר שבוולטון, ביקור בקסבה והופעה בקאברן. #אלברטדוקס #דודהמימי #אלביספרסלי #מייקמקרטני #דומניקבהאן #מועדוןהקאברן #ביטלססטורי

בשבוע שעבר פרסמתי את החלק הראשון של הטיול הנפלא שערכנו בליברפול לרגל חגיגות בת המצווה של הבת הבכורה. היום נמשיך להפליג בעיר האבות. פני ליין נמצאת באוזניי ובעיניי, מתחת לשמי הפרברים הכחולים… אם ביום הקודם ביקרנו במוסדות הביטלס, היום השלישי לשהותנו בליברפול נפתח בסימן הסמלים והטקסים. לאחר ההתרגשות מיום אתמול, עלינו על אחד האוטובוסים הירוקים של ליברפול והרחקנו אל הסמטה שהפכה לאייקון: פני ליין. מקרטני כתב עליה שיר יפהפה שמביא את נקודת מבטו כילד או נער על התמימות של התקופה עם טוויסט. הוא מתאר את הסמטה בעזרת נקודות ציון רציפות עליה, שהפכו לנקודות ציון רשמיות בסמטה הקצרה הזו. בין היתר הוא עושה שימוש גן בנקודות ציון אנושיות: הספר, הבנקאי והכבאי שנפגשים לבסוף כולם אצל הספר. נקודת ציון עדכנית נוספת הצטרפה ממש לא מזמן. מקרטני בעת צילומי ה’קארפול קריוקי’, חתם ברוב טובו שמו על השלט שמכיל את שם הסמטה וממוקם על החומה במרכזה – מיד נגיע גם אליו. את הסיור בפני ליין התחלנו דווקא מאמצעה של הסמטה, ואם ננסה למפות אותה, היא מתחילה בשלט המורה על הכניסה אליה, והיא מסתיימת צפון מזרחית אצל הספר טוני סלאבין. מרחק של כקילומטר בערך. באמצעה של הסמטה נמצא מרכז שנקרא Penny Lane Development Trust. הגוף הזה הוקם לאחר שההתאחדות לכדורגל בבתי הספר לבנים, שהייתה אחראית לאיתור כישרונות צעירים כמו ויין רוני, עברה מסמטת פני ליין ב 1996, והשאירה אחריה מבנה נטוש וכעור. על מנת לשפר את חזות המקום ולשמרו, הוקמה הקרן שב 2010 פתחה את שעריה וכיום מספקת שירותי הדרכה לתיירים שעוברים שם, מארגנת אירועים שונים ומתחזקת את המקום. היא אגב מבוססת בעיקר על תרומות ועל חנות המזכרות שנמצאת במקום. נקודת פתיחה מעולה לטיול בסמטה. קיר יפהפה ב Penny Lane Development Trust לפני ליין הגעתי עם צפייה למקום קסום, פסטורלי, מלא בהוד והדר. אבל האמת, בסוף היום זו רק סמטה שקטה ורחוקה מהמולת מרכז העיר, וכמוה יש לא מעט באותו האזור. לולא הביטלס או פול מקרטני ליתר דיוק, אין לה קיום בתודעה. מקרטני שלאחר כתיבת אלינור רגבי, רצה להעמיק בז’אנר של כתיבת שיר סיפורי דרך דמויות, יכל היה לבחור כל סמטה באזור. בסיור שם בהחלט נכנסנו לכמה סמטאות או רחובות אחרים שהיו לא פחות פסטורליים ומלאי קסם. זה חלק מהפוסט-מסחור של הביטלס שפחות התחברתי אליו ועוד נפגוש בו גם ביעד הבא.