שער גליון הרולינג סטון שפרסם את הראיון עם לנון שמעתי אתמול שוב חלק מהקלטות הראיון שערך יאן וונר עם ג’ון לנון ושהופיע בשני חלקים בגליונות הרולינג סטון של סוף ינואר ותחילת פברואר 1971. במקור הכתבה נועדה להיות על האלבום עליו כתב אתמול אורי פוסט נפלא, אבל הוא הפך לראיון שעסק גם הרבה בביטלס. בין השאר, מופיע בראיון המרתק הזה הקטע הבא – שאלה: בוא ניגש לזה אחרת: תמיד דיברו על הביטלס – והביטלס דיברו על עצמם – כארבעה חלקים של אותו אדם. מה קרה לארבעת החלקים האלה? תשובה: הם נזכרו שהם היו ארבעה אינדיבידואלים. אתה מבין, גם אנחנו האמנו במיתוס של הביטלס. אני לא יודע אם האחרים עדיין מאמינים בו. היינו ארבעה בחורים… פגשתי את פול ואמרתי לו: “אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?”. אחר כך ג’ורג’ הצטרף ואחר כך רינגו הצטרף. היינו בסך הכל להקה שהצליחה בגדול מאוד מאוד, זה הכל. הדברים הכי טובים שלנו מעולם לא הוקלטו. שאלה: למה? תשובה: כי היינו מבצעים – למרות מה שמיק אומר עלינו – בליברפול, בהאמבורג ובאולמות ריקודים אחרים. מה שיצרנו על הבמה היה פנטסטי כשניגנו רוק ישיר, ולא היה אף אחד בבריטניה שיכול היה להתקרב אלינו. ברגע שהצלחנו, הצלחנו, אבל החדות שלנו קוצצה. אתה יודע שבריאן שם אותנו בחליפות וכל זה, והצלחנו בגדול מאוד. אבל מכרנו את עצמנו, אתה יודע. המוסיקה מתה עוד לפני שיצאנו לסיבוב התאטראות בבריטניה. הרגשנו כבר חרא כי היינו צריכים לצמצם נגינה של שעה או שעתיים, דבר ששימח אותנו מצד אחד, לעשרים דקות, והמשכנו וחזרנו על 20 הדקות הללו כל לילה. המוסיקה של הביטלס מתה אז, כמוסיקאים. זו הסיבה שמעולם לא השתפרנו כמוסיקאים: הרגנו את עצמנו אז כדי להצליח. וזה היה הסוף של זה. ג’ורג’ ואני מוכנים יותר לומר את זה: תמיד התגעגנו להופעות במועדונים כי זה היה הזמן בו ניגנו מוסיקה, ולאחר מכן הפכנו לאומנים מקליטים טכניים ויעילים – שהיה דבר אחר לגמרי – כי היינו אנשים בעלי יכולות, ולא משנה באיזו מדיה היית שם אותנו היינו מצליחים ליצור משהו בעל ערך”. כמובן שלא הייתי תופס את לנון במילים לגבי ערך המוסיקה שלהם אחרי המפגש עם אפשטיין, אבל אני מניח שכשאמר את הדברים האלה, אחת ההופעות הזכורות לו ביותר, אם לא הזכורה ביותר, היתה ההופעה בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול ב-27 בדצמבר 1960. ************************************************************************ הביטלס בהמבורג 1960 תחילת חודש דצמבר, שנת 1960, לא הראתה סימנים חיוביים עבור חברי הביטלס. תקופת ההופעות בהמבורג בחודשים הקודמים נקטעה בפתאומיות. הם רצו לעבור לאמרגן אחר והאמרגן שלהם כעס והחליט להתנקם. ראשית הודיע לשלטונות שפול מקרטני ופיט בסט ניסו להצית את הקולנוע שלו (ששם שהו חברי הלהקה). הם הציתו שם קונדום, שהשאיר סימן חריכה על הקיר, וכנראה שזה הספיק עבור המשטרה, שאספה את פול מהרחוב וגרשה אותו ואת פיט מהמדינה. על ג’ורג’ הלשין האמרגן שהוא מתחת לגיל המותר וכך גורש גם הוא. רק ג’ון נשאר בהמבורג, אבל לאחר זמן קצר מאוד לא מצא סיבה להישאר שם. כשחזר פול הביתה, הודיע לו אביו כי מעכשיו הוא יצא לעבוד ולא יבזבז את זמנו בשטויות. פול התייצב לחיפוש עבודה והיה מדוכדך מאוד. בזמן מסעו של ג’ורג’ הביתה, הוא היה בטוח שחברי הביטלס ממשיכים להופיע בגרמניה בלעדיו. הוא שמח לגלות את פול ופיט בבית. הוא שמח לגלות ששום דבר לא קרה עם הלהקה בהעדרו. שלושתם החליטו לחכות שג’ון יחזור. מה שהם לא ידעו הוא שג’ון כבר חזר. הוא פשוט לא ידע מה הוא אמור לעשות. כשהוא על פרשת דרכים החליט באופן לא אופייני לשבת בשקט ולחשוב על העתיד: “הייתי צריך לחשוב על זה. זו היתה חווייה מתישה למדי להיות בארץ זרה. היינו צעירים למדי. חזרתי הביתה לבדי, ללא כסף כשאיתי גיטרה ואמפליפייר בלבד. חשבתי: ‘זה מה שאני רוצה לעשות? זה הדבר? מועדוני לילה? מקומות מפוקפקים? להיות מגורש מארץ זרה? אנשים מוזרים במועדונים?’ חשבתי על זה ברצינות: ‘שאמשיך לעשות את זה?'” מונה בסט, אמו של פיט ומי שראתה עצמה כאמרגנית של ה”להקה של הבן שלי” (כפי שהיא קראה לה), הפעילה קשרים כדי להחזיר את כלי הנגינה של פול ופיט, שנשארו בהמבורג כשגורשו, כולל תוף הבס של פיט עליו כתב את שם הלהקה כפי שהוא רצה שתיקרא – BEATLES ROCK COMBO הכלים היו אמורים להגיע לפני חג המולד וכך יוכלו הביטלס להופיע במועדון של מונה, “הקסבה”, בתאריך המיועד. שבועיים אחרי ששלושתם חזרו, הלך ג’ורג’ אל סניף הדואר, שם להפתעתו פגש את ג’ון. ג’ון מספר: “כשג’ורג’ ופול גילו (שהייתי בבית) הם כעסו עליי כי הם חשבו שכבר יכולנו להמשיך ולעבוד” צ’אס ניובי ג’ון, שחזר רק שבוע אחריהם, הגיע להחלטה שהוא רוצה להיות מוסיקאי. נקבעו להם כמה הופעות והם החליטו לצרף את צ’אס ניובי כמחליף לסטו על הבס. הפעם האחרונה שהקוורימן ניגנו בקסבה היתה בינואר 1960. עכשיו, בדצמבר של אותה שנה, הם חזרו כביטלס והמועדון היה שייך למתופף שלהם. ללא ספק מצב לא רע לפתיחה מחודשת. ההופעה הראשונה נקבעה ל-18 בדצמבר. במכתביו הנלהבים מהמבורג, כתב פיט לחברו הטוב ביותר ניל אספינל, כי הביטלס הפכו למוסיקאים מצוינים. ניל אספינל הנלהב הכין שלט לכבוד המופע – Return of the Fabulous Beatles הוא לא התאכזב. ניל מספר: הביטלס מופיעים בקאסבה “הם היו יכולים להיות איומים, עד כמה שידעתי. הייתי למעלה כשהם התחילו לנגן. רורי (בסט) בא ומצא אותי – ‘היי, בוא ותראה אותם!’. ווואו, הם היו כל כך טובים. המוסיקה שלהם היתה שונה לגמרי והמראה שלהם היה מרושל מאי פעם במגפי הבוקרים והעור, פיט מספר: “הופענו בדיוק עם אותו מופע שעשינו בהמבורג, ויכולת להרגיש פיסית את השתנקות הקהל. זה פשוט השתיק אותם. כשסיימנו את הקטע הראשון כולם נכנסו לאקסטזה. הקהל פשוט התפוצץ”. הם הופיעו עוד כמה פעמים עד סוף השנה, אבל ההופעה, שלטענת מומחה הביטלס מארק לואיסון היתה החשובה ביותר בקריירה שלהם, התרחשה ב-27 בדצמבר בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול. כך היא מתוארת בספרו Tune in – לא היתה סיבה לחשוב שמשהו מיוחד הולך לקרות באותו יום שלישי בערב. איש לא הכיר את הביטלס כיוון שכשהופיעו לאחרונה בליברפול בכלל קראו להם הקוורימן. הלהקה ששמה פורסם בנוסף – הדלתונס ודל רינס – ניגנו שירי קליף ריצ’רדס ושירי מצעדים אחרים. בוב וולר, שמאוחר יותר הפך לדי.ג’יי במועדון הקאברן ולאושיית רוק בליברפול, היה זה שארגן לביטלס את ההופעה, דבר שדרש שכנועים רבים מצידו כיוון שאף אחד לא הכיר אותם. כרזת הפרסומת לארוע בוב ידע שהצגת ההרכב חשובה מאוד. הוא אמר להם מראש מה הוא רוצה לעשות. הוא יציג אותם כשהם מאחורי מסך סגור. מיד כשיפסיק להציג אותם הם אמורים להתחיל לנגן. רק אז המסך יפתח. הגיע הרגע ובוב הודיע בקול: “Direct from Hamburg—the sensational BEATLES!” מיד לאחר מכן החל פול שואג את מילות הפתיחה של “לונג טול סאלי” Gonna tell Aunt Mary, ’bout Uncle John! He claim he has the misery but he’s havin’ a lot of fun! הביטלס החלו לנגן, המסך נפתח והלהקה נגלתה לקהל. לבושים כפי שהחלו להתלבש בהמבורג, במראה הרוקרים שלהם עם ג’קט העור השחור, הג’ינס השחור והמגפיים. ג’ון עם הגיטרה והאמפליפייר האמריקאים שלו. בשורה הראשונה של הלהקה היו לא זמר אחד אלא בניגוד לכל מה שהיה מוכר – שלושה זמרים. האופי ששידר כל אחד מהם, ההרמוניות, השילוב של המכות על תוף הבס עם הטחות הרגל ברצפת העץ (אלמנט שהביאו איתם מההופעות בהמבורג). זה היה אמור להיות ערב ריקודים, אבל הרחבה התרוקנה. כולם רצו לקדמת הבמה ועמדו צפופים סמוך אליה. פיט בסט מספר: הביטלס מופיעים בליטרלנד ב-1961 “ליטרלנד היה התפוצצות בגורל של הביטלס. ניגנו באולם ריקודים שיכול היה להכיל 1500 אנשים על הרחבה בבת אחת, אבל הם הפסיקו לרקוד כשניגנו ושעטו קדימה כגוף אחד להיות קרובים אלינו, כדי לראות כל רגע ויותר מהכל כדי לצרוח. אנשים לא הלכו לאולמות ריקוד כדי לצרוח: זה היה חדש”. בוב וולר מספר: “הם היו מהופנטים. הם הביטו למעלה, ואני הבטתי למטה על ים הפרצופים. הם לא ראו או שמעו משהו כזה לפני כן. אני לא ראיתי משהו כזה לפני כן. הביטלס היו מסעירים… היתה להם השפעת קסם על אנשים. הם הכניסו את כל כולם לתוך ההופעה שלהם. אנשים השתגעו לגמרי בקטע הסיום שלהם What’d I’d Say. פול הוציא את המיקרופון מהמעמד, הוריד את הגיטרה והשתולל באופן פנטסטי על כל הבמה. כל חברי הלהקה רקעו בטירוף והקהל השתגע”. מכייון שלא הכירו את הלהקה וכיון שהוצגה כמי שהגיעה ישירות מהמבורג, רוב הקהל חשב שמדובר בלהקה גרמנית. ג’ון מספר: “פתאום היינו וואו. תבין, 70 אחוז מהקהל חשב שהיינו וואו גרמני, אבל זה לא הזיז לנו. אפילו בליברפול אנשים לא ידעו שאנחנו מליברפול. הם חשבו שאנחנו מהמבורג. הם אמרו ‘אלוהים, הם מדברים אנגלית טובה!’ מה שכמובן היה נכון, כי היינו אנגלים. זה היה הערב הזה שבאמת יצאנו מהקליפה שלנו ושחררנו הכל. עמדנו שם בפעם הראשונה מול קהל שהריע לנו. זו היתה הנקודה בה התחלנו לחשוב שאנחנו באמת טובים. עד המבורג חשבנו שאנחנו בסדר, אבל לא טובים מספיק. רק כשחזרנו לליברפול קלטנו את השוני וראינו מה קרה לנו בזמן שכל האחרים ניגנו את החרא של קליף ריצ’רד”. בוב וולר מציג את הביטלס על במת ליטרלנד ב-1961 דייב פורשו, מעריץ רוק צעיר שקידם ערבי רוק היה המום לא רק מהמגנטיות והביטחון ששידרו הביטלס, אלא גם מהבגדים שלהם. מעטים היו המקומות אליהם יכלו גברים להיכנס באותה תקופה ללא עניבה, ובטח שלא עם ג’ינס של פועלים. פה, לפניו, בפעם הראשונה עמדה על הבמה להקה שלבשה ג’קטים מעור, מכנסי ג’ינס ובלי זכר לעניבה. זה היה מטורף מבחינתו. באופן מיידי הוא קבע עם בסט 3 מועדי הופעות. כשהוא מבין מה קורה, בריאן קלי, מארגן הערב, הורה לסדרנים לא לתת לאף אחד נוסף להתקרב אל חדר ההלבשה. מספר ימים קודם לכן בוב וולר היה צריך לשכנע אותו עוד ועוד כדי שיסכים לתת לביטלס הזדמנות להופיע. עכשיו הפך להיות המקדם בר המזל ביותר בליברפול. הבניין כפי שהוא נראה היום כשהמקום התרוקן, הזמין קלי את הביטלס למשרד, הוציא את יומן 1961 והחל לדבר על תאריכים. ג’ון, פול וג’ורג’, שמעולם לא נאלצו להתעסק עם ה”צרה” הזו, העבירו בשמחה את המשימה לפיט, שהבין בזה בזכות הנסיון שצבר במועדון של אמו. מאותו רגע הפך פיט בסט לאחראי לקביעת ההופעות. בחודשים הבאים הופיעו הביטלס כל שבוע במקום. הכל השתנה אחרי ההופעה הזו. יש שרואים בה את תחילת הביטלמניה. לטעמי, הדבר הכי חשוב שקרה בהופעה הזו היה שגם אם ידעו עליות ומורדות בשנה וקצת שיעברו עד העלייה לפסגה, הביטלס לא עצרו יותר כדי לפקפק ביכולתם. את העתיד שלהם ראו רק במקום אחד – מוסיקה. #צאסניובי #גוןלנון #גורגהריסון #המבורג #בובוולר #פולמקרטני #בריאןקלי #מונהבסט #ליטרלנד #דייבפורשו #פיטבסט #סטיוארטסאטקליף #ביטלס #קאסבה

היום בפוסט אורח, יש לנו פוסט מיוחד מאוד מתומר ביטון. הלוואי עלינו, זאת התגובה שלנו על מה שכתב תומר בפוסט הנפלא. והשרביט לתומר. יום בחיים (עם הביטלס טוב אז הסיפור הוא כזה: בשנות ה-80 מחליטה לעלות לארץ היישר מליברפול ומחליטה להתגורר בעיירה מצפה רמון כאשר באמתחתה סיפור ביטלסי מרתק!!! אודות הדוד של אמה, יצחק, המכונה בפי כל: “איצי”. אי שם בשנת 1964 הוא מתמנה לראש העיר של ליברפול, כאשר הביטלס בדיוק חוזרים מסיבוב ההופעות שלהם בארה”ב. ובבניין העירייה מקבלים את הבנים בטקס חגיגי וממלכתי. מישל כבת 8, בת דודתה, ואחותה הקטנה כבת 3 מגיעות אף הן לטקס וזוכות במפגש היסטורי!!! מצורפות כמה תמונות מאירועי היום: תמונה 1: מישל עומדת מקדימה בפרונט. אחותה מצד ימין. מצד שמאל: בת הדודה מוחזקת ע”י ג’ורג’ האריסון מהרגליים. תמונה 2: (המפורסמת) מבט מהמרפסת של בניין העירייה: הלורד מייור-יצחק (שני מימין) הדודה (שנייה משמאל) עם שאר חברי הביטלס. תמונה 3: רינגו סטאר יושב ועליו מימין אחות של מישל ומשמאל בת הדודה. תודה רבה לתומר על שיתוף המידע המדהים הזה. אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל מכם פוסטים על שיר, אלבום או כבשה ביטלסית אהובה, או סיפור אישי שקשור ללהקה או לחבריה. שלחו לנו אותו בפרטי ונפרסם אותו. #ביטלס #גורגהריסון #ליברפול #רינגוסטאר

את המילים לשיר All my loving כתב פול מקרטני באוטובוס, מתישהו במהלך סיבוב ההופעות הארצי השלישי של הביטלס, אותו קיימו עם רוי אורביסון, בין התאריכים 18 במאי ל-9 ביוני 1963. פול מספר: “זהו השיר הראשון בו כתבתי קודם את המילים. אף פעם לא כתבתי את המילים קודם, הם תמיד היו תוספת, בקושי עשיתי זאת מאז. הינו באוטובוס בדרך להופעה וככה התחלתי את המילים. היה לי בראש שיר ווסטרן קאנטרי קטן. ניגנו ב Moss Empire circuit המון והיו שם תמיד אזורים ריקים נחמדים מאחורי הבמה. האזורים הללו הפכו עכשיו להיות אולמי בינגו. הגענו להופעה ואני זוכר שהייתי באחד מהאזורים הגדולים אלו ושם היה פסנתר. לא היתה לי הגיטרה, היא כנראה היתה עם הרואדי שלנו ואני זוכר שעבדתי על השיר על הפסנתר הזה”. הביטלס, רוי אורביסון וגרי והפוסעים ג’ון טען שזה אחד משיריו הטובים של פול. “אני מצטער לומר אבל השיר הזה הוא פול. מפני שזו חתיכת עבודה טובה לעזאזל (שר) ‘All my loving…’ – אבל אני מנגן חתיכת גיטרה אכזרית שם ברקע”. בהתחלה חשב פול על השיר ככזה שיכלל רק באלבום אבל לא בהופעות. רק לאחר שהשיר הושמע בתוכנית הרדיו של השדרן דייויד ג’ייקובס בבי.בי.סי, הוא הבין את הפוטנציאל שלו. למרות שהשיר לא יצא כסינגל, ג’ייקובס זיהה את כוחו כשיר מוביל והפך אותו ללהיט. בסופו של דבר, זה היה השיר בו בחרו הביטלס לפתוח את ההופעה הראשונה שלהם בתוכנית של אד סאליבן, ב-7 בפברואר 1964, תוכנית בה צפה קהל של 73 מליון אמריקאים. ג’יין אשר בצילום מיולי 1963 המילים נכתבו על ג’יין אשר, מי שהפכה להיות בת זוגו של פול. מגזין הבי בי סי Radio Times שלח את אשר בת ה-17 להופעת הביטלס ברויאל אלברט הול, ב-18 באפריל 1963. הביביסי הקליטו את ההופעה וג’יין נשלחה לראיין אותם. ג’יין נשלחה כיון שהיתה פופולרית מאוד באנגליה באותה תקופה. היא הופיעה במחזות וסרטים, אבל עיקר הפופולריות שלה נבעה מהשתתפותה בתוכניות הטלוויזיה Juke Box Jury. גם הביטלס הכירו אותה משם, כך שבסוף אותו ראיון היא מצאה עצמה ממשיכה עם חברי הלהקה, כשכל אחד מהם מנסה לזכות בתשומת ליבה. פול היה זה שהצליח לבסוף. מעניין לאזכר שמשום מה, למרות שהשיר נכתב על ידי פול, סינתיה לנון טענה ב-2005 כי ג’ון כתב אותו עבורה. הביטלס מופיעים ברויאל אלברט הול השיר הוקלט ב 30 ביולי 1963 ובתקופה ההיא המיקס הראשי היה במונו. המיקסים שעשו לסטריאו נעשו לרוב במהירות וללא תשומת לב רבה מדי. כשהמסטרים של הסטריאו הועברו לרחבי העולם נעשתה טעות, והקשה מקדימה של רינגו שמטרתה היתה הכנסה לקצב, נשארה לפני השיר. ברוב המקומות שמו לב לטעות וחתכו את הקטע, אבל בדנמרק הוא נשאר והפך את ההוצאה של האלבום לכזו ששווה הרבה כסף היום. זה נשמע כך: #רינגוסטאר #רויאורביסון #גוןלנון #פולמקרטני #Allmyloving #אדסאליבן #גייןאשר #גריוהפוסעים

יש שירים שלא משנה כמה פעמים שמעתי אותם, הם תמיד ירגשו ויגרמו לי לתחושה שאני מאזין לפלא. Something של ג’ורג’ הריסון הוא לחלוטין שיר כזה. שיר פלאי שנמצא אצלי גבוה גבוה בקרב השירים היפים ביותר שנכתבו ובוצעו אי פעם. את הלחן של השיר Something כתב ג’ורג’ הריסון על הפסנתר באולפן 1 באבי רואד, במהלך ההקלטות של האלבום הלבן הכפול ב-1968. הוא בכלל לא תכנן להקליט אותו עם הביטלס. הוא חשב לתת אותו לריי צ’ארלס, שאכן ביצע אותו ב-1971 באלבומו “Volcanic Action of My Soul”. הביצוע של צ’ארלס הוא נהדר, אבל מבחינתי יש רק ביצוע אמיתי אחד לשיר הספציפי הזה. השורה הראשונה נבעה מתוך שם השיר “Something in the way she moves” של ג’יימס טיילור, שהיה חתום באפל ושחרר דרכה את אלבום הסולו הראשון שלו ב-1968 (את האלבום הפיק פיטר אשר, אחיה של ג’יין אשר). אלה מילות הבית הראשון של השיר: There’s something in the way she moves, Or looks my way or calls my name, That seems to leave this troubled world behind השורה הראשונה פשוט התיישבה באופן מושלם על הלחן ולא הצליחה לצאת להריסון מהראש. הוא סיפר: “לא יכלתי לחשוב על מילים עבור השיר. גם בגלל שהיה שיר של ג’יימס טיילור שנקרא Something In The Way She Moves וזו היתה השורה הראשונה בו. חשבתי על לשנות את המילים, אבל אלו היו המילים הראשונות שהגיעו כשכתבתי אותו לראשונה, אז השארתי את זה ככה ופשוט קראתי לו Something”. ג’יימס טיילור: “תמיד הנחתי שג’ורג’ האזין לזה אבל אף פעם לא דיברנו על כך. כתבתי את Something In The Way She Moves שנתיים לפני שהקלטתי אותו ובאופן מוזר רציתי לקרוא לו I Feel Fine אבל זה היה כמובן שם השיר של הביטלס. אם ג’ורג’ לקח בצורה בלתי מודעת שורה מהשיר שלי, אז זה מחמיא לי מאוד. זה לא משהו נדיר שקורה. עשיתי הקלטה לשיר Something In The Way She Moves ולעוד 7 שירים לפני שפגשתי את פיטר אשר. אני יודע שפול האזין לזה באפל אבל אני לא בטוח מי עוד”. פטי בויד היתה משוכנעת שהשיר נכתב עליה. בספרה Wonderful Tonight כתבה: “הוא אמר לי באופן ברור שהוא כתב את השיר עבורי. חשבתי שהוא היה יפייפה – והוא הפך השיר המצליח ביותר שהוא כתב, עם יותר ממאה וחמישים גרסאות כיסוי… הגרסה האהובה עליי היתה זו שבוצעה על ידי ג’ורג’ הריסון עבורי, במטבח בקינפונס“. ב-1969 נראה היה שעל אף העובדה שהשיר זכה להצלחה גדולה ולביקורות טובות, הריסון לא היה מרוצה ממנו. “המילים הם כלום, למען האמת. יש הרבה שירים כאלה בראשי. אני חייב להוציא אותם. יש אנשים שאומרים לי ש-Something הוא אחד השירים הכי טובים שכתבתי. אני לא יודע. אולי הם צודקים, אולי הם טועים. זה מאוד מחמיא… זה נחמד. זו ככל הנראה המנגינה המלודית היפה ביותר שכתבתי“. גם ב-1996 מצא על מה להתלונן. הרגיז אותו שכולם מניחים שהוא כתב את השיר על פטי, כשלמעשה השיר מכוון לקרישנה עצמו. יש אנשים שלא מרוצים גם כשהם כותבים את אחד השירים היפים ביותר של הביטלס. בואו נחזור להתחקות אחר התפתחות השיר. ב-19 בספטמבר 1968 ג’ורג’ עבד באולפן על Piggies. בין הטייקים הוא השמיע את Something לכריס תומאס שהחליף באותו יום את ג’ורג’ מרטין – “מסיבה מסויימת חיפשתי משהו שונה עבור השיר הזה. שוטטתי באולפן ומצאתי צ’מבלו. ג’ורג’ נכנס וניגן עליו את Piggies ואמר ‘אנחנו יכולים לעשות גם את זה עכשיו’ והחל לנגן את Something. אמרתי ‘בוא נעשה אותו, הוא שיר הרבה יותר טוב’. הוא אמר ‘אתה באמת חושב כך?’, עמדנו לתת אותו לג’קי לומקס כסינגל. הוא היה נחרץ לגבי Piggies אז עשינו אותו במקום”. הביטלס החלו לעבוד על השיר בתקופת ההקלטות של Get Back, אבל השיר עדיין לא היה שלם. אפשר לשמוע את ג’ון ופול מייעצים לג’ורג’ לגבי מילות השיר בהקלטה