Search this site

ההקלטות למה שיהיו בסופו של דבר שני אלבומים אחים, המשיכו בכוח האינרציה במהלך 1981. עכשיו כשהוא משוחרר והשיל מעליו כל הרכב ובעצם כל מעצור הוא חופשי לעשות מה שבא לו. עם כל צערו על הרצחו של לנון ובפוסט הקודם על Tug of War, אכן נוכחנו שמקרטני היה הרוס מהעניין כמתבקש. ג’ון שהיה הנמסיס שלו בחייו, הפך והתעלה לדרגת קדוש ולמעשה הפך לסמל הביטלס, סמל השלום, סמל טוהר המידות ולאגדה. זה דבר אחד להתחרות באדם חי, אבל זה חסר סיכוי להתחרות באגדה מתה. את Here Today כתב מקרטני לזכרו כדו שיח או יותר נכון כחד שיח בניהם בו הוא גילה את רגשותיו וחזר לאירוע מרגש אי שם ב 1964. במהלך 1981 הוקלט השיר באולפני ‘אייר’, ושובץ כאמור כתגובה המיידית של פול לאירוע הנורא ההוא באלבום Tug of War שיצא בסוף אפריל 1982. באותם החודשים באולפני ‘אייר’, עבד פול בין היתר על עוד שירים. למען האמת, כפי שאני מבין זאת, לא הייתה בתחילה הבחנה בין שני אלבומים. הוקלטה מסה קריטית של שירים ומתוכם נבחר הבאץ’ הטוב ביותר עבור האלבום הראשון. לאחר שנסגרה רשימת השירים עבורו, התפנה פול להקליט את השאר. קצב העבודה הזה מדהים בעיניי. באותם סשנים בין מאי לדצמבר 1981 הוקלט גם קטע הלינק הקצר ששובץ ב Tug of War וקיבל את השם Be What You See. מקרטני ניגן בו על כל הכלים ומשם המשיך באותה מתודת עבודה לקטע נוסף שהיה הקטע הכי ווינגזי לאותה תקופה ונקרא Sweetest Little Show. לא בכדי הוא היה כזה ווינגזי. זה קטע שההרכב המנוח עבד עליו עוד ב 1980. לאחר כחודש מקרטני הקליט לו דמו איטי הרבה יותר מהגרסה הסופית כפי שניתן לשמוע בגרסת הארכיב קולקשן: כשווינגז ביצעו אותו הוא היה חלק מתוך מחרוזת רחבת ידיים שכללה בה עוד שני שירים – Any Younger ו Unbelievable Experience – קטעים שנגנזו ולא ראו את אור השמש. הדמו של מקרטני מאוד מונוטני עם בס יפה ומודגש. התוצאה הסופית לעומת זאת הואצה ונשתל בה סולו גיטרה אקוסטית יפהפה. פול הפך את השיר הזה לגלעד זכרון לווינגז. ‘היית המופע המתוק והקטן ביותר בעיר’ הוא שר לה ובסוף גם גייס את כל טכנאי האולפן כדי למחוא כפיים. לאחר מכן הוא חזר בהדרן והתחושה היא של הופעה קטנה שמתרחשת לנגד אוזננו. אלו בדיוק הדברים ומלאכת המחשבת שאני אוהב אצל מקרטני. שיר כביכול לא חשוב, אבל אוצר בו כל כך הרבה ועוד לא דיברנו על החיבור הנפלא לטעמי עם ‘האדם הממוצע’ שבא אחריו. זה כאילו שמקרטני מנסה להחליק את הגלולה: ‘אני מוצלח מאוד, אבל אני רק אדם ממוצע’. מדוע לא השתחרר Sweetest Little Show שהיה כבר מוכן ב Tug of War? ככל הנראה פרידה מרגשת אחת באלבום הספיקה לו. אולי הוא לא ידע עדיין כיצד לפתור את התלבטות הזו: האם מחמאה עצמית שכזו לו וללהקה, יכולה לגרום לזעם בקרב המאזינים ואותו איזון עם השיר הבא פתר את הבעייה. באלבום ‘לונדון טאון’ הופיע השיר Girlfriend שכתב מקרטני בתחילת העשור והתאווה מאוד שמייקל ג’קסון הצעיר יבצע אותו. הם נפגשו לראשונה ב 1975 ודבר לא קרה מאז. לאחר יציאת האלבום Off the Wall, שלח ג’קסון מסרים למקרטני דרך מנהלו ובמיוחד דרך הקאבר שביצע ל Girlfriend שנכנס לאותו אלבום.בסוף 1980 יצר ג’קסון קשר עם מקרטני והם קבעו להפגש ולכתוב ‘להיטים’ יחדיו. “מייקל הגיע והתמקמנו בקומה העליונה במשרד שלנו בלונדון ואני פשוט תפסתי גיטרה ו Say, Say, Say יצא החוצה. מייקל עזר עם הרבה מהמילים”. מקרטני ראה בשיתוף הפעולה ובשיר הזה ספציפית, הזדמנות נפלאה להגדיל את קהל מאזיניו. את הבדל הדורות בינו לבין ג’קסון הוא צמצם ככל האפשר וייצר איתו את הקטע הכי עדכני לאותה תקופה. לאחר העבודה הראשונית באולפני ‘אייר’, הקטע הונח בצד. אנשיו של ג’קסון המשיכו את העבודה עליו בשנה הבאה. בעיניי זה מקסים שבשיר אין הצמדות לז’אנר אחד. מקצב התופים ומחיאות הכפיים הוא ‘דיסקואי’, כלי הנשיפה שמיוצרים מסינתיסייר הם מוטאון, המפוחית של ג’רי היי הוא ווסטרנית והבס של ניית’ן וואטס מתכתב עם פאנק. באפריל 1982, העבודה על השיר עברה לוס אנג’לס. שחקן מפתח בעיצובו של השיר היה ביל וולפר איש הקלידים שהגה גם את הפתיח ל Billy Jean של ג’קסון. שימו לב שהם נפתחים מאוד דומה. קטע ראשוני מאוד שהקליטו מייקל ופול תורגם על ידו למשהו מאוד בסיסי שהכיל קלידים ומכונת תופים, קטע ששימש את הנגנים ללמוד את תפקידיהם. לאחר סשן הקלטה רציני ראשון בלוס אנג’לס, משהו לא התיישב היטב ואז נקראו לדגל הבסיסט נית’ן וואטס והמתופף ריקי לאווסון. כך סיפר נגן הבס נית’ן וואטס: “מייקל לא ממש אמר לי מה לנגן על גבי הטראק. ניגנתי את ההרגשה ומייקל אמר ‘אני רוצה ככה, תעשה ככה’ וחשבתי שפול מקרטני בטח יעשה אוברדאב על הבס שלי כי הוא פול מקרטני. כשהגעתי לפול הוא אמר שהוא אוהב את ההרגשה כל כך שהוא הולך להשאיר את זה ככה. לא שהיו לי תלונות!”. בגרסת הארכיב קולקשן תוכלו למצוא רמיקס נהדר לקטע שבושל מחדש עבור יציאת האלבום מחדש ובו השיר יוצא מגבולות הגזרה שלו ומההידוק שנגזר עליו והופך לכיפי באמת. בפברואר 1983 התווספו לו עוד אוברדאבים והוא צוחצח והיה מוכן ומזומן להיות הסינגל הראשון עבור האלבום הבא של פול בתחילת אוקטובר 1983. באותה פגישה ראשונית בין ג’קסון למקרטני, חשף פול למייקל קטע שהיה לו. למעשה היתה לו רק את המוסיקה למה שיהפוך להיות The Man. ברגעים האלו הדמו שהיה למקרטני נקרא This is the Man והשניים החלו לעבוד עליו. הם הוסיפו מילים והקליטו דמו משלהם. היופי של התוצאה הסופית היא מיזוג גלויות בין כמה גישות. החתן מקרטני מצד אחד, הסנדק ג’ורג’ מרטין מצד שני והגישה האולפנית ה’לוס אנג’לסית’ מהצד השלישי של הכלה – מייקל ג’קסון. הילד יצא יפה ומוכשר מאוד אבל דומה יותר לאמא. שימו לב כמה קולו של ג’קסון שולט בשיר. לאחר הקלטת השירים הללו, נאות מקרטני לעבוד עם ג’קסון על שיר שלו שנקרא The Girl is Mine ותרם לו את קולו. הוא ניסה להביא אינפוטים, אבל הוא הבין שברגע שקווינסי ג’ונס נמצא בעמדת המפיק, תפקדיו הוא לזוז הצידה. השיר המשותף הזה יצא בסוף 1982 כסינגל משותף והתמקם באלבום המולטי מצליח ‘מותחן’ של ג’קסון. הסשנים של מקרטני ב 1981 הסתיימו, שנה חלפה עברה לה ו 1982 הגיעה. בזמן שמקרטני המשיך לעבוד על התוצרים הבאים שלו, באפריל כאמור יצא לאור האלבום המצופה מאוד Tug of War. הוא קצר שבחים מקצה לקצה וזינק למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב. אמנם ייקח זמן עד שהאלבום הבא ייצא, אבל הלחץ להוציא מוצר טוב שישתווה אליו הלך וגדל. קשה להתעלם מכך שהמצרכים שנשפכו אל תוך קערת האלבום החדש הם פחות או יותר אותם המצרכים: דואטים עם בחור צעיר ומצליח, ג’ורג’ מרטין ואווירה כיפית ולא מחייבת. באוקטובר 1982 התחדשה העבודה על האלבום הבא והן נפתחו בסערה בקטע שכתב מקרטני כדי שיהווה קונטרה בין ה’יאנג’ ל’יין’ או בין ה’אייבורי’ ל’אייבוני’. בין אלבום המלחמה לאלבום השלום. אמנם מקרטני הוא לא טולסטוי אבל מלחמה ושלום הם תמיד ניגודים מעולים. מקרטני שחיפש את שירי הניגודים הללו כתב את Pipes of Peace. בפוסט הקודם על האלבום Tug of War, כתב מקרטני את שיר הנושא שהיה לטענתו על מצבים בחיים בהם ישנן משיכות חבל הדדיות, אבל אם קוראים היטב את המילים שם, השיר אולי כוון ל’משיכות החבל’ ההדדיות בינו לבין לנון. המחשבה הזו יכולה להתאים גם כאן. שיר על השלום שהוקדש ללנון, אקטיביסט השלום בעולם, אבל מכיל בו גם את הפן האישי: ‘הדלקתי נר [זכרון?] לכבוד אהבתנו. באהבה הבעיות שלנו נעלמות’. זה שיר שאני כל כך אוהב של מקרטני. הוא צרוב לי בראש כל כך הרבה שנים ולמרות הליווי הכלי המעט חיוור, המילים בו חזקות. בקטע הכי יפה ומיוחד בשיר לטעמי, הצליח מקרטני לייצר פיק מרגש. בשיא הקטן הזה נשמעת טאבלה הודית (אולי במחווה להריסון), מקרטני הופך פילוסופי ומתחיל לשאול שאלות קייומיות על החיים, מאחוריו בס קופצנית מוטרדת שלא מוצאת את מקומה והכל יחד גורם לי לעור ברווז כשהוא שר: ‘מה אתה אומר? המין האנושי ימחק ביום או שמישהו יציל את הכוכב שעליו אנחנו משחקים/מנגנים. האם הוא היחיד?’. השימוש ב playing כדי להשאיר שאלה פתוחה, מופלא בעיניי. כיאה לכור ההיתוך הזה שאני כל כך אוהב אצל מקרטני, גם כאן יש עירבוב נהדר של דברים. עבור המילים נעזר פול במשורר ההודי רבינדראנאת’ טאגור, אבל הוא גם עשה מחווה לקטע The Pipe of Pan מתחילת המאה שנכתב על ידי לינול מונקטון ומאז בוצע רבות בבריטניה בסצנת המיוזיק הול. פול רצה בשיר כלים אתנים והודים. הוא לא הצליח למצוא נגנים לכל הכלים שרצה, אבל ג’ורג’ מרטין איתר את נגן הטאבלה ג’יימס קיפן שהיה חברו ושכנו. אפשר גם לשמוע שפול גייס גם את כישורי הכתיבה לילדים עבור השיר הזה ושיווק את השלום לא באגרסיביות כמו חברו, אלא ברוך ונעימות. על מנת להדגיש את הצד הילדותי הזה, שולבה בו מקהלת ילדים. הנה סרטון מתוך העבודה באולפן בו פול וג’ורג’ מרטין מדגימים מה הם עוללו לשיר. פשוט נהדר ומומלץ לצפייה. השיר יצא כסינגל השני מהאלבום כחודש וחצי לאחר צאת האלבום בסוף אוקטובר והיה שונה במהותו מהסינגל הראשון. מקרטני אותת לקהל המאזינים הטוב והישן שפול הטוב והישן עדיין שם. הקליפ שליווה את יציאתו היה יצירה בפני עצמה שבאה לשחזר באופן נהדר את ‘הפסקת האש של חג המולד’ שאירעה במהלך מלחמת העולם הראשונה ב 1914 ובה בערב חג המולב החליטו הצדדים הלוחמים, צבא גרמניה מול צבאות בריטניה וצרפת להפסיק להלחם ואף החליפו בניהם מתנות. הצד הרך והמלודי של מקרטני בלט מאוד בשיר הבא שהוקלט באוקטובר 1982. So Bad הוא קטע יפה שבא ללכוד רגע משפחתי בו מקרטני והמשפחה ישובים לצד האח ואב המשפחה שר לאם: ‘ילדה אני אוהב אותך כל כך’ ואז הוא שר לג’יימס הקטן: ‘ילד אני אוהב אותך כל כך’. דמעות. פול הקפיד לשמור על אווירת האח הבוערת והאינטימיות בשיר ואני חושב שהוא הצליח. זה קטע מרגש מאוד. בל נשכח את החברים רינגו סטאר על התופים ואת המאסטרו ג’ורג’ מרטין שתרמו גם הם לאווירה הנהדרת. השילוב בין שני האלבומים שהיו אמורים להיות מנוגדים (כמו במלחמה) אבל בסופו של דבר הפכו לאחים (כמו בשלום) ראוי לקטע שיחבר בניהם. בסשנים הללו פול עבד לבדו על קטע שקיבל את השם הבלתי נמנע Tug of Peace. הפעם לא הצליח לו למקרטני. זה קטע קצר שמתחיל באווירה אפריקנית, אבל הוא מאולץ מאוד. פול ניסה לתפור בכוח את הקטע המחבר הזה והאילוץ הזה הוא סממן מבשר רעות לתופעות שילכו ויתחזקו אצלו בהמשך העשור. הפעם ‘האשם’ בין היתר הוא גם ג’ורג’ מרטין. מרטין זיהה שהחומרים עבור האלבום פחות חזקים מאשר ב Tug of War ועודד אותו לצאת קצת מהרצינות ולקחת את האלבום לפינה פאנקית יותר ולעשות דברים שלא עשה בעבר. בקטע הבא שהוקלט, מקרטני הצליח לעשות זאת בהצלחה. ב The Other Me, מקרטני שוב כל כולו על כל הכלים ואכן הוא כתב על הצד האחר הזה שפורץ ממנו לפעמים. ‘אני האחר רוצה להיות שמח ולהתנהג בטיפשיות’. אני מאוד אוהב את המילים הכנות של פול שלא מסתיר את חילוקי הדיעות בינו לבין זוגתו ובאופן נפלא לא הסתיר את קולות הנשימה שלו שמתכתבות קצת עם אלו של ג’ון ב’Girl‘. על טכניקת ההקלטה שבאה לתפוס את איכות הקול הזו של מקרטני היה אמון ג’ף אמריק. הקטע היפהפה שסוגר את האלבום Through Our Love הוקלט גם הוא באותם סשנים. קצת כמו Birthday שנכנס לאלבום הלבן, מקרטני רצה קטע שאנשים יוכלו להשתמש בו באירועים שונים כמו למשל להשמיע אותו בחתונות. עבורי זה שיר שלא רק סוגר את האלבום. הוא סוגר הרמטית תקופה נפלאה מוסיקלית של פול. אפשר לומר שברגע שנסגר האלבום הזה מקרטני דיי הלך לאיבוד או אם להיות עדין, יצא לטיול מוסיקלי פתלתל של כמה שנים. טיול לא מוצלח מבחינתי בלשון ההמעטה. עשרים שנה לאחר שקריירת ההקלטות שלו נפתחה ב 1963 עם האלבום הראשון של הביטלס, מקרטני כתב בשיר הסוגר שנפתח בצלילים כמעט זהים לאלו שפותחים את האלבום Pipes of Peace: ‘אנחנו יכולים לעשות דברים שלדבריהם היו בלתי אפשריים‘ הוא וג’ון עשו את הבלתי ייאמן וזה כל כך מרגש. התזמור הנהדר הוא כמובן של ג’ורג’ מרטין שניגן גם בפסנתר והוסיף רעיון משונה: תיפוף על גלגל אופניים כתוספת. זהו. תמו הסשנים לאלבום החדש. לשמונת השירים הצטרפו עוד שלושה שירים שהוקלטו קודם לכן ב 1981. הראשון היה Keep Under Cover שנכתב בתחילת 1980 ופול הקליט לו דמו בסשנים בחווה בקיץ 1980. את החזרות של ווינגז עליו ועוד, אפשר לשמוע בבוטלג הנפלא Pipes Of Peace Sessions אם יש לכם 4 שעות פנויות. בבוטלג, אפשר מדי פעם לשמוע שהלהקה זולגת לביצוע רגאיי עבורו. זה מאוד נחמד, אבל התוצאה הסופית שונה לגמרי. היא מתחילה כבלדת פסנתר והופכת באיווחה לקטע מהיר קופצני שמתנדנד בין רוק לקטעי מיתרים דרמטים. האמת? זה קטע לא רע בכלל. פול לא חשב שהקטע יתאים באווירתו לאלבום Tug of War ואכן הוא נותר מבוייש בצד. הנה דמו ראשוני עבור השיר: קטע נוסף כזה היה Hey Hey שהוקלט באולפני ה’קריביים’ של ג’ורג’ מרטין יום לאחר שהגיעו הנגנים החדשים סטנלי קלארק וסטיב גאד – בס ותופים בהתאמה. זהו בעצם ג’אם אולפני גרובי שמביא תצוגת תכלית של ההרכב ולא מעבר לזה. אני קורא לו ‘קטע ההכרות של מקרטני עם נגניו’ ואכן סטנלי קלארק קיבל עליו קרדיט משותף יחד עם פול. שימו לב לדמיון ל Birthday של הביטלס מהאלבום הלבן. קטע נוסף שהוקלט אז היה Average Person. מקרטני חזר לאנשים הבודדים והנדכאים שמדי פעם צצו לו בראש והולידו שירים יפים. יכולת התיאור הזו החלה ב’אלינור ריגבי‘, המשיכה ב’פני ליין‘, משם לתיאור של אישה בודדה ב Another Day ולקטע שהוקדש לפנסיונרים שצופים באופרות סבון ב Lonely Old People. שוב מקרטני חזר לנוסחא ותאר את אנשי היום יום. הפעם הם לא סטטיים ומחכים לגורלם אלא חלקם אפילו לוקח פיקוד. נהג עושה הסבה להיות מאלף אריות, מלצרית שרוצה להיות כוכבת וכו’. אני מודה שזה לא קטע מהאהובים עליי באלבום ובאופן כללי הוא לא מהחזקים של מקרטני. אפשר להבין מדוע הוא נדחה לאלבום הזה ובכל זאת, כפי שציינתי בתחילת הפוסט, הזליגה אליו מ Sweetest Little Show נהדרת בעיניי. הנה גרסת דמו עירומה: למרות דחיקתו של ג’ורג’ מרטין במקרטני לצאת מגבולות הגזרה שלו, פול התבצר בעמדתו וניסה לעשות עוד Tug of War. הפעם זה עבד פחות טוב. יצא ש Tug of War היה מעט יותר חריף ומתובל ומטבעם של דברים שאריותיו נדחקו ל Pipes of Peace. אני עדיין חושב ש Pipes of Peace הוא אלבום כיפי מאוד שמכיל כמה הבלחות יפות, אבל זה לא מספיק עבור אלבום של מקרטני. במלחמה ובשלום הללו Tug of War ניצח בגדול. יחד עם חוכמת הבדיעבד הנדירה שלי, הייתי מייעץ לפול להוציא אלבום ‘עבה’ יותר שהיה מכיל בו גם את הפנינים מ’פייפס’. זה היה יכול להיות אלבום מושלם ונפלא שמסכם יפה את תקופת פוסט ווינגז. הנה כמה תמונות מתוך סשן הצילומים עבור עטיפת האלבום וכרזה שפרסמה את יציאתו. מה היה עם מקרטני בסיום ההקלטות ב 1982? בתחילת 1983 הוא כבר היה בעולם אחר ובפרויקט חדש וגרנדיוזי. הסרט Give My Regards To Broad Street שהיווה את אות הפתיחה לתקופה חשוכה שלו עבורי ועל כך כמובן בפוסט הבא בסדרת הפוסטים על ‘קריירת הסולו של פול מקרטני’.

