top of page

כתבה שפורסמה ב-Record Mirror בשנת 1967 לרגל כישלון כניסת הסינגל החדש של הביטלס למקום הראשון במצעד

עודכן: 12 בנוב׳ 2022

שוב קמתם הבוקר עם התקווה לפינה חדשה ב”ביטלמניקס”? אז דעו ששמעתי את בקשתכם והנה עוד פינה חדשה נחנכת – כתבות מהעבר. היום אחזור לשבועון Record Mirror שיצא באנגליה בין השנים 1954 ל- 1991. כשיצא הסינגל של “פני ליין” ו”שדות תות לנצח” ב-1967, הוא היה לסינגל הראשון מזה שנים שלא נכנס למקום הראשון במצעד (הוא הפסיד את הבכורה לשיר של הנגלברט המפרדינק). כתוצאה מכך פרסם כתב השבועון ג’רמי וולש את טור הדעה הבא. זיכרו שסרג’נט פפר עדיין לא יצא וסחף את העולם. איש לא ידע על הפרוייקט ושהשמועות על פירוק היו תדירות אז. תוכלו כמובן להאזין לפרק בפודקאסט שלנו שמדבר בהרחבה על הסינגל הנפלא הזה. הנה התרגום.

 

היה להם סינגל נהדר, לא היו להם מתחרים רציניים, אבל הם פספסו את הפסגה. למה? ג’רמי וולש מדבר על הסיבות מאחורי תעלומת הביטלס.    

מודעת פרסומת לקראת צאת התקליטון

אז הביטלס לא הגיעו למקום הראשון עם “שדות תות לנצח”/”פני ליין”… אז מה? במונחים של מוסיקת פופ, זה ארוע שמזעזע את העולם? אולי פשוט מדובר במשהו בלתי נמנע. הביטלס עצמם בטח עצרו את נשימתם בכל פעם שאחד הסינגלים שלהם יצא. אפילו הם, עם כל ההצלחה האדירה שלהם – הצלחה יוצאת דופן – ודאי לא היו יהירים עד כדי לחשוב ששרשרת להיטי המקום הראשון יוצאת הדופן שלהם תהיה נצחית.  

הלהיט הראשון שהגיע למקום הראשון היה From Me To You. האחרון היה “אלינור ריגבי“. ביניהם היו להם שירי רוק ישירים כמו I Want to Hold Your Hand, I Feel Fine, שירים לאמהות ולאבות כמו She Loves You, שירים לילדים כמו “צוללת צהובה“, שירים שהפכו לסטנדרטים של ריתם אן בלוז כמו Day Tripper ושירים שהיו בעלי תחושה פלאית של רגישות מופנמת כמו Help ו- We Can Work it Out. כולם שירים מבריקים. למרות נצחונו של הנגלברט המפרדינק בסיפור המאבק מול הביטלס במצעד, זה לא באמת שירו המטופש של המפרדינק Release Me שמנע מהביטלס להגיע לפיסגה. היו אלה הביטלס עצמם. הביטלס, הדוברים המרכזיים של מוסיקת הפופ המתקדמת, כנראה מקדימים את טעם הקהל. אחרי הכל, כמה אנשים הבינו, או רצו להבין את “שדות תות לנצח”, שהוא ככל הנראה ההקלטה היומרנית ביותר שהביטלס הקליטו עד היום. ו”פני ליין”, שיר חכם, יפה וקליט, היה צריך להיות על אהבה, רגשות, אושר או חוסר אושר, לא על עיר הולדתם שכולם חשבו שהם מתכחשים לה. זה כמעט מגוחך שהרכב שיצר כל כך הרבה רצועות מבריקות בסינגלים ואריכי נגן, יוציא סינגל שבאופן יחסי ניתן לומר שהוא אינו מסחרי. כמובן שגם “אלינור ריגבי” וגם “צוללת צהובה” לא היו על אהבה או רגשות, וגם לא Paperback Writer אבל הם גם לא מכרו את הכמויות של She Loves You או Help. אני מוכן להתערב שהסינגל הבא שלהם יהיה על אהבה, בנות ורגשות (הוא צדק, אגב. הסינגל הבא של הביטלס היה All you need is love). בנוסף, אל תגידו של”מאנקיז” יש קשר לירידה בפופולריות של הביטלס. עם כל כמה שאני אוהב את תוכנית הטלוויזיה של “המאנקיז”, לביטלס יש הרבה יותר מה להציע, היה הרבה יותר להציע ויהיה הרבה יותר להציע. כש”המאנקיז” יכתבו שירים כמו Yesterday ו”אלינור ריגבי”, אסכים לחשוב על זה.  

