העובדה שלנון היה אדם מורכב מאוד ידועה לכל. לכן מעניין בעיני להיחשף למכתבים אישיים שכתב. מצד אחד יש בזה משהו מרתיע ומציצני, אבל זה גם מאפשר לנסות ולבנות דמות שלמה יותר. היום נביא תרגום למכתב שכתב לנון לסינתיה באפריל 1962, כששהה עם חבריו ללהקה בהמבורג. המכתב לקוח מתוך הספר הנהדר שערך האנטר דייויס, The John Lennon Letters: Star Club 39 Grosse Freiheit Altona Hamburg סין היקרה אני אוהב אוהב אוהב אותך ואני מתגעגע אלייך כמו משוגע. איפה את קטנה שלי. אני תוהה למה כל העיתונים כתבו על סטו – במיוחד People – ואיך לעזאזל הם גילו את זה, מי סיפר להם. תוך כדי שכתבתי את זה, פתאום נזכרתי שיש בחור ב”ג’קרנדה” שעובד כעיתונאי עצמאי. יכול להיות שזה הוא, כי אלן וויליאמס תמך בגברת סאת’קליף או משהו כזה. לא ראיתי את אסטריד מהיום בו הגענו. חשבתי ללכת לבקר אותה, אבל אני אהיה כל כך מוזר, ובטח האחרים יבואו גם כן וזה יהיה אפילו גרוע יותר. אני לא אכתוב על זה יותר בגלל שזה לא מהנה במיוחד. אני אוהב אותך – אני לא אוהב את הרעיון שדוט תעבור לגור איתך בקביעות – כי זה אומר שאף פעם לא נוכל להיות באמת לבד – אני מתכוון כשאחזור הביתה – היא לא יכולה לקחת את החדר השני, או למצוא דירה אחרת – תדמייני לך אותה נמצאת שם כל הזמן כשאנחנו במיטה – ודמייני את פול מגיע כל הזמן – ובמיוחד כשאני לא נמצא. אני אשנא את הרעיון הזה. אני אוהב אותך סין. המועדון הוא ענקי, ואנחנו מנגנים רק 3 שעות ערב אחד, ו-4 בערב שלאחר מכן – ואנחנו מנגנים למשך שעה – ואז יש לנו שעה הפסקה כך שזה לא מרגיש ארוך בכלל למען האמת. הבוס של המקום הזה הוא בחור טוב – יש לנו חופש מחר כי זה Good Friday [יום חג המציין את צליבתו של ישו] ואי אפשר להופיע, אז הבוס – (מנפרד) לוקח אותנו ואת הלהקה השנייה ליום חופש במכונית שלו, וכל היתר כמו הורסט מגיעים גם כן, כך שנהיה חבורה גדולה בחמש המכוניות שלנו. אנחנו נוסעים למקום בריא כלשהו, כמו Ost Sea (שוב סטיוארט). אלוהים, אני מותש, עכשיו 6 בבוקר ואני רוצה אותך. (גיליתי עכשיו שאין דואר מחר, אז אני אסיים לעכשיו. אני אוהב אותך, בוו! הוו! אני שונא את המקום הזה). זה היה חמישי בלילה, עכשיו יום ראשון אחר הצהריים. בדיוק התעוררתי ואין דואר היום או מחר (Easter Monday אני חושב). בכל מקרה, חג פסחא שמח סין. אני אוהב אותך. יצאנו, אבל כל מה שעשינו היה לאכול ולאכול ולאכול (Good Friday) הכל היה בחינם אז זה היה בסדר. נסענו למקום שנמצא במרחק 80 מייל ואכלנו. נעלם לי הקול מאז שהגענו לכאן (אם אני זוכר נכון הוא נעלם כבר לפני). אני לא מוצא אותו – נו, שיהיה! אני אוהב אותך סין פאואל. הלוואי והייתי בדרכי לדירתך עם עיתוני יום ראשון ו- choccies [שוקולד] ו- throbber! הו, כן! שכחתי לספר לך שקניתי מעיל זמש עם חגורה, אז אני נראה ממש כמוך עכשיו! פול זז לי על הראש (הוא על המיטה שמעליי והוא נוחר!) אני בקושי מצליח להתמקם בעמדת כתיבה. כל כך צפוף מתחת למדרגות, קפטן. שקט, מקרטני! נהמה, אנקה. אני לא יכול לחכות לראות את החדר החדש שלך. זה יהיה נהדר לראות אותו בפעם הראשונה ולאכול צ’יפס והכל וסיגריה (אל תתני לי בבקשה לחזור הביתה למעשנת קבועה, מיס פאואל). המממ אני ממש יכול לראות אותך ואת דוט מעשנות. אני מניח שזו הדאגה הקטנה ביותר שלי. אני אוהב אותך סין, אני מתגעגע מתגעגע מתגעגע אליך מיס פאואל [I miss miss miss you miss Powell] – אני כל הזמן נזכר בכל החלקים של המבורג בהם בילינו יחד. למען האמת אני לא מצליח לברוח ממך – במיוחד בדרך ובתוך Seaman’s Mission בוו! הוו! אני אוהב אוהב אוהב אותך. סיפרתי לך שיש לנו חדר אמבטיה טוב עם מקלחת? האם סיפרתי לך? ובכן, עשיתי לי מקלחת אחת שלמה, האין אני ילדון נקי? Hee! Hee!. אני אוהב אותך. לא כתבתי למימי עדיין, אבל אני יודע איך לשלוח לה כסף כך שזה יגיע תוך שעתיים. אני לא יכול לחשוב על משהו נוסף לכתוב עליו עכשיו אז אסיים להיום ואכתוב עוד מחר, כיון שבין כה אני לא יכול לשלוח את זה, אז אחר צהרים טובים סין, אני אוהב אותך. Yum Yum. את יכולה בבקשה לשלוח לי את המילים של A Shot of Rhythm and Blues [של ארתור אלכסנדר]? אין שם יותר מדי. עכשיו ליל יום שני וסיימנו לנגן בערך לפני 45 דקות (השעה 2 בלילה). אני גמור מעייפות, מתוקתי, אז אני מקווה שזה בסדר שאסיים עכשיו ואשן שינה נעימה (בלעדייך אבל היא עדיין תהיה נעימה – אל תפגעי – אבל אני כל כך כל כך עייף). אני אוהב אותך סין – אני מקווה שאת מבינה למה לקח למכתב הזה כל כך הרבה זמן להישלח, יקירתי, אבל לא היה דואר בשישי, שבת, ראשון, שני – והמכתב הזה ישלח בדואר המוקדם של שלישי בבוקר כי אני הולך לשלוח אותו פה בתיבת הדואר למטה (שימושי, לא?). אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. בבקשה חכי לי, אל תהיי עצובה, עבדי בחריצות ותהיי סין פאואל הקטנה והחכמה. אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. כתבי בקרוב, הוו, זוהי המבורג הישנה והשובבה שאנחנו גרים בה!! כל אהבתי לנצח נצחים מג’ון נ.ב. אלה תחתוני עור, לא מכנסים (למקרה ש, את יודעת!) אני אוהב אותך לילה טוב. #גוןלנון #הביטלס #סינתיהלנון

היום נמשיך עם חלק 2 של הנושא השנוי במחלוקת: תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966. בחלק הראשון סקרנו את התפתחות הקונספרציה בארה”ב על ידי בחור בשם טום ועוד כמה שדרני רדיו מקומי שנפעמו ממה שגילו. הספר The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994, הוקדש לנושא ומביא את התאורייה במלואה עם ההסתייגות והשאלות המתבקשות שכל העניין היה תעלול יחסי ציבור מבריק של הלהקה – מה שיתחזק בסקירה של היום. בספר מוקדשים 2 פרקים מרתקים על תפקידו של האלבום סרג’נט פפר בסיפור, אותם תמצתנו היום. ב 1 ביוני 1967, הביטלס שיחררו את האלבום Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band. כנראה ששום אלבום בהיסטוריה לא הביא לכזה שינוי בכיוון מוזיקלי של להקה. האלבום הוביל לתקופה חדשה, וגירה את דמיוננו בצלילים פסיכדליים ומלאים צבעים ומקצבים נפעמים. לאחר שבוע האלבום מכר 250 אלף יחידות בבריטניה. בארה”ב המכירות הסתכמו בכמיליון עותקים, ולאחר כ 3 חודשים המכירות בארה”ב, הגיעו למספר מדהים של כ 2.5 מיליון יחידות. עד לאמצע 1987, חגיגות ה 20 לאלבום, סרג’נט פפר מכר כ 15 מיליון עותקים. פול מקרטני היה משוכנע שסרג’נט פפר היה אלבום אומנותי נפלא , ועמד על כך שעטיפתו צריכה להיות אמירה אמנותית מופלאה גם כן. בכל זאת הושקעו יותר מ 700 שעות אולפן על מנת להקליט את האלבום בעלות של 75 אלף דולר. פיטר בלאק, מעצב עטיפת האלבום (שלוב ידיים עם חולצה לבנה במרכז) עם צוות ההפקה של העטיפה. פיטר בלאק שיצר את העטיפה סיפר: “פול הסביר שהקונספט הוא כמו לראות להקה מופיעה בפארק. העטיפה תכיל צילום של הלהקה כאילו שהיו להקת עיירה שסיימה קונצרט והיא עומדת על הבמה עם סידור הפרחים העירוני וכל האנשים מתאספים סביבה. הגענו להחלטה שהאנשים בקהל יכולים להיות כל אחד”. הביטלס לא רצו סתם אנשים בקהל. הם רצו דמויות חשובות ומפורסמות שאמרו להם משהו. הקהל כלל לבסוף את מרלין מונרו, אליסטר קרואלי, אדגר אלן פו, קארל מארקס שירלי טמפל ועוד. כשהנהלת הביטלס פנתה אל השחקנית מיי ווסט, זו השיבה: ומה חלקי יהיה בתזמורת הלבבות הבודדים?” מיי ווסט על עטיפת האלבום כל ארבעת הביטלס כתבו לווסט מכתבים אישיים בהם הם מפרטים עד כמה הם רוצים שהיא תהיה על העטיפה. לבסוף היא נעתרה והופיעה על עטיפת האלבום. לא כל הבחירות של הביטלס הגיעו לעטיפה. לנון הציע את גאנדי, ישו והיטלר. לאחר התערבותם של בריאן אפשטיין והנהלת EMI ההצעות ירדו מהשולחן. הם זכרו את ההערות של לנון על ישו רק כשנה לפני כן ואת הרעש התקשורתי שהן חוללו – לכן היה חשוב לא לפגוע לא בנוצרים, לא בהודים ולא ביהודים – ולכן הדמויות הוסרו מסט הצילומים. היטלר (בצד שמאל) בזמן שעוד היה חלק מעטיפת האלבום השחקן ליאו גורסי שהיה חלק מחבורת ה Bowery Boys, דרש תשלום עבור הופעתו על עטיפת האלבום – גם דמותו הוסרה מן הסט. על העטיפה הביטלס לבושים במדי תזמורת, כולם בצבעים שונים ומכונסים סביב תוף הבס עליו מתנוססת כותרת האלבום. כל חבר להקה מחזיק כלי נגינה אחר. הכלים הוברקו במשך 4 שעות לפני שעשו בהם שימוש. עבור עטיפה של אלבום כזה נדרשה מחשבה בכל פרט ופרט. בחקירת רמזי המוות על עטיפת האלבום, עלו כמה דברים מפתיעים. הלהקה עומדת במרכזו של מונטג’ התמונות. מיידית אפשר לזהות את דמויות השעווה של הלהקה שהוצבו דרך קבע במוזיאון השעווה מאדאם טוסו שבלונדון. הבובות, לבושות בסגנון שנות השישים המוקדמות: עניבות, חליפות ותספורות המופטופ המפורסמות של הביטלס – אבל משום מה התספורת שעוררה הדים אז, נראית עכשיו שמרנית. התרבות האמריקנית השתנתה באופן דרמטי וכאלו שעברו את גיל 30 כבר היו בעלי שיער ארוך יותר מהתספורת שהיו לביטלס בתחילה וגרמו לביטלס של 1964 להראות מרובעים. בובות השעווה הועמדו ליד דמותו של המתאגרף סוני ליסטון, ומבטם היה מושפל למטה כלפי הקבר הטרי שנחפר שהיה מעוטר פרחי יקינתון אדומים שהיו מסודרים בצורה של המילה Beatles. הביטלס עם אדם בנו של הצלם מייקל קופר על סט הצילומים לפיטר בלאק היה את הרעיון לכלול את בובות השעווה של הביטלס המוקדמים כחלק מהקהל שבא לראות את לידת הכיוון החדש שסרג’נט פפר מוביל אליו. בלאק סיפר שהחולצה בעלת הכיתוב Welcome The Rolling Stones הגיעה מאדם הבן הקטן של מייקל קופר הצלם. מקורה של הגיטרה הצהובה הקטנה עשויה מיקינתון, היה מתנה ממעריץ ביטלס צעיר שרצה מאוד לתרום לעטיפת האלבום. הביטלס הגיעו לצילומי העטיפה בערב ה 20 במרץ ותוך 3 שעות העבודה שכללה את העטיפה הקדמית האחורית, וצילומי האמצע, נסתיימה. כנשאל על עלות פרויקט הצילום, השיב בלאק שהוא קיבל 200 פאונד על מנת העמיד את הסט ושהצלם רוברט פרייזר קיבל 150 פאונד. למרות שזה לא נשמע כמו סכומים גדולים עבור פרויקט היסטורי שכזה, בלאק שמח שהוא יכול היה להשתתף ביצירת ההיסטוריה של הרוק. על גבי העטיפה היו מספר רמזים מבשרי רעות. הצופים, כאילו מייצגים את מתאבלים בהלוויה. לא לוקח זמן רב להבחין שאותה גיטרה שמאלית עשוייה פרחים היתה בצורה של גיטרת בס – כמו הכלי שניגן עליו מקרטני. נוכחותו של סטיוארט סטאטקליף בקהל מרמזת על כך שאותו כלי שמונח על הקבר אולי בעצם שייך אליו. סטאטקליף שהיה נגן הבס הראשון של הלהקה וחברו הטוב של לנון, מת משטף דם במוח בגרמניה, רגעים לפני הצלחת הלהקה. צופים בעלי דמיון יוכלו לראות את ההודעה “?Paul” שמורכבת מאותה גיטרה. חדי העין גם יבחינו שישנם רק 3 מיתרים לגיטרה – האם זה סימן לשלושת הביטלס המתאבלים שנשארו ? היו כאלו שהבחינו שלפני סידור הפרחים בצורת Beatles ישנו סידור הדומה לספרה 3 – שוב רמז לאלו שנותרו מאחור ? היו מעריצים שחשבו שהשימוש במילה Beatles במקום The Beatles מעיד על שינוי בלהקה – או שינוי בהרכב הלהקה. מעניין לראות שבאלבומים מסע הקסם המסתורי, אבי רואד ו Let it Be נעשה גם כן שימוש ב Beatles. אייסי בון, שחקן בריטי יהודי , היה חלק מהקהל, ידו הימנית מונפת מעל לראשו של מקרטני. למרבה הפלא, בתרבויות מזרחיות, הנפת יד מעל ראשו של אדם היא סמל למוות. מקרטני סומן והוצא אל מחוץ ללהקה. שאר שלושת חברי הלהקה מחזיקים כלים בהירים נוצצים, מקרטני מחזיק בקלרינט שחורה. שחור תמיד היווה את צבע העצב, המוות והיגון. רמז נוסף נצפה על העטיפה כדמותה המתולתלת של שירלי טמפל (שמופיעה על העטיפה 3 פעמים!) שמוקמה לשמאלו של ג’ורג’ הריסון ומסתכלת למטה על הקבר. היא לובשת את