המשכנו לטייל בסמטה עד שהגענו ליעד הלוהט ביותר בימים אלו, הכיתוב של פני ליין על החומה היכן שחתם המקרטני במסגרת התכנית קארפול קריוקי. איך מזהים שזה המקום? הולכים על הסמטה עד שרואים התגודדות של אנשים. זה שם. השלט הצבוע על החומה כבר מוסגר בשכבה קשיחה ושקופה על מנת להגן על החתימה האייקונית של מקרטני ולמסחר עוד את הסמטה. נקודת ציון חדשה שהצטרפה לא מכבר. מסגור חתימתו של פול במסגרת הקארפול קריוקי נקודת ציון חדשה יותר – הפנייה לבלוג ביטלמניקס מתחת לחתימה של פול משם התחלנו ללכת לכל אורכה עד למספרה של טוני סלאבין. “בפני ליין יש ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר, וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים ואומרים שלום…” לפני מספר שנים הייתה מריבה קטנה בליברפול בין המספרה של טוני סלאבין למספרה אחרת שטענה שהיא הוותיקה בליברפול ושאליה בעצם התכוון מקרטני כשכתב את השיר. ברור מי ניצח אבל זה לא משנה את העובדה שזה פשוט חסר טעם ומשמעות. נשמתי לרווחה כשראיתי שהמספרה הייתה סגורה כשהגענו לשם, מהסיבה הפשוטה שעוד הייתי עושה שטות ונכנס. שקית זבל אנגלית ומסודרת שהונחה מחוץ למספרה הספיקה עבורי כדי לספר את כל הסיפור בתמונה אחת. המספרה של טוני סלאבין עם שקית הזבל הסמלית משם המשכנו ליעד הממוסחר הבא. נסיעת אוטובוס קצרה הביאה אותנו סמוך לביתו של לנון במנלאב אווניו, ומשם המשכנו כמה דקות ברגל כדי לשבור עוד מיתוס. לא תותים ולא יער. שער אדום שהקשר בינו לבין השער המקורי הוא כנראה רק כי הוא צבוע באדום, מונח לו בכביש צדדי ללא שום אווירה פסטורלית או מקום שאמור להוות מפלט לנער מתבגר מהצרות שלו. תוסיפו על כך אוטובוסים מלאי תיירים שעוצרים כל כמה דקות עם הקליינטורה שלהם, נותנים להם 2 דקות להצטלם והלאה ליעד הבא. כמובן שללא דיחוי מילאתי אחר מנהגי המקום, הכוללים ישיבה מזרחית ומבט נוגה ומהורהר. נקודת אור לגבי המקום התגלתה דווקא יום קודם בביטלס סטורי כשמצאתי חוברת של צבא הישע או ה Salvation Army עם הכותרת Bringing a legend back to life. הם עושים שימוש כמובן בלנון ובשיר אבל ככל הנראה לטובת מטרה נעלה של החייאת המקום על מנת לתת בית לצעירים בעלי צרכים מיוחדים. משם המשכנו ברגל לביתו של ג’ון. הייתי חייב לשאוב מעט אנרגיות. שוב אוטובוס, נסיעה קצרה, ואנחנו ביעד הבא: כנסיית סיינט פיטר שבוולטון. המקום בו הכל התחיל למקום הגעתי בחרדת קודש, מנסה לדמיין את היום הגורלי בו נערך היריד ואת הקוורימן ולנון בחולצה המשובצת, נוסעים על אותה עגלה ולבסוף מופיעים את המופע הראשון לאותו היום על המדשאה היכן שהיום פזורים לא מעט קברים. מיד התפצלנו למשלחות חיפושים על מנת למצוא את הקבר עליו מצויין שמה של אלינור ריגבי. למזלנו עברה שם גברת נחמדה עם שמונה (!) כלבים שגרה בקרבת מקום. “אלינור ריגבי?” היא שאלה. הנהנתי עם הראש בביישנות של מפסידים. “בואו אחריי…”. היא הראתה לנו את המצבה וכנראה שנחה עליה רוח טובה והיא נתנה לנו עוד 2 מצבות במחיר של אחת. “בואו, רוצים לראות איפה קבור הדוד ג’ורג’ של לנון ?” – “ברור!”