מה-28 לינואר 1969 – ב-25 בפברואר 1969, ביום הולדתו ה-26, ג’ורג’ הקליט לבד באולפני אבי רואד דמואים לשלושה שירים. אחד מהם היה Something. קן סקוט הפיק את הדמו והריסון ניגן על גיטרה ופסנתר. ג’ורג’ הריסון וג’ו קוקר ככל הנראה ההקלטה הזו ניתנה לג’ו קוקר בחודש שלאחר מכן. הביטלס אהבו מאוד את הביצוע שלו ל”עם מעט עזרה מחבריי”, אז כשג’ו הגיע לבקר באפל, ג’ורג’ שמח לתת לו את השיר אותו עדיין לא הקליט. ג’ו מספר שג’ורג’ השמיע לו את Something ואת Old Brown Shoe. מאוחר יותר אחר הצהריים פול הציע לו את “היא נכנסה דרך חדר האמבטיה“. קוקר הקליט באפל דמואים לשיר זה ולשיר של פול. את ההקלטה הסופית הקליט בלוס אנג’לס לפני יציאת “אבי רואד”, אבל השירים יצאו רק באלבום “Joe Cocker!” שיצא כחודש אחריו. ב-16 באפריל הביטלס החלו לעבוד על השיר ביחד. ב-2 במאי הגיעו לטייק 36 שהיה טייק המוסיקה הטוב ביותר לטעמם. ג’ורג’ ניגן גיטרה חשמלית, פול ניגן בס, ג’ון ניגן בגיטרה אקוסטית, בילי פרסטון ניגן בפסנתר ורינגו בתופים. השיר ארך 7 דקות ו-48 שניות וכלל קודה של 4 דקות, שהתבססה על ארבע אקורדים של פסנתר שג’ון ניגן. ב-5 במאי הקליט פול מחדש את הבס באולפני אולימפיה עם גלן ג’ונס כטכנאי ומפיק. בעיני מדובר בשיאו המוזיקלי של פול כנגן בס. מלודיה יפייפיה שמתחברת לשיר והופכת אותו לנפלא עוד יותר. ג’ורג’ חשב שהבס הדומיננטי היה נסיון של פול לחבל בשיר. יש סיכוי טוב שמקרטני קינא בו על השיר, אבל אני מתקשה להאמין שמדובר בניסון חבלה. מה גם שלטעמי מדובר באחד הנכסים הגדולים של השיר. גם רינגו, ראוי לציין, נתן את כל כולו והביצוע שלו נפלא. הסאונד של הבס נוצר משילוב של הקלטת הבס ישירות לקונסולה בשילוב עם הקלטת הבס כפי שנשמע באמפליפייר. כך נשמע ליין הבס כשהוא מבודד – ב-11 ביולי ניסה ג’ורג’ להקליט שירה, תוך שבילי פרסטון מנגן על האורגן. השיר מוקסס, הקודה קוצרה ואורכו ירד ל-5 וחצי דקות. אבל ג’ורג’ לא היה מרוצה מהשירה. ב-16 ביולי הוא חזר לטייק 36 והגיע לתוצאה הרצויה. כדי לעזור לו להתרכז רוכך האור באולפן והודלקה קטורת. פול הוסיף קולות רקע וג’ורג’ ורינגו מחיאות כפיים. ב-15 באוגוסט נערכו הקלטות התזמורת. נותר טרק אחד בלבד כדי להקליט את התזמורת ואת סולו הגיטרה של ג’ורג’, אותו הוא רצה להקליט שנית כיון שלא היה מרוצה מאיך שהוא נשמע. ג’ורג’ מרטין ניצח על התזמורת בסטודיו מספר 1. ג’ורג’ חיבר את הגיטרה בסטודיו מספר 2, שחובר על ידי וידאו לסטודיו אחד. כך הקליט ג’ורג’ לייב יחד עם התזמורת, בטייק אחד עתיר השראה ויופי, את הסולו המפעים של השיר מחדש. הפעם הוא היה מרוצה ובצדק. ב-19 באוגוסט, כשנעשה המיקס הסופי לשיר, הורדה הקודה לגמרי. לאחר שנה לנון חזר אליה והאיץ את הקצב של ארבעת האקורדים האלה, כשהקליט את השיר “Remember” לאלבום הסולו הראשון שלו. ההחלטה הראשונה של אלן קליין כמנהל הביטלס היתה לבחור בשיר כסינגל מהאלבום “אבי רואד”. זה היה הסינגל היחידי שהביטלס הוציאו, בו שיר של הריסון נבחר לצד A. כיום הוא נחשב לאחד השירים המבוצעים ביותר בעולם, והשני מבין שירי הביטלס לאחר Yesterday. פרנק סינטרה אף כינה אותו “שיר האהבה היפה ביותר של לנון ומקרטני”. זה היה השיר האהוב על לנון באלבום. גם ג’ורג’ מרטין היכה על חטא והודה שמעולם לא נתן להריסון את הקרדיט שהוא היה ראוי לו ככותב ושהופתע מאוד כשהביא את השיר לאולפן. רינגו סיכם – “מעניין שג’ורג’ עשה צעד לקדמת הבמה ובדיוק התפרקנו”. לקליפ הפרומושן לשיר כבר הצטלמו חברי הביטלס לגמרי בנפרד. #getback #גורגמרטין #כריסתומאס #רינגוסטאר #Something #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #קןסקוט #גיימסטיילור #אבירואד #גוקוקר #Somethinginthewayshemoves #גלןגונס

היום בפוסט האורח שלנו טקסט אישי נפלא של עופר ליברגל, משורר ומבקר קולנוע שכותב בבלוג הקולנוע הנהדר Srita.net. ************************************************************************* Dear Prudence 1. תווים פשוטים וקסומים, מרגיעים, מהפנטים, החליפו לפתע את צלילי עזיבת המטוס של Back in the U.S.S.R. הם כבר לא הובילו לצלילי הגיטרה המייבבת בעדינות כמו באוסף הכחול, אלא למשהו שונה לגמרי. משהו שהרגיש לי לפתע כמו המשך טבעי לשיר הרוק המהיר על החזרה לברית המועצות, שיר שבאותה תקופה לא הבנתי, אבל כעת הוא הרגיש לי שלם יותר, במקומו הטבעי באלבום, כמקדים לצלילים המעודדים והרכים, אך המלווים גם בסוג של הילה אפלה יותר, של Dear Prudence. כל זאת לפני השירה הערבה של לנון, ערבה יותר בשיר זה מאשר בדרך כלל, נעדרת כל צעקה ואפלה, לפחות בתחילה, כמו חבר מעודד, עוצמה של רוגע והזמנה, כמו לחישה פרטית שמגיעה רק לאלו אשר שרדו את ההצהרה הרועשת של מקרטני בשיר הפותח. פתחתי שוב את חוברת המילים, בה עיינתי באוטובוס לאחר שרכשתי את הדיסק הכפול והיקר, הפעם לא מנסה לתת משמעות לתמונות המוזרות של חברי הביטלס, אלא מאמץ את עצמי לעקוב אחר המילים ביחד עם השירה. הרגשתי שיש בשיר משהו פשוט מאוד וישיר – הזמנה לצאת החוצה, לראות כמה יפה כל העולם מסביב. לא צריך הרבה יותר מזה בשיר פופ, שיר אשר לא נוכח באוסף הלהיטים אבל מציג פן אחר של הלהקה, פן אשר התחלתי לגלות עם המעבר לאלבומים. ובגיל 13, הייתה לי תחושה כי הרוגע הזה הוא כל מה שאני צריך. ניסיתי לצאת מעבר לפשטות לרבדים האחרים של השיר, לראות את ההתפתחות ההדרגתית מלצאת לשחק, לפקיחת העיניים ועד לצורך הנואש לראות את החיוך, בו לנון כבר הופך למעט זועם. שאפתי גם להבין את פירוש המילה הזרה עבורי Prudence – משום מה חשבתי שמדובר בקוד סתרים, אולי מחאה כלשהי. ראיות? גסות? עדינות? בסוף גליתי שמדובר בזהירות. צריך שהזהירות תצא החוצה, תפסיק לחשוש ותראה את היופי של העולם. אז כבר החל לצוץ מידע באינטרנט ולו הייתי יעיל יותר יכולתי כבר אז לדעת, כי בסך הכל מדובר בשם של בחורה, אשר העדיפה לעסוק הרבה במדיטציה ולא לצאת מן החדר. יכולתי גם ללמוד כי מדובר באחותה של מיה פארו, אלא שאז כלל לא ידעתי מי זאת מיה פארו. 2. באותה שמיעה ראשונה, שאר האלבום נחווה עבורי כאכזבה. הוא מתפזר ליותר מדי כיוונים וקטעים אשר לא ממש נראו לי כמו שירים, או כמו שירים גמורים, בטח לא כמו שירי הפופ הקלילים והשלמים אשר הביטלס ידעו ליצר. אבל זה השתנה עם הזמן. איני זוכר אם כבר בכיתה ט’ או שאולי בכיתה י’ עשיתי עבודה עליו. אהבתי את שיעורי הספרות המורחבים, אבל הקונספט של דו”ח קריאה על ספר תמיד נראה לי בלתי אפשרי, לפחות לא בצורה הסטנדרטית שלו. על מלכוד 22 כתבתי דיווח שכלל פשוט שירי תגובה לפרקים השונים. לפני או אחרי זה, המורה הסכימה לרעיון שאחליף ספר קריאה באלבום של הביטלס. אז כבר ידעתי על הודו, לפחות ברמה מסוימת, אם כי לא את הסיפור כולו. בכל מקרה צללתי לתוך פירוש אישי שלי לכל השירים, מבוסס לעיתים על מילים ששמעתי לא נכון או יצירת קשרים מופרכים בין השירים שעתה איני זוכר ואיני יכול למצוא את אותה עבודה ישנה, למזלי. לא יכולתי לקבל אז את הרעיון שהיופי של חלק משירי האלבום הוא הפשטות שלהם, הישירות, בלי משהו מכוון שמעבר. ברובד אחר, האלבום הציע את עצמו לקריאה שלי, יפה משום שהיא רחוקה ככל הניתן מן הכוונה המקורית. כמובן, לא הייתי היחיד שהעניק לאלבום פרשנות משלו. צ’ארלס מנסון סבר כי סקסי סיידי היא אחת מן הנשים בלהקה שלו, כי הביטלס קוראים לו להפליג לצד שלהם של האוקיינוס האטלנטי, כי מלחמת גזע עומדת בפתח ועליו לזרז אותה. הוא שכנע את מאמינו לרצוח כמה אנשים, כשהמקרה המפורסם ביותר היו הרציחות בביתו של הבמאי רומן פלונסקי. מיה פארו הגיעה לסדנת המדיטציה של המהרישי עם אחותה פרודנס אחרי הלחצים שצילום סרטו של פולנסקי תינוקה של רוזמרי יצר אצלה. בחברתה הביטלס כתבו כמה משירי האלבום. אבל כל זה רק צירוף מקרים. הזעם שלהם לא מופנה לרצח אחרים, אלא פנימה. כיום אני תופס את הכאוס של האלבום כריב פנימי, כלהקה אשר נותרת ביחד אבל מתנפצת לכל הכיוונים, לשברי שירים. אבל ביחד, יש בהם משהו אופטימי. התגברות על היריבות בין ברית המועצות למערב, התגברות על פרידות. תסכלו מסביב, זה יפהפה. 