אותה חולצה עם הכיתוב “ברוכים הבאים הרולינג סטונס”. הרולינג סטונס החזירו מחווה על גבי אלבומם Their Satanic Majesties Request בה שתלו תמונות של ארבעת הביטלס. עטיפת האלבום Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונס עם המחווה לביטלס. אבל אם מסתכלים קרוב יותר אפשר לראות מודל מוקטן של מכונית שנחה על גבי רגלה של הבובה. המודל מזכיר מאוד את האוסטין מרטין עליה נהג מקרטני, גם באותו ליל הרה גורל של ה 9 בנובמבר 1966 – התאריך המשוער של התאונה הקטלנית. המכונית נראית כאילו היא דוהרת אל תוך הקבר. הבובה נמצאת בחיקה של דמות סבתא מקאברית, שנראה שעונדת על ידה השמאלית כפפות נוטפות דם. פול הוא שמאלי. הבובה בדמותה של שירלי טמפל הביטלס ולנון במיוחד, אהבו את לואיס קרול שחיבב את להטוטי המילים בעבודותיו. אחד מספריו של קרול היה “מבעד למראה”, וניסיון לשחק עם מראה קטנה על גבי עטיפת האלבום ובמיוחד על תוף הבס היכן שמתנוססת כותרת האלבום אותו עיצב ג’ו אפגרייב המסתורי, מעלה משהו מפעמים. התוף נראה תמים למראה בתחילה אך אפשר לשים לב כי הפונט של Lonely Hearts שונה משאר הפונט המעוגל וזה קצת מוזר. מדוע הפונט שונה מהשאר ? במחקר שערכתי התברר כי היו 2 גרסאות לתוף הבס שעוצבו עבור העטיפה, השנייה הייתה בעלת מוטיב אחר, חוץ מהמיקום של המילים Lonely Hearts שמוקמו גם כן במרכז התוף. האקדח המעשן הזה חייב להכיל עוד רמז. ההודעה המוסתרת על “מצבת” הקבר כשמחזיקים מראה באמצעו של הכיתוב Lonely Hearts השונה, מתגלה כיתוב חדש עם הודעה: “I One IX He ^ Die”. החץ בין המילים he ו die מצביע על מקרטני. בתחילה הספרה 9 (IX) הייתה תעלומה – בתחילה חשבתי שהכוונה שהביטל עם 9 אותיות בשמו הוא זה שמת. לא הייתי מסופק מן ההסבר, קראתי את ההודעה שוב ושוב “1 1 9 הוא מת..”….אולי 1 ו 1 הם 11אז “ב 11 9 הוא מת”…. התשובה עכשיו ברורה, תוף הבס הוא המצבה שעליה נכתב תאריך המוות: ה 9 בנובמבר. מה שמפתיע הוא שמישהו באמת רצה שהעולם יחשוב שמקרטני מת וניסה להציג זאת על העטיפה. בתמונת האמצע של האלבום, מופיעים הביטלס במדי התזמורת. על גבי זרועו השמאלית של מקרטני אפשר לראות תג עם האותיות OPD. בארה”ב אדם שמת והובהל לבית החולים מוכרז DOA שפירושן dead on arrival. באנגליה המושג המקביל הינו OPD שפירושו Officially Pronounced Dead. התג על זרועו השמאלית של פול פול הגיב לאחר מכן וטען שקיבל את התג בקנדה ופירושו Ontario Police Department. למעשה התג בקנדה הוא OPP שפירושו Ontario Provincial Department – מוזר שפול ישכח כך את ראשי התיבות של התג על התצלום המפורסם. על גבי העטיפה האחורית, מופיע מקרטני כשגבו אל המצלמה כששאר הביטלס מיישירים אליה מבט. שוב מקרטני מובדל מהשאר. כמו בעטיפה הקדמית בה נראה מקרטני שטוח כאחת דמויות הקרטון בניגוד לשלושה שנראים תלת ממדים. היו שסברו שמתחזה נאלץ לפנות עם גבו על מנת שלא יזהו את הזיוף. זו גם הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שמילות השיר צורפו אל האלבום. מילות השיר שהופיעו על גבו של פול בעטיפה האחורית היו של השיר within you without you – אתך ובלעדיך, השיר שנכתב על ידי ג’ורג’ הריסון שהכיל את המילים הבאות: “דיברנו כל החלל בין כולנו / ועל האנשים שהחביאו עצמם מאחורי חומה של אשליות / לעולם לא קרצו לאמת – עכשיו זה מאוחר מדי כשהם כבר אינם”. מי הם אותם אנשים שלא רואים את האמת ושמו עצמם מאחורי קיר של אשליות ? מהי האמת המסתורית? ומי כבר איננו ? מכיוון שזהו השיר של ג’ורג’, זה רק מתאים שהוא יחשוף את הרמז החבוי הבא. הריסון ניצב לימינו של מקרטני כשהוא מישיר פנים למצלמה ומצביע על שורה מתוך She’s Leaving Home שאומרת: “יום רביעי בשעה 5, מיד כשהיום התחיל…” היום והשעה עליהם מצביע ג’ורג’. על מנת לאשר את תאריך התאונה, פיתחו נא את לוח השנה ב 9 בנובמבר 1966. תיווכחו לדעת כי מדובר ביום רביעי… ב Beatles Book Monthly של פברואר 1967 הופיע מאמר מטריד שדיבר על שמועה שהתפשטה בלונדון לאחר שבינואר שהיה קר מהרגיל, הכבישים קפאו והתכסו קרח והיו מסוכנים מאוד לנסיעה. במאמר נכתב כי דווח כי פול מקרטני נהרג בתאונה על כביש M1. הכותב ציין כי קצין העיתונות של הביטלס התקשר לביתו של פול בסיינט ג’ון ווד ופול בעצמו ענה לטלפון ואישר ששהה בביתו כל אותו היום. מכיוון שלא היה עוד על מה לדווח הסיפור גווע. צריך לזכור שהעבודה על פפר היתה בתחילתה באותה תקופה. האם הידיעה הזו היוותה את הקטליזטור לביטלס להתחיל לשתול רמזים באלבום ? לאחר לא מעט שיחות טלפון שהם קיבלו כדי לברר על העניין, הבינו הביטלס את הפוטנציאל השיווקי שגלום בעניין. כל שהיו צריכים הוא לשתול ולהצפין רמזים. זיכרו שפפר יצא רק ביוני והיה להם המון זמן כדי לרקוח את המתיחה הגדולה בהיסטוריה. איך התפתחה לה תאוריית המתחזה ? (“תנו לי להציג לכם את האחד והיחיד. בילי שירז…”) אז אם לפי התאוריה, מקרטני מת בתאונת דרכים ב 9 בנובמבר 1966. מי הוא הפול המסתורי שעל גבי עטיפת האלבום ? כשהתחילו הרמזים לחלחל החוצה והגיעו גם לעיתונות, החלה להתגבש תאורייה לגבי מתחזה שתפס את מקומו של מקרטני בלהקה. חלק טענו כי הוא היה שחקן בשם וויליאם קמבל. השמועה סיפרה כי קמבל שהיה יתום מאדינברו, זכה במקום הראשון בתחרות כפילים לפול מקרטני. קמבל הלך עד הסוף ועבר סדרה של ניתוחים פלסטיים על מנת לשוות לעצמו מראה דומה ככל האפשר לפול. כמובן לא יזיק גם להניח שקמבל ידע לכתוב שירים מעולים כמו מקרטני ושיש להם את אותו הקול. התאוריה גורסת כי הביטלס הפסיקו את הופעותיהם מכיוון שלקמבל היה לקח המון זמן ללמוד כיצד להופיע כפול מקרטני ואף אחד מהם לא רצה שהסיפור יתגלה במהלך סיבובי ההופעות. בסוף השיר הפותח את האלבום מכריז מקרטני: “תנו לי להציג לכם את האחד והיחיד. בילי שירז…”. בילי שירס יכול להיות הכינוי למתחזה וויליאם. מקרטני טען שהביטלס השתמשו בשם הזה בגלל ה”צליל הפואטי” שלו. כשהביטלס שרים את השורה “בילי שירזזזז…” היו כאלו שטענו שהם שרים Billy’s Here – בילי כאן, כאילו מכריזים על הגעתו של המתחזה. כשמתחיל השיר הבא ששר רינגו With a Little Help From My Friends אחת השורות אומרת: “הטו אוזן ואשיר לכם שיר / ואנסה שלא לזייף“. מדוע אחד מהביטלס שר על דאגתו מזיוף ?האם חוסר הבטחון הזה הוא מפני החשש שהקהל לא יקבל את המחליף בלהקה הפופולרית הזו ? האם השיר מסביר כי בעזרת עזרה מחבריו ללהקה והנהלת הביטלס, יצליח המחליף להיכנס לנעליו של פול ? סרג’נט פפר לא היה רק אלבום גדול ששינה את הכל, אלא גם הראה שהביטלס לא איבדו את חוש ההומור החד שלהם. בסופו של האלבום התווסף תו בתדר גבוהה של 18 קילו סיבובים לשנייה – משהו שאוזן אנושית לא יכולה לשמוע אבל כלבים כן. מקרטני הציע את הרעיון עבור כאלו שהיה להם פטיפון שהמחט לא עוצרת בסופו של התקליט. המחט הייתה ממשיכה ונתקעת שוב ושוב על אותה הרצועה. חלק חשבו שהביטלס אומרים He’s found heaven – הוא מצא גן עדן, אבל כששמעו את הקטע לאחור הם שמעו we’ll all be back here soon. פול הסביר על הקטע בראיון בדצמבר 1973: “הקלטנו את הקטע באולפן ואז הפכתי את הקטע עם האגודל שלי על המנוע של המכשיר, שמענו מה יצא ואז אמרנו את מה שיצא הפוך והקלטנו את זה. מה שיצא בהפוך על הפוך הוא: we’ll fuck you like superman חשבתי, ‘טוב מה אפשר לעשות?'”. ההקלטה של קטע הג’יבריש לקחה ערב שלם – מ 7 בערב ועד 3 לפנות בוקר, יותר מחצי הזמן בו לקח לביטלס להקליט את אלבום הבכורה שלהם. ג’ורג’ מרטין וג’ף אמריק חישבו שלקח להקליט את פפר כ 700 שעות אולפן כשאת אלבום הבכורה לקח 585 דקות. בחלק הבא – מקומו של מסע הקסם המסתורי בתאוריית הקונספירציה. #רגאריפטרסון #רולינגסטונס #פולמקרטני #BeatlesBookMonthly #פיטרבלאק #סרגנטפפר #ביטלס

היום נמשיך לחלק השלישי של סדרת הפוסטים “תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966”. תקציר הפרקים הקודמים: בחלק הראשון הראנו איך מתפתחת לה קונספירציה בארה”ב של 1969 וזאת ללא אינטרנט או פייסבוק. בחלק השני חיזקנו את ההשערה שהביטלס רתמו שמועה אכזרית שהסתובבה לזמן קצר מאוד בתחילת 1967 על מותו של מקרטני בתאונה בחורף הקשה ששרר באנגליה באותה תקופה – שמועה שהופרכה מהר מאוד. הגאונים מחליטים לקחת את השמועה ולשתול רמזים לאורכה ולרוחבה של עטיפת האלבום סרג’נט פפר. היום נמשיך הלאה, כשאנחנו כמובן נעזרים בספר המצוין The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994 ונפליג לתקופת “מסע הקסם המסתורי” ונראה כיצד הביטלס מסרבים להרוג את הסיפור וממשיכים במקום זאת “להרוג” את פול. המסתוריות של “מסע הקסם המסתורי” או “מה? הוא מת? גו גו גוג’וב”. המשך המסע לעוד רמזים לתאוריה שלנו ממשיך עם שחרור “מסע הקסם המסתורי” ב 8 בדצמבר 1967 בבריטניה, כפס הקול לסרט שהביטלס שחררו באותו השם. האי פי כלל חוברת בת 24 עמודים בה שובצו תמונות סטילס מהסרט. האלבום שיצא בארה”ב ב 27 בנובמבר 1967 כלל עוד סינגלים מ 1967 כמו Hello Goodbye ו Strawberry Fields Forever. כמה מהשירים ה”חדשים” באלבום נכתבו בעצם עבור סרג’נט פפר כמו Strawberry Fields Forever והונחו באלבום הזה כלאחר יד. התקליטון שיצא בבריטניה הסרט “מסע הקסם המסתורי” שודר בטלוויזיה הבריטית ב 26 בדצמבר. המבקרים הבריטים קטלו את הסרט והשתמשו בביטויים כמו “ככל שהם מתאמצים ככה הנפילה גדולה יותר”, או “אני לא מצליח להיזכר שראיתי אי פעם זבל שכזה” ו “סרט כאוטי”. אלו הביקורות שקידמו את פני הביטלס בעיתוני הבוקר יום למחרת שידור הסרט. עכשיו נראה שהביטלס יכולים להיכשל – הם נפלו ממרום מושבם. מקרטני תלה את כישלון הסרט בהחלטת ה BBC לשדרו בשחור לבן. נראה שההסבר האמיתי לכישלון הסרט היה דווקא מותו של מנהלם בריאן אפשטיין ממנת יתר של סמים ב 27 באוגוסט 1967. אפשטיין היה הדבק שהחזיק את הלהקה שעכשיו יצאה משליטה. בלעדיו הלהקה פשוט נסחפה. נחזור לתאוריה שלנו. שיר הנושא כבר מייעץ לנו “לזרום למסע מסתורי”. מה המסתוריות ? בשורה האחרונה בשיר נאמר: “מסע הקסם המסתורי ‘מת’ לקחת אתכם מכאן, ‘מת’ לקחת אתכם מכאן והיום”. שוב נרמז שהמסתוריות קשורה במוות. ייתכן וכל הפרויקט הזה הוא תצוגה של עוד רמזים לחיזוק תאוריית המוות של מקרטני. עטיפת האלבום מכילה תמונה של הביטלס לבושים בתחפושות של חיות. במרכז ישנו ניבתן שחור. בחלק מהמדינות הסקנדינביות, ניבתן הוא מבשר המוות. מיד כל חוקרי התאוריה היו בטוחים כי הכפיל של פול הוא זה שנמצא בחליפת הניבתן. בספרו The Beatles Forever המחבר ניקולס שפנר ציין שהמילה walrus נגזרה מיוונית ומשמעותה “גוויה”. הספר Beatles forever של ניקולס שפנר מילון וובסטר משייך את המילה דווקא לסקנדינבית במקור ולא ליוונית. זה לא ממש שינה לחוקרים שג’ון לנון טען בשיר שהוא היה האחד בחליפת הניבתן כי בבדיקה מדוקדקת של השיר על העטיפה, האמת הופכת לראייה. הכותרת השלמה של השיר על העטיפה היא “(I am the Walrus (‘No You’re Not!’ Said little Nicola”. לנון טוען להיות הניבתן אבל כותרת השיר שלו עצמו מפריכה את הטענה. צילומי עטיפת התקליטון אם לנון לא היה הגווייה אז מי כן ? באלבום מאוחר יותר של הביטלס – האלבום הלבן, לנון בוחר לגלות את זהות הניבתן בשיר Glass Onion – “הנה עוד רמז עבורכם ,הניבתן היה פול…”. בנוסף על עטיפת האלבום הייתה דמות דומה לציפור שעמדה לשמאלו של הניבתן. הדמות חבשה את סימן ההיכר של לנון – משקפיים עגולות – עוד רמז לכך שג’ון בהחלט לא היה הניבתן. או שמא זוהי הטעייה? אחד מהרמזים המוזרים ממסע הקסם המסתורי היה כיסוי תוף הבס של רינגו. היה כתוב עליו “Love the 3 Beatles”. האם זה מרמז שנשארו רק 3 ביטלס לאהוב ? בחוברת שנלוותה לאלבום (בעמודים שמצוינים כ 10 ו 13) מופיע פול כשהוא ללא נעליו רק בגרביים. כמו באלבום אבי רואד, היו שראו בכך סימן למותו מכיוון שבתרבויות שונות היה נקבר המת ללא נעליו. בעמוד 13, תוכלו להבחין בנעליו המיותמות של פול, כאילו מוכתמות בדם. כיסוי התוף האדום החדש ופול היחף כשנעליו בצד מוכתמות דיוויד שף שראיין את ג’ון ויוקו עבור מגזין הפלייבוי, שאל את ג’ון על השורה שכתב ב Glass Onion. לנון טען שכל העניין היה בדיחה ולא הייתה כוונה לדבר. הוא אמר שמילות השיר כוונו לחברו ושותפו לאורך השנים. לג’ון עכשיו הייתה את יוקו והוא היה בתהליך עזיבה את פול. הוא עוד טען שהשיר היה בכלל מועמד לזריקה והשורה הספציפית הזו נועדה רק כדי לבלבל את מעריצי הלהקה. “יכולתי באותה מידה לומר שהפוקס טרייר היה פול”. לנון השיג את מטרתו – עכשיו כולנו מבולבלים! ג’ון ויוקו עם מנהל המגזין פלייבוי בארי גולסון מימינם והמראיין דיוויד שף משמאלם בספרו של ג’יימס ג’וייס Finnegans Wake שהיווה גם כן השפעה על כתיבתו של לנון את I am the Walrus, הדמות הראשית טים פיינגן משתכר ונופל מסולם. כולם חושבים שהוא מת מהנפילה, חבריו נשארים ערים ליד גופתו כדי לוודא את מותו. הסופר ג’יימס ג’וייס הישיבה הזו הופכת למסיבת שיכורים, ובשלב מסוים אחד מהמשתתפים שופך בטעות וויסקי על גופו של טים. טים אזי מתעורר ומצטרף למסיבה. חבריו של טים לא מקבלים את חזרתו, ומחזרים אותו לארון הקבורה. הם מודיעים לו כי מתחזה יתפוס את מקומו מעתה. לנון ומקרטני בוודאי התפקעו מצחוק לכל ניסיונות הפרשנות של הרמזים ששתלו. לנון ניסה ב I am the Walrus לתעתע ולבלבל את כל האינטלקטואלים שניסו להבין ולחקור את שיריו ולחפש בהם משמעויות נסתרות. בסופו של השיר שתולים קטעים מתוך “המלך ליר” של שייקספיר שנלקחו מהרדיו: אסוולד: עבד, הרוג אותי: נבל, קח את ארנקי. אם אי פעם תשגשג, תקבור את גופי; ותן את האותיות אשר תמצא עליי לאדמונד רוזן גלאסטר; חפש אותו בנשף הבריטי: הו, מוות בטרם עת! אדגר: אני מכיר אותך היטב: נבל שמיש; כחובת הרוע של פילגשו כמו שהרוע היה חפץ. גלוסטור מה, הוא מת? אדגר: שב אבי; תנוח. זה מפתיע שלנון בחר את השורות הללו במקרה. “המלך ליר” נחשב בעיניי רבים ליצירת מופת של שייקספיר ובה מסופר על המלך שבטיפשותו חילק את ממלכתו בין בנותיו על פי אהבתם אליו. בצורה טראגית הוא גילה שקורדליה, הצעירה שבבנות הייתה המסורה ביותר ואהבה את אביה בצורה תמימה ולא לפי כמה תקבל מהממלכה. “המלך ליר” הכיל גם מחזה בתוך המחזה. “הרוזן של גלאסטר” בדיוק כמו ליר, מהר לשפוט ובשל כך סבל רבות. פשעו של הרוזן היה שהוא הונה על ידי מתחזה. בנו הלא חוקי של גלאוסטר, אדמונד נחוש לקחת את הירושה מאדגר אחיו למחצה, והוא עושה זאת על ידי החלפת מכתבים. המעשה הזה מוביל לכך שאדגר מנושל מהירושה מה שמוביל לתוצאה טראגית. השורה: “עבד, הרוג אותי: נבל, קח את ארנקי”, יכולה להתקשר לכך שמתחזה לקח את מקומו של מקרטני לאחר מותו הטראגי. השורות “תקבור את גופי” ו “מה, הוא מת?” מוסיפות למיסתורין – משהו מעבר למקרה או צירוף מקרים. רפרנס למלך ליר ניתן למצוא שנה קודם לכן בשיר של הביטלס Paperback Writer: “…זה מבוסס על רומן שנכתב על ידי אדם בשם ליר…”, מה שמחזק את הטענה שהביטלס הכירו את המחזה, אך בהחלט יכול להיות שהכוונה בשיר הייתה לאדוארד ליר, סופר הנונסנס הבריטי. מסע הקסם המסתורי הכיל עוד עדויות ורמזים לסופו הטראגי של מקרטני. בסופה של החוברת המצורפת ישנה תמונה של מקרטני עומד בין קהל האנשים כשידיהם מונפות למעלה כשיד אחת מתנוססת מעל ראשו של מקרטני. כפי שאנחנו זוכרים מעטיפת האלבום סרג’נט פפר בתרבויות המזרח זהו סמל למוות. כף היד המונפת מעל ראשו ולא בפעם הראשונה בתמונה אחרת נראה מקרטני כשהוא ישוב מאחורי שלט בו נכתב I Was – “הייתי”. הדגלים הבריטים מאחוריו מונחים באותה צורה כמו בהלוויות צבאיות. ומקרטני כמובן לבוש כחייל. הייתי בתמונה אחרת הביטלס לבושים בחליפות ערב לבנות. ג’ון, ג’ורג’ ורינגו עונדים פרח ציפורן אדום על דש חליפותם, מקרטני עונד ציפורן שחורה. שוב מקרטני מובדל מהאחרים. מקרטני תירץ זאת בכך שלצוות הצילום אזלו האדומים. מזל שנשארה אחת שחורה. חלק מחוקרי התאוריה טוענים שהציפורן האדומה נצבעה בשחור על מנת ליצור את המסתוריות. פול עם הציפורן השחורה רמז עבה וכבד נמצא בשיר Strawberry Fields Forever שכאמור התווסף לאלבום בגרסתו האמריקאית. בסופו של השיר המזיקה נעלמת לאיטה רק כדי לחזור שוב – בקטע זה אפשר לשמוע את לנון אומר משהו כמו I Buried Paul – אני קברתי את פול. “קארנברי סאוס (רוטב חמוציות), זה כל מה שאמרתי…” – הגן על כך לנון בראיון לדיוייד שף. מקרטני בספר The Beatles in Their Own Words של בארי מיילס, תמך בגרסתו של לנון. באנתולוגיה 2 ניתן לשמוע את השיר בטייק 7 ובסופו אפשר בבירור לשמוע שלנון ממלמל את צמד המילים כמה פעמים: בצורה טבעית, עוד ועד מעריצים החלו לחקור את תאוריית הקונספירציה הגיעו לעוד ועוד רמזים. אחד מהם התגלה בעת השמעה לאחור של Blue Jay Way של הריסון. הקטע “please don’t be long, please don’t you be very long” הופך ל: “Paul is bloody, Paul is very very bloody”. הנה לכם השיר במהופך: שמועה נוספת גרסה שאם הופכים את עטיפת האלבום, הכוכבים המציינים את שם הלהקה הופכים לספרות. השמועה אמרה שזהו מספר טלפון בו תוכלו לקבל את הפרטים האמיתיים על פרשת מותו של מקרטני. למעשה היה זה מספר טלפון של עיתונאי הגארדייאן שהיה מופתע לקבל את מבול השיחות. אחרים נשבעו כי הם הגיעו לבית לוויות. עטיפת האלבום ההפוכה חושפת מספר טלפון בתמונה אחרת בחוברת ניתן לראות את לנון מסצנת הפתיחה של הסרט כשהוא מעוטר שפם ומופיע כמוכר הכרטיסים למסע הקסם המסתורי. משמאלו, לוח שאומר מה הנסיעה הבאה ומתחתיו כיתוב: The best way to go is by M&D Company. (ראשי תיבות MDC). התקליטון כאמור יצא בבריטניה ב 8 לדצמבר 1967, 13 שנים אחר כך, באותו היום בדיוק בצירוף מקרים מצמרר, ירצח לנון על ידי מארק דיוויד צ’פמן (MDC). לנון כמוכר הכרטיסים בפוסט הבא נראה את תפקידו של האלבום הלבן הכפול סיפור הלא ייאמן הזה. #גוןלנון #בריאןאפשטיין #Iamthewalrus #גורגהריסון #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #BlueJayWay #glassonion

היום נמשיך לחלק הרביעי של סדרת הפוסטים בנושא תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966. תקציר הפרקים הקודמים. ב 1969 התפתחה תאוריה מוזרה ומעניינת שאותה חשף סטודנט בשם טום בשעה שהתקשר אל תחנת רדיו בדטרויט ושטח בפני השדרן ההמום את מה שחשב שגילה – פול מקרטני מת בשנת 1966 והוחלף בידי כפיל. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, ראינו איך הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה, ומייצרים תאוריה חדשה משלהם כשהם שותלים רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי”, ונוכחנו שהביטלס מסרבים לתת לסיפור לגווע. היום, בחלק הרביעי, נלווה את הביטלס אל תקופת האלבום הלבן, בו הם ממשיכים עם הסיפור המוזר גם אל עבר האלבום הזה וממשיכים לשתול רמזים לתאוריה הן בשירים והן בתמונות המצורפות לאלבום. אנחנו כמובן ממשיכים להיעזר בספר The Walrus Was Paul שנכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994. “האלבום הלבן” או “הנה עוד רמז עבורכם, סוס הים היה פול ! “ בפעם הראשונה בקריירה שלהם, הביטלס משוכנעים שזהו התזמון לשחרר אלבום כפול. האלבום ייצג את פול ואת ג’ון בנפרד, כאינדיבידואלים שמבצעים את השירים שלהם כשהאחרים ממלאים את תפקיד המוזיקאים המלווים. אכן זמנים לא קלים. רוב המתח נגרם עקב סיפור רומן האהבה של לנון עם יוקו אונו. בביוגרפיה “לנון”, ריי קולצמן מגלה כי הביטלס האחרים התייחסו ליוקו בצורה מחפירה. הספר “לנון” של ריי קולצמן. “ג’ון הפר כלל קשיח לא כתוב של הלהקה: לנשים שלהם אסור היה להיכנס לאולפנים. הוא הופיע לכל סשן של האלבום הלבן יחד עם יוקו לצידו. המסר הלא מדובר שלו לכולם היה ברור: הם בלתי נפרדים. היא ישבה על הרמקולים, הציעה הצעות וגם בצורה בלתי יאמנת – היו לה ביקורות”. וויכוחים מרירים לא איחרו להגיע מג’ורג’, רינגו ופול. פול היה ביקורתי יתר על המידה על התרומה המוזיקלית של חבריו ללהקה. כשהיה לו מה לומר על תיפופו של רינגו, האחרון עזב את הלהקה. הוא נעלם לכמה ימים, אך חזר לאחר שחבריו ללהקה הבטיחו לו שהוא המתופף המושלם עבור הביטלס. ג’ורג’ הפך אט אט לכותב שירים הישגי, ועכשיו החל מתנגד למונופול של לנון ומקרטני. למרבה הצער, הביטלס כיחידה אחת המשיכו להתפצל לכיוונים שונים. האלבום הלבן של הביטלס שוחרר בבריטניה ב 22 בנובמבר 1968. ההזמנות המוקדמות בארה”ב בלבד עמדו על 1.9 מליון עותקים. עד לסוף 1970, האלבום מכר 6.5 מליון עותקים, מה שהפך אותו לאלבום הכפול הנמכר בכל הזמנים. האמן האנגלי ריצ’ארד המילטון שהופקד על עיצוב עטיפת האלבום, הגיע לעיצוב פשוט ומופשט עבור האלבום הזה. הביטלס ראו בעטיפה של האלבום פיסת אומנות יחודית. העטיפה המקורית כללה את שם הלהקה באותיות בולטות מקדימה, מה שהפך בהוצאות מאוחרות רק לכיתוב אפור. לפי פיט שוטון, חברו הטוב של ג’ון מתקופת הקוורימן, הרעיון למספר כל עותק היה דווקא של פול. היתה שמועה שהביטלס מתכננים הגרלה, בה יגרילו בין רוכשי האלבום כרטיסים להופעה שלהם במקום אקזוטי כלשהו. מקרטני עם ריצ’ארד המילטון מבשלים לנו תאורייה בעיצוב הפוסטר לאלבום הלבן לאחר בחינה מדוקדקת של כל פיסת תמונה שמצורפת לאלבום, חוקרים שוב מצאו רמזים שנשתלו עבור המעריצים, שמפיחים חיים בתאוריית הקונספירציה למותו של פול. האלבום הכיל תמונות אינדיבידואליות של פרצופי חברי הלהקה. לאלבום מצורפות 4 תמונות פורטרט נפרדות של חברי הלהקה שצולמו על ידי הצלם ג’ון קלי – שצילם למרבה האירוניה באותה השנה תמונות של רומן פולנסקי וזוגתו שרון טייט בביתם שבלונדון. כאמור שרון טייט נרצחה בארה”ב על ידי צ’ארלס מנסון שטען בכל תוקף כי הרציחות נעשו בגלל מסרים שקיבל בין היתר מהאלבום הלבן של הביטלס. תמונות אלטרנטיביות מסשן הצילומים לאלבום הלבן נחזור לתמונות הפורטרט: 3 חברים, ג’ון, ג’ורג’ ורינגו נראים באותו גודל – שוב מקרטני מובדל. תמונתו של פול מצולמת בקלוז-אפ מפורט יותר מאשר שלושת האחרים ובהסתכלות מקרוב ניתן לראות צלקת מעל לשפתו של פול שלא הייתה קיימת בתמונות מוקדמות יותר. האם הצלקת הזו נגרמה עקב התאונה או עקב ניתוח פלסטי ? האם זה מצביע על כך שהביטלס החליפו את פול ? תמונה אחרת שמוקמה בפוסטר שצורף לאלבום – אותו עיצב גם כן ריצ’ארד המילטון, בה זוג ידיים שילדיות של מה שנראה כמו רוח רפאים, כמו מנסות לאחוז ולקחת את פול. בתמונה אחרת נראה פול כשראשו טבול באמבטיה, מה שחוקרי התאוריה שיוו לראש ערוף. התקשורת הבריטית הייתה בעיקר מזועזעת כשהם הבחינו בתמונה קטנה של מקרטני העירום שהוסתר בצורה פיקחית מאחורי עמוד לבן. באלבום, בשיר Glass Onion, השורה “הנה עוד רמז עבורכם, סוס הים היה פול..”, יכולה להתפרש כהכרזה שהמתחזה הוא פול. היה זה סוס הים שרימה את הצדפות כמו שסופר בפואמה בספר Through the looking glass של קרול לואיס: “O Oysters, come and walk with us!” The Walrus did beseech. “A pleasant walk, a pleasant talk, Along the briny beach: We cannot do with more than four, To give a hand to each. במקרה זה, אם סוס הים הוא פול אזי לנון הוא הנגר וביחד הם מרמים את כולם. ב Glass Onion היו הפניות גם לשירים