. “כאן קבור בוב פייסלי”,והיא הסבירה: “נו הכדורגלן…”. לאחר שהודינו לה מקרב לב, חזרנו למה שחיפשנו. הקבר של הגברת ריגבי שנכנס לתודעה של מקרטני. מה לעזאזל הם עשו כאן כשהם הסתובבו בין קברים? לאולם פנימה היכן שביצעו הקוורימן את הופעת הערב ויותר חשוב, התקיימה הפגישה הראשונה בין ג’ון לפול לא הצלחנו להיכנס לדאבוננו. קברה של אלינור רגבי יחד עם כנסיית סיינט פיטר קברו של הדוד ג’ורג’ בעלה של הדודה מימי רוק דה קסבה מועדון הקסבה היה היעד היחיד שנדרש מעט מאמץ על מנת להגיע אליו, לא מבחינת דרכי ההגעה אלא הזמנת סיור. מהארץ לא הצלחתי להשיג אותם בשום אמצעי תקשורת ודיי נואשתי מהסיכוי להגיע לשם. בליברפול, ניסיתי טקטיקות ישראליות מתחכמות, והגעתי למוזיאון החדש שפתח אחיו של פיט בסט ברחוב מת’יו ומשמר את מורשתו של פיט בסט דרך מועדון הקסבה וסיפורם של הביטלס. שם חשבתי שאצליח להבין איך להירשם לכניסה לקסבה. הוא כמובן היה סגור. כצעד אחרון נואש, התקשרתי למספר סלולרי שהופיע באינטרנט ולשמחתי מישהו ענה ואפילו הצלחתי לסדר לנו כניסה מהיום למחר. הגענו לרחוב היימנ’ס גרין 8, בית פרטי קצת מוזר בצורתו. דייקנו בשעה שנקבעה אבל זה לא עזר לנו. הסיור הקודם הסתיים באיחור של כחצי שעה ואז נכנסו לתוך מבנה לבן שנראה לא שייך לבית כמו איזו תוספת חריגה. המדריך דיבר במבטא ליברפולי כבד מאוד, מה שלדעתי דווקא הוסיף מימד מעניין לסיור, רק שהיה צריך להתאמץ ולהבין על מה הוא מדבר. רובו ככולו של הסיפור שניסה המדריך להעביר הוא, הקסבה גילה את הביטלס, מונה בסט היא המנהלת הראשונה של הלהקה ובריאן אפשטיין קצת גנב אותם ממנה. על קצה המזלג: מונה בסט רצתה להקים מקום בילוי לנוער במרתף ביתה. בשלב מסוים, היא גילתה שאין יותר מדי להקות שמנגנות רוקנרול אמריקאי בליברפול ופנתה לקן בראון על מנת שיביא את הלהקה בה הוא חבר והם יתחילו לנגן אצלה. לרוע המזל הלהקה התפרקה והוא פנה לג’ורג’ הריסון שהכיר שפנה לג’ון ופול. הם הסכימו ויחד עם קן בראון הפכו לרביעייה והתחילו להופיע במרתף של מונה אותו הם גם עיצבו כראות עיניהם – ג’ון הדביק כוכבים על התקרה ופול צבע אותה מעל ל”במת” ההופעות בגוונים צבעוניים. ג’ון שהסתובב עם אולר בכיס חרט על אחד קירות העץ את שמו – ובהנחה שזה גם נכון זה היה מרגש לראות את זה. כשהמועדון החל להצליח בסביבות 1959, מונה החליטה לפתוח עוד חלק במרתף להופעות שיתאים הפעם להופעות עם מתופף. את החלק הזה של הקסבה עם קורי העכביש שמצויירים מאחור, אפשר לראות בתמונות המוקדמות שלהם שם. כשהם חוזרים מהמבורג, ההופעה הראשונה שהם ביצעו היתה בקסבה וג’ון הסכינאי ממהר לחרוט על תקרת הבמה John I’m Back. מונה הופכת בעזרתו של ניל אספינל חברו הטוב של פיט שהפך גם לבן זוגה למנהלת של הביטלס ואפילו סוגרת להם הופעות בקאברן שהיה מועדון ג’אז עד לאותו רגע. בשלב מסוים מופיע בריאן אפשטיין בקאברן, מתלהב ומגיע לדבר עם מונה. לטענת המדריך בקסבה, היא לא הייתה מוכנה לוותר על הביטלס ולאחר לא מעט התעקשויות מצדו של בריאן היא מנסה להוריד אותו מגבה כשהיא אומרת לו שלסדר הופעות היא יודעת טוב מאוד. אם הוא יצליח לסדר חוזה הקלטות שיחזור לדבר איתה. בכל הסיפור הזה של המדריך בקסבה מרגישים מצד