3. בשלב מאוחר יותר של התיכון, העותק של האלבום הלבן נעדר מרשותי, במשך כמה חודשים, אולי אף יותר. נערה אחת ביקשה אותו. באופן ספציפי, היא זמזמה את השיר I Will ושאלה עם מישהו מכיר אותו. לא הייתה לי בעיה לזהות את אחד מן השירים הכי ישירים באלבום, הצהרת אהבה תמימה ונצחית באופן שכבר אז תפסתי כבלתי אפשרי. אבל דרך ההיקסמות שלה, מצאתי את עצמי שוב מוקסם ממנו, רואה את הרומנטי, את המבטיח, את ההרמוני בצורה נדירה גם ביחס ליתר שירי הלהקה. הסכמתי להלוות לה את האלבום לכמה ימים, שהפכו לשבועת וחודשים. שנת הלימודים התקדמה, הגיוס לצבא התקרב. לדבר עם נערות מיוזמתי הייתה עדיין משימה מעבר לכוחותיי, גם בנסיבות של דרישת מה שהיה באמת שלי, לא רק בגלל שאני קניתי אותו במיטב התלושים שניתנו לי עבור חג כזה או אחר, אי אז בימי החטיבה האומללים. היא הייתה נערה יפה ועדינה מכיתה מקבילה, אך היו לנו כמה שיעורים משותפים, ימי שכבה. היא לא הייתה מאותן נערות מקובלות שכל פנייה לקראתם הייתה גוררת מבוכה מטיפוס גבוה מדי בסולם החברתי אשר תמיד הייתי בשלבים הנמוכים ביותר שלו. לו הייתי מדבר עמה בכל נושא, הייתי נענה בחיוך. ידעתי כי היא תשיב לי את האלבום במבוכה ברגע שתתבקש, יחד עם התנצלות כנה על הדחייה, אך לבקש זו משימה כה קשה לעתים. בסוף היא ישבה מולי בנסיעת אוטובוס. ידעתי כי הבית שלה בתחנה קרובה הרבה יותר מן התחנה שלי. ייתכן והיא שאלה אותי דבר מה. אולי לגבי בחינת בגרות זו או אחרת, בתחום בו יש לי ידע מסוים. אז אמרתי כי יש לה משהו ששייך לי. תחילה היא לא זכרה, אבל אז האדימה והתנצלה. אמרתי שזה לא נורא, אני מבין. למחרת האלבום היה בידי. חשבתי שזו הזדמנות לדבר עמה מעט יותר, אבל מה כבר היה להגיד. מאז סיום הלימודים לא ראיתי אותה. לא ראיתי כמעט אף אחד מן התיכון. אולי שניים-שלושה אנשים יצרו קשר בפייסבוק, אחרים נתקלו בי למקרה לשיחה קלה בהזדמנות זו או אחרת. התקופה הזו כמו נמחקה מחיי. כבר שנים לא שמעתי את האלבום הלבן מן ההתחלה עד הסוף. 4. אבל לפעמים נדמה כי אני רואה פרצוף מוכר מילדותי או נעורי. בלי וודאות, אני מנסה לעקוב, ליצור מגע עין, לראות אם קיים זיהוי. פעם חשבתי שראיתי את אותה נערה לה השאלתי פעם את האלבום הלבן, בעודי מהלך בסנטרל פארק בניו יורק. הלכתי בעקבותיה, מחיש את צעדי, במעקב. ואז שמעתי את קולה. מבטא אמריקאי זר לגמרי. הגברתי את צעדי וחלפתי על פני האישה, מגניב עוד מבט על מנת לאשר כי אין לנו כל היכרות. מצאתי את עצמי באזור ” Strawberry Fields” המוקדש לג’ון לנון. הקשבתי שם לזמרת רחוב שרה את Dear Prudence. יפה מאוד. החלטתי ללכת לראות את הבית בו חי ג’ון לנון, ידעתי כי הוא נמצא בסמוך. זיהיתי אותו מיד. זה הבית אשר רואים בסרט “תינוקה של רוזמרי”. *********************************************************************** תודה רבה לעופר. זיכרו כי נשמח אם גם אתם תשתפו אותנו בסיפורים אישיים, או פוסט על שיר/אלבום אהוב במיוחד. מי שמעוניין יכול לשלוח לנו הודעה בפרטי או מייל ל-beatlemanix@beatlemanix.co.il #DearPrudence #ביטלס #הלבןהכפול #עופרליברגל

פול היה מרוצה מאוד מהלחן של השיר Drive My Car, אבל לא מהמילים. הוא מיהר לביתו של ג’ון כדי להעזר בו. הרעיון היה לצאת מתוך משפט שהיה תקוע בראשו – You can buy me a golden ring, אבל לאף אחד מהם לא היה מושג מה לעשות עם המשפט הזה. “המילים היו איומות וידעתי את זה”, מספר פול. “לפעמים אתה כותב שירים, מילים נכנסות לך לראש בתהליך, ואז קשה לך להיפטר מהן. לפעמים אתה גם מצטט שירים אחרים ואתה יודע שאתה חייב להיפטר מזה. אבל לפעמים קשה מאוד למצוא משפט מתאים יותר מהמשפט שחדר לתודעה שלך. זה אחד השירים בהם אני וג’ון היינו הכי קרובים ליובש יצירתי. המילים שהבאתי היו קשורות לטבעות מוזהבות, וזה תמיד אסון. Rings תמיד מתחרז עם Things וידעתי שזה רעיון רע מאוד. מילות השיר בכתב ידו של פול משנת 1965 נכנסתי (לבית של ג’ון) ואמרתי:’ אלה לא מילים טובות, אבל זה לחן טוב’… ובכן, ניסינו, וג’ון לא הצליח לחשוב על כלום. ניסינו עוד ולבסוף אמרתי ‘בוא נעזוב את זה ונוותר על המנגינה הזו’. ‘לא, לא. אנחנו יכולים לעשות את זה’. אז אמרתי לו ‘אני אגיד לך מה, בוא נשתה כוס תה ונעשן סיגריה. פשוט נירגע לרגע’… ופתאום זה צץ: ‘חכה רגע, Drive my car! מיד נכנסנו לכיף שהרעיון הזה הביא איתו… מה זה? מה הוא עושה? הוא מציע עבודה כנהג או מה? ואז זה נהיה יותר מעורפל, ואהבנו את זה הרבה יותר מהרעיון המטופש של טבעות מוזהבות. הטבעות המוזהבות הפכו ל”ביפ ביפ יה”. שנינו חשבנו על זה יחד. פתאום הרגשנו שאנחנו ב L.A.: מכוניות, נהגים, קדילאק עם גג פתוח וזה הפך למשהו אחר לגמרי. זה היה נפלא, כי הרעיון המטופש הזה הגיע ופתאום נכנסה לשם בחורה, הגיבורה של הסיפור, והסיפור התפתח וקיבל עוקץ קטן בסופו כמו ב-Norwegian Wood, שהיה ‘למעשה אין לי מכונית, אבל כשתהיה לי אתה תהיה נהג נהדר’. …וזה גם כיוון ל’אתה יכול להיות המאהב שלי’. Drive my car היה בלשון נקייה רמיזה לסקס בשירי הבלוז הישנים.” ניתן להניח שהוא דיבר על שירים כמו Me and My Chauffeur של ממפיס מיני ששרה: Won’t you be my chauffeur” I wants him to drive me I wants him to drive me downtown Yes he drives so easy “I can’t turn him down בסופו של דבר הרעיון הזה הוא מה שאיפשר לכתיבת השיר להסתיים בקלות: “הומור שחור חדר פנימה והציל את היום. השיר ממש כתב את עצמו. אני מבחין בזה פעמים רבות, ברגע שיש לך רעיון טוב, הדברים כותבים את עצמם.” האלמנט ההומוריסטי היה משהו שפול היה גאה בו במיוחד. יומיים לאחר הקלטת השיר, אמר לאחד מעיתוני המוסיקה: “כתבנו כמה שירים מצחיקים – שירים עם בדיחות בפנים. אנחנו חושבים ששירים קומיים הם הדבר הבא אחרי שירי מחאה” הביטלס הקליטו את השיר ב13 באוקטובר 1965, הסשן השני שהוקדש לאלבום Rubber Soul. הם התחילו ב-7 בערב וסיימו רבע שעה אחרי חצות. זו היתה הפעם הראשונה שסשן התארך עד אחרי חצות, אבל במהרה זה הפך לארוע שגרתי. ארבעה טייקים בלבד נדרשו כדי להקליט את השיר. ב-1977 ג’ורג’ סיפר למגזין האמריקאי Crawdaddy: “…מה שפול היה עושה זה שאם הוא כתב את השיר, הוא היה לומד את כל הכלים כפול ואז מגיע לאולפן ואומר: “תעשה את זה”. הוא אף פעם לא נתן לך הזדמנות להביא משהו משלך. אבל ב-Drive my car פשוט ניגנתי שורה, שלמעשה היתה מושאלת מ-Respect בביצוע של אוטיס רדינג, וניגנתי את השורה הזו על הגיטרה, ופול החל לנגן אותה על הבס. ככה הקלטנו את הטרק. אחרי זה ניגנו את הגיטרות המובילות על זה”. ככה נשמעת הגרסה של אוטיס רדינג ל-Respect: וככה נשמעים הבס והגיטרה בליין משותף יחד עם התופים, כשהם מבודדים מכל השאר – יחידת קצב נפלאה – זו גרסת המונו של השיר – וזו גרסת הסטריאו. אם תקשיבו היטב, תוכלו להבחין כי בין 1:40 ל 1:50 ניתן לשמוע דליפה של גיטרה שלפי הרכילות ג’ורג’ ניגן ופול הוציא מהמיקס. יש לי תחושה שאם זה ימשיך ככה, הלהקה תתפרק תוך חמש שנים. #Drivemycar #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #אוטיסרדינג #ראברסול #Respect #ביטלס

מצעד שירי הביטלס של קוראי ביטלמניקס הבחירה הסתיימה. תודה לכל מי שהשתתף ולנותני הפרסים. אין כמו חגי תשרי כדי לסמל התחדשות, ומה מסמל התחדשות יותר מעיסוק אינסופי בשירי הביטלס. גם אנחנו, כמו 98% מהעולם אוהבים לעשות ולהשתתף ברשימות, ולכן החלטנו שעכשיו, כשיש לנו אתר ממוסד, הגיע הזמן ליצור בעזרתכם את רשימת שירי הביטלס האהובים על קוראי ביטלמניקס. אז אם אתם מעוניינים שהשיר I Don’t Want to Spoil the Party יגיע לראש המצעד, כל שעליכם לעשות הוא למלא את חמשת השורות שבעמוד זה בשמות חמשת השירים האהובים עליכם ביותר של הביטלס (אין חשיבות לדירוג) ואז, וזה חשוב לא פחות, לשתף לשתף ולשתף על מנת שנוכל להגיע לכמה שיותר אנשים וליצור רשימה שתתבסס על קהל מעריצי ביטלס גדול ככל האפשר. בין המדרגים יוגרלו 2 פרסים ממש ממש שווים: שובר קניה ע”ס 100 ש”ח מתנת החנות ביטניק מחסן תקליטים למימוש בחנות שבפלורנטין (באברבנאל 38, ת”א). מוזמנים להיכנס לדף הפייסבוק שלהם: וכרטיס להופעה של הלהקה הכי קרובה לביטלס שיש לנו בארץ: המג’יקל מיסטרי טור הנפלאים. magical mystery tour בכל מקרה שווה ללכת להופעה שלהם, תוכלו לבחור אחת מלוח ההופעות הקרובות בלינק הבא: http://www.themagical.co.il/he/96#!shows ניתן לבחור את השירים עד ה-13.10.17 בחצות. אז קדימה, הפשילו שרוולים והצביעו, כי אם אי אפשר להביא שלום עולמי, לפחות נמות כשאנו יודעים אילו שירי ביטלס הם האהובים ביותר. ואם מישהו זקוק לרענון – לחצו כאן למעבר לרשימה של כל שירי הביטלס. #מצעדשיריהביטלס

היום בפוסט אורח…קבלו את Noa Prego. נועה כתבה פוסט מצויין בו סקירה נרחבת על הסרט Magical Mystery Tour. בלי להכביר מילים מקל המנצחים לנועה… בעקבות מותו של האמרגן הידוע של הביטלס -בריאן אפשטיין (ב-27 באוגוסט 1967), נפגשו חברי הביטלס בביתו של פול מקרטני ברחוב סט. ג’ון ווד בלונדון כדי לדבר על עתיד הלהקה. פול דיבר עם טוני בארו, שהיה איש יחסי הציבור של הביטלס, כדי שיגיע לביתו שעה לפני שחברי הלהקה יגיעו. הוא רצה לעצור את הביטלס מלאבד את המומנטום שלהם, ולמרות שהיה דיבור על טיול להודו להדרכה של המהרישי מהש יוגי למדיטציה טרנסנדנטלית (שנסעו אליו ב-1968), מקרטני רצה שהם יתחילו ללחוץ על פרויקט ה- “magical mystery tour”. טוני בארו מספר בספרו – ” John, Paul, George, Ringo & Me”: “Paul produced his now-legendary drawing of a Magical Mystery Tour cake sliced up into segments to represent eight essential sequences for inclusion in the film. He had written key words that would prompt him when describing the proposed production to others: Commercial, Introduce Tour, Get On Coach, Courier Introduces, Recruiting, Marathon, Laboratory Sequence, Stripper & Band, End Song”. בהמשך טוני גם מספר לנו שפול הבהיר לו כי מטרתו הייתה ליצור סרט באורך מלא לשחרור בקולנוע – סרט בקנה מידה מלא, וש”סיבוב” (tour) ימלא סוג של חלק חסר בסיומם של סיבובי ההופעות של הלהקה. כשחברי הביטלס הגיעו לביתו של פול, הוא נתן לכל חבר מהלהקה לטפל ולפתח חלק מהסרט, ועודד אותם להעלות רעיונות לחלקים מוזיקליים וקומיים שונים, שימשכו כ-10 עד-15 דקות. הוא אמר שהרעיון שלו מבוסס על הרעיון הישן של טיולים מאורגנים על חוף הים, סיורים מסתוריים, “אבל זה אחד יהיה מגע נוסף של פנטזיה כי ארבעה קוסמים יגרמו שדברים נפלאים יקרו”. פול התעקש שהצילומים יתחילו כבר בשבוע שלאחר מכן, ועד אז היו צריכים לארגן אוטובוס צהוב גדול מאורגן ומעוטר, צוות תמיכה