אחרים של הביטלס. לנון שר: “סיפרתי לכם על שדות התות , אתם יודעים המקום בו שום דבר לא אמיתי…”. הכוננה היא כמובן ל Strawberry Fields Forever שם נחשד ג’ון שאמר I buried Paul. רפרנס לשיר נוסף שמופיע ב Glass Onion, הוא לשיר Lady Madonna בו מופיעה השורה: “יום רביעי בבוקר, העיתונים עדיין לא הגיעו..” שוב רביעי בבוקר, היום בו התרחשה התאונה בה נהרג פול. הביטוי “בצל מזכוכית” אולי מזכיר לנו רמז ישן נושן. הוא מעודד אותנו לקלף את שכבות הבצל מתוף הבס של סרג’נט פפר, בעזרת מראה (ה looking glass). בשיר היחיד אותו תרם רינגו לאלבום, Don’t Pass Me By, מופיע הקטע הבא: I’m sorry that I doubted you I was so unfair You were in a car crash And you lost your hair השורה: “היית מעורב בתאונה ואיבדת את השיער…” – מתאימה לתאוריית עריפת הראש שהוזכרה קודם. המילים doubt ו unfair יכולים לרמז על המתח ששרר בין חברי הביטלס ובמיוחד בין פול לרינגו. השיר הרודף ביותר באלבום בבחינת התאוריה למותו של פול הוא While My Guitar Gently Weeps שכתב ג’ורג’ הריסון. הדימוי של גיטרה בלוזית, מתאמצת ומתייפחת ממש משכנע. בשיר כותב ג’ורג’: “אני מבחין בעולם ושם לב שהוא מסתובב…” כאומר החיים המשיכו גם אחרי מותו של פול. בסופו של השיר, נשמע הריסון נאנח בקול, כשהוא זועק “פול, פול…” בעצבות עמוקה לחברו שמכבר הימים שנעלם ביחד עם השיר שלאט לאט נעלם לו. טכניקת הקלטת הקולות לאחור, הופיעה לראשונה אצל הביטלס בשיר Rain. לנון תמיד הכריז שהביטלס היו החלוצים להשתמש בשיטת ההקלטות הזו. ג’ון טען שכשהוא ניגן את אחת הגרסאות המוקדמות של Rain במכשיר אצלו בבית, הוא הפך את הסלילים בטעות, מה שהוביל אותו להציע שהקולות שלו יושמעו במהופך וימוקססו להקלטה הסופית. שימוש אחר בטכניקת ההיפוך היה בשיר Strawberry Fields Forever בו הופכו המצילות של רינגו. בשלב הזה ג’ורג’ מרטין הסביר כי הביטלס התעייפו מעט מהטכניקה הזו ועברו לחקור טכניקות אחרות באולפן. כשהטכניקה נשחקה והריגוש ממנה נגמר, היא הפכה לדבר שבשגרה. ואז החלו הביטלס להשתמש בה עבור פרויקט “רמזי המוות” שלהם ולשתול קטעים באלבום הלבן. את המופע הראשון אפשר למצוא מיד אחרי השיר I’m So Tired ורגע לפני Blackbird. זה נראה מתאים שהמסר יופיע במיקום הספציפי הזה, מאחר שהציפור השחורה – העורב – תמיד סימל בספרות את המוות המתקרב. הנוצות השחורות, הקול המקרקר, דיאטה מבוססת על נבלות – העורב נחשב כבר מזמן לציפור מבשרת רעות… במקבת של שייקספיר, לדוגמא, העורב הוא שבישר על התקרבותו של המלך דאנקן. בפואמה “העורב” של אדגר אלן פו, העורב גורם להרהורים על נצחיותו של המוות “שלעולם לא ירומם יותר…”. אדגר אלן פו לאדגר אלן פו יש כמה מופעים בהיסטוריה של הביטלס: ראשית הוא נמצא בקהל המשתתפים בעטיפת האלבום סרג’נט פפר. מופע נוסף הוא בשיר I am the Walrus בו לנון שר: “בנאדם היית צריך לראות איך הם בועטים באדגר אלן פו…”. פו כתב סדרה של טורים העוסקים בפתרונות של צפנים סודיים עבור העיתון של פילדלפיה שנקרא Alexander’s Weekly Messenger. אם ממש בא לכם, תוכלו להתעמק בכתביו עבור העיתון כאן: https://www.eapoe.org/works/editions/mawm001c.htm כשהפך פו למפורסם, כך גם כתביו עבור העיתון. העבודה הנסתרת ביותר שלו נקראה The Gold-Bug, שהכילה בתוכה מסרים נסתרים שהיו חייבים להיות מפוענחים על ידי הקוראים. המוטיבים בכתיבה התרכזו סביב נושאים קריפים כמו קבורה חיה וחזרה מעולם המתים. הקונספט מסתדר יפה עם הרמזים ששתלו הביטלס על עטיפת האלבום סרג’נט פפר. עם כל הטכנולוגיה האולפנית היחסית מתקדמת לתקופתה, יכלו הביטלס ליצור רמזים נסתרים בשימוש בעוד חושים ממה שהשתמש פו. ההודעה המוסתרת של לנון, באה מיד אחרי המשפט אותו הוא שר: “אתן לך כל מה שיש לי עבור שקט נפשי…” – ואז מלמול מוזר שברור לכל שמושמע במהופך. לפי ספרו של מארק לואיסון The Beatles Recording Sessions, לנון שנשאל על המלמול המוזר טען שהוא רק לחש: “?Monsieur , Monsieur, how about another one” ובתרגום – “מסייה, מסייה, מה דעתך על עוד אחת?”. לאחר אין ספור האזנות לקטע, מה שלנון טען נשאר מוטל בספק. כשמשמיעים את הקטע לאחור הוא נשמע כמו: Paul is dead man, miss him, miss him ,miss him – פול הוא איש מת, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו, מתגעגע אליו… הנה הקטע רגיל ובמהופך – לעולם הקטע המהופך יעורר בי צמרמרות…. אכן מטריד ומוזר, אבל אי אפשר להשוות זאת לגילויים המצמררים בקטע האוונגרדי Revolution 9, שנבחר כקטע הלא פופולרי ביותר של הביטלס. ג’ורג’ הריסון הודה שהוא בקושי הקשיב לקטע הזה, ג’ורג’ מרטין יחד עם פול ורינגו ניסו להוציא את הקטע מהאלבום הלבן. ללנון הייתה דעה אחרת: הוא הכריז בהתלהבות כי זו היא “המוסיקה של העתיד”. כשהקטע מתחיל להתנגן, נשמע טכנאי ההקלטה עם מבטא אנגלי מוזר, חוזר בצורה מונוטונית על צירוף המילים Number Nine – מספר 9, שוב ושוב ושוב, עד שקולו נעלם אל תוך מערבולת של צלילים. כנראה שמישהו רוצה שנחשוב שברמז הזה ישנו קשר לספרה 9… הספרה 9 היא הסוף של סקלת המספרים, רגע לפני האיפוס מחדש או אולי המוות והלידה מחדש. האם זהו שוב אזכור ל 9 בנובמבר, בוקר מותו של פול ? אולי זה קשור לכך שמקרטני הוא הביטל היחיד ששם משפחתו באנגלית מכיל 9 אותיות ? לספרה 9 ישנה אובססיה לגביו של לנון דווקא. היא הייתה שחקן מרכזי בחייו החל מלידתו ב 9 באוקטובר 1940 בשעה 6:30 בבוקר והמשיכה עד למותו בטרם עת ב 8 בדצמבר 1980 בשעה 11:07 בלילה. אם נחבר את ספרות שעת הלידה נקבל 9 (6+3), אותו הדבר לגבי שעת המוות: (1+1+7). אם ניקח בחשבון את 5 שעות ההבדל בין ניו יורק לאנגליה, נקבל שלנון הוכרז מת כשבאנגליה מולדתו היה כבר ה 9 בדצמבר 1980. הביטלס התגלו על ידי בריאן אפשטיין ב 9 בנובמבר 1961, צירוף מקרים מוזר שמתחבר עם “יום מותו” של פול 5 שנים אחר כך, ועוד יותר מוזר כשמגלים שבאותו היום בדיוק פוגש לנון את יוקו אונו בגלריית אינדיקה. כשמושמע הקטע של טכנאי הקול לאחור, Number Nine הופך לו ל Turn Me on Dead Man. האם זוהי תזכורת לתרומתו של מקרטני עם המשפט I`d Love to Turn you on בשיר A Day in the Life ? 5 דקות לערך אל תוך Revolution 9, נשמע קול שאומר משהו כמו: ….So the wife called me and we’d better go to see a surgeon So, any at all, we went to see the dentist instead who gave him a pair of teeth which wasn’t any good at all ובתרגום: “אשתו התקשרה אליי ואמרה שעדיף שנלך לראות מנתח הלכנו לראות רופא שיניים במקום שנתן לו זוג שיניים שלא התאימו כלל…” מיד אחר כך נאמר: “My Wings are broken and so is my hair” מה שאולי משמש כרפרנס ל Don’t Pass Me By של רינגו…. מצמרר… מי שכן לקח את האלבום הלבן ברצינות תהומית היה מי שהזכרנו כבר קודם – צ’ארלס מנסון, שהכריז על עצמו כישו ופיתח תאוריה מצמררת שנשענה על מה שהבין מהאלבום. הוא האמין שהביטלס הם מלאכים שנשלחו על ידי אלוהים על מנת לגלות לו סודות לגבי האפוקליפסה הממשמשת ובאה. לגבי Revolution 9 מנסון האמין שכל הקולות המוזרים והמחרידים שנשמעו שם הם קולות הארמגדון עצמו. הוא האמין ש Revolution 9 מפנה אותו ל Revelation (ספר ההתגלות של יוחנן) לפרק 9. בפרק הזה מסופר על 4 מלאכים שיצאו מתוך נהר הפרת כדי לזמן את סופו של האדם. מנסון האמין שהארמגדון הזה יכלול מלחמה בין לבנים ושחורים ושהביטלס הם ארבעת המלאכים…. רומן פולנסקי ושרון טייט ב 1968 בלונדון באחת מהתמונות שצילם ג’ון קלי. בפוסט הבא – האלבום אבי רואד. #blackbird #revolution9 #גורגמרטין #רינגוסטאר #מארקלואיסון #גוןלנון #DontPassMeBy #גורגהריסון #פולמקרטני #ImSoTired #StrawberryFieldsForever #אדגראלןפו #WhileMyGuitarGentlyWeeps #סרגנטפפר #ביטלס #צארלסמנסון

שבוע חדש ומצוין לכולכם. את השבוע הזה נקדיש לאחד, סר פול מקרטני שמו, שחוגג מחר את יום הולדתו ה 76. מה נאחל לו ? עושר (יש לו), בריאות ואושר (טפו טפו טפו), ואלבום חדש ומצוין (ממש תיכף נדע…). אז איך הכי טוב לפתוח שבוע שכזה ? כמובן שעם החלק החמישי של סדרת הפוסטים הבלתי ניתנת לעצירה “תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966”. להזכירכם אנחנו נעזרים בספרו של ר. גארי פטרסון שכתב את The Walrus was Paul שיצא ב 1994. למי שלא שמע ולא ידע, הנה תקציר הפרקים הקודמים: בחלק הראשון בסדרה חזרנו ל 1969 השנה בה התפתחה תאוריה מוזרה ומסקרנת, אותה חשף סטודנט בשם טום בשעה שהתקשר אל תחנת רדיו בדטרויט ושטח בפני השדרן ההמום את מה שחשב שגילה – פול מקרטני מת בשנת 1966 והוחלף בידי כפיל. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, ראינו איך הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה, ומייצרים תאוריה חדשה משלהם כשהם שותלים רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי”, ונוכחנו שהביטלס מסרבים לתת לסיפור לגווע. בחלק הרביעי, הביטלס בצל החיכוכים ואי ההסכמות, ממשיכים ושותלים רמזים על גבי השירים עצמם ומכיוון שעטיפת האלבום היא חלקה וללא תמונות, מצורף פוסטר עם קולאז’ תמונות שונות ומשונות שממשיכות ללבות את התאוריה. בחלק החמישי נבדוק האם הביטלס ממשיכים הלאה עם הסיפור גם כשדי ברור שהקריירה שלהם מתקרבת לסופה. היום: “אבי רואד” או “אחד ועוד אחד ועוד אחד הם שלושה“. מכיוון שהחומר לאלבום Let it be ישב לא בשימוש באולפן, הביטלס תכננו תכניות למה שיהיה האלבום האחרון המוקלט שלהם. פול ניגש לג’ורג’ מרטין ושאל האם הם יוכלו לעשות אלבום בצורה בה עשו אלבומים בעבר. מרטין נזכר שהיה מופתע מהצעתו של פול, אך הסכים כל עוד חברי הלהקה יאפשרו לו להפיק את האלבום בדרכו כשהם בוטחים בו לגמרי בכיוון אליו הוא יוביל. תחת הדרכתו של ג’ורג’ מרטין, אבי רואד הוקלט במהירות והעלה זיכרונות מההתרגשות המוקדמת שהביטלס יצרו בתקופה שלפני האלבום סרג’נט פפר. למרות שהקסם היה קיים, לצידו היה גם מתח שלבסוף פירק את הביטלס לגורמים. הקונפליקט גדל בין חברי הלהקה אבל עכשיו היה ממש מורגש בין לנון למקרטני. נראה כאילו אבי רואד התחלק בין שירי הרוקנרול הפרימיטיביים של לנון והקטעים המופקים של מקרטני. מרטין נהנה לעבוד עם פול כשהם מפתחים יחד פופ תזמורתי שהיה האנטי תזה לאנרגיה הבסיסית והיצרית של ג’ון. למעשה אבי רואד הפך לעוד פשרה. ללנון ניתן הצד הראשון על מנת להציג את שיריו כשהמלודיות העדינות של פול מעטרות את הצד השני ומשקפות את השותפות היצירתית בין ג’ורג’ מרטין לפול. מקרטני נזכר במתח בהקלטות כשהוא התראיין עבור מגזין Life ב 16 באפריל 1971. פול הרגיש שג’ון מתעניין עכשיו בלבצע את היצירות של עצמו בלבד. בראיון אחר עבור מגזין ה Musicain באוקטובר 1986, מקרטני הודה שהיה מעט בוסי או ניסה ל”הפיק” את שאר חברי הלהקה. מסתבר ששאר החברים לא חסכו ממנו את ביקורתם, וטרחו להזכיר לו את מקומו ושלחו אותו “לעזאזל”. בנקודה הזו פול מבין שהוא הפך להיות שחצן ומתחיל לשמור את דעותיו לעצמו. אחרי הכל ג’ורג’ מרטין הוא המפיק של האלבום. למרות כל זאת ,כשהסשנים החלו להתארך ולהפוך סטריליים מדי, לאחר כמה ימים ניגש רינגו לפול ואמר לו: “יאללה….