ג’ורדן רונאטג פירסם לפני 5 ימים מאמר מסקרן עבור מגזין הרולינג סטון בשם: “המרתון של הביטלס להקלטת Please Please Me – שעה אחר שעה”. הנה התרגום של המאמר הלא קצר אבל המעניין בטירוף. רק מאורכו של המאמר אפשר להבין שהיה לביטלס יום לא קל בכלל. האזרו בסבלנות ותקראו את הכל.
“המרתון של הביטלס להקלטת Please Please Me – שעה אחר שעה“.
פירקנו את היום האפי של הלהקה באולפן שהניב את אלבום הבכורה שלה. מ “I Saw Her Standing There” ועד ל “Twist and Shout“.
ההערות האחרונות על השיר “Please Please Me” עדיין היו תלויות באוויר המעופש של אולפן 2 ב -26 בנובמבר 1962, כשקולו של ג’ורג’ מרטין התנפץ מהמיקרופון בחדר הבקרה שלמעלה. “רבותי”, פנה אל המופטופס (מופטופ הוא הכינוי לתסרוקת של הביטלס) הצעירים שלו, “אני חושב שזה עתה סיימתם להקליט את המקום הראשון הראשון שלכם”. למפיק הוותיק היו אוזניים מכוונות היטב ללהיטים, אבל זה ייקח כמה חודשים עד שהביטלס יכניסו את הסינגל השני שלהם לראש המצעד. השיר ששוחרר ב -11 בינואר, קיבל דחיפה בלתי צפויה של אמא טבע בשבוע שאחר כך. החורף של 1963 היה אחד האכזריים ביותר בהיסטוריה של אנגליה, והקור שובר השיאים הכריח רבים לבזבז את ליל השבת בביתם מול הטלוויזיה, בדיוק בזמן כדי לתפוס את הלהקה באחת מההופעות הארציות המוקדמות שלהם בטלויזיה של רשת ITV – תכנית בשם Thank Your Lucky Stars.
מתוך ההופעה בתכנית Thank Your Lucky Stars בינואר 1963
כאשר הלהקה מתאימה את תנועת השפתיים עם הסאונד של התקליטון האחרון שלה ברקע, הצופים היו מרותקים על ידי המנגינה המתמזגת, ההרמוניות המדורגות, הפעימות חסרות הרחמים ו – בתחילת שנות השישים בבריטניה – השיער הארוך עד כדי גיחוך. כמעט בן לילה הסינגל עף לשמים.
עם להיט בידיו, ידע מרטין שהצעד ההגיוני הבא הוא להגיע עם אלבום מלא לחנויות במהירות האפשרית. בתחילה הוא חשב על הקלטה של הופעה חיה בבסיס האם של הלהקה בליברפול. “הייתי בקאברן וראיתי מה הם יודעים לעשות – הכרתי את הרפרטואר שלהם, ידעתי מה הם מסוגלים לבצע”, הוא נזכר בסרט התיעודי האנתולוגיה של הביטלס מ 1995. הופעה חיה על תקליט היה מווצר זול להפקה. הוא זכה להצלחה גדולה שנתיים קודם לכן, כשהוא לוכד את הסאטירה השנונה “Beyond the Fringe” (עם דדלי מור ופיטר קוק), עם טייפ שהושם ישירות מתחת לבמה של תיאטרון פורצ’ן בלונדון.
אבל מועדון הקאברן התת קרקעי, שחומות הבטון שלו שימשו כתא הד טבעי, לא התאים למיזם שכזה. במקום זאת, מרטין יצר מחדש את החשמל של ההופעות החיות של הביטלס בתוך אולפן ההקלטות: “אמרתי, “בואו נקליט כל שיר שיש לכם, נגמור את זה ביום אחד”.
הקלטת אלבום מלא בטווח כה קצר לא נראתה כמו בקשה בלתי סבירה ב 1963. שירים הוקלטו חי למכשיר BTR ה British Tape Recorder – בעל 2 ערוצים, והותירו רק אפשרויות מעטות לתוספות או לעריכה משוכללת.
ה BTR
חוץ מזה, “Please Please Me” והביסייד שלו, “Ask Me Why”, היו כבר מוקלטים, כמו גם הסינגל הראשון של הביטלס, “Love Me Do”, מגובה ב “P.S. I Love You” וזה השאיר עוד 10 שירים כדי למלא את 14 הקטעים המקובלים של אלבום בריטי. “זה היה פחות או יותר שידור של הופעה עם רפרטואר הבמה שלהם”, אמר מרטין, לא כמו הסשנים הרגילים שלהם עבור ה BBC. המנהל שלהם, בריאן אפשטיין, שחרר אותם מהתחייבויות להופעות ביום קודם, כדי שהם יגיעו רעננים לאולפני EMI בשעה 10:00 בבוקר ה 11 בפברואר 1963.
לפחות זה היה הרעיון.
במקום זאת הם הופיעו עד מאוחר, כשג’ון לנון קיבל הצטננות קשה. “הקול שלו היה דיי גמור”, טכנאי ההקלטות נורמן סמית’ נזכר בספר של מארק לואיסון The Complete Beatles Recording Sessions. קופסאות פח מעוכות של זובס – טבליות מציצה לגרון, היוו פזורות על המכסה של פסנתר כנף בפינה.