אחד את העלבון שלה, של פיט ושל המוסד הזה באופן כללי, מצד שני מורגשת היטב גם הטית הסיפור לטובתם. הכניסה למועדון הקסבה הכניסה למועדון הקסבה הביטלס עם קן בראון בקסבה על ה”במה הקטנה” הבמה כיום הביטלס על ה”במה” הגדולה יותר בקסבה זו עם קורי העכביש מאחור אותה במה כיום מזכרות שהשאיר לנון בקסבה מזכרות שהשאיר לנון בקסבה את היום הזה סגרנו זוגתי ואני על בירה בג’קרנדה של אלן וויליאמס שממוקם ליד המלון בו שהינו שחגג 60 שנה להיווסדו. פנטזיה כפולה את היום האחרון בעיר פתחנו במוזיאון ליברפול כדי לראות את התערוכה על ג’ון ויוקו שנקראה Double Fantasy – John & Yoko. התערוכה הזו מרגשת מאוד. היא מתמקדת באמנות של ג’ון ויוקו ומכילה מייצגי וידאו ותמונות מרגשות ועוד פריטים מחייהם כמו למשל היומן שכתב ג’ון בנעוריו ה Daily Howl שהיווה את הבסיס ליציאת ספריו לאחר מכן. תמונה אחת ריגשה אותי מאוד. בתמונה יוקו ושון. התאריך מאי 1981 – כחצי שנה לאחר הירצחו של ג’ון. שון במיטתם של ג’ון ויוקו, לידו יוקו מכורבלת בעצמה ומלטפת אותו כשהוא ישן מקופל. את שאר היום הקדשנו לטיולים מסוג אחר שלא אלאה אתכם בהם אבל יעד אחד נשאר לא כבוש והוא מועדון הקאברן. לא ייתכן שאעזוב את ליברפול בלי לבקר בתוך הקאברן. כלת בת המצווה ביקשה גם כן להתלוות אליי ומכיוון שהקאברן מגביל כניסת ילדים מהשעה שמונה בערב, הזדרזנו להגיע לשם לפני כן ושנינו צללנו אל מעמקי האדמה במדרגות המסתלסלות אל תוך המון האדם שהציף את קומת המרתף מול הבמה המפורסמת. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד. לקחתי כוס בירה והתמקמנו בצידי הבמה כשלהקת קאברים גרמנית החלה מנגנת גרסה חשמלית לליידי מדונה. לא יודע אם זו הייתה הבירה אבל פשוט ריחפתי באותו הרגע. בערב הגעתי שוב הפעם עם זוגתי והפעם למופע מלא של להקת קאברים מאיטליה שחבריה היו לבושים כמו הביטלס המוקדמים בחליפות ופאות ונתנו מופע שלא מבייש. חוויה לחיים. בבוקר למחרת כבר התכוננו לעזיבה ללונדון ונשבענו כולנו שנחזור שוב לליברפול. #כנסייתסיינטפיטר #מועדוןהגאקארנדה #גוןלנון #גורגהריסון #פניליין #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #מונהבסט #פיטבסט #מועדוןהקסבה #מועדוןהקאברן #אלןווילייאמס

היום בפינת הארכיון, ניזכר בביקורה של יוקו אונו בישראל בנובמבר 1999. הביקור נערך לרגל 2 תערוכות שהובילה: האחת ב מוזיאון ישראל, ירושלים בשם “האם ראית את האופק לאחרונה” ועוד תערוכה ב גלריה לאמנות אום אל פחם בשם “חלון פתוח”. ביקורה עורר מחלוקות והדים עוד לפני שהתקיים. מהצד החרדי ביקשו להסיר את תערוכתה ממוזיאון ישראל מכיוון שהיא כללה צילומי עירום, ובין מוזיאון ישראל והגלריה באום אל פאחם התפתח מיני ויכוח מי באמת אחראי לבואה.מה שחשוב הוא שהביקור התקיים ונרשם בדפי ההיסטוריה ואתם הרוווחתם מקבץ כתבות שמסקר את ביקורה מאז.