בוא תפיק!”, ובנקודה הזו שאר חברי הלהקה מבינים שפול מקרטני הוא עכשיו שילוב של כותב, מוסיקאי ועכשיו גם מפיק. המתח בין ג’ון לפול המשיך להתעצם. ערב אחד, בזמן ההקלטות לאבי רואד, פול התקשר לאולפן והודיע שהוא לא יגיע וזאת על מנת לחגוג את יום הפגישה השנתי שלו עם לינדה. הזוג תכנן ערב רומנטי יחד. לנון רתח. הוא הגיע לביתו של פול בקאבנדיש אבניו 7 כשהוא צורח על פול ומאשים אותו בגרימת נזק לשאר חברי הלהקה. הסצנה הסוריאליסטית הזו מסתיימת כשג’ון מרסק את אחד מהציורים המקוריים שהוא עצמו נתן לפול והיה תלוי בביתו. מאבי רואד שוחרר סינגל על מנת להכניס כסף לחברת אפל. המהלך נעשה בהתעקשותו של אלן קליין ובאופן מפתיע נבחר something של ג’ורג’ הריסון לצידו הראשון של הסינגל. לנון מאוחר יותר התייחס לשיר הזה כיצירה הטובה ביותר באלבום. פרנק סינטרה הלך רחוק יותר כשהוא הכתיר את something לשיר האהבה הגדול ב 50 השנים האחרונות. השיר היה כה פופולארי שנעשה בו שימוש בפרסומת טלוויזיה עבור חברת המכוניות קרייזלר בסוף 1987 ותחילת 1988. זה היה בערך באותו הזמן בו חברת נייק שילמה לחברת קפיטול 250 אלף דולר כדי להשתמש בשיר Revolution בפרסומת טלוויזיה שלהם. הקונספט הזה של שירי הביטלס בפרסומות נתקל בדעות מעורבות. יוקו האמינה שנייק צריכים להשתמש בשיר של הביטלס ושהשירים של ג’ון לא צריכים להיות חלק מכת של קדוש מעונה. הילדים של היום צריכים גם כן ליהנות מהם. מקרטני הצהיר: “לא הצלחתי ממש להחליט…באופן כללי אני לא אוהב את זה, במיוחד עם החומר של הביטלס. אולי כשיעברו עוד 20 שנה יהיה יותר נוח לעשות זאת”. אבי רואד יצא לאור ב 26 בספטמבר 1969 בבריטניה וב 1 באוקטובר 1969 בארה”ב, שם נכנס למקום ה 178, קפץ למקום הרביעי כבר בשבוע הראשון והגיע למקום הראשון בשבוע אחר כך – שם הוא נשאר 11 שבועות. הוא נשאר בשלושים המקומות הראשונים למשך 31 שבועות. סה”כ המכירות העולמיות מוערך ב 10 מיליון עותקים עד לסוף 1980. מכל האלבומים של הביטלס שהכילו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני , אבי רואד היה מבשר הרעות מכולם. עטיפת האלבום הכילה תמונה שצולמה באבי רואד בשעה 10 בבוקר ב 8 באוגוסט 1969. בספר John Lennon: One Day at a time שיתף אנתוני פאווסט שהיה סוג של עוזר ללנון וסייע בצילום העטיפה לאבי רואד, את הסיפור מאחורי עטיפת האלבום: הוא סיפר שפול מקרטני הגיע ללא נעליו וכולם חשבו שזה מאוד משעשע. הוא התגורר רק מעבר לפינה אבל הוא החליט שזה יהיה בסדר עבור צילום העטיפה. הצלם איאן מקמילן כיוון את המצלמה למרכז אבי רואד שהיה ממש מחוץ לכניסה לאולפנים. המשטרה עצרה את התנועה כשהביטלס הילכו על מעבר החצייה. התהלוכה הזו בוצעה 3 או 4 פעמים וכשהסתיימה מלאכת העטיפה הקדמית, מקמילן ופאווסט נסעו לאורכו של אבי רואד כשהם מחפשים את תפאורה נכונה עבור העטיפה האחורית. מקמילן רצה להציב את השלטים שיהיו על קיר לבנים ישן ומרופט. כשנמצא הלוקיישן המתאים, הוצבה המצלמה וסדרה של תמונות צולמו. לפי אנתוני פאווסט, מקמילן ממש התעצבן כשנערה שלבשה שמלה כחולה פשוט עברה באחת מהתמונות. כשפותחו התמונות, הביטלס בחרו דווקא את התמונה הזו של הנערה המסתורית בכחול עבור העטיפה האחורית של האלבום. פול היה מאוד פעיל בבחירת התמונה הספציפית הזו וכינה אותה המעניינת ביותר מכולם. הצילומים לאלבום נתנו עוד דלק למדורה עבור אלו שחיפשו רמזים לתאוריית מותו של מקרטני. ארבעת הביטלס מהלכים על מעבר החצייה נראה כמו משהו סימבולי לתהלוכת לוויה. מאחר שלנון היה לבוש כולו בלבן נאמר שהוא מייצג את הכנסייה או סמל לאבל כפי שהיה מקובל בחלק מהתרבויות המזרחיות. רינגו שהיה הבא בתור, היה לבוש כולו בשחור וסימל את הכומר שהילך אחר הכנסייה. מקרטני שהילך אחרי רינגו, היה יחף עם עיניו עצומות. בתרבויות שונות המתים היו נקברים ללא הנעליים. מעריצי התאוריה הניחו שמדובר במתחזה של מקרטני. פול הזה אחז סיגריה בידו הימנית כשכל מעריץ ביטלס ידע שמקרטני הוא שמאלי. המתחזה לא היה בסנכרון עם שאר חברי הלהקה שהיו מסונכרנים להפליא בצעדיהם – כל אחד מהם הובל על ידי רגל שמאל כשמקרטני מובל על ידי הימנית. מקרטני נזכר בסצנה עבור התמונה הזו בראיון עבור הרולינג סטון ב 1973. הביטל היחף אמר שהיה זה יום חם בלונדון ופשוט לא התחשק לו לנעול את נעליו. הוא גם אמר שזו סה”כ תמונה תמימה ש”הפכה להיות לסוג של סימן למוות או משהו דומה…”. ההסבר הקצר והפשוט הזה היה מאוד משכנע לולא העובדה שהמוטיב הזה של פול ללא נעליו חזר שוב. הוא הופיע לראשונה על גבי העטיפה של מסע הקסם המסתורי שם באחת התמונות נעליו של פול ניצבות ליד סט התופים של רינגו ונראים מכוסים בדם (תוכלו לקרוא על כך בחלק השלישי של סדרת הפוסטים). נעבור לג’ורג’ האריסון – הוא לבוש בבגדי עבודה ועל ידי רבים ייצג את חופר הקבר. חידה אחרת לגבי עטיפת האלבום היא מדוע בחרו הביטלס את התמונה בה הם חוצים את הרחוב ממערב למזרח. מאחר שישנם שירים באלבום שמכוונים לשמש כמו sun king ו here comes the sun, הביטלס אולי רמזו למסלול השמש שבצורה סימבולית מרמז על מסלול חייו של האדם. בתרבויות רבות, במיוחד זו המצרית, המתים היו נקברים עם הפנים כלפי מערב וזה מנוגד לגמרי לתרבות הנוצרית המסורתית בה נקברו המתים עם הפנים כלפי מזרח על מנת לייצג את תחייתם כמו שהשמש זורחת ממזרח. לכן עטיפת האלבום דווקא מסמלת תחייה מחודשת של פול על ידי כפילו. השיר sun king, אפשר שמדבר על המונרך הצרפתי לואי ה 14 שנודע גם כמלך השמש והפך לשליט החזק ביותר והמפחיד באירופה. בנובלה של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask , “מלך השמש” הוחלף על ידי מתחזה שהיה אחיו התאום, ופניו הוסתרו מאחורי מסיכת ברזל. האם זה עוד רמז לתאוריית המתחזה ? ספרו של אלכסנדר דומאס The man in the iron mask. מעבר לכתפו של הריסון ישנה הודעה על גבי לוחית הזיהוי של רכב פולקסוואגן (חיפושית). רשום שם IF28 LMW. ה IF28 מסמל את גילו של פול האמיתי. מקרטני היה אמור להיות בן 28 אם היה חי – זה לא ממש שינה שמקרטני היה בכלל בן 27 כשיצא אבי רואד. בתרבויות שונות סופרים את הגיל מהזמן בו העובר בבטנה של אמו ובמקרה הזה אכן מקרטני בן 28. לא זה לא ג’וליאן לנון – זהו לואי ה 14. זו אירוניה שאת המצבה על תוף הבס מסרג’נט פפר מחליפה עכשיו לוחית זיהוי על רכב. המצבה בפפר גילתה לנו מי מת והלוחית באבי רואד סוגרת את המעגל עם גילו של המת. בצידו האחורי של האלבום התמונה מכילה מונטאג’ של אור וצללים. השלט עליו כתוב Beatles מורכב מאותיות כשכל אחת מהן שלמה חוץ מהאות S בה יש סדק לאורכה כמו רמז לסדקים שנתגלעו בלהקת הרוקנרול המושלמת. משמאל לכתובת beatles מופיעים כמו סימני ירי על הקיר שהשאירו חורים. חיבור כל החורים בקו ייתן את הספרה 3. אם נחבר הכל יחדיו נקבל “3 הביטלס”. על העטיפה אמנם מופיעים 4 חברים, אך רק שלושה הם חברי להקה מקוריים – אחד הוא לא. השיר הפותח את האלבום הוא רוקר של לנון שנקרא Come Together. מילות השיר מכילות רמזים לכך שטרגדיה מסתתרת בהם. בבית הראשון מופיע הביטוי falt top שכמה מחסידי התאוריה חושבים שנרמז בו לראש קירח או לקורבן תאונת דרכים. נרמז בשיר שאותו “הוא” המסתורי היה בעל “שיער עד הברכיים” ושהוא חייב להיות ג’וקר שעושה מה שבא לו. האם כפילו של מקרטני הוא הג’וקר הזה ? השורה He wear no shoeshine מרמזת אולי על מקרטני היחף על מעבר החצייה. בבית השלישי שוב רפרנס לסוס הים המיתולוגי עם השורה: he got walrus gumboot. אך השורה המסקרנת ביותר מופיעה בבית הרביעי: He say, “One and one and one is three” השורה מתכתבת עם הצד האחורי של האלבום ומזכירה את חורי הירי שהתחברו לספרה 3 – שלושת הביטלס ששרדו. ומיהו החתיך, חביב הקהל אותו כבר לא נראה יותר, עליו כותב לנון בשורה – Got to be good looking ’cause he’s so hard to see ? בחלק הבא השישי והאחרון, נסגור נסכם ונאטום סופית את הסיפור החביב שאתם לא צריכים להאמין בו, אבל תודו שהוא מוסיף נדבך מעניין לאגדת הביטלס. #רינגוסטאר #Something #גוןלנון #פולמקרטני #אולפניאבירואד #אבירואד #לינדהמקרטני #cometogether #ביטלס

היום נביא את חלקה האחרון של סדרת הפוסטים שכולכם למדתם לאהוב ולשנן. התכוונתי כמובן לסדרת הפוסטים המהוללת: תאוריית הקונספירציה למותו של פול מקרטני ב 1966 שבגינה אנחנו מקבלים מאות מכתבי מעריצים בכל יום. או שלא. למי שרוצה לקרוא את כל הסדרה שהחלה בפברואר השנה ונמשכה קצת יותר מדי, הנה לכם כל הלינקים לכל החלקים: בחלק הראשון הצגנו איך מתפתחת לה תאוריה ואיך שמועות רצות בעולם ללא אינטרנט. בחלק השני שסבב סביב האלבום סרג’נט פפר, הביטלס לוקחים שמועה שהסתובבה לזמן קצר על מותו של פול בתאונה והופרכה כמובן מהסיבה הפשוטה שהוא חי. הרעיון כנראה מוצא חן בעיניהם והם מתחילים לרתום אותה לצרכיהם ולשזור רמזים על גבי עטיפת האלבום. בחלק השלישי, המשכנו עם הביטלס הלאה לתקופת “מסע הקסם המסתורי” וראינו שהביטלס לא ממהרים לקבור את הרעיון וממשיכים לקבור את פול במקום. לראשונה צץ לו סוס הים המסתורי שילווה את התאוריה עד הסוף המר. בחלק הרביעי, הביטלס ממשיכים ושותלים רמזים על גבי השירים עצמם באלבום חסר העטיפה ויש שיאמרו גם חסר הכיוון – הלא הוא האלבום הלבן. בחלק החמישי האלבום אבי רואד מספק גם הוא את יצרם של חובבי התאוריה ונותן את שק הרמזים שלו עבורה. היום, בחלק השישי והאחרון, נראה כיצד הגיב מקרטני לסיפור בראיון למגזין לייף ב 1969. נבדוק איך הגיבו שאר חברי הלהקה המפורקת וניווכח באופן מפתיע שחלקם גם התייחס לתאוריה בשירים שהוציאו אחרי הפירוק. נזכיר שאנחנו נעזרים בספרו של ר. גארי פטרסון שכתב את The Walrus was Paul שיצא ב 1994. כשעלתה לאוויר תכנית הרדיו המפורסמת עם החדשות על הרמזים והשמועות על מותו של פול באוקטובר 1969, הציבור תבע לדעת את האמת. האם פול מקרטני חי, אם כן אז איפה הוא ? שאר הביטלס סרבו להגיב על הנושא חוץ מרינגו שקרא לשמועות “הרבה שטויות ישנות” או בשפת המקור a lot of old crap. רינגו טען שמי שהיה לבוש בחליפת סוס הים על עטיפת מסע הקסם המסתורי הוא לא פול מקרטני. השמועות המשיכו. כדי להבין פעם אחת ולתמיד את המסתורין שאפף את הפרשה, מגזין לייף שלחו קבוצה של כתבים על מנת למצוא את פול מקרטני. קצין העיתונות, דרק טיילור נתן הצהרה רשמית לעיתונות שאמרה שפול לא מת, הוא רק בסקוטלנד. עכשיו הכתבים היו נחושים להביא הביתה סקופ. הקבוצה הקטנה, עם מצלמות בידיים, עשתה דרכה לאחוזה של מקרטני. מקרטני שכעס על החדירה לפרטיותם של משפחתו, השליך דלי מים על אחד הצלמים. לאחר כמה דקות הוא נרגע ועשה דרכו לעיר קמבלטאון הסמוכה, היכן ששהו הכתבים על מנת להתנצל על התנהגותו. מארק טוויין פול מציע לצלמים תמונות בלעדיות משפחתיות שצילמה לינדה כפיצוי. הוא נותן להם הצהרה עם ציטוט של מארק טוויין שהצהיר ב 1897 לשמועות על מותו שלו: The reports of my death are greatly exaggerated – הדיווחים על מותי מוגזמים ביותר. פול הוסיף על הצהרתו של טוויין: “אם הייתי מת, אני בטוח שהייתי האחרון לדעת”. דורהוטי באקון עורכת ראיון בלעדי עם פול מקרטני לגבי השמועות על מותו. בראיון, מציע מקרטני מספר הסברים לרמזים המסתוריים. תחילה הוא טוען שתג ה OPD שענד באלבום סרג’נט פפר בעצם אומר The Ontario Police Department ושהוא השיג אותו בביקור בקנדה, אבל התווית על העטיפה הכילה בעצם את האותיות OPP… הציפורן השחורה שענד במסע הקסם המסתורי על פי מקרטני נבעה מכך שלהפקת הסרט נגמרו האדומים. הוא אמר שג’ון היה לבוש כסוס הים על העטיפה של האלבום מה שמתיישר עם מה שסיפר רינגו. לגבי היותו יחף על עטיפת Abbey Road הוא ענה שהיה יום חם ולכן החליט לחלוץ את סנדליו. לשאלה מדוע לדעתו הוא זה שנמצא בעין הסערה של השמועות הללו, הוא ענה שהוא נהנה מהפרטיות שלו לאחרונה ולא הרבה להיות בכותרות, מה שאולי תרם לעניין. הוא סיים את הראיון בהצהרה שכל “עניין הביטל” נגמר וכל תגובה מצדו תבוא בשיריו. המגזין הקדיש את שער הגליון לעניין ואף נתן כותרת Paul is still with us. מקרטני נזכר מאוחר יותר בראיון לרדיו, שמישהו בחברת אפל שאל אותו מה הם יעשו אם השמועות ימשיכו להתפשט. מקרטני השיב “נשמע לי כמו אחלה פרסום. תאמרו להם שאני לא מת”. לתגובה לקח זמן לחלחל למדיה, מה שבינתיים גרם להגדלת מכירות האלבומים של הביטלס על ידי כאלו שנחשפו לסיפור וביקשו לחפש עוד רמזים באלבומים. בראיון ברדיו בשיקגו ב 1980, נתן מקרטני הסברים תמוהים שסותרים חלק מהדברים שאמר קודם על הנושא. המראיין התחיל כשהוא שואל את פול: “האם אתה היית סוס הים?”, פול התבדח ואמר שהוא עדיין סוס הים. הוא אמר שלכל העניין של סוס הים אין שום משמעות, ובזמן עשיית מסע הקסם המסתורי הוא זה שחבש את המסכה של סוס הים עבור הצילומים. הוא גם הוסיף שהצילום בו הוא מפנה את גבו על העטיפה האחורית של סרג’נט פפר היה פשוט בדיחה. הביטלס כלהקה קמלה לה לאיטה לאחר הוצאת האלבום אבי רואד. האלבום הבא המצופה בהפקתו של פיל ספקטור היה סוף סוף מוכן ושימש כגראנד פינאלה עבור להקת הרוק’נרול הגדולה בעולם. למרבה הצער, הביטלס עדיין התקוטטו סביב איזה אלבום ייצא ראשון: האלבום Let it Be או אלבום הסולו הראשון של מקרטני שנקרא בפשטות “מקרטני”. פול סירב לתת לאלבום שלו לחכות עד לאחר יציאת Let it Be. על מנת לשנות את דעתו של פול, נשלח רינגו על ידי האחרים על מנת לפתור את הבעיה. בספר Apple to the core, הכותבים פיטר מקבי ורוברט ד. שונפלד, הציגו את רשמיו של רינגו מהביקור: כשפול שמע ששאר הביטלס הציעו לדחות את מועד יציאת האלבום שלו, מקרטני פשוט התפוצץ. הוא החל לצעוק ,אני אגמור את כולכם, עכשיו!”, “אתם תשלמו על זה!”