בקרבת מקום, חברי הלהקה הצטופפו על שרפרפים כשהם עבדו עם מרטין. “היינו על הקצה”, אמר ג’ורג’ הריסון באנתולוגיה. “עברנו על כל השירים לפני שהקלטנו משהו, היינו מנגנים קצת וג’ורג’ מרטין היה אומר, ‘טוב, מה עוד יש לכם?’ “. פול מקרטני רצה להקליט את הבלדה הישנה של מרלן דיטריך “falling in love again”, אך וטו הוטל על ידי מרטין, שחשב שהשיר “נדוש”.
כך גם על “Besame Mucho”, שהתפרסם על ידי הקוסטרס, שהיה חביב על הביטלס מאז 1960.
במקום זאת, מרטין התעקש על “A Taste of Honey”, תוספת חדשה יחסית לסט, שלדעתו תשמע טוב יותר על התקליט.
הם התפשרו על 4 שירים מקוריים, ושישה קאברים שהם יכלו לסיים תוך זמן קצר. “הכרנו את השירים כי זה היה למעשה המופע שעשינו בכל רחבי המדינה”, אמר רינגו סטאר באנתולוגיה.
“הצבת המיקרופונים לא היתה מסובכת: אחד מול כל מגבר, שניים לתופים, אחד עבור הזמר ואחד לתוף הבס”. טכנאי הקלטות הצעיר, ריצ’רד לנגהם, היה אחד מגדודי הטכנאים שעזרו להקים את הציוד. בעודם מעלים את המגברים שלהם, בדיוק כמו בהופעות, הוא מצא מגבר מלא בפיסות נייר. “בתוכו היו פתקים מהנערות מרחבת הריקודים שזרקו אותם על הבמה”, סיפר לנגהם. “הם כתבו, ‘בבקשה תנגנו את זה, בבקשה תנגנו את ההוא, זה מספר הטלפון שלי’. אני מניח שהם פשוט קראו אותם ואז זרקו אותם בחלק האחורי של המגבר”.
עד מהרה הם היו מוכנים, חמושים בנשקם המועדף: מקרטני עם הבס הופנר 500/1 הייחודית שלו בצורת כינור מ 1961, סטאר עם ערכת הפרמייר שלו, הריסון עם ה Gretsch Duo-Jet המטופחת שלו מ 1957 שלו והגיבסון ג’מבו האקוסטית-חשמלית מ 1962, לנון עם הג’מבו התואמת שלו והריקנבאקר 325 מ 1958. “זה היה, ‘יאללה בואו ניקח את הציוד, ונעלה על הכביש’, כי זה היה כבר 10:30 או 11:00″, אמר לנגהם ב 2013 לדוקומנטרי של ה BBC. אולפני EMI בתחילת שנות השישים היו יותר מתקן מחקר מוסדי מאשר שטח יצירתי, וככזה פעל תחת לוחות זמנים נוקשים להקלטות. הסשנים התנהלו “בדיוק בזמן”, החל מ 10 בבוקר ועד ל 1 בצהריים (עם הפסקה של 90 דקות לארוחת צהריים), ולאחר מכן אחר הצהריים מ 14:30 עד 18:00. (עם הפסקה של 90 דקות לארוחת ערב), ולבסוף בערב מ -19:30 עד שהאולפן היה נסגר ב 22:00. כשהשעון כבר רץ, הביטלס הגיעו לעבודה. “הם פשוט הורידו את הראש וניגנו”, אמר אפשטיין אחר כך לחבר.
שנים של ג’אמים מתישים בשעות הלילה המאוחרות וטורים מענישים הכינו אותם היטב למרתון המוזיקה הזה. עכשיו הם הסתמכו על הזיכרון של השרירים, והפכו את האולפן המואר באור פלורסנט אל מועדון מעופש, או לאולם ריקודים. כפי שלנון נזכר עשור לאחר מכן, ללא מידה מסוימת של גאווה, אלבום הבכורה של הלהקה “היה הדבר הקרוב ביותר למה שהיינו עשויים להישמע לקהל בהמבורג ובליברפול, ובכל זאת, אתה לא מקבל את האווירה החיה של הקהל רוקע בקצב יחד איתך, אבל זה הסאונד הקרוב ביותר שאתה יכול לשמוע ולהבין איך נשמענו לפני שהפכנו לביטלס המחוכמים”.
כפי שציין מרטין פעם אחת, האופי ה”חי “של ההקלטה נולד יותר מתוך הכרח והתמימות של הלהקה – ולא מתוך בחירה מינימליסטית מודעת. “לביטלס לא היתה ממש מילה לגבי ההקלטה”, אמר מאוחר יותר. “רק אחרי השנה הראשונה הם התחילו להתעניין באמת בטכניקות של האולפן, אבל הם תמיד רצו לעשות את הדבר הנכון, אז זה לא היה מבצע חד פעמי, הם היו מקשיבים להקלטה, ואז עושים שניים או שלושה טייקים עד שהם היו מקבלים את התוצאה הרצוייה”.
הסשנים הסתיימו רק אחרי 22:45 ולמחרת הביטלס חזרו להופיע. המיזם עלה לחברת התקליטים 400 ליש”ט (כ 11 אלף דולר ב 2018). “לא היה הרבה כסף בפרלופון”, הודה מרטין. “עבדתי עם תקציב שנתי של 55,000 ליש”ט”.