איך כותבים על האלבום האהוב עליי ביותר (שהוא לא אלבום של הביטלס)? ויותר מזה – איך כותבים על אלבום שקשה להסביר במילים למה דווקא הוא כל כך אהוב? Ram, אלבום הסולו השני של פול מקרטני, שיצא ב-1971, הוא יצירה מוסיקלית כל כך עשירה ומופלאה שאני לא חושב שאוכל להסביר באמת מה אני מרגיש כלפיו, במיוחד כשכל כך הרבה מקום יתפוס הריב המוסיקלי שלו עם לנון. גם אם אחטא ואתמקד בזה יותר מדי, אל תטעו – Ram הוא כל כך הרבה יותר מעוד פרק בסיפור הביטלס. אנסה להציג אותו כראוי ככל שנתקדם. כזכור, עזבנו את גיבורינו, מר מקרטני, כשהוא מוציא את אלבומו הראשון, אחרי ריב גדול. הוא סופג מהתקשורת בוז על האלבום, הוא סופג בוז על פירוק הביטלס, הוא סופג בוז מחבריו כשהוא מבקש לעזוב את הלהקה ואת ההסכם הכובל שנחתם בינהם ב-1967. במאי 1970 מקרטני חוזר לחווה שלו בסקוטלנד באותו מצב של דיכאון בו הוא נמצא בסוף 1969 (תאור של מצבו ניתן לשמוע בשיר המעולה Every Night מתוך אלבום הסולו הראשון שלו Mccartney – כתבנו עליו כאן). ושוב, מי שמצילה אותו מעצמו היא לינדה. בתקופה שבין מאי לאוגוסט, בפרץ יצירה שנובע מתוך התחושות אותם הוא מרגיש, הוא כותב ומקליט דמואים בחווה ובלונדון. מדובר על כ-30 שירים שחוץ מלאכלס את האלבום הבא שלו יופיעו לאורך השנים באלבומים וסינגלים. בשלב הזה הספרים חלוקים לגבי התאריכים. רוב הספרים טוענים שמקרטני החל להקליט את Ram בינואר 1971, אבל ישנם ספרים בהם נטען כי מקרטני התחיל להקליט כבר בנובמבר 1970. למה אני מתחבר יותר לתאריך ההקלטה הזה, ומה זה בכלל חשוב? כפי שסיפרתי בפוסט הקודם על פירוק הביטלס בבית המשפט, פול הגיש את הבקשה לבית המשפט ביום האחרון של 1970. אני מאמין שלמרות הקושי הגדול שפעולה כזו בוודאי גרמה לו, היה בזה גם משהו מרגיע, משחרר. תחושת השלמה עם משהו שצריך היה לקרות. אם תקשיבו ל”ראם” תבחינו שהאלבום מכיל הרבה זעם. הוא קודר מאוד ואין שם תחושה של הקלה. בנוסף, מקרטני היה בזמן הזה בארה”ב ונפגש שם עם ג’ורג’ בפגישה שנגמרה בפיצוץ ושכנעה אותו שאין לו ברירה אלא להשתמש בעזרתו של בית המשפט (כפי שתוכלו לקרוא בפוסט הקודם). אז אולי זו סתם תחושה אישית – אבל אני אלך עם הסיפור הזה. אם כן, בנובמבר 1970, שט מקרטני באוניית יוקרה עם משפחתו לניו יורק. מישהי מעירה לו בשיט “אתה יכול להסיר את משקפי השמש. גם אליזבת’ טיילור נמצאת כאן והיא לא לובשת משקפי שמש”. פול מסנן לעברה “אני לא אליזבת טיילור”. בניו יורק הוא מזמן לאודישן נגנים מבלי להגיד להם מיהו המזמין. המתופף דני סוייל, שהיה נגן סשנים מוכר, הגיע לכתובת והרגיש שמשהו פה מוזר. הבניין נראה שרוף וללא חשמל, והוא שאל את עצמו אם מישהו לא הולך לקפוץ עליו ולשדוד אותו עוד רגע. הוא ירד למרתף ושם גילה את פול ולינדה יושבים ליד מערכת תופים. הם הזמינו אותו לנגן עבורם והוא ישר החל לנגן סטייל רינגו על תופי הטום טום. סוייל מספר שמקרטני תכנן להחליף באלבום 3 נגני תופים, כל אחד ינגן חלק מתקופת ההקלטות, אבל בגלל שהיה מרוצה מהנגינה שלו