פול היה מרוצה מאוד מהלחן של השיר Drive My Car, אבל לא מהמילים. הוא מיהר לביתו של ג’ון כדי להעזר בו. הרעיון היה לצאת מתוך משפט שהיה תקוע בראשו – You can buy me a golden ring, אבל לאף אחד מהם לא היה מושג מה לעשות עם המשפט הזה.
“המילים היו איומות וידעתי את זה”, מספר פול. “לפעמים אתה כותב שירים, מילים נכנסות לך לראש בתהליך, ואז קשה לך להיפטר מהן. לפעמים אתה גם מצטט שירים אחרים ואתה יודע שאתה חייב להיפטר מזה. אבל לפעמים קשה מאוד למצוא משפט מתאים יותר מהמשפט שחדר לתודעה שלך. זה אחד השירים בהם אני וג’ון היינו הכי קרובים ליובש יצירתי. המילים שהבאתי היו קשורות לטבעות מוזהבות, וזה תמיד אסון. Rings תמיד מתחרז עם Things וידעתי שזה רעיון רע מאוד.
מילות השיר בכתב ידו של פול משנת 1965
נכנסתי (לבית של ג’ון) ואמרתי:’ אלה לא מילים טובות, אבל זה לחן טוב’… ובכן, ניסינו, וג’ון לא הצליח לחשוב על כלום. ניסינו עוד ולבסוף אמרתי ‘בוא נעזוב את זה ונוותר על המנגינה הזו’. ‘לא, לא. אנחנו יכולים לעשות את זה’. אז אמרתי לו ‘אני אגיד לך מה, בוא נשתה כוס תה ונעשן סיגריה. פשוט נירגע לרגע’… ופתאום זה צץ: ‘חכה רגע, Drive my car! מיד נכנסנו לכיף שהרעיון הזה הביא איתו… מה זה? מה הוא עושה? הוא מציע עבודה כנהג או מה? ואז זה נהיה יותר מעורפל, ואהבנו את זה הרבה יותר מהרעיון המטופש של טבעות מוזהבות. הטבעות המוזהבות הפכו ל”ביפ ביפ יה”. שנינו חשבנו על זה יחד. פתאום הרגשנו שאנחנו ב L.A.: מכוניות, נהגים, קדילאק עם גג פתוח וזה הפך למשהו אחר לגמרי. זה היה נפלא, כי הרעיון המטופש הזה הגיע ופתאום נכנסה לשם בחורה, הגיבורה של הסיפור, והסיפור התפתח וקיבל עוקץ קטן בסופו כמו ב-Norwegian Wood, שהיה ‘למעשה אין לי מכונית, אבל כשתהיה לי אתה תהיה נהג נהדר’. …וזה גם כיוון ל’אתה יכול להיות המאהב שלי’. Drive my car היה בלשון נקייה רמיזה לסקס בשירי הבלוז הישנים.”
ניתן להניח שהוא דיבר על שירים כמו Me and My Chauffeur של ממפיס מיני ששרה:
Won’t you be my chauffeur” I wants him to drive me I wants him to drive me downtown Yes he drives so easy “I can’t turn him down
בסופו של דבר הרעיון הזה הוא מה שאיפשר לכתיבת השיר להסתיים בקלות: “הומור שחור חדר פנימה והציל את היום. השיר ממש כתב את עצמו. אני מבחין בזה פעמים רבות, ברגע שיש לך רעיון טוב, הדברים כותבים את עצמם.”
האלמנט ההומוריסטי היה משהו שפול היה גאה בו במיוחד. יומיים לאחר הקלטת השיר, אמר לאחד מעיתוני המוסיקה: “כתבנו כמה שירים מצחיקים – שירים עם בדיחות בפנים. אנחנו חושבים ששירים קומיים הם הדבר הבא אחרי שירי מחאה”
הביטלס הקליטו את השיר ב13 באוקטובר 1965, הסשן השני שהוקדש לאלבום Rubber Soul.
הם התחילו ב-7 בערב וסיימו רבע שעה אחרי חצות. זו היתה הפעם הראשונה שסשן התארך עד אחרי חצות, אבל במהרה זה הפך לארוע שגרתי.
ארבעה טייקים בלבד נדרשו כדי להקליט את השיר.
ב-1977 ג’ורג’ סיפר למגזין האמריקאי Crawdaddy:
“…מה שפול היה עושה זה שאם הוא כתב את השיר, הוא היה לומד את כל הכלים כפול ואז מגיע לאולפן ואומר: “תעשה את זה”. הוא אף פעם לא נתן לך הזדמנות להביא משהו משלך. אבל ב-Drive my car פשוט ניגנתי שורה, שלמעשה היתה מושאלת מ-Respect בביצוע של אוטיס רדינג, וניגנתי את השורה הזו על הגיטרה, ופול החל לנגן אותה על הבס. ככה הקלטנו את הטרק. אחרי זה ניגנו את הגיטרות המובילות על זה”.
ככה נשמעת הגרסה של אוטיס רדינג ל-Respect:
וככה נשמעים הבס והגיטרה בליין משותף יחד עם התופים, כשהם מבודדים מכל השאר – יחידת קצב נפלאה –
זו גרסת המונו של השיר –
וזו גרסת הסטריאו. אם תקשיבו היטב, תוכלו להבחין כי בין 1:40 ל 1:50 ניתן לשמוע דליפה של גיטרה שלפי הרכילות ג’ורג’ ניגן ופול הוציא מהמיקס. יש לי תחושה שאם זה ימשיך ככה, הלהקה תתפרק תוך חמש שנים.