לקח ללהקה רק 10 שעות של זמן אולפן כדי להקליט את רוב האלבום הראשון, ששוחרר ב -22 במרץ 1963, כ Please Please Me. כפי שהריסון ציין באירוניה עשרות שנים לאחר מכן, “השני לקח אפילו עוד יותר”.
להלן תיעוד של שעה אחר שעה של מה שקרה במהלך היום יוצא הדופן הזה בחייהם של הפאב פור:
10:45 – 11:30 – הקלטת There’s a Place:
לביטלס היו תקוות גדולות עבור היצירה החדשה יחסית הזו ונתנו לה את הכבוד להיות מוקלטת הראשונה באותו היום. השיר נכתב כמה חודשים קודם לכן בסלון של בית משפחת מקרטני, שם היה עותק של פסקול West Side Story ששיחק תפקיד משמעותי ביצירת השיר. “There’s a Place” לקח את כותרתו משורת הפתיחה של “Somewhere”, והרחיב על הכמיהה של הצעירים התיאטרלים לשקט ושלווה הרחק מעיניהם החטטניות של המבוגרים. “במקרה שלנו, המקום היה בראש, ולא בחלק האחורי של המדרגות כדי להתמזמז”, נזכר מקרטני בביוגרפיה המוסמכת שלו, “Many Years From Now”. “זה היה ההבדל עם מה שכתבנו, הכל היה בראש”. בהתחשב בכך שזה היה השיר הראשון שהוקלט במתכוון עבור אלבום הבכורה של הביטלס, הבשלות שלו היתה סימן לדברים טובים להתרחש.
לפי דבריו של לנון, כ “סוג של מוטאון שחור”, השיר הראה הבטחה חזקה כלהיט פוטנציאלי, או אולי אפילו סינגל. הטייק הראשון היה ריצה מלאה על השיר כמעט זהה לגירסה הסופית, פרט להיעדר המפוחית של לנון בתחילתו. במקום זאת, הריסון לוקח את התפקיד על הגיטרה, אבל הוא מסתבך ומגשש בגרסאות הראשונות. אפשר לשמוע אותו מתאמן בין הטייקים, משחרר את אצבעותיו על ידי ניגון פתיח דומה ל “Please Please Me”. קולו של לנון כבר מראה את ההשפעות של כאב הגרון שלו אפילו בשלב מוקדם כזה ביום. רגע לפני הטייק החמישי ,אפשר לשמוע את מקרטני נותן כמה עצות על איך להאריך את האקפלה של “there-eee-ere”: “זה יעבוד טוב יותר אם אתה תעשה את זה על הקצב איכשהו – אתה יודע, תחשוב על הקצב בראש”. מקרטני, בינתיים, עצר את השיר אחרי כמה תיבות. “זה היה רע, ההתחלה הזו”, הכריז בבוטות. כמעט היה להם את זה בטייק 9, אבל קולו של מקרטני התחיל להסס בהרמוניות הגבוהות. ללא ספק מתוסכל, הבסיסט נשמע ממלמל משהו סרקסטי כמו “טייק 15 …” כשבפועל הטייק הבא היה 10.
ניסיון זה סיפק את הבסיס לגרסה שנשמעה באלבום. המפוחית של לנון תתווסף מאוחר יותר באותו היום, אבל שעת הצהריים התקרבה במהירות, הלהקה החליטה לעבור הלאה לשיר מקורי מבטיח אחר.
11:30 – 13:00 הקלטת I Saw Her Standing There:
עוד לפני שטכנאי ההקלטה נורמן סמית’, הכריז על השיר כ”Seventeen”- כפי שהוא נקרא בזמנו כמצרך של תקופת הקאברן המוקדמת – אפשר לשמוע את מרטין המרוגז מחדר הבקרה: “אני חושב שזה צריך להיות בעל כותרת שונה”. השיר יהיה מוכר לנצח כ “I Saw Her Standing There“, תערובת של שירים מועדפים על הלהקה שהתמזגו למשהו טרי לחלוטין.
מבחינת המילים השיר עושה מחווה ל Young Blood של הקוסטרס עם השורה I saw her standing on the corner ול Little Queeine של צ’אק ברי עם השורה She’s too cute to be a minute over 17 ואפילו לשיר הישן When the Saints Go Marching In כשהשורה I want to be in that number/When the saints go marching in יש את אותו המשקל כמו How could I dance with another/Since I saw her standing there איתו הביטלס הופיעו לעתים קרובות ככקטע לעגני. בשנים מאוחרות יותר, מקרטני חשף כי הוא “השאיל” את ליין הבס מתוך שיר אחר של ברי מ 1961 “I’m Talking About You”, שהיה חלק מסט ההופעות באותה תקופה. “ניגנתי בדיוק את אותם תווים כמו שהוא עשה וזה התאים לשיר שלנו בצורה מושלמת” הוא סיפר.