של שחקנים מקצועיים ואמנים שונים, הצלם הנדרש והצוות הטכני. האוטובוס יקח אותם לקורנוול, יעדם במערב. (גם חלק זה מבוסס על הספר של טוני בארו, בניסוח שונה, ובתרגום לעברית.) המסע התחיל ב- allsop place בלונדון, ליד הרכבת התחתית שברחוב בייקר, בשעה 10:45 בבוקר. בגלל שעדיין עבדו על קישוט האוטובוס, כל הצוות והשחקנים היו צריכים לחכות כשעתיים עד הגעתו של האוטובוס המוכן. בזמן ההמתנה, הלכו פול ומאל אוואנס (ה- roadie של הביטלס) למצוא מדים לנהג ו למדריך הטיול (ה-(courier . באוטובוס היו צוות של כ-43 אנשים. את ג’ון, ג’ורג’ ורינגו אספו בווירג’יניה ווטר, קרוב לבתיהם. הצילומים החלו לאחר מכן, עם סצנות מאולתרות על ידי הצוות ובמסעדת ה- Pied Piper restaurant בהמפשייר. מאוחר יותר באותו יום, הצוות הגיע ליעדם הראשון, ב- , “the Royal Hotel at The Den”, שם נשארו בלילה. הרבה חלקים מהסרט צולמו בבסיס חיל האוויר המלכותי הבריטי בקנט, אנגליה. רוב הסצנות הפנימיות צולמו באנגרים בתוך הבסיס (“your mother should know”,) והסצנות החיצוניות כמו ריצת המרתון ו- “”I am the walrus צולמו על מסלול ההמראה של הבסיס, ואף ניתן לראות את טירוני הטייסים שהתאמנו בבסיס צועדים ומטוס “אברו-שקלטון” בריטי טס בשמיים. הסרט צולם ברחבי מערב-אנגליה במקומות כמו דבון (Devon) וקורנוול (Cornwall), למרות שרוב החומר המצולם נגנז בסופו של דבר. סצנת הסטריפטיז צולמה בסוהו, לונדון, וסצנת “The Fool on the Hill” צולמה בניס, צרפת. הסרט שודר לראשונה בבריטניה כהפקת מקור של ה-BBC. תחילה שודר הסרט בשחור-לבן בערוץ BBC1, לאחר מספר ימים שודר בצבעים בערוץ BBC2. ביקורת הסרט הנמוכה גרמה לרשתות טלוויזיה אמריקאיות לא לרכוש את זכויות הסרט, ואורכו הקצר של הסרט לא התאים להקרנה בקולנוע. הסרט לא נראה בטלוויזיה האמריקאית עד שנות ה-80. ה- “magical mystery tour” הוא סרט הביטלס האהוב עליי, ואחד הסרטים האהובים עלי ככלל, ולדעתי זה אחד הסרטים היצירתיים ביותר, עם ההשפעה הפסיכדלית שנותנת אווירה מיוחדת לסרט. תודה רבה על ההזדמנות לשתף את הקוראים על סיפור יצירת הסרט הנפלא הזה, נועה פרגו. עוד מידע על הסרט בפוסט שהעלנו בפייסבוק https://www.facebook.com/beatlemanix/posts/106666529346700 או בבלוג שלנו https://beatlemanix.co.il/magical-mystery-tour/ המון תודה לנועה על הפוסט המושקע. נשמח לראות אותה בעוד פוסטים מדהימים כאלו בפינת הפוסט האורח. אנחנו מזכירים לכם שנשמח לקבל מכם פוסטים על שיר, אלבום, או סיפור אישי שקשור ללהקה או לחבריה. שלחו לנו אותו בפרטי ונפרסם אותו. #yourmothershouldknow #TheFoolontheHill #טוניבארו #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #BBC2 #ביטלס

שבוע טוב חברים. היום נחזור לעוד קטע מתוך הביוגרפיה הרשמית של הביטלס שיצאה ב-1968 ונכתבה על ידי הנטר דייויס. כזכור דייויס קיבל אישור להסתובב עם הביטלס ונכח בסשנים שונים שלהם. גם אם הביוגרפיה עברה ניקיון מסיבי של כל מה שחברי הלהקה לא רצו שיצא החוצה, עדיין מרתק לראות את התיעוד שלו ברגעים מסויימים. והיום – העבודה על השיר Getting Better. פול מקרטני ומרתה אחר צהריים נוסף – היה זה אחר הצהריים הראשון של האביב – ופול יצא לסיבוב עם כלבתו מרתה. ג’ון עדיין לא הגיע להקלטה האחרונה לסרג’נט פפר. פול הכניס את מרתה לאסטון מרטין שלו, התיישב לצידה והתניע את הרכב, אבל הרכב נשאר דומם. הוא דפק עליו מספר פעמים, מקווה שזה יפתור משהו. לבסוף הוא ויתר, יצא מהאסטון מרטין ונכנס למיני קופר בעלת החלונות הכהים. הרכב התניע בנסיון ראשון. סוכנת הבית פתחה את הדלתות השחורות והגדולות והוא מיהר דרכן, מפתיע את המעריצים. הוא נעלם לפני שהם הספיקו להבין שהוא כבר יצא. הוא נסע ל”פרימורס היל”, שם החנה את מכוניתו ועזב מבלי לנעול אותה. הוא מעולם לא נעל את מכוניותיו. מרתה התרוצצה סביב והשמש יצאה וזרחה. פול חשב שזה אכן סוף סוף האביב. “It’s getting better” אמר לעצמו. הוא התכוון למזג האוויר, אבל המשפט גרם לו לחייך כי זה היה אחד המשפטים הקבועים של ג’ימי ניקול, משפט שהם נהגו לצחוק עליו כל הזמן כששהו באוסטרליה. כשרינגו היה חולה, ולא היה מסוגל להופיע, ג’ימי ניקול שימש כמחליף בחלק מסיבוב ההופעות באוסטרליה. בכל פעם שאחד מהם היה שואל את ג’ימי איך הוא מרגיש, אם הוא נהנה ומסתדר עם כל מה שקורה סביבו, כל שענה היה “It’s getting better” 3 ביוני 1964, הביטלס עורכים חזרות עם ג’ימי ניקול לקראת מסע ההופעות באותו היום, בשעה שתיים, כשג’ון הגיע לכתוב שיר חדש, פול הציע – “בוא נכתוב שיר שיקרא “It’s getting better”. אז הם התחילו לנסות, שניהם מנגנים, שרים, מאלתרים ומשתטים. כשהמנגינה לבסוף החלה לקבל צורה, פול אמר: “You’ve got to admit, it is getting better” “אמרת עכשיו “You’ve got to admit, it’s getting better”?’ ג’ון שר את השורה. וככה זה המשיך עד שתיים לפנות בוקר. אנשים הגיעו לפגוש את פול, לחלקם היתה פגישה איתו. הם נותרו לחכות למטה, קוראים, או שנשלחו בחזרה לביתם. הם עשו עצירה אחת לאכול. למחרת בערב, פול וג’ון הלכו לאולפן ההקלטות. פול ניגן את השיר החדש על הפסנתר, כשהוא מלווה את עצמו בשירת לה-לה-לה כדי לתת לאחרים תחושה של איך זה ישמע. רינגו וג’ורג’ אמרו שהם אהבו את זה. גם ג’ורג’ מרטין. מקליטים את Getting Better השלב הראשון בשיטת עוגת השכבות בה הם השתמשו עכשיו כדי להקליט שירים, היתה להקליט את הליווי על טרק אחד. הם דנו בשאלה איך הסאונד צריך להישמע ובאילו כלי נגינה להשתמש. הם המשיכו ושוחחו על דברים אחרים. כשהחלו להשתעמם הם החלו מנגנים, כל אחד לעצמו, על כל כלי שמצאו באולפן. בפינת האולפן עמד פסנתר חשמלי שנשאר מהקלטות של אמן אחר. מישהו החל לנגן עליו והוחלט להשתמש בו. רינגו התיישב ליד התופים והחל לנגן את מה שחשב שיתאים לשיר, כשפול שר עבורו את השיר קרוב לאזנו. בגלל הרעש, פול נאלץ לצעוק לאזנו של רינגו, תוך שהוא מסביר לו כל מה שהוא רוצה בקשר לשיר. אחרי כשעתיים של התנסויות בחלקי נגינה וסאונד, היה להם כל שהזדקקו לו להקלטת הליווי. ג’ורג’ מרטין ושני טכנאי אולפן שישבו כל הזמן בצד וחיכו עד רגע זה, נכנסו לחדר הבקרה בו המשיכו לחכות עד שחברי הביטלס התארגנו. ניל ומל סידרו את הכלים והמיקרופונים בפינה אחת של האולפן, וארבעתם החלו סוף סוף לשיר ולנגן את השיר. רינגו נראה מעט אבוד, יושב בנפרד מהם, מוקף על ידי מערכת התופים שלו. שלושת האחרונים הצטופפו סביב מיקרופון אחד. הם ניגנו את השיר כעשר פעמים. כל שהוקלט בחדר הבקרה בעלת הזכוכית העמידה לרעשים, היה הכלים ולא השירה. מפעם לפעם אמר פול “פעם נוספת. בואו ננסה את זה ככה”, או, “בואו ננסה עם פחות בס, או יותר תופים”. עד חצות הם סיימו להקליט את הליווי. ביום המחרת הגיעו ג’ון וג’ורג’ לביתו של פול. רינגו לא נכח. הם עמדו להקליט את השירה ולא נזקקו לו. איבן ווהן, חבר ילדות של ג’ון ופול, היה גם כן בביתו של פול. בשבע וחצי עברו לאולפני EMI, שם חיכה להם, ג’ורג’ מרטין. הליווי לשיר, אותו הקליטו יום קודם לכן, נוגן עבורם שוב ושוב כדי שיוכלו לשמוע אותו. ג’ורג’ ואיבן הלכו לפטפט בפינה, אבל פול וג’ון הקשיבו בקפידה. פול הנחה את הטכנאי על אילו כפתורים ללחוץ, מסביר לו מה הוא רוצה, איך זה צריך להעשות, איזה חלקים הוא אהב בעיקר. ג’ורג’ מרטין השגיח על הנעשה, נותן עצה כשהיה בכך צורך. ג’ון בהה בחלל. דיק ג’יימס, המוציא לאור של שיריהם, הגיע לבוש מעיל. הוא אמר שלום לכולם, עליז וקליל. הוא התייחס בבדיחות הדעת לשמועה ש-EMI הולכת לקנות את Northern Songs ושלל אותה לחלוטין. הוא האזין לטרק הליווי של השיר כשפניו אינן מסגירות כלום. לאחר מכן שיר אחר, על נערה שעוזבת את ביתה. ג’ורג’ מרטין אמר שזה השיר שכמעט גרם לו לבכות. דיק ג’יימס האזין ואמר שזה אכן שיר טוב מאוד. הוא ישמח לעוד כאלה. “אתה מתכוון שאתה לא אוהב את הקטעים המשוגעים יותר?” דיק ג’יימס אמר לא, לא, הוא לא התכוון לזה. לאחר מכן הוא עזב. הם השמיעו את טרק הליווי של It’s Getting Better במה שנדמה היה כפעם המאה, אבל פול אמר שהוא עדיין לא מרוצה. צריך לקרוא לרינגו ולנסות שוב. מישהו הלך לצלצל לרינגו. פיטר בראון הגיע. הוא בדיוק חזר מטיול לאמריקה. הוא הביא להם כמה תקליטים אמריקאים חדשים והם מיד קפצו עליהם בשמחה. הם השמיעו לו את She’s Leaving Home וכמה שירים אחרים שכבר הוקלטו לסרג’נט פפר. אחר כך השמיעו לו את טרק הליווי של It’s Getting Better. בזמן שהקטע נוגן, פול דיבר עם אחד הטכנאים והנחה אותו לשנות שוב את מיקס הסאונד. הוא עשה את זה ופול אמר שזה נשמע הרבה יותר טוב. זה יספיק. הם לא צריכים את רינגו בסופו של דבר. “ודווקא כשבדיוק הזמנו רינגו על טוסט”, אמר ג’ון. אבל הגעתו של רינגו בוטלה בזמן, והאולפן סודר כדי להקליט את טרק השירה. בזמן שניל סידר את האולפן, מל הביא תה ומיץ תפוזים על מגש. פול הניח לתה שלו להתקרר בזמן ששיחק עם אוסילוסקופ שמצא בפינה. על ידי משחק עם המתגים, הוא הצליח להפיק 6 רעשים שונים. הוא אמר לאחד הטכנאים שאם מישהו יוכל ליצור אוסילוסקופ עם סאונד נשלט ומסודר, זה יהיה כלי אלקטרוני חדש. סוף סוף הם היו מוכנים. שלושתם עמדו סביב למיקרופון אחד ושרו It’s getting better בזמן שג’ורג’ מרטין ושני עוזריו מקליטים זאת על הטרק. שלושת חברי הביטלס שרו ולא ניגנו, אבל דרך האוזניות אותן לבשו הם שמעו את ההקלטה של טרק הליווי. הם פשוט