. אחרי שנכח בחשיבות של פרויקט הסולו עבור מקרטני, רינגו הציע שיניחו לפול לעשות כרצונו. מקרטני בהחלט עשה כרצונו, ו”מקרטני” יצא לאור באפריל 1970. לא מעט חוקרים טוענים שגם אלבום זה המשיך לתדלק במעט את מיתוס מותו של פול. העטיפה הכילה קערה ריקה שסביבה פזורים דובדבנים, כאילו וקורצת למשפט הידוע “החיים הם קערה של דובדבנים”, רק שבמקרה הזה הקערה ריקה מדובדבנים… הצילום של לינדה שנבחר לעטיפת האלבום “מקרטני” בגרסאות המוקדמות לאלבום “מקרטני”, צירף פול סדרה של שאלות ותשובות שבאו לחסוך ממנו מסיבת עיתונאים לכבוד הוצאת האלבום. בעזרת הפלטפורמה הזו פול הוציא לאור את העובדה שהוא לא ביטל יותר. ההצהרה המפתיעה הזו הרתיחה את לנון. הוא הרגיש שהוא היה צריך לעזוב את הלהקה קודם לכן ושפול הצליח בתחבולות להשאיר אותו בביטלס יותר ממה שרצה. ג’ון נזכר בתקופת העשייה של Let it Be: “לעזאזל…אלו היו הסשנים האומללים ביותר בעולם”. ג’ורג’ הריסון חיזק את דבריו: “לא יכולתי לסבול את זה! החלטתי שזהו זה! זה כבר לא כיף, ולמעשה זה ממש לא כיף להיות בלהקה הזו…”. פול הלך על כל הקופה. בהצהרה האישית שלו הוא אמר: “הפירוד מהביטלס הוא מאי הסכמות אישיות, מוסיקליות, עסקיות אבל יותר מכל יש לי עכשיו זמן איכות עם המשפחה”. פול השתמש בפלטפורמה על מנת להשתלח עוד קצת בחבריו. הוא הצהיר שאין לו שום כוונה להיות עוד ג’ון ויוקו, וכנשאל אם במהלך הקלטות האלבום הוא התגעגע לחבריו הוותיקים או לעצות היצירתיות של ג’ורג’ מרטין, מקרטני ענה בקרירות: “לא!”. העיצוב של האלבום Let it Be היה אמירה מושלמת של סוף: הרקע, שחור הלוויתי ולא בטוח שהיה קשור כלל לתאוריה למותו של פול, אלא לסופה של הלהקה. אך מי שרצה למצוא עוד רמזים לתאוריה, ראה את פול שוב מובדל מהאחרים על גבי העטיפה. הוא היחידי שמסתכל ישירות למצלמה לעומת האחרים שמוצגים בפרופיל השמאלי שלהם כשהם מצולמים על רקע לבן כשמקרטני היחיד שמצולם על רקע אדום. בדצמבר 1969 יוצא גיליון 77 של ה Book The Beatles Monthly, המגזין החודשי שיצא עבור המעריצים. המגזין התחיל את פעילותו עוד לפני שחרור הסינגל She Loves You ועכשיו היה זה גיליונו האחרון. (הוא חידש את פעילותו ב 1976 ועד ל 2003). בגיליון האחרון נכתב: “הביטלס הוקעו מכיוון שלא שיתפו פעולה ועמדו למצלמה כפי שכולם רצו, וגם על כך שנכשלו לצאת נגד תופעת הסמים ועל כך שאיבדו את חוש ההומור שלהם (הכל הפך כל כך רציני, שום דבר לא היה פשוט יותר). אפילו יצאו נגד המראה שלהם (הביטלס ממש פוטוגניים או לפחות היו כשאפשר היה לראות את הפנים שלהם)”. הביטלס עכשיו רדפו אחר קריירות הסולו שלהם, שלא היו הצלחה אוטומטית כפי שהם דמיינו שיהיו. רינגו שיחרר את Sentimental Journey (שבמקור נקרא Ringo Startdust) ב 1970 והקדיש אותו לאמו. התגובה לאלבום הזה הייתה פשוט שתיקה נבוכה. רינגו מאוחר יותר ביקר בנאשוויל טנסי, והקליט שם את האלבום Beaucoup of Blues יחד עם פיט דרק ונגנים שונים מנאשוויל. זה היה ברור שהביטל לשעבר מחבב מאוד מוסיקת קאנטרי. כשיצא הסינגל Back Off Boogaloo במרץ 1972, רינגו הנינוח והשלו החל משתלח פתאום כשהכניס לשיר את השורה הבאה: התעורר טיפש אל תעמיד פנים שאתה מת הוצא את עצמך מהעגלה האם הטיפש הוא מקרטני ? האם זהו האישור המיוחל לכך שהביטלס אכן תכננו תעלול שכזה ? רינגו, ג’ורג’ וג’ון השתמשו בכינוי Boogaloo לעיתים קרובות כשדיברו על מקרטני מאחורי גבו, באחת הפעמים נשמע רינגו כשהוא אומר: “יש לי כאן בוגאלו על הקו…“. רינגו המשיך בהשתלחות בפול בשיר: תתעשת עכשיו ותן לי משהו טעים כל מה שאתה מנסה לעשות אתה יודע שזה נשמע מבוזבז קצת אחורה, רינגו משחרר את הסינגל It Don’t Come Easy ב 1971 ולשם שינוי המאמץ משתלם. הסינגל קיפץ במצעדים מעל הסינגל של לנון Power to the People, דילג מעל Another Day של מקרטני ועשה סלטה באוויר מעל Bangla Desh של הריסון. רינגו קיבל לבסוף את מנת הזרקורים המיוחלת. באוקטובר 1971, שיחרר לנון את אלבום הסולו השני שלו Imagine. האלבום כלל את How Do You Sleep – מתקפה כוללת על פול מקרטני. בבליץ שהוא עורך על שותפו הוותיק לשעבר, לנון שר: “…הפריקים האלו צדקו כשאמרו שאתה מת…” לנון מאשר גם הוא את קיומם של השמועות על מותו של פול אך הביקורות טענו שלנון בכלל התכוון לירידה באיכות שיריו של מקרטני לטעמו. לנון לא הסתפק בזאת ואף צירף גלויה לאלבום בה הוא הצטלם כשהוא אוחז באוזניו של חזיר, כפרודיה על עטיפת אלבומו של מקרטני Ram. ג’ון מישיר מבט למצלמה והמבט הלעגני בפניו לא משאיר ספק למי הוא מיועד. למרות שהריסון לא תקף את מקרטני ישירות באותו זמן (הוא יתקוף מאוחר יותר גם את ג’ון וגם את פול), הוא בכל זאת לקח חלק בהפקת 2 השירים, של ג’ון ושל רינגו. הביטלס תמיד הקפידו לומר שלא היה שום ניסיון מצדם להונות את הציבור. בראיון המפורסם עבור פלייבוי ב 1980, דיויד שף שאל את לנון אם הוא היה משועשע מכל השמועות הללו על מותו של פול וההיסטריה שהם עוררו. ג’ון ענה: “כולם נהנו. זה היה חסר משמעות“. בראיון עבור הרולינג סטון ב 7 בינואר 1971, המראיין שואל את ג’ון האם ישנם רמזים שהונחו בכוונה תחילה באלבומים. לנון ענה שכל העניין פשוט מומצא. הוא כן נזכר בתעלול אחר שהביטלס עשו כשהקליטו את Girl כשהם שרים tits tits tits. ג’ון נשאל על השמועות למותו של פול גם כשהתארח עם יוקו בתכנית של דיק קאווט ב 1971. שאלה שנשאלה מהקהל: “בשנה שעברה היה קטע גדול סביב זה שפול מקרטני מת, ותהיתי כמה מכך היה מתוכנן על ידך?“. ג’ון ענה, “לא היה לזה שום קשר אליי…הייתה שמועה שפול מת, אבל שמעתי על כך לראשונה בעיתונות. אין לי מושג איך זה קרה. זאת תעלומה עבור פול. זאת תעלומה עבורי. אף אחד מאתנו לא הבין על מה הרעש. אבל כמובן נתנו לי ולפול את הקרדיט על כך ואמרו שכך השגנו עוד פרסום. זה מרחיק לכת עבורנו לחשוב על כזה דבר…“. הנה קטע מהתכנית: תם ולא נשלם. איך נסיים סדרת פוסטים רצינית שכזו ? כמובן שעם בדיחה טובה. חופשת הכריסטמס ב 1969 עברה בשלווה ושנה חדשה התגלתה לה, מלאה בהבטחות שמלחמת וייטנאם בקרוב תסתיים ושהעולם ידע כבר שלווה ושלום. הטלוויזיה האמריקאית ריצדה בחורף הקר הזה ב 23 בפברואר 1970. זה היה 6 שנים לאחר שהביטלס הופיעו לראשונה אצל אד סאליבן. התכנית ששודרה באותו הערב הייתה Rowan and Martin’s Laugh ובה סופרה הבדיחה הבאה: מלאך 1: האם יש אמת בשמועות שפול מקרטני עדיין חי ? מלאך 2: אני בספק. מהיכן אתה חושב שהשגנו את עיבודי הנבל המגניבים האלו ? #גורגמרטין #רינגוסטאר #דיקקאווט #mccarntey #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #פולמקרטני #מגזיןלייף #imagine #אבירואד #סרגנטפפר

עץ נורבגי – Norwegian Wood – מתוך Rubber Soul האלבום השישי פורץ הדרך של הביטלס. השיר הראשון במוזיקה המערבית הפופולרית בה מופיע כלי הנגינה ההודי סיטאר, למרות שהתואר כמעט וניתן ללהקה אזוטרית שהולידה כמה אגדות מהלכות בניהם אריק קלפטון וג’ימי פייג’. ה Yardbirds שכרו נגן סיטאר שינגן בשיר Heart Full Of Soul, אך ברגע האחרון החליפו אותו בנגינת גיטרה חשמלית. עם או בלי סיטאר אנחנו הרווחנו קלאסיקה: ה Kinks שעברו בבומבי בתחילת 1965 במהלך סיבוב ההופעות שלהם, היו מושפעים גם כן מהמוסיקה ההודית ובסוף יולי 65 שיחררו את הסינגל See My Friends שנשמע מזרחי ומיסטי ומכיל בו גיטרה חשמלית שייצרה צליל דומה לסיטאר. המירוץ לסיטאר הביא גם את ה Rolling Stones לשלב סיטאר ב Paint it Black כחצי שנה לאחר שהביטלס הוציאו את Rubber Soul. כאן תוכלו לראות את בריאן ג’ונס מנגן על הסיטאר בתכנית הטלויזה :Ready Steady Go! לנון החל לכתוב את מה שיהיה לבסוף Norwegian Wood במהלך חופשת סקי באלפים השוויצרים בינואר 1965. הוא שהה בעיירה סנט מוריץ יחד עם סינתיה ועם ג’ורג’ מרטין ובת זוגו ג’ודי (שהיתה העוזרת האישית שלו ב’פארלופון’ – השניים נישאו ב 1966). ג’ורג’ מרטין אגב, שבר את רגלו בתאונת סקי כבר ביום השני לחופשה. בזמן שהוא מחלים, השמיע לו ג’ון משהו שהוא כתב. כך נזכר מרטין: “בערך בתקופה הזו כתב ג’ון שירים עבור Rubber Soul. בזמן שכולנו התכנסנו בחדר השינה של המלון סביב הרגל השבורה שלי הוא עבד על איזשהו שיר קטן שהוא ניגן לי בגיטרה האקוסטית. השיר היה Norwegian Wood”. הנה מבחר מהתמונות מאותה חופשה בשוויץ. השיר נכתב בסגנון הדילני שלנון העריץ באותה תקופה ושזר בו סיפור על רומן מסתורי שמסתיים בצורה דרמטית אלא אם אתה פירומן. דילן עצמו לא התאפק וכתב שיר תגובה בשם Fourth Time Around שנכנס לאלבום Blonde On Blonde ב 66, ומזכיר במבנה הסיפורי ובמנגינה את .Norwegian Wood נגנו את השיר של דילן ונסו לשיר את Norwegian Wood – לי זה הצליח עד שזרקו עליי כיסא. בראיון 1980 למגזין הפלייבוי, לנון התייחס לכתיבת השיר: “זה שיר שלי לגמרי. השיר הוא על רומן שהיה לי. הייתי מאוד פרנואיד באותה תקופה שסינתיה תגלה עליו. תמיד היו רומנים סביבי, אז הפעם התחכמתי וניסיתי להיות מסתורי ולכתוב על הרומן בצורה כזו שאף אחד לא יגלה. אני לא זוכר מי הייתה אותה אישה ספציפית בשיר.” אתם בטח כבר יודעים שהסיפורים של חברי הביטלס עלולים להשתנות לפי מצב הרוח או מזג האוויר. אם ב 1980 לנון אמר שהשיר היה כולו שלו אז ב 1970 הוא עוד נתן למקרטני את הקרדיט על קטע המידל של השיר. פול טען גם כן ב “Many Years from Now” הביוגרפיה שלו שנכתבה ע”י בארי מיילס שהוא היה שותף לכתיבת השיר. “לפיטר אשר (אחיה של ג’יין שבביתה שהה פול באותה תקופה) היה חדר עשוי מעץ, הרבה אנשים הוספו קישוטים מעץ בבית באותה תקופה. האמת שזה היה עץ אורן זול. אבל זה לא ממש כותרת טובה לשיר , ‘עץ אורן זול’…“ פול המשיך וסיפר שהרעיון של שריפת הבית בסוף השיר היה שלו: “הכוונה הייתה שהבחור שורף את הבית כנקמה…” אז בטח כבר שאלתם את עצמכם, מי היא אותה הבחורה מהשיר שאתה ניהל לנון רומן והרגיש צורך עז לתעד אותו