ב-1966 ממשיך ג’ורג’ הריסון את קו הכתיבה המחאתי חברתי שהתחיל ב-65 עם Think For Yourself. הוא כותב 2 שירים מחאתיים, האחד Taxman המוכר מ-Revolver בו הוא מוחה על אחוזי המס הגבוהים מאוד שהונהגו בבריטניה. “‘טקסמן’ נכתב כשהבנתי שלמרות שהתחלנו להרוויח כסף, למעשה ויתרנו על רובו כדי לשלם מיסים”. השיר השני המחאתי שהוא כתב באותה השנה, היה Piggies. השיר אמנם הוקלט רק ב 68 עבור האלבום הלבן, אך את הבסיס לשיר כתב הריסון ב-1966. מאז עבר השיר כמה גירסאות, והריסון קיבל עזרה ממיטב הכותבים כמו ג’ון לנון ו…אמא לואיז. “…הייתי תקוע עם שורה אחת עד שאמא שלי באה עם ‘מה שהם צריכים זה חבטה טובה’…”. לנון תרם את “Clutching forks and knives to eat their bacon”. למעשה היה עוד בית שלא נכנס להקלטה: Everywhere there’s lots of piggies Playing piggy pranks You can see them on their trotters Down at the piggy banks Paying piggy thanks To the pig brother באלבום ההופעה החיה מ 92 Live in Japan ניתן לשמוע את הריסון שר את הבית האבוד. היה מי שהבין את השיר כקריאה למעשה. היה זה צ’ארלס מנסון, שהיה סוג של מוזיקאי, אבל בעיקר עסק כהנהגת כת רצחנית שביצעה שורה של מעשי רצח מחרידים באוגוסט 1969. הוא פירש את Piggies כהכרזת מלחמה על ה”בורגנות הלבנה”. אחת הקורבנות שלו היתה שרון טייט, שחקנית, דוגמנית ואשתו של הבמאי רומן פולנסקי. טייט היתה בחודש השמיני להריונה בעת הרצח. באתר הרצח נכתבו על הקירות, בדמם של הקורבנות, כתובות כמו “מוות לחזירים”. באתר רצח אחר, של בני הזוג לנו ורוזמרי לאביאנקה, לקח מנסון את השורה clutching forks and knives צעד קדימה ופריטים של סכו”ם הוכנסו לתוך הגופות. העבודה על השיר באולפן התחילה ב 19 בספטמבר, 1968, כשאת השיר מפיקים ג’ורג’ מרטין ומפיק נוסף בשם כריס תומס (הוא יהיה מעורב בעתיד בהקלטות Dark Side of The Moon של פינק פלויד). כריס תומס מספר: “כל ארבעת הביטלס היו שם באותו היום. עבדנו באולפן 2. נכנסתי לאולפן 1 ומצאתי צ’מבלו. דיברנו על להעביר אותו לאולפן 2, אבל קן סקוט, טכנאי האולפן אמר, ‘לא, אנחנו לא יכולים, זה נמצא שם עבור סשן אחר’, אז העברנו את ההקלטות שלנו לאולפן 1 במקום. ג’ורג’ הסכים שהרעיון שלי לשלב צ’מבלו הוא רעיון טוב והציע לי לנגן בו. זה מה שעשיתי, אבל בזמן שג’ורג’ ואני שיחקנו עם הצ’מבלו הוא התחיל לנגן לי שיר חדש, שהתברר מאוחר יותר שהיה Something. אמרתי, ‘זה נהדר! למה לא נעשה את זה במקום ? ” והוא ענה, ‘אתה באמת חושב שזה טוב?'”. 11 טייקים הוקלטו לשיר, כשתומס על הצ’מבלו, הריסון מנגן בגיטרה אקוסטית, מקרטני על בס וסטאר בתופים. תומס נזכר שבין לבין מקרטני ביצע שיר חדש בשם Let it be (קטע שנכנס לקופסה המהודרת שיצאה לרגל 50 שנה ל”אלבום הלבן”). למחרת הקליט הריסון את השירה בזמן שלנון שכבר צבר נסיון עם revolution 9 בעבודה על אפקטים ולופים, מרכיב לופ של קולות חזירים נוחרים שנלקחו מתוך ספריית האפקטים של אייבי רוד (good morning, good morning זוכרים ?), מתוך “חיות ודבורים” (כרך 35) אם חייבים לדעת. ההקלטות הסתיימו ב 10 לאוקטובר, אז גם הוסיף ג’ורג’ מרטין את קטע המיתרים בסוף השיר. הנה לכם קצת תמונות מהאולפן שמשקפות אולי במעט את האווירה האמביוולנטית ששררה שם.

שיר פשוט מאוד בעל 2 שורות בלבד החוזרות על עצמן שוב ושוב וגורמות לאי נוחות מסויימת, אבל מבוצעות כמו שרק מקרטני יודע לבצע. היום אכתוב על השיר שכמעט ולא הוקלט עבור האלבום הלבן. אתנצל מראש, מעט מילים בוטות פה ושם וזאת בגלל הנושא הטעון של השיר, לכן אפשר להרחיק ילדים ולהכניס את הטלפון למצב טיסה. זה תמיד טוב. נפתח עם ערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק, ואם חשבתם שקופים השפיעו על שיר אחד מסויים באלבום הלבן, אז תתפלאו לדעת שקופים או לפחות פעילות מסוימת שלהם, השפיעה על השיר שעליו נדבר היום. רשות הדיבור לזואולוג מקרטני מתוך ספר הטבע שלו Many Years From Now: “הרעיון מאחורי Why Don’t We Do It In The Road הגיע ממשהו שראיתי ברישיקש. עשיתי מדיטציה על אחד הגגות וראיתי להקה של קופים הולכים בג’ונגל. הזכר פשוט קפץ על הגב של הנקבה ו’נתן לה אחד’, כמו שאומרים בסלנג. בתוך 2 או 3 שניות הוא קיפץ שוב והביט סביבו כאילו אומר, ‘זה לא אני’. היא הביטה סביבה כאילו הייתה לה איזו הפרעה קלה והיא חושבת לעצמה, ‘הו, כנראה דמיינתי את זה’, ואז היא הסתלקה משם. חשבתי, ‘לעזאזל, זה מכניס את הכל לפרופורציה’. זה עד כדי כך פשוט הקטע הזה של ההתרבות בטבע. הקוף המחורבן הזה פשוט מקפץ ומסתלק. ישנו דחף, הם עושים את זה, וזהו. זה כזה פשוט. לנו יש בעיות איומות עם זה, ולבעלי החיים לא. על זה בעצם כתבתי את השיר. השיר יכול להיות על עשיית צרכים או הזדווגות או כל דבר כדי להעביר את המסר. אז למה אנחנו לא עושים זאת על הדרך? ובכן, התשובה היא שאנחנו מתורבתים וגם לא. השיר נכתב כדי להציג את התחבטות הזו. השיר הוא סוג של אמירה פרימיטיבית שקשורה למין או לחירות בכלל. אני אוהב את השיר הזה, הוא פשוט כל כך מקומם שאני מת על זה”. עכשיו אחרי ששמענו את ההסבר המקצועי של מקרטני, תחשבו על זה רגע. הביטלס היו להקה עבור בני נוער שדיברה על אהבה ועל היחסים שבינו לבינה בצורה הכי מהוגנת ומרומזת של המילה. נכון היו כבר גליצ’ים פה ושם, רובם אגב של לנון שבכל מובן היה הצד הפרובוקטיבי יותר של הלהקה. כמה דוגמאות: המוקדמת ביותר, Please Please Me עם צירוף המילים המתחכם שבאמת אין לי מושג איך ג’ורג’ מרטין המהוגן לא התעלף כשהביטלס התעקשו שזה יהיה הסינגל השני שלהם. דוגמא נוספת: השיר השנוי במחלוקת Run For Your Life שבו פיתח ג’ון משפט ששר אלביס ב Baby Let’s Play House ותפר ממנו שיר שהוא בהחלט לא שיר קומזיץ לכל המשפחה. עוד דוגמא אפשר למצוא בסופו של סרג’נט פפר ביום בחיים עם המשפט “אני מת להדליק אותך”. יש עוד רשימה ארוכה של פרובוקציות מ Girl ועד להצהרתו של לנון על ישו. מקרטני לא ממש העז להביא נושאים פרובוקטיבים או מיניים במפורש אל הפרונט של השירים שכתב. כשהוא כן העז זה נעשה במרומז כמו ב I Saw Her Standing There או Drive My Car ואני יודע שיש כאלו שקופצים ממקומם עכשיו כי לא הזכרתי את Day Tripper וזה רק מהסיבה הפשוטה שזו הייתה כתיבה משותפת בין ג’ון לפול ואפשר גם כאן להאשים את ג’ון – לפחות זה מה שפול עושה. בתחילה פול כותב משפט יחיד ברישיקיש ומנגן אותו כבלוז של 12 תיבות. הוא לא ממש מתייחס אליו ברצינות וכשמגיע היום בסוף מאי 1968 בו הם מקליטים דמואים לשירים שכתבו בהודו בביתו של ג’ורג’, הוא אפילו לא טורח להחשיב אותו ככזה שיגיע לאלבום. בכל זאת רק משפט אחד עם אקורדים בלוזים (אקורדים ממשפחת ה 7). בתחילת חודש אוקטובר שפתח את החודש החמישי להקלטות האלבום הלבן, לביטלס יש כבר לא מעט שירים כדי למלא את הקונספט השאפתני של אלבום כפול ואפשר כבר לראות את האור הלבן בוקע מסופה של המנהרה הפתלתלה הזו. ה 9 באוקטובר (יום הולדתו ה 28 של לנון), היה יום של סגירת קצוות באולפנים. פול עצמו הקליט כמה אוברדאבים עבור השיר של ג’ורג’ שהוקלט ביום הקודם, Long Long Long ובשלב מסוים הרגיש ששרותיו לא נדרשים לשום משימה. אצל מקרטני אין זמן מבוזבז אף פעם. הוא יודע שכשמגיעים ל’בוטום ליין’ בבחירת השירים לאלבום, עדיף שיהיה לו יתרון ועוד שיר ספייר בצד לא יכול להזיק. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ורואה טכנאי סאונד משועמם יושב בחוסר מעש ומשמין לו בצד. מדובר בקן טאונסנד שנלקח אחר כבוד לאולפן מספר 1 שהיה פנוי. אגב, שמתם לב לאבטלה הסמויה באולפני אבי רואד באותו היום? מזל שמקרטני היה שם כדי לעשות סדר. הוא מתיישב עם הגיטרה האקוסטית ומתחיל לנסות ולהוציא משהו מהקטע הזה שכתב ותפח לו כבר ל 2 משפטים. הוא דוגל בשיטה של ננסה ונראה לאן זה הולך. הוא מקליט 5 ניסיונות בהם הוא מתחיל בצורה רכה ולאט לאט עולה עם הטונים של השירה והנגינה עד שהוא מגיע למעין צעקות. הנה דוגמא למה שהוקלט בטייק 4, בו שר מקרטני 4 בתים כשהוא שר לסירוגין גרסה רכה וגרסת סול צעקנית. שימו לב שבבית האחרון הוא שר People won’t be watching us במקום No one will be watching us. בסופו של הטייק שואל מקרטני לדעתו של טכנאי האולפן קן טאונסנד: “מה אתה חושב על כל זה? אפשר לעשות זאת יותר טוב?”. את הטייק הזה תוכלו לשמוע בחלקה השלישי של האנתולוגיה ובספוטיפיי בלינק הבא: למזלנו, קיבלנו השנה מתנה בדמות גרסת ה 50 לאלבום הלבן, ואת המשך השיחה בין פול לקן תוכלו לשמוע יחד עם טייק 5 מתוכה. הפעם מתווספים דפיקות מוזרות בתחילת הטייק כשפול הולם על גוף הגיטרה. בטייק הזה מקרטני מבצע רק 3 בתים במקום ה 4 בטייק הקודם. “אני חושב שאני יכול לעשות זאת טוב יותר. אני רוצה לבצע אחד נמוך ואחד גבוה וזהו בעצם…”. עם הטייק הזה ממשיך פול הלאה. הוא מקליט על גביו ערוץ של נגינת פסנתר פשוטה ומשחרר את קן טאנסנד ואת עצמו הביתה ב 5 וחצי לפנות בוקר. קן טאונסנד טכנאי הסאונד טרוט העיניים בסביבות שנות ה 80 יום למחרת, שוב מגיעים הביטלס לאולפן על מנת לסגור פינות, בניהם הקלטת כלי מיתר עבור Glass Onion ו Piggies. שוב פול מרגיש שהוא לא ממש נדרש. הוא מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ורואה מתופף משועמם יושב בחוסר מעש ומשמין לו בצד. הוא לוקח את רינגו ואת קן טאונסנד טכנאי הסאונד הפעם לאולפן מספר 3 הריק היכן שהיו ממוקמים להם כבר התופים של רינגו. רינגו מקליט את ערוץ התופים עבור השיר ומיד אחר כך מוסיפים פול ורינגו מחיאות כפיים. פול מקליט ערוץ בס ועוד תוספות לקולות. עכשיו כשיש 4 ערוצים מלאים, עולה לפול עוד רעיון. הוא רוצה להוסיף גם גיטרה חשמלית. כדי לעשות זאת קן המסכן צריך לקחת את ארבעת הערוצים ולכווץ אותם לתוך ערוץ אחד על מנת שיהיו עוד ערוצים להקליט עליהם. וכי יש לו ברירה? הוא עושה זאת ופול מקליט את קטעי החשמלית שלו. כולם משוחררים עם הנץ החמה לביתם. מה לנון חשב על הקטע הזה שהוקלט במחשכים ולבסוף אפילו עשה דרכו אל האלבום הלבן? הוא אפילו לא ידע שרינגו היה מעורב: “זה פול. הוא אפילו הקליט את השיר בחדר אחר. כך זה היה בימים ההם. הוא עשה את כל ההקלטה לבדו. הוא מתופף. הוא מנגן בפסנתר. הוא שר. אולי הוא לא יכל לקחת הפסקה מהביטלס. אני לא יודע מה זה היה. אני נהנה מהשיר הזה ובכל זאת, אני לא יכול לדבר בשם ג’ורג’, אבל תמיד נפגעתי כשפול היה עושה משהו בלי לערב אותנו. אבל זה בדיוק מה שהיה אז”. איאן מקדונלדס כתב ב Revolution In the Head שמקרטני רמז שנים אחר כך שהוא הקליט את השיר מאחורי גבם של לנון והריסון כנקמה על כך שלא היה מעורב בפרויקט רבולושן 9. לדעתי מקרטניהיה צריך לקחת זאת כמחמאה. בשיטה הזו של קטע קטן חוזר שמבוצע באופן שונה כמה פעמים ישתמש עוד מקרטני בקריירה שלו. אם זה ב That Would Be Something האדיר שפותח (מיד אחרי לאבלי לינדה כמובן) את אלבום הסולו הביתי והנהדר שלו ‘מקרטני’, וכלה ב Rinse the Raindrops הנהדר מהאלבום שלא כולם אוהבים אבל אני מאוד אוהב, Driving Rain מ 2001. מי שהסתכל טוב בפוסטר שצורף לאלבום הלבן, יכל לראות שהפרובוקטיביות הזו שתקפה אותו בשיר, הביאה אותו לתרום תמונה פרובוקטיבית עוד יותר לקולאז’ הזה שעיצב ריצ’ארד האמילטון בפיקוחו. תוסיפו על כך את העטיפה לאלבום השערוריתי לכל הדיעות שמספקים ג’ון ויוקו באותו חודש של יציאת האלבום הלבן ותוכלו לדמיין מה עבר על המעריצים המסכנים שתהו מה עובר על הביטלס האהובים שלהם. פול מצולם בחדר האמבטיה בביתו בקאבנדיש. תודה לפס הלבן! לסיום, הנה לכם מקרטני מבצע את השיר לראשונה בהופעה כחלק פסטיבל המוסיקה Desert Trip שנערך באינדיו שבקליפורניה. פול מופיע ב 8 ו ב 9 באוקטובר 2016 – זהו צרוף מקרים מוזר שאלו תאריכים שסובבים סביב תאריך ההקלטה המקורי של השיר ויום הולדתו של ג’ון לנון. עוד הפתעה, מי שמצטרף אליו בכמה קטעים כולל בגרסה ל Why Don’t We Do It In The Road הוא לא אחר מאשר ניל יאנג. עשו טובה. אל תעשו את זה ברחוב.

ב 30 באפריל חגג האלבום הרביעי של פול מקרטני והשני של ווינגז, 50 שנה לצאתו. אני לא אתפלא ולא אעלב אם תאמרו לי שאתם לא ממש מכירים את האלבום הזה, או מכירים שם איזו בלדה נהדרת בשם My Love. אני לגמרי אצדיק אתכם. זה אלבום שקצת הלך לאיבוד בקטלוג של מקרטני שבא רגע לפני ההצלחה הגדולה של ההרכב השני של פול מקרטני. רגעי הדמדומים והחיפוש העצמי, רגע לפני שהרכבת נוסעת על המסילה, לטעמי הם הרגעים הכי יפים בקריירה של אמן וזה בדיוק מה שמסמל עבורי האלבום החביב הזה של מקרטני שיכל בנקודת הזמן הזו בקריירה שלו להיות 'האלבום הלבן' של ווינגז, פשוטו כמשמעו - גם כאלבום כפול וגם כאוסף לא קוהרנטי של שירים, אבל יכל להיות גם אלבום תעודי מאוד שמביא את כל המנעד של ווינגז ומקרטני בתקופה הזו. בסופו של דבר למורת רוחו של מקרטני, האלבום הזה זוקק להיות אלבום יחיד שבו אני עוסק בפרק החדש שחוגג 50 שנה לאלבום המיוחד הזה. בדרך לאלבום הזה, מקרטני עשה את מה שחשש ממנו אבל גם מאוד התאווה אליו במשך 5 וחצי שנים - עלה חזרה להופיע על הבמות. הדרך שבה הוא עשה זאת, כמו האלבום הזה, היתה גם היא לא סטנדרטית ורצופת מהמורות. על הכל כולל הכל בפרק החדש שראה אור ממש עכשיו בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים ובשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק כאן בפוסט. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! האזנה נעימה!