שרו כשהם מלווים בהקלטה שעשו מוקדם יותר. באולפן עצמו, כל מה שניתן היה לשמוע היה את הקולות הלא מוגברים וללא הליווי של הביטלס שרים. זה נשמע שטוח ומזוייף. הם הריצו את השיר 4 פעמים כשג’ון אמר שהוא לא מרגיש טוב וזקוק לאוויר. מישהו ניגש לפתוח את הדלת הצדדית של האולפן. קול חזק של דפיקות ותרועות הגיע מהצד השני. הדלת החלה לזוז פנימה, תחת הלחץ של חבורת המעריצים שבאופן לא ברור הצליחו לחדור לתוך הבניין. ג’ורג’ מרטין ירד מחדר הבקרה ואמר לג’ון שעדיף שיעלה לגג כדי לשאוף קצת אוויר. “איך ג’ון?” שאל פול דרך מיקרופון האולפן את ג’ורג’ מרטין שהיה בחדר הבקרה. “הוא מביט בכוכבים” ענה ג’ורג’ מרטין. “אתה מתכוון וינס היל?” שאל פול. הוא וג’ורג’ החלו לשיר את “אדלוייז” וצחקו (וינס היל היה זמר שבשנת 1967 הוציא כסינגל את השיר “אדלוייז”. השיר היה לקוח מתוך “צלילי המוסיקה” של רוג’רס והמרסטין. בביצוע שלו הוא הגיע למקום השני במצעד). ג’ון חזר. בפינת האולפן מל, ניל ואיבן, החברים, לא שמעו את הבדיחות. הם סיימו את התה שלהם. איבן כתב מכתב לאימו. ניל כתב ביומן. הוא החל את כתיבתו שבועיים קודם לכן. הוא אמר שהוא היה צריך להתחיל לכתוב יומן כבר לפני חמש שנים. פינק פלויד ב-1967 איש בחולצה סגולה בשם נורמן הגיע. הוא היה אחד מטכנאי ההקלטה של הביטלס ועכשיו עבד עם להקה משלו. הפינק פלויד. הוא שאל בנימוס את ג’ורג’ מרטין אם הבחורים שלו יכולים להיכנס לראות את הביטלס בעבודה. ג’ורג’ חייך ולא השיב. נורמן אמר שאולי כדאי שיבקש מג’ון באופן אישי, כטובה. ג’ורג’ מרטין אמר שזה לא יעבוד, אבל אם הוא והבחורים שלו יגיעו למקום באחת עשרה, יכול להיות שהוא יוכל לעשות משהו בנוגע לבקשתו. הם אכן קפצו בסביבות בסביבות אחת עשרה והחליפו דברי ברכה לא מחייבים. הביטלס עדיין עבדו על השירה של It’s Getting Better, במה שהרגיש כפעם האלף. בשתיים בלילה הם הצליחו להגיע למצב בו הם לא היו לא מרוצים. וזו גרסת המונו המופלאה של השיר הזה. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דיקגיימס #GettingBetter #נורמןסמית #פינקפלויד

אם בלוג כלשהו היה מבקש ממני לבחור את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של הביטלס (דבר בלתי אפשרי אז למה שמישהו יבקש זאת?) – In My Life היה מגיע לישורת האחרונה של המתחרים. שיר כל כך יפה, כל כך פשוט, כל כך לנון. ומקרטני. אז מי בעצם כתב את השיר הזה? לנון, אתם אומרים? מעניין. זה בדיוק מה שלנון עצמו אמר. למעט חלק קטן שהסכים לייחס למקרטני. ב-1980, בראיון האחרון שלו, סיפר – “היתה תקופה שחשבתי שאני לא כותב מלודיות. שפול כותב מלודיות ואני כותב רוקנרול פשוט ורועש. אבל כמובן, כשאני חושב על חלק מהשירים שלי – In My Life או חלק מהשירים המוקדמים כמו This Boy, כתבתי מלודיות בטובים שבהם.“ מישהו בחר בשאלה הקודמת במקרטני? מעניין, כי מקרטני טען באוטוביוגרפיה שלו ב-1997 שהוא כתב את הלחן: “הגעתי אל ביתו של ג’ון לסשן כתיבה והיו לו כמה משפטי פתיחה נהדרים… אבל כפי שאני זוכר זאת, לא היה לו לחן, ומה שאני זוכר שונה מאיך שג’ון זוכר את זה. אני אמרתי – “ובכן, אין לך מנגינה, תן לי ללכת לעבוד על זה” והלכתי לחדר בו היה לג’ון מלוטרון. ישבתי שם והלחנתי מנגינה כשאני מתבסס בעיני רוחי על סמוקי רובינסון והמירקלס. שירים כמו You Really Got A Hold on Me ו- Tears of a Clown היו השפעה מאוד גדולה…“ אני בוחר דווקא לצרף את השיר הזה כהשפעה אפשרית של סמוקי רובינסון אבל הנה גם You Really Got a Hold on Me שהזכיר מקרטני והביטלס ביצעו באלבומם השני. נחזור לפול: “אני זוכר שכתבתי את כל המלודיה, ולמעשה זה באמת נשמע כמוני, אם אתה מנתח אותה. ברור שעבדתי לפי מילים, אבל המבנה של המלודיה היא מאוד אני. אז הזיכרון שלי הוא שאמרתי לג’ון ‘לך ושתה כוס תה או משהו. תן לי עשר דקות לבד עם זה ואני עושה את זה’… ניסיתי לשמור על זה מלודי אבל קצת בלוזי… ואז הזיכרון שלי הוא שעליתי בחזרה לחדר ואמרתי ‘יש לי את זה. מנגינה טובה, אני חושב. מה אתה חושב? ג’ון אמר ‘נחמד’, והמשכנו לעבוד על זה משם, משתמשים במלודיה שהבאתי וממלאים את הבתים… אז ההשראה המקורית לשיר הגיעה מג’ון, אבל אני חושב שהלחן הוא שלי, וגם ריפ הגיטרה (בתחילת השיר).” מי שרוצה לטעון שאולי מקרטני נזכר בזה אחרי שלנון כבר לא היה בין החיים כדי לסתור אותו ולהילחם על הקרדיט, טועה, כיוון שכבר ב-1973 ענה מקרטני בראיון על השאלה מהו השיר המשותף האהוב עליו ביותר של לנון/מקרטני בתשובה – “אני אוהב את In My Life. אלו היו מילים שג’ון כתב ואני כתבתי את הלחן“ בכל מקרה, אין מחלוקת על כך שהמילים הן של ג’ון. “אני חושב ש-In My Life היה השיר הראשון שכתבתי שהיה באמת באופן מודע על חיי. הוא נבע מתוך הערה של עיתונאי וסופר באנגליה (קנת’ אלסופ) אחרי ש In His Own Write (הספר שהוציא) יצא לאור… הוא אמר לי “למה שלא תכתוב שיר באותו אופן שאתה כותב את הקטעים בספר?” או “למה אתה לא מכניס משהו מהילדות שלך לתוך השירים” – מה שאחר כך קרה עם פני ליין של פול – למרות שאני הייתי זה שבאמת חי בפני ליין – וסטרוברי פילדס.“ הרעיון המקורי היה לספר איך מקומות ספציפיים בליברפול שיחקו תפקיד מרכזי בחייו. “In My Life החל כנסיעת אוטובוס מביתי שברחוב מנלוב 250 אל העיר, תוך שאני מזכיר כל מקום שאני זוכר. זה יצא מגוחך”. זה חלק מהדראפט המקורי – “There are places I’ll remember, All my life, tho’ some have changed, Some forever but not for better, Some have gone and some remain. Penny Lane is one I’m missing, Up church and to the clocktower, In the circle of the Abbey, I have seen some happy hours. Past the tramsheds with no trams, On the 5 bus into town, Past the Dutch and St. Columbus, To the Dockers Umbrella that they pulled down. All these places have their memories, Some are dead and some are living.” הוא הבין די מהר שהנסיון הזה לא מוצלח. אבל משהו שם משך אותו. הוא אהב את הרעיון של לחזור אחורה ולהביט על חייו, אז הוא הפך את השיר לאוניברסלי יותר. שיר על אדם שמביט אחורה על חייו, על אובדן הילדות, על אובדן חברים קרובים – מה שכוון וודאי אל סטיוארט סאתקליף. ג’ון היה בן 24 כשכתב את השיר. על פניו אפשר לטעון שמדובר בזווית ראיה מוזרה לאדם שחייו הבוגרים רק החלו, והוא כבר מסכם אותם. אני חושב שאפשר ללמוד ממכתב שכתב לסטוארט סאט’קליף ב-1961, כשהיה רק בן עשרים, שמחשבות עמוקות יותר, שכללו גם חזרה לילדות, ליוו אותו כבר אז. אני זוכר זמנים בהם כל מי שאהבתי, שנא אותי, כי שנאתי אותם. אז מה, אז מה, אז פאקינג מה. אני זוכר זמנים שהפופיק היה בגובה הברך. שרק לחרבן היה דבר מלוכלך וכל השאר נקי ויפייפה. אני לא יכול לזכור כלום ללא עצבות כל כך עמוקה שאני כמעט ולא מודע לה. כל כך עמוקה שהדמעות שהיא יוצרת משאירות אותי צופה בטיפשות של עצמי וכך אני ממשיך ללהג תוך שירת היי נוני נוני נו. כמה זמן יכול אדם לכתוב ולכתוב כמוך. עכשיו אני כבר לא ממש יודע למי אני כותב או למה. זה ממש מוזר. אני בדרך כלל כותב ככה ושוכח מזה, אבל אם אשלח את המכתב זה כאילו חלק קטן מהעצמי הכמעט סודי שלי נמצא בידיו של מישהו שנמצא מיילים רבים מכאן, שיתהה מה לעזאזל קורה כאן או סתם ישתמש במכתב כנייר טואלט. בכל מקרה, לא באמת אכפת לי מה יקרה כי כשאני חושב על זה, זה כל כך חסר חשיבות – אבל מה כן חשוב, למי הזכות לטעון שהמכתב הזה הוא חסר חשיבות בעוד שישו הוא משהו. Anyway – in any way – anyway – Yeah! מעניין איך זה להיות אדם שסובל מפיגור או משהו. אני מתערב איתך שזה נהדר. ארר, איך אתה מחזיק מעמד, סטוארט ידידי הותיק. האם אתה בסדר – האם החיים הם טובים – רעים, מחורבנים, מעולים – נפלאים כפי שהיו או שמדובר רק באלפי שנים של כלום, וכורי פחם שוב ושוב ושוב. אני חושב שסיימתי. להתראות סטו, אל תכתוב מתוך – ארר, מה זה? ובכן, לא בגלל שאתה מרגיש שאתה חייב. תכתוב כשתרצה. אז להתראות (מג’ון. אתה יודע, זה עם המשקפיים) בכל מקרה, ביי ביי. להתראות בקרוב. אני לא יודע למה אמרתי את זה. אני חושב שמה שמפתיע אותי כל פעם מחדש כשאני קורא את המכתב הזה, היא התחושה החזקה של חוסר ביטחון שעולה ממנו. קשה לחשוב על ג’ון של 1961 במונחים כאלה. הקריאה במכתב באמת גורמת לי לתחושה לא נעימה, כמעט מציצנית, של מי שצופה בחלק קטן מהעצמי הסודי של לנון. אבל לנון של In my life מעודן יותר מלנון של המכתב. הבית הראשון הוא כולו מסע אל העבר, למקומות טובים, רעים, אבל מקומות שיחדיו מחזירים את לנון לתקופה טובה יותר. כוחו של השיר הזה הוא בפשטותו. לכאורה מילות הבית הראשון לא יוצרות דרמה גדולה. כולנו חיים את החיים האלה. אבל דווקא בגלל זה השיר כל כך תופס את המאזין. יש משהו אינטימי מאוד בתאור הפשוט הזה. לנון כאילו מתאר את הרגשות שלנו. אבל בתחושה שלי, לנון לא היה עדיין בשל לקחת את זה לשלב הבא. לזה נחכה עוד שנה, עד שיצא “שדות תות לנצח“. מכיון שלנון לא בשל להתמודד עם השדים שלו, הוא עושה מהלך יפה בבית השני, שם מתגלה שלא מדובר בשיר של מסע זכרונות אל העבר, אלא שיר אהבה שממוען למישהו אהוב עכשווי. הדובר בשיר לעולם לא ישכח את מקומם בליבו של המקומות והאנשים שליוו אותו בעבר, אבל את האהבה העכשווית שלו, הוא אוהב אף יותר. וכמו שירים אחרים מהתקופה, גם כאן ניתן למצוא בין השורות את המצוקה של לנון. בתקופה הזו הוא