ביטל את האחרים והשאיר אותו לכל הסשנים. סוייל ימשיך עם מקרטני גם ללהקת “כנפיים”, אבל אני מקדים את המאוחר. פול ולינדה בהקלטות “ראם” הגיטריסט דייויד ספינוזה, שהיה גיטריסט סשנים מאוד מבוקש, קיבל טלפון מלינדה ששאלה אם ירצה לבוא להיפגש עם בעלה. כבר בשיחת הטלפון הזו, היה משהו שניבא את הבאות. ספינוזה אילץ אותה להגיד במפורש את שם בעלה – לומר שפול מקרטני רוצה לפגוש אותו. “כאילו שאני אמור לדעת שפול מקרטני מתקשר אלי הביתה”, אמר. לאחר האודישן, הגיטריסט נשאל אם הוא יכול לעבוד 5 ימים בשבוע למשך 6 השבועות הבאים. “אמרתי להם שאני לא יכול להתחייב להשאיר את כל השבועות פתוחים, כי כשפול יחזור לאנגליה יהיו אנשים אחרים שידאגו שאני אמשיך לאכול. אמרתי שאני יכול לשריין 2 ולא 5 ימים ולינדה הפכה ממורמרת מאוד מהתשובה.” פול, דני ודייויד נכנסו לאולפן והחלו את הסשנים של ראם. הסשנים על האלבום ימשכו עם הפסקות עד אפריל 1971. דני סיפר על העבודה על האלבום: “פול היה מגיע לאולפן כל יום עם משהו חדש… היו לנו כל המנגינות המדהימות האלה לעבוד עליהן… הוא היה מרים גיטרה או מתישב אל הפסנתר ומתחיל לנגן ולשיר את השיר, אנחנו היינו לומדים אותו ואז מתחילים להקליט. הקלטנו שיר כל יום.” בסך הכל הקליטו מקרטני ונגניו 21 שירים בסשנים האלה. לאחר עבודה על כמה שירים מקרטני הודיע לדייויד ספינוזה שמוותרים על שירותיו. שפינוזה, שהיה צעיר (בן 21) ומבוקש מאוד לא הבין, או לא היה מוכן לקבל, שאם הוא רוצה לעבוד עם פול, זה צריך להעשות בתנאים של פול. פול ציפה ממנו לוותר על הכל בשביל זה. יומיים בשבוע לא הספיקו ולא הראו מחויבות מבחינתו. פול ולינדה בהקלטות “ראם” פול, בפעם הראשונה בחייו, היה במצב בו הוא יכול לקבוע את החוקים, משתי סיבות – 1) הוא כבר לא בביטלס ולא צריך להתחשב ברגשות ורצונות חבריו ללהקה. הנגנים ששכר לא היו הביטלס, הם היו נגנים להשכרה והם היו שם כדי לשרת את רצונותיו. 2) הוא פול מקרטני. ספינוזה התמרמר גם על העובדה שפול הגיע כשהוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שכל דבר ישמע. הוא לא נתן לנגנים לבטא את עצמם אלא דרש מהם לנגן בדיוק את מה שהוא רצה. ספינוזה יקירי, עד שהריסון לא נמצא שם כדי להעלב, אתה מתחיל? ספינוזה עבד בהמשך, בן היתר, עם פול סיימון, בילי ג’ואל וגם עם ג’ון לנון באלבום Mind Games ורינגו סטאר באלבום Ringo the 4th. את מקומו של ספינוזה בסשנים מילא יו מקראקן (שגם הוא עבד עם פול סיימון ומנגן אף באלבומו האחרון של לנון Double Fantasy ובאלבום שיצא אחרי מותו Milk and Honey), והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר. כך, בין ביקור אחד לשני בבית המשפט, אליו הגיע לכל הדיונים, עם מתח עצום אבל רוח חופשית והחלטה לעשות את כל מה שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הקליט מקרטני את אלבומו המושלם ביותר. יש ב”ראם” משהו שמזכיר את “סרג’נט פפר” של הביטלס, שהוא