בשיר? נפנה לכתובים. על פי פיליפ נורמן כותב הביוגרפיה של לנון מ 2008, לנון ניהל רומן עם לא אחרת מאשר סוני דריין שהייתה אשתו של רוברט פרימן, צלם עטיפות האלבומים האייקוניות המפורסם של הביטלס. “כשלנון ומשפחתו עברו ללונדון, הם התגוררו בדירה בדרום קנזינגטון. את הדירה מצא עבורם פרימן שגר קומה מתחת ביחד עם אשתו סוני. סוני הייתה ממוצא גרמני אך תמיד העדיפה לומר שהיא נורבגית. כשפרימן היה בעבודתו, לנון היה חומק לדירתם ואכן ניהל רומן אתה”. רקע מושלג אחר, הפעם הלוקיישן הצילומים של הסרט Help – משמאל, פאטי בויד, באמצע סוני דריין ומימין סינתיה לנון. פרימן החל בצילום העטיפה האייקונית של With the Beatles והמשיך לצלם את כל עטיפות האלבומים עד ל Rubber Soul. מסיבה לא ברורה (לא באופן רשמי לפחות) , היה זה האלבום האחרון שפרימן צילם את עטיפתו, כידוע את עטיפת האלבום הבא ריבולבר, עיצב קלאוס פורמן, הידיד מהמבורג. בחזרה לשילוב הסיטאר בשיר. הריסון סיפר: “קניתי סיטאר מחנות קטנה שברחוב אוקספורד שנקראה Indiacraft – היו עליו כל מיני גילופים קטנים. הוא היה לא איכותי וממש גרוע. בכל מקרה, היינו בנקודה שבה הקלטנו את השיר, והוא נזקק לתוספת כלשהי. בדרך כלל היינו מתחילים להסתכל מסביב כדי לראות אם אנחנו יכולים לחשוב על משהו, איזה צליל חדש. לקחתי את הסיטאר שסתם שכב שם, לא ממש הבנתי מה לעשות אתו. זה היה די ספונטני. מצאתי את התווים, זה התאים וזה עבד”. לסיטאר נחשף הריסון לראשונה במהלך צילומי הסרט Help בסצנה בה הביטלס נכנסו למסעדה מזרחית וקבוצת נגנים עם כלים הודים מנגנים משירי הביטלס. בפסקול הסרט האמריקאי מופיעה גרסה שמנוגנת בכלים הודים כולל סיטאר, שנקראת Another Hard Day’s Night שמשמשת כמחווה לסרטם הראשון ומכילה מחרוזת שירים ממנו. ב 12 באוקטובר,1965 מגיעים הביטלס להקליט את השיר באולפן כשהשיר עדיין תחת הכותרת הזמנית This Bird Has Flown. אחרי לא מעט חזרות, הם מקליטים משהו בסיסי שכולל 2 גיטרות אקוסטיות, בס ואת רינגו על מצילות התופים עם אצבעותיו. לאחר מכן מקליט ג’ון את השירה ופול את ההרמוניות בגשר. על הניסיונות להקליט את הסיטאר סיפר טכנאי האולפן נורמן סמית’: “זה היה מאוד קשה להקליט את הסיטאר בגלל קפיצות הסאונד. המחוג הגיע כל רגע לאדום, לעיוות סאונד, בלי שנקבל ערך כלשהו. הייתי יכול להגביל את העוצמה אבל זה היה אומר לאבד את האיכות של הסאונד”. רינגו מוסיף מראקס וקולו של ג’ון מוכפל בכל סוף משפט. התוצאה לא משביעה רצון והם נוטשים את השיר לעת עתה. ב 21 באוקטובר הם חוזרים לעבוד עליו כשהפעם פותח הסיטאר את השיר ומתחיל לנגן דווקא מהמידל. לאחר מכן עובר הסיטאר לנגן את הבית. ג’ון מקליט את השירה ובוחר הפעם שלא להכפיל את קולו בבתים. הפעם מנסה רינגו את מזלו ומתופף בבתים ועובר לנגן רק על המצילות במידל. ג’ון סיפר על תהליך ההקלטה המפרך: “עברנו הרבה גרסאות שונות של השיר. זה כל הזמן לא התאים ולא היה בסדר ואני התרגזתי מאוד על זה, זה לא יצא כמו שאמרתי. הם כל הזמן אמרו, ‘רק תעשה את זה איך שאתה רוצה’ “. כולם לוקחים הפסקה להתרעננות ולחשיבה מחדש על איך לתקוף את השיר מכיוון אחר. בניסיון השלישי, כל השיר מורם מסולם D ל E וג’ון משתמש בקאפו על שריג 2 בגיטרה האקוסטית שלו. את הסיטאר מחליטים הפעם לשים בצד ולהשתמש בו מאוחר יותר. בניסיון הרביעי טועה ג’ון בנגינה פעמיים ומצליח בפעם השלישית. ג’ורג’ מוסיף את נגינת הסיטאר וזוהי הגרסה בה נעשה שימוש עבור המיקס הסופי – בסופה אפשר לשמוע את ג’ון אומר: “הראיתי לכם…”. ב 3 בדצמבר 1965 יוצא לאור האלבום Rubber Soul בבריטניה והיווה שינוי כיוון בדרכה של להקת הפופ הביטלס כשאת השינוי מוביל צליל הסיטאר שבשיר שקיבל את שמו הסופי: Norwegian Wood (This Bird Has Flown). פריצת הדרך הזו של הביטלס הביאה כאמור פתיחות ושילוב כלים שונים במוסיקת הפופ/רוקנ’רול המסורתי ואף יצרה ז’אנר חדש בשם ‘ראגה רוק’. לאחר שראה כי טוב, הרחיב הריסון את פעילות הסיטאר ובאלבום הבא ריבולבר כבר כלל שיר על טהרת המוסיקה ההודית. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #רוברטפרימן #בובדילן #הקינקס #גייןאשר

היום אנחנו בפוסט אורח מיוחד. יש לנו הכבוד לארח היום את יונתן רוזן – yonatan rozen האדיר שיספר מה הם הביטלס עבורו. יונתן רוזן הוא מוסיקאי ושחקן מוכשר. הוא הוציא עד כה שני אלבומים מוצלחים מתוכם הלהיטים “אוטומוביל” ו”הבוקר שאחרי”. (תעשו לעצמכם טובה ושימו יד על האלבום השני הפשוט מושלם שלו) השנה הוא מוציא את אלבומו השלישי. מתוכו יצא השבוע השיר “קשר השתיקה” המקסים, אותו תוכלו לשמוע ולראות בקליפ הלא פחות מעולה כאן: אליך יונתן. כמו רוב האנשים, גם אני גדלתי על הביטלס. פסקול ילדותי נצבע כולו בצבעי שירי ארבעת המופלאים מליברפול. יש לי המון סיפורים, משפטים, רגעים, השפעות, שאני יכול לחלוק בנוגע אליהם. אם יש דבר אחד מהותי שלמדתי מהם, הוא שבכל אלבום שלהם, כל שיר ושיר הוא לא פחות ממבריק מבחינת הלחן, המילים והעיבוד. זה הישג חסר תקדים שלדעתי אף להקה בעולם לא יכולה להתהדר בו. ועבורי דווקא שירי האלבום הקטנים כביכול, שלא יצאו כסינגלים לאורך השנים, הם אלו שנשארו קרובים לליבי. שירים כמו “ג’וליה” שנכתב על אימו של לנון, או “רוקי רקון”, “היי בולדוג” , “יש לי תחושה” ועוד עשרות שירים קטנים שאינם להיטי על, אבל עדיין הם אלו שמרגשים אותי הכי הרבה. כך החלטתי כבר אז בגיל 15, שאם אי פעם אעשה גם אני אלבום, אשתדל שבכל שיר תהיה מלודיה ומילים שאפשר יהיה להרהר בהם יחד עם עיבוד מקורי, כך שמי שיקשיב ידע שיש כאן קצת ביטלס איפשהו. למרות שהתקופה שלנו היא תקופה של סינגלים ובתכלס מי כבר קונה אלבום בימים אלו ולמה בכלל להתאמץ ולהשקיע בשירים שבכלל לא יגיעו לרוב האנשים ? עדיין. המורשת של לכתוב כל שיר הכי טוב שאפשר, לתת בו את כל מה שיש לך ולחפש תמיד רעיונות חדשים, נשארה אצלי כעמוד שידרה שירשתי מהם. כמובן שיש להקות ויוצרים אדירים עם אלבומי מופת שמכילים בהם שירים מושלמים אחד אחד שהשפיעו עלי לא פחות. עדיין, אצל הביטלס 98 אחוז מהשירים שיצאו, הם לא פחות ממדהימים חדשניים לתקופתם ומכילים בתוכם את כל האלמנטים של מלודיה, מילים וגרוב ששיר טוב צריך, זה הישג יוצא דופן שישאר לעד במוסיקה המודרנית. יונתן רוזן, החיפושית ה100003057493 בעולם Yonatan Rozen צלם: גלעד סספורטה

היום פוסט אורח. כאוהבי ביטלס מושבעים, אנחנו ניזונים לאורך השנים בעיקר מחומרים שמקורם מעבר לים ושפתם זרה בהתאם. ערמות על ערמות של ספרים עברו אצלנו, ותמיד עלתה התהייה, מה עם חומרים ראויים ואיכותיים בעברית ? החוויה של לקרוא את הסיפורים על הלהקה שאתה הכי אוהב בעולם, (ואתם יודעים שיש לא מעט סיפורים מרתקים כאלה) בשפת האם שלך היא ללא ספק מענגת, ברורה ומהירה יותר מאשר חיטוט ונבירה בספרים עבי כרס באנגלית. את הבלוג הזה הקמנו כמובן מאהבה למוסיקה הנהדרת שיצרו ויוצרים ארבעת המופלאים, אבל לא רק. אחד המטרות שנחרטו על דגלנו היא בדיוק זו של הנגשת החומר המרתק הזה לשפה העברית. את ההשראה לעשייה הזו, נתן ירדן אוריאל, מומחה ואספן ביטלס ישראלי, שבשנת 1993 הוציא לראשונה בעברית ספרון בשם “הביטלס – השנים הראשונות”, שהחל סוקר את הקריירה של הביטלס ממש מההתחלה בצורה ברורה, מעניינת עם תמונות והרחבות ועם הפניות למקורות מהן לקח חומרים. הנה קטע מתוך ההקדמה לספר: “ספר זה הינו הראשון בסדרה, שתספר את סיפורם המלא של הביטלס ושל האנשים שסבבו אותם. סדרה זו תפתח בהולדתו של ג’ון לנון ותסתיים עם פרישתו של פול מקרטני מהלהקה ופירוקה הסופי, זמן קצר לאחר מכן”. נשמע כמו חלום נכון ? אז כמו שנכתב בהקדמה, הספר הראשון נפתח עם לידתם של חברי הלהקה והרקע לילדותם, ומסתיים לקראת סוף 1961 עת חזרתם מהפעם השנייה בהמבורג. הספר הזה היה לאורך תקופה לא קצרה (וחסרת אינטרנט, לפחות בצורתו הנוכחית), האורים והתומים שלי. קראתי אותו הלוך וקרוא וכמובן ציפיתי לספר ההמשך שלא אכזב ויצא 3 שנים אחר כך ב 1996 והמשיך את הסיפור המופלא של הביטלס בעברית. הספר השני נקרא “השנים הראשונות”, ובו צ’יפר ירדן את קוראיו עם הפתעה לא קטנה: את ההקדמה לא כתב ירדן אלא ביל הארי, חברם של הביטלס מליברפול ועורך מגזין המרסי ביט. הספר ממשיך מאותה נקודה בה עצר הראשון: סוף 1961, עת כניסתו של בריאן אפשטיין לתמונה ומסתיים בסוף 1962 עת יציאת הסינגל השני של הלהקה Please Please Me. אפשר להגיד שמאז אני בעצם מחכה לספר השלישי האבוד, שחלק מהפרק הפותח פרסם ירדן בזמנו באתר האינטרנט שלו שעדיין קיים ברשת: http://www.yarden-uriel.com/heb1.html אתם בטח מדמיינים את כמות הפעמים שנכנסתי לבדוק האם יש חדש לגבי הספר בשנים שלאחר הספר השני, אבל לשווא. המלצה חמה: נסו לשים יד על שני הספרונים, למרות הזמן שעבר והטכנולוגיה המתפתחת, הנאה צרופה מובטחת. אז היום בפינת הפוסט האורח: ירדן אוריאל ! ירדן הסכים ברוב טובו לענות לנו הסקרנים זבי החוטם, על כמה שאלות שישבו לנו על הלב. הנה הראיון לפניכם: שלום ירדן. היום אנחנו בביטלמניקס עוסקים בספרונים שהוצאת בעברית על הביטלס ואנחנו מאוד שמחים על ההזדמנות לכמה שאלות. אתה אחד המומחים הוותיקים בארץ בנושא הביטלס. מהו הסיפור או התקופה המרתקים ביותר לדעתך באגדת הביטלס? “התחלת הלהקה. זו הייתה תקופה של מאבקים ואי ודאות – שינוי שמות, הפסקת פעילות אחרי הביקור הראשון בהמבורג, שינויי הרכבים והתפתחות אישית ומוסיקלית של הדמויות המובילות. המון דרמות. מבחינה מוסיקלית היו כמובן תקופות מעניינות וחשובות יותר, אבל פה אנחנו מדברים על ההיסטוריה של הלהקה ולכן זווית ההסתכלות היא אחרת ושיקולי הבחירה שונים מאלו של המוסיקולוגים”. מהו פריט האספנות המיוחד ביותר שיש ברשותך ? “יש הרבה דברים מוזרים ומיוחדים. אני אוהב במיוחד דווקא גלויית קרטון הולנדית מקופלת אליה מחובר תקליטון פלקסי (תקליטון רך ולא קשה) של אחת מהקלטות חג המולד של הביטלס, שקרוב למרכזו יש שקע עם שוליים מוגבהים. הגלויה בנויה כך שכאשר אתה מיישר את אחד מחלקיה, מתגלה מסמר מחובר לאחד מכנפי הקרטון, אותו מצמידים לתקליטון. צריך לשים אצבע בשקע ולסובב את התקליטון במהירות אחידה ואז, מאחד הקצוות של הקרטון אתה שומע את ההקלטה – בלי רמקול, בלי כלום. רק חתך בקצה הקרטון שמאפשר את יצירת הקול וזהו.” לא נוכל שלא להזכיר את הספרונים שהוצאת בשנות ה 90 שעבורנו כילדים שהיו צמאים לחומר על הביטלס בעולם ללא אינטרנט היו כבאר במדבר. מה תכננת במקור עבור סדרת הספרונים הזו ומדוע לא המשכת לספרון השלישי ? “הרעיון המקורי היה להוציא כ-12 ספרים, מאה ומשהו עמודים כל אחד. כל אחד לכשעצמו ספרון אבל יחד, מדובר באנציקלופדיה. זו המהות של אוסף. כל אותם פריטים בודדים שיחד הופכים למשהו שלם הגדול מסך חלקיו. בעידן הציני של היום זה עשוי להישמע יומרני, אבל אז זו הייתה תקופה אחרת ואנשים אהבו לעשות דברים גרנדיוזיים. בכל אופן, הוצאתי את שני הספרים הראשונים. הם היו הספרים הראשונים בעברית על הביטלס. זה היה כמו להיות הראשון שכובש פסגה של הר גבוה ותוקע שם דגל. אחרי זה כבר הייתי עסוק בחיים שלי ולא מצאתי זמן ואנרגיה להמשך הסדרה. הספקתי לכתוב פרק אחד לספר השלישי, אותו העליתי בשלב כלשהו לאתר שלי וזהו.” האם יש לך כוונה לחזור לתיעוד הביטלס בספרים או בפורמט אחר כלשהו ובכלל מה אתה חושב על כך שהיום בלחיצת כפתור יכול כל ילד להגיע לכמות מידע עצומה על הביטלס? האם בכלל יש עוד מקום לספרים? “יש סיכוי שיום אחד אחזור לזה. קודם כל אצטרך לערוך מחדש את מה שיצא. כל כך הרבה דברים התגלו מאז… עם זאת, יש את ההיבט