הביטלס תפסו את הגרסה הסופית כבר בטייק הראשון, כשהם מנגנים ושרים בלייב, כשהם מנציחים לראשונה באלבום הראשון שלהם את הפלצטו המפורסם “oooohs”, שיהפוך לסימן המסחרי המוקדם יחד עם נענוע הראש המופטופי. מרטין, לעומת זאת, דחף לעוד טייק רק כדי להיות בטוח. טייק 2 היה פחות מוצלח, מקרטני ולנון מתקשים לזכור את הסדר של “how could I dance” ו “she wouldn’t dance” יחד עם “I’ll never dance” בפזמון. למרות שטייק 2 היה נמרץ יותר, מקרטני סיים את זה עם בס יורד מדוכדך, ולנון העצבני מלמל “נורא”. מרטין ניסה להציל את המצב על ידי כך שהלהקה תקליט קטעים מסויימים עבור טייק 3, ועוד מעבר על הסולו של הריסון בטייקים 4 ו -5. המתח החל להראות כשטייק 6 התמוטט בחצי הדרך. “מהר מדי”, אמר מקרטני. “היתה לך מילה לא נכונה, נכון?” נשמע הקול מחדר הבקרה. “כן, אבל בכל מקרה, זה מהיר מדי” השיב מקרטני.
מקרטני עצמו עצר את טייק 7 בצעקה של “מהר מדי!” לפני שהתנצל בפניו בצורה פרפקציוניסטית. “ואני שוב, אני מצטער, אתה יודע, אבל … “ הוא אמר כשהראה את הקצב המתאים של השיר. למתופף הלך טוב כל הבוקר, אבל זה היה תורו של סטאר לטעות בטייק 8. החמצה על ההיי האט גרמה לשיר לגמגם ולעצור, כשמקרטני נאנח, “מה קרה ?!” כשסבלנותו הולכת וקטנה, הוא השליך עוד אנרגיה לתוך הספירה לטייק 9, וירק “1-2-3-4” צרוד. האפקט היה כל כך מרגש עד שמרטין מאוחר יותר ערך אותו לתחילתו של טייק 1, כשהוא יוצר את אחד הפתיחים הגדולים ביותר של הרוק מאז הפתיחה של אלביס פרסלי ב Blue Suede Shoes שבע שנים קודם לכן.
13:00 – 14:30 – ארוחת צהריים:
בדרך כלל, אחרי שסשן הבוקר באולפן הסתיים, 90 הדקות הבאות היו שמורות לאמנים ולצוות עבור ארוחת הצהריים.
הפעם, בגלל קצב ההתקדמות האיטי שלהם, לביטלס היו תוכניות אחרות.
“אמרנו להם שיש להם הפסקה, אבל הם אמרו שהם רוצים להישאר לחזרות”, סיפר הטכנאי לנגהם.
“אז בזמן שג’ורג’ [מרטין], נורמן ואני הלכנו מעבר לפינה אל Heroes of Alma לפאי ובירה, הם נשארו ושתו חלב, כשחזרנו הם ניגנו עד הסוף. לא האמנו.
אף פעם לא ראינו להקה שעובדת בזמן הפסקת הצהריים שלה”.
14:30 – 15:15 – מקליטים את A Taste of Honey:
להוטים להתקדם, חברי הלהקה החליטו להתמקד בקטע מוכר יותר מהבמה. עבור הקאבר הראשון של היום, הם הלכו עם “A Taste of Honey”, שיר פופ סטנדרטי שנעשה לו רימייק עם טאץ’ של R&B על ידי לני וולץ.
גם אפשטיין וגם מרטין ראו את הערך של הכללת בלדה מתוחכמת עכשווית למבוגרים לצד רוקרים כדי להפגין את הרבגוניות של הלהקה.
כך חשב גם מקרטני, שהצהיר על אהבתו לשירים של לפני המלחמה. “חשבתי שאלה מנגינות טובות”, הרהר.
“העובדה שלא התביישנו באותן ‘נטיות’ פירושה שהלהקה יכולה להיות קצת יותר מגוונת”.
חמישה טייקים של השיר הוקלטו, שניים מהם לא מושלמות, כשהלהקה מנגנת ושרה בלייב. החמישי היה זה שסומן כגרסה סופית.
15:15 – 15:45 – מקליטים את Do You Want to Know a Secret:
“השיר Do You Want to Know a Secret היה ‘השיר שלי’ באלבום” התלונן הריסון באנתולוגיה. “לא אהבתי את הקול שלי בשיר, לא ידעתי לשיר, אף אחד לא אמר לי איך”. לנון כתב את עיקר השיר על זיכרון ילדות מאמו המנוחה. “היא היתה קומיקאית וזמרת “, נזכר בראיון לפלייבוי זמן קצר לפני מותו ב 1980. “היא לא היתה מקצועית, אבל היא היתה מופיעה בפאבים ודברים כאלה, היה לה קול טוב … היא נהגה לשיר שיר קטן כזה כשהייתי רק בן שנה או שנתיים… השיר היה מתוך סרט של דיסני”. השיר, נקרא “I’m Wishing”, והוצג בסרט הבכורה של וולט דיסני “שלגיה” ב 1937.