האלבום שלהם שאני הכי אוהב (במונו! אני מתכחש למיקס הסטריאו). בשניהם לא מופיעים בהכרח השירים הגדולים ביותר של הלהקה/הזמר. אבל שניהם, כאלבומים, מהווים משהו גדול יותר מסך השירים הכלולים בהם. החופש המוחלט שמורגש בהאזנה הוא משהו נדיר במוסיקה. על אף שמדובר באלבומים מאוד מופקים, המוסיקה נשמעת כל כך לא מתאמצת, כל כך חופשית, כל כך עשירה. בניגוד ל”פפר”, כשיצא “ראם” הוא זכה לביקורות רעות מאוד כמעט מכולם. זה משהו שלעולם לא אצליח להבין, כי אם יש משהו שלמדתי על “ראם” זה שכל אדם שנתתי לו את האלבום כדי שיאזין לו (והיו הרבה כאלה לאורך 30 השנים, פחות או יותר, שעברו מאז ששמעתי את האלבום לראשונה) התאהב בו. גם אנשים שלא סובלים את מקרטני לא עומדים בקסמו של האלבום הזה. אז למה הוא התקבל בקבלת פנים גרועה כל כך? כנראה שכשאתה נתפס כמי שפרק את הלהקה האהובה בעולם, וכשאתה תובע את החברים שלך, שבמקרה הם גם מרכיבים את אותה להקה אהובה, אתה מצטייר באור לא כל כך חיובי. לשמחתי בשנים האחרונות נהיה מן קונצנזוס לגבי טיבו של האלבום. עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הראשון שיצא מתוך הסשנים של “ראם” (וגם הראשון שהוקלט עם ההרכב החדש) היה Another Day. הוא יצא כסינגל בפברואר 1971 ולא נכנס לאחר מכן לאלבום. מדובר בשיר יוצא מן הכלל. אחד היפים של מקרטני. דני סוייל סיפר שכשפול ניגן להם את השיר על הגיטרה הוא חשב: “היי, חכו רגע. זה לא סתם עוד שיר, זה ‘אלינור ריגבי’ בניו יורק!”. מקרטני, שסופג ביקורות קשות על המילים שלו, מתאר כאן בצורה מושלמת את הבדידות של גיבורת השיר שלו. תראו איך הוא מתאר את הפעולות היומיומיות של הדמות שלו, אותן פעולות שגרתיות שרק מדגישות את הבדידות שלה. היא כל כך פסיבית וכל כך שרויה בשגרת המטלות שיש לה. את הפעולות היא מבצעת מתוך אנרציה, היא לא עוצרת להרגיש כמעט. אבל רק כמעט, כי לפעמים, כמו שאומר הפזמון, היא מרגישה עצבות גדולה. תקשיבו לגיטרה של ספינוזה שבוכה עליה בפזמון בשתי השורות הראשונות של הפזמון, בהן היא מרגישה עצבות ונשארת לבד בבית. אין נחמה בשיר. בפסיביות שלה, מחכה גיבורת השיר לאביר שיציל אותה, אבל מי שמגיע הוא לא אביר ולא נשאר והיא מתעוררת לעוד יום רגיל בו תלך אל המשרד ותטבע בערמות הנייר המצטברות על שולחנה. בנוסף להיותו שיר נפלא, הוא גם מבוצע בצורה מושלמת עם מקרטני על אקוסטית ובס, ספינוזה על חשמלית וסוייל על תופים וספר טלפונים של מנהטן. שימו לב לבס של פול. זהו אחד מהשירים המושלמים ביותר שלו בתחום הזה. תקשיבו במיוחד לשורת הבס שמתחילה ב- 00:43. עוד משהו שנמצא כאן לראשונה באופן כל כך מובחן הם קולות הרקע של פול ולינדה. לינדה ממלאת תפקיד חשוב בסאונד של “ראם” וקולות הרקע שלה מוסיפים לאלבום הרבה מאוד. בשיר הזה זה קצת פחות מורגש, אבל יש משהו גס בקול שלה, ולמרות שזו נשמעת כמו ביקורת שלילית, משהו בגסות, במחוספסות, בחוסר המקצועיות תורם מאוד לסאונד הייחודי