עטיפת הסינגל

אולי אחת הסיבות לירידה הוא האובדן – ההגיוני והמובן – של התלהבות הנעורים במוסיקה שלהם. הביטלס בוודאי יצחקו על כל מי שיציע להם להחדיר התלהבות נעורים למוסיקה שלהם, אבל אם הם יוכלו להקשיב באובייקטיביות להקלטות המוקדמות שלהם (ואני לא חושב שהם יכולים), אז הם יוכלו להבין איך נמכרו מהם כל כך הרבה תקליטים.   הם נשמעים בהקלטות ההם כאילו הם ממש נהנים לשיר ולנגן, המילים טריות והקולות שלהם מחוספסים ומושכים בצורה שאינה ניתנת להכחשה, והכישרון העצום של הלהקה קורן מהם. עכשיו, בהקלטות המתוחכמות והמצוחצחות שלהם קורים הרבה יותר דברים, הרבה יותר דקויות והרבה פחות נעורים, אבל הקהל שלהם עדיין מורכב מבני נוער. אנשים ששומעים ג’אז, או מוסיקה קלאסית, או אר נ’ בי וסול, או מעריצי רוק לעולם לעולם לא יקנו את האלבומים שלהם. הם אולי ישמעו שירים שלהם, אבל מבוצעים על ידי מישהו אחר. אני רק מקווה שאף אחד לא יתייחס לעובדה שהביטלס נכשלו להגיע לפסגת המצעד באותו אופן שהתייחסו לסטונס ול-Mother’s Little Helper. אחרי הכל, לאף אחד אין את הזכות האלוהית להגיע לפסגת המצעדים. אפילו בזמנים שאלביס היה המלך הבלתי מעורער של עולם התקליטים, בין השנים 1957-1962, המון שירים שלו לא הגיעו לפסגת המצעד. סיבה אחת אחרונה בירידה בפופולריות של הביטלס היא חוסר היחס שלהם למעריצים שלהם. הם לא חושבים, מדברים או עושים משהו כדי לתת תחושה אחרת למעריצים ולמרות שאף אחד (חוץ מהמעריצים) לא מאשים אותם, סביר להניח שהרבה מבסיס המעריצים עברו לאלילים אחרים שקשובים יותר למעריצהם. זהו. אבל אם יש לכם רעיונות נוספים על הסיבה בגללה לא הגיעו הביטלס לפיסגה, למה שלא תספרו לי ואני אדפיס את המכתב שלכם.

 

אין לכם טעם לכתוב לג’רמי את רעיונותכם כי הוא כבר לא יוכל לפרסם אותם, אבל אם בא לכם לספר לנו למה לדעתכם הפופולריות של הביטלס היום, בתחילת שנת 1967, אינה כבעבר, ולתת רעיונות כיצד הם יכולים לשפר את הפופולריות שלהם, אתם מוזמנים לעשות זאת בתגובות. ג’ון, אגב, הסכים בשלב מסויים עם מה שכותב ג’רמי וולש לגבי שיוף היתר בתקופה הזו לעומת התלהבות הנעורים. תוכלו לקרוא על זה קצת בפוסט שכתבנו על מה שבעיני חלק ממומחי הביטלס נחשב להופעתם החשובה ביותר.

2 צפיות0 תגובות
bottom of page