“זה הניסיון הראשון שלי לכתוב בלדה. השיר הזה הוא הקדמה ל In My Life. גם השיר הזה הוא סמי-אוטוביוגרפי, אבל לא במודע. זה מראה שכתבתי אז שירי אהבה סנטימנטלים, silly love songs” כך סיפר ג’ון לנון על השיר If I Fell שנכתב בעיקר על ידו עם מעט עזרה ממקרטני שכמובן טען בספרו Many Years From Now שהחלוקה היתה דיי שווה עם נטייה קלה לג’ון. “אנשים נוטים לשכוח שג’ון כתב כמה בלדות נחמדות למדי. אנשים נוטים לחשוב עליו כעל שנון או אגרסיבי, אבל היה לו צד מאוד חם שהוא לא באמת אהב להראות יותר מדי למקרה שידחו אותו. כתבנו את If I Fell יחד אבל עם יתרון לג’ון כי הוא שר אותו. זה היה שיר הרמוני נחמד, ממש בלדה“ כשלנון מדבר על סוג של אוטוביוגרפיה בשיר הוא מכוון למשולש האהבים שמתואר בו – סיטואציה שלא היתה זרה ללנון הנשוי. ב 15 בינואר 1964 הביטלס מגיעים לפריז כשהם מתוכננים להופיע בשלושת השבועות הבאים ערב ערב ב Olympia Theatre בפני קהל של 2000 איש. הם משוכנים במלון George V Hotel המפואר. הביטלס בפריז במלון George V ב 6 במרץ נקבע יום הצילומים הראשון לסרטם הראשון של הביטלס ולכן הם מארגנים לעצמם פסנתר בחדר המלון על מנת שיוכלו לכתוב חומרים חדשים שנדרשו עבורו. אחד מהשירים שנכתב במהלך השהייה במלון היה If I Fell. לאחר שהם חוזרים מפריז, לנון מקליט בביתו דמו אקוסטי לשיר: הקלטת השיר באולפן מתבצעת ב 27 בפברואר 1964 עם 15 נסיונות שלקחו כ 3 שעות. 27 בפברואר 1964 – עובדים באולפן. הפתיח האקוסטי היפהפה שמלווה את השירה של ג’ון, מכיל סדרה של אקורדי בארה בירידה והוא התווסף רק בטייק 11 וזאת למרות שהדמו של ג’ון כבר הכיל אותו. כאן אפשר להקשיב לקטע קצרצר ונדיר מההקלטות: במיקס המונו, הקפידו ג’ורג’ מרטין וטכנאי הקול להשאיר את הקול של ג’ון לא מוכפל בפתיח השיר כדי לייצר תחושת אינטימיות. לעומת זאת במיקס הסטריאו הלא מוקפד, הכפילו את קולו של ג’ון גם באינטרו בצורה מעט רשלנית ושני הקולות נשמעים לא בסנכרון. הבלדה הזו התווספה לרפרטואר ההופעות עד ליציאתו של Beatles for sale שהזרים שירים אחרים לרפרטואר. ב 14 ביולי 1964, הביטלס מבצעים גירסה של השיר עבור תכנית הרדיו Top Gear של ה BBC, הגירסה הזו יצאה בחלק השני של הקלטות ה BBC של הביטלס שיצא ב 2013 בשם On Air – Live At The BBC Volume 2. השיר כמובן היה חלק מתוך סרט הבכורה של הביטלס A Hard Day’s Night כשבסצנה הזו הוא מופנה דווקא אל רינגו המדוכדך. בסופו של השיר בצורה אלגנטית ומשעשעת, “מציקים” ג’ון ופול לרינגו המסכן ודורשים יותר תופים בשיר. השיר מופיע גם בסופו של הסרט בסצנת ההופעה. לאחרונה אני אוהב לסיים את הפוסטים עם קאבר ואחד כזה שווה לציון עבור השיר הוא של סולן מרון 5 שביצע קאבר אקוסטי שמוגש בצורה אינטימית ונהדרת.

חשבתי לפרסם את הפוסט הזה לקראת הכריסטמס, אבל כשחברת אפל מודיעה על הוצאה של קופסה מהודרת של 7 תקליטונים (צבעונים !!!!) עם כל הקלטות הכריסטמס שעשו הביטלס למועדון המעריצים הרשמי שלהם בבבריטניה ובארה”ב, זו סיבה טובה מאוד לפרסם את הפוסט עכשיו. מי שלא ראה הנה לינק לטריילר שאפל הוציאו לכבוד הוצאת הקופסה החדשה: מכיוון שהנושא דווקא לא כזה נלעס ולא מוכר דיו, אגיש שירות לציבור ואעשה סדר בנושא הלא מוכר שנקרא הקלטות הכריסטמס של הביטלס. מה שמייחד את ההקלטות האלו, (שבאמת אין בהן תוספת משמעותית לקטלוג שלהם כשחושבים על זה), הוא גילוי צד נוסף של הלהקה, את השנינות, הכריזמה והצד הקומי שבהם שלא מתגלה בהאזנה לקטלוג הרגיל. אפשר גם לחוות דרך ההקלטות האלו את שעובר עליהם משנה לשנה: את התקדמות הקריירה, את הטירוף ואת העייפות עם השנים. אז קדימה לעבודה. ב 1962 לאחר שהבין בריאן אפשטיין שניהול הביטלס הולך לתפוס את מירב זמנו, מרצו ומאמציו הוא מגייס מזכירה בשם פרידה קלי (Freda Kelly), בחורה בת 17 שנעתרה להצעת העבודה למרות התנגדותו של אביה. אחת המשימות הראשונות שלה היתה הקמת מועדון מעריצי הביטלס הרשמי. היא גם מקבלת טייטל: ‘נשיאת מועדון המעריצים הרשמי של הביטלס’. מכובד תודו. בתחילה היא סיפקה את כתובת הבית שלה ככתובת הדואר של המועדון אך תוך זמן קצר תיבת הדואר שלה פשוט הוצפה במאות מכתבים בכל יום ולכן היא שינתה את הכתובת הרשמית למשרדו של בריאן. פרידה הצעירה היתה אחראית לקרוא ולהגיב על מכתבי המעריצים מה שהצריך את רוב זמנה. ב 1963 היא החלה גם לפקח על הוצאתו של מגזין מעריצים חודשי. פרידה קלי אם תרצו לשמוע את סיפורה המדהים של פרידה תוכלו לצפות בסרט שיצא ב 2013 בשם Good Ol’ Freda, משפט שהגיע מתקליטון הכריסמס הראשון של הביטלס ובו נשמע ג’ורג’ הריסון כשהוא משבח את פרידה ואת שאר חברי הלהקה צועקים ברקע !Good Ol’ Freda. זהו הטריילר לסרט: לקראת הכריסטמס ולכבוד סופה של שנת 63 המוצלחת עבור הלהקה, הוחלט שהביטלס יקליטו מחווה בדמות מסר אישי וברכות לחג עבור מועדון המעריצים הרשמי. ב 17 באוקטובר נכנסים הביטלס ליום הקלטות עמוס באולפן שכלל עבודה “רק” על 3 שירים והם You Really Got A Hold On Me, This Boy והסינגל החמישי של הלהקה I Want To Hold Your Hand. זהו אגב יום ההקלטות הראשון של הביטלס במכשיר הקלטה של 4 ערוצים שרק הגיע לאולפנים. יום ההקלטות הזה נוצל על מנת להקליט גם את ברכות הכריסטמס עבור מועדון המעריצים הרשמי. בין צחקוק אחד למשנהו וגרסאות שונות לשיר הכריסטמס Good King Wenceslas, כל אחד מחברי הלהקה נושא דברים בפני המעריצים. את התסריט להודעות כתב טוני בארו, קצין העיתונות שנרשם גם כמפיק התקליטון. אלו למשל הדברים שנשא ג’ון שהיה הראשון בסדר וכמובן תיבל את התסריט שקיבל עם השנינות הנהדרת שלו. תקליטון הכריסטמס הראשון “שלום. זה ג’ון מדבר, בקולו. כולנו שמחים מאוד להיות מסוגלים לדבר איתכם ככה, על חתיכת הפלסטיק הזו. תקליט זה מגיע אליכם בסוף שנה באמת מגניבה עבורנו, וזה הכל בזכותכם. כשעשינו את התקליט הראשון שלנו בפרלופון, לקראת סוף 1962, קיווינו שכולם יאהבו את מה שכבר היה סוג המוזיקה שלנו כבר כמה שנים, אבל לא היה לנו מושג על כל הדברים המגניבים שנעבור. הכל קרה, כאשר please please me הפך ללהיט במקום הראשון ואחרי זה… הריגוש הגדול ביותר שלנו השנה? ההופעה בפלדיום בלונדון, וכמה ימים מאוחר יותר להיות מוזמנים לקחת חלק ב Royal Variety Show. בשנה שעברה כולנו היינו גאים כש love me do נכנס למצעדים, ואנחנו לא יכולים להאמין שכל כך הרבה דברים קרו כבר בין לבין! לפני שאעביר אותכם לפול (נביחות) אני רוצה להגיד תודה לכל אנשי הביטלס שכתבו לי במהלך השנה, וכל מי ששלח לי מתנות וכרטיסים ליום ההולדת שלי – זה שאני מנסה לשכוח, באוקטובר. אני מת לענות אישית לכולם, אבל פשוט אין לי מספיק עטים!” הרעננות והחדות של הביטלס בהקלטה הזו סוחפת ושווה האזנה בשפת המקור, אז עשו לעצמכם טובה והאזינו לתקליטון שמצורף בקטע אודיו כאן מתחת. זה מענג כל כך. התקליטון שוחרר למועדון המעריצים הרשמי ב 6 בדצמבר 1963 תחת השם The Beatles Christmas Record על תקליטון פלקסי (flexi) שהוא בעצם תקליטון דק וגמיש. מי שמספיק זקן זוכר שהבורגר ראנץ’ חילקו פעם פלקסי כחלק מתחרות שהיתה – אני למשל לא זוכר דבר כזה. כעבור שנה ה 26 באוקטובר 1964 היה אמור להיות יום מנוחה של הביטלס ממסע ההופעות בבריטניה. מנוחה זה הדבר היחידי שלא היה באותו היום. הביטלס באולפן מקליטים חומרים עבור האלבום הבא Beatles for sale ובסופו של היום מתפנים כדי להקליט את הודעת הכריסטמס השנייה. גם הפעם טוני בארו כותב הודעות אישיות לכל אחד מהם ומפיק את התקליטון. התקליטון נפתח עם קולות צעדים ונגינה של Jingle Bells על פסנתר ומפוחית. פול הראשון לשאת דברים (עם הפרעות של ג’ון כמובן) והוא מודה לכל המעריצים שקנו את התקליטים השנה. ניכר שהבטחון העצמי שלהם לאחר ההצלחה בארה”ב ואוסטרליה והביטלמניה הגואה, השתפר פלאים מהתקליטון הקודם. בכלל התקליטונים הללו הם מסמך מרתק שמציב תמונת מראה על הביטלס ונותן בעצם סיכום גם על פועלם בשנה שחלפה אבל יותר חשוב, על מצבם המנטלי בסוף השנה. תקליטון הכריסטמס השני כשפול שואל את ג’ון האם הוא כתב את הספר שלו שיצא השנה, ג’ון עונה בשנינות: “No it’s somebody’s bad hand-wroter.” הנה מה שאמר רינגו: “תודה ג’ורג’. רינגו כאן! ובכן, האחרים ספרו לכם על התקליטים ועל ספרו של ג’ון ועל הכול ושנהנתם מהסרט. אני רוצה להודות לכם על היותכם מעריצים. זו היתה שנה מוזרה. רגע אחד אנחנו באנגליה, ובבא אנחנו הרחק משם. בטח תהיתם איפה אנחנו. (צחוק). ובכן אנשי הביטלס, היינו באוסטרליה ואמריקה וניו ז … (רעש שבירה). מי הפיל את זה??? – ניו זילנד ואוסטרליה … ג’ון: וניו זילנד. רינגו: וניו זילנד. זה כל כך הרבה נסיעות אבל אתם נשארתם נאמנים לא? בכל מקרה, קבלת הפנים בשדה התעופה היממו אותנו, נהדר!” התקליטון יצא ב 18 בדצמבר 1964, שוב על תקליטון פלקסי תחת השם Another Beatles Christmas Record. למועדון המעריצים האמריקאי נשלחו שאריות מחוממות בדמות גירסה ערוכה של התקליטון משנה שעברה. אז הנה תקליטון הכריסטמס השני של הביטלס משנת 1964: ב 8 בנובמבר 1965 נכנסים הביטלס לאולפן כדי לעבוד על שירו של הריסון Think For Yourself עבור Rubber Soul המופלא. באותו היום מוקלטת הודעת הכריסטמס השלישית עבור מועדון המעריצים. ההקלטה נפתחת בגרסת אקפלה דיי זייפנית שלהם ל Yesterday של פול ולאחר מכן ממשיכה עם עוד כמה גרסאות זייפניות לשירי כריסטמס. הפעם ההקלטה מרגישה הרבה יותר ספונטנית ללא הודעות אישיות מכל חבר, ובעצם מין סוג של ג’אם סשן ג’יברישי של הביטלס שאומרים ועושים כל מה שעולה על רוחם ונותנים דרור לרוח השטות. פול: “טוב, רינגו, מה עשינו השנה?” רינגו: “אני רואה ששוב לא התגלחת”. פול: “טוב, רינגו, מה עשינו השנה?” רינגו: עשינו הרבה דברים השנה, פול.” פול: כן ?” רינגו: “ובכן, היינו הרחק מכאן” פול: “כן.” רינגו ופול: “וחזרנו בחזרה.” רינגו: “כמו בשנה הקודמת”. פול: “כן בהחלט חזרנו…” ג’ון מחליט לבצע שיר בשם Happy Christmas to Ya List’nas במבטא אירי כבד ולאחר מכן כשהוא מתחיל לשיר את It’s The Same Old Song, עוצרים אותו החברים על מנת שלא יפר זכויות יוצרים. לאחר מכן מבצעים החברים גרסה משלהם לשיר הכריסמס Auld Lang Syne שבסופו הם מזכירים את נהר הירדן. רינגו לאחר מכן אומר: “Well, that should cover Israel“. נהדר לא ? תקליטון הכריסטמס השלישי מיותר לציין שאין הפעם כותב לתקליטון. ג’ורג’ מרטין נרשם כמפיק. התקליטון יוצא ב 17 בדצמבר 1965 למועדון המעריצים באנגליה תחת השם המקורי The Beatles’ Third Christmas Record. מועדון המעריצים בארה”ב שוב לא זוכה לקבל את התקליטון החדש מכיוון שההקלטה לא מגיעה בזמן לייצור בארה”ב – במקום זאת , גלויה עם תמונת חברי הלהקה בשחור לבן וברכות לכריסמס נשלחת אליהם. התקליטון השלישי להאזנה: אנחנו ב 25 בנובמבר 1966. הביטלס בתקופת ההקלטות של Strawberry Fields Forever. באותו יום הביטלס מתכנסים באולפן שבבעלותו של דיק ג’יימס, המו”ל של שיריהם, על מנת להקליט את תקליטון הכריסטמס הרביעי. התקליטון נפתח בשיר Everywhere It’s Christmas כשפול על הפסנתר וכולם שרים יחדיו. הם ממשיכים לקטע מקהלתי בשם Orowainya ואז מתחילה לה סדרה של תסכיתים קצרים ופסיכודלים שנערכו יחדיו: הגבינה הנדירה, המשתה, הרמת הכוסית הנאמנה, פודג’י הדב וג’ספר, אחוזת פלפין – חלק 1 (הרוזן בלדר ובטלר), אחוזת פלפין – חלק 2 (הרוזן והפסנתרן). משם ממשיכים לשיר בשם Please Don’t Bring Your Banjo Back ואז נשמע קולו של מל אוונס כשהוא אומר Yes Everywhere It’s Christmas. התקליטון נסגר באותה צורה שבה נפתח עם השיר Everywhere It’s Christmas. התקליטון מקבל שם לא סטנדרטי הפעם: Pantomime: Everywhere It’s Christmas ואת האווירה הפסיכדלית אפשר לראות גם על העטיפה. השם אגב נגזר מהופעות מערכונים כאלו שהיו נהוגות באותה תקופה, ב 1963 הביטלס עצמם השתתפו ב Christmas Pantomime שכזו בבימויו של פיטר יולנד. תוכלו לקרוא עליה אצלנו בבלוג. אני חייב לציין שהו תקליטון הכריסטמס של הביטלס האהוב עליי ביותר. יש בו אווירה יצירתית וחופשיה מצד אחד אבל עדייו הסדר הטוב נשמר בו. וזה אחד הקטעים האהובים עליי מתוכו, הסיפור על פודג’י הדב וג’ספר (פול המספר, ג’ון וג’ורג’ כפודג’י וג’ספר): “פודג’י הדוב וג’ספר היו מכורבלים סביב האש הנמצאת במרכז החדר. “אין עוד גפרורים, פודג’י”, אמר ג’ספר. “אז קח קצת, ג’ספר, ידידי הותיק, “אמר פודג’י. “תכין רשימה ואחר כך נלך לחנות ונקנה גפרורים נרות ולחמניות”. “אין עוד נייר לכתוב עליו, פודג’י”, “אין צורך לדאוג, ג’ספר, אתה תגיד לעצמך ‘גפרורים’ ואני אמשיך להגיד ‘נרות’ עד שנגיע לחנות, ואז לא נצטרך לכתוב אנחנו נזכור”. “מי יזכור את הלחמניות, פודג’י?” “שנינו, ג’ספר .. “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”, “גפרורים”, “נרות”…” עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 66 – Pantomime רינגו סיפר על התקליטון הזה וכמו שאמרתי קודם, פני התקליטון כפני מה שעובר על הביטלס באותה תקופה. התקופה בה פול לוקח אחריות על הלהקה. “סגרנו את הכל בינינו. פול עשה את רוב העבודה. הוא חשב על הכותרת ‘פנטומימה’ ועל השירים”. ב 16 בדצמבר 1966, Pantomime יוצא ונשלח לחברי מועדון המעריצים הרשמי בבריטניה. המעריצים בארה”ב שוב מקופחים ומקבלים גלויה לחג. חתום על ההפקה – ג’ורג’ מרטין. שנה קדימה. ב 28 בנובמבר 1967, הביטלס מתכנסים באולפן מספר 3 באולפני EMI על מנת להקליט את תקליטון הכריסטמס החמישי שלהם. באולפן נמצאים ג’ורג’ מרטין המפיק, ג’ף אמריק טכנאי הקול והשחקן ויקטור ספנאטי (הזכור לטוב מ 3 סרטיהם הראשונים של הביטלס). התקליטון נפתח בהכרזתו של לנון: “זהו רימיקס קופצני. טייק 444!” ואז שרים הביטלס יחד עם ג’ורג’ מרטין וויקטור ספנאטי שיר שעל כתיבתו חתומים ארבעתם. לקטע קוראים Christmas Time is Here Again. (השני בקריירה עליו יהיו חתומים כולם יהיה Flying). בהקלטת השיר שלקחה אגב טייק אחד בלבד, פול מקרטני על הפסנתר, ג’ורג’ הריסון מנגן בגיטרה אקוסטית, רינגו סטאר על התופים וג’ון לנון על תוף בס. השיר נשזר לאורך כל התקליטון בין הקטעים השונים. התקליטון מזכיר דמיון רב את האווירה של You Know My Name (Look Up the Number), וזאת אולי מהסיבה שהשיר הוקלט ונגנז רק כמה חודשים לפני ההקלטה הזו. הפעם עומד סוג של קונספט מאחורי התקליטון: להקות שבאות להבחן עבור תכנית רדיו של ה BBC, להקה דמיונית בשם The Revellers שמבצעת שיר בשם “Plenty of Jam Jars” ופרסומות רדיו בין לבין. בקטע מסויים נשמע קולו של ג’ורג’ מרטין כשהוא אומר: They like to thanks you for a wonderful year. בסופו של התקליטון לנון נושא פואמה פרי עטו בשם When Christmas Time Is Over שמזכירה קטעים מספריו: And Christmas time is all and your bonnie clay us through Happy breastling to you people All our beat from me to you and the beasty brangom button to the heather and little inn. An be strattened oot in matether to yer arms once back again התקליטון יוצא אל המעריצים בבריטניה 15 בדצמבר 1967 והוא נקרא כמו שיר הנושא, (Christmas Time (Is Here Again. נחשו מה מקבלים המעריצים בארה”ב – נכון גלויה ! את עטיפת הקולאג’ המיוחדת שבקדמת התקליטון מעצבים ג’ון ורינגו ואת הציור בצד האחורי לא אחר מאשר ג’וליאן לנון הקטן. העטיפת האחורית של תקליטון הכריסטמס מ 67 שעוצבה על ידי ג’וליאן לנון. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 67 שעוצבה על ידי לנון וסטאר גירסה מלאה של Christmas Time is Here Again שוחררה כשיר מלא ב 1995 בפרויקט האנתולוגיה, כביסייד של הסינגל Free As A Bird. חידוש לשיר נכלל באלבום הכריסטמס של רינגו מ 1999 שנקרא I wanna be Santa Claus. תוכלו להאזין לו כאן: נקפץ לנו בקלילות לנובמבר 1968. בפעם הראשונה בתולדות תקליטוני הכריסטמס של הביטלס, ההקלטות לתקליטון נעשות בנפרד על ידי חברי הביטלס. ג’ון מקליט את הקטע שלו בביתו כמו גם פול שגם כן מקליט בביתו. רינגו מקליט בחלק האחורי של ואן (??) וג’ורג באמריקה ובביתו שבאישר. התקליטון בעיקרו הפעם בסימן האלבום הלבן, כשקטעים מתוכו משולבים פנימה. הוא נפתח עם קולות צעדים ודפיקות, דלת נפתחת ואז רינגו: Hello, this is a big Hi and a sincere Merry Christmas from yours truly, Ringo Star לפתע נשמע קטע פתיחת הפסנתר של אובלדי אובלדה שעליו מוקלט פסנתר זייפני במיוחד שעובר במעבר חד לשיר של מקרטני שנקרא “Happy Christmas, Happy New Year” כשהוא נקטע באמצעו לטובת קטע אופרה לא ממש קשור שלאחריו ממשיך שירו של מקרטני. לאחר מכן נשמע קטע מתוך Helter Skelter כשהוא מואץ. אוונגרד במיטבו. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 1968. ג’ון מקריא קטע שכתב במיוחד בשם “Jock and Yono” שוב בסגנונו המיוחד. once upon a time, there were two balloons called jock and yono they were strictly in love, bound to happen in a million years ג’ורג’ הריסון נושא לאחר מכן את דבריו הישר מאמריקה יחד עם מל אוונס ובקטע מוזר אחר רינגו מדבר עם עצמו בשיחת טלפון הזוייה. לאחר מכן נשמע ג’ורג’ כשהוא מארח את טייני טים, זמר ונגן יוקליילי שמתנדב לברך גם הוא ולבקשתו של הריסון גם מבצע גרסת כיסוי ל Nowhere Man של הביטלס על היוקליילי. את הקטעים ערך קני אוורט שהיה שדרן רדיו ב BBC שהביטלס התארחו בתוכניתו ב 6 ביוני באותה שנה. אפשר לשמוע את הראיון שנערך באולפני EMI כאן: תקליטון הכריסטמס של שנת 1968 יצא למעריצים תחת השם The Beatles’ 1968 Christmas Record ב 20 בדצמבר והפעם גם המעריצים בארה”ב קיבלו תקליטון ששונה רק במעט מזה שקיבלו המעריצים בבריטניה. תקליטון הכריסטמס האחרון בהחלט של הביטלס ולדעתי העצוב מכולם, מוקלט בסביבות נובמבר-דצמבר 1969. מן הסתם בתקופה בה לנון כבר הודיע על רצונו לפרק את הלהקה, ההקלטות נעשו בצורה נפרדת על ידי החברים. ג’ון ויוקו מקליטים בביתם שבאחוזת טיטנהאוס, פול בביתו שבלונדון ורינגו בביתו גם כן. קני אוורט שערך את שני תקליטוני הכריסטמס האחרונים. רוב התקליטון מורכב משיחות של ג’ון ויוקו וג’ורג’ מבליח למשפט אחד ויחיד. קטע מ The End גם כן נשמע, מקרטני שר שיר שכתב במיוחד This is to Wish You a Merry, Merry Christmas ורינגו מפרסם את סרטו החדש The Magic Christian. על העריכה מופקד שוב קני אוורט ואת העטיפה מעצבים רינגו ובנו זאק. העטיפת האחורית של תקליטון הכריסטמס מ 69 שצויירה על ידי זאק ורינגו. עטיפת תקליטון הכריסטמס מ 69. התקליטון יוצא למעריצים ב 19 בדצמבר 1969 תחת השם Happy Christmas 1969 והפעם הפתעה – גם המעריצים בארה”ב מקבלים את אותו התקליטון שקיבלו המעריצים בבריטניה. אם לא עכשיו אמתי ? בסופה של 1970, חברי מועדון המעריצים בברטיניה מקבלים תקליט באורך מלא בשם From Then to You, שאיגד בתוכו את כל תקליטוני הכריסמס, ואם עדיין אפשר להפלות בין המעריצים בארה”ב עוד פעם אחרונה – אז למה לא? חברי המועדון בארה”ב מקבלים אלבום בשם The Beatles’ Christmas Album אבל רק באביב 1971. עטיפת From Then to You / The Beatles’ Christmas Album זוהי סקירתי הקצרה על אלבומי הכריסטמס של הביטלס. מקווה שנהנתם ולסיום הנה קטע וידאו של הביטלס מברכים לכבוד הכריסטמס במופע הכריסטמס שהזכרתי קודם ב 1963.