נשוי לסינתיה ויש לו ילד. אבל סינתיה היא לא האהבה העכשיות שלו. אין לו אהבה עכשוית. לנון של 1965 הוא לנון תלוש, איש שום מקום. כל שנותר לו הוא לחלום על העבר ולקוות לעתיד בו תגיע אליו אהבה אמיתית שתוכל להוות משקל נגד לעבר, כדי שיוכל, מתוך איזון, לחיות בהווה. ב-18 באוקטובר 1965 נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את השיר. אחרי כמה חזרות, הם הקליטו את טרק הליווי בשלושה טייקים. על ההקלטה הזו הוסיפו עוד גיטרה וטמבורין. קולו של ג’ון הוכפל, ג’ורג’ ופול הוסיפו קולות רקע והכל הושלם למעט הקטע האמצעי. הם חשבו בהתחלה על סולו גיטרה אבל לא אהבו את הסולו של ג’ורג’. הם החליטו שמרטין יקליט סולו אורגן. הסולו הוקלט, אבל מרטין לא אהב אותו. אחת הטכניקות האהובות על ג’ורג’ מרטין היתה הקלטה במהירויות שונות. הוא התנסה בה רבות בתקופת העבודה על אלבומי הקומדיה שלו. אחד השימושים האהובים עליו במשחקי המהירויות, זכה מפיו לשם Wind -up piano, על שם תיבות הנגינה הנמתחות באופן מכאני שצלילם הזכיר לו את הצלילים הנוצרים בהקלטה מסוג זה. הוא השתמש בזה לראשונה עם הביטלס בהקלטת השיר Misery מהאלבום הראשון. כשג’ף אמריק, הטכנאי האגדי של הביטלס שרק אתחיל את דרכו אז צפה במרטין עובד, הוא היה המום. אמריק סיפר אח”כ בספרו: “הסשן ההוא היתה החשיפה הראשונה שלי לאחת הטכניקות המפורסמות שלו – Wind-up piano – פסנתר שמוקלט במהירות הנמוכה בחצי, יחד עם הגיטרה שהוקלטה, אבל מנוגן באוקטבה אחת נמוך יותר. השילוב יצר צליל קסום, וזו היתה התבוננות לתוך צורה חדשה של הקלטה – יצירת גווני צליל חדשים על ידי שילוב בין כלים שונים, ועל ידי נגינתם כשהסרט מואץ או מואט. ג’ורג’ מרטין פיתח את הצליל הזה שנים לפני שפגשתי בו, והוא השתמש בו בהרבה מאוד מהתקליטים שיצר”. ב-22 באוקטובר הביטלס היו אמורים להגיע לאבי רואד כדי לעבוד על Nowhere man. מרטין הגיע הרבה לפניהם כשהתוכניות שלו היו לשנות את הסולו בשיר In My Life. כשהגיע בבוקר, בזמן שחיכה לביטלס, ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. הפעם הוא ניגן את הסולו על פסנתר הכנף של אולפן 2. זה לא היה פשוט. מרטין חזר על ההקלטה שוב ושוב כשהוא מתקשה לשמור על הקצב האיטי כל כך באופן שיתחבר אחר כך לשיר. המאמץ השתלם והתוצאה היא ללא ספק אחד הסולואים הגדולים ביותר בשירי הביטלס. שנים אחר כך אמר שהוא השתמש בטכניקה הזו כדי “לקבל סאונד של הרפסיקורד על ידי קיצור זמן ה-attack (הזמן שלוקח מהרגע שראשון שאתם שומעים את הסאונד ועד לנקודה הרועשת ביותר שלו) של כל הצלילים, אבל גם כי לא יכולתי לנגן את זה בקצב רגיל בכל מקרה. אז ניגנתי את זה על פסנתר בדיוק בחצי מהמהירות ובאוקטבה נמוכה יותר. כשאתה מחזיר את המהירות לקצב המקורי זה נשמע מבריק. זו דרך לעבוד על כולם כדי שיחשבו שאתה יכול לעשות משהו בצורה ממש טובה”. האם להאמין לו? ג’ורג’ מרטין החל לנגן על פסנתר בגיל 5. כשהיה נער, הנהיג הרכב ג’ז, אבל רצה להתפתח אז שילם בעצמו על שיעורי פסנתר שיאפשרו לו לנגן יצירות קלאסיות. הוא הצטרף לחיל האוויר ב-1943 ונשאר שם עד שנת 1947. עם המענק שקיבל עם השחרור שילם את שכר הלימוד של בית ספר גבוה למוסיקה, שם למד פסנתר ואבוב ותכנן להיות נגן קלאסי. על פניו נשמע שגם אם היה חלוד מעט בנגינה על פסנתר, עדיין יכול היה לנגן את הסולו אם רצה. זה בטוח היה פשוט יותר להקלטה מכל משחקי ההתאמות. אולי זה נכון. מי אני שאפקפק בג’ורג’ מרטין הגדול. אבל צריך לזכור שמרטין ידע משהו חשוב – כשאתה מנגן מהר, חלק מהתווים מפסידים את העומק של הסאונד שלהם. הקלטה איטית אפשרה שמירה על פרטים והסולו שהוקלט ברור וחד. מרטין לקח את הידע הקלאסי שלו ובעזרתו יצר סולו בהשראת באך – בשיר פופ של 3 דקות! – ובכך שינה לחלוטין את השיר והעניק לו מרחב גדול יותר. על כך הביטלס ואנחנו מודים לו מאוד. ג’ורג’ חיכה בחוסר סבלנות עד שהביטלס יגיעו. הוא כל כך רצה להשמיע להם את הסולו הנפלא שלו. חברי הביטלס הקשיבו, התלהבו מאוד והקטע נשאר. השיר הושלם. דייב גרול, מנהיג הפו פייטרס ומי שתופף בלהקת נירוונה, סיפר לפני כמה שנים בתוכנית רדיו על השיר שנבחר להתנגן בלוויה של קורט קוביין, שהעריץ את הביטלס ואת לנון במיוחד: “ביום ההוא, אחרי שכולם אמרו את דברם, השיר הבא החל להתנגן ברמקולים. וכולם זכו לחגוג בפעם האחרונה ביחד, את אהבתו של קורט לביטלס. עד היום, כשאני שומע את השיר, הוא נוגע בי במקום ששום שיר אחר לעולם לא יוכל. הוא נקרא In my life וכשאני יודע עד כמה העריץ קורט את הביטלס, וכמה הם השפיעו על כל מה שאי פעם עשינו… אני רוצה להשמיע את השיר לזכרו.“ אז לזכרו של קורט קוביין, לזכרו של סטוארט סאתקליף ולזכרו של ג’ון לנון, זו גרסת המונו הנפלאה של השיר. ב-1998 הוציא ג’ורג’ מרטין אלבום הצדעה לעצמו שנקרא בשם ההולם In my life. שון קונרי ביצע שם את השיר באופן מרגש ושונה מאוד מהמקור. ככה זה נשמע – שנה אחר כך ביקר ג’ורג’ מרטין עם סיבוב ההופעות של האלבום בארץ, פה ניצח על התזמורת הפילהרמונית ואירח אומנים שונים, בינהם את שלמה ארצי, שביצע את In My Life בגרסת שון קונרי #פיטשוטון #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #סטיוארטסטתקליף #סמוקירובינסון #InMyLife

הטענה כי זכרונות הם דבר מתעתע אינה חדשה. אנשים שונים זוכרים את אותו מאורע באופן אחר לגמרי. לכן כאשר מגיעים לשיר Till there was you, קשה לקבוע האם מדובר בעוד גרסת כיסוי שהביטלס ביצעו או שאולי זהו השיר ששינה את גורלם. פגי לי השיר נכתב על ידי מרדית’ וילסון למיוזיקל “איש המוסיקה” שהיה ללהיט ענק בברודווי ב-1957 (ולסרט מצליח ב-1962), אבל פול נחשף אליו דרך הביצוע היפה מאוד של הזמרת פגי לי. “היתה לי בת דודה מבוגרת, אליזבת דאנהר… היתה לה השפעה רבה עלי… בטי השמיעה לי שירים של פגי לי כמו Fever. לי ביצעה גם את Till there was you. לא ידעתי שזה מתוך המחזמר “איש המוסיקה” עד לשנים אחר כך. זה הוביל אותי לשירים כמו A taste of honey ולדברים שהיו מעט שמאלה וימינה מרוקנרול.” כבר ב-1961, כשהופיעו בקאברן עם השיר הזה ועם השיר Over the rainbow מתוך הקוסם מארץ עוץ (שהיה שיר לגיטימי בעינהם בזכות העובדה שג’ין וינסנט ביצע אותו גם כן), השירים לא נשמעו מחוץ להקשר בזכות הקסם של הלהקה. בהמשך השנה, גם כשהגיעו להמבורג והמופע שלהם הפך לבועט יותר, השיר עדיין בוצע דרך קבע. נראה שהבלדה תרמה לתדמית שלהם בפני חלק מהמעריצות. בספרו של מארק לואיסון Tune In, שהוא החלק הראשון מתוך ביוגרפיה מקיפה מאוד שהוא כותב על הלהקה, הוא מצטט את קטי ברגר, שהיתה אז בת 22 והיתה, לטענתה, מאוהבת בפול עד מעל לראש: “הוא נראה כמו מלאך עם עיניים גדולות. היה לו קשה לזכור את השם שלי אז הוא הקדיש את השיר שביקשתי, Till there was you, ל’בחורה עם השיער האדום’. קיוויתי שיתאהב בי, אבל לא הייתי הטיפוס שלו. הוא אהב בחורות קטנות ובלונדיניות. אבל הוא חיבב אותי ודיברנו. אני ידעתי אנגלית, ולא הרבה ידעו את השפה. אמרתי לו שהביטלס יהיו מפורסמים מאוד והוא צחק. הביטלס היו סקסיים. מאוד. לא יכולת להחליט מי היה הסקסי ביותר מבינהם. הם לא ניסו להיות סקסיים, הם פשוט היו כאלה. זה בא להם בטבעיות” פול מספר באנתולוגיה: “מעולם לא הבנתי את ההבדל בין מלודיה יפייפיה ושיר רוקנרול קולי. למדתי לאהוב בלדות דרך אבי וקרובי משפחתי – Till There was you – My funny valentine – חשבתי שאלה לחנים טובים. העובדה שלא התביישנו מלבצע אותם איפשרה ללהקה להיות מגוונת יותר, והיינו זקוקים לגיוון, כי היו לנו הרבה רגעים קברטיים. שירים כמו Till there was you ו- Ain’t she sweet היו חומר לקברט הלילי שביצענו בהמבורג. הם הוכיחו שאנחנו לא רק הרכב של רוקנרול… …שיתוף הפעולה של לנון/מקרטני התרקם בתקופה הזו. עברנו מלכתוב את Love me do לכתיבת דברים עמוקים ואינטנסיביים הרבה יותר. …הסתכלתי על סצינת המוסיקה וראיתי שמעט מאוד אנשים לקחו שירים פחות קצביים ושילבו אותם בהופעות שלהם והפכו אותם קצת מודרניים יותר. אז חיפשתי שירים כאלה. Till there was you היה אחד מהם. אף אחד לא ביצע את זה מלבד פגי לי, וחשבתי שיהיה נחמד לנגן אותו.” ב-1 בינואר, 1962, הביטלס הקליטו את האודישן המפורסם שלהם לחברת דקה. בריאן בחר את 15 השירים שיוקלטו. הכוונה שלו היתה להראות את המגוון הרחב של הביטלס. אחד מהם היה Till There was you בריאן אפשטיין וג’ורג’ מרטין לאחר שחברת דקה דחתה אותם, המשיך לחפש מישהו שיסכים להחתים אותם. ב-13 בפברואר נפגש עם ג’ורג’ מרטין, שהיה ראש פארלופון, שהיתה חטיבה של חברת EMI. בריאן סיפר לג’ורג’ עד כמה הביטלס הם להקה גדולה בליברפול. ג’ורג’ זוכר שבריאן נראה מופתע מכך שהוא לא שמע עליהם מעולם. שנים אחר כך סיפר: “כמעט שאלתי אותו בתגובה איפה ליברפול נמצאת. המחשבה שמשהו יגיע מהאזורים האלה היתה לא הגיונית” למרטין היה יום עמוס והיה לו זמן מועט. בריאן בחר להשמיע לו את אחד הדיסקים בעלי שני השירים שהכין מהקלטות הדמו של דקה. מכיוון שרצה להדגיש את העובדה שללהקה יש יותר מזמר אחד, על צד אחד כתב בכתב יד – Hullo Little Girl (טעות הכתיב במקור)- ג’ון לנון והביטלס (וכמובן שהוסיף את הקרדיט לנון, מקרטני), ובצד השני כתב Till There was You- פול מקרטני והביטלס. ג’ורג’ מרטין, שהיה להוט למצוא אמן פופ שיוכל להפוך את פארלופון למכונת להיטים, הקשיב בלהט להקלטות. בריאן סיפר מאוחר יותר שמרטין התלהב במיוחד מהביצוע של Till there was you. לדבריו מרטין התרשם מאוד מעבודת הגיטרה של ג’ורג’ ומהביצוע הווקלי של פול, אותו סימן כמי שאמור להיות הזמר הראשי בהרכב. על סמך הביצוע הזה החליט ששווה יהיה להזמין את הלהקה לאודישן. ההמשך ידוע. השיר, כנראה, היה בסופו של דבר גם קרוב לליבם של חברי הביטלס האחרים. הם בחרו לבצע אותו בהופעה המפורסמת ב- Royal Command Performance בנובמבר 1963. בנוסף הם ביצעו אותו 8 פעמים בתוכניות הבי.