לנון כלל אינטרו איטי, במפתח מינורי ליצירה שלו אולי כמו הנהון להשראה הוינטאג’ית – או שאולי הוא היה מושפע מהמנגינות שכתבו קרול קינג וג’רי גופין, שהשתמשו באותה תקופה בטכניקה דומה בכמה מהלהיטים שלהם. אחרי 2 התחלות לא טובות, הביטלס ביצעו ארבעה טייקים מלאים של השיר, כשטייק 6 מסומן כטוב ביותר. בגלל התעקשותו של מרטין, הביטלס עשו 2 ניסיונות להקליט את הרמוניות של לנון ומקרטני ה “doo-dah-doo” והתיפוף של סטאר בזמן הגשר. טייק 8 היה גרסה סופית.
15:45 – 16:15 – הקלטת תוספות לקולות עבור A Taste of Honey:
הקלטת התוספות לקולת של “Do You Want to Know a Secret” גרמו כנראה משהו למרטין ולנערים, משום שבשעה ורבע שלאחר מכן הם מירקו שירים שכבר היו מוכנים.
חבריו של מקרטני ללהקה היו בהפסקה בזמן שהוטל עליו להכפיל את השירה שלו בשתי נקודות ב”A Taste of Honey”, וכתוצאה מכך הצליל נשמע עשיר יותר, בקטעים הדרמטיים של I will return.
הביטלס ניצלו את הטכניקה הזו שוב ושוב לאורך הקריירה שלהם.
16:15 – 16:30 – הוספת מפוחית ל There’s a Place:
מחשש שהגיטרה של הריסון חסרת השפעה, הציע מרטין כי לנון יבצע את ריף ההתחלה של There’s a Place במפוחית. לטריק היה אפקט רב על שני הסינגלים הראשונים של הלהקה, “Love Me Do” ו- “Please Please Me”, ולנון היה מחוייב. הוא נזקק לשלושה מעברים על טייק 10 שהוקלט קודם, ובכך קבר ביעילות את עבודת הגיטרה של הריסון בגרסה הסופית בטיק 13.
16:45 – 17:00 – הוספת מחיאות כפיים ל I Saw Her Standing There:
במאמץ להדהד את ההתרגשות של הקהל שרועם ודופק יחד בבת אחת, מרטין ביקש מהביטלס להוסיף מחיאות כפיים למה שיהיה הפתיחה של האלבום. הלהקה התאספה סביב המיקרופון, בעוד שסרטוני ההקלטה הם של טייק 1, הגרסה החזקה ביותר מהיום, אבל הניסיון הראשון של הקלטת מחיאות הכפיים נכשל בגלל בעיות ווליום. זה מכניס את הנערים להיסטריה עליזה, מחיאות כפיים מטורפות והומור מטופש (מקרטני נשמע דוחק באחרים “לשמור על בריטניה מסודרת”). הם השלימו את העבודה בטייק הבא, ומשלימים את השיר עם טייק 12.
17:00 – 18:00 – הקלטת Misery:
לנון ומקרטני רצו ללטש את המוניטין שלהם ככותבי שירים, כאלו שאפשר לשכור וכתבו את Misery במטרה להציג אותו לזמרת צעירה בשם הלן שפירו כשהיו יחד בכמה הופעות. לרוע המזל, המנהל שלה נורי פאראמור, הרגיש שהנושא של השיר עגמומי למדי ואינו מתאים לזמרת הצעירה. “היא סירבה”, נזכר מקרטני. “אולי זה לא היה מוצלח עבורה, כי זה שיר די נמוך, הוא היה די פסימי”. בסופו של דבר הקטע הלך אל קני לינץ’ שגם כן היה איתם בהופעות, מה שהופך אותו לאמן הראשון להקליט קאבר של שיר של לנון ומקרטני.
הגרסה של הביטלס היתה ראשונה, ודרשה 11 טייקים בסך הכל כדי להשלים את ההקלטה. הראשון היה במובנים רבים הטוב ביותר, עם עוד כמה תוספות תופים של סטאר (אשר בסופו של דבר ירדו) וכמה “ooohs” ו “la-la-las” נלהבים מדי בסוף השיר. לרוע המזל, הגיטרה של הריסון היתה קצת לא מסונכרנת בגשר, מה שחייב עוד טייק. טייק 2 היה כמעט טוב, אבל מרטין עצר את השיר לאחר ששם לב שהגיטרה של הריסון מתעוותת. “נקה את זה קצת, וקצת פחות נפח, ג’ורג'”, הוא הורה. כמה התחלות שגויות באו אחר כך, ולנון התקשה לשמור את המילים והאקורדים כמו שצריך. I won’t see her no more, הנחה אותו מקרטני. טייק 6 היה אולי הכי מעניין, עם תופים נועזים וגיטרה מלאה של הריסון שלא הגיע לטייק הסופי. זה היה עמוס מדי עבור מרטין, שביקש גישה קצת יותר אוורירית בטייק 7.
ליין הגיטרה היורד הוכיח שקשה מדי להשלימו, ולכן המפיק ביקש מהריסון לחדול מהנסיונות (הוא עצמו יקליט את הליין בפסנתר כעבור 9 ימים, ב 20 בפברואר, ללא מעורבות הלהקה).
טייק 8 התרסק מיד מיד בהתחלה כשמקרטני בשמחה הצביע על לנון: “תפסיקו, הוא אמר את המילים הלא נכונות!”.