היום נפרסם תרגום למאמר קצר שנקרא “1963 – השנה שבה מצאו הביטלס את הקול שלהם” והוא מתרכז בהקלטות שעשו הביטלס עבור ה BBC בעיקר ב 1963 שהכילו לא מעט קאברים שלא יצאו לאור באלבומים או בסינגלים ותרמו רבות לדרך בה ביצעו הביטלס שירים ובעצם המשיכו בצורה טבעית מאוד את מה שעשו הביטלס על הבמות מאז המבורג שם נאלצו לדלות קאברים מכל הבא ליד. המאמר פורסם ביוני 2013 ב”אטלנטיק”, על ידי קולין פלמינג והנה הוא לפניכם. לאחר שבילתי יותר מדי זמן מהחיים שלי בלימוד הביטלס, לפעמים אני אוהב לשחק משחק עם מעריצים אחרים. אני שואל אותם איזה שנה היתה הכי טובה ללהקה, לפני שאני מציע תשובה משלי. אנשים רבים בוחרים ב 1967, כאשר Sgt Pepper יצא ועיצב את רוח הזמן של תרבות הפופ. אחרים מעדיפים את 1964, השנה הראשונה של הביטלמניה. לפעמים אני מקבל תשובות כמו 1965, השנה שבה הביטלס הפיקו את יצירת המופת הראשונה שלהם Rubber Soul. אבל כשאני מספק את תשובתי – 1963, אני בדרך כלל פוגש מבטים תמהים. זה לא פלא. חמישים שנה חלפו מאז אותה שנה קסומה ומעצבת של הלהקה, אך רוב המוזיקה שהביטלס הקליטו בה נותרה לא מושגת מסחרית. 1963 היא השנה יוצאת הדופן של הביטלס. ב -1963 התפוצצו הביטלס באנגליה. אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me, יצא במארס, ואחריו המגה להיט סינגל “She Loves You” בחודש אוגוסט. האלבום השני שלהם, with the Beatles, ועוד סינגל להיט, “I want to hold your hand” אחריו בסתיו. בנות צועקות, המוני מעריצים, המוני אלבומים שנמכרו – זה היה כשהכול התחיל. אבל הביטלס היו תיבת נגינה אנושית אמיתית באותה שנה. אחת המחויבויות הרבות שלהם היתה להופיע באופן קבוע ב- BBC, לקרוא בקשות, ללעוג זה לזה, לצחוק על המנחה ולנגן גרסאות חיות של כל מה שהמאזינים רצו לשמוע, בין אם זה היה החומר שלהם או מגוון עצום של קאברים: אלביס פרסלי; שירי רית’ם-אנד-בלוז שבוצעו על ידי להקות שאבדו בזמן כמו ה Jodimars; שירים מהצגות ברודווי, אמריקנה, באדי הולי, קארל פרקינס, צ’אק ברי ולהקות בנות. אם אתם רוצים לשמוע מה עשה את הביטלס למה שהם, כאן הוא המקום שבו אתם רוצים להתחיל. אף על פי שהסשנים הללו (כולל כמה מ -62 ו -64, ואחת מ -65, אבל בעיקר מ -63′) יכולים למלא 10 דיסקים, רק דיסק כפול שוחרר מסחרית. Live At the BBC – משנת 1994 – הוא בסדר. [נכון לזמן כתיבת המאמר, מאז שוחרר חלק 2 שנקרא On Air]. אי אפשר לטעות עם זה. אבל השירים דיי הוצאו מהקשרם באלבום, וההקשר הוא הסיבה הטובה ביותר להאזין לתוכניות הבי-בי-סי של הביטלס. זו לא מוסיקה שנועדה להישמע בצורה של כמה קטעים שנלקחו מפגישה אחת כאן ואחרת שם. לכל אחד מ -40 הקלטות הBBC מ -63 יש תחושה מסוימת, ביתית, כאילו זה מיני אלבום בפני עצמו, ורצף הפגישות בכללותו מראה את ההתפתחות המהירה של הלהקה. לא קיים ארכיון רשמי של פגישות ה- BBC, ונראה שהקלטות המקוריות כבר נעלמו. אבל עם הזמן – ובמיוחד עם האינטרנט המהיר, הקלטות תוצרת בית מן השידורים המקוריים צפו על פני השטח ונתפרו יחד לתוך אוספים שלמים יותר ויותר. למי שמחפש מאפשר למצוא את הגירסה המלאה ביותר של המפגשים, באדיבות לייבל בשם Purple Chick באינטרנט. מתחילתם ועד סופם, זהו פלא מוחלט. אם אי פעם שאלתם את עצמכם אם הביטלס כאנשים היו מצחיקים כמו שהביוגרפיות שלהם מספרות, הנה ההוכחה שלכם. הם יורדים זה על זה, בין נגינה וקריאת בקשות לשירים שנשלחו לתחנה. תלמידת בית ספר מתחילה את בקשתה “מר ביטלס היקרים”, זה מפיק צחוק קצר ומוכר מפול מקרטני. זה צחוק בטוח בעצמו שמעריך כי הקהל של הלהקה התחיל להבין את ההומור שלה באופן כלשהו, ​​בדיוק כמו שהביטלס הבינו את המוזיקה שהגיעה לפניהם יותר ויותר ומצאו דרכים להתעלות עליה. באחת מסשני המפתח, ב 16 ביולי, הלהקה הקליטה 17 שירים, ואנחנו מוצאים את הרביעייה עובדת בצורה נחרצת על הקאברים עם אותו חסד כפרי וריאליסטי שיצמח מאוחר ליצירות מופת באמצע הקריירה של הלהקה. הקאבר ל “To Know Him Is to Love Him”. השיר נכתב על ידי פיל ספקטור (הכותרת הגיעה ממה שנכתב על מצבתו של אביו) והיתה להיט עבור ה Teddy Bears שלו. ג’ון לנון שינה את Him ל Her, וקולו נפרש מעל ההרמוניות העשירות, ה whoa-hoas שלו מקשרות שורה אחת לבאה. עירום הוא שם המשחק כאן, ג’ון המאצ’ו, מפשיט את עצמו מוזיקלית עם כל הצהרת אהבה בשיר. המפתח המינורי משווה לקולו משהו קודר, סתווי. זוהי פגיעות מוחלטת, קריאה של רגשות שאינם מדוברים בהן בדרך כלל (ונעלמו לחלוטין מהגרסה המקורית של ה Teddy Bears), המשותפת כעת לכל מי שקורא. מאזינים מקריים עשויים לחשוב שלנון הזה רחוק מאוד מלנון של Rubber Soul – שהיה נקודה גבוהה של הקריירה שלו – אבל את אותה הרגישות של הביצוע הזה אנו מוצאים גם ב “Girl” ו “In My Life“. הביטלס ב 1963 בסשן עבור התכנית Saturday Club באותו המפגש הופיע הניסיון של הלהקה ל”I Just Don’t Understand”. כאן, קולו של לנון קיבל מין סווינג R&B אבל ההרכב מנגן במוד קאנטרי ווסטרני, וזה נשמע אפל, כמו מערבון של ג’ון פורד. אלו הביטלס, כפי שדילן היה אומר, “מערבבים את התרופה”. בשיא היצירה שלהם – כלומר באמצע הקריירה שלהם Rubber Soul, Revolver, ו Sgt. Pepper – הביטלס היו מאסטרים בהרכבת קולאז’ים. אתה מקשיב ל “I Just Don’t Understand”, ובקולו של לנון אתה שומע את אותה יללה מחוספסת מהתהום, השולטת ב”Tomorrow Never Knows” מ Revolver של 1966 או את סגנון הקאנטרי החשמלי של “What Goes On“, מ Rubber Soul או את הבלוז החיוור, המלוטש, של “She’s Leaving Home“, מ Sgt Pepper. הסשן המהיר מ 2 ביולי היא מפגן כוח של שירים מג’אנרים שונים. הביטלס מביאים שירים מן העבר ושוב מתנסים עם אלמנטים שונים מז’אנרים שונים: מתחילים עם אלביס פרסלי של “That’s All Right” כשמקרטני הולך נגד המסורות שנקבעו על ידי הגיבור שלו. לשיר ניתן גוון בולט של ליברפול, כאילו הביטלס טוענים שזה מצפון אנגליה, ה”פילים” של ג’ורג ‘הריסון מספקים גם כן פרשנות משלהם. ממשיכים דרך “There’s a place“, הקומפוזיציה הבוגרת ביותר עד לאותו יום -רוק אנד רול עם התבוננות פנימית, הבסיס עבור העבודה הטובה ביותר בעתיד. הביצוע הגמלוני של “קרול”, של צ’אק ברי הוא הבא, לפני שהלהקה תבצע את הקלטת ה BBC הטובה ביותר שלהם. ארתור אלכסנדר שר R&B חזק יותר מכל אדם אחר בארצות הברית. עבור להקה של לבנים בני 20, מוקדם לחשוב שהם יכולים לבצע את השיר הטוב ביותר שלו, “Soldier of Love”, זו או איוולת או מודעות עצמית שמתפתחת; עבור הביטלס, בתאריך זה, זו היתה האופציה השנייה. לראשונה אנו שומעים את התנופה הביטלסית, הכמעט אלימה, התקפה נמרצת וחוזרת, שחזרה על עצמה מחדש בשנה הבאה ב”A Hard Day’s Night” עד אז, הביטלס העלו את הקצב, אבל זה היה אותו קצב בסיסי. ממשיכים עם קאברים של קארל פרקינס ל “Lend Me Your Comb” ו “קלרבלה” של ה Jodimars ואתה מקבל את התחושה כי לא היה דבר שהם לא יכלו לקחת על עצמם ולשפר. אבל שיפור לא היה הנקודה. הביטלס יצרו משהו אחר. סשן עבור ה BBC שנערך בתיאטרון פאריס שבלונדון כדי להיות כותב שירים טוב, אתה צריך להיות מאזין טוב. ומה שאתה באמת שומע בסשנים של ה BBC ב 63 הוא את הביטלס מקשיבים לעצמם. אנחנו חייבים את הלהקה שכולנו מכירים לסשנים האלו.