של קולות הרקע של האלבום. השילוב בן המתקתקות המקצועית של פול לחספוס שלה יוצר משהו חדש ונהדר. פול סיפר: “רציתי את הסאונד שלנו. רציתי את הגישה החובבנית, משהו שנוכל לעשות בעצמנו ואז לשפר אותו”. פול גם טען שלינדה כתבה איתו את השיר ואף שירים נוספים באלבום. כשהאלבום יצא הוא לא היה אלבומו של פול מקרטני אלא אלבומם של פול ולינדה מקרטני. “אנחנו כותבים עוד הרבה שירים ואנחנו מתפתחים כצוות הרמוני”. באופן מפתיע, לא פול בחר בשיר הזה כסינגל, אלא עוזר האולפן דיקסון ואן וינקל. “ישבנו יום אחד באולפן A2, מקשיבים לטייקים של השירים, ופול ביקש ממני לבחור סינגל. היתה לי תחושה חזקה לגבי האלבום והייתי מאוהב ב-Another Day. פול אמר ‘אוקי. בוא נוציא את Another Day’. בצד השני של הסינגל הזה נמצא השיר Oh Woman, Oh Why?. השיר הזה לא אופייני למקרטני בכל הקשור בהצגת הדמות הנשית, לכן הרשו לי להציע קריאה אחרת שלו – הוא לא מדבר על אשה אלא על היאוש והדיכאון שאפף אותו. אז למה להתייחס אליו כאל אשה? כי הוא מתייחס אליו כאל חצי מזוגיות כפויה. Well I met her at the bottom of a well Well I told her I was tryin’ to break a spell But I can’t get by, my hands are tied הוא מספר כי הוא פגש אותה בתחתית, כי הוא לא יכול לעשות כלום, ידיו כבולות, הוא מנסה לשבור את הכישוף (האם זה לא מה שהוא יעשה כשיגיש את הבקשה לפירוק השותפות הכובלת של הביטלס?). הוא שואל אותה מה הוא עשה כדי לגרום לכך שהיא מכוונת אליו אקדח ואנו שומעים ברקע קולות ירייה (הם הוקלטו באולפן, ראו את הצילום המצורף). בהמשך הוא מתלונן שלמרות שהוא לא סובל את דרכה השקרית ומלאת המרמה, הוא ממשיך לקום יום אחר יום כי ידיו כבולות ואין ביכולתו לעשות כלום. זה לא נשמע שיר סיפור רגיל של מקרטני, אלא תיעוד של יאוש. למעשה מספיק להקשיב לשירה המדהימה שלו בשיר הזה, שירה שנשמעת כאילו עוד רגע תגרום למיתרי הגרון שלו להקרע. לזה מתווספים תיפוף אגרסיבי של סוייל, גיטרה עם דיסטורשן והבס של פול. זה ללא ספק הקטע הכבד ביותר בסשנים. כפי ששמתם לב משני השירים הקודמים, פול נמצא במצב רוח מאוד קודר. הדימויים לא פשוטים בסשנים האלה, בין אם הם מתארים בדידות כמו ב-Another Day ובין אם הם מתארים תמונה קודרת של אדם שאיבד שליטה על החיים שלו כמו ב-Oh Woman Oh Why?. בשירי האלבום יכנס נדבך נוסף מחייו – כל הזעם שהוא חש כלפי חבריו לביטלס התנקז לכמה שירים בהם הוא ירה חיצי רעל פוגעניים שמטרתם היתה, בעיקר, ג’ון. אם הוא חשב שזה יעבור בשקט הוא טעה. ג’ון הרגיש שהאלבום כולו מופנה אליו, גם בשירים בהם לא היתה לו סיבה לחשוב כך. וזה התחיל עם עטיפת האלבום, שעליה התנוססה בגאווה תמונה של חיפושית ש(סלחו לי על הבוטות) דופקת חיפושית אחרת. אין דרך מפורשת יותר לבטא את מה שחש מקרטני. ומכיון שהפוסט הזה כבר יצא ארוך משהתכוונתי, נגיע לאלבום עצמו בשבוע הבא. #פולמקרטני #RAM #ראם #לינדהמקרטני #AnotherDay