בי.סי בין יוני 1963 לפברואר 1964. זה אחד הביצועים – הוא אף היה השיר השני שהם ביצעו בהופעתם הראשונה אצל אד סאליבן והיחיד שבוצע בה שלא היה להיט שלהם. השיר הוקלט ב-18 ביולי לאלבומם השני With the Beatles בשלושה טייקים. מכיון שלא היו מרוצים חזרו ב-30 ביולי והקליטו 5 טייקים נוספים, כשהאחרון היה המוצלח ביותר. רינגו ניגן על בונגוס במקום על תופים וג’ורג’ ביצע סולו יפייפה על גיטרה קלאסית מסוג חוזה רמירז. בריאן אפשטיין סיפר שבמהלך ההקלטה של השיר הוא שהה עם ג’ורג’ מרטין בחדר הבקרה והעיר הערה לגבי איך שקולו של פול נשמע. המקרופון לאולפן היה פתוח וחברי הלהקה שמעו את ההערה. “ג’ון שמע וענה בארסיות – ‘אנחנו נדאג להקלטה. אתה לך לספור את האחוזים שלך’. נפגעתי מאוד, בעיקר כי זה היה לפני כל צוות ההקלטה ושאר חברי הלהקה”. עברו שנים רבות עד שההקלטות של האודישן של דקה התפרסמו, אבל כשזה קרה, רבים הביעו תמיהה לגבי הסיפור שסיפרתי לכם כאן. ראשית, הבחירה של בריאן ב- Till there was you כשיר אותו רצה להשמיע לג’ורג’ מרטין על מנת “למכור” לו את הביטלס נראתה תמוהה. מסתבר שהביטלס היו מאוד לא מרוצים מהביצוע של השיר. המתח הגדול נשמע בקולו של פול וג’ון אף אמר שקולו של פול בביצוע נשמע כקול של אשה (כוונתו לא היתה חיובית, למקרה שטעיתם). שנית, הטיימינג של פיט בסט על התופים היה בעייתי ביותר. בנוסף – לדעת רבים זו היתה נגינת הגיטרה הגרועה ביותר של ג’ורג’ בהקלטות של אותו יום. אם כן, איך יתכן שזו ההקלטה שגרמה לג’ורג’ מרטין להזמין אותם לאודישן? בספרו האוטוביוגרפי טען ג’ורג’ מרטין, כי לא היה שום דבר ספציפי בהקלטות שהשמיע לו בריאן שהלהיב אותו. אבל היה שם משהו שלא ניתן להצביע עליו, שגרם לו לרצות לשמוע אותם לייב באולפן שלו. את תגובתו של בריאן לארועים לא ניתן להשיג מאז 1967. התשובה האמיתית התגלתה שנים רבות מאוחר יותר על ידי מארק לואיסון כשכתב את אותה ביוגרפיה שציטטתי ממנה קודם לכן. אתם מוזמנים להקשיב לפרקי הפודקאסט השלישי והרביעי במיני סדרה שלנו על ג’ורג’ מרטין כדי לגלות את הסיפור האמיתי מאחורי החתמת הביטלס. כך או כך, הביצוע שמופיע באלבום נהדר בעיני והסולו של הריסון מופלא. כרזת המיוזיקל “איש המוסיקה” מ-1957 אנקדוטה לסיום – מקרטני ודאי לא יכול היה להעלות זאת על דעתו ב-1961, אבל כיום הזכויות על השיר הם בבעלותו, לאחר שחברת ההפצה שלו MPL Communications LTD רכשה את הזכויות של שירי המיוזיקל “איש המוסיקה” (כמו גם את הזכויות של שירי מיוזיקלס ידועים אחרים כ”ברנשים וחתיכות”, “הלו דולי”, “שורת המקהלה” ועוד). #גורגמרטין #רינגוסטאר #פגילי #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #אישהמוסיקה #פיטבסט #דקה #TillThereWasYou

לכבוד יום ההולדת של הבן שלי, החלטתי לכתוב על השיר Birthday. אז נכון, הוא לא נמצא ברשימת מאה שירי הביטלס האהובים עליי, אבל ארוע כזה הוא בדיוק הסיבה שלשמה השיר נכתב, אז איך אסרב? מאז שהחלו הביטלס להקליט, הם תמיד נכנסו לאולפן כשבידם לפחות חלק מהשיר אותו עמדו להקליט. הם שינו מילים, שינו מבנה או אפילו חלק מלחן ועיבוד, אבל עד Birthday הם מעולם לא נכנסו לאולפן להקליט שיר מבלי שהיה להם מושג מה הוא הולך להיות. כלומר זה כמעט נכון. ב 1965 ניסו לאלתר קטע אינסטרומנטלי שבסופו של דבר נקרא 12 Bar originals אבל הוחלט שהוא לא ממש תוצרת ראויה, בטח לא לעומת השירים שהוקלטו איתו לאלבום ראבר סול. נסיוניות ושבירת החוקים היו דברים שהביטלס עשו על בסיס קבוע מאז החלו להקליט, וגם הפעם עם Birthday הם עשו זאת – השיר נכתב, הוקלט ומוקסס ביום אחד. בנוסף לעוד נסיון לשבור חוקים, יש בסיפור הזה משהו מחמם לב. כולנו יודעים שהתקופה הזו, בה הוקלט האלבום הלבן הכפול, היתה תקופה של ריב ומדון. בכל זאת, אתאר עכשיו סיפור על ארבעה חברים שמעבירים מה שאפשר לתאר כיום כיף ביחד. קצת כמו שהיינו רוצים לדמיין את הביטלס. ב-18 בספטמבר, 1968, פול הגיע ב-5 אחר הצהריים לאולפני אבי רואד. מכיוון שהגיע ראשון, הוא התיישב ליד הפסנתר והתחיל לנגן כדי להעביר את הזמן עד ששאר חברי הלהקה יגיעו. כנראה שהכוונה היתה להקליט את אחד השירים שכבר עשו להם דמואים ב”אשר” ועדיין לא הוקלטו, אבל עד שהגיעו שאר חברי הלהקה, היתה לפול התחלה לשיר חדש והוחלט לזנוח את ההקלטות שתוכננו ולהמשיך עם פיתוח השיר. כריס תומס ועוד מישהו מכיון שאתם מכירים את לוח הזמנים של הקלטות הביטלס כמו את כף ידכם, אתם ודאי שואלים בתמיהה – למה ההקלטות נקבעו ל-5 אחר הצהריים, כשבדרך כלל הם התחילו בשבע בערב? שאלה מצויינת. כריס תומס, שמילא את תפקיד המפיק, כיון שג’ורג’ מרטין היה בחופשה, מסביר: “ציינתי בפני פול כמה ימים קודם לכן ש-‘The Girl Can’t Help It’ יוקרן בטלוויזיה בערב הזה.” הסרט המדובר, שיצא בשנת 1956 והוקרן בליברפול במרץ ואפריל 1957, היווה השפעה גדולה על חברי הביטלס שראו אותו בזמן אמת. המיוזיקל הזה, שכיכבו בו ג’יין מנספילד וטום יואל, הפך לאטרקציה בזכות ההופעות של גיבורי הרוקנרול שלהם, שאת רובם לא ראו עד אז אלא רק שמעו. הוא כלל הופעות של ליטל ריצ’רד, ג’ין וינסנט, אדי קוקורן, פטס דומינו ורבים אחרים. עכשיו, בפעם הראשונה, הסרט הוקרן בטלוויזיה ולא היה שום סיכוי שהם יחמיצו את ההקרנה. כריס ממשיך: “הרעיון היה להתחיל את סשן ההקלטה מוקדם מהרגיל, בערך בחמש אחר הצהריים, ואז ללכת כולנו יחד לביתו של פול, שהיה מעבר לפינה בקאוונדיש, לצפות בסרט ולחזור לעבוד. אז באותו יום פול הגיע ראשון והחל לשחק עם הריפ של Birthday. בסופו של דבר הגיעו האחרים. עד אז פול כבר כתב את רוב השיר, ממש שם באולפן. סיימנו את טרק הליווי עד שמונה וחצי, קפצנו לראות את הסרט כמו שתכננו, ואז חזרנו וסיימנו את כל השיר. הכל נעשה ביום אחד.” ככל הנראה, הקרנת הסרט היא שנתנה לפול את ההשראה לכתיבת השיר. בשנת 1968 סיפר: “הסרט ‘The Girl Can’t Help It’ שודר בטלוויזיה. זה היה סרט רוק ישן. פטס דומינו, ג’ין וינסנט ואדי קוקורן היו בו ורצינו לראות אותו, אז התחלנו ב-5 והתחלנו לעבוד על טרק הליווי, בלוז פשוט של 12 תיבות עם כמה ביטים פה ושם. לא היה לנו מושג מה זה הולך להיות. פשוט אמרנו – 12 תיבות ב-A, ואז שינינו ל-D, ואז כמה ביטים ב-C. פשוט ככה. אחר כך הלכנו לבית שלי, צפינו בסרט ואז חזרנו לאולפן והמצאנו מילים שיתאימו ללחן. השיר הזה נכתב בערב אחד. אפילו לא חשבנו עליו לפני כן. הוא אחד החביבים עליי בגלל שהוא היה כל כך מיידי. זה גם שיר טוב לרקוד לצליליו. בקשר לקטע התופים הארוך – בדרך כלל יש לנו אולי 4 תיבות של תופים, אבל פה חשבנו, לא, בוא ניתן לזה להמשיך. כולנו אוהבים לשמוע תופים שהולמים בהם.” באוטוביוגרפיה שלו הוסיף פול: “חשבנו ‘למה לא ליצור משהו מכלום?’ אז מצאנו ריף ויצרנו עיבוד סביבו. אמרנו ‘נלך לשם לכמה תיבות, אז נעשה את זה לכמה תיבות’. הוספנו את המילים, הזמנו את החברים שהיו באולפן להצטרף בפזמון. זה 50-50 ג’ון ואני, מומצא על המקום ומוקלט במהלך אותו ערב. לא זכור לי שזה היה יום ההולדת של מישהו, אבל אולי זה היה. סיבה אחרת לעשות את זה היא שאם יש לך שיר שמתייחס לכריסטמס או ליום הולדת, זה מוסיף לזמן החיים של השיר, אם זה שיר טוב, בגלל שאנשים ישלפו אותו באירועי יום הולדת, אז אני חושב שהיה קצת מזה בתת מודע שלנו כשיצרנו אותו” בראיון מ-1972 גם ג’ון טען ששניהם כתבו את השיר, אבל בראיון בפלייבוי ב-1980 הוא אמר: “פול רצה לכתוב שיר על ימי הולדת, אז הוא עשה את זה… אני חושב שפול רצה לכתוב שיר כמו Happy Birthday Baby הלהיט הישן משנות החמישים…” נחזור לאולפן- עד שמונה וחצי הספיקו הביטלס להקליט 20 טייקים, כשה-20 נבחר כטוב ביותר. ככל הנראה הרכב הנגינה היה כזה – פול על גיטרה מובילה מנגן את ריפ הגיטרה באוקטבה נמוכה, ג’ון בגיטרה מובילה מנגן את ריפ הגיטרה באוקטבה גבוהה, ג’ורג’ על בס(!) מנגן את אותו הריפ ורינגו על תופים. ביתו של פול בקאוונדיש בתשע, כאמור, הלכו לראות את הסרט בביתו של פול. כשחזרו המשיכו. פול ביצע את תפקיד השירה באופן דומה לאיך ששר את Long Tall Sally, ג’ון הצטרף בחלקים לשירה ושר קולות רקע בחלקים אחרים. הם הקליטו תוספות נגינה נוספות וג’ון, פול, ג’ורג’, רינגו, יוקו אונו, פטי הריסון ומל אוונס הקליטו גם מחיאות כף. לשירת ה-“Birthday” שבקטעי המעבר בין הבתים הצטרפו יוקו ופטי. ההקלטות הסתיימו ב4 וחצי לפנות בוקר. בחצי השעה שעד חמש בבוקר כריס תומס וקן סקוט (שיהפוך למפיק ידוע שיפיק, בן היתר, את האנקי דורי וזיגי סטארדאסט של דייויד בואי) , מיקססו את השיר במונו. שתים עשרה שעות לאחר שהתחילו אותו, השיר היה מוכן. האם זה היה שווה את זה? תלוי את מי שואלים. מקרטני ממשיך לבצע אותו בהופעות שלו עד היום לקול תשואות הקהל. לנון סיכם את דעתו על השיר בעדינות האופיינית לו- “It was a piece of garbage” #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #כריסתומס #Birthday