היום נדבר על הקשר בין אמן שאנחנו אוהבים מאוד – דיויד בואי, ובין הביטלס. לי קשה להתעלם מהקשר שגם אם לא היה אישי עם כל חברי הביטלס, אך היה ברור ופרוס לכל אורך הקריירה הענפה של בואי ללהקה הזו – במיוחד קשה להתעלם מהקשר המיוחד והחם שהיה לו עם ג’ון לנון. הפוסט הזה מוקדש לזכרו של דיויד בואי. את הקשר המקרי הראשון אפשר למצוא אי שם ב 1963 כשדיויד ג’ונס בן ה 16 היה חבר בלהקת ה The Konrads שנכשלה באודישן לחברת דקה ששנה לפני כן דחתה את הביטלס. בואי וה Konrads עם להקת ה King Bees (על שם שיר בלוז בשם I’m a king bee) כבר מנסה דיויד ג’ונס לעקוב אחרי מודל ההצלחה של הביטלס שנמצאים בשיא הביטלמניה שלהם, ופונה לאמרגן יהודי בשם ג’ון בלום שאמנם לא חותם איתם אך מוביל אותם לאמרגן שכן מחתים אותם. בואי עם העתקים שיצר לדמויות הביטלס הפעם הבאה שהגורל מפגיש בין בואי לביטלס (במקרה או במתכוון), אפשר כבר למצוא בתאריך יציאת אלבום הבכורה של דיויד בואי – ה 1 ביוני 1967, התאריך בו יצא האלבום החשוב של הביטלס Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band. ב 68 בואי כחלק משלישית The Feathers שכללה גם את הרמיוני חברתו לאותה תקופה, מבצעים את Strawberry Fields Forever כחלק מרפרטואר ההופעות שלהם. במופע קברט שביצע בואי ב 68 הוא כלל את When I’m Sixty Four שאולי בהשראתו כתב והקליט שיר בשם דומה When I’m Five. ב 1970 בואי בגלגול הרוק המתקדם שלו יחד עם להקת The Hype (שכוללת את טוני ויסקונטי בבס ומיק רונסון בגיטרה) מבצעים בהופעה קאבר לשיר החדש של לנון Instant Karma. לנון שאותו העריץ בואי יותר מכל חברי הביטלס הוזכר כבר באופן מפורש בשיר Life On Mars שיצא באלבום המופת Hunky Dory בשנת 71. Now the workers have struck for fame ‘Cause Lennon’s on sale again כזיגי סטארדסט – דמות הרוקר אליה נכנס בואי בין השנים 72-73 ושיחרר 2 אלבומי מופת איתה The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars ו Aladdin Sane, היה מבצע בואי בהופעות את This Boy של הביטלס. את רינגו אפשר לראות מפציע בחדר ההלבשה של בואי בסרט הדוקומנטרי Ziggy Stardust and the Spiders from Mars שמתעד את ההופעה האחרונה של זיגי אי פעם, בהאמרסמית’ אודאון, בה מכריז בואי שזוהי ההופעה האחרונה של זיגי ובעצם על מותו. ב 74 במהלך סיבוב ההופעות של Dark Horse פוגש ג’ורג’ הריסון את דיויד בואי. בראיון שנערך באותה שנה (משותף לו וללנון אגב) מספר הריסון: “פגשתי את דיוויד בואי. דייויד באווי (כך ביטא הריסון את שמו בראיון) , אלה היו המילים שלי, ואני מקווה שהוא לא נעלב מזה. משכתי את הכובע מעל עיניו ואמרתי, ‘מה שלומך, נחמד לפגוש אותך האם איכפת לך אם אסתכל בך, לראות מי אתה כי ראיתי רק את התמונות המטומטמות האלה שלך.” כלומר, כל תמונה שראיתי בחייו של דייויד בואי, או אלטון ג’ון, הם פשוט נראים לי מטופשים … אני רוצה לראות מי האדם”. “זיגי” עם מקרטני באלבום Young Americans של בואי מ 75, אלבום בו בואי מחליף את הפומפוזיות של זיגי סטארדסט במוזיקת הסול וה R&B, מוזכרת שורה מתוך A Day in the Life של הביטלס בשיר הנושא: …I heard the news today, oh boy באלבום הזה לנון משתתף בהקלטת 2 שירים : קאבר של Across the Universes של הביטלס ועוד שיר חדש Fame בו לנון כבר היה שותף לכתיבה ושהפך לשיר הראשון (!) של בואי שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. לנון כנראה לא ממש רצה להירשם כשותף בכתיבה, אבל בואי התעקש, בכל זאת הקרדיט ‘בואי/ לנון’ לא יכול להזיק. (גם קרלוס אלומר הגיטריסט של בואי רשום כשותף בכתיבת השיר). הקשר בין לנון לבואי נוצר בתקופת סוף השבוע האבוד של לנון בלוס אנג’לס במסיבה שאירגנה אליזבת’ טיילור. בואי סיפר: “היינו בלוס אנג’לס, ולילה אחד היתה מסיבה שאליה הוזמנו ג’ון ואני. אני חושב שהיינו מנומסים זה לזה, אמנם היו רק כמה שנים בינינו, אבל ברוקנ’רול זה שונת דור. אז ג’ון אמר במבטא ליברפולי: “אה, הנה בא עוד אחד חדש.” ואני חושב “זה ג’ון לנון אני לא יודע מה להגיד, אל תזכיר את הביטלס, אתה תיראה ממש מטומטם”. והוא אמר, “שלום, דייב.” ואני אמרתי, “יש לי את כל מה שהוצאת – חוץ מהביטלס”. הם נפגשים גם בטקס פרסי הגראמי לשנת 75 כששניהם ממעניקי הפרסים. 1975 טקס חלוקת פרסי הגראמי. קטע משעשע מתוך הטקס שלא ממש קשור לדיוויד בואי אבל בכל זאת, לנון ופול סיימון מעניקים פרס בקטגוריית תקליט השנה ומציגים את עצמם: ‘אני ג’ון ונהגתי לנגן עם הפרטנר שלי פול’, ‘אני פול ונהגתי לנגן עם הפרטנר שלי ארט’. ב 1975, מבצע דיויד בואי עם הזמרת שר מחרוזת של שירים בתכנית טלויזיה בארה”ב ובה משולב גם השיר Day Tripper. בצירוף מקרים מוזר, טוני ויסקונטי חברו של דיויד בואי שהפיק את אלבומיו החשובים של בואי נישא למרי הופקינס – בת טיפוחיו של מקרטני בלייבל אפל ולאחר מכן היה נשוי למיי פנג שליוותה את לנון כבת זותו במהלך “סוף השבוע האבוד”. דרכם של ויסקונטי ומקרטני יצטלבו גם כן כהוא יקבל את האחריות על התזמורים באלבומו המצליח ביותר של מקרטני Band on the Run – ללא קרדיט כמובן. בדצמבר 1980, בואי מופיע בתפקיד ג’ון מריק, במחזה על חייו של “איש הפיל” בברודווי. מעריץ שמגיע לראות את המחזה באותו זמן היה מארק דיוויד צ’פמן שצפה בהצגה כמה ימים לפני שרצח את לנון. בזמן הרצח עצמו ב -8 בדצמבר 1980, במרחק של כמה רחובות משם, דייוויד בואי כיכב ב”איש הפיל”. על פי המשטרה בואי היה הבא בתור ברשימה של צ’פמן. לצ’פמן היה כרטיס למושב הקדמי ל “איש הפיל” בלילה הבא. גם ג’ון ויוקו היו אמורים לשבת בשורה הראשונה ולכן בלילה שלאחר מותו של ג’ון היו שלושה מושבים ריקים בשורה הראשונה. בואי סיפר: “אני לא יכול להגיד לך כמה קשה היה להמשיך. כמעט לא הצלחתי לעבור את ההצגה”. בואי המוזעזע, מוריד פרופיל ומתרחק מעין הציבור בשלוש השנים הבאות. ב 8 לדצמבר 83, במהלך הופעה בהונג קונג, מתיישב בואי על הבמה ומקדיש את השיר Imagine ללנון. וזו חלק מההקדמה שלו לשיר: “כתבתי את השיר [fame] עם ג’ון לנון.שאלתי את ג’ון יום אחד – איך אתה כותב שירים? הוא ענה: זה קל. אתה אומר מה שאתה מתכוון אליו, ושם לזה קצב. ומה אתה חושב על סוג הרוקנ’רול שאני עושה? הוא אמר: זה נהדר אבל זה רק רוקנ’רול עם ליפסטיק…” ב 1989 מקליט בואי 2 שירים של לנון – שניהם מאלבום הבכורה האגדי של לנון Plastic Ono Band שיצא ב 1970. את Mother מקליט בואי עבור אלבום מחווה ללנון שיזמה יוקו אונו – האלבום אגב נגנז ולא יצא מעולם. את Working Class Hero משבץ בואי באלבום הבכורה של להקתו החדשה Tin Machine אלו המילים שפרסמה יוקו אונו לאחר מותו של בואי: “ג’ון ודיויד כיבדו זה את זה. הם היו מתאימים היטב באינטלקט וכשרון. מאחר שלג’ון ולי היו מעט מאוד חברים, הרגשנו שדיויד הוא קרוב משפחה. אחרי שג’ון מת, דייוויד תמיד היה שם בשביל שון ובשבילי. כאשר שון היה בפנימייה בשווייץ, היה דיויד לוקח אותו למוזיאונים ונותן לו להסתובב באולפן ההקלטות שלו בז’נבה. עבור שון, הוא איבד דמות אב אחרת. יהיה לו קשה, אני יודעת. אבל יש לנו כמה זיכרונות מתוקים שיישארו איתנו לנצח”. באלבום Heathen של בואי מ 2002, אפשר למצוא התכתבות של בואי עם God של לנון. לנון ב God ,כחלק מתהליך ההבראה שלו וההתנתקות מהעבר נותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו ובין השאר מצהיר I don’t believe in Beatles. בואי בשיר Afraid (שלדעתי גם מתכתב עם Scared של לנון) מחזיר תשובה לחברו: I Believe in Beatles. ישנם מקורות הטוענים שהשיר Everyone Says Hi מתוך Heathen של בואי הוקדש להריסון שנפטר כשנה לפני כן. באלבום הבא של בואי Reality, האחרון לפני העלמותו של בואי מהעין הציבורית לכמעט עשור, מקליט בואי גרסת כיסוי לשיר של ג’ורג’ הריסון Try Some,Buy Some מתוך האלבום של הריסון Living in the Material World. בואי אגב טען שהוא בחר את השיר כי הוא חשב שהוא של רוני ספקטור (אשתו של המפיק פיל ספקטור) – מכיוון שהריסון שלא הצליח להכניס את השיר ל All things must pass – אלבום המופת שלו , נתן את השיר לרוני כמחווה לפיל ספקטור שהפיק את האלבום המשולש. באלבום הבא של הריסון השיר כבר נכנס. אני כל כך אוהב את בואי והביטלס ואין לי איך לסיים אלא עם הספדו של מקרטני לבואי שמצליח לדייק את מה שאני מרגיש. “אלו חדשות עצובות מאוד להתעורר אליהם בבוקר הגשום הזה. דיויד היה כוכב גדול ואני אוצר את הרגעים שהיו לנו יחד. המוסיקה שלו שיחקה תפקיד חזק מאוד בהיסטוריה המוסיקלית הבריטית ואני גאה לחשוב על ההשפעה העצומה שיש לו על אנשים בכל רחבי העולם. אני שולח אהדה עמוקה למשפחתו ותמיד אזכור את הצחוק הגדול שהיה לנו במשך השנים. הכוכב שלו יזרח בשמים לנצח”. מקרטני ובואי בתמונה מהלייב אד 1985

ב 11 בספטמבר 1963, נכנסים הביטלס ליום ההקלטות הראשון עבור האלבום הבא שלהם, השני במספר. הביטלס מתחילים בשצף קצף לעבוד על 5 שירים באותו היום בניהם השיר הראשון שג’ורג’ הריסון כותב לאלבום של הביטלס, Don’t Bother Me. “כתבתי אותו במלון בבורנמות’, שם ניגנו בקיץ 1963, כתרגיל כדי לראות אם אוכל לכתוב שיר. הייתי חולה במיטה. אני לא חושב שזה שיר טוב במיוחד; זה לא ממש שיר בכלל. אבל לפחות זה הראה לי שכל מה שאני צריך לעשות זה להמשיך לכתוב ואולי בסופו של דבר אני אכתוב משהו טוב.” השיר אכן נכתב באוגוסט 63 במהלך סיבוב ההופעות של הביטלס בבורנמות’, כשג’ורג’ היה חולה ושהה בחדרו במלון. הוא לקח את הגיטרה, הפעיל מכשיר הקלטה וניסה לחבר שיר או מנגינה משל עצמו. את הנסיונות ובעצם חבלי הלידה של Don’t Bother Me אפשר לשמוע בלינק הבא: הקטע הראשון באמת שהריסון היה שותף לכתיבתו היה בעצם נעימה בסגנון ה Shadows שנקראה איך לא Cry for a Shadow. הקרדיט לנעימה הזו רשום על שמו של הריסון יחד עם ג’ון לנון והיא הוקלטה במהלך הסשנים עם טוני שרידן בהמבורג. ביל הארי, עיתונאי המוזיקה הליברפולי שהיה גם חברם הטוב של הביטלס טען כי הוא זה ששכנע את הריסון לכתוב את השיר הבא שלו מאחר והוא ממש אהב את Cry for a Shadow. מקרטני סיפר: “הרבה מהבנות היו מטורפות עליו, אז תמיד רצינו לתת לו לפחות שיר אחד. ואז התחיל ג’ורג’ לחשוב: ‘למה אתם צריכים לכתוב את השירים שלי?’ והוא התחיל לכתוב בעצמו. היתה אפשרות לכלול את ג’ורג’ בצוות כתיבת השירים. ג’ון ואני באמת דיברנו על זה ושאלנו את עצמנו פעם אחת “בלי להיות מרושעים מדי לג’ורג’, האם שלושה מאיתנו יכתבו או שמוטב שנשמור את זה פשוט יותר ? החלטנו שאנחנו פשוט נשמור על צוות מצומצם של שנינו”. אוגוסט 63, הביטלס בבורנמות’ הגרסה שג’ורג’ פשוט הרגיש כי הצמד לנון ומקרטני לבסוף יצליח גם בלעדיו, קיבלה חיזוק כשמסתבר שלא רק את השיר כתב ג’ורג’ באותה תקופת דכדוך במלון אלא גם מכתב (שנמכר לפני כמה חודשים במכירה פומבית), בו כותב ג’ורג’ לאסטריד קירשהר – החברה הטובה מהמבורג ובת זוגתו של סטיוארט סטטקליף ז”ל, על כמה הוא חושש שהביטלס יצליחו ולנון ומקרטני יתעשרו והוא יזנח מאחור. כשלושה חודשים לפני כן במאי 63, מבלים רינגו, פול וג’ורג’ יחד אם אסטריד וקלאוס פורמן בטנריף שבאיים הקנרים בזמן שג’ון מבלה עם בריאן בטרמולינוס שבספרד. בתמונות מטנריף שחלקם צולמו על ידי אסטריד, נראה ג’ורג’ קרוב מאוד אליה ולכן פנייתו אליה במצוקתו לא מפתיעה. התמונות הללו מרתקות ומראות את הביטלס בתמונות אוטנתיות רגע לפני פריצת הביטלמניה. ג’ורג’ והחברה הטובה אסטריד שלושת הביטלס בטנריף שלושת הביטלס בטנריף עם אסטריד מאמצים ראשונים להקלטת השיר נעשים כאמור ב 11 לספטמבר 63 ביום ההקלטות הראשון לאלבום With the Beatles מוקלטים 7 לשיר כשהוא האחרון באג’נדת ההקלטה לאותו היום. ההקלטות לא מתחברות להם לכדי שיר הומוגני ולכן הביטלס מחליטים לסגור את היום ולהמשיך ולעבוד עליו למחרת. יום ההקלטות הראשון של With the Beatles – ה 11 בספטמבר 63. למחרת מגיע גם בראין אפשטיין לאולפן על מנת לבקש מהביטלס להקליט מסר למעריצים באוסטרליה לפני תחילת ההקלטות. בריאן אירגן לביטלס סיבוב הופעות באוסטרליה ביוני 1964, ומכיוון שהפופלריות שלהם שם עלתה בהתמדה, החליט בריאן שיהיה זה נכון להקליט סדרה של מסרים מהלהקה למעריצים שם על מנת שישודרו ברדיו האוסטרלי עד לבואם של הביטלס. וזה מה שהוקלט עבור הרדיו האוסטרלי באותו היום כששלושה מ 4 המסרים שהוקלטו ממוענים לבוב רוג’רס שדרן ברדיו האוסטרלי (בתחנת סידני 2SM אם אתם ממש מתעקשים), והרביעי היה מסר כללי שהיה ממוען לשאר התחנות. ההקלטות ממשיכות אחר כך כשהשיר שפותחים איתו הביטלס את היום היה שארית מההקלטות ב 11 בפברואר באותה שנה שלא נכנסה לאלבום הראשון בשם Hold Me Tight. לאחר מכן הביטלס מקליטים בעצם מחדש את Don’t Bother Me בעשרה טייקים חדשים שמתוייגים כטייקים 10-19. לאחר שהוקלט הטרק הבסיסי, מקליט הריסון קולות שמוכפלים. לנון מקרטני וסטאר מוסיפים עוד כלי הקשה שונים כשמקרטני על קלאווה שזהו כלי הקשה קובני שמכיל שני מקלות שמקישים בהם זה בזה ורינגו מנגן בדרבוקה. יום ההקלטות השני. הנה טייק 10 עד 13. טייק 10 מסתיים עם ג’ורג’ הריסון מפזם rock n’ roll now… זוהי התוצאה הסופית: השיר כאמור יצא באלבום With the Beatles ואף שובץ בקטע מהסרט הראשון של הלהקה, בסצינת הריקודים במועדון.

כפי שהבטחנו, היום אנו מפרסמים את חלקו השני של המאמר החשוב של מיקאל גילמור שהתפרסם ברולינג סטון ב 2009. תקציר הפרק הקודם: היה לנו טוב, נהיה לנו רע… לבסוף הגיע הריסון לנקודת שבירה. מוקדם אחר הצהריים של ה -10 בינואר, הריסון ולנון נכנסו לקרב שהיה עליהם להכחיש מאוחר יותר (אף על פי שג’ורג’ מרטין אמר לביוגרפר של לנון פיליפ נורמן שהוויכוח אכן נעשה פיזי, אבל “הושתק אחר כך”). הרגעים של העימות הזה הם בין המעטים שהבמאי של Let it be לידזי-הוג לא היה מסוגל ללכוד למען הדורות הבאים. הוא כן, עם זאת, מצליח לצלם את הריסון מתכוון כנראה לעזוב את הביטלס. “אני מסתלק מכאן” אמר וארז את הגיטרה. “שימו מודעה בעיתון ותקבלו מישהו. נתראה במועדונים”. מקרטני וסטאר נראו מזועזעים, אבל לנון היה חסר מנוחה, והתחיל לנגן גרסה של “A Quick One, While He’s Away” של The Who, ולעג למצוקתו של הריסון. מאוחר יותר באותו יום, אונו תופסת את המקום של ג’ורג’, מרימה מיקרופון ומשגרת לאוויר בלוז ללא מילים, הביטלס הנותרים מצטרפים, הם לא בטוחים מה עוד לעשות אם הם רוצים לשמור על לנון גם כן. (זוהי למעשה, הופעה מדהימה למדי). מאוחר יותר באותו יום הציע לנון לגייס את אריק קלפטון כדי להחליף את הריסון: “ג’ורג’ עוזב, האם אנחנו רוצים להמשיך את הביטלס?”. ביום ראשון, ה- 12 בינואר, נפגשו כל ארבעת הביטלס בביתו של סטאר כדי לנסות לפתור את חילוקי הדיעות ביניהם, אבל כאשר אונו התעקשה לדבר בשמו של לנון, הריסון נוטש. הביטלס הגיעו לבסוף להסכמה כעבור ימים אחדים, אבל הריסון הטיל תנאים נוקשים: לא עוד דיבורים על קונצרטים חיים גדולים, ולא עוד עבודה באולפני טווינקאם. אבל אונו תשאר נוכחת בכל הפגישות, לצד ג’ון. “יוקו רק רוצה להתקבל”, אמר לנון. “היא רוצה להיות אחת מאיתנו”. כשסטאר השיב, “היא לא ביטל, ג’ון, והיא לעולם לא תהיה, “התעקש לנון, “יוקו הוא חלק ממני עכשיו, אנחנו ג’ון ויוקו, אנחנו ביחד.” כמעט שבועיים אחרי העזיבה של ג’ורג’, הביטלס חוזרים לנגן, הפעם באולפן במרתף של מטה חברת אפל של הביטלס בסאווייל רואו. באותו יום, הריסון הביא את האורגניסט בילי פרסטון שהביטלס פגשו בהמבורג, גרמניה, ב -1962, אחר כך הוא ניגן גם עם סם קוק וריי צ’רלס. פרסטון ניגן בפגישות הנותרות, וכישורי האילתורים המקצועיים שלו הביאו מכובדות שכל כך נדרשה לימי החזרות האחרונים. לנון מצא את פרסטון כה חיוני, עד שרצה להוסיף אותו מיד כחבר נאמן וחבר בלהקה, הביטל החמישי. תגובתו של מקרטני היתה נחושה. “זה מספיק גרוע עם ארבעה, “אמר. הזמן אזל, סטאר נאלץ להתחיל לצלם את The Magic Christian בתוך ימים, ובסוף ינואר לא היה עוד זמן לתכנן הופעה בכל מקום שירצו. ובכל זאת, הביטלס ולינדזי-הוג רצו לסיים את הסרט שהם התחילו, וב -29 בינואר, מישהו – כמה אומרים שזה היה רינגו, אחרים טוענים שזה היה פול או אפילו לינדזי הוג – הציע הופעה למחרת אחר הצהריים על הגג של המשרדים של אפל. למחרת אחר הצהריים, כשהמתינו בחדר המדרגות ממש מתחת לגג, הריסון וסטאר לא היו בטוחים שהם רוצים לעשות את המיזם, אבל ברגע האחרון אמר לנון, “אוי, לעזאזל, בוא נעשה את זה, ” הלהקה בליווי פרסטון עלו על הבמה המאולתרת, משקיפים על אזור החייטות של לונדון. זה היה מופע הביטלס הראשון מאז אוגוסט 1966, וזה יהיה האחרון שלהם. הוא היה גם הטוב ביותר מבין כולם, מה שמעיד הרבה על הכוח הקולקטיבי של המוזיקאים שהם והכריזמה שהם טיפחו במהלך השנים, כזו שאפילו האשמות הדדיות לא יכולות להרוס. כשניגנו כמעט שעה בקור העז, מנצחים את האינסטינקטים של חוסר ההתאמה בניהם, לנון ומקרטני מחליפים חיוכים בניהם בכל דקה, ואז מתבררת לה האמת: הביטלס היו בקרבה אמיתית – משפחה משותפת והיסטוריה והם דיברו בשפה שלעולם לא ישכחו. אבל הרגעים האלה לא הספיקו כדי להציל את מה שעומד לקרות. לפי הדיווחים, הקרב הקודם בין הריסון ללנון התחיל על ציטוט של לנון למאמר שפורסם בעיתון בתחילת ינואר, שבו הוא אמר שאם אפל תמשיך להפסיד כסף בקצב הנוכחי, הוא – ולפיכך הביטלס – יפשוטו את הרגל עד אמצע השנה. זו היתה אולי הגזמה, אבל אפל למעשה יצאה מכלל שליטה, וגם הריסון וגם מקרטני לא אהבו שלנון מפיץ את החדשות החוצה. כתוצאה מכל החתמות האמנים, והמחיר של רכישת הבניין בסאווייל רואו ובתוספת משכורות גבוהות לחברים ומנהלים, ההוצאות של אפל מרקיעות שחקים. כמו כל חברי הביטלס, מקרטני היה דירקטור באפל, אבל בשנה הראשונה המכריעה של החברה, הוא היה היחיד שבאמת התעניין יומיומית בעסק. (הריסון, שהיה תמיד החמוץ ביותר על כל דבר, סיפר למקורבים ששנא את אפל ואת “החדרים מלאי המטורפים … וכל מיני אורחים”) באותם חודשים ראשונים ניסה מקרטני לבלום את הוצאות החברה, אבל הוא נתקל בההתנגדות של הביטלס; הם לא היו בעלי תפיסה אמיתית של המציאות הכלכלית, שכן הם פשוט ביזבזו את מה שהם היו צריכים, ואפל שילמה את החשבונות. כאשר פול הזהיר אותם מפני הבעיות הכלכליות, הוא התעמת עם הדעה שלהם כי דאגה על ענייני כסף היא מערכת מחשבתית מיושנת. “מה שאמרתי להם היה מבחינתם כמו בגידה”, אמר. “זה היה דבר לא קומוניסטי לעשות … וכל מה שאמרתי נראה לא בסדר.” מקרטני נזכר בניסיון להזהיר את לנון שביזבז יותר מכולם, “אמרתי, “תראה, ג’ון, זה נכון אני צודק”, והוא אמר, ‘אתה תמיד צודק, נכון?’ “. העניינים הגיעו לבסוף לנקודה קריטית כאשר רואה החשבון התפטר, והותיר אחריו מזכר בוטה: “הכספים האישיים שלכם נמצאים בבלגן”. שניהם מקרטני ולנון הרגישו עכשיו שאפל צריכה יד חזקה – שאולי הגיע הזמן שהביטלס יעסיקו מנהל חדש. הם פנו לאנשי כספים וליועצים שונים, ומקרטני האמין עד מהרה כי מצא את הפתרון האידיאלי: אביה של לינדה איסטמן, לי ואחיה, ג’ון, היו עורכי דין מניו יורק המתמחים בייצוג אמנים. מקרטני האמין שהאיסטמנים מסוגלים לנהל את אפל ולשמור על ההון של הלהקה, אבל שאר הביטלס היו סקפטים. כל השלושה הרגישו שמקרטני כבר השפיע מספיק על גורלה של הלהקה, והם לא רצו שחוקריו הפוטנציאליים יפקחו גם על עסקיהם שלהם. ג’ון, בפרט, חשב שהוא לא יכול להרשות לשותפו יד כה רחבה. במשך שנים חיפש רואה החשבון הניו יורקי אלן קליין נקודת כניסה לביטלס. כאדם נוקשה וחרוץ, קליין היה ידוע במציאת תמלוגים אבודים למוזיקאים, הוא ניהל את הזמר סם קוק לפני מותו. הוא היה המנהל העסקי של להקות אנגליות כמו Herman’s Hermits, דונובן והאבנים המתגלגלות. עם זאת, לקליין היה גם מוניטין של אתיקה מפוקפקת והיה תחת חקירה של הרשויות הפיננסיות בארה”ב. עם זאת, יותר מכל, הוא רצה את הביטלס. הוא הציע פעם לעזור לבריאן אפשטיין להפוך את הלהקה לגדולה יותר, אבל אפשטיין סירב אפילו ללחוץ את ידו של קליין. לאחר שקרא את ציטוטיו של לנון על הביטלס בעיתון, הסתכן קליין בהתרוששות והצליח לשכנע את פיטר בראון – מנהל אפל, להסכים להכרות רשמית עם לנון. ב -28 בינואר 1969, יומיים לפני הופעת הגג של הביטלס, קליין פגש את לנון ואת אונו במלון בלונדון והקסים את שניהם. הוא הכיר את המוסיקה של הביטלס היטב – והוא ידע איך להגיע אל לנון: הוא שיבח את תרומתו המיוחדת של לנון לשירים שונים, והבטיח את מעמדה של אונו כאמנית בזכות עצמה. לא פחות חשוב, קליין שכנע את לנון שיש להם רגישות דומה – שניהם גברים שעשו את דרכם בעולם קשה. בסוף הערב ג’ון ויוקו נשבו בקסמו: לנון וקליין חתמו על מכתב הסכמה, ולנון הודיע למחרת ל- EMI ולביטלס. “לא אכפת לי מה מישהו אחר רוצה, “אמר לנון. “אבל אני רוצה את אלן קליין בשבילי”. זהו התחיל את התבערה שהרגה את הביטלס. מקרטני עדיין ניסה לקדם את לי וג’ון איסטמן כדי לייצג את האינטרסים של הלהקה, וקבע פגישה לכל השחקנים המרכזיים. אבל אלן קליין הפך את המפגש למלכודת, וצד את לי איסטמן, כשהוא מאשים אותו בעיקר על היותו יהודי חשאי (איסטמן נטש את שם משפחתו אפשטיין שנים קודם לכן), ולנון הצטרף אליו. לבסוף התפרץ איסטמן בזעם וקרא לקליין “מכרסם”. ואז הוא ומקרטני עזבו את הפגישה. “לא הייתי נותן [לאיסטמן] להתקרב אלי”, אמר לנון לרולינג סטון ב -1970. “לא הייתי נותן לחיה מזוינת שכזאת להתקרב אלי עם שכל שכזה”. ככל שקליין התנהג גרוע יותר, וככל שאיסטמן פקפק באופיו, כך הלכו והפכו לנון ואונו למצילים של הביטלס והריסון וסטאר הסכימו במהרה. “כיוון שכולנו היינו מליברפול, “אמר הריסון באמצע שנות התשעים, “היינו מעדיפים אנשים שהיו אנשי רחוב. לי איסטמן היה טיפוס Class consciousness (ביטוי מהמרקסיזם) וכמו שג’ון הלך עם קליין, זה היה הרבה יותר קל גם אם נלך יחד אתו”. וזאת אף על פי שמיק ג’אגר, שכבר לא סמך עוד על קליין, ניסה להניא את הביטלס – “אל תתקרבו אליו”, “כתב מכתב למקרטני – אך ללא הועיל. מחלוקת זו הגיעה בזמן הגרוע ביותר עבור הביטלס, כאשר הכל קרה מהר מדי. בתוך חודשים ספורים, הביטלס איבדו את ההזדמנות שלהם להשתלט על חברת הניהול לשעבר של בריאן אפשטיין (NEMS) (פספוס שעלה להם הון), ובאופן מכריע יותר, לנון ומקרטני איבדו את הזכויות ב Northern Songs, המו”ל של המוזיקה שלהם. במהלך כל זה נישא מקרטני ללינדה איסטמן ב -12 במרץ 1969, ולנון ואונו נישאו ב -20 במרץ בגיברלטר. בנוסף, באותו היום שבו התרחשה חתונתו של מקרטני, הריסון ואשתו, פטי, נעצרו בשל אחזקת מריחואנה (לנון ואונו נעצרו באשמה דומה על ידי אותו קצין משטרה חודשים קודם לכן, וההשפעה של המקרה השפיעה על חייו של לנון במשך שנים). קליין לא הועיל בכל הכישלונות העסקיים, למרות הבטחותיו, ובכל זאת נותרו לנון, הריסון וסטאר תומכים בו. בערב ה- 9 במאי 1969, בהקלטה באולפני Olympic Sound Studios, חיכה אלן קליין בחוץ, בעוד שלנון, הריסון וסטאר, לפי בקשתו, דורשים ממקרטני לחתום על הסכם ניהול של שלוש שנים עם קליין במיידי. מקרטני לא עשה זאת. הוא אמר לאחרים כי 20 אחוזים דמי ניהול של קליין הם גבוהים מדי, אבל למען האמת הוא פשוט לא יכל להשלים עם המציאות של אלן קליין כמנהל של הביטלס. האחרים התרגזו, אבל מקרטני החזיק מעמד. “כפי שראיתי את זה, הייתי צריך להציל את ההון של הביטלס,” אמר. “הם אמרו, ‘אוי, לעזאזל!’ וכולם נטשו והותירו אותי לבדי באולפנים”. זה היה למעשה קרב בין לנון למקרטני; אלה היו 2 גברים שנועדו לנצח ולא יכלו להרשות לעצמם להפסיד. מקרטני נכנע בסופו של דבר, אם כי עם תחבולה נאה: כאשר הביטלס חתמו על החוזה עם קליין, מקרטני סירב לחתום על המסמך. קליין והאחרים לא חשבו שזה משנה – לביטלס היתה הבנה של הרוב קובע, אבל באותו רגע של מחלוקת, פול מקרטני עשה את התרגיל המבריק היחיד שמישהו מהם השלים במהלך המשחק הסופי של הביטלס: על ידי אי חתימתו, מקרטני שיכנע מאוחר יותר את בית המשפט שהוא כבר לא היה מחויב להתקשר עם הביטלס ומעולם לא היה קשור לקליין. אבל בשלב זה, מקרטני איבד את לבו עבור אפל, החברה אשר נבעה במידה רבה מן החזון שלו. למעשה, עכשיו הוא שנא את המקום, והפסיק לבקר במשרדי סאוויל רואו. כאשר מקרטני ניסה להגיע לקליין, המנהל של הביטלס סירב לפעמים לענות לשיחה. “תגידי לו להתקשר שוב ביום שני, “אמר קליין לפקידת הקבלה שלו. למרות הייסורים של מפגשי “Get Back”, הביטלס התאוששו כדי ליצור אלבום נוסף. המיתוס לאחר מכן היה כי הביטלס ידעו שהם מסיימים ורצו לעשות סוף ראוי למוניטין שלהם, אבל האמת היא, לא משנה מה היו הצרות שלהם, הביטלס עדיין אהבו את המוזיקה שהם עשו יחד, גם אם הם לא אהבו אחד את השני. הם כבר הקליטו לסירוגין מאז המפגשים בינואר, והפיקו את “הבלדה של ג’ון ויוקו” (עם לנון ומקרטני בלבד) ועם “old brown shoe” של הריסון (עם הלהקה המלאה). מקרטני שכנע את ג’ורג’ מרטין לחזור להנהלת ההפקה וגם החזיר את ג’ף אמריק תחת הבטחות כי הביטלס יתנו את ההתנהגות הטובה ביותר שלהם. לנון נאלץ לעכב את הגעתו לפגישות לאחר תאונת דרכים שהוא אונו, בנו גיוליאן ובתה של אונו, קיוקו היו מעורבים בה ב- 1 ביולי 1969. כאשר הגיע לנון לאבי רוד, היתה לו מיטה שהיתה מותקנת על רצפת האולפן, אשתו יכולה לנוח ולהציע פרשנות. אף אחד מהביטלס האחרים לא העז למחות. “שלושתם היו קצת מפוחדים ממנו”, נזכר הטכנאי ב EMI פיל מקדונלד. “ג’ון היה דמות חזקה, במיוחד עם יוקו – ממש כוח כפול”. עדיין היו חילוקי דעות, כולל לנון שהתפרץ לביתו של מקרטני יום אחד, כשפול החמיץ סשן באולפן, וצעק בזעם כשהוא שובר תמונה שהוא עצמו נתן למקרטני. בנקודה אחרת, ג’ון רצה ששירים שלו ושל פול יופרדו לצדדים נפרדים של אלבום הויניל. בסופו של דבר הושגה פשרה – רוב השירים העצמאיים נמצאים בצד אחד, והסוויטה (הידועה בשם “הענקית”) בצידו השני. לא פחות מכך, הריסון נהנה סוף סוף מגילוי בולט, כאשר שני התרומות שלו, “Something” ו”Here Comes the Sun“, הוכרו כיצירות הטובות ביותר שהקליטו הביטלס בקיץ 1969. האלבום שהתקבל, Abbey Road , סיפקה תצוגה גורפת של כוחות בוגרים של הלהקה ואת נקודת המבט שלה על ההיסטוריה שלה, אם הביטלס התכוונו לכך או לא. לנון כינה אותו אחר כך “משהו חלקלק” שמקרטני עיצב “כדי לשמר את המיתוס”, אבל ללנון היה הרגל לא להעריך עומק של אף אחד מלבד שלו עצמו. מקרטני צפה בביטלס שמתפרקים, והוא התאבל על כך. הוא דיבר על החלקים הסוגרים את האלבום בסוויטה של אבי רוד עם בארי מיילס, בספר “many years from now”, שם אומר מקרטני, “אני בדרך כלל אופטימי למדי, אבל בזמנים מסוימים הדברים מוגזמים שאני פשוט לא יכול להיות אופטימי יותר וזה היה אחד מהפעמים … לשאת את המשקל הזה הרבה זמן: כמו לנצח, לזה התכוונתי “. כאשר שוחרר Abbey Road ב -26 בספטמבר, החברות של הביטלס הסתיימה למעשה. ב -13 בספטמבר הופיעו ג’ון לנון ויוקו אונו בטורונטו, עם להקה מאולתרת שכללה את אריק קלפטון, והחוויה שכנעה את לנון שהוא כבר לא מסוגל לעמוד בגבולות הלהקה הישנה שלו. שבוע לאחר מכן, במהלך פגישה באפל – עם קליין, הביטלס ואונו – מקרטני ניסה שוב לשכנע את חברי הלהקה שלו לצאת לסיבוב הופעות ולחזור לבמה. “בוא נחזור אל למשבצת הראשונה ונזכור מה אנחנו בכלל”, אמר להם. לנון השיב: “אני חושב שאתה מטומטם, לא התכוונתי לספר לך, אבל אני מפרק את הלהקה, זה מרגיש טוב, זה מרגיש כמו גירושין”. האנשים בחדר לא ידעו אם להיות מזועזעים או לקחת את מה שאמר לנון כהפגנה נוספת של גבורה. אף אחד – כולל אונו – לא ידע שזה יקרה ביום הזה. “הלסתות שלנו נשמטו “, אמר מקרטני. לשם שינוי, מקרטני וקליין היו תמימי דעים: הם שיכנעו את לנון לדחות כל הודעה לפחות במשך חודשיים. קליין בדיוק סיים עסקה חדשה שזיכתה את הביטלס בעלייה משמעותית בשיעורי התמלוגים, והוא לא רצה להפחיד את EMI עם הידיעה שהלהקה נפרדת. בנוסף לכך, הן קליין והן מקרטני האמינו שלנון עשוי לשקול מחדש; זה לא היה נדיר בשבילו לנוע בין הקצוות. אבל אונו ידעה טוב יותר, והיא היתה אומללה כמו כל אחד אחר באותו הרגע. “יצאנו למכונית”, היא סיפרה אחר כך לפיליפ נורמן, “והוא פנה אלי ואמר, ‘זהו עם הביטלס, מעכשיו זו רק את – בסדר?’ חשבתי, ‘אלוהים, שלושת הבחורים האלה היו אלה ששיעשעו אותו כל כך הרבה זמן, עכשיו אני צריכה להיות זו שתיקח את העומס “. לנון שלח איתותים מעורבים בחודשים שלאחר מכן. בציטוטים ל”רולינג סטון “ו”ניו מוסיקל אקספרס” בתחילת 1970, אמר לנון שהביטלס עשויים להקליט שוב ועשויים להופיע בפסטיבל השלום בקיץ בקנדה. גם הריסון דיבר על טור חדש של הביטלס. “זה בטח יהיה כמו לידה מחדש לכולנו”, אמר לנון. אבל מקרטני הרגיש עכשיו מרוסק. הלהקה – החיים שהוא היה חלק מהם מאז שהיה בן 15 – נותקה ממנו. “ג’ון מאוהב ביוקו, “אמר ל”Evening Standard” בלונדון, “הוא כבר לא מאוהב בשלושתנו”. פול נשאר בבית עם לינדה, בתה הת’ר, והתינוקת שלהם, מרי, והחל לשתות בערבים ובבוקר כאחד. הוא הפסיק לכתוב מוזיקה, ומזגו התלקח בקלות. הוא נפל לתוך דיכאון משתק, עד שלינדה לא יכלה עוד. “הנה אני … נשואה לשיכור שלא מתרחץ”, אמרה לחברה, וזאת על פי ספרו של פיטר קרלין, Paul McCartney: A Life. “אתה לא צריך קבל את החרא הזה”, אמרה לבסוף לפול. “אתה אדם בוגר.” במהלך שבוע חג המולד 1969, לקח מקרטני את עצתה של אשתו והחל לעבוד על האלבום הראשון שלו כאמן עצמאי. הוא התקשר ללנון במרץ 1970 והודיע לו שגם הוא עוזב את הביטלס. “טוב”, השיב לו שותפו הוותיק. “עכשיו שנינו קיבלנו את זה מנטלית”. כל הסיכויים להתפייסות אפסו על ידי סדרה של טעויות שלנון, קליין והריסון ביצעו בתחילת החודשים הראשונים של 1970. עד אז נערכו החומרים מההופעות והחזרות של ינואר 1969, וקליין רצה אלבום שילווה את הסרט שנקרא עכשיו Let It Be על שם שיר של מקרטני. (למרות שאבי רואד הוקלט מאוחר יותר מ”Let it be “, הוא כבר שוחרר בספטמבר 1969). גלין ג’ונס ניסה להרכיב אלבום ב -1969; פול ציין שהוא בסדר, אבל ג’ון שנא את מה ששמע. באופן אירוני, התוצאות היו קרובות מדי לחיספוס המקורי שלנון רצה במקור ,אך בראשית 1970, קליין רצה משהו מושך יותר מבחינה מסחרית. במרץ העביר לנון את הקלטות ינואר 1969 – שאותן תיאר כ”מטען חמקמק ביותר של חרא שהוקלט בצורה גרועה עם תחושה מחורבנת” – למפיק האגדי “הוול אוף סאונד”, פיל ספקטור, שהפיק את הסינגל “Instant Karma” של לנון בינואר 1970. (קליין וספקטור לא רצו את ג’ורג’ מרטין: “אני לא מחשיב אותו בליגה שלי”, “אמר ספקטור, “הוא מעבד, זה הכול”) השינויים שהביא ספקטור ל”Let it be” ניסו בעיקר לחנוק את הבלדה של מקרטני “הדרך הארוכה והמתפתלת”, עם שכבות של תזמור. (השינויים של ספקטור ב”דרך הארוכה והמתפתלת” נראו כה סוטים בשלב מסוים, שסטאר, שהשתתף בפגישה הארוכה, גרר את המפיק מהסטודיו בזרוע ונזף בו). במהלך תקופה זו, ספקטור מעולם לא התייעץ עם מקרטני על שינויים שהוא עשה, שאולי היו הכוונות של קליין ולנון. אחרי ששמע סוף סוף את המיקסים החדשים של ספקטור, ביקש מקרטני שינויים, אבל קליין אמר לו שכבר מאוחר מדי. (בסוף 2003, מקרטני וסטאר יפיקו גרסה חדשה של Let it Be …Naked ,ללא הסידורים של ספקטור והבדיחות של לנון שדחף פנימה). הפגיעה האחרונה הגיעה כאשר קליין, הריסון ולנון קבעו כי מקרטני לא יכול לשחרר את אלבום הסולו הראשון שלו ב -17 באפריל 1970, כפי שתוכנן במקור, ויאלץ לדחות את התאריך ל -4 ביוני, כדי לאפשר מקום ל “Let it Be” שתאריך יציאתו נקבע כעת ל -24 באפריל. כאשר לנון והריסון שלחו את סטאר כשליח לביתו של מקרטני כדי למסור לו מכתב על כך, הגיב מקרטני בלהט לא אופייני: בדיוק כפי שהוויכוח היה עשוי להיות פיזי, הוא זרק את רינגו מביתו. כאשר סטאר חזר, הוא הרגיש רע על מה שהם עושים לפול וביקש שיתנו לו לשמור על התאריך המקורי של האלבום שלו. הריסון ולנון הסכימו, ודחו את תאריך יציאת let it be למאי אבל הם בכל זאת התמרמרו על מקרטני. ההרגשה הפכה הדדית. “כולנו מדברים על שלום ואהבה”, אמר מקרטני לעיתון באותו זמן, “אבל באמת אנחנו לא מרגישים שלווים בכלל”. אף אחד מהם, לעומת זאת, לא צפה מה מקרטני בסופו של דבר יעשה. “לא יכולתי לתת לג’ון לשלוט במצב”, אמר אחר-כך. באפריל, כשפול הוציא את עבודת הסולו הראשונה שלו, “מקרטני”, הוא גם צרף ראיון עצמי, שבו הוא הפך כמה עניינים לפשוטים: שאלה: האם אתה מתגעגע לביטלס? תשובה: לא. שאלה: האם אתה מתכנן אלבום חדש או סינגל עם הביטלס? תשובה: לא. הרבה לפני שג’ון לנון אמר לעולם, “החלום נגמר”, סיפר פול מקרטני את החדשות. לנון לקח את הצהרת השותף שלו כהתגרות בלתי מתקבלת על הדעת. “רציתי לעשות את זה והייתי צריך לעשות את זה, “אמר לנון. “הייתי טיפש לא לעשות את זה, לא לעשות את מה שפול עשה, והוא השתמש בזה כדי למכור תקליט”. אבל הטינה היתה עמוקה יותר. הביטלס היתה במקור הלהקה של ג’ון לנון, ובלבו הוא האמין כי גורלה תלוי בו. “התחלתי את הלהקה, פירקתי אותה, זה פשוט כל כך”, הוא אמר. לנון, כך נראה, היה מוטרד מכך שמקרטני נראה כאילו הוא עזב אותו, ולא להיפך. “אני חושב שזו היתה קנאה פשוטה, “אמר פול לבארי מיילס. באותו זמן, אמר מקרטני לעיתון, “רינגו עזב ראשון, אחר כך ג’ורג’, אחר כך ג’ון, הייתי האחרון שיצא!”. סוף הביטלס, עם זאת, נכנס רק לשלב חדש ומוזר שיימשך שנים. מקרטני רצה ניתוק מוחלט מאפל – הוא לא רצה שלאלן קליין יהיה משהו להגיד על המוזיקה שלו או לחלוק את הרווחים שלו – אבל כאשר התקשר להריסון וביקש את הסכמתו להשתחרר מהסידור שלו, אמר ג’ורג’, “אתה תשאר בלייבל המזויין – הרה קרישנה!”. מקרטני כתב ללנון מכתבים ארוכים, מתחנן לעזוב את “תאגיד” הביטלס, אבל לנון נתן תשובות לא מחייבות. מקרטני איים לתבוע, וקליין צחק עליו. ב -31 בדצמבר 1970, מקרטני תבע על מנת לפזר את הביטלס. (קליין הודה מאוחר יותר שהוא נתפס לגמרי לא מוכן). שלושת הביטלס האחרים היו מאוחדים בתגובתם לבית המשפט: לא היה צורך לפרק את הלהקה – הדברים לא היו גרועים כל כך, הם עדיין יכלו ליצור מוזיקה ביחד. הבעיה היחידה היתה פול ודרכי השתלטותו”. השופט החליט כי בקשתו של מקרטני לפירוק היתה ראויה, והעביר את הרווחים הגבוהים של הביטלס לכינוס נכסים, וזאת עד שיתבררו פרטי הפרדה בניהם – הגירושין שרצה לנון. ב -1973 הסתיים החוזה של הביטלס עם קליין, הם לא חידשו אותו; נמאס להם ממנו. בקרוב, הריסון, לנון וסטאר יתבעו את המנהל הקודם שלהם (לנון הודה למראיין כי מקרטני אולי צדק כל הזמן בקשר לקליין), ובעניין נפרד מאפל, קליין נידון לחודשיים מאסר בארה”ב בגין הונאה. כאשר הסתיים הפיאסקו של קליין, הריסון אמר שלא יהיה אכפת לו להקים מחדש את הביטלס. כשהגיע הזמן שהביטלס יתכנסו ויחתמו על הפירוק הסופי לשותפות הישנה, סירב לנון להופיע. הוא היה מודאג מכך שהביטלס האחרים יקבלו כסף רב יותר ממה שהוא יקבל, ומישהו קרוב אליו באותו זמן אמר שהוא נבהל, כי פירוש הדבר שהביטלס באמת התפרקו. אולי הוא באמת לא התכוון לפרק את הלהקה אחרי הכל. אין ספק, הגחמות והזעם שלו הרסו את הלהקה. באותה פגישה שבה אמר שהוא עוזב את הביטלס, לנון ביטא שנים של ספק עצמי וחוסר שביעות רצון, והניח את הכל לרגליו של מקרטני. פול, הוא הרגיש, תמיד האפיל עליו, לוקח יותר זמן על מנת להבין את הצלילים שהוא רוצה באולפן, הוא זכה באישורים של ג’ורג’ מרטין על המלודיזם הקל שלו. וחוץ מזה, פול פשוט כתב הרבה מדי לדעתו של ג’ון. כשהגיעו לסשנים של “Magical Mystery Tour”, אמר לנון, “‘כבר היו לך חמישה או שישה שירים’, אז הייתי חושב, ‘לעזאזל, אני לא יכול לעמוד בקצב של זה’. אז לא טרחתי וחשבתי, ‘לא ממש אכפת לי’. שיכנעתי את עצמי שזה לא משנה, ולכן במשך תקופה אם לא הזמינו אותי להיות באלבום באופן אישי, אם לא אמרו לי, ‘כתוב עוד שירים כי אנחנו אוהבים את העבודה שלך’, לא נלחמתי“. אבל, הוסיף לנון, “לא היה טעם מבחינתי להוציא אותם החוצה – לא היה לי כוח להוציא אותם ולהביא אותם גם לאלבום“. זו היתה הודאה יוצאת דופן. ג’ון לנון – שעד לאבי רואד ו Let it Be, היה כותב את רוב יצירות המופת של הביטלס והגדיר את עומקיהם הגדולים ביותר – כבר לא יכול היה לחלוק את הזוהר שלו עם פול מקרטני. הביטלס יכלו לעמוד בכל המתחים שהביאה להם יוקו אונו. אולי הם סבלו את אלן קליין. אבל הביטלס לא יכלו לשרוד את ג’ון לנון. החרדה שלו היתה פשוט גדולה מדי. כך הסתיימו הביטלס, לעולם הם לא יתאספו עוד יחד בימי חייהם של האנשים הללו. לנון, הריסון וסטאר ניגנו יחד בתצורות שונות במשך השנים, אם כי רק לעתים רחוקות הם הקליטו עם מקרטני; פעם אחת, כאשר אריק קלפטון התחתן עם אשתו לשעבר של הריסון, פאטי בויד, פול, ג’ורג’ ורינגו ניגנו במשך כמה דקות מאלפות. גם פעם אחת, ג’ון ופול ניגנו מוזיקה באולפן של לוס אנג’לס ב -1974, ופול לקח תפקיד משמעותי באיחוד של ג’ון ויוקו שנפרדו באותה תקופה. לנון ומקרטני, צוות כותבי השירים החשוב ביותר בהיסטוריה, תיקנו את חברותם במרוצת השנים, אם כי הם נשארו מרוחקים, זהירים, ומעולם לא כתבו שוב יחד. לנון נרצח ב 1980. מקרטני הריסון וסטאר התאחדו שוב כביטלס באמצע שנות ה 90 כדי לנגן ולהקליט כמה שירים מהקלטות לא גמורות של לנון. הריסון מת מסרטן הריאות בשנת 2001. פול מקרטני, בסיועם של לי וג’ון איסטמן, המשיך להיות האיש העשיר ביותר בעסקי השעשועים, ולינדה מקרטני מתה מסרטן השד ב -1998. האם זה מרגיש כמו סיפור אהבה? האם האהבה מאבדת כל תוקף על איך זה נגמר? זה בהחלט יכול להיות אם כי הסופים לא בקלות מוחקים את ההיסטוריה; הם רק חותמים אותה. הסיפור של הביטלס היה תמיד גדול בהרבה מהביטלס, הן הלהקה והן הפרטים שלה: זה היה סיפור של תקופה, של דור שמגיע לאפשרויות חדשות. זה היה הסיפור של מה קורה כאשר אתה מגיע לאפשרויות האלה, ומה קורה כאשר התקוות הטובות ביותר מתפרקות. כן, זה היה סיפור אהבה – ואהבה היא כמעט אף פעם לא ברכה פשוטה. כי ככל שהביטלס אולי אהבו את השותפות שלהם, העולם סביבם אהב את זה עוד יותר. זאת היתה האהבה שיותר מכל רוממה את הביטלס, אבל גם הזיקה להם והם לא יכלו לעמוד בה. ג’ון לנון, במיוחד, הרגיש שהוא חייב לשבור את האהבה הזו, ופול מקרטני שנא לראות אותה נקרעת. אבל ברגע שזה נעשה, זה נעשה. כל מה שקרה – כל פלא – עדיין מהדהד, אבל הלבבות שגרמו לזה לקרות לא שרדו ומעולם לא התאוששו באמת מן החוויה. “זה היה כל כך מזמן“, אמר ג’ורג’ הריסון כעבור שנים. “לפעמים אני שואל את עצמי האם הייתי שם באמת או שזה היה חלום“.

היום אפרסם תרגום לכתבה מאלפת בשם “מדוע הביטלס התפרקו?”. הכתבה פורסמה במקור בספטמבר 2009 במגזין הרולינג סטון על ידי מיקאל גילמור. בגלל אורכו פיצלתי את הפוסט לשני חלקים. שווה לקחת משקה קר, להתרווח בכיסא ולהזדעזע ממה שכתוב כאן. אני הזדעזעתי. תהנו. ינואר 1969. היה קר, והביטלס ישבו על במה אדירה, אפילו קרה יותר, באולפני הסרטים של טווינקאם בלונדון, בחברת האנשים האחרונים בעולם שהם רצו להיות איתם: הביטלס. הם ניסו במשך ימים לכתוב ולערוך חזרות על חומר חדש לקראת הופעה חיה מתוכננת – הראשונה מאז אוגוסט 1966 – אבל המשימה לא התנהלה כשורה. היחידי מבין אלה שהיה להם תחושת דחיפות היה פול מקרטני. “אני לא מבין למה מישהו מכם נכנס לעסק, אם אתם לא מעוניינים? “אמר לשאר הביטלס. “בשביל מה זה?, זה לא יכול להיות בשביל הכסף., למה אתם פה? אני כאן כי אני רוצה להעמיד מופע, אבל אני לא רואה המון תמיכה מכם”. פול הביט בחבריו, חברים של שנים רבות – ג’ון לנון, ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר – והם הביטו בו בלי הבעה. כמה רגעים לאחר מכן הוא אמר, “יש רק שתי אפשרויות: אנחנו הולכים לעשות את זה או שאנחנו לא הולכים לעשות את זה, ואני רוצה החלטה, כי אני לא מעוניין לבלות את הימים שלי מפליץ כאן, בעוד כולם חושבים אם הם רוצים לעשות את זה או לא”. פול חיכה, אבל לא קיבל תשובה. שוב, הביטלס האחרים רק בהו בו בחזרה. זה היה רחוק מהרגע הגרוע שהם עוד יעברו. הביטלס בגסיסת המוות שלהם היה אחד מסיפורי סוף הרומן המסתוריים והמסובכים ביותר של המאה ה -20, וגם המתסכלים ביותר. הביטלס לא רק עשו מוזיקה – הם עשו את זמנם, ללא ספק כמו כל כוח פוליטי שפעל, רק טוב יותר. מדוע, אם כן, הסתלקו הביטלס? היו רבים שהאשימו את הסוף של הביטלס במזימותיה של יוקו אונו, האהבה האגדית בחייו של ג’ון לנון, ועל ערמומיותו של אלן קליין, המנהל החדש של הלהקה שהיה גם חביב על לנון, אבל מקרטני לא יכול היה לציית לו. אבל זה לא היה כזה פשוט. “אני לא חושבת שאפשר היה לשבור ארבעה אנשים חזקים כמוהם”, אמרה אונו מאוחר יותר, “גם אם ניסית. בטח קרה משהו בתוכם – ללא כוח חיצוני כלל”. אכן, הסיבות האמיתיות היו קרובות הרבה יותר. הם היו שם זמן רב, בהיסטוריה מלאה בכאבים והתעלויות. המפגשים האלה, מה שיהפוך להיות גם הסרט וגם האלבום Let It Be, התחיל ממקום של השראה, אבל יותר מדי השתבש עד שמקרטני העלה את הרעיון. בשנה האחרונה השותפות בביטלס התפוררה. הידידות הארוכה של ג’ון ופול, בפרט, עברה שינוי תנודתי. לנון, מייסד הלהקה, קיבל במובנים מסוימים את ההנהגה של הלהקה; וחשוב יותר, הוא התחיל להרגיש שהוא כבר לא רוצה להיות מוגבל על ידי הביטלס, בעוד מקרטני אהב את הלהקה אהבה עמוקה – הוא חי עבורה. שני האנשים האלה היו הכוח המרכזי של הלהקה – להם היה שיתוף הפעולה העשיר ביותר בכל המוזיקה הפופולרית – אבל ההרפתקה של הביטלס עוצבה על ידי המזג וצרכיו של ג’ון לנון: הוא יצר את הלהקה כדרך להקטין את תחושת החרדה והנטישה שלו, אחרי שאמו, ג’וליה, ויתרה על המשמורת עליו לאחותו, ואביו יצא מחייו. לנון בן ה -16 פגש לראשונה את מקרטני בן ה -15, בקיץ 1957, בעודו מנגן עם להקת הקוורימן בכנסיית קהילה ליד ליברפול, והתרשם מהיכולת של פול לנגן את המוזיקה של אדי קוקרן וג’ין וינסנט. לא פחות מכך, השניים היו קשורים גם באובדן עמוק: אמו של מקרטני, מרי, נפטרה מסרטן השד באוקטובר 1956, ואמו של לנון נהרגה כאשר נפגעה במכונית ביולי 1958. בעבודה משותפת מצאו ג’ון ופול תחנת עגינה חדשה בעולם. במשך זמן רב הם כתבו שירים יחד, עסקו ברעיונות מלודיים וליריים, וגם לאחר שהחלו לכתוב בנפרד, כל אחד מהם עדיין סמך על השני שיעזור לסיים או לשפר את השיר. הם היו גברים עם גישות שונות להפליא למוזיקה. מקרטני היה מסודר וקפדני, והשקיע במלאכה; לנון היה פרוע, נוטה פחות להתעכב על שיר, ולמרות חזותו השחצנית, פחות בטוח בעבודתו מאשר שותף הכתיבה שלו. הניגודים גברו עוד יותר עם השנים. לנון כתב מה שהוא ראה כנקודת מבט אישית אותנטית יותר. “פול אמר, “Come and see the show,” אמר לנון אחר כך. “ואני אמרתי,” I read the news today, oh boy “ בגלל שלנון ומקרטני שלטו על כתיבת שירי הביטלס והשירה שלהם, הם למעשה הובילו את הלהקה, אם כי לנון תמיד נהנה מקדימות. אף על פי כן, שהביטלס שמרו על מדיניות של קול הצבעה לכל חבר להקה, בשנת 1966, לאחר שנים של הופעות, ג’ון, ג’ורג’ ורינגו שכנעו את פול כי הם צריכים להפסיק לבצע את המוזיקה שלהם בהופעות. למשך כשלושה חודשים, כל אחד מהם יצא לדרכו, וכשהם עשו זאת, חש ג’ון לנון חששות חדים: “חשבתי,” טוב, זה הסוף, באמת, אין עוד הופעות, זה אומר שיהיה חלל ריק בעתיד … “אז התחלתי באמת לחשוב על החיים בלי הביטלס ומה יהיה?, שם נזרע הזרע שאצטרך מתישהו לצאת מהביטלס בלי שיזרקו אותי האחרים. אבל לא יכולתי לצאת מהארמון כי זה היה מפחיד מדי”. זמן קצר לאחר מכן, הלהקה התאספה מחדש כדי לעבוד על עבודתה המרשימה ביותר, Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – זה היה כשהיחסים הפנימיים של הביטלס הפכו מורכבים, אפילו חתרנים. הרעיון של האלבום היה הרעיון של מקרטני, ואף על פי שלנון היה אחראי לשיר הטוב ביותר של פפר, “A Day in the Life“, הוא אמר מאוחר יותר שהוא ראה את תרומתו לאלבום כהשתקפות של ייאוש: “עדיין הייתי בדיכאון גדול מאוד בפפר, ואני יודע שפול לא היה באותו זמן. הוא היה מלא ביטחון … עברתי פשוט רצח”. לנון או עלה לגבהים או שקע במשברים – אבל הוא באמת היה בנקודת מפנה. הוא האמין שהוא לכוד בתוך חיי בית חסרי אהבה – חסרי אהבה מצדו כלומר, משום שאשתו סינתיה אהבה אותו עמוקות – והרגיש מרוחק ממקרטני, שהיה אדם חסר מעצורים ומפורסם שהתגורר בלונדון, עיר חדישה של אירועים תרבותיים ונחשף למגוון רחב של אוונגרד, מוסיקה ואמנות. כדי לפחות להרגיש כמוהו, הוא לקח LSD לעתים קרובות, עד כדי כך שחששו שהוא מוחק את זהותו. ג’ורג’ הריסון אמר מאוחר יותר, “במידה מסוימת, כמו פסיכיאטריה, אסיד יכול לעשות הרבה – זה היה כל כך חזק שיכולת פשוט לראות, אבל אני חושב שלא ממש הבנו את המידה שבה ג’ון היה דפוק.” באוגוסט 1967, המנהיגות בביטלס ובסביבותיה השתנתה בצורה ברורה לאחר שהמנהל שלהם, בריאן אפשטיין, נמצא מת בביתו בעיר לונדון ממנת יתר של סמים. אפשטיין היה מדוכא כבר זמן מה, אבל הוא נשאר מוקדש לחלוטין ללהקה, ורבים מחברי הלהקה הרגישו שאפשטיין הוא ששמר על הביטלס מוגנים. “ידעתי אז שאנחנו בצרות,” אמר לנון מאוחר יותר. “לא היו לי שום תפיסות מוטעות לגבי היכולת שלנו לעשות כל דבר מלבד לנגן מוזיקה, ואני פחדתי, חשבתי, ‘מגיע לנו””. אבל מקרטני לא ראה זאת כך. חמישה ימים לאחר מותו של אפשטיין, פול שיכנע את האחרים לקחת על עצמו סרט פנטזיה מוזיקלי, Magical Mystery Tour. הלהקה בילתה את סוף הקיץ ותחילת החורף בצילומים מוזרים ובהקלטת מוזיקה שתלווה את הסצינות האלו, ובעוד זה היה לכאורה פרויקט עם שיתוף פעולה חופשי על ידי כל ארבעת הביטלס, לא היה לטעות כי בסופו של דבר, מסע הקסם המסתורי היה בעיקר המצאתו של מקרטני. הסרט הופיע לראשונה ב- BBC יום אחרי חג המולד ב -1967, ולמחרת הוא נחרץ על ידי המבקרים. (“שטויות בוטות”, כתב הדיילי אקספרס הלונדוני). לנון היה מרוצה במקצת לראות את מקרטני נופל בפעם הראשונה. בפברואר 1968 הלכו הביטלס ללמוד מדיטציה טרנסנדנטלית באשרם של מהרישי מאהש יוגי ברישיקש, הודו. השהייה שם היתה בין השאר תוצאה של מאמציו של הריסון להשיג יותר השפעה על הכיוון של הלהקה – הוא היה הראשון מבין הביטלס להתעניין במוזיקה ובפילוסופיות הודיות – אם כי בהתחלה כל הביטלס חשו צורך לבחון מחדש את המטרות של ההצלחה שלהם. “אני חושב שכולנו היינו קצת מותשים מבחינה רוחנית, “אמר מקרטני אחר כך. “היינו הביטלס, וזה היה נפלא … אבל אני חושב שבדרך כלל היתה תחושה של ‘כן, טוב, זה נהדר להיות מפורסם, זה נהדר להיות עשיר – אבל בשביל מה כל זה?'” עם זאת, כשהריסון חשד שלנון ומקרטני עשויים להשתמש בשהיה הזו כמקלט לכתיבת שירים, הוא התעצבן. “אנחנו לא כאן כדי לדבר על מוזיקה, “התלונן. “אנחנו כאן כדי לעשות מדיטציה!” תשובתו של פול היתה “הו, כן, בסדר, ג’ורג’י, תרגע, בנאדם”. רינגו סטאר ואשתו, מורין, עזבו שבועיים לאחר שהגיעו (סטאר, עם בעיות בטן, בהם לא יכלו לטפל במטבח ההודי), ומקרטני וחברתו, השחקנית ג’יין אשר, עזבו שבועיים אחר כך. מקרטני מצא את המקום יותר מדי דומה לבית הספר. הריסון ולנון נשארו עד שלנון הבין שהוא לא קרוב יותר לפתרון הצרות שחש בלבו: הצורך לחדש הן את נישואיו והן את מטרותיו האמנותיות. לאחר ששמע שמועה כי מהרישי עשה מוב מיני כלפי צעירה באשראם, התעצבן לנון ודרש שהוא והריסון יעזבו מיד. נדמה היה שמשהו בכל העניין שינה את לנון בדרכים שאף אחד לא הבין. אחרי זה, על פי גורמים מבפנים, הוא תמיד נראה כועס. האמת היא שהוא היה מיואש מאוד; כל מה שהיה צריך כדי להציל אותו היה האמנות שלו, וגם זה לא היה קל. “… הייתי במדיטציה 8 שעות ביום”, הוא אמר מאוחר יותר, “כתבתי את השירים הכי עלובים בכדור הארץ”. בשובו ללונדון, זנח לנון את סינתיה כדי להתחיל מערכת יחסים רצינית ושיתוף פעולה אמנותי עם יוקו אונו, שאותה הכיר בנובמבר 1966. אף על פי שאונו מאופיינת כאשה שאפתנית שרדפה אחרי לנון ללא חת, היא עברה את הכאב שלה, איבוד הגישה לבתה, קיוקו, ודחייתה את הקריירה האמנותית המבטיחה בהוראת לנון. כפי שאמרה מאוחר יותר, “הקרבנו הכל”. העיתונות והאוהדים התייחסו אליה בלגלוג: היא נקראה “יפ”, “שינק” ו”צהובה” בציבור, ולנון נאלץ לפעמים להגן עליה מפני פגיעה גופנית. כל פסק-הדין הזה ניזון בוודאי מזעמו של לנון, אך הוא החוויר בהשוואה למה שהתפתח כאשר לנון הביא את אונו היישר אל עולם הביטלס. הלהקה כמעט ולא איפשרה לאורחים להיכנס לאולפן, ולא סבלה אף אחד מלבד המפיק ג’ורג ‘מרטין או אולי טכנאי ההקלטות כמו ג’ף אמריק, ובטח שלא להציע רעיונות על עבודה שבתהליך. (פעם אחת הציע בריאן אפשטיין הצעה במהלך ישיבת הקלטה, וג’ון לנון השפיל את המנהל מול כולם). לנון לא הביא את אונו אל הביטלס כאורחת; הוא הביא אותה כמשתפת פעולה באופן מלא. כאשר הביטלס החלו לעבוד במאי 1968 על האלבום החדש הראשון שלהם מאז פפר, יוקו ישבה עם ג’ון על רצפת האולפן. היא דיברה איתו בלי הפסקה, וליוותה אותו בכל פעם שהוא עזב את החדר. בפעם הראשונה שדיברה באולפן, העניקה לג’ון עצות על קולו, החדר השתתק. ואז אמר פול, “מישהו דיבר, מי זה לעזאזל, אמרת משהו ג’ורג’? השפתיים שלך לא זזות!”. לנון לא היה זה שיסוג חזרה. “הוא רצה שאני אהיה חלק מהלהקה, “אמרה אונו אחר כך. “הוא יצר את הלהקה, אז הוא חשב שהאחרים צריכים לקבל את זה, לא רציתי במיוחד להיות חלק מהם”. במקום זאת, אונו עשתה הקלטות משלה עם לנון, כמו Two Virgins הידוע לשמצה – אלבום של מוסיקה אלקטרונית ניסיונית שנשא תמונות עירום של בני הזוג. אם היו כאלה שמצאו את שיתופי הפעולה של לנון ואונו מפונקים או מגוחכים, הבין מקרטני כי אונו חיזקה את לנון. “למעשה, היא רצתה יותר, “אמר. “תעשה את זה יותר, תעשה את זה כפליים, תעז, תפשוט את כל הבגדים שלך, היא תמיד דחפה אותו, מה שהוא אהב, אף אחד לא דחף אותו ככה”. אבל מקרטני הבין כנראה גם את המשמעות האמיתית של תקליטים כמו Two Virgins: לג’ון לנון היה רצון בלתי ניתן לעצירה, שבלא משים, יוכל לגאול או להרוס את חייו, או לבטל את הביטלס. כאשר נודע ללהקה כי לנון ואונו החלו להשתמש בהרואין, הביטלס לא ידעו מה לעשות. “זה היה מזעזע למדי בשבילנו, “אמר מקרטני, “כולנו חשבנו שאנחנו נערים מעיזינים, אבל הבנו שלעולם לא נגיע למרחק כזה”. השותפות החדשה של לנון עם אונו כיוונה לכך שהוא ומקרטני ישתפו פעולה רק לעתים רחוקות כמלחינים. עם זאת, כאשר הלהקה החלה לעבוד על האלבום הכפול היחיד שלה, “הביטלס” (הידוע יותר בשם האלבום הלבן), כישורי הכתיבה והשירה הנדירים של שני הגברים מעולם לא היו חזקים יותר או מגוונים יותר. בניגוד למה שהוא ראה כפעולתו הספורדית והבלתי עקבית ב -1967, היה לנון כותב עכשיו במלוא כוחו, יצירתו, ככל הנראה, התחדשה בעקבות היחסים עם אונו. (שירים כמו “Dear Prudence“, “ג’וליה“, “Happiness Is a Warm Gun” ו”Revolution” היו בבירור בין עבודתיו הטובות ביותר) הריסון גם פרח – אפילו רינגו כתב שירים – אבל אף אחד מן האנשים האלה לא היה מוכן עכשיו לאפשר לאחרים להאפיל עליו או לכוון את עבודתו. היה להם כל כך הרבה חומר להקליט, וכל כך הרבה סלידה זה מזה, שהם הקליטו בשלושה אולפנים, לפעמים 12 שעות ביום. כל אחד מהביטלס התייחס לאחרים כאל מוזיקאים תומכים שלו – מה שגרם לכמה ביצועים מרהיבים ולכמה רגעי סטודיו נפץ: לנון סוער על הקלטת “אוב-לה-די, אוב-לה-דה”; רינגו עזב את הקבוצה במשך כמעט שבועיים לאחר שפול מבקר את התיפוף שלו ב “Back in the U.S.S.R“; הריסון מביא את חברו, הגיטריסט אריק קלפטון, רק כדי לזכות בשיקול דעת ראוי “While My Guitar Gently Weeps“; מקרטני, בתצוגה מזעזעת, מלשין לג’ורג’ מרטין מול הלהקה: ואת ג’ף אמריק סוף סוף נוטש את עבודתו עם הביטלס אחרי התנהגות המגעילה שלהם. כשזה נגמר, האלבום נחשב ליצירת מופת משונה, צליל של להקה בצמרת שכבר לא היתה לה תקווה. בשנים הקרובות, מקרטני ייתייחס אליו כאל “אלבום המתח”. בינתיים, הביטלס דוחפים קדימה עם השקת מותג התקליטים החדש שלהם, אפל. למען האמת, אפל החלה כמקלט השקעות, אבל זה הפך במהרה למשהו אחר. הרבה דברים אחרים, למעשה: תאגיד גג עם סרטים, אלקטרוניקה, נדל”ן, חינוך, פרסום ומחלקות – והכי מעניין – ניסוי בסוציאליזם. “אנחנו במצב טוב בו לא צריך עוד כסף”, אמר מקרטני במאי 1968, “אז בפעם הראשונה הבוסים לא נמצאים בזה בשביל זה… זה סוג של קומוניזם מערבי”. בפועל, המטרה הראשית של החברה הפכה לטפח כישרונות חדשים. אפל אכן גילתה או סייעה לפתח כמה אמני מוזיקה ראויים לציון – ביניהם ג’יימס טיילור, באדפינגר, מרי הופקין, ג’קי לומאקס, בילי פרסטון ודוריס טרוי (הלייבל שקל גם להחתים את הרולינג סטונס, קרוסבי, סטילס ונאש, שיקגו, קווין ודילייני ובוני), אבל מאחר והביטלס עצמם לא היו באמת אמנים של אפל, הלייבל לא קצר את מלוא ההכנסות שלהם. הם הציבו את ה -11 באוגוסט 1968, כהופעת הבכורה של אפל רקורדס, עם ארבעה סינגלים שישוחררו באותו יום, כולל “Those Were the Days” של מרי הופקין ו”היי ג’וד “של הביטלס. מקרטני כתב את “היי ג’וד” לבנו של לנון, ג’וליאן, כשהוריו התגרשו, אבל גם היו גם משמעויות אחרות. מקרטני נפרד זה מכבר מחברתו, ג’יין אשר, אחרי כמה שנים, והוא נכנס עכשיו ליחסים רציניים עם הצלמת לינדה איסטמן, שאותה הכיר מאז 1967; עבור פול, השיר בא כדי להוות המנון של אמונה באהבה ולקיחת סיכונים, אבל כאשר שמע לנון את “היי ג’וד”, הוא קיבל זאת כברכה של שותפו: ‘קדימה, תעזוב אותי’. “במישור המודע הוא לא רצה שאמשיך”, אמר לנון לפלייבוי בסוף ימיו. “המלאך בו אמר, ‘תבורך’. השטן בו לא אהב זאת כלל, כי הוא לא רצה לאבד את בן זוגו “. לאחר מכן, הביטלס ניגנו ב”היי ג’וד” בתוכנית הטלוויזיה של דיויד פרוסט בתחילת ספטמבר 1968 – הופעה ראשונה שלהם בפני קהל במשך יותר משנתיים. כשהקהל הצטרף לשירה החוזרת, “היי ג’וד” הפך להיות ביטוי למשהו גדול יותר, סוג האפשרויות של קהילה שהלהקה, במיטבה, אותתה לעולם החיצוני. בהשראת אותו רגע, הביטלס הבינו שיש להם רעב לנגן בפני קהל חי – שוב נראה לנון נרגש במיוחד מהסיכויים – והם ארגנו תאריך להופעה בינואר ב”רונדהאוס “בלונדון, האתר של כמה מהרוקרים המחתרתיים המפורסמים של העיר בקיץ 1967. הם גם החליטו לצלם את החזרות של ההופעה לשידור בטלוויזיה, והם הזמינו את מייקל לינדזי-הוג, שעשה קליפים ל”Rain” “ו”Paperback Writer” עם הלהקה לפני שנים, כדי לביים את הסרט. היה עוד עניין: הביטלס ראו בכך הזדמנות להיפטר מהדימוי שהם יצרו בפפר (לנון חיפש דרך להתכחש לאלבום מאז הצלחתו וראה בפפר מופע ריק המופעל על ידי מקרטני). המוזיקה החדשה הזאת תבשר את חזרתם לתצורות הפשוטות שהניעו את אהבתם לרוק אנד רול מלכתחילה, בשנות החמישים. למוזיקה החדשה שנעשתה על ידי הלהקה של בוב דילן, The Band, היתה השפעה מיוחדת על מה שהביטלס היו עכשיו. הריסון בילה לאחרונה עם The Band ועם דילן בוודסטוק, ניו יורק, וחזר מרותק מהרוח הקולקטיבית שהשיגו בהקלטות הידועות בשם “הקלטות המרתף”. “אנחנו רוצים שזה יהיה אלבום כנה … אני לא רוצה לערוך שום דבר … אנחנו פשוט רוצים להקליט את השיר וזהו זה.”, שנים לאחר מכן, הדחייה המובלעת של לנון עדיין עקפה את מרטין. “הנחתי שכל האלבומים שלהם היו כנים, “העיר מרטין בספר “הביטלס”, מאת בוב ספיץ. מקרטני הביא את המפיק השני, גלין ג’ונס, שהוכיח משהו למרטין: כדי לקבל את ההקלטות ה”לא-מלאכותיות “, הביטלס נדרשו לחזרות אינסופיות עבור הקלטה אחת, ומרטין מצא את זה כל כך מייגע, לעתים נדירות הוא השתתף בחזרות. מלכתחילה, בעיות הטרידו את הפרויקט. מכיוון שהביטלס התכוונו לצלם את החזרות, שנודעו בשם “Get Back“, שהיתה הכותרת המקורית של האלבום ששוחרר לבסוף בשם Let It Be, הם הקימו אולפן ב Twickenham Film, מה שאומר התאמת שעות הצילום ל09:00 עד 17:00. שום דבר מכל זה לא היה כל כך רע אילו היו שומרים על ההתלהבות לרעיון, אבל בבוקר ה- 2 בינואר 1969, כשחזרו לעבוד, איש מלבד מקרטני לא נראה כאילו נזכר מדוע הם שם. אף על פי כן המפגשים היו פרודוקטיביים במידה יוצאת דופן – הביטלס ניגנו 52 שירים מקוריים באותו חודש ינואר 1969, שכמה מהם ייצאו בקרוב ל Abbey Road ויהיו בו חלק מהחומר הטוב ביותר שלהם. כל הרגשות הרעים שהצטברו במשך זמן מה היו באים לידי ביטוי. מקרטני ניסה להשאיר את האחרים על המסלול, אבל זו היתה משימה כפויית טובה. האחרים מצאו את הגישה שלו מזעזעת ומתנשאת. עבורם, זה הפך להיות עוד פרויקט של פול מקרטני, שמעיר לכולם הערות ובאיזה קצב לנגן, אפילו לומר לבמאי הסרט מה לעשות. “פול היה רוצה שנעבוד כל הזמן, “אמר רינגו, “כי הוא היה מכור לעבודה”. ג’ורג’ מרטין הרגיש שלמקרטני אין ברירה אחרת. “פול יהיה קצת יותר מדי, מה שהבנים האחרים לא יאהבו, “אמר. “אבל זו היתה הדרך היחידה להיפגש … זו היתה פשוט התפוררות כללית”. יש סצינה מפורסמת בסרט “Let It Be” שבו מקרטני חושש שההנחיות המוסיקליות שלו מרגיזות יותר מדי את הריסון, והריסון משיב שהוא ינגן את מה שפול רוצה ממנו, גם אם זה אומר לנגן שום דבר. “אתה כבר לא מעצבן אותי, “אומר הריסון, ברוגז מוחשי. הסצינה נלקחה כדי לייצג את עיקר הבעיה של המפגשים: מקרטני היה חסר רגישות, ולהריסון נמאס מכל זה. אין ספק שלהריסון היו תלונות לגיטימיות. הוא כבר מזמן נדחק לתפקיד צדדי על ידי לנון ומקרטני. אבל הריסון היה מוטרד מעניינים אחרים. הוא לא אהב את הרעיון של הופעה חיה – וככל שהתקרב הזמן, נעשו מחאותיו נועזות יותר. עד אז, רעיון “רונדהאוס” ירד, וכשלינדזי הוג הציע מסגרת גדולה יותר או אקזוטית יותר, כמו מופע באמפיתיאטרון רומי, הריסון היה חולה. אבל המתחים המסוכנים ביותר במהלך ינואר עברו בין הריסון ללנון. אחרי שנים רבות, הריסון גילה כי ליוקו אונו היה לפעמים קול שווה לו בענייני הלהקה. גרוע מכך, לנון ואונו היו עכשיו במה שכונה “מודעות מוגברת” – מתוך אמונה כי תקשורת מילולית אינה הכרחית בין אנשים ש”מכוונים” לאמיתות גדולות יותר ובעצם לסגור כל אינטראקציה לא משמעותית או מועילה. כשנושאים מכריעים עלו, לא היה לנון אומר דבר, ומתמזג עם מה שאונו חשבה – מה ששיגע את חברי הלהקה. מקרטני פיתח קרירות להכל. היו רק שתי אופציות, “להתנגד ליוקו ולקבל בחזרה את הביטלס כארבעה או לסבול איתה”. הוא בחר בשנייה, כי הוא לא רצה לאבד את ג’ון. בנוסף, הוא אמר, הוא הרגיש שהוא לא יכול לבקש מג’ון להשאיר את יוקו בבית. עם זאת, תמיד הפריע למקרטני כאשר אונו היתה מתייחסת ל”ביטלס “בלי” ה” – כמו “ביטלס יעשה את זה, ביטלס יעשה את ההוא. ” פול ניסה לתקן אותה – “למעשה, זה ה-ביטלס, חמודה” – ללא הועיל. המשך בחלק הבא…

לאחר 2 האלבומים הראשונים של הביטלס, בהם השיר הסוגר את האלבום היה קאבר לרוקר הכי חזק שהיה להם בזמן ההקלטות, האלבום השלישי של הלהקה נסגר עם שיר מקורי מלנכולי מעט שמראה בו גם מעט סימנים של התקדמות מוסיקלית. “את I’ll Be Back כתבנו במשותף, אבל זה היה בעיקר הרעיון של ג’ון. כשידענו שאנחנו כותבים אלבום הוא היה כותב ברגעים הפנויים שלו כמה משפטים. הוא היה מביא אותם, היינו בודקים אותם יחד, הייתי כותב גם כמה, היינו זורקים אותם אחד על השני, ואז היה מי שכתב יותר או פחות, אבל הייתה לך רק כמות מסוימת של זמן. ידעת מתי תאריך ההקלטה היו שבוע או שבועיים לפני כן וזהו.” כך סיפר פול מקרטני ב many years from now הביוגרפיה שלו שיצאה ב 97. הגרסה של לנון קצת יותר החלטית: “I’ll Be Back הוא אני לגמרי“. באופן שונה ופמיניסטי יותר, הצד הגברי ביחסי האהבה האלו שמתוארים בשיר, נמצא בעמדה פגיעה. הוא זה שמביע אהבה, הוא זה שנפגע וליבו נשבר, הוא זה שמאיים לעזוב אבל גם חוזר. על פי הספר revolution in the head של איאן מקדונאלד, השיר נכתב בהשראת שיר של דל שנון, זמר וכותב שירים אמריקאי. השיר שיצא ב 1961 היה אחד הלהיטים הגדולים של שאנון, Runaway. מעברי האקורדים ב I’ll Be Back אכן מזכירים את אלו שבשיר בשינויים קלים. הטו אוזן. הסברה הרווחת היא שלנון בעצם החזיר טובה לשנון בכך ש”עיבד מחדש” את האקורדים של Runaway לשיר חדש, ומעשה שהיה, כך היה: ב 18 באפריל 1963 הביטלס הופיעו ברויאל אלברט הול שבלונדון. המופע שכונה בשם Swinging Sound 63, שודר גם ב BBC ובין המופיעים היה גם דל שנון. הביטלס הופיעו פעמיים באותו הערב: ב 20:40 עם 2 שירים: Please Please Me ו Misery – החלק הזה לא שודר, ולאחר מכן ב 22:00 בחלק שכן שודר הם מבצעים את Twist And Shout ו From Me To You. הנה הביצוע ל Twist and Shout מאותו ערב: במהלך הערב, מגיעה דוגמנית צעירה בת 17 בשם ג’יין אשר על מנת לסקר את ההופעה עבור המגזין Radio Times ובפעם הראשונה היא פוגשת את פול מקרטני. הביטלס מופיעים ב Swinging Sound 63 ב 18 באפריל 63 תמונה שפורסמה בכתבה מאותו ערב ב Radio Times בו ג’יין אשר מדגמנת מעריצת ביטלס. דל שנון חיבב את הביטלס והציע להם שיקליט גרסה ל From me to you וישחרר אותה כסינגל שיעזור להם לקבל הכרה בשוק האמריקאי שמסיבות שונות עדיין הפנה להם כתף קרה. התוצאה היתה ששיר של לנון ומקרטני נכנס בפעם הראשונה לטופ 100 במצעד הסינגלים של הבילבורד. זהו הסינגל של דל שנון לשירם של הביטלס: לנון מחליט להחזיר טובה ואפשר לראות ב I’ll Be Back סוג של מחווה לדל שנון. את השיר ככל הנראה כותב ג'ון במאי 1964 במהלך חופשה בטהיטי שערך יחד עם סינתיה, ג’ורג’ הריסון וזוגתו החדשה פאטי בויד. לאחר חופשה קצרה במהלך מאי בה בילו לנון והריסון בטהיטי ופול ורינגו באיי הבתולה, ההקלטות להשלמת הצד השני של האלבום A Hard Days Night החלו ב 1 ביוני 1964 והסתיימו ביום המחרת. מכיוון שהלחץ לסיים את האלבום היה גדול, ג’ון כתב עוד שירים במהלך החופשה כמו Any Time At All ו When I Get Home. הביטלס ניסו לגשת ל I’ll Be Back בדרכים שונות כמו שתוכלו לשמוע באנתולגיה בטייק 2. שם היה משוכנע לנון שהשיר צריך להיות בסגנון וואלס ואף התלונן שהוא “קשה מדי לשיר“. בטייק 3 הבא, השיר כבר נכנס לדמותו המוכרת יותר: 16 ניסיונות נדרשו במהלך יום ההקלטות הזה על מנת להעמיד את השיר במקומו. הביטלס הקליטו במשך יומיים גם את השירים לאי פי Long Tall Sally וגם לצד השני של A Hard Days Night – וזה הספק אדיר לכל הדעות. מקליטים את I’ll Be Back ב 1 ביוני 1964 לא ממש ברור האם הביטלס התכוונו שהשיר יסגור את האלבום, מכיוון שככל הנראה היה אמור להיות שיר נוסף שנגנז (ה 14 במספר. כך היה ב 2 האלבומים הקודמים). אנחנו למדים זאת מכיוון שנקבע סשן אולפני נוסף ממנו נעדר רינגו עקב ניתוח שקדים ב 3 ביוני. הביטלס ניצלו את הסשן הזה כדי לעבוד עם ג’ימי ניקול המתופף שיחליף את רינגו בזמן אשפוזו ועברו אתו על כמה עשרות שירים. 3 ביוני 1964, הביטלס עורכים חזרות עם ג’ימי ניקול לקראת מסע ההופעות בחלקו השני של היום מוקלטים דמואים לשלושה שירים:שיר של פול שבוצע לבסוף על ידי סילה בלק בשם It’s For You ממנו תוכלו לשמוע קטע קטן כאן: השניים האחרים הם שיר של ג’ון בשם No Reply שבו ככל הנראה פול מתופף, ודמו לשיר של ג’ורג’ בשם You Know What To do. תוכלו להאזין לשניהם בחלק הראשון של האנתולוגיה. כמו שאתם יודעים, אף אחד מהם לא הצטרף לאלבום הנפלא השלישי של הביטלס. את הפוסט אסגור עם קאבר שאפשר להגדיר אותו כמעניין לשיר הזה של הביטלס שביצע קליף ריצ’ארד ב 1967.