הפרקטי. שוק הספרים הולך ומצטמצם. פחות ופחות אנשים קוראים – לא רק ספרים, גם עיתונים. כל טקסט ארוך הופך ל”אמלק”. השאלה היא אם יש טעם בנסיבות כאלה להשקיע מאמצים בכתיבת הספר לשוק שהוא מוגבל מלכתחילה לקוראי עברית. אם תכתוב ספר באנגלית, יש לך עולם שלם שיוכל לקרוא אותו וגם אם שם יש ירידה בכמות הקוראים, עדיין יש סיכוי שתוכל לפחות לכסות את עלות הוצאת הספר. במקרה של שני הספרים שהוצאתי לא הייתה בעיה לכסות את העלות, אבל בישראל של היום אני בספק אם ניתן יהיה להצליח בכך. חוץ מזה – ופה המקום להתייחס לשאלתכם לגבי לחיצת הכפתור – היום יש אינטרנט. אנשים לא צריכים ספרים כדי לדעת דברים. יש אמנם המון מידע שגוי ומה שאוהבים לקרוא לו “פייק ניוז”, אבל ליותר ויותר אנשים לא אכפת אם המידע נכון או לא כל עוד הוא מעניין ומשכנע. בסיכומו של דבר יש שיקולים לכאן ולכאן. אני מניח את עניין הספרים כרגע בצד ומשאיר את זה פתוח לשיקול מחודש בעתיד. יתכן שבכלל אדלג על עניין ההוצאה לאור הפיזית ואתמקד בספרות דיגיטלית. נראה בעתיד”. מה דעתך על כך שבשנת 2018 אנחנו עדיין עוסקים בלהקה שקמה לפני כ 60 שנים ובכלל על גלי ה”ביטלמניה” המחודשת לכבוד אלבומו החדש של מקרטני ? “לא צריך להגזים. מקרטני מעורר עניין רב כיום, אבל עשרים איש שמחכים לו מחוץ לבית בו גר בעבר בליברפול הם לא ביטלמניה. רינגו אמר את זה יפה – שעכשיו הצעירים צורחים אחרי מישהו במקום אחר… בכל אופן, הביטלס הם קלאסיקה. יש על זה קונצנזוס כלל עולמי. זה טבעי להתעסק בהם עכשיו וזה יהיה טבעי להתעסק בהם עוד מאה שנה. כל עוד יש מקום גם לאמנים צעירים ולמוסיקה חדשה אז למה לא?” 50 שנים לאלבום הלבן. הוא שרד את מבחן הזמן ? היית ממליץ להם להוציא אותו בצורה אחרת ? “ג’ורג’ מרטין המליץ להם להוציא את זה כתקליט בודד. היה צדק רב בדבריו, אבל אני שמח שהם לא הקשיבו לו, כי גם היום כיף להקשיב לאלבום כפי שהוא. עם כל מה שקרה בעולם המוסיקה מאז, אפילו REVOLUTION 9 מתקבל על ידי יותר אנשים מבעבר (אני אישית חושב שמדובר בהקלטה מרתקת)”. לסיום, האם אתה עדיין מאזין לביטלס באותה התלהבות כמו בהתחלה ? “עם השנים ההתלהבות פחתה, אבל האהבה נשארה וזה מה שחשוב. אבל ההתלהבות נמצאת אי שם ברקע. לא מזמן עמדתי במשך הופעה שלמה מטר מרינגו ועד עכשיו זה לא עבר לי…” האהבה נשארה. המון המון תודה לירדן אוריאל על שפינה את זמנו. אנחנו נמשיך לחכות לספר השלישי… המשך יום מקסים. #ביטלסבעברית #ירדןאוריאל

ג’ורג’ הריסון של 1967, היה אדם שאיבד את דרכו. הוא לא האמין יותר בביטלס, הוא לא היה שותף מלא להתלהבות לחדוות היצירה של סרג’נט פפר אליו סיפק שיר אחד והוא היה ממורמר מאוד ממיצובו בלהקה. 2 שירים מאותה שנה יכולים להעיד על הכעס, המרמור ואיבוד הדרך. האחד הוא Only a Northern Song שבא חשבון עם המוציאה לאור של שיריו ובעקיפין גם עם חבריו ללהקה והשני Blue Jay Way. “החברים שלי איבדו את הדרך” הוא כותב שם. סיפורו של השיר מתחיל בטיול ללוס אנג’לס. ג’ורג’ הריסון סיפר על המסע יחד עם חבורה עליזה ללוס אנג’לס ב 1 באוגוסט 1967. “נסענו לאמריקה באוגוסט, כמה חודשים אחרי הפסטיבל במונטריי. גיסתי אז, ג’ני בויד התגוררה בסן פרנסיסקו, והיא החליטה שהיא תחזור לגור באנגליה. כולנו נסענו לראות אותה: דרק ניל, אלכס הלא כל כך קסום, אני ופאטי”. לטיסה אגב, נרשמו ג’ורג’ ופאטי כמר וגברת ווייס. הם מגיעים ללוס אנג’לס ומשוכנים בבית שכור שממוקם בדרך בלו ג’יי או Blue Jay Way מספר 1567 שנמצא בברלי הילס. את השכרת הבית אירגן בריאן אפשטיין, שהתקשר לעו”ד בשם רוברט פיצפטריק, ששכנע את בעל הבית, עורך דין אחר בשם לודוויג גרבר, להשכיר את הבית להריסון. לודוויג גרבר היה אלוף לשעבר בצבא ארה”ב, שניהל את הזמרת האמריקאית פגי לי במשך שנים. כשהגיעו לבית, התקשר דרק טיילור שלמעשה התגורר בארה”ב והודיע כי הוא מאחר, ג’ורג’ נתן לו הוראות הגעה לבית. “דרק טיילור התעכב. הוא צלצל ואמר שיאחר. אמרתי לו בטלפון שהבית נמצא בדרך בלו ג’יי והוא אמר שהוא כבר ימצא אותו או מקסימום ישאל שוטר. אז חיכיתי וחיכיתי. הרגשתי ממש מעופף אחרי הטיסה אבל לא רציתי ללכת לישון עד שהוא יגיע. היה בחוץ ערפל וכבר נהיה מאוחר. כדי לשמור שלא ארדם, התחלתי כבדיחה לכתוב שיר על זה שאני ממתין לו בדרך בלו ג’יי. היה אורגן האמונד קטן בפינה שפתאום שמתי לב אליו, אז התחלתי קצת לנגן עליו וככה נולד השיר”. אורגן ההאומונד עליו ניגן ג’ורג’ שמוצב עד היום בבית שבדרך בלו ג’יי 1400N למחרת, היום השני לביקור בלוס אנג’לס, נפגש הריסון עם ראבי שאנקר, המוסיקאי ונגן הסיטאר ההודי שהריסון העריץ כל כך ובילה זמן בלימוד נגינה אצלו בסוף 1966. הריסון מגיע לראות מקרוב את בית הספר למוסיקה בשם “קינארה” שפתח שאנקר בלוס אנג’לס ,הוא צופה בראבי מעביר שיעור ונפגש אתו לארוחה לאחר מכן. למחרת השניים מכנסים מסיבת עיתונאים בבית הספר למוסיקה של שאנקר על מנת לקדם את הופעתו של שאנקר בהוליווד באוול (אותו אמפיתאטרון בו הופיעו הביטלס), למחרת ב 4 באוגוסט. בהופעה הזו ישבו בקהל ג’ורג’, פאטי, ניל ואלכס. ביום החמישי לטיולם, משתתף הריסון בסשן הקלטה של המוסיקאי ההודי עלא רקה שבעתיד הלא כל כך רחוק ינגן בחלק ההודי במופע למען בנגלדש. שיא שלילי בביקור הזה בארה”ב נרשם ביום השישי לביקור בארה”ב ב 7 באוגוסט, בו מגיעים ג’ורג’ וחבורתו לסן פרנסיסקו, אותה אחת בה בדיוק שנה קודם לכן סיימו הביטלס את קריירת ההופעות שלהם. הם בכלל מגיעים לבקר את אחותה של פאטי שגרה שם, אך הם מסיירים גם במעוז ההיפים בהייט אשבורי. כך סיפרה פאטי על החוויה המפוקפקת שעברו בספרה Wonderfull Tonight: “הלכנו לראות את אחותי ג’ני שגרה עם ידידה בסן פרנסיסקו. חשבנו שיהיה כיף ללכת ולהעיף מבט על הייט-אשבורי שנכבש על ידי ההיפים. מוזיקאים כמו ג’פרסון איירפליין, גרייטפול דד וג’ניס ג’ופלין גרו שם, והמקום הזה היה בירת ה LSD של אמריקה. האזור נקרא על שם צומת שני רחובות, הייט ואשבורי. יצאנו מהמכונית והבחנו שכל האנשים האלה עוקבים אחרינו. הם הכירו את ג’ורג’ כשחלפנו על פניהם ברחוב, ואז הסתובבו בעקבותינו. רגע אחד היו חמישה, אחר-כך עשרה, עשרים, שלושים וארבעים איש מאחורינו. יכולתי לשמוע אותם אומרים, ‘הביטלס כאן, הביטלס נמצאים בעיר!’ ציפינו שהייט-אשבורי תהיה מיוחדת, מקום יצירתי ואמנותי, מלא באנשים יפים, אבל זה היה פשוט נורא – מלא נשמות איומות, בטלנים וצעירים מרושעים. כולם נראו מסוממים – אפילו אימהות ותינוקות והם היו כל כך קרובים מאחורינו. זה הגיע לנקודה שבה לא יכולנו לעצור מחשש שנרמס. הם הביטו בנו בציפייה כאילו ג’ורג’ הוא מין משיח. אז קרה הבלתי נמנע: גיטרה הגיחה מהקהל וחשבתי, ‘אלוהים, ג’ורג’ המסכן, זה סיוט’. לבסוף הושיטו לו את הגיטרה. הייתה לי הרגשה שהם האזינו לביטלס, ניתחו אותם, למדו מה הם חשבו שהם צריכים ללמוד, ולקחו כל סם שחשבו שהביטלס שרים עליו. עכשיו הם רצו לדעת לאיזה כיוון ללכת, וג’ורג’ היה שם כמובן לתת להם את התשובה. ג’ורג’ היה כל כך מגניב. הוא אמר, ‘זה G, זה E, זה D’, והראה להם כמה אקורדים, ואז החזיר את הגיטרה ואמר, ‘סליחה אנשים, אנחנו חייבים ללכת עכשיו’. בכל אופן, קמנו וצעדנו בחזרה לעבר הלימוזינה שלנו, ואז שמעתי קול אומר, ‘היי, ג’ורג’, אתה רוצה איזה STP (סוג של סם) ?’ ג’ורג’ הסתובב ואמר, ‘לא, תודה, אני מעולה, בנאדם’. אחר כך הבחור הסתובב ואמר לאחרים, ‘ג’ורג’ הריסון דחה אותי’ ואז הקהל נעשה עוין. הלכנו מהר יותר ויותר, והם הלכו בעקבותיהם. כאשר ראינו את הלימוזינה, רצנו לכביש וקפצנו פנימה והם רצו אחרינו והתחילו לטלטל את המכונית, והחלונות היו מלאים פרצופים שטוחים על הזכוכית, מביטים בנו”. תמונות קשות. ג’ורג’ וג’ני בויד גיסתו בסן פרנסיסקו ב 7 באוגוסט בהייט אשבורי ב 7 באוגוסט 1967 ב 9 באוגוסט, עושה את דרכה החבורה העליזה חזרה ללונדון. חוזרים ללונדון ב 6 בספטמבר, כשבוע לאחר מותו של בריאן אפשטיין, הביטלס נמצאים באולפני אבי רואד ליום הקלטות שכולל עבודה על I am the Walrus, The Fool on the Hill וגם על השיר שנכתב חצי בצחוק על ידי ג’ורג’ שם בלוס אנג’לס כשחיכה לדרק טיילור. ג’ף אמריק סיפר: “באותו ערב, יצרנו גם את הבסיס לשיר חדש של הריסון שנקרא Blue Jay Way. הוא היה לדעתי קצת לווייתי ולמען האמת חשתי הקלה מסוימת כשהתחייבויות קודמות מנעו ממני להשלים את השיר בערב הבא … הבעיה העיקרית הייתה שג’ורג’ כתב ונגן אותו באורגן, והוא באמת ידע רק כמה אקורדים – הוא היה אפילו פחות קלידן מאשר ג’ון”. עם כל הקושי לאחר לא מעט חזרות, היה צריך רק טייק אחד כדי להקליט את הטרק הבסיסי לשיר, כאשר ג’ורג’ על האורגן, פול בבס ורינגו על התופים. העבודה על השיר לאותו היום הסתיימה ב 2 בבוקר ואז עברו החברים לעבוד על The Fool on the Hill למשך שעה. בערב אותו היום, ה 7 בספטמבר, חוזרים הביטלס לעבוד על Blue Jay Way, כשהמשימה הראשונה היא לקחת מה שהוקלט יום קודם ולהעביר אותו לערוץ אחד על מנת לפנות עוד ערוצים. ג’ורג’ מקליט את השירה לערוץ השני ולאחר מכן לערוץ השלישי הוא מקליט יחד עם ג’ון ופול קולות רקע שהועברו דרך הלזלי כדי לקבל אפקט מעורבל. הערוץ הרביעי נשאר פנוי עד ל 6 באוקטובר. באותו היום מגיע נגן הצ’לו פיטר ווילסון להוסיף אווירה דרמטית עם הצ’לו שלו – הוא אגב ינגן בעתיד באלבום Tug of War של מקרטני (טוב אם אתם מתעקשים: ב Tug of war, Here Today ו Wanderlust). תוספת אחרונה לשיר באותו היום הייתה רינגו עם הטמבורין. כשהגיע הזמן לעבוד על מיקס הסטריאו של השיר לג’ורג’ מרטין היה רעיון חדשני.הרעיון היה לשלב לאורך השיר הקלטה שלו מהופכת ברקע מה שימלא קטעים ריקים בשיר.לאחר 3 ניסיונות זה עבד והשאיפה הייתה לעשות את אותו הדבר גם למיקס המונו. הרעיון ננטש ואם תקשיבו לגרסת המונו של השיר לא תשמעו את המלמולים לאחור ברקע. קצת אחורה, ב 20 בספטמבר, הביטלס נמצאים בקנט בצילומים לסרט Magical Mystery Tour, שם בהאנגר מטוסים צבאי מצולם ג’ורג’ הריסון לסצנת השיר Blue Jay Way בסרט. המטרה הייתה לייצר את אווירת הערפל המתוארת בשיר ואת הריסון המסכן שיושב ומחכה לחבריו. צילומים בקנט ב 20 בספטמבר 1967 ב 3 בנובמבר, יום הצילומים האחרון לסרט נעשים השלמות לסצנת השיר בסרט בביתו של רינגו בסאני הייטס כשחוץ מהביטלס משתתפים גם מל אוונס בחזה חשוף, צ’לו לבן וכדור. הנה מתוך גרסת הבלו ריי ששוחררה ב 2012 והכילה קטעי בנוס – השיר עם קטעים מתוך הסרט שלא נראו מעולם. כאן הוא בגרסת הסטריאו עם הגרסה המהופכת ברקע. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #מסעהקסםהמסתורי #פולמקרטני #מלאוונס #פאטיבויד

היום בפינת הפודקטסטים שלנו, משהו אחר. פשפשנו בארכיונים, העפנו את האבק וגילנו משהו מאוד מיוחד. מה שמצאנו זו כתבה מסביבות 1993, של כתבת נוער צעירה בשם סיוון רהב Sivan Rahav Meir שכתבה עבור מגזין הנוער ראש1 (שלפי דעתי לא קיים יותר). כתבת הנוער הצעירה שהיום היא כמובן כתבת מוערכת מאוד, כתבה על הביטלס במדור המוסיקה של העיתון שנקרא “מוסיקה עכשיו”. אז מה יש לנו כאן ? המבורג – יש שירי עם לא מורכבים – יש פול מת – יש אלן קליין ופול מת שוב – יש אולי היא ביטלמאניקית בסתר…. יום מעולה !

היום בפינת הארכיון שלנו, כתבה של Boaz Cohen הנפלא מדצמבר 1999 על קיום הופעה מיוחדת של פול מקרטני במועדון הקאברן בליברפול מול 300 ברי מזל. ההופעה נעשתה לרגל אלבום הקאברים שהחזיר את מקרטני לשנות החמישים Run Devil Run שאני מאוד מחבב. ההופעה אגב תועדה ויצאה בזמנו בדי וי די. ואתם תוכלו לראות אותה במלואה כאן: אז מה המסקנה מכל זה? הכל מעגלי.