טייק 9 יהיה הניסיון הסופי באותו היום לפני השעה 18:00 כדי להגיע לארוחת הערב. מרטין ייקח את תחילתו של טייק 7 ואת הסוף של טייק 9 כדי ליצור את הגירסה באלבום. (את העריכה ניתן לשמוע במילה הראשונה של הבית השלישי, כאשר לנון שר מה שנשמע כמו “shend”).
18:00 – 19:30 – הפסקה לארוחת ערב:
אחרי שסיימו את סשן אחר-הצהריים, סביר להניח שהביטלס הרעבים ודאי לקחו ארוחה מהירה במזנון של האולפנים.
אם הם היו מודאגים, היתה להם סיבה טובה. חברי הלהקה עברו כבר שני שלישים מזמן ההקלטות שהוקצב להם, והם הפיקו רק מחצית מהשירים הדרושים.
הם היו צריכים לייצר עוד חמש שירים בתוך שעתיים וחצי כדי להשלים את האלבום בזמן. למזלם, השירים הנותרים, רובם קאברים, היו מעמודי התווך ברפרטואר שלהם. הם יכלו לנגן את השירים האלו גם לאחור, קדימה ולפעמים – כפי שהיה יכול לקרות במהלך הלילות הארוכים שלהם בהמבורג – תוך כדי שינה.
עם העיניים שלהם על השעון, הם חזרו לתוך אולפן 2 נחושים לתת בראש.
19:30 – 20:15 – הקלטת Hold Me Tight:
למרבה הצער, תחילת סשן הערב שלהם היה בזבוז זמן עצום, הביטלס עשו 13 טייקים של שיר מקורי שלא נכנס לאלבום.
“Hold Me Tight” היה רוקר מהיר שנכתב בעיקר על ידי מקרטני כמה שנים קודם לכן.
הוא שולב בהופעות, אבל הם אף פעם לא החשיבו אותו בין העבודות הטובות ביותר שלהם. אפילו כותב השיר הגדיר אותו כ “ניסיון כושל לכתוב סינגל שהפך אחר כך לפילר באלבום”.
לנון היה בוטה באותה מידה. “זה היה של פול”, הוא אמר ב -1980. “זה היה שיר עלוב למדי, ומעולם לא התעניינתי בו”.
אולי בגלל זה “Hold Me Tight” לא התרומם במהלך הסשנים של Please Please Me. ההקלטות של השיר מאותו היום נהרסו מאז, אבל הערות ההקלטה מציגות לא מעט התחלות שגויות, תקלות ועריכת חלקים כדי לתקן שגיאות.
למרות הלהקה בסופו של דבר השיגה גרסה שמישה (טייק 9 שמחובר לטייק 13), השיר ננטש למשך היום.
הוא יצוץ שוב באלבום הבא של הלהקה, With the Beatles, מאוחר יותר באותה שנה.
20:15 – 20:45 – הקלטת (Anna (Go to Him:
החוויה המתסכלת של “Hold Me Tight” היתה עכשיו מאחוריהם, משאירה אותם חופשיים לחרוש מבעד לקאברים האהובים. “A Taste of Honey” כבר היה בצד, והיה יותר בקשה של מרטין ואפשטיין, עכשיו אלו היו שירים שבאמת היוו השראה עליהם. זה אומר שכל השירים הלא מקוריים ב’Please Please Me ‘בוצעו (או לפחות היו פופולאריים) על ידי אמני נשמה שחורים, מה שמחזק את טענתו של מקרטני שהביטלס ראו את עצמם כ”קומבינצית R&B קטנה “.
הקאבר הראשון של לנון, שהוביל את הלילה, “(Anna (Go to Him“, שיבח את אחד הגיבורים הגדולים שלו, חלוץ הנשמה של מדינת אלבמה, ארתור אלכסנדר.
לאחר ביצועים קבועים של השיר, ההקלטה החיה היתה עניין פשוט יחסית.
הפסנתר של פלויד קריימר נוגן בגיטרה של הריסון, שהיה גם כן מעריץ עצום של אלכסנדר.
“אני זוכר שהיו לי כמה תקליטים שלו, וג’ון שר שלושה או ארבעה משיריו” אמר באנתולוגיה. “ארתור אלכסנדר השתמש בתבנית תופים מוזרה, שניסינו להעתיק, אבל לא הצלחנו לעשות את זה, אז בסוף המצאנו משהו מוזר, אבל מקורי באותה מידה”.
בטייק 3, השיר היה מושלם.
20:45 – 21:00 – הקלטת Boys:
האתוס התעשייתי ששרר בזמנו הכתיב שלכל להקת פופ חייב להיות פורנטמן, אבל מרטין סירב להפוך אותה לשם פרטי והביטלס. בכך הוא ביסס את הרעיון של הלהקה כקולקטיב מאוחד, ולא רק מלווים שכירים. הלהקה לקחה את המושג הדמוקרטי הזה עוד קדימה על ידי מתן ההובלה של לפחות שיר אחד באלבום לכל חבר. לתורו של סטאר הם בחרו ב”Boys“, ביסייד של השירל’ס שהוא ביצע מאז ימי טרום הביטלס שלו ברורי סטורם וההוריקנים. לדברי מקרטני, השיר “היה אהוד מאוד על הקהל וזה היה נהדר – אם כי כשאתה חושב על זה, זה היה באמת שיר של בנות. “אני מדבר על בנים עכשיו!” או שזה היה שיר ‘עליז’. אבל אף פעם לא הקשבנו. זה פשוט שיר נהדר”.
כפי שהוא עשה על הבמה, סטאר שר וניגן באותו הזמן, אשר כל מתופף יכול להעיד שזה לא הדבר הכי קל לעשות.
אבל האינסטינקט השתלט והוא עשה זאת בניסיון הראשון, מה שהופך אותו להיות השיר היחיד של היום שהוקלט בטייק אחד.
“לא עשינו ממש חזרות לאלבום הראשון שלנו”, נזכר המתופף. “בראשי, זה נעשה ב ‘חי’. תחילה בצענו את השירים, כדי שנוכל להבין איזה צליל מתאים לכל אחד מהם, ואז פשוט רצנו איתם קדימה”.
21:00 – 21:30 – הקלטת Chains:
במקור, הוקלט על ידי הקוקיז, להקת R&B של בנות מחוץ לניו יורק סיטי. הקאבר ל “Chains” הציג לראווה את היכולת של הביטלס לחשוף פנינים בפופ האמריקאי, מה שהיה נדיר שהם עשו עבור שירים מהמולדת שלהם. “עם המנהל שלנו, בריאן אפשטיין, שהיה בעל חנות תקליטים NEMS, היתה לנו הזדמנות לרחרח קצת יותר מאשר הקונים המזדמנים”, הסביר מקרטני בהערות לאלבום On Air – Live at the BBC Volume 2. הריסון במיוחד נשבה אחר “Chains”, ורכש את התקליט בדצמבר 1962 וביקש את להוביל את הביצוע הווקאלי.
הלהקה הקליטה שתי גרסאות מלאות של השיר, כאשר הראשון היה הטוב ביותר.
התבוננות בתווית על הסינגל של הקוקיז, שהביטלס בחנו אותה ללא ספק, היתה מגלה ש Chains נכתב על ידי ג’רי גופין וקארול קינג, הצמד שהיו בעל ואשה והיו השראה אדירה לשותפות כתיבת השירים של הביטלס.
לנון הביע את רצונו להיות “הגפין-קינג” של אנגליה ביחד עם מקרטני – כל עוד שמו היה ראשון. כאשר על ההדפסות הראשוניות של Please Please Me נכתב “McCartney-Lennon”,
לנון מיד משך בכמה חוטים מה שגרם לשותפו לנקודה כואבת בשנים הבאות.
“רציתי שזה יהיה מקרטני-לנון, אבל לג’ון היתה אישיות חזקה יותר ואני חושב שהוא סידר דברים עם בריאן לפני שהגעתי לשם”, סיפר מקרטני.
“זו היתה דרכו של ג’ון, הוא היה מבוגר ממני בשנה וחצי, ובאותם גילאים זה נחשב, אני זוכר שהלכתי לפגישה ונאמר לי, ‘אנחנו חושבים שהקרדיט על השירים צריך להיות לנון-מקרטני’ . אמרתי, “לא, זה לא יכול להיות לנון קודם, מה עם מקרטני-לנון? “”לא. כולם אמרו, ‘לנון מקרטני נשמע יותר טוב …’ הייתי חייב לומר, ‘בסדר”.
21:30 – 22:00 – הקלטת Baby It’s You:
הקטע הבא של הלהקה נכתב על ידי ברט באכרך ומאק דיויד – אחיו הבכור של המלחין הידוע יותר האל.
בשיר השני של השיראלס שהקליטו הביטלס באותו יום, “Baby It’s You” השתתף גם לותר דיקסון בכתיבה (בקרדיטים הוא נקרא ברני וויליאמס), מחבר השיר “Boys”.
שלושה טייקים הוקלטו, אחד מהם היה עם התחלה כושלת, כשהאחרון היה הטוב ביותר.
הקטע יושלם 9 ימים לאחר מכן, ב20 בפברואר, כאשר מרטין יוסיף קטע על הצ’לסטה שהוא כלי דומה לפסנתר רק ללא מיתרים אלא לוחות ברזל שפטישי מפיק מהם צליל במקום הגיטרה של הריסון.
קולו של לנון, שהלך והתדרדר כל היום, החל לגלות סדקים גדולים, בעיקר בקטע Don’t want nobody, nobody. למרבה המזל נותר לו רק שיר אחד, אבל השיר הבא לקח את כל מה שהיה לו.
22:15 – 22:30 – הקלטת Twist and Shout:
השעה היתה 22:00, השעה שבה נסגר האולפן באופן רשמי למשך הלילה. לביטלס עדיין חסר שיר אחד. למחרת בבוקר, הם היו אמורים לעשות את המסע הארוך לצפון אנגליה עבור הופעה באולהאם, לנקשייר. הם היו צריכים לסיים את זה עכשיו. מרטין, כפי שעשה לעתים קרובות עבור הביטלס, החליט לכופף את הכללים מעט ולהסתנן לסשן אחד נוסף לאחר שעות הסגירה. אבל מה הם ינגנו?
“בסביבות השעה 22:00, כולנו פרשנו למזנון האולפן לקפה וביסקוויטים, שם התחלנו אנחנו וג’ורג ‘מרטין בדיון רציני על שיר מתאים לקטע האחרון”, נזכר מקרטני. כמו כן היה שם העיתונאי אלן סמית, שדיווח על הסשנים עבור NME. “כולנו הצטופפנו שם, ואני חושב שזה היה ג’ורג’ שאמר, ‘מה אנחנו הולכים לעשות עבור הקטע האחרון?”, סיפר סמית בסרט תיעודי של ה- BBC. “אמרתי, ‘אני חושב ששמעתי אותך עושה את “לה במבה” ברדיו לפני כמה שבועות. מקרטני נראה קצת מבולבל, ואז הוא אמר, “אתה מתכוון ל “Twist and Shout“! אמרתי, “כן, “Twist and Shout“, הרעיון הזה התקבל מיד”.
בביקורים בקאברן, מרטין היה עד לכוחו של השיר להפיל את הבית. “ג’ון צרח לגמרי”, נזכר. “אלוהים יודע מה הוא עשה עם הגרון שלו בכל פעם שהוא ביצע את השיר, כי הוא השמיע קול די דומה לקריעת הבשר. זה היה צריך להיות נכון בטייק הראשון, כי ידעתי היטב שאם נצטרך לעשות את זה בפעם השנייה זה לעולם לא יהיה טוב”. עם זאת, כאשר הם התכוננו להקלטה האחרונה, היתה שאלה ממשית מאוד אם הוא יכול בכלל לעשות את זה. “אז כבר הגרונות שלהם היו עייפים וכואבים”, אמר נורמן סמית למרק לואיסון. “זה היה 12 שעות מאז שהתחלנו לעבוד, ג’ון היה כמעט גמור לגמרי, אז באמת היינו צריכים לעשות את זה בפעם הראשונה. ג’ון ינק עוד כמה כדורי מציצה, גרגר חלב והמשכנו”.
הוא פשט את חולצתו וניגש אל המיקרופון.
הילד בן ה 22 זרק את ראשו לאחור ופלט יללה, שמחצית מאה לאחר מכן, עדיין מעוררת סימני כאב יחד עם סיבוב ראש לא רצוני. “לא יכולתי לשיר את הדבר הארור הזה – רק צרחתי”, הוא הודה ברולינג סטון ב -1970. “השיר האחרון כמעט הרג אותי”, הוא אמר אחר כך. “הקול שלי לא היה אותו הדבר במשך זמן רב. כל פעם שבלעתי, זה היה כמו נייר זכוכית, תמיד התביישתי בו, כי יכולתי לשיר את זה יותר טוב, אבל עכשיו זה לא מטריד אותי. אתה יכול לשמוע שאני רק בחור מטורף שעושה כמיטב יכולתו”. התשוקה המוחלטת והמחויבות מגשרת על סדקים מזדמנים, אשר מוסיפים יופי פגום לשיר. בסולידריות ניגנו הביטלס האחרים בעוצמה שהיתה מרשימה עוד יותר לאור היום המפרך שמאחוריהם. סטאר תקף את התופים בזעם ראשוני, ואילו מקרטני והריסון חיזקו את הזמר התשוש שלהם עם הרמוניות מהודקות ופלטו קריאות מלחמה. “הוא ידע שקולו התאמץ כל היום, והוא יכול לתת לו רק נסיון אחד או שניים וזה פשוט יקרע אותו”, אמר מקרטני. “אתה יכול לשמוע את זה בתקליט, אבל זו היתה הופעה דיי מגניבה”. השניות האחרונות של השיר, אשר בסופו של דבר סגרו את הופעת הבכורה של הביטלס, לכדו קריאת שמחה “היי!” – מקרטני בספונטניות מצדיע לחברו.
נסיון שני היה ניסיון קצר, אבל לא היה טעם רב. לנון נתן הכול בפעם הראשונה. “זה היה מספיק טוב בשביל התקליט”, אמר מרטין.
השיר Twist and Shout שוחרר ללא שום עריכות, לא שום תוספות וללא נסיון שני.
22:30 – 22:45 – פלייבק
בסוף ההקלטה הביט ג’ורג’ מרטין מחדר הבקרה ואמר בתמיהה, “אני לא יודע איך עשיתם את זה, אנחנו כבר מקליטים כל היום וככל שאנחנו ממשיכים אתם משתפרים!”, מקרטני נזכר.
עם 14 שירים בשק, לא נותר אלא לעשות צעד לאחור ולהעריך את עבודתם.
בשעה 10 וחצי, הביטלס טיפסו במדרגות האולפן לחדר הבקרה כדי לקבל את ההזדמנות להקשיב לאלבום הבכורה שלהם בפעם הראשונה.
“ההמתנה לשמוע את האלבום בפעם הראשונה היתה אחת החוויות הכי מפחידות שלנו”, אמר לנון ב 1963.
“אנחנו פרפקציוניסטים: אם זה היה יוצא לא טוב, היינו רוצים לעשות את זה שוב. היינו מאוד מרוצים מהתוצאה “.
מקרטני הסכים. “אלבום היה אחת השאיפות העיקריות בחיינו”, אמר. “הרגשנו שזה יהיה חלון ראווה ללהקה, וחשוב לנו מאוד שזה יישמע כמו שצריך, וככל שזה קרה, היינו מרוצים, כאב גרון או לא, היינו עושים זאת שוב.זה היה מצב הרוח שבו היינו. זה היה פריצה או כשלון”.