top of page

רוזאן קאש על No Reply

עודכן: 2 בנוב׳ 2022

אנחנו חוזרים היום לספר  In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs, ספר שאני מאוד אוהב שמציג את השירים של הביטלס דרך מבטם האישית של סופרים ועיתונאים. תרגמנו בעבר את הטקסט על הלטר סקלטר (שהתפרסם בשני חלקים – 1, 2), והיום מגיע התור של רוזאן קאש, ביתו הבכורה של ג’וני קאש מנישואיו הראשונים, זמרת, כותבת שירים וסופרת. היא כותבת על איך השיר No Reply השתלב בהליך הגירושים שעברו הוריה.

 

When I came to your door

No reply

חופן מילים, שנטווים במקצועיות אל תוך מנגינה עוצמתית, חושפים סיפור עגמומי של אכזבה מרסקת, שממוסגר בקולו הכואב והמאומץ של ג’ון לנון. שמעתי את השיר הזה לראשונה כשהייתי בת 10 שנים. קיבלתי את האלבום Beatles 65 וניגנתי אותו על הפטיפון הקטן שלי, בעל קופסת הטוויד, בחדר השינה שלי שבקאסיטס ספרינגס, קליפורניה. זהו שיר אודות בגידה. הוא ראה אותה יוצאת מהדלת עם גבר אחר. הוא עקב אחריה, אבל זה לא מוצג בצורה מטרידה – זה מוצג באופן ששובר את הלב. הוא כל כך מלא בתשוקה עד שאינו יכול לעמוד בפני הארוע. ההלם שבגילוי כי אתה לא נאהב הוא החתך הגדול ביותר.

ג’וני ורוזאן קאש

ב-1965, בקאסיטס ספרינגס, הייתי בחדר השינה של הורי, מביטה בבגדי אימי ומעבירה את אצבעותי על החפצים היפים שבארונה הארוך – שמלת השיפון הלבנה עם נצנצים בצבע זהב, חליפות הטוויד, חולצות המשי והמכנסיים – כשהטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת באותו הזמן שאימי, שהיתה במטבח, הרימה אותה. היא לא שמעה אותי. קולו של אבי היה בצד השני. הם דיברו מספר דקות ואז אבי ניתק. זה מוזר שאינני זוכרת את מילותיהם, אבל אני זוכרת את תחושת החורבן שחשתי. הסדקים ביסודות נישואיהם היו גלויים. התיישבתי בכבדות על הרצפה. לא יכולתי לנתק את הטלפון. ישבתי והקשבתי לצליל החיוג של הטלפון במשך מספר דקות, עד ששמעתי את אימי מתקרבת במסדרון, ואז הנחתי במהירות את השפופרת במקומה. היא נכנסה לחדר והתנהגה כאילו כלום לא קרה.

הסאבטקסט של חיי היה זהה לזה של No Reply: כזה של אכזבה וערגה. דפקתי על דלתם של הורי, ואף אחד לא ענה. אימי ואבי לא היו בבית. רק עכשיו, אולי, חצי מאה מאוחר יותר, אני מבינה למה 8 המילים האלה הן בעלות כח רב כל כך: הן מגלמות בתוכן בושה ויאוש. ואת הבושה מהיאוש. למה אין תגובה מאחורי דלתה של האשה, שניתן להבין שפעם אהבה את מי ששר? למה אין תגובה מהוריי? יש סיבה איומה: מישהו אחר נמצא בבית.

כתבתי שיר על שיחת הטלפון שהאזנתי לה, 26 שנים לאחר מכן. השיר נקרא Paralyzed

I picked up the phone

You were both on the line


כנראה ש-No Reply ושיחת הטלפון של ההורים שלי התחברו אצלי – אותו נושא, אותה שנה – וזה יצא החוצה דרך תבנית מחורזת ואקורדים פשוטים על פסנתר. ככה זה קורה. עשורים עוברים בזמן ששירים מתעצבים. Paralyzed אינו מגיע לרמתו של No Reply, אבל בתקופה ההיא בחיי ככותבת שירים, ניסיתי להגיע רחוק ככל האפשר, ו-No Reply היה בשבילי מקום גבוה מאוד להגיע אליו.

בגשר (או Middle Eight כפי שהביטלס קראו לזה), ההתפרצות האינטנסיבית של המוסיקה וקולו של לנון, כשהוא שר שהוא ראה את האור, היא כמו זרם של מים קרים על הפנים. הוא רואה שהיא בבית, יש אור, והפנים שלה נראות מהחלון. בגידה רומנטית היא קונספט מורכב בשביל ילדה בת עשר. מה משמעותן של הבטחות, אם הן מתבטלות על ידי חוסר שקט מיני? – משהו שהיה מעבר להבנתי בשנת 1965.

השיר היה מסתורי. בגידה היתה לא נתפסת, אבל מרגשת ואפילה. יש עולם פנימי עכור מאחורי החזות המאופקת, והעולם הזה יכול להיות הדלת אל האמנות והמוסיקה. זו יכולה להיות דלת שאני יכולה להיכנס דרכה.

כאב הלב שבמילים אינו נפרד מהמבנה של המילים, כמו שהוא אינו מנותק מהלחן, ואפילו קשה עוד יותר לנתק אותו מהביצוע הווקאלי של לנון. ריי צ’ארלס נהג לומר כי זמרים הם טובים יותר בגיל 50 מאשר בגיל 25, בגלל שנסיון חיים שלם נמצא בקול שלהם, אבל ג’ון לנון היה 9 ימים לפני יום הולדתו העשרים וארבע כשהוא הקליט את No Reply. בפעם הזו בלבד, ריי טעה.

בשירי פופ מסורתיים, כותרת השיר תשמש לאפקט דרמטי בפזמון, כדי להדגיש את הנושא, אבל כאן אין משתמשים בכותרת בפזמון רגיל – אלא מקבלים החלטה מוסיקלית מעניינת מאוד. No Reply מופיע בשורה השלישית בשיר, ולא מופיע שנית עד השורה האחרונה של הגשר. אבל ה”תשלום” מגיע רק בסוף השיר, כש-No Reply מושר פעמיים כקינה – וקינה היא המילה היחידה שמתאימה לתאר את התחינה שבקולו של לנון. קינה היא הצליל שבורח מהלב השבור.

No Reply הוא 2 דקות ו15 שניות של שיעור בכתיבת שירים ובשימוש חסכוני במילים, כאשר הרגשות העזים ביותר מובאים על ידי מספר מועט של מילים ככל האפשר. יללתו של לנון שהוא הולך למות הוא הסיום של המסע הרגשי של השיר. הוא חוזר על זה פעמיים בגשר. יש בזה את האינטנסיביות הנוקשה של השורה של האנק וויליאמס I’m so lonesome I could cry. או שירו של אבי I walk the line: עגמומי עד כדי כך שזה גובר על המשמעות. החיים שמתוארים בקול, נוצרו מבחירות.

פעמים רבות אני מתארחת כמורה בשיעורי כתיבת שירים בקולג’ים שונים, ואני מבחינה שכותבים צעירים רבים מחליטים לבטא את כשרונם הפואטי על ידי מילים מסובכות ומתוחכמות שמשתמשות בשמות תואר רבים מדי ומטאפורות מהטבע, והכל על מנת להגיע לנושא גדול ומעורפל: אהבה, אובדן, כאב. הבעיה היא שהם שוכחים אנשים, זמן ממשי ומקום, ואת ה”רהיטים” שבסצינה. ב-No Reply החלון, הדלת, הטלפון, הזוג, האיש שעונה לטלפון, הם כולם חלק מאותו מארג. זה לא סיפור חדש. אבל הספציפיות – הצגת תמונה ברורה מתוך סצינה רגילה – מכניסה בו נשמה, וכפי שתמיד קורה ביצירות הגדולות, האישי הופך אוניברסלי. כולם חוו את הרגע בו הם עומדים על סף הדלת, ואם הם לא חוו זאת עדיין, זה יקרה בעתיד.

וזהו העיקרון של שירים שהופכים לחלק קבוע מהמודעות המוסיקלית שלנו: האמת אינה תלויה בעובדות. למרות שהשיר משוייך ללנון ומקרטני, ידוע כי לנון כתב את השיר. זמן קצר לפני שנרצח ב-1980, לנון אמר בראיון: “היתה לי בראש תמונה של הליכה במורד הרחוב וצפייה בצל שלה בחלון ושהיא לא עונה לטלפון, למרות שמעולם לא צלצלתי לבחורה בחיי. בגלל שטלפונים לא היו חלק מחיי ילד אנגלי”. לנון בנה סצינה ויצר דמויות שיתאימו לתבנית הרגשית שבנה. יש שיאמרו כי אין אמת גדולה ב-No Reply, שזהו רק שיר פופ קליט, מעובד בחוכמה ומושר על ידי זמר ממגנט. הו כן. גם זה.

בסופו של דבר, אנחנו מפסיקים לדפוק על הדלת. אנחנו מפסיקים לצלצל. אנחנו מבינים את המסר. אולי אנחנו חוזרים מאוחר יותר, אחרי ששנים עברו והרגשות התמתנו, והבגרות מספקת פרספקטיבה.

אחרי ששמעתי את Beatles 65 מתחילתו ועד סופו כ-12 פעמים, התחלתי לשנות את סדר השירים. ניגנתי את הקטע הראשון – No Reply ואז הרמתי את המחט, דילגתי על I’m A Loser, Baby’s in Black ו-Rock and Roll Music והורדתי את המחט על הרצועה החמישית, I’ll Follow the Sun.

ל-No Reply חזרתי בכל שלב בחיי. אתה מפתח מערכת יחסים עם שיר לאורך חצי מאה. השנים הראשונות מלאות תשוקה, תחושת טריטוריאליות חזקה ואולי מעט בלבול. שנות הביניים הן מעט רדומות ואין בהן הרבה הכרת תודה. הסמל של התקופה הנוכחית שלי היא סערת רגשות נדיבה. ואהבה. אני אוהבת את הנערה שבוגדת, אני אוהבת את הנער שליבו נשבר. אני אוהבת את עצמי כמי שהיתה משני צידי הדלת. אבל סדר הארועים השתנה: כמעט שמתתי, אז ראיתי את האור. אבל אני עדיין שואפת להגיע לשלמות של No Reply